המיניות תופסת מקום מרכזי כל כך במיסטיקה היהודית, עד שויתור עליה יהיה משול לתלישת השלד מתוך הגוף. מתוך ההנחה שהאדם הוא "צלם אלוהים", התפתחה ועלתה ההכרה שהאל בנוי בצלמנו כדמותנו, ועל כן חייב גם להתגשם במבנה מטאפיזי המקביל לזה הפיזי, האנושי, ובכך להיות בעל איברי מין. ומכיוון שאלו הם החיבור, מהבחינה הפשוטה ביותר, בין זכר ונקבה, ומכיוון שעל החזרתו של היקום אל אחדותו הפרמורדיאלית מושתת רעיון התיקון, תופסים אותם אברי מין אלוהיים את מוקד ומרכז הבמה הקבלית, ואל הפעלתם וזיווגם השלם מכוונים המקובלים את מיטב מאמציהם.
סימון וייל אמנם כתבה שלבקש ממיסטיקן שלא ידמה את יחסיו עם האל לאהבה אנושית כמוה כבקשה מאמן לצייר – רק ללא צבעים, אולם נראה שהעיסוק הקבלי ביחסיו המיניים של האל עם העולם חורג מכדי שימוש מטאפורי הכרחי: המבנה התיאוסופי בנוי כולו על ההבנה שהאל משפיע את שפעו אל העולם הנקבי דרך איבר מין זכרי (ספירת יסוד), ובצורה של זיווג מקודש. כשאנחנו ממלמלים, לפני תפילה או מצווה, "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", אנחנו "מכוונים" את עצמנו לסייע באחדות מערך הספירות: תשע העליונות עם זו התחתונה, השכינה. אך מתוך כך אנחנו יכולים להבין לא רק את התפיסה הקבלית של יחסי המין המקודשים, אלא גם את תפיסת היחסים בין המינים עבור המקובלים.
כפי שהדגיש במחקריו אליוט וולפסון, אין זה מקרה שמתוך עץ הספירות תופס המימד הנקבי (באופן מובהק) רק ספירה אחת, וגם זו אינה אלא התחתונה ביותר. השכינה, היא ספירת מלכות, היא הארץ, ממתינה פאסיבית לשפע הזכרי שיעניק לה חיות, וזה מגיע מלמעלה, מהשמיים, במורד שאר הספירות, מהאל. הנקבה, שאין כל ספק בנחיצותה לאיחוד השלם של העולם האלוהי (שהרי צלם אלוהים המקורי, האדם הראשון, הוא אנדרוגיני), מקבילה עם זאת לעטרה שעל האיבר הזכרי: היא שלו, ואין הוא שלה. הוא חייה, והיא לו עיטור והשלמה. היא כנועה לו, והוא ימשול בה.
אין זה בלתי צפוי, אפוא, שכאשר השפה הקבלית תחדור ותשתלט על השיח ההלכתי, נהיה עדים להתייחסות לגליסטית גוברת והולכת אל שדה המיניות אצל האישה. בעוד שבאופן תיאורטי היתה האורתודוקסיה יכולה להציע מגוון "פתרונות" לבעייתיות הבין-מינית שהיא רקחה לעצמה, בפועל נראה שכיום מתגלם העניין בראש ובראשונה בהדגשה גוברת והולכת של אותה סגולה טובה שהפכה לאיום: "צניעות".
כידוע, נדרשת האישה שומרת המצוות להפנות את כל כבודה פנימה, הווה כמובן אומר לכסות את גופה, ואם בחברה החרדית נקשר הדבר בעיקר להגנת הגבר מפני פיתויי יצרו הרע (שיגרום להשחתת זרעו הטוב), הרי שאצל התינוקות דבֵּי הרב קוק מתווסף לאיסור (כפי שהראה יוסף אחיטוב) מימד לאומי הנותן תוקף מועצם בהרבה לצוויי לכיסוי. שכן, כפי שכותב הרב שלמה אבינר, "מידת הצניעות […] שייכת לאופי הישראלי המיוחד", ועבירה על הלכותיה מובילה ל"פגיעה באורגניזם הכלל-ישראלי".
לא רק מיסטיפיקציה של האתנוס והפיכתו לעצם מטאפיזי יש כאן, אלא גם ראייתו כישות נקבית הזקוקה להגנה מפני פריצות וטומאה. מהלך זה, בו הלאום נתפס כרעייה, נראה מובן מאליו אם נזכור שעוד הרבה לפני התפתחות הקבלה נתפסו יחסי העם ואלוהיו כיחסי אישות. מאידך גיסא, ניתן להניח שהאקסטרפולציה של תפיסה זו לכדי מטאפיזיקה קבלית, וראיית "כנסת ישראל" כשכינה, כלומר כצד הנקבי, המצומצם, של האלוהות, הטו את הדגש ההלכתי, בכל הנוגע לצניעות, כלפי האיסורים החלים על האשה. מפני שאם הגבר הוא מיקרוקוסמוס איזומורפי של האלוהות, ואם כל קיום מצווה שלו "למטה", מחולל תנועות אלוהיות ומתקן "למעלה", הרי שלאישה נותר להיות בת דמותה הזעירה של השכינה, כלומר של כנסת ישראל, ומכאן שכל פגיעה בתומתה או בטהרתה מהווה התקפה ישירה על האומה כולה.
ודאי: דקדוקי ה"צניעות" אינם רק קבליזציה של ההלכה, אלא גם תגובה למתירנות המודרנית והפוסטמודרנית, תגובה שהחלה עוד באירופה של המאה התשע-עשרה, נמשכה במשנה תוקף מאז ועד ימינו, וצפויה עוד להוסיף ולהימשך. אין ספק בכך, אך אין מדובר גם בשתי תנועות נפרדות: חדירת השיח הקבלי אל בין דפי ההלכה גם היא חלק מהתגובה האורתודוקסית למודרנה: הא בהא תליא, והקבלה, שהתחילה במאה השלוש-עשרה כמענה למבוכת היהודים אל מול גילויה המחודש של הפילוסופיה היוונית והצורך בסיבה טובה להמשיך ולקיים מצוות, משמשת כעת כשיח ראקציונרי מנחם עליו מתרפקים גם ובעיקר כאשר הנראטיבים האוניברסליסטים מתפרקים והולכים.
בין אותם הנראטיבים נמצא גם זה הפמיניסטי, שמצוי כיום במשבר קשה, כשלא ברור אם כאשר בריטני ספירס חושפת את ערוותה לפפראצי מדובר באשה ש"עושה מה שהיא רוצה עם גופה", או בקרבן מעורר רחמים של תרבות הצריכה הקפיטליסטית-שובניסטית (ואולי בכלל מדובר באקט סתמי של אדם על סף משבר נוירוטי). מה שברור הוא שכשבריטני מתפשטת, הקהל הוא שנדרש לכסות את בושתה, כלומר לשקול כיצד, אם בכלל, להציג את האירוע. במילים אחרות, נראה שהגוף הנשי, שבמערב נחשף יותר ויותר כעניין יומיומי, מציב מצידו קודקס הלכתי חדש ומפורט החל דווקא על זה הגברי.
