כנס הניו-אייג' נפתח (שלשום) בדיוק כפי שהייתם מצפים: על הבמה ישבו יו"רים למיניהם, כאשר לצד שולחן הנואמים סודר מעין הומאז' קיטשי לנושא: מפלי בדים לבנים, עליהם כדורי זכוכית ואבנים צבעוניות, ובמרכז פסל-מפכה-וממחזר-מים של זוג חבוק שלצידו כדור בדולח כחול זוהר. הפאנל הפותח כלל את פרופ' יוסי בן-ארצי, רקטור אונ' חיפה, ד"ר רון מרגולין, ראש התוכנית לדתות זמננו באונ' תל-אביב, ופרופ' עפרה מייזלס (שראיינתי לקראת הכנס ושהיתה יו"ר הועדה האקדמית של הכנס יחד עם ד"ר מריאנה רוח-מדבר), שפתחה ונשאה דברי הקדמה ותודות, וסיימה בברכה: "שהאלוהים יצליחו את דרככם עם חלומותיכם האקדמיים והאחרים". רוחניות עכשווית או לא?

מליאת פתיחה

אסקור את הכנס בתמציתיות: מושב הפתיחה אירח את פרופ' אילן גור-זאב, פילוסוף בכלל ושל החינוך בפרט, שהגותו יונקת מאסכולת פרנקפורט, תוך הדגשת האלמנטים של הדתיות שבה (וראו ספרו המרתק "אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם"). גור-זאב, שלמדתי אצלו כמה קורסים באונ' חיפה ואף התיידדנו, מרצה בז'רגון פוסטמודרניסטי עשיר, שכפי שתראו היה זר ומוזר לרבים בקהל. אבל אני נהנתי.

נהניתי בעיקר בגלל שגור-זאב מצליח להצביע על יסודות המשבר הדתי בימינו, שהוא לאו דווקא החלשות הדתות הממוסדות, אלא העלמות, או חוסר האפשרות, לחריגה דתית אמיתית בתוך המערך החברתי-כלכלי הקיים (נגעתי בזה גם בהרצאתי בכנס).

גור-זאב פתח בשאלה "מהם תנאי אפשרותה של קדושה ברגע ההיסטורי הנוכחי?" (אני לא יכול להתחייב שהציטוטים, כאן ולהלן, הם 100% מדוייקים, שכן כתבתי במהירות תוך כדי ההרצאות) זו השאלה הגדולה, טען גור-זאב, "אל מול אפשרותו ההולכת וקרבה של הקץ שיחזיר את העולם אל השלמות שלפני הבריאה" – כלומר אל מול שואה אטומית או אקולוגית. הבעיה היא שלא רק שאיום גדול מרחף מעל ראשי כולנו, אלא "התשוקה להישאב אל תוך מכונת העונג הפוסטמודרנית ולוותר על השאיפה לחריגה".

כאן פתח גור-זאב באפיון "ההיסטוריה של הרוחניות" על פי עקרונות יסוד. הוא קבע שבהיסטוריה הזו יש "חשיבות מיוחדת למעתקים, מאימננציה לטרנסאנדנציה וחזרה לאימננציה, בה אין עוד מקום לקדושה ולרוחניות".

ומהי קדושה על פי גור-זאב? קדושה היא זימונו של האחר-לחלוטין (מונח שטבע רודולף אוטו, המתייחס לאלוהות); "זהו התנאי לטרנסאנדנציה, להוויה אחרת מכפי שאנחנו מעוצבים" – כאן ניתן לראות שעל פי גור-זאב, ובהתאם להגות הפוסטמודרניסטית, האדם אינו אלא סך הכוחות החברתיים שעיצבו אותו. יחד עם זאת גור-זאב אינו פוסטמודרניסט מוחלט בכך שהוא נותן אפשרות לחריגה מאלו אל, או על ידי, או עם, אותו אחר-לחלוטין. "קדושה," אם כן, "היא שער לדתיות, דתיות כבית גלותי, ששונה מאוד מדתיות במסגרת של דת ממוסדת, שהיא כמעט מחסום בלתי-עביר בָתנועה אל דתיות" – כמובן, כי הדת הממוסדת על פי גור-זאב היא רק עוד מופע של חרושת הכוחות התרבותיים המעצבים אותנו.

אז מהי ההיסטוריה של הרוחניות על פי גור-זאב?

• שלב א': המעבר מהאין, מהמרק הקדמון, לרוחניות האנימיסטית. הכל רוחני, הכל אלוהי, ו"בני האדם הם חלק מרוחניות שאינה טרנסאנדנטית".
• שלב ב': רוחניות תיאו-צנטרית. זו רוחניות טרנסאנדנטית כפי שאנחנו מכירים מהדתות המונותאיסטיות, בה "האל הוא לא-אני". הרוחניות כאן "היא סולם בדרך אל האחר-לחלוטין, אל גן העדן האבוד, אל השיבה הביתה. כל אלה כוללים מחיקה של העולם הזה" – כלומר שלילת העולם כמנוגד לאל.
• שלב ג': רוחניות הומו-צנטרית: "המעתק מהעולם התיאוצנטרי בו קיום האל קודם לכל, למציאות הומוצנטרית, שבמרכזה האנושיות. […] עבודת הקודש כאן היא הריגתו של האל כל רגע מחדש. […] זה הפרוייקט של המודרנה וההומניזם. […] האלהתה של האנושות." בשלב הזה, טוען גור-זאב, הניסיון לחריגה מתבצע במסגרת הפרוייקט ההומניסטי, כלומר על ידי ניסיונות להקים חברה טובה יותר, לנהוג במוסריות, לחנך את עצמנו ואת זולתנו על פי עקרונות הומניסטיים, להשכיל ולהפוך עצמנו לבני-תרבות – וכמובן על ידי המלחמה בדתות הממוסדות.
• שלב ד': סוף הרוחניות: במעבר מהמודרנה לפוסט-מודרנה. "רוחניות בעולם שבו גלה לא רק האלוהים, אלא גם הורג-האלוהים. […] אין עוד טרנסאנדנציה אפילו בהקשר הפוליטיי האנושי של האלהת האנושות. […] אין קדושה בכלל. […] הרוחניות במצב זה היא בילוי, או הכשרה כלכלית. היא מסגרת לחיזוק המובן מאליו ושכללו. היא מרחב של תנועה ומראית עין של אחרות בתוך עולם שאין בו מקום לזימון לחריגה מהסתמיות של הקוֹנְטִיוּאוּם." – כלומר הכל כולל הכל הוא חלק מהמכניזם של השעתוק התרבותי. אין באמת הזמנה, שלא לומר אפשרות, לחריגה.

גור-זאב מצביע על כך שלנוכח המצב הזה נפגוש בעיקר פונדמנטליזם בתור רוחניות, שהוא "תגובת נגד למציאות שבה פונקציונליות (החיים כמטרת החיים) משכיחה את הקדושה. הפונדמנטליזם מציע את שיבתה של הקדושה ואת שיבתו של הזימון הביתה, לישועת הנפש".

הוא עצמו מציע ש"דווקא אל מול אפשרות של קץ, ודווקא אל מול גלות האל והאדם, הקדושה יכולה לשוב ולתפוס את המקום הראוי לה בחיינו: ההכרעה לחיות חיים כיחידים, אבל עם אחריות משותפת. חיים דיאספוריים, חיים כגוֹלים שיש להם אחריות, בהם יש מקום לשוטפות. […] היכולת לומר 'אני', לקחת אחריות ולהושיט יד. […] חקר הרוחניות העכשווית יכול להיות חלק מעבודת הקודש הזאת שכולנו משתתפים בה."

איזה יופי של הרצאה. תשמעו, אני אוהב את גור-זאב, ואני אוהב את מה שהוא אומר. אולי זה בגלל שזהו החלב האקדמי שינקתי בהיותי עולל סטודנטיאלי, אבל לדעתי זה מעבר לכך. לדעתי גור-זאב שם את האצבע באמת על עקרונות יסוד חשובים שכדאי להיות ערים להם, ומצליח לנתח את המצב בצורה סכמאטית אבל די מדוייקת. אני לא מסכים עם מסקנתו, כאילו כל הרוחניות האפשרית בימינו היא להיות אינדבידואלים עם אחריות (ואני לא מבין גם איך הוא מבצע את הקפיצה אחורה אל ההומניזם בעצם, על איזו קרקע הוא עומד בעולם שבו מזמן נסחף הכל לים של האיִן), אבל לבד מזה הניתוח שלו נאה ומאיר עיניים. כשפתחו את המושב לשאלות מהקהל הראשונה שדיברה היתה גברת שהתלוננה ש"קשה לה להתחבר" אל דבריו של גור-זאב, ושלדעתה במיוחד בכנס כזה צריך "לשנות את השפה" ולא לדבר כל כך אקדמית. נו, האם יש התחלה ראוייה מזו לכנס לחקר הניו-אייג'?

ההרצאות

לא אסכם כאן את כל ההרצאות ששמעתי – כולן אמורות בסופו של דבר לעלות לאתר הכנס (וכשזה יקרה אתן לינק כמובן). אתמקד רק בכמה נקודות חשובות ומיעניינות במיוחד ששמעתי במושב על הקבלה המודרנית:

שי בן-טל, עשה סדר בתסבוכת הבין-כיתתית (לייטמן מול ברג וכו'), נתן עקרונות מרכזיים לקבלת לייטמן (הרצון להגיע ל"שיווי צורה" עם הבורא, כלומר להיות 'נותן' ולא רק 'מקבל'; הקבוצה כמכשיר הכרחי להתקדמות לעבר מטרה זו; הלימוד כ'אור מקיף' שפועל גם אם לא מבינים אותו; תפיסה דטרמיניסטית של ההיסטוריה הכללית וגם הפרטית – העולם הולך אל הגאולה הבטוחה ובינתיים יש 'רשימות' לכל אחד שהוא חייב לעבור אותן; מצוות כעניין פנימי ולא מעשי; והאינטרנט ככלי שהוא מהות, העוזר להחשת הגאולה). בן טל גם התייחס למספר הרב של יוצאי חבר-העמים בין חסידיו של לייטמן – 85%! – וגם סיפר שההסתמכות של לייטמן על המקורות האשלגיים היא מצומצמת, כאשר למעשה הפרשנות להם של לייטמן תופסת את רוב רובו של הלימוד.

יונתן מאיר דיבר על ההקשר הפוליטי של החזון האסכטולוגי של בני-ברוך (ימין קיצוני, חזון טוטליטרי של רודנות המקובלים), וגילה שעל פי לייטמן בקרוב הנצרות תיעלם. כמה קרוב?  ימות המשיח יגיעו תוך עשרות שנים על פיו, אבל מאיר גם סיפר שחלק מחסידי לייטמן תולים בשנת 2012 תקוות משיחיות. כמו כן, הוא ציטט מקום בו לייטמן למעשה מבטל את סמכותו של הרב אשלג בשם דעתו. זה משמעותי, כי כפי הנראה סמכותו של לייטמן בכת אבסולוטית, ואי אפשר אפילו לערער עליו בעזרת ציטוטים מפי אשלג.

בועז הוס דיבר על הפולמוסים כנגד התנועות הללו, בעיקר מטעם האורתודוקסיה (עובדיה יוסף, הרב כדורי, הרב שטיינזלץ) והאקדמיה (כמעט כל חוקרי הקבלה המרכזיים כיום), ועל טענות ל"חוסר האותנטיות" שלה. לדעתו האיבה לתנועות האלה נובעת לא רק מהעיוות והפופוליזם שהם עורכים לקבלה המסורתית, אלא גם כי מצד שני הם לא מתנהגים כבני אדם מודרניים רציונליים – כלומר כי הם חברים בכת. לדעת הוס, בכל מקרה, הקבלה שלהם אינה פחות אותנטית מקבלת האר"י ביחס לקבלת הזוהר – כלומר מדובר בהתפתחות ושינוי, אבל זו דרכה של הקבלה להתפתח ולהשתנות. אני חושב שהוא צודק.

מליאת הערב

התחילה בשירה ונגינה של בריג'יט קשטן, מיסטיקנית ופסיכולוגית וחסידת הרוזן מסן-ז'רמן. שרה יפה. בעוד היא שרה, שני הפרופסורים הנכבדים משה אידל ויעקב רז המתינו לתורם, שהגיע אחרי הקרנת סצנות נבחרות מתוך "המטריקס" ו"הסוד" שכללו דיבורים על כך שהמחשבה בוראת מציאות. ואכן זה היה נושא המליאה.

פרופ' אידל (שאני חושב שלבד ממומחיותו העולמית בקבלה הוא אינטלקטואל מהשורה הראשונה) נתן סקירה סטייל ההיסטוריה של הרעיונות, שהרי היא בתמציתיות: הוא סיפר שהתרבות המערבית שיחקה מקדמת דנה במושגים 'מחשבה', 'בריאה' ו'מציאות' בצורות שונות. בעוד ביוון הקלאסית דיברו הרבה על המציאות (שלא נבראה לדידם), כמשהו שניתן להכיר עם המחשבה. לעומתם התרבות היהודית כלל לא עסקה במציאות או במחשבה, אלא רק בבריאה ובשפה. האל המקראי לא חושב, הוא מדבר, ובאופן כללי היהדות ראתה במחשבה סוג של דיבור. עכשיו, ברבות הימים הפרדיגמה המקראית עברה שינוי ומאל הבורא על פי הדיבור נוצר הרעיון שגם צלמו של האל, האדם, יכול לבורא בעזרת השפה. הרעיון הזה פחות או יותר השתלט על התרבות המערבית ולמעשה זהו מהלך שמתחיל בספר יצירה ונגמר בדרידה: מהשפה כבוראת מציאות ועד לשפה כמציאות היחידה. כיום יש מעבר בין ההכרה המדעית ששלטה באירופה במאות האחרונות, בה המציאות נתונה אובייקטיבית למחקרנו, לרעיון שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו על ידי השפה. הניו-אייג' הוא ביטוי מודגש של הרעיון הזה.

פרופ' רז בעיקר הביע התנגדות נחרצת לרעיון שהמחשבה בוראת מציאות, ונימק את התנגדותו בכך שרעיון זה לא לוקח בחשבון את עקרון התהוות-הגומלין, כלומר האמיתה הבודהיסטית על כך שכל דבר ודבר נמצא בתלות מוחלטת וביחסי גומלין עם כל דבר ודבר. 'בריאת המציאות על ידי המחשבה' למעשה מתעלמת מכך שהאדם החושב הוא חלק אינטגרלי מאותה מציאות. היא מדמיינת אותו כאילו הוא מחוץ למציאות. כלומר היא שוגה בזה שהיא נותנת לאדם יכולת מקסימלית להשפיע על המציאות, ולמציאות יכולת מינימלית להשפיע על האדם. זה כמובן לא כך. (כלומר, אוסיף, מדובר בסך הכל בניפוח של רעיון האני לכדי מימדים אלוהיים וטרנסאנדנטיים – הפיכת האגו לאותו אלוהים מונותאיסטי שנמצא מחוץ לעולם ובורא אותו מרחוק – ובעצם נפילה לאותה מלכודת ישנה ונפוצה בה האגו נתפס כישות נבדלת מהעולם, והענקתם של כוחות אומניפוטנטים לאותו אגו נפרד, לאותה אשלייה.)

סיכום

בקיצור היה טוב ומעניין. אני בטוח שהפסדתי הרצאות מעניינות רבות, אבל זה כמובן היה בלתי נמנע במערך של מושבים מקבילים. בעיקר אני רוצה לציין את האווירה הטובה והנעימה בה הכל נוהל. אף הרצאתי שלי עברה בטוב, ויש סיכוי שהיא תתפרסם בקרוב, ואז אעלה אותה לכאן כמובן. עוד אציין שרבים הזכירו בפני את הבלוג הזה כמקור מידע ורפרנס (בהרצאה אחת הוא אף צוטט), וכפי הנראה שמו יצא למרחוק.

[– עדכון ניר בן-ארצי – הכת כרגע מחולקת לשניים: שוקרון וקטורזה עם העמותה והכסף, בן-ארצי עם החסידים והקדושה. מכיוון שהחסידים מסרבים לעזוב את משיחם הסובל והמעונה (עמדה מסורתית וותיקה), ומכיוון שהקדושה, כלומר ההנהגה הכריזמטית כלשונו של מקס ובר, בכל זאת אצלו, הרי זה רק עניין של זמן עד שתוקם עמותה חדשה והכסף יתחיל שוב לזרום אליו כנהר היוצא מעדן. אחרי השבר הראשוני ניכרת חזרה מאומצת להומאוסטאזיס, גם זאת כמיטב המסורת של ההתמודדות עם דיסוננס קוגניטיבי. יחד עם זאת המתח עדיין רב מאוד, הכת ספגה זעזוע רציני, וכפי הנראה היו חברים שמתוך השבר התפקחו ונטשו.]