יש טייקונים של מדיה, יש טייקונים של רשתות שיווק, ויש – וזה באמת עתיק כאנושות עצמה – טייקונים של דת. במחוזותינו טייקונים של דת הם אלה שחושבים שהם ורק הם יהודים טובים, שהם ורק הם יודעים בדיוק מה רוצה הקב"ה, ושהם ורק הם שליחיו הנאמנים. על כן לדעתם רצוי מאוד שרק קולם ישמע, ושכולם ישמעו לקולם.

הנה דוגמא עכשווית לטייקוני דת שכאלה:

בלחץ גופים דתיים וימניים מחוץ לצבא דוחק הרב הצבאי הראשי, תת-אלוף הרב רפי פרץ, על חיל החינוך להפסיק לקיים סדרות חינוך על זהות דתית לחיילים וקצינים, באמצעות ארגונים לא-אורתודוקסיים.

זה בעצם הסיפור האומלל כולו. ובפירוט (בכתבה של אנשיל פפר):

בשבועות האחרונים מפעילים רבנים בציונות הדתית מסכת לחצים על צה"ל – בין השאר באמצעות כתבות בשבועוני הימין "בשבע" ו"מקור ראשון" – להפסיק את שיתוף פעולה עם גופים העוסקים בחינוך וזהות יהודית שלא על פי התפיסות הדתיות שלהם. כך אומרים גורמים בכירים בצה"ל.

ומענין שאותם סרוגי כיפה שמאמינים, לפחות על פי הצהרתם, בקירוב לבבות ואחדות העם היהודי, רוצים לדאוג לכך שרק דרכם יקורבו הלבבות ורק אליהם, ושאחדות העם היהודי תהיה אחדות תחת פיקודם. מסתבר שכשממש דוחקים אותם לפינה הם מוכנים להודות שבעצם ראוי שהחילונים יהיו תינוקות שנשבו, בתנאי, כמובן, שהם עצמם יהיו שוביהם.

—

אז על מה יצא זאת הפעם קצפם של אותם טייקונים? הרי ברור לכולם שגופים שונים מוזמנים על ידי צה"ל להדריך את חייליו וקציניו בתכנים "יהודיים", וברור לכולם שרובם הגדול, ובתוכם כלל פעילותה של הרבנות הצבאית כמובן, שומרי מצוות בצורה אורתודוקסית, או מזדהים לחלוטין עם הדרך הזו. מיעוטם שיך לארגונים שעמדתם שונה. התנועה הרפורמית, אם אני לא טועה, כלל לא מוזמנת על ידי צה"ל (שלא כמו שנכתב בכתבה המבולבלת וההיסטרית של אריאל כהנא לפני שבועיים). מי שכן מוזמן הוא ארגון בינ"ה, שמנהל שתי ישיבות חילוניות ומכינה קדם צבאית.

בינ"ה היא ארגון חילוני, השואף לעצב תרבות יהודית חילונית. הנה חלק מה"חזון" שמוצע באתרו:

בינה הינה ארגון חינוכי- חברתי המקדם את העיסוק בהתחדשות יהודית מתוך השקפת עולם פלורליסטית. הגישה החינוכית חותרת לבניית ציבור וקהילה יהודית חופשית וריבונית במדינת ישראל אשר רואה ביהדות תרבות פתוחה ומתחדשת, ובמסורת מקור השראה ולא מקור סמכות. התפיסה החברתית יונקת מן השאיפה ליצור במדינת ישראל חברה צודקת.

אפשר לאהוב את זה ואפשר לא לאהוב את זה, אבל היה גם אפשר להניח שבזרוע רשמית של מדינה דמוקרטית קול שכזה יכול (אם לא ראוי) לקבל ביטוי. היה ניתן להניח שלא רק שאסור למנוע מחיילים לשמוע מגוון של דעות, אלא שרצוי מאוד לאפשר להם לעשות כן. אבל יש מי שמפחד מתחרות חופשית.

רפי פרץ, הרב הצבאי הראשי לצה"ל, ישב פעמים רבות עם אנשי בינ"ה. גם לפני שהוא מונה לרבצ"ר, כראש מכינת עצמונה, הוא ישב בפורום המכינות הקדם צבאיות, שבתוכו יושבות גם המכינה של בינ"ה, וכמובן בתפקידו הנוכחי הוא מכיר את האנשים מקרוב. אני מנחש שהוא מחבב אותם. אני גם מנחש שברוח מרכזניקית טיפוסית הוא אפילו מברך על העניין שיש ליהודים חילונים במורשתם (פעם אפילו אמר שהוא "מאמין שהתורה הזאת שייכת לכל יהודי"). האם הוא שינה את עורו, או נכנע תחת לחץ של הקיצוניים ממנו? ואולי מעולם לא באמת חשב שליהודים חילונים יש זכות דיבור?

כך או כך, נדמה לי ששריון המונופול האורתודוקסי בצה"ל יאותת בברור שלא מדובר בצבא העם. העם אינו אורתודוקסי, גם אם רבים ממנו מזדהים עם האורתודוקסיה. יתברר אם כן שצה"ל הוא צבא ההגנה לאורתודוקסיה, כלומר צבא המציב כאחת ממשימותיו את האינדוקטינציה של חייליו לדרכו של הזרם היהודי המסויים הזה, וההגנה עליהם מפני דעות אחרות, העלולות לערער את אמונתם התמימה. הנה עוד שימוש טוב בכספי המיסים שלנו, ואולי באמת יש להוסיף ולהגדיל את תקציב הביטחון.

—

הניסיון לפגוע בריבוי דעות הוא חמור, אבל צריך להודות שהוא גם פתטי. הרי אם נשאל משום מה עולה הקריאה הזאת, האורתודוקסית, להשתקת האלטרנטיבה, נבין מיד את התשובה: חדי חוש הריח שבין הרבנים האורתודוקסים מבינים לאן נושבת הרוח בזמן הזה, והיא לא נושבת לכיוונם. במילים אחרות, הפאניקה במקום. כשהיצירות התרבותיות הבולטות של האורתודוקסיה בשנים האחרונות הן "תורת המלך" וצרור מכתבי רבנים, קל להבין למה חלקים גדולים מהציבור לוקחים צעד אחורה. לזאת יש להוסיף תרועות ביניים של מיזוגניה פרוורטית בכל הנוגע לשירת נשים, הומופוביה, וכמובן את ריקבון הרבנות הראשית שמשניאה את הדת על האזרחים, החרדה הדמוגרפית מהחרדים ועוד כהנה וכהנה. המנייה בצלילה.

מול זה בתי המדרש הפלורליסטים מציעים יהדות מצודדת הרבה יותר. בסקר שהזמינה חב"ד לפני פחות משנה הסתבר שחילונים מזדהים יותר עם ערכי הרפורמים מאשר עם ערכי האורתודוקסים. מכיוון אחר מתחוללת בעשור או שניים האחרונים תחייה תרבותית-יהודית בישראל, רנסאנס מגוון וססגוני, שגם הוא לא בדיוק על פי דעת התורה של הרב דב ליאור.

גם בתחום המכינות הקדם צבאיות עצמו מתחולל שינוי גדול. כבר לפני ארבע שנים פורסם כי קיים

מתח סמוי בין המכינות הדתיות לחילוניות. "ברמת האיגוד יש שיתוף פעולה מלא ומבורך, אבל הגידול המתמיד אצל החילוניות מול מיצוי הפוטנציאל של הדתיות עושה משהו".

המשהו הזה הוא כנראה לחץ אטומי.

יש לומר כמובן שהציבור החילוני אינו "רפורמי". רחוק מזה. פועמים בו זרמי עומק של אורתודוקסיה, מסורתיות, לאומיות שבטית וכיוצא באלו. כאן זה לא אמריקה וכנראה לא יהיה. אבל קיימת תנועה חדשה של עניין ביהדות, ואף מחוייבות ליהדות, מתוך נקודת מבט שונה, בוגרת ומשכילה. פריחתם של בתי המדרש הפלורליסטים מחנכת דור של חילונים שאי אפשר יהיה לספר להם מעשיות פשטניות על "היהדות" (ואף לא על "ההלכה" או "הקבלה"). צה"ל נשאר אחד המקומות היחידים בהם האינדוקטרינציה האורתודוקסית שולטת בכיפה, וברור למה אותם רבנים לא מעוניינים לאבד מקור כוח חשוב. טייקון תמיד פוחד מאיבוד המונופול. ההיסטוריה מלמדת שהפחד הזה מוצדק.

לדבר אחד ויחיד משירותי הצבאי אני מתגעגע, והוא לא יסולא בפז.

שנות התשעים המוקדמות, ימי אוסלו העליזים, והייתי האפסנאי הראשון של הפלחה"ן (פלוגת חיל הנדסה) של הנח"ל. הפלחה"ן הוצב בבסיס בית-ליד, מיד עם השער הראשי ימינה, ואני הייתי צריך להכניס סדר באפסנייה. מעניין זה לא היה. בגלל שהרס"ר מיד זיהה שאני "בחור אחראי" הוא גם היה נוהג לשלוח אותי, במקום לנסוע בעצמו, לכל מני בסיסים בארץ כדי להביא טפסים ולהזמין ציוד. אני זוכר נסיעות ארוכות לנגב, בירבורים בגליל – פעם אחת, יסלח לי האל, הגעתי גם לטול-כרם.

באותו זמן בדיוק עשיתי מעבר מספרי פנטזיה לספרי סטיבן קינג. כן, לא הייתי קראן גדול בנעורי. מצוייד בספר עם גב רחב הייתי מפליג באוטובוסים, או פשוט יושב בתוך האפסנאות וקורא. פעמיים בקריירה הצבאית המפוארת שלי (שנמשכה, על מדים, למזלי הרב בסה"כ שנה וחצי – שאר הזמן הייתי בקיבוצים ובתנועת הנוער) גם רותקתי לבסיס למשך חודש בכל פעם. בפעם הראשונה זה היה בצריפין, כאשר הייתי בקורס מש"קי תחזוקה בבה"ד 6. את כל הקורס ביליתי בבסיס מפני שבשבוע הראשון נרדמתי בשמירה בש"ג. בפעם השניה בבית-ליד. תאמינו או לא, הלכתי מכות עם מישהו.

מהר מאוד הבנתי שצה"ל לא ממש בשבילי ואני לא ממש בשבילו, שגם אם אעשה כמיטב יכולתי לטובת אפסנאות הפלחה"ן (ועשיתי) זה לא ממש ישנה שום דבר בתוך המערכת המסואבת והמגושמת שבתוכה הוא ואני נמצאים, ושכל מה שהיה עלי בעצם לעשות זה להשתדל לא למות ולחכות שתאריך השחרור (או המעבר לקיבוץ) יגיע.

ולכן הכל עבר עלי בכיף. לא משנה מה עשיתי, הייתי רגוע. נינוח. כי הייתי מזוכה. פדוי. נקי. וזה מה שאהבתי הכי בשירות: לא משנה מה עשיתי, הייתי בסדר מבחינה קיומית. ולמה? כי כל תפקידי – לא מבחינה צבאית, מבחינה קיומית – היה להעביר את הזמן. והזמן תמיד עבר. כל מה שהיה עלי לעשות הוא לצפות בו עובר, ולעבור אותו בשלום. פשוט: זה לא היה הזמן שלי, זה היה הזמן של הצבא.

אהיה גלוי לב: אני טיפוס שבמרכז הוויתו עומד העיקרון המוסרי של החובה. החיים קצרים, המלאכה רבה, בעל הבית דוחק, ועלי לנצל כל רגע כדי ללמוד, לעבוד את ה', לאהוב, לעשות טוב. כן, אני יקה פוץ. טיפוס אנאלי. מה שמניע אותי בכל רגע הוא מהי האמת, מה ראוי לעשות, מה יעשה הכי הרבה טוב להכי הרבה אנשים – וזה כמעט אף פעם לא לשבת ולנוח. מה אפשר לעשות, זה האופי שלי.

כעת מובן איזו מנוחה היה עבורי צה"ל. כי מה שלא עשיתי, ידעתי שא) אין לי ברירה אלא לעשותו; וב) כך או כך הזמן עובר, הפז"ם דופק, ותאריך השחרור מתקרב. לא רק שהעול של לחשוב מה היא חובתי האתית באותו הרגע ניטל ממני, אלא שגם מה שלא עשיתי ממילא קידם את "הטוב העליון", את השחרור. לכן גם כשהתרוצצתי בדרכים מבסיס אספקה לבסיס אספקה, עשיתי זאת מתוך מנוחה פנימית גמורה. פיספסתי את האוטובוס? פקק תנועה? לא מסכימים לקבל אותי בבסיס? הגעתי כשכבר סגור? נו טוב, ניסיתי כמיטב יכולתי, והפז"ם בכל מקרה דופק. משימתי העיקרית, להגיע אל סופו, הולכת ומתמלאת.

כמה אני מתגעגע לתחושה הזאת, למעמד הקיומי הזה, בו אני "בסדר" מראש וממילא. בו לא משנה מה יקרה, הכל קורה לטובה, כי כל דבר שקורה מעביר את הזמן. כמה אני מתגעגע לחוסר הצורך לשאול "מי יפדה אותי? מה יעשה אותי זכאי?". איזה אוצר, איזו זכות לחיות ולהרגיש ככה, להרגיש, כמו שכתוב על שטר הדולר, שאלוהים מהנהן בראשו ומאשר את מעשי. את כל מה שאעשה או לא אעשה. 

יש משהו בתרבות המערבית (הנוצרית בעיקר, וגם היהודית) שגורם לנו להרגיש חייבים עד שיוכח אחרת. אנחנו קודם כל צריכים להוכיח שאנחנו "בסדר", שאנחנו תורמים לחברה, מטביעים חותם, יוצרים, עושים טוב, מקדמים את האנושות, מתקנים עולם. אני חושב שאחת הסיבות לחיוכים התדירים על פני האנשים בהודו היא ששם אין דרישה כזאת, לפחות לא כמעמד קיומי. שם מספיק שאתה חי כדי להיות זכאי. שם אתה אוהב את עצמך כפי שכל אחד מאיתנו אוהב את אמא שלו, או הילדה שלו: רק כי היא קיימת, לא בגלל שהיא עשתה כך או אחרת. אם אתה חי אתה בסדר. הרי ממילא הזמן חולף, והזמן ממילא מחזורי. נמות, וממילא ניוולד מחדש. באחת הלידות הבאות, זה בלתי נמנע, נתעורר, ונפסיק עם הקשקושים. אבל נתחיל מחדש כשממילא נחזור שוב, כאשר המציאות תברא את העצמה מחדש. סוף אמיתי אין, ולכן אין גם תכלית אמיתית. כל מה שיש לעשות הוא ליהנות מהנסיעה.

הרעיון הזה, של אהבת העולם כפי שהוא, ולכן של אהבת עצמנו כפי שאנחנו, זר למערב. אנחנו הרי צריכים להוכיח את עצמנו, לממש את עצמנו, להגשים את עצמנו, "להצליח". זה אגו, ברור לא? כלומר היבט מסויים של האגו. אבל זה היבט חשוב: זה השאור בעיסה שגורם לה לתפוח, זה יצר הרע שעל פי חז"ל הוא הכרחי, שכן "אילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים ולא נשא ונתן" (בראשית רבה, ט, ז), ושכאשר כלאו אותו לשלושה ימים לא מצאו ביצה בת יומה (בבלי, יומא, ס"ט) – כלומר העולם עצר מלכת.

במסע הרוחני שלי עברתי שלבים רבים, ומכיוון שהוא משופע בתורות המזרח נתקלתי פעמים רבות בקריאה להרפות מאותה קריאה, בדרישה לחדול מאותה דרישה לעשות, לשכלל, לבנות, אפילו ליצור. הוזמנתי לקדש את כל הקיים כפי שהוא. אבל אני לא מסוגל, לפחות לא עד הסוף, לא בצורה שמנטרלת לגמרי את היצר הרע. אני חושב שזה בגלל שאני לא באמת רוצה. ואני חושב שאני לא באמת רוצה כי אני חושב שאסור באמת לרצות את זה, שזה לא מוסרי באמת לרצות את זה. זה לא מוסרי לא לרצות, כלומר אך ורק לקדש את הקיים, לרצות לא לבנות, לרצות לא לרצות.

אני אם כן במלכוד: נולדתי עם חוש מוסרי אנאלי, והוא זה שאומר לי שאסור לי בשום אופן לוותר עליו. מוסר שמצדיק את עצמו בצורה לולאתית. כן, כמו האגו. ואני עוד חושב שכל זה מוסרי, שזה – טוב. יוצא שאני לא נח, ומתגעגע לאותה מנוחה צה"לית, לאותה "תן לשים ת'ראש על דיונה", לאותו פדיון קיומי, לאותו אישור מראש וממילא לכל מעשי. צה"ל כמימד מזרחי בתוך המערב – היש אבסורד גדול מזה? 

החודש הזה, אלול, הייתי קצת חולה, ולא הייתי יכול שלא לערוך קצת חשבון נפש. ולקראת השנה החדשה, על הבטחותיה ותקוותיה, על האפשרות לשנות, לתקן, "לפתוח דף חדש" – עלה כל זה לתודעתי. האם אכן עלינו לשמור על הפצע הזה של הרצון לשפר את העולם פתוח? האם לא עדיף להיכנע לכאן ועכשיו? אני באמת לא יודע.

שנה טובה ומתוקה לכולנו, שנת אמת.

האמת הידועה על כך שבכל מאבק שני הצדדים הולכים והופכים דומים זה לזה מקבלת בימים אלה אישוש חדש, ולא רק בחוסר ההבחנה ההולך וגובר של צה"ל בין חמאס לאזרחים חפים מפשע. ביום ראשון השבוע פירסמו עמוס הראל ואבי יששכרוף כתבה ב"הארץ" בה הם מדווחים בין השאר על פעילות הרבנות הראשית בקרב החיילים שנלחמים בעזה. על פי השניים

[הרב הראשי לצה"ל, תא"ל אביחי רונצקי] כבר הספיק לשהות בשטח, עמוק עם הכוחות […] דיווח תמים בגיליון האחרון של המגזין הצבאי "במחנה" מספר על כוח גבעתי שלוחמיו, דקה לפני הכניסה לעזה, מצטופפים כדי לקבל את ברכת הרב הגדודי, המשוטט ביניהם כשספר תורה בידו ונוגע בראשיהם. אולי אין להתפלא שזה הנוהג, בצבא שקרוב לשליש מלוחמיו ביחידות החוד הם חובשי כיפה. הרבנות נכנסת כאן לוואקום נרחב שהותירו המפקדים וחיל החינוך.

אבל חיילים מהשטח מספרים גם על תופעות אחרות: מכשירי אם-פי-3 ובהם דרשות מוקלטות של רבנים, שחולקו ללוחמים (כך מדווחת התנועה ליהדות מתקדמת), אספקת  טליתות ("שכפ"צ רוחני") ועוד. האם מישהו מפקח על המסרים של הרבנים? זה מתחיל להריח כמו "מלחמת מצווה". אמנם איש עוד לא התיז כאן מים קדושים על הלוחמים או חילק להם מפתחות לגן-עדן, אבל לשם כך תהיה תמיד המלחמה הבאה.

אחרי פוליטיקאים ואנשי עסקים שמלחכים את פנכתם של רבנים שונים (אני לא מתכוון לעובדיה יוסף, אלא ל"רנטגן" ודומיו), ואחרי חברות שמעסיקות יועצי פנג-שואי וקואצ'רים רוחניים, אולי היה צפוי שתהיה איזושהי זליגה של הרוחניות הניו-אייג'ית עובדת האלילים הזאת גם לצבא, אבל בעוד שכאשר מדובר באזרחים הרי העניין נוגע לאנשים מבוגרים שמחליטים לנהוג על פי רצונם ומיטב שיפוטם (נאמר), אין כל דרך להצדיק הטפה דתית לחיילים שנמצאים במצב שאולי אין כמוהו נתון להשפעה: הם צעירים, הם חייבים למלא פקודות, והם עומדים בפני סכנת חיים.

הפרופגנדה הדתית הזו, שמערבבת פונדמנטליזם עם ניו-אייג' ומציעה אמונה תמימה במקורות תוך ניצולם חסר המחויבות למען התועלת האישית, היא בזיון לצה"ל ועוד ראייה לנמיכות הקומה של חילונים כאשר הם ניצבים, בבורותם ורגשות הנחיתות שלהם, מול רבנים שבטוחים שהם ורק הם יודעים את האמת.

אבל התעטפות ב"שחפ"צים רוחניים" היא כלום לעומת הכתבה הבאה של אנשיל פפר שפורסמה היום ב"הארץ":

 

כאן אם כן מדובר כבר בהצדקת הרג חפים מפשע על ידי טיעונים דתיים פונדמנטליסטים: ציטוט פסוקים, המוצאים מהקשרם, כדי להכשיר את שרץ ההרג חסר האבחנה. האייטולות לא היו יכולים לנסח את זה טוב יותר.

לי המבצע הנוכחי בעזה נראה ומרגיש כמו ניסיון אחרון לאשר לעצמנו את את עובדת הישרדותנו. את עצם חיינו. ראשית הרצון העצום, שהוא כמעט ערגה, "לנצח". אליו נלווים העיוורון למחיר שמשלם הצד שני, הנכונות להקריב הכל כדי שצה"ל ייראה טוב (את שגרת החיים בדרום, את האתיקה העיתונאית, את האמת, את המוסר), הזעם המטורף על כל מי שחושב ומעיז לומר אחרת, והתפילה, והמתח העצום, ש"זה סוף סוף יילך לנו", שהפעם "נצליח".

כשאני בוחן את תגובותי, כמו גם תגובות האנשים שסביבי, למבצע בדרום, הולכת ושוקעת בי ביתר שאת ההכרה שהעם הזה כולו סובל מסינדרום פוסט-טראומטי. כי מה שהולך כאן מבחינה נפשית הוא הרבה יותר ממבצע מקומי נגד ארגון טרור. מבחינה נפשית יש הרגשה של ארמגדון, של מלחמת יום הדין, של מלחמה על עתיד העולם בין בני-האור לבני-החושך.

עופר שלח, מהפרשנים הבודדים שעושים רושם של בני-אדם, כתב אתמול:

אני מסתכל בטלוויזיה בתמונות החיילים, הלוחמים עכשיו בעזה. אני שומע את המילואימניקים המתכוננים לפעולה. פניהם אינם שונים מהפנים שהיו לנו אז: צעירים, רוצים לעמוד במבחן, מסתירים את הפחד מאחורי גאוות יחידה. אבל הרטוריקה שמלווה את "עופרת יצוקה", מבתי זייתון ועד לדפי העיתון, אחרת לגמרי: היא מתייחסת לאויב באופן אישי לחלוטין. יש בה צדקנות, הצדקה מוחלטת של כל מה שאנחנו עושים בשם ההגנה על עצמנו, לפעמים – בעיקר בצד האזרחי – כמעט היסטריה.

כן: היסטריה זאת המילה. יש כאן טירוף שכולל פחד עצום מהפסד, כלומר מעוד מערכה שמסתיימת לא בניצחון "מזהיר" (כמו זו הקודמת בלבנון), ויש כאן ששון-קרב של עיניים דלוקות מתאוות השמדה, ויש כאן לב שמרקד בקרבנו על כך שהנה, סוף כל סוף ואחת ולתמיד – הראנו להם.

ונראה לי ברור שהתשוקה "להראות להם" היא יותר מכל התשוקה להראות לנו, להוכיח לעצמנו שאנחנו חזקים, שלא נושמד, שלא נאבד, ש"לעולם לא עוד", ש"עם ישראל חי". לכן גם המבצע המוגבל הזה מכונה כבר מתחילתו "מלחמה" – כי כל כך חשוב לנו לנצח בעוד אחת כזאת, כמו פעם, כשקרקסנו לבדנו את "כל צבאות ערב". כך שגם אם מדובר בצבא החזק במזרח התיכון שפועל נגד ארגון טרור המצוייד באופן הבסיסי ביותר, לא נוותר לרגע על התפיחה על השכם או על החזה, נסחט כל טיפת מיץ מהלימון הזה כדי להזין בו את האגו החבול שלנו, ולשכך איתו את חרדת הקיום ההיא.

ואולי לכן גם מתנדבים תושבי הדרום בחדווה רבה כל כך לשמש בשר תותחים כל עוד (ורק כל עוד) הצבא "עובד". כי מה שחשוב יותר מכל איננו שגרת החיים או איכותם, גם לא הדיוקן מוסרי שלהם, אלא הוודאות שהם ימשכו. מה שחשוב הוא לא לסלק את הרקטות, אלא את תחושת חוסר הביטחון באשר למידת שרידותנו. מה שחשוב הוא שנדע שאנחנו חזקים יותר מהם.

כי מה שרודף אותנו, אפשר להעריך, הוא אותו ניסיון נחוש שאכן כיוון להשמיד ולאבד את העם הזה באירופה לפני שבעים שנה, כשאכן הוא היה חלש ופגיע. השואה – מילה שהפכה לאינסטנסיה מטאפיזית – נושפת בעורפנו כל הזמן, ואנחנו חייבים כל הזמן להמשיך לברוח ממנה. המנוסה הזאת מתישה, ומכאן הרצון הבאמת אותנטי של רבים להגיע לשלום, או לפחות לשלווה, להגיע סוף סוף למנוחה ולנחלה.

אבל המנוסה הזאת היא גם חלק מאיתנו, וכדרכם של שינויים כאלה גם זה כרוך באבדן זהות, מעבר לכך שהוא מלווה בכל החששות המובנים מאליהם. ואם היה סיכוי לעשות זאת, זה היה אולי אי שם לפני יותר מעשור, עם רבין, ואחריו עם פרס, כאשר רוב רובו של העם היה באמת מוכן לחלק את הארץ. האם זה היה מביא שלום? זו שאלה אחרת. אבל הנכונות היתה שם, הנכונות לנסות להרפות מהעבר, להסתכל הלאה אל העתיד, להיות נדיבים, להתפשר. אבל אז באו פיגועי ההתאבדות ואותו רצון קיפל את עצמו כמו צב מפוחד והתבצר מאחורי שריון קשקשים.

מאז הדברים הלכו והתדרדרו, בשני הצדדים כמובן. ועל כל הקצנה שלהם, אנחנו נקצין מצדנו, ולהפך. כמו קופים שאוחזים במזון שבמלכודת, לא נרפה מדרך הכוח, אפילו במחיר מותנו. אנחנו פשוט מפוחדים מכדי להרפות. ודרך הכוח טובה מאוד בלשכפל את עצמה, בעיקר כשגם לצד השני יש את הטראומות שלו, ואת המצוקות שלו בהווה כמובן. וכך אנחנו מחליפים את הפתח בחמאס, ואת החמאס אולי נחליף באל-קאידה או אירן, ופחדינו הגדולים ביותר אכן יתגשמו, ומולנו אכן יעמדו אויבים שרוצים רק להשמיד אותנו, כך שנוכל אנחנו לנסות להשמיד אותם. נמחה את זכר עמלק מעל פני האדמה. הכל כדי שסוף סוף, כך או כך, יתקיים מצב בו אין בעולם אף אחד שרוצה להשמיד אותנו.

למצב הזה אנחנו מייחלים יותר מכל. בגלל אותה הטראומה. כי אם זה לא העניין, למה שלא נדבר עם החמאס? למה לא להגיע איתם, ישירות, להסכם הפסקת אש? האם לא חיינו לצד מדינות אויב בעבר? האם מצריים של נאצר לא התיימרה למחות את ישראל מעל למפה? האם לא חתמנו איתה על הסכמי הפסקת אש? אבל כיום, אולי בגלל רצף הכשלונות מאז ששת-הימים, אולי בגלל אובדן צדקת הדרך, אנחנו לא מוכנים. לא בגלל הסכנה, אלא בגלל שמרתיחה אותנו המחשבה שישב לידנו מישהו שאומר בגלוי שהוא רוצה להשמיד אותנו. זה מה שמפריע לנו. מה שאנחנו פשוט לא מסוגלים לסבול. זה, לפחות, מה שאני רואה בי עצמי, ומה שנדמה לי שאני רואה סביבי. המבצע הזה על כן הוא לא על "הבאת שקט לדרום", ואפילו לא על מחיקת הטראומה של מלחמת לבנון השניה. הוא בסך הכל עוד ניסיון להתמודד עם חרדת הקיום שלנו.

 

[אני רוצה להמליץ מאוד מאוד לקרוא את מכתבה של נעמיקה ציון, תושבת שדרות. הטקסט שלעיל עלה גם באתר הסנגהה]