לא קשה להבחין בכך: עם כל גילוי נוסף של מתירנות נשית, מתגלה לנו גם טפח נוסף בחלקת האיסורים התקפים לגבי הגבר. בעוד שבעבר תפיחה על השכם, אחיזת המרפק או התחככות מקרית תוך כדי מעבר במסדרון לא נשאו כל מטען מיני (אכן, נחשבו פשוט לחסרי משמעות), הרי שהיום אפילו מבט יכול להיות הטרדה, וכל מילה לא נכונה היא הצעה מגונה. שוב, הא בהא תליא: ככל שהמיניות מוחצנת יותר, כך נידרש יותר לאיפוק ושליטה. כאשר המין הוא פוטנציאל תמידי וריאלי, יש לשמור פי כמה לא להפוך אותו לאקטואלי. בסופו של דבר נדרש הגבר לקבל על עצמו עול מצוות: לשמור על ידיו, על פיו, על עיניו. ואף סייגים שונים נדרשים ומאומצים: ישיבה משותפת במשרד רק עם דלת פתוחה, עבודה לילית משותפת רק בשלושה. ממש כללי יחוד על פי ההלכה.
אך בשונה מההלכה, הרי שכאן מדובר בהיפוך והפנמה של האיסורים השונים: במקום שיחולו על חוץ האישה (מה מותר לה ללבוש, לאן מותר לה ללכת) הם חלים על פנים הגבר (מה מותר לו לחשוק, איך עליו להתנהג). במקום שייכפו מבחוץ ומלמעלה עליה, הם נובעים מבפנים ומלמטה אצלו. המערך "ההלכתי" הזה נובע באופן ספונטאני מתוך הנחות המוצא הליברליות, והגבר נדרש לממן לאשה את החופש לעשות כרצונה על ידי תשלום מכיסו במטבע של איפוק ושל כוונה נכונה.
הפנמת כללי ההתנהגות כאן היא דבר חיובי כמובן, משום שהיא מעבירה, כראוי, את האחריות להתנהגותו של הגבר אליו ולא תולה אותה במידת נראותו של גוף האישה (ובעצם במידה בה היא מאפשרת לו להיראות). אך יותר מכך: מדובר בנדבך נוסף מתוך מגמה כלל-אנושית, המופיעה בתחומים רבים, של הפנמה ושל פסיכולוגיזציה. לא עוד נסביר את התנהגותנו על פי מערך תיאולוגי-שמימי: במקום לראות בכל דבר ועבר ביטויים ארציים למבנים מטאפיזיים, נסביר את עצמנו, ואת התנהגותנו, על ידי פניה אל כוחות פסיכולוגיים ונפשיים. דוגמא נאה לכך היא דווקא מפעל הפסיכולוגיזציה שערכה תנועת החסידות לקבלה: את הערגה התנאית-עד-שבתאית למשיח כמלך החליפה השאיפה לגאולה פנימית; תחת ספקולציות על מלאכים ושדים נוצרה הכוונה לתמימות ותיקונים; במקום מיתוסים לוריאנים של צמצום ושבירה למדו טיפוח דבקות וכוונה; האבות חזרו להיות דמויות מופת ולא עוד גילמו רק כוחות שמימיים, ובמקום שהיה בו מערך של ספירות ראו כעת רגשות ויצרים.
אלא שהחסידות, כפי שהיה יכול להיות צפוי, הצטפדה, ורוחה מתה. ההלכה, כמו גם הקבלה, חזרה כבתנועת מטוטלת להיות קודקס של חוקים (שמימיים או ארציים), ולא צוהר דרכו אפשר להבין ולשנות את לבנו. כך, בד בבד עם תנועות הנאורות וההשכלה, וכתגובה מפוחדת לאלו, שבה ושבתה הקבלה את העולם היהודי-אורתודוקסי. שתי עדשות דרכן נתפסים יחסי המינים לוטשו בידי היהודים, אך אין בכוחן ליצור משקפיים, שכן כל אחת מכוונת למקום אחר לחלוטין: אם אצל המקובלים האשה היא התגלמות השכינה, ועל כן עליה לצמצם עצמה ולהתכסות, הרי שאצל ההומניסטים האשה היא התגלמות (נוספת) של האידאל האנושי, וככזה באפשרותה להכריע בכל הנוגע לחייה מתוך בחינתם הרציונלית: ברצותה להתכסות תתכסה, וברצותה להתגלות תתגלה. על הגבר, כאמור, מוטלת ראשית החובה לאפשר לה כל זאת, ושנית להתאים את עצמו אל המצב החדש, אל כל מצב חדש שיווצר. אצל היונקים מהקבלה האשה היא מרכיב (הכרחי אבל מצומצם) של האדם. אצל הליברלים היא אדם.
אך אותה מטוטלת ממשיכה ונעה, ומול הדחף להחצין, לחלום, לברוא עולמות, ניצבת ההשקפה המכנה את תוצרי הדמיון בשמם, כלומר מבינה אותם כמרמזים על נטיות נפשיות יותר מאשר על תנועות קוסמיות. כי בסופו של דבר (או כך לפחות נראה בנקודת הזמן הזאת), ככל שהיא מתקדמת בכיבוש העולם מהבחינה המעשית, הלא מבחינה רעיונית מוותרת האנושות על מרחבי היקום ומספרת לעצמה את סיפורה על ידי פניה פנימה, אל תוככיה. כך מפלצות-יער הופכות לחרדות, שאיפה לחיי-נצח לתאוות-פרסום, ואהבת-אמת להפרשת הורמונים. מדע הפסיכולוגיה, ופרויד כנביאו, הינו רק ביטוי אחד, מודע, לאותו מהלך כלל-אנושי שבו כוחות מטאפיזיים כגון "החוק", "הטבע", "הרוע", "האהבה" הופכים להיפעלויות ותנועות נפשיות.
קיפולו של המגדל המטאפיזי אל תוך המבנה הנפשי הוא מחויב המציאות בעידן רציונלי, שבו היחידים המעזים לתלות את יהבם על ישויות מיתולוגיות חייבים לתפוס את עצמם כאמיצים, שכן הם הצליחו "להתעלות מעל לשכל" ולבצע "קפיצת אמונה". אך לא קפיצה יש כאן אלא רגרסיה, חזרה נפחדת אל חמימות החיק המגונן של המיתוס הפרימיטיבי, ריאקציה פגאנית אל מול שכלול הבריאה המונותאיסטי, שדאג תמיד, ושוב ושוב, לנפץ את אליליו ולהימנע מלהשתחוות להבל ולריק. אכן, אותו תירוץ על "אומץ" בעצמו חושף בפנינו את חולשת המיתוס בימינו: הכריעה בצלו היא תמיד מודעת.
כי בשונה מאוד מבעבר, המיתולוגיה בימינו איננה עוד שקופה. סיפוריה אינם מהלכים עלינו קסם אמיתי: כבר אי אפשר להתבונן דרכה אל העולם – אנחנו לא יכולים להימנע מלראות את הלכלוכים על המסך – אלא אם כן הישרנו מבט ולפנים התבוננו בה. היא איבדה את כוחה ללכוד אותנו מבלי משים, לפרש את חיינו בשבילנו מבלי שכלל נבין שכך היא אכן עושה. כיום הכל ידוע, הכל על השולחן: מי שבוחר במיתוס מודע לכך, וזקוק לתרץ זאת באמצעות ההיגיון. כך שגם אצל שוחרי הדרמה המיתולוגית, אהבתם אליה חייבת להיות מוסברת לעצמם בעזרת הרציונליות. אם לא המיתוס עצמו הוא שעבר רציונליזציה, אז לפחות הסיבה לדבקותנו בו. יזעק ככל אשר יוכל ואף יתקע בשופרות – המיתוס בעצמו עבר הפנמה.
הבנה מיתולוגית של המציאות, אם כן, היא בימינו בברור בחירה, וכאשר בחירה זו שוללת את יכולתו של הזולת לבחור, היא חותרת תחת יסודותיה שלה. הבחירה במיתוס של "צניעות", מעין וריאציה פרוטסטנטית-פוריטנית על הנושא היהודי, מגוחכת פי כמה בדת שבשדות רבים משורשת עמוק כל כך במסורות שהן בלשון תכלית המעטה קדם-ויקטוריאניות: איך מתיישבת הדאגה לצניעותה של האשה עם המצווה לקיים בחתונה "חדר יחוד"? האם צנוע הדבר לשלוח את החתן והכלה שזה עתה נישאו לתת תוקף לבריתם באמצעות ביאה, וזאת אל מול אורחי החתונה כולם? ומה צנוע בחיובה של אותה אישה להגיש לרב את תחתוניה כדי שיכריע האם הפרשותיה נחשבות נידה? לו אכן השמירה על צניעותה היתה עיקר, כי אז מצוות אלה היו מפורשות מחדש, מופשטות מצורתן הנוכחית.
ההלכה מתפתחת. היא מתפתחת בכך שציווייה עוברים הפנמה, וזאת בחסות המרחב הליברלי. היא מתפתחת בכך שעל כל אדם בוגר לשלוט בעצמו, תוך נתינת מרחב מקסימלי לזולתו. היא מתפתחת בכך שאנו נדרשים כיום ליתר מודעות, ליתר תשומת לב, ליתר בחירה והכרעה. יהיו שיאמרו שזו היתה כוונתן המקורית של המצוות: לפתח בנו מודעות עצמית, ולהביא אותנו להתנהגות מוסרית, לחזק את הקשר שלנו עם עצמנו – לא על ידי כפייה, אלא מתוך נטיעת ההכרה שזו הדרך היחידה לדעת את החיים, להיות אדם.
לולאת האל 
יש טעות אחת בניסוח:
"שתי עדשות דרכן נתפסים יחסי המינים לוטשו בידי היהודים, אך אין בכוחן ליצור משקפיים"
אם העדשה השניה היא של הליברליזם אז היא לא לוטשה רק בידי היהודים.
ועוד שאלה:
ומה באשר למי שראיית עולמו היא מדעית אבל כן חי מתוך זיקה לעולמות תרבותיים קודמים כמו היהדות והבודהיזם, כמוך, למשל?
אהבתיאהבתי
למנוע אסונות = לחזק הצניעות
מכתבה של רויטל ז"ל בת 19 לפני מותה. רויטל חלתה בסרטן ונפטרה ל"ע. לפני מותה כתבה את המכתב הזה וביקשה להפיצו. נא לפרסם לזכות, כפי שביקשה לפרסם המכתב לפני מותה. "אנא הקדישו דקה לקריאה"
אני כותבת אליכן ברגעיי האחרונים בשארית הכוחות שעוד נותרו בי, אני כותבת בדמעות ובדם ליבי השבור והמיוסר… כן אני, רויטל אברהם בת 19 עומדת לפני הסוף של החיים שלי, צעירה אבל השערים בפניי נסגרים, אני מרגישה כמו פרח יפה שסוגר את עליו… גם אני כמו בנות ישראל רבות חלמתי רבות על הבעל שיהיה לי ועל הילדים שיוולדו ליועל המקצוע שאעסוק בו. אבל… אלקים גזר אחרת, והיום אני יודעת שאם הייתי חיה את חיי אחרת זה לא היה קורה לי.
נולדתי למשפחה דתית במרכז הארץ, מיום שעמדתי על דעתי ידעתי שאני ילדה יפה מאז שהייתי בגן הייתי מאוד מושכת תשומת לב בתווי פניי המיוחדים, גדלתי בידיעה שנתברכתי ביופי נדיר ואני לא מגזימה מנת היופי שקיבלתי באמת יוצא דופן. הוריי החכמים ניסו תמיד לגמד בעיניי את עצם היותי יפה והשתדלו להמשיך בסדר חיים תקין ובלי התייחסות מיוחדת , אבל אני שהייתי חכמה מאוד גידלתי וטיפחתי את היופי הזה יותר ויותר, והעידוד מצד החברה גרם לי להבין שביופי אפשר לקנות – חברות מעמד וכבוד, עשיתי את זה בכל דרך.
למדתי להבין שיופי כמו שלי צריך לנצל, דאגתי להיראות טוב, אבל יותר מדי טוב. אהבתי ללבוש בגדים צמודים שמבליטים אותי, שערי הארוך המיוחד היה גורם להתפלאות רבה וכך כל פרט במראי החיצוני נמדד בתשומת לב רבה איך אפשר לבלוט יותר להיראות יותר, במיוחד אהבתי לחוש כיצד מבטי האנשים נדבקים בי לרגעים ארוכים… "בעוונותיי זה עשה לי טוב" !
כשמורותיי לתיכון קלטו את המצב וניסו לשנות היה כבר מאוחר, נמשכתי בחבלי קסם למעגל הזה שנקרא 'להיראות' 'להתבלט'. זכורני מילותיי של מורתי – "רויטל קיבלת מתנה נדירה יופי מיוחד זה הניסיון שלך, שמרי עליו מכל משמר יבוא יום וכל היופי הזה ינתן לאדם המתאים" הייתי מראה שהדברים חודרים לליבי אבל בעצם הם כלל לא נכנסו דרך אוזניי. נעשיתי שיכורה מרדיפה אחר עוד בגד בולט ועוד מראה שיסובב את כולם…
היום אני יודעת בוודאות שהכשלתי אלפי אנשים בלבוש שלי, עשיתי זאת בהנאה אמיתית. האיתות הראשון היה בערב אחד – עמדתי במטבח וטיגנתי חביתה, שערי הארוך היה אסוף וקצותיו נגעו באש שמתחת למחבת,תוך שניות הפך שערי ללהבה גדולה ואדמונית, שערי היפה נשרף אבל אני נצלתי. זכורני איך שכבתי בביה"ח בוכה בהיסטריה מרב צער על שערי השרוף ואבי יושב לצידי מנחם ומרגיע – "רויטל, השם עשה לנו נס יכולת כולך להישרף, אנא תביני שזה לטובתך, תשתני והכל מאחוריך"
אבל אני לא שמעתי, הייתי אז בת 16 ותוך שנתיים גדל שערי והתייפה, והאיתות נשכח מליבי לגמרי. תמיד הייתי אהובה בכיתה אף פעם לא סבלתי מבדידות או כאב כל מה שביקשתי נתנו לי מיד וכך העברתי את חיי, בגיל 16 מטבע הדברים גדלתי והתייפתי ולא יכולתי שלא להתאפר זה כבר הפך חלק ממני, באותה תקופה הסתבכתי קצת יותר לעומק אני לא יכולה לפרט יותר מזה קשה לי מאוד אבל תבינו…
היתה לי סבתא צדיקה שהייתי קשורה אליה מאוד, היא מאוד כאבה את מצבי הרוחני והיתה מנסה בכל דרך לחזק אותי, היא היתה נותנת לי כסף לקנות בגדים יותר צנועים אבל גם זה לא עזר.. תקופה קצרה אח"כ כשהייתי בת 16 וחצי היא נפטרה. בכיתי עליה נורא..היא היתה חלק מהעולם שלי ולא הבנתי איך העולם יכול להמשיך להתקיים בלעדיה…לאחר תקופה התאוששתי.
אני חייבת לציין שהמוות שלה גרם לי להתחזק טיפה אבל תוך כמה חודשים חזרתי למעשיי ואף הגברתי אותם, ככל שהתבגרתי נעשיתי יותר שחצנית ובולטת. ובסוף הגיעה ההתראה השנייה… באחד הלילות חלמתי אותה יושבת על אבן ובוכה, עמדתי לידה ושאלתי אותה – "סבתא למה את בוכה"? היא הצביעה על ראשה ולא אמרה מילה. התעוררתי כולי מזועזעת, נסיתי להרגע והצלחתי. מעשה זה פרח מזכרוני עד מהרה וכך גם האיתות השני עבר בלי התייחסות מצידי.
ואז זה הגיע… בהתחלה היו אלה כאבי-ראש סטנדרטיים, אמא שלי אמרה שאני עייפה ולומדת קשה ושאקח לי מנוחה, אבל ליבי הרגיש אחרת. כעבור חודש לא יכולתי לעמוד על רגליי מרב כאבי-ראש, היה נראה לי שמשהו שם עומד להתפוצץ לרסיסים! הדרך למרפאה היתה מלאה חששות וכך גם הציפייה לתוצאות הבדיקות המקיפות.
כשישבנו אמא ואני בחדרו של הרופא הפנים שלו אמרו הכל… "כזו בחורה יפה וכ"כ חולה" – פרצתי בבכי וביקשתי הסברים גם אמא בכתה היינו חסרות אונים. המציאות עלתה על כל דמיון… "את נושאת גידול בראש המוות הוא עניין של זמן", אני לא זוכרת כיצד הגענו הביתה באותו יום אני רק זוכרת הרבה דמעות כאב וחוסר אונים מוחלט. לפתע נזכרתי בחלום בסבתא הבוכה ומצביעה על ראשה. אך אולי אם הייתי מתייחסת לאיתותים הכל היה נראה היום אחרת, אבל אני המשכתי במעשיי בלי שום התייחסות . למחרת הלכנו לביה"ח, בחלומות השחורים ביותר לא האמנתי שהטיפולים האלה כ"כ כואבים ממש מוות, הרגשתי ששורפים לי את העצמות את הדם ואת כל מה שיש בפנים. אלקים! אתה טוב, ואני לא שמעתי לך, אבא איך התעלמתי מרחמיך הרבים?! כמובן ההמשך עצוב וכואב נורא, קשה לי לכתוב אותו, שערי היפה והמדהים נשר, תוך מס' חודשים נותרתי קירחת חיוורת וחלשה, כל רופא שטיפל בי ציין באוזניי שיש לי יופי נדיר וזה צבט לי את הלב, השם נתן לי פיקדון יקר יופי מיוחד ואני השתמשתי בו הפוך במקום לשמור עליו הפקרתי אותו… אלקים! היום אני בת 19 מיוסרת מהחיים מלאה כאבים, המחלה גוברת עליי וימיי ספורים, אני רואה את המוות קרוב אני רוצה שכל מה שהתייסרתי יהיה כפרה על העוונות שלי.
"אבל" אתן אחיותיי היקרות בנות ישראל, אנא מכן הלב שלי שבור וקרוע שימעו לדבריי האחרונים, שימרו על צניעותכן מכל משמר, מה ישאר לנו אח"כ, מה? יש דין ויש דיין והוא רואה הכל ויודע הכל… והכל יבוא במשפט!! אנא מכן, תתחזקנה בצניעות ועימדו בכל הניסיונות זה שווה אל תחכו לאיתותים, אנא מכן בשבילי…. הכרית ספוגה בדמעותיי אני כותבת בשארית כוחותיי אלקים, אני מבקשת, תאמרו שההתחזקות הזאת תהיה לרפואתי אני מתחננת אני רוצה לחיות. ע"כ המכתב שלה. לצערינו הרב, רויטל אברהם ז"ל נפטרה זמן קצר לאחר שכתבה את המכתב הזה, והצוואה שהשאירה היתה לפרסם את מכתבה ברבים. יהי זכרה ברוך.
"ת.נ.צ.ב.ה" יהי זכרה ברוך… {נא לפרסם המכתב הזה לזכות}
אהבתיאהבתי
הסיפור של "רוויטל" כמובן לא היה ולא נברא. יש ענין להתחזק בצניעות, אבל אין ענין לשקר ולהמציא סיפורים כדי לשכנע מישהי לא ללכת עם פאה, בפרט כאשר רוב הפוסקים מתירים ללכת עם פאה.
אהבתיאהבתי
אליכם בנות ישראל הכשרות, שכל גאולת ישראל תלויה בכם, כי בזכות נשים צנועות נגאלו ישראל ממצרים, ובזכות האמונה הפשוטה וחיזוק הצניעות שלכן ניגאל בקרוב, הצניעות היא ללא ספק אחד מיסודות היהדות. הציווי שבתורה (ויקרא יט א) "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" מפרש רש"י: "הוו פרושים מהעריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה" אשה המוסרת נפשה לצניעות -עושה רעש ושמחה גדולה בשמים.
אבל רוב בנות ישראל ההולכות עקב בצד גודל, נטויות גרון, מדיפות ריחות של בשמים לכל עבר, עם מלבושים של זנות וזימה, כדי להחטיא ולמשוך עין-בחורי חמד, אוי לכם אהה עליכם כי בבוא האוייב תיתבזו ותושפלו עד עפר, עוד תהפכו לשפחות כי בנות זימה אתן, ואָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים תשגלנה [תִּשָּׁכַבְנָה] כי כבר אי אפשר ללכת ברחוב, אין שום מקום איפה לשים את העיניים.
אתן – שהתלבשתם כדי למשוך תשומת לב ועיין – מבחורי חמד ואברכים, תאנסו בכוח ותהפכו לשפחות מין כבנות היזידים בעיראק הנאנסות, ואין מי שישמע צעקתכן [כמ"ש ואין מידי מציל] ואין מי שיגן בעדכן.
הבהרה! אין אני מדבר על בנות שלא שומרות תורה ומצוות, מדבר אני אליכן בנות החרידות בנות בית יעקב !!! בנות ליטאות, בנות גאולה בירושלים, בנות חסידים, בנות עדות המזרח, ובנות רבי עקיבא מבני ברק, וכו'
אתן –בנות חרדיות מבתים חרדים המדקדקים קלה כבחמורה וחלק מהבעלים שלכן אף יושבים ולומד בכולל.
אתן – ההולכות ברחוב כזונות חצופות, במלבושים נוראים המעוררים את קליפת בעל פעור, שלוחי הס"ם.
אתן – ההולכות בחגורות המבליטות מקום זימתכן, ובחולצות שלא מביישות את מיטב הגויות והזונות בפריז.
אתן – הההולכות בפאות נוכריות פרועות, שיער כבחורות רווקות, כדי למשוך הבחורים ואבריכים לניאוף ממש.
אתן – יבוא יומכן בקרוב ותושפלו עד עפר ממש, כבודכם יאנס אין מי שיגן בעדכן ובעד בניכם ובנותכים.
כי פגעתן בכבודי אמר ד'. הפוסקים המתירים, לא העלו על דעתם את הפאות של היום, עם גוונים ותלתלים, עם גלישה והפרזה. את הפאות של היום, אף פוסק ת"ח בעולם לא יתיר לעולם ועד.
גם אתם בעליכם לא תנוקו ותמותו במלחמה הנוראה, שום מצווה ולימוד תורה לא יועיל להצילכם ולהגן בעדכם, כי בזמן שאתם יושבים ולומדים נשותכים יוצאות "בהסכמתכם" ומחטיאות את בחורי ונערי ישראל בעבירות הכי חמורות ר"ל.
אוי לכן כי גרמתם קיטרוג גדול ונורא בשמיים, כי בנות ישמעאל היינו בנות השפחה, הם כן לבושות בצניעות!!! כפי שצויתי אתכן בתורת ישראל, ואתם בני ישראל בני האהובות אצל הקב"ה, בנות וקרות של אימותינו שרה רבקה רחל ולאה, לבושות לפי תורת פריז הזנות והניאוף. "חוסר צניעות מביא פיגועים"
נשים רבות הלבושות לא צנוע, טוענות שאין זה בשביל הרואים, אלא שכך הן מרגישות טוב בינן לבין עצמן.
אבל עליהן לעשות חשבון נפש אמת, האם גם כשהן קמות בבוקר הן "מיד" מתלבשות כך, או רק כשהן יוצאות החוצה. ואז היא חוטאת ומחטיאה את הרבים. זו גם עבירה בין אדם לד' וגם בין אדם לחבירו. כיצד תבקש סליחה מכל האנשים שהחטיאה?! אולי מאות אלפים! ואח"כ כמה ז"ל נשפך עי"ז? אדרבה חכמים אמרו שאשה צריכה להיות לבושה יפה בבית "עבור בעלה" ומכוסה לגמרי כאשר יוצאת החוצה. אשרי האשה הצנועה אשר יברך ד' אותה ומשפחתה.
גם אתם מדריכים/ות רבנים אדמורי"ם ראב"ד דיינים פוסקים (על הלכות צניעות) מוצי"ם ומנהיגי הדור מכל העדות וכו' תתנו את הדין בגדול על שתיקתכם, אע"פ שאתם יודעים היטב שיש חיוב חמור להיות צנועה אתם שותקים ומתירים הרבה דברים אסורים בעניני צניעות, ואתם לא תנוקו, כי קל קנא לא ינקה, ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך ח"ו. "חוסר צניעות מביא פיגועים"
מה הוא בגד צנוע? א. שמכסה הכל. ב. שאינו צמוד. ג. שאינו קצר. ד. שאינו מושך עין בצורתו או בצבעו.
מה גורם לאשה שיש לה יראת שמים, כולל גם רבניות, אשת אבריך, בנות בית יעקב, ללבוש בגדים לא צנועים? להתיפות בפני הרואים? כמה סיבות: כמו שכתוב בספר גדר העולם של החפץ חיים ז"ל על צניעות: א) עצלות להתלבש כדין, ב) פיתוי היצר שמסית אותה ליפות עצמה. עכשיו הגיע הזמן לסלק את מלאך המוות הרוחני והגשמי ממחננו! פריצות המלבושים שורפת את קדושת הנשמה וגורמת אריכת הגלות.
רבותיי צריכים לשבת על הרצפה ולבכות, בנות יקרות, אחיות יקרות מה קורה לכן, מה אתן סמרטוטים? מה אתן זבל? איפה הכבוד שלכן, למה אתן משפילות עצמכן, למה אתן נותנות את הגוף שלכם לכל אחד ברחוב, למה אתן מכשילות בחורים בהסתכלות אסורה. אשה המוסרת נפשה לצניעות – עושה רעש ושמחה גדולה בשמים וככל שקשה קיום המצווה על האדם – כך גדול שכרו, ואין נחת רוח גדולה לקב"ה יותר מזו שאנו מקיימות את רצונו והולכות ומתנהגות בצניעות.
אנחנו בדור האחרון שלפני הגאולה- ועכשיו המלחמה האחרונה היא המלחמה על קדושת ישראל, על צניעות בת ישראל וכו'. היצר הרע משתולל עכשיו, בהבינו שעוד רגע קרב סופו, והוא יודע "אלוקים של ישראל שונא זימה הוא" אז הוא מנסה להגיע לכל סוגי הציבור בישראל, אבל….. אין נחת רוח גדולה לקב"ה יותר מזו שאנו מקיימות את רצונו והולכות ומתנהגות בצניעות, נתאחד כולנו ונחזק הצניעות כי כך לא יוכלו עלינו, ונקדים להתפלל כדי שהפגיעה הבאה לא תגיע לעולם. בואו נתחזק עכשיו ונביא יחד את הגואל בקרוב ממש!! !
אהבתיאהבתי
אני מוחה על דברי ההבל והקטרוג על הנשים החרדיות הצדקניות, שיש בתגובתו זו.
הנשים החרדיות, ברובן, מכסות כל מה שצריך לכסות, דהיינו את את הרגל עד הברך ואת היד עד המרפק, כולל הברך והמרפק, ובבגדים שאינם צמודים כל כך.
המושג "צניעות" בימינו השתבש לגמרי. שמים דגש על צניעות הבגדים, וגם הופכים את הצניעות לכיעור.
שימת הדגש על צניעות בבגדים היא טעות, כי אשה המכוסה כמו שצריך ומסתובבת ברחובות כל הזמן, או שהיא עובדת במקום ציבורי ובאה במגע תמידי עם גברים, אין לה שום קשר לצניעות, למרות שבגדיה רחבים או שהמראה הכללי שלה הוא מכוער. צניעות איננה כיעור, ואשה יכולה להיות גם יפה וגם צנועה.
יתירה מכך, יש חיוב על אשה נשואה להיראות יפה תמיד, כדי שתמצא חן בעיני בעלה (וזה אמור גם כאשר היא יוצאת לרחוב). בגמ' במסכת תענית (דף כג) מסופר על אחד מגדולי האמוראים שאשתו יצאה לקראתו מקושטת, החכמים התפלאו ושאלו אותו הכיצד, וענה להם שכך צריך לנהוג, כדי שיסתכל דוקא עליה.
אדם היוצא עם אשתו לרחוב, כשהיא מכוערת יחסית לאחרות ההולכות ברחוב, סופו שיסתכל על אחרות ויבגוד באשתו. כך כתב גם היעב"ץ בהגהותיו למסכת יבמות (דף סג), והמליץ "שלא ישא כעורה… כדי שלא יתן עיניו באשת חבירו".
כך גם הגאון רבי אליעזר פאפו זצ"ל בספר "פלא יועץ" (בערך "יופי") כתב ש"ראוי לכל אדם להשתדל לקחת לבניו נשים יפות, כדי שלא יתנו עיניהם באחרת. וכן מטעם זה ילביש את אשתו ויקנה לה תכשיטין ביותר ממה שיש לו, כדי שתמצא חן בעיניו ולא יתן עיניו באחרת".
אין שום קשר בין אשה הלבושה בטוב טעם, לבין בנות ישראל בזמן חורבן הבית שהיו מכניסים בנעליים שלהם בקבוקון של בושם, ומתיזות את הבושם על הבחורים כדי לגרות אותם. לפי ההלכה מותר לאשה להתבשם, להתאפר, רק לא בצורה מוגזמת.
נוצר היום מצב שאנשים הנשואים לנשים מכוערות, שלא טוב להם בבית, נותנים דרור לעיניהם להסתכל על כל אחת שעוברת ברחוב, הם רואים נשים יפות וזה משגע ומטמטם אותם, והפתרון שלהם הוא – להלביש את כולם בשקים שחורים וכך לא תהיה בעיה של שמירת העיניים (התפרסמו תמונות של נשים שזורקות את הזבל, ואין שום הבדל בין המראה שלהם לבין המראה של שקית הזבל, כך נראות קומץ הנשים החרדיות שהשתגעו והשתבשה עליהן דעתן, אלה שנקראות "נשות השאלים").
באמת לא מובן לשיטתם מדוע התורה הזהירה "ולא תתורו", ומדוע ספרי הקודש מלאים במעלת וחובת שמירת העיניים, הרי החובה היא על הנשים להיראות כמו אוהלים שחורים מהלכים, וכך אין שום בעיה לגברים…
כותב הפוסט משתמש בשפה מלוכלכת מאוד (איני רוצה לחזור על המילים המזעזעות), ולועג ומבזה לגדולי ישראל, וזה לבד מוכיח על טומאת נפשו.
המשפט "את הפאות של היום, אף פוסק בעולם לא יתיר" הוא דמגוגיה צרופה; והוא יכול לשכנע רק את מי שלא למד את ספרי הפוסקים שעוסקים בנדון של לבישת פאה נכרית. כי מי שלומד, יודע שגם הפוסקים שכתבו בנושא הזה לפני 500 שנה, דיברו על פאה משיער טבעי, שנראית לחלוטין כמו שיער טבעי, ומאוד קשה להבדיל בינה לבין שיער טבעי.
וכמובן שיש נשים שנולדו עם שיער שהוא "גוונים ותלתלים", ומעולם לא שמענו על איסור הלכתי שאוסר על נשים בלונדיניות או מתולתלות לצאת לרחובה של עיר.
ובאשר לטענה שנשים מתלבשות בחוץ יותר טוב מאשר מתלבשות בבית, כך הוא טבע האשה, שמתביישת יותר מהעוברים ושבים ורוצה להיראות במיטבה בעיני חברותיה, וגם בגמרא מוזכר החשש "שמא תשלוף ותראה לחברתה ברשות הרבים" (בשבת). ובבית קשה להתלבש במיטב המחלצות כאשר מבשלים ומטפלים בילדים.
כתב שר התורה הגאון רבי שלום משאש, רבה של ירושלים: "מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן ולכל העולם בהיתר, ולא להתנוול ע"י מטפחת ויגרמו לבעליהן לתת עיניהם באחרות ח"ו, וכמה חששו חז"ל והתירו הרבה איסורין שלא תתגנה האשה על בעלה" (שו"ת שמש ומגן חלק ב' אבן העזר סימן ט"ו).
מגוחך ממש לצטט את דברי החפץ חיים בספרו גדר עולם על "צניעות", ולהתעלם משיטתו בספרו "משנה ברורה" שהחלק התחתון של הרגל יכול להיות גלוי לחלוטין, והעיקר שהברך יהיה מכוסה (בימינו מחמירים גם ללבוש גרביים חצי שקופות). שיטתו זו התקבלה על מרבית הפוסקים בימינו.
לסיכום, ההחמרה המופרזת בצניעות נובעת ממחלות נפש, משיבוש, מסטיות חולניות, וגורמת לבעיות רוחניות קשות מאוד, כפי שהתבטאו רבני בד"ץ העדה החרדית במכתבם על 'כת השאלים': "אנו מזהירים את נשות ובנות ישראל שאסור להגרר אחריהן ומנהיגיהם, וצריכים להתרחק ממנהיגיהם ומדרכיהם כי סופן אבדון וכליה", וכינו אותן "קבוצת נשים שעקרו דעת תורה מישראל".
אהבתיאהבתי
הנשים החרדיות, ברובן, מכסות כל מה שצריך לכסות, דהיינו את את הרגל עד הברך ואת היד עד המרפק, כולל הברך והמרפק, ובבגדים שאינם צמודים כל כך.
המושג "צניעות" בימינו השתבש לגמרי. שמים דגש על צניעות הבגדים, וגם הופכים את הצניעות לכיעור.
שימת הדגש על צניעות בבגדים היא טעות, כי אשה המכוסה כמו שצריך ומסתובבת ברחובות כל הזמן, או שהיא עובדת במקום ציבורי ובאה במגע תמידי עם גברים, אין לה שום קשר לצניעות, למרות שבגדיה רחבים או שהמראה הכללי שלה הוא מכוער. צניעות איננה כיעור, ואשה יכולה להיות גם יפה וגם צנועה.
יתירה מכך, יש חיוב על אשה נשואה להיראות יפה תמיד, כדי שתמצא חן בעיני בעלה (וזה אמור גם כאשר היא יוצאת לרחוב). בגמ' במסכת תענית (דף כג) מסופר על אחד מגדולי האמוראים שאשתו יצאה לקראתו מקושטת, החכמים התפלאו ושאלו אותו הכיצד, וענה להם שכך צריך לנהוג, כדי שיסתכל דוקא עליה.
אדם היוצא עם אשתו לרחוב, כשהיא מכוערת יחסית לאחרות ההולכות ברחוב, סופו שיסתכל על אחרות ויבגוד באשתו. כך כתב גם היעב"ץ בהגהותיו למסכת יבמות (דף סג), והמליץ "שלא ישא כעורה… כדי שלא יתן עיניו באשת חבירו".
כך גם הגאון רבי אליעזר פאפו זצ"ל בספר "פלא יועץ" (בערך "יופי") כתב ש"ראוי לכל אדם להשתדל לקחת לבניו נשים יפות, כדי שלא יתנו עיניהם באחרת. וכן מטעם זה ילביש את אשתו ויקנה לה תכשיטין ביותר ממה שיש לו, כדי שתמצא חן בעיניו ולא יתן עיניו באחרת".
ואחד מגדולי הראשונים בתקופת הרשב"א, רבי אהרן הכהן מלוניל, בספר אורחות חיים (חלק ב', הלכות כתובות) כתב ש"אסור לתלמיד חכם להניח לאשתו שתתנוול אפילו בימי אבלה, כדי שלא תתגנה בעיניו, שמא יכופנו יצרו להתאוות לאשה אחרת".
אין שום קשר בין אשה הלבושה בטוב טעם, לבין בנות ישראל בזמן חורבן הבית שהיו מכניסים בנעליים שלהם בקבוקון של בושם, ומתיזות את הבושם על הבחורים כדי לגרות אותם. לפי ההלכה מותר לאשה להתבשם, להתאפר, רק לא בצורה מוגזמת.
הפסוק "ואָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַבְנָה" מדבר על חורבן הבית (שאז כל זה קרה באמת) ולא על העתיד לבוא, זה לא יקרה יותר לעולם, והגאולה תגיע ברחמים גמורים בס"ד. היום רואים התעוררות של תשובה כמעט בכל מקום, ואין שום סיבה לנבואות זעם שכותבים אנשים ממורמרים.
נוצר היום מצב שאנשים הנשואים לנשים מכוערות, שלא טוב להם בבית, נותנים דרור לעיניהם להסתכל על כל אחת שעוברת ברחוב, הם רואים נשים יפות וזה משגע ומטמטם אותם, והפתרון שלהם הוא – להלביש את כולם בשקים שחורים וכך לא תהיה בעיה של שמירת העיניים (התפרסמו תמונות של נשים שזורקות את הזבל, ואין שום הבדל בין המראה שלהם לבין המראה של שקית הזבל, כך נראות קומץ הנשים החרדיות שהשתגעו והשתבשה עליהן דעתן, אלה שנקראות "נשות השאלים").
באמת לא מובן לשיטתם מדוע התורה הזהירה "ולא תתורו", ומדוע ספרי הקודש מלאים במעלת וחובת שמירת העיניים, הרי החובה היא על הנשים להיראות כמו אוהלים שחורים מהלכים, וכך אין שום בעיה לגברים…
כותב הפוסט משתמש בשפה מלוכלכת מאוד (איני רוצה לחזור על המילים המזעזעות), ולועג ומבזה לגדולי ישראל, וזה לבד מוכיח על טומאת נפשו.
המשפט "את הפאות של היום, אף פוסק בעולם לא יתיר" הוא דמגוגיה צרופה; והוא יכול לשכנע רק את מי שלא למד את ספרי הפוסקים שעוסקים בנדון של לבישת פאה נכרית. כי מי שלומד, יודע שגם הפוסקים שכתבו בנושא הזה לפני 500 שנה, דיברו על פאה משיער טבעי, שנראית לחלוטין כמו שיער טבעי, ומאוד קשה להבדיל בינה לבין שיער טבעי.
וכמובן שיש נשים שנולדו עם שיער שהוא "גוונים ותלתלים", ומעולם לא שמענו על איסור הלכתי שאוסר על נשים בלונדיניות או מתולתלות לצאת לרחובה של עיר.
ובאשר לטענה שנשים מתלבשות בחוץ יותר טוב מאשר מתלבשות בבית, כך הוא טבע האשה, שמתביישת יותר מהעוברים ושבים ורוצה להיראות במיטבה בעיני חברותיה, וגם בגמרא מוזכר החשש "שמא תשלוף ותראה לחברתה ברשות הרבים" (בשבת). ובבית קשה להתלבש במיטב המחלצות כאשר מבשלים ומטפלים בילדים.
כתב שר התורה הגאון רבי שלום משאש, רבה של ירושלים: "מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן ולכל העולם בהיתר, ולא להתנוול ע"י מטפחת ויגרמו לבעליהן לתת עיניהם באחרות ח"ו, וכמה חששו חז"ל והתירו הרבה איסורין שלא תתגנה האשה על בעלה" (שו"ת שמש ומגן חלק ב' אבן העזר סימן ט"ו).
מגוחך ממש לצטט את דברי החפץ חיים בספרו גדר עולם על "צניעות", ולהתעלם משיטתו בספרו "משנה ברורה" שהחלק התחתון של הרגל יכול להיות גלוי לחלוטין, והעיקר שהברך יהיה מכוסה (בימינו מחמירים גם ללבוש גרביים חצי שקופות). שיטתו זו התקבלה על מרבית הפוסקים בימינו, למרות שמחמירים להוסיף גרביים בגלל מנהג רוב הנשים החרדיות.
לסיכום, ההחמרה המופרזת בצניעות נובעת ממחלות נפש, משיבוש, מסטיות חולניות, וגורמת לבעיות רוחניות קשות מאוד, כפי שהתבטאו רבני בד"ץ העדה החרדית במכתבם על 'כת השאלים': "אנו מזהירים את נשות ובנות ישראל שאסור להגרר אחריהן ומנהיגיהם, וצריכים להתרחק ממנהיגיהם ומדרכיהם כי סופן אבדון וכליה", וכינו אותן "קבוצת נשים שעקרו דעת תורה מישראל".
אהבתיאהבתי
כן, ודאי, לא התכוונתי שההומניזם הוא המצאה של היהודים בלבד, מה פתאום.
ואת השאלה לא הבנתי. אם התכוונת מה עושה אותו אדם, הרי שהתשובה בגוף השאלה: יש לי זיקה ליהדות, אבל זה לא אומר שאני מקבל הכל הר כגיגית. אני מודע לכך שהיא מערכת תרבותית שהתגבשה בין השאר בתקופה קדומה, ואני לא רואה חובה לקבל את כל מה שחכמים החליטו לפני אלפיים שנה.
אהבתיאהבתי
מרתק, תודה, ביותר מדרך אחת.
ורק הערה קטנה, שנובעת מהשמיעה המוסיקלית שלי ליחסי כוח:
כשאתה כותב שהגבר נדרש "לממן", ואחר כך "לאפשר" את האוטונומיה של האישה, אתה משאיר אותו בעמדת כוח, ברצותו יפסיק את המימון או חלילה לא יאפשר ואנה אנו באות.
אהבתיאהבתי
נשים דגש אם כן על המילה "נדרש" כדי להפחית מכוחו של הגבר, כפי שאכן ראוי : )
אהבתיאהבתי
אני צריך לקרוא עוד כמה פעמים לפני שאוכל להגיד יותר מזה…
תודה
אהבתיאהבתי
למה תפיסה מיתולוגית של המציאות היא רגרסיה?
למה תפיסת המציאות לפי "כוחות נפשיים" (תת-מודע, חרדות מודחקים, קיבעון ילדות) אינה "תפיסה מיתולוגית"?
הרי גם בתפיסה זו של המציאות יש כר נרחב מאוד מאוד לדברים שהם אינם בשליטתנו כמו דברים שהגיעו מהילדות, מההורים וכו'… קשה מאוד להגיד שלפי הפסיכולוגיה המודרנית אנחנו בוחרים את השקפת עולמנו, או כל דבר אחר.
רק שהפעם, במקום שהדברים יוצגו כאילו הם מעלינ, הם בתוכנו… זה לא באמת הבדל אם בכל מקרה הם לא בשליטתנו.
וספציפית בנושא יחסי זכר נקבה, צניעות ושאר ירקות. פה במיוחד, בגלל מורכבות הנושא ובמיוחד בגלל העובדה שמדובר בדחפים שהם "מעלינו" (או בתוכנו) יש מקום בעיני להעדיף מיתולוגיזציה (מילה חדשה?) של המציאות (איחוד מקודש, הנקבה כשכינה וכו'…) כי אני עוד לא פגשתי תיאוריה פסיכולוגית שנותנת מענה שלם (שוב, בעיני) לעניין המקודש הזה של זיווג.
אהבתיאהבתי
אני חושב שיש כאן רגרסיה בעיקר משום שאין שום ראייה לכך שישויות מיתולוגיות קיימות. לא ראיתי את הספירות, או את עידן הדלי, או את בנו של אלוהים.
לעומת זאת דחפים פסיכולוגיים אני יודע שיש לי.
אני פשוט חושב שלא כדאי להוסיף לעולם ישויות שלא בטוח שקיימות ("התער של אוקהם" וכו'). מה עוד שהמאמינים בתמונת עולם מיתולוגית מאמינים מן הסתם שהיא חלה על כולם (כולם צריכים להאמין שישו הוא הבן של אלוהים וכו'), וגישה כזאת לא מובילה לאחווה, בלשום המעטה.
אם אתה מתכוון במיתולוגיזציה של המציאות לקריאה בשמות מיתולוגים לדחפים פסיכולוגיים (הנקבה כשכינה), אין לי בעיה עם זה. אבל להניח שהשכינה ממלאת גם איזה תפקיד במערך מיתי של המציאות (שומרת על ישראל מפני טומאת הגויים למשל) זו בהחלט רגרסיה לדעתי.
אהבתיאהבתי
זה שאתה לא רואה את הספירות או עידן הדלי או בנו של אלוהים לא אומר כלום… אתה גם לא רואה את הדחפים הפסיכולוגיים שלך.
העובדה שאתה יודע שיש לך דחפים פסיכולוגיים זה בגלל שאמרו לך שיש לך, אם היו אומרים לך מספיק פעמים שישו הוא בן האלוהים גם את זה הייתה יודע.
אני מסכים איתך שיש נטייה לשייך את השקפת עולמך על כולם, וזו באמת מחלה שהפסיכולוגיה הצליחה להמנע ממנה, אבל זה לא הכרח המציאות. יש אמונות מיתולוגיות שלא מבקשות להכיל את עצמם על כולם.
כוונתי במיתולוגיזציה של המציאות היא לא לקרוא בשמות מיתולוגיים לדחפים פסיכולוגיים… אחרת הייתי סותר את עצמי. אני כן חושב שהתיאוריות הפסכולוגיות לא מספיקות כדי לתאר חוויות שקשורות בזיווג בין זכר לנקבה או בכל מה שקשור לתחום. הם פשוט מרגישות לי חסרות חיים וזה בולט במיוחד על רקע החיות של הנושא המדובר. התפיסות של הקבלה לגבי מהות הזיווג, שהם לגמרי מיתיות, מרגישות לי נכונות יותר וחיות יותר מאשר "אתה בוחר את אישתך כי היא מזכירה לך את אמא שלך" או "אתה שוכב עם אישה רק כדי לכפות על…" וכו'
כל זה פשוט מרגיש לי כמו תיאורים זולים
ולא, אני לא חושב שהצניעות שומרת על ישראל מפני טומאת הגויים :)
אהבתיאהבתי
אני שותף להרגשתך שהתיאורים הפסיכולוגיים הם עניים ויבשושיים. ואני חושב שתיאורים מיתיים הם עסיסיים יותר, ואולי גם – כן כן – תופסים פעמים רבות יותר טוב את מהות הדברים. אבל אני חושב שצריך מאוד להיזהר לא לבצע קפיצה מסויימת שבה אנחנו משכנעים את עצמנו שישויות מיתיות כמו השכינה או בנו של האל קיימות בעולם באותה מידה ששולחנות קיימים. לדעתי הן לא. זה לאו דווקא אומר שהן פחות אמיתיות, אבל בוודאי שאי אפשר לקחת את קיומן באותה מידה של ביטחון, וודאי שאי אפשר לצפות שאחרים יסכימו איתנו עליהן.
אני לא מסכים איתך שאני מבין שיש לי דחפים פסיכולוגיים רק כי אמרו לי. ממש לא. אני יודע שאני נמשך לנשים באופן כללי ולא אל אחותי. זה משהו שאני מכיר מתוך התנסות אישית (וגם אחרים מספרים לי שכך זה אצלם). אני לא מכיר את ספירת תפארת מתוך התנסות אישית (אלא אם היא שם יפה למימד פסיכולוגי).
שמע, אני חושב שיש ערך רב למיתולוגיה, אבל לא כממערך של מושגים שצריך להבין בצורה מילולית ולחפש איפשהו בזמן או בחלל. אלא אם כן מדובר באותם מושגים שמופשטים ממילא מאוד (אינסוף, אור, ואולי אפילו שכינה, אבל לא כדמות אלא ככוח). נו טוב, זה די מסובך כל העניין הזה.
אהבתיאהבתי
זה עניין מסובך מאוד
וגם אישי מאוד
ואני חושב שדעתנו די זהות
תודה
אהבתיאהבתי