שנה חדשה, והתקווה האבודה לא לקוות

לדבר אחד ויחיד משירותי הצבאי אני מתגעגע, והוא לא יסולא בפז.

שנות התשעים המוקדמות, ימי אוסלו העליזים, והייתי האפסנאי הראשון של הפלחה"ן (פלוגת חיל הנדסה) של הנח"ל. הפלחה"ן הוצב בבסיס בית-ליד, מיד עם השער הראשי ימינה, ואני הייתי צריך להכניס סדר באפסנייה. מעניין זה לא היה. בגלל שהרס"ר מיד זיהה שאני "בחור אחראי" הוא גם היה נוהג לשלוח אותי, במקום לנסוע בעצמו, לכל מני בסיסים בארץ כדי להביא טפסים ולהזמין ציוד. אני זוכר נסיעות ארוכות לנגב, בירבורים בגליל – פעם אחת, יסלח לי האל, הגעתי גם לטול-כרם.

באותו זמן בדיוק עשיתי מעבר מספרי פנטזיה לספרי סטיבן קינג. כן, לא הייתי קראן גדול בנעורי. מצוייד בספר עם גב רחב הייתי מפליג באוטובוסים, או פשוט יושב בתוך האפסנאות וקורא. פעמיים בקריירה הצבאית המפוארת שלי (שנמשכה, על מדים, למזלי הרב בסה"כ שנה וחצי – שאר הזמן הייתי בקיבוצים ובתנועת הנוער) גם רותקתי לבסיס למשך חודש בכל פעם. בפעם הראשונה זה היה בצריפין, כאשר הייתי בקורס מש"קי תחזוקה בבה"ד 6. את כל הקורס ביליתי בבסיס מפני שבשבוע הראשון נרדמתי בשמירה בש"ג. בפעם השניה בבית-ליד. תאמינו או לא, הלכתי מכות עם מישהו.

מהר מאוד הבנתי שצה"ל לא ממש בשבילי ואני לא ממש בשבילו, שגם אם אעשה כמיטב יכולתי לטובת אפסנאות הפלחה"ן (ועשיתי) זה לא ממש ישנה שום דבר בתוך המערכת המסואבת והמגושמת שבתוכה הוא ואני נמצאים, ושכל מה שהיה עלי בעצם לעשות זה להשתדל לא למות ולחכות שתאריך השחרור (או המעבר לקיבוץ) יגיע.

ולכן הכל עבר עלי בכיף. לא משנה מה עשיתי, הייתי רגוע. נינוח. כי הייתי מזוכה. פדוי. נקי. וזה מה שאהבתי הכי בשירות: לא משנה מה עשיתי, הייתי בסדר מבחינה קיומית. ולמה? כי כל תפקידי – לא מבחינה צבאית, מבחינה קיומית – היה להעביר את הזמן. והזמן תמיד עבר. כל מה שהיה עלי לעשות הוא לצפות בו עובר, ולעבור אותו בשלום. פשוט: זה לא היה הזמן שלי, זה היה הזמן של הצבא.

אהיה גלוי לב: אני טיפוס שבמרכז הוויתו עומד העיקרון המוסרי של החובה. החיים קצרים, המלאכה רבה, בעל הבית דוחק, ועלי לנצל כל רגע כדי ללמוד, לעבוד את ה', לאהוב, לעשות טוב. כן, אני יקה פוץ. טיפוס אנאלי. מה שמניע אותי בכל רגע הוא מהי האמת, מה ראוי לעשות, מה יעשה הכי הרבה טוב להכי הרבה אנשים – וזה כמעט אף פעם לא לשבת ולנוח. מה אפשר לעשות, זה האופי שלי.

כעת מובן איזו מנוחה היה עבורי צה"ל. כי מה שלא עשיתי, ידעתי שא) אין לי ברירה אלא לעשותו; וב) כך או כך הזמן עובר, הפז"ם דופק, ותאריך השחרור מתקרב. לא רק שהעול של לחשוב מה היא חובתי האתית באותו הרגע ניטל ממני, אלא שגם מה שלא עשיתי ממילא קידם את "הטוב העליון", את השחרור. לכן גם כשהתרוצצתי בדרכים מבסיס אספקה לבסיס אספקה, עשיתי זאת מתוך מנוחה פנימית גמורה. פיספסתי את האוטובוס? פקק תנועה? לא מסכימים לקבל אותי בבסיס? הגעתי כשכבר סגור? נו טוב, ניסיתי כמיטב יכולתי, והפז"ם בכל מקרה דופק. משימתי העיקרית, להגיע אל סופו, הולכת ומתמלאת.

כמה אני מתגעגע לתחושה הזאת, למעמד הקיומי הזה, בו אני "בסדר" מראש וממילא. בו לא משנה מה יקרה, הכל קורה לטובה, כי כל דבר שקורה מעביר את הזמן. כמה אני מתגעגע לחוסר הצורך לשאול "מי יפדה אותי? מה יעשה אותי זכאי?". איזה אוצר, איזו זכות לחיות ולהרגיש ככה, להרגיש, כמו שכתוב על שטר הדולר, שאלוהים מהנהן בראשו ומאשר את מעשי. את כל מה שאעשה או לא אעשה. 

יש משהו בתרבות המערבית (הנוצרית בעיקר, וגם היהודית) שגורם לנו להרגיש חייבים עד שיוכח אחרת. אנחנו קודם כל צריכים להוכיח שאנחנו "בסדר", שאנחנו תורמים לחברה, מטביעים חותם, יוצרים, עושים טוב, מקדמים את האנושות, מתקנים עולם. אני חושב שאחת הסיבות לחיוכים התדירים על פני האנשים בהודו היא ששם אין דרישה כזאת, לפחות לא כמעמד קיומי. שם מספיק שאתה חי כדי להיות זכאי. שם אתה אוהב את עצמך כפי שכל אחד מאיתנו אוהב את אמא שלו, או הילדה שלו: רק כי היא קיימת, לא בגלל שהיא עשתה כך או אחרת. אם אתה חי אתה בסדר. הרי ממילא הזמן חולף, והזמן ממילא מחזורי. נמות, וממילא ניוולד מחדש. באחת הלידות הבאות, זה בלתי נמנע, נתעורר, ונפסיק עם הקשקושים. אבל נתחיל מחדש כשממילא נחזור שוב, כאשר המציאות תברא את העצמה מחדש. סוף אמיתי אין, ולכן אין גם תכלית אמיתית. כל מה שיש לעשות הוא ליהנות מהנסיעה.

הרעיון הזה, של אהבת העולם כפי שהוא, ולכן של אהבת עצמנו כפי שאנחנו, זר למערב. אנחנו הרי צריכים להוכיח את עצמנו, לממש את עצמנו, להגשים את עצמנו, "להצליח". זה אגו, ברור לא? כלומר היבט מסויים של האגו. אבל זה היבט חשוב: זה השאור בעיסה שגורם לה לתפוח, זה יצר הרע שעל פי חז"ל הוא הכרחי, שכן "אילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים ולא נשא ונתן" (בראשית רבה, ט, ז), ושכאשר כלאו אותו לשלושה ימים לא מצאו ביצה בת יומה (בבלי, יומא, ס"ט) – כלומר העולם עצר מלכת.

במסע הרוחני שלי עברתי שלבים רבים, ומכיוון שהוא משופע בתורות המזרח נתקלתי פעמים רבות בקריאה להרפות מאותה קריאה, בדרישה לחדול מאותה דרישה לעשות, לשכלל, לבנות, אפילו ליצור. הוזמנתי לקדש את כל הקיים כפי שהוא. אבל אני לא מסוגל, לפחות לא עד הסוף, לא בצורה שמנטרלת לגמרי את היצר הרע. אני חושב שזה בגלל שאני לא באמת רוצה. ואני חושב שאני לא באמת רוצה כי אני חושב שאסור באמת לרצות את זה, שזה לא מוסרי באמת לרצות את זה. זה לא מוסרי לא לרצות, כלומר אך ורק לקדש את הקיים, לרצות לא לבנות, לרצות לא לרצות.

אני אם כן במלכוד: נולדתי עם חוש מוסרי אנאלי, והוא זה שאומר לי שאסור לי בשום אופן לוותר עליו. מוסר שמצדיק את עצמו בצורה לולאתית. כן, כמו האגו. ואני עוד חושב שכל זה מוסרי, שזהטוב. יוצא שאני לא נח, ומתגעגע לאותה מנוחה צה"לית, לאותה "תן לשים ת'ראש על דיונה", לאותו פדיון קיומי, לאותו אישור מראש וממילא לכל מעשי. צה"ל כמימד מזרחי בתוך המערב – היש אבסורד גדול מזה? 

החודש הזה, אלול, הייתי קצת חולה, ולא הייתי יכול שלא לערוך קצת חשבון נפש. ולקראת השנה החדשה, על הבטחותיה ותקוותיה, על האפשרות לשנות, לתקן, "לפתוח דף חדש" – עלה כל זה לתודעתי. האם אכן עלינו לשמור על הפצע הזה של הרצון לשפר את העולם פתוח? האם לא עדיף להיכנע לכאן ועכשיו? אני באמת לא יודע.

שנה טובה ומתוקה לכולנו, שנת אמת.

36 תגובות

  1. הוי תומר, כמה אני מכירה את זה. אצלי זה היה לובש צורה של געגועים לחופש הגדול של בית הספר היסודי. לא לבילויים אלא דווקא לחלק האחרון שבו אתה כבר שבע ומשועמם, וכל מה שנשאר זה להעביר את הזמן עד שחוזרים לבית ספר. אבל גם תזהר, כי הפתרון שהגוף מוצא לגעגועים האלה הוא מחלה.
    שנה טובה ומתוקה ולא רדופה לך

    אהבתי

  2. זה דוקא המתח בין החובה והקבלה, בין עשייה ואי-עשייה, בין אפס ואינסוף, שרק הוא מאפשר, או מגדיר את החיים. רצוא ושוב.
    שתהיה שנה של עשייה מתוך שלום

    אהבתי

  3. היחס ביהדות ארץ ישראל הקדומה לחודש אלול היה כנראה שונה במהותו מזה המוכר היום, אסייתי יותר, בטרם נודעה הוראתם של גאוני בבל (בהשפעה אסלאמית)
    ושל גדולי הראשונים באירופה אחריהם (בהשפעה אסלאמית-סונית ונוצרית-קתולית כאחת)
    וכך מובא בתלמוד הירושלמי מסכת ראש השנה פרק קמא הלכה ג:

    בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין
    לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו
    שאינו יודע היאך דינו
    אבל ישראל אינן כן
    אלא לובש לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנן ואוכלין ושותין ושמחין
    ויודעין שהקב"ה עושה להן ניסים

    (החלוקה לשורות קצרות היא שלי)

    על אף שגם עליי עברו השנה ימי אלול בחוֹלי
    אני משתדל מאוד לקיים את חודש אלול ואת חגי תשרי כמנהגם הקדוּם, ורואה בו שורש ועיקר

    יפתחו לך שערי לימוד, עיוּן ורעוּת השנה ובכל שנה.

    אהבתי

  4. כמו של רבים אחרים, היא ההתעסקות האובססיבית ב"אני", ב"עצמי", באגו הפרטי. בעבר, אנשים עסקו פחות באגו ויותר בהגשמה, מכל מיני בחינות, כי היו להם ערכים עליונים שאותם הם ראו חובה להגשים. ולכן, נראה שבמובן זה אתה דיי חזרת לימי צה"ל: מעביר בנעימים ועל הזין הכל.

    אהבתי

  5. העולם המערבי אינו שונה מהמזרחי בעניין בניית בית, נישואין והבאת ילדים. הא גם אינו שונה מבעלי החיים בכך.
    העולם המערבי המציא כמה מושגים שהופכים אותו לשונה מהטבע (והחשיבה המזרחית)ובסופו של דבר גורמים לו לחיות בדיסוננס.

    למשל "קידמה"-החשיבה המערבית מתייחסת לכל המצאה שגורמת לנו יותר נוחות (לכאורה), יותר זריזות, יותר זמן, יותר שנים וכן הלאה כמשהו חיובי שיש לשאוף אליו. למעשה, כולנו אמורים להוולד, לגדול, לגדל, לנבול, למות, לדשן. לכן הכיוון הוא מעגלי והקידמה תחזיר לנק' ההתחלה.

    למשל "עבודה"- הפיכת הייצור (גידול מזון והכנת כלים) למשהו מופשט כגון ישיבה על כסא ליד שולחן עמוס ניירות ולדבר ולצייר (טבלאות אקסל למשל). הכנסת תחביבים ואמנות להגדרת עבודה גם לא עושה טוב.יש עוד מה להרחיב על כך.

    למשל "אהבה". כאן אני מציעה לקרוא את "אמנות האהבה" של אריך פרום שגם אחרי חצי מאה מדייק מאד באבחנותיו.

    שנה טובה

    אהבתי

  6. מורים גדולים אומרים, שלהיכנע לעכשיו, להתעורר, זו הבנייה הכי טובה שאנחנו יכולים לעשות, זה "יעזור" לעולם יותר מכל דבר אחר

    ומאותו הרגע, הזרימה הגדולה, ה', או איך שלא נקרא לזה, עובד דרכנו, בצורה הכי הרמונית (ולכן יעילה) שניתן

    שנה טובה לך תומר

    אהבתי

  7. גם כי יש לנו לבטים דומים… וגם על הכתיבה הסוחפת. אתה בטח יודע על הקול המזרחי בתלמוד הבבלי במסכת ראש השנה.
    רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר ותפקדנו לבקרים רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה שנאמר לרגעים תבחננו. בין זה להרפייה יש עוד דרך, אבל אני לא חושבת שזה כי אתה לא רוצה, אלא כי זה לא ממש אפשרי, כלומר צריך לעבוד על זה המון! ובשבילי זה לא יצר הרע שמזכיר לי שאני בסמסרה אלא הדפוסים והחברה שמושרשת בנו. כך או כך שתהיה שנה של נוכחות רפויה. אכן שנת אמת…

    אהבתי

  8. ואיכשהו היחידה מכל בליל המילים שמציף את התקופה הזאת שבאמת נגעה בי ופתחה פתח נפלא של מחשבה, של שינוי מחשבה.

    תודה, תומר,
    שנזכה להרבות טוב בעולם ולהווכח בטוב שקיים בו.

    אהבתי

  9. גדי,
    במסגרת תפקידי כחייל אחראי גם הייתי השפצק, כלומר זה שממונה על רשימת השמירות (מי נשאר היום בבסיס וכו'). על פי הרשימות שלי היה תורו של א', והוא לא הסכים בשום אופן להישאר. מכיוון שאני אחראי, אם הוא לא נשאר אני הייתי צריך להישאר, וכמובן לא רציתי. זה גם לא היה פייר. אז הוחלפו צעקות, שהתגלגלו לדחיפות, ומשם למכות. לא הרבה מכות, אבל מספיק. נדמה לי שהוא התחיל : )

    אהבתי

  10. תומר יקר ואהוב מודה לך שאתה מעורר ממלא ומתמיד בדרכך לעבודת אלוהים.מברך אותך לשנה משמעותית שנת חיבור ריפוי והגשמת נישמתך וגם שתמשיך את עבודת הקודש שאתה עושה כאן.

    אהבתי

  11. האמת היא- ולא ארחיב כאן, שאני חושב ששתי המגמות הנל יכולות להמצא בתוך היהדות עצמה.
    ואני חושב עוד, שהמקור למצוקה הזאת הוא במישור פסיכולוגי יותר מאשר רוחני. המקור- אני מדגיש, כי אחר כך היא לובשת פנים רוחניות.
    אפשר להיות יהודי מאמין, נלחם, חותר, חוטא ושב וזאת כשבעומק הלב יש תחושה של קיום. של נוכחות קיימת.
    שנה טובה

    אהבתי

  12. אלול חודש טוב לחלות בו, לנקות את הגוף ולהתחיל "דף חדש" :))

    מזל בתולה, חשבון נפש ומחלות, בריאות הגיינה מזון, סליחות,שירות, (צבא גם כן) ענווה, ואובססיות…בתשרי הכל ניראה אחרת

    אהבתי

  13. ניתוח יפהפה של הקונפליקט של האדם המערבי הנוטה מזרחה. המתח הזה שבין הרצון לעשיה לבין הכמיהה אל הדממה. אם תמצא פתרון, אנא עדכן.

    אהבתי

  14. על ההשראה הרבה ודבריך הממלאים. זהו פוסט מקסים במיוחד.

    אגב, האם יש לך עצה לטיפוס הנינוח מדי? לזה שמאוד טוב בלהצדיק את עצלותו באמצעות אותה נינוחות קיומית שבזכותה טענת?

    שנה טובה !

    אהבתי

  15. והתקווה הו התקווה שהפעם תהיה שנה דווקא טובה, כל התקווה הזו לקראת ראש השנה. האם נצטרך לעשות משהו בשביל שתהיה טובה או שהיא טובה כמו שהיא?

    באהבה.

    אהבתי

  16. איזה בלוג מצויין יש לך.
    וזה היה פוסט מצויין.

    רציתי לאחל לך שנה טובה, שנה של שפע. (במובן הרמבמי, לא האילן בן דובי…:))

    באשר לשאלות שהעלית, אני חושבת שלנוח נספיק אחרי המוות, צריך לעשות את העבודה שהזכרת, אבל אבל צריך לדעת גם לא לתת לקול הזה, השופט או הסופר אגו או איך שלא תקרא לזה לשלוט. אתה צריך לשלוט בו, ולא הוא בך. נראה ממה שכתבת שעכשיו הוא השולט, על ידי שריון עצמי או מה שקראת צורה לולאתית. (כמו שם הבלוג). אז לשנה החדשה אני מאחלת לך גם לפרגן לעצמך פה ושם . חופשות, ולא חייבים להתגעגע לצה"ל בשביל זה
    יש לי רעיון מצויין איפה בתל אביב תוכל לקחת את החופשה הקרובה שלך…..:)

    אהבתי

  17. אל תאשים את תורות המזרח! :)

    הבודהיזם, שאליו אתה לדעתי מרמז, לא מורה לחדול מלרצות לעשות–נהפוך הוא. הוא רק מעודד את הנוכחות בעשייה ומזהיר מפני attachment לתוצאותיה. אחרי הכל, לומר על הבודהה שהוא קידש את הקיים זה עיוות–הלא כך?

    אני חושב שייתכן וההבדל אליו אתה מדבר מגיע לא מהצדקה של חוסר עשייה אלא התייחסות שונה למה נחשב עשייה. באופן כללי לנזירים בודהיסטיים יש דימוי של אנשים שלווים שעסוקים בלעשות כלום. על כך אמר אג'אן צ'ה שמי שחושב כך צריך לבוא אליו ליער ולראות כמה זמן הוא מחזיק מעמד … :).

    אני מצטער אם תבעתי פה את עלבון הבודהיזם לשווא. אם דיברת על תורות אחרות–קבל התנצלותי.

    סופ"ש פורה ומלא עשייה!

    שנה טובה.

    אהבתי

  18. ושוב אומר (אכתוב) שהבנותיך את *תורות המזרח* הן לכל היותר חלקיות, וגם אסביר:

    אתחיל דווקא בשאלה: לו תורות המזרח היו פסיביות כפי שמשתמע מדבריך, מהיכן הופיעו להם (פתאום?) האמנות האסייתית העשירה והמגוונת, הספרות, המוסיקה, האדריכלות, המתמטיקה והפילוסופיה של ההודים, הסינים וכל צאצאיהם הרוחניים, ההגותיים והאומנותיים ברחבי מזרח-אסיה? בטח לא רק מ'להיות' או 'להוות'.

    שנית, מה שאתה מציג הוא בפשטות מה שהינך ממוקד בו ומכיר, ולכן כל תמונה שאתה מציג היא חלקית ופעמים לא מעטות גם שגויה. השוני והגיוון בתוך מה שמוכר לנו כ'תורות המזרח' (גם בתוך התורות השונות על אסכולותיהן השונות)הוא כל כך גדול וה'קריאה' שנתקלת בה 'להרפות' היא אך הבנתך שלך את הדברים.

    שלישית, חושבני שהבעייה בתיאור שלך את הדברים הינה בעייה שאינטלקטואלים רבים שותפים לה והיא – שהרהוריהם כמעט ואף פעם אינם יוצאים מגדרן של מחשבותיהם על הדברים, ולא מתוך הדברים כפי שהם למעשה.

    אם אקח רק את ארבע האמיתות האצילות כפי שהורה אותן הבודהה, הרי שיש בהן קריאה שאינה משתמעת לשני פנים לעשייה ולשינוי, ולא ל'הרפיה'. אתה מדבר על 'אהבת העולם כפי שהוא' (בציטוט חופשי של דבריך), אולם אם כך הדבר, מדוע היוגי הדבק ישקיע את ימיו ולילותיו בעבודה פנימית מאומצת? מדוע הבודהיסט ירצה להשתחרר מסבל, אם הוא 'אוהב את העולם כפי שהוא', ומדוע הטאואיסט ינסה לשמר ולתעל את האנרגיה שלו כדי לרפא את גופו, להאריך את חייו ולהשיג את האלמוות? הקריאה להרפיה הינה אך הדרכה, אמצעי, ולא מטרה בפני עצמה. ואם תאמר שנירוונה היא הרפיה מוחלטת, אומר לך שעד שלא הישגת אותה בעצמך כל מה שתוכל לומר בעניין לא יצלח.

    הבודהיסטים, השיוואים, הוישנואים, הג'אינים, הטאואיסטים – בדיוק כמו אחיהם הנוצרים, המוסלמים והיהודים (אלה שלוקחים את תורותיהם ברצינות, כמובן) עוסקים בעשייה ממש. פרקטיקה דתית, עזרה וסיוע לזולת וכן הלאה אינם שונים אצל האסייתים מאחיהם האוקסידנטלים.

    עם כל ידיעותיך הרבות ויחד עם כתיבתך הטובה כשלעצמה – מסקנותיך תמיד מפתיעות אותי מחדש.

    בברכת שנה טובה ונפלאה שתהיה לכך ולכל באי-העולם ללא יוצא מן הכלל, שנטידווה

    אהבתי

  19. אתה יודע כל כך הרבה על הבודהיזם ועל המזרח – הלוואי וידעתי שבריר ממך. תודה רבה רבה על הערותיך הבונות. באמת הייתי צריך הרבה יותר לדייק. מה לעשות, אני לא מבין גדול בדברים האלה.

    אהבתי

  20. הדילמה שאתה מעלה כאן היא מן סתירה שכזאת
    כמו שאנחנו יודעים מקום הקיום הבלעדי של סתירות הוא בגבולות התודעה
    מחוץ לגדר המחשבות אין בנמצא סתירות
    לא נראה לי שניתן ממש לפתור את הדילמה הזאת במילים, ולמזלנו הגדול מילים הם רק שפיץ של גרגר אבק וזה ממש לא משנה אם נפתור את הדילמות שעולות שם או לא
    שנה מעולה וחבל שאני בבר-אילן ולא בת"א

    אהבתי

  21. השאלה היא אם כן האם רק בשבת, או שעלינו לעשות את כל ימינו שבת? כך יהיה בימות המשיח – האם עלינו לחתור לימות המשיח באקטיביות (תיקון עולם) או להבין שהם ממילא ומעולם כבר כאן, כבר עכשיו, ולהרפות?

    אהבתי

  22. שנה טובה

    ואם אתה מרוצה כל כך מריצתו של הזמן, אנא והתאמץ למצוא קביעות באיזה משרד ממשלתי ויעברו עליך חייך, כאילו כל העולם צבא וכולנו חייליו הג'ובניקים

    אהבתי

  23. אני חושב שאפשר להתבונן בעולם מתוך רצון לשנות אותו, אבל מתוך תחושת קיום. מתוך נוכחות. אתה מתרגל מדיטציות. האם לאחר מדיטציה טובה אתה לא חש יכולת לעשות דברים מתוך שקט פנימי ולא מתוך רעב ? (האם הדימויים שלי ברורים דיים?)
    המחלה של העולם המערבי היא קודם כל רעב. רעב של ילד לתחושת הנוכחות שלו. לתחושת הקיום. אם זה קיים, אפשר לעשות דברים מתוך הדבר הזה. מתוך ראיית הבעיות שיש בעולם, החסרונות שיש בו, ואפילו הבעיות שיש בנו והחסרונות שיש בנו, מבלי שהם מאיימים על עצם קיומנו.

    אהבתי

  24. כרגיל, אתה מחטיא את הכיוון אליו דבריי מצביעים. אין מדובר בכמות הידע שלך, שלי, או של מישהו אחר, אלא בהבנתם של הדברים.

    כמו כן אין עניינם של דבריי הוא במי מבין את הדברים יותר, אלא במקום בו אף על פי שמראים לך את טעויותיך אתה מתעקש ומסרב לראותן. מילא אתה טועה, אבל מדוע תרצה להטעות אחרים? ושוב, *אני* איננו העניין. גם כשאחרים מראים לך את טעויותיך אתה מנסה להיחלץ מהן בתירוץ הדחוק של "דרשנות תיאולוגית" או בתירוצים דחוקים אחרים כגון התעקשויות תמוהות בזכות שטחיותן של מי ממאמריך.

    אנשים קוראים את דבריך, ורבים מהם חושבים שדברים שיוצאים ממך הם נכוחים, ובייחוד בנושאים בהם הבנתם מועטה. כל עוד טעות נשארת בד' אמותיו של אדם רק הוא עצמו ניזוק ממנה, אולם כשהוא מפיץ את טעויותיו ברבים הנזק שנגרם בגינן גדל ומתרבה. עדיף יהיה אם תמשיך לכתוב אודות הנושאים בהם מצויה הבנתך האמיתית ולא על נושאים בהם הבנתך חלקית, מועטה ואף שגויה כגון בודהיזם וגם הינדואיזם, שמלבד הא-דוואיטה בה אולי אתה בכל זאת מבין דבר או שניים אינך מבין גדול בשאר זרמיו.

    אהבתי

  25. נראה לי שלא הבנת את חוש ההומור שלי. אני כמובן חושב שאתה לא ממש יודע על מה אתה מדבר, ואילו אני כן. אני חושב גם שאתה מטעה את קוראיך, ואילו אני לא. הסיבה שאינני עונה לטענותיך אחת ולאחת היא א) כי רמתן נמוכה להביך ו-ב) כי אני כבר מכיר אותך ויודע שאתה חי בשביל להתנצח ולא תרפה עד שתרגיש שהוכחת שאתה יודע יותר. צר לי, אבל פשוט אין לי זמן עבור בודהיסטים מאמינים שכמותך.
    בברכת שחרור מלא והארת אמת,
    חג שמח,
    תומר.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s