מצוות אנשים? רק אם היא מלומדה

אלקסיס דה טוקוויל

לא מזמו כתבתי על אבחנותיו הדקות של אלקסיס דה טוקוויל, שבביקורו בארה"ב בראשית מאה ה-19, בהיותו בן פחות משלושים, בחן את התרבות האמריקאית והגיע לתובנות מאלפות, ביניהן על מעמד הדת במדינה הדמוקרטית. אני רוצה להביא כאן עוד טעימה מאלו, ולפתח את הרעיון המובע בהן:

הראיתי כבר איך, בתקופות שבהן התרבות והשוויון הם נחלת הכלל, ניאות השכל האנושי רק בדוחק לאמץ לו דעות דוגמטיות, ותחושת נחיצותן מתעוררת בו רק לגבי ענייני דת. דבר זה מוכיח, קודם כל, שבתקופות כאלו חייבות הדתות להקפיד להצטמצם בתחומיהן שלהן יותר מאשר בכל תקופה אחרת; שהריי אם תבקשנה להרחיב את שלטונן מעבר לעינייני דת מסתכנות הן שלא יאמינו בהן בשום תחום.

[…] נראה לי שיש עוד אמת שהיא ברורה לא פחות: שבתקופות דמוקרטיות צריכות הדתות להתעסק במצוות חיצוניות פחות מאשר בכל תקופה אחרת.

כשעמדתי על המתודה הפילוסופית אצל האמריקנים הראיתי שבתקופות של שוויון אין דבר המקומם את רוח האדם יותר מרעיון הכפיפות לדפוסים חיצוניים. האנשים החיים בזמנים כאלה אין להם סבלנות לדברים שמן השפה ולחוץ; בסמלים הם רואים דברי הבאי ילדותיים המשמשים להסתיר או ליפות אמיתות שטבעי יותר לחשוף אותן לאור היום; אין הם מתרגשים למראה טקסים, והם מוכנים לייחס חשיבות משנית בלבד לפרטים של פולחן. האנשים שמוטל עליהם לדאוג לדפוסים החיצוניים של הדת בתקופות דמוקרטיות ראוי שישימו לבם היטב לנטיות הטבעיות האלה של בינת אנוש, כדי שלא יאבקו בהן שלא לצורך.

אמונתי בנחיצותם של דפוסים חיצוניים איתנה. יודע אני שהם מפנים את רוח האדם להתבוננות באמיתות מופשטות ומסייעים לו להיאחז בהן בחוזקה, עד שהוא מאמץ לו אותן בהתלהבות. איני מעלה בדעתי כי ייתכן לקיים דת שאין עימה מצוות חיצוניות; אך מצד שני, הריני משוכנע כי בעידן שאנו נכנסים אליו מסוכן יהיה במיוחד להרבות בהן יתר על המידה; ראוי לצמצם אותן ואין להותיר מהן אלא את המועט ההכרחי לשימור הדוקטרינה עצמה, שהיא תמצית הדת, בעוד הפולחן אינו אלא קליפתה בלבד. דת שתדקדק יותר בקטנות, שתהיה נוקשה ותעמיס על עצמה יותר מצוות של מה בכך בזמן שהבריות ייעשו שווים יותר, תישאר עד מהרה נחלתה של קבוצת קנאים אדוקים בתוך המון של קטני אמונה. (מתוך הדמוקרטיה באמריקה, 1840, תר. אהרן אמיר, הוצאת שלם, פרק ה', "איך הדת בארה"ב מנצלת מגמות דמוקרטיות" עמ' 462-460)

טוקוויל אם כן חושב שאין להטיל על האדם יותר מדי "מצוות של מה בכך", שהן אחרי הכל ה"קליפה" של הדת(1), ועדיף לצמצמן עד כמה שניתן, רק כדי לשמור על הדוקטרינה, שהיא "תמצית הדת". כך זה לפחות בזמן של שוויון דמוקרטי, של מרחב ליברלי, בו החופש נישא בפי כל ובשיתוף עם הרציונליות אינו מותיר לחוקי דת חסרי מובן אוהדים רבים. מי שיתעקש עליהם ימצא עצמו, טוען טוקוויל, חבר ב"קבוצת קנאים אדוקים" קטנה ונלעגת.

טוקוויל, למרות מוצאו הקתולי, מדבר כאן פרוטסטנטיות שוטפת, והרי המורשת שקיבלנו כולנו מהרפורמ ציה היא הזלזול בטקסים ובמצוות. לותר דחה את הסקרמנטים הקתוליים כחלק ממלחמתו בהיררכיה הקתולית (שהרי רק כמרים היו יכולים להעניק את לחם הקודש, למשל) וכחלק מהתיאולוגיית ה- Sola Fide שהוא פיתח, שמשמעותה "האמונה בלבד" (תביא לגאולה, ולא שום טקס). הסיבות הללו נשכחו, אבל הכיוון נשאר: מה חשוב, אנחנו נוטים לחשוב, אם המזוזה מוצבת באלכסון או אנכית לקרקע? מה, זה מה שחשוב לאלוהים? ומה שווה, אנחנו נוטים להרגיש, להתפלל מהסידור אם מחשבותינו בכלל במקום אחר? האם כך אכן יוצאים ידי חובת תפילה?

אבל אנחנו גם לא חושבים בדיוק כמו טוקוויל. בשביל טוקוויל הדת היא צורך חברתי ברור, ומהותה היא הדוקטרינה, כלומר העקרונות (האתיים בעיקר) שלה (אנחנו נזכרים כאן בקאנט כמובן). אולם עבור רובנו, גם החילוניים שבינינו, מהותה של הדת נחשבת כמימד ה"רוחני" שבה, כלומר כאמונה, ככוונה, כחוויה וכיוצא באלו תנועות דתיות שבנפש.

אבל אם נפנה אל מה שאנחנו חושבים בו בדיוק כמו טוקוויל, הרי שזה יחסינו ל"מצוות חיצוניות". אכן, כמו טוקוויל גם אנחנו לא מוצאים טעם בעשיית מצוות דתיות לא ברורות, בדקדוקי דקדוקים של הלכה. גם אם אנחנו יהודים שומרי מצוות, ומוצאים בהן טעם, הרי שאנחנו נזקקים לנמק טעם זה, להסביר את מעשינו – החל מ"הדת צריכה מסגרת מעשית" דרך "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" ועד כל מני הסברים קבליים להשפעתן של המצוות.(2)

אבל גם כאן צריך להבחין היטב מה קובע טוקוויל, כי הוא קובע שני דברים שונים: ראשית, הוא טוען ש"בתקופות של שוויון אין דבר המקומם את רוח האדם יותר מרעיון הכפיפות לדפוסים חיצוניים". שנית, הוא טוען ש"האנשים החיים בזמנים כאלה אין להם סבלנות לדברים שמן השפה ולחוץ […] אין הם מתרגשים למראה טקסים, והם מוכנים לייחס חשיבות משנית בלבד לפרטים של פולחן".

הטענה הראשונה של טוקוויל היא שבעידן הדמוקרטי (שהוא כאן הלך רוח לא פחות מצורת ממשל) אין אדם רוצה שיכפו עליו דבר. האדם מרגיש עצמו עצמאי, אוטונומי, ולא מוכן לקבל הוראות או תכתיבים. הטענה השנייה של טוקוויל היא שבזמנים כאלה (וכאן הכוונה לדעתי היא יותר למסגרת הרציונלית שמושלת בכיפה בתקופתו/תקופתנו) אנשים לא מוכנים לשחק בכאילו. הם רוצים את הדבר האמיתי. הם רוצים להרגיש שמה שהם עושים הוא העניין עצמו.(3)

חזון הנביאים האקולוגי: בספר התנ"ך הזה, שיצא לפני שנה (על נייר ממוחזר, כתוב בדיו על בסיס סויה) מודגשים הפסוקים שדנים בכדור הארץ, והוא מלווה במאמרים על חשיבות איכות הסביבה מאת אנשי דת שונים.

אני מסכים עם שתי אבחנותיו של טוקוויל, אבל לא מסכים שזה אומר שעידן הטקסים תם. לא ולא: גם היום יש לנו טקסים (יומיומיים, לא רק חתונות וכו'), ואנשים נוטלים אותם על עצמם בחדווה רבה. דוגמאות לכך לא קשה למצוא: שימו לב למשל לשגעון האקולוגיה ששוטף את החברה המערבית. אני כמובן מאוד בעד לשמור על כדור הארץ, אבל אני חושב שקל לראות שבשם השמירה על הסביבה נעשים מעשים שהם יותר טקסיים מאשר פרגמטיים: כאשר אני מפריד את הזבל שלי וזורק אותו לפחים שונים זה יופי, אבל אם אני בין ה-5% הבודדים באוכלוסיה שעושה את זה, אז אני עושה את זה יותר כטקס מאשר כאמצעי להצלת הסביבה.

כך למשל גם אובססיית החיסכון במים (המוצדקת כמובן) שיש לנו בארצנו. כאשר אני סוגר את הברז תוך כדי צחצוח שיניים (בין הרטבת המברשת לשטיפת הפה), ובאותו זמן חקלאים משקים דונמים על גבי דונמים של גידולים, עיריות משקות דונמים על גבי דונמים של דשא, או לחילופין מי גשמים זורמים לים בלי להיות נאספים, ברור שהמאמצים שלי בטלים בשישים, ואינם אלא תוצאה של חינוך טוב וחיבה לטקסיות.

ואולי הדוגמא הטובה ביותר לעניין הזה בזמננו היא בין עדות הצמחונים. אנשים שמוכרחים לשאול (את מארחיהם, לא במסעדה) האם המנה שלפניהם היא חלק מתבשיל שהיה בו מתישהו בשר, או מסרבים לאכול בשר כאשר הם מוזמנים (למשל) לחתונה, אינם באמת תורמים בכך לצמצום הרג בעלי החיים, אלא מקיימים טקס שנועד לשמור על איזשהו "טוהר צמחי" שהם מטפחים לעצמם.(4)

עכשיו, כשאני כותב כאן "טקס", טעות תהיה לראות בזה דבר ריק מתוכן. הטקס כאן הוא דבר מלא: מלא בתוכן מוסרי. הטקסים שהוזכרו כאן הם כולם פעולות שבעצם עשייתן הן מגשימות את עמוד השדרה המוסרי שלי, מוציאות מהכוח אל הפועל את המצפון שלי. וזה דבר חשוב מאוד כמובן: כך אני בונה את עצמי (ואת העצמי) כאדם מוסרי. ההבדל בין הטקסים הללו לטקסים בימי קדם (או כיום, במסורות הדתיות) הוא שהטקסים של פעם נועדו לכונן או לחזק את הקשר שלי עם האל, ואילו הטקסים היום מיועדים לכונן או לחזק את הקשר שלי עם אידיאל מוסרי מסויים. ההבדל הוא מהותי, אבל קטן: האל אינו מובן לנו, ואילו המוסר מובן.

אולי כדאי להזכיר כאן את הגדרתו של מקס ובר ל"סגפנות תוך-עולמית". כתבתי על כך כאן, כך:

כדי להסביר את היווצרותה של הרוח הקפיטליסטית מתוך האתוס הפרוטסטנטי נזקק ובר להבחנה הבסיסית שטווה בין אסקטיות למיסטיקה, שיכולים להוות אבות-טיפוס לשני סוגי הרגש הדתי בכלל: מחד נמצא המיסטיקן, הרואה עצמו כבית קיבול לאלוהות, המבקש לרוקן את עצמו כדי להתמלא על ידה, וגישתו כלפי העולם, קובע ובר, היא של דחייה, אפתיות ופאסיביות. מאידך עומד הסגפן, המבקש לשמש כלי בידי האל, לקיים את דברו ולגרום גם לאחרים לעשות כן, וגישתו כלפי העולם היא של יוזמה, תיקון ופעלתנות. בעוד המיסטיקן יקבל את קשיי הקיום מתוך כניעה ושפלות רוח, יקום האסקטיקן אל מול העולם הפגום וינסה לשפרו. המיסטיקן, טוען ובר, יבקש את גן העדן בבריחה מן העולם. האסקטיקן ינסה להפוך את העולם לגן עדן.

זו כמובן חלוקה גסה מאוד, אבל לעניינינו חשוב רק להבין שהאסקטיקן, הסגפן, פועל בעולם מתוך מחוייבות למושג מופשט ועליון. הוא כלי בידיו של אידיאל. פעם זה היה האל. היום זו, למשל, הסביבה. פעולותיו לא באמת מקרבות את ימות המשיח, או מורידות את הטמפרטורה של כוכב-הלכת, אבל הן נותנות לחייו כיוון, ואף מכוננות אצלו תודעה של גאולה קרבה.

טוקוויל אם כן לא צדק אם חשב שטקסים כשלעצמם לא יתקבלו על האדם המודרני. אנשים אוהבים טקסים וזקוקים להם. אבל צדק בכך שידע שאם על האדם בדמוקרטיה לבצע טקסים, יהיו אלה חייבים להיות טקסים שהם 1) וולונטרים, כלומר שאיש לא יכפה זאת עליו; 2) מובנים, כלומר שיהיו משמעותיים עבורו מבחינה רציונלית. אם אני צודק והטקסים הללו הינם פעולות אתיות, אקטים פרפורמטיבים של בניית מערך מוסרי, הרי שהם כמובן חייבים להיות וולונטרים ומובנים. ואכן, יאמר קירקגור, אלה בדיוק סימניו של המוסר, בשונה מהדת: הוא וולונטרי, והוא מובן. הדת נכפית עלינו, והיא חידתית.(5)

(1) האם אהרן אמיר שיחק כאן בכוונה עם המשמעות הקבלית של המילה? האם מישהו מכיר את המקור הצרפתי?
(2) אכן, החל מהמאה ה-12 ניתן לראות שליהודים כבר יש בעיה לקיים מצוות רק כי "אלוהים אמר", ונבנות מגוון של מסגרות פרשניות של טעמי מצוות (קבלה, פילוסופיה, אסטרולוגיה).
(3) ובעצם, הרי מה שאמיתי פשוט עבר מקום: מהחוץ (מצוות האיברים) לפנים (רגש או הגיון).
(4) כותב הרשימה הינו צמחוני, משתדל להיות ידידותי לסביבה וסוגר את הברז בעת צחצוח שיניים.
(5) וכאמור לעיל, עבור רוב שומרי המצוות בימינו הדת אינה עניין שנכפה עליהם, ואינה חידתית – הם בוחרים בה, והיא מנומקת לעילא. קירקגור היה טוען שהם לא ממש דתיים, ולדעתי יש בזה משהו.

21 תגובות

  1. אתה לא חושב שיש הבדל כלשהוא בין למחזר מים אפורים לתפילת הגשם? שניהם פשוט "טקסים"?

    לדעתי אתה עושה הכללה כה רחבה למושג הטקס שכמעט כל פעילות אנושית נכללת בה, כולל ההמתנה לאוטובוס,חגירת חגורת בטיחות או עשית הצרכים. כמובן שניתן להגדיר את הפעולות הללו כטקסים, אבל אם הכל טקס, מה משמעות המילה?

    אהבתי

  2. יפהפה תומר – תודה.
    נראה שטוקוויל עוקב אחרי הבלוג שלך בקפדנות והפנים את מירב רעיונותיך :)

    אני חולק עליך לגבי הדוגמאות שהבאת לטקסים שאנשים מקיימים.
    אכן, מעשה הינו טקסי אם הכוונה שמאחוריו (זו יכולה להיות כוונה לא מודעת) היא ליצור את החיבור הרגשי שכתבת עליו. עצם העובדה שלמעשה כלשהו אין משמעות מעשית עדיין לא הופכת אותו לטקסי.
    אני טורח לכתוב את זה כי נדמה לי שבדלת האחורית אתה מנסה להגניב כאן פיתרון לאחת השאלות הקשות של פעילות האדם בשדה החברתי:
    רוב המעשים הפוליטיים-חברתיים שלנו הם חסרי השפעה ממשית לעומת שאר הכוחות הפועלים בשטח.
    בכל זאת אנחנו עושים אותם ופעמים רבות מרגישים שזה ממש חשוב שנעשה אותם. וכמובן, אם כולם ימנעו מפעולה רק בגלל שלמעשה שלהם אין השפעה מעשית נחיה בעולם מוזר מאוד וכנראה פחות נעים מהעולם הנוכחי.
    לפתור את הפרדוקס הזה על ידי כינוי המעשים שלנו "טקס" נראה לי פשוט מידי וגם לא נכון.

    אביב

    אהבתי

  3. הציטוט שהבאת מעניין מאד. תתכן אולי האפשרות בכיוון ההפוך- היות ואנחנו רואים מסביבנו הרבה טקסיות יתכן שנחלשה רוח השוויון והדמוקרטיה ואנחנו מגלים זאת ע"י התוצאה…

    אהבתי

  4. נכון: התפיסה שלי כאן לטקס היא מאוד רחבה, ובוודאי שאפשר לפקפק בכך.

    אייל: אני מגדיר כאן טקס כמשהו שחוזר על עצמו, ושאין לו השפעה על העולם, אלא רק על הנפש. לכן חגירת חגורת בטיחות אינה טקס, כי היא באמת מגינה עלינו. חיסכון אישי במים (כפי שתיארתי אותו ברשימה) ותפילת הגשם הם שניהם טקסים, אבל בעלי הגיון פנימי שונה: תפילת הגשם היא טקס מאגי, שמטרתו לאלץ את האל להוריד מים מהשמיים. למי שסוגר את הברז בבית אין יומרה מאגית. מה שהוא עושה זה מה שהוא עושה: הוא חוסך חצי-ליטר מים. אבל מבחינת ההשפעה שלו על משק המים, הרי שהיא כל כך זניחה עד שניתן לומר שהוא עושה את זה לא בשביל באמת לחסוך למדינה מים, אלא בשביל לקשור קשר בינו לבין אידיאל מוסרי שהוא מנוי עליו.

    אביב, לא הבנתי את הפרדוקס: כולם עושים דברים שהם יודעים שאין להם ממש השפעה. נכון. למה הם עושים אותם? אני טוען שזה מתוך מחוייבות לעיקרון מוסרי מסויים. ואני טוען שכאשר המחוייבות הזאת באה לידי ביטוי בפעולה חסרת משמעות שחוזרת על עצמה, אותה פעולה היא סוג של טקס. לכן להעביר זקנה את הכביש זה לא טקס (כי עזרת לזקנה) אבל למחזר בקבוקי פלסטיק, יום אחרי יום אחרי יום, זה כן (כי לא באמת השפעת). האם יש כאן משהו מעבר לזה? כנראה שכן. יש עניין של מודעות של הפועל, עד כמה הוא מבין מה שהוא עושה או לא, וכו'. אני לא מנסה לטעון שפתרתי שום דבר, או שמיציתי את הנושא. אבל זו זווית אמיתית לדעתי.

    אהבתי

  5. לדעתי יש הבדל איכותי (ולא כמותי) בין חוסר השפעה והשפעה קטנה. כימות ההשפעה הוא ממילא עניין יחסי – מול מה אתה משווה. אמנם ליטר מים זה מעט למשק המים הארצי (וטיפה בזה העולמי), אבל מאה אלף איש שעושים זאת יחד כבר צוברים השפעה אמיתית – האם זה יפסיק להיות טקס?

    הרי את אותו הגיון ניתן להכיל על חגורת הבטיחות – הסיכוי שלך לעשות תאונה חמורה בנסיעה כל שהיא הוא זניח לחלוטין, ולכן התרומה הכללית שלך לביטחונך בחגירת החגורה זניחה גם היא.

    אני אולי מסבך לך פה את ההגדרה לטקס (הגדרה שאני לא חושב שצריכה להיות ברורה ומובחנת), אבל אני חושב שהאלמנט המאגי חשוב לעניין. לטקסים "אמיתיים" (אם תסלח לי) יש לפחות דוק של מאגיה, או התכוונות לנשגב, בין או חיצוני, או, כמקובל בימינו, פנימי.

    אהבתי

  6. חשבתי שהפרדוקס ברור.
    להעביר זקנה בכביש זה גם "חסר משמעות" מהבחינה המעשית: ראשית כי יש לידה הרבה אנשים אחרים שיעשו זאת במקומי ושנית כי היא צריכה כל כך הרבה עזרה חוץ מלעבור את הכביש…

    אהבתי

  7. ודאי יש אמת במה שאתה אומר.
    עדיין, אני חושב שההבדל העיקרי הוא יותר שהטקסים האלה מיועדים לקשור בינינו לבין אידיאל מוסרי, בעוד שהטקסים של פעם נועדו לקשור קשר בינינו לבין האל או כוחותיו הנסתרים (מלאכים ושדים וכו'). כלומר היום אין בטקסים מאגיה פשוט כי הטקס עבר רציונליזציה, והוא לא אמור לחבר בינינו לבין משהו נסתר, אלא בינינו לבין משהו ברור ומובן (אידיאל מוסרי). אבל זה עדיין טקס, במובן שזה משהו מכאני שנעשה ללא השפעה ממשית. אבל כן, העניין מורכב. יש כאן כמובן גם עניין של דבקות בעיקרון מוסרי (ולא רק בפעולה מוסרית), יש כאן קבלה על עצמנו של השקפת עולם כוללת… נכון, זה לא פשוט.

    אהבתי

  8. נראה לי שאתה מבלבל בין ritual ל-ceremony. ריטואלים הם דברים שמצריכים כוונה מינימלית אם בכלל, וכאלה קיימים לרוב עדיין גם בחיי הדת וגם בחיים האזרחיים. למרות שהטקס שאתה מדבר עליו נראה לי יותר בגדר רצף פעילויות מקובל שנובע לרוב מנימוסים ומעוגן בתרבות, בלי קשר למערכת אמונות כלשהיא. אם זה היה קשור לאמונה (ולא למצפון) הייתי קורא לזה טקס, ואפילו דתי. בינתיים, לא נראה לי שהנוהג לחלק לכל החבר'ה בירה ולעשות לחיים הוא כל כך טקס במובן הזה שאתה מדבר עליו. זה טקס תרבותי אבל רבאק, זו נורמה. וכמובן שהנורמה של החסכון במים לא נעשית משום טעם "דתי", אלא כי מישהו ביקש להנהיג נורמה ויש אחרים שלא נוהגים כמוה.

    לדעתי גם טקסטים במובן של ריטואל וגם טקסים במובן של צרמוניה קיימים כיום בהקשר דתי ואפילו אדוק הרבה יותר מאשר בימי קדם. כלומר, הטקסיות לא השתנתה, מה שהשתנה הוא הדת עצמה. ואני מדבר על "הדת האזרחית": טקס לדוגמה, שירת ההמנון שמקבלת משמעות כמעט דתית, בה כל אזרח נאמן שר את המילים בקול ושם יד על הלב (ומה קרה אם לא? הוא "פגע" בקדושת המדינה). טקס פופולרי הוא צפיה במשחק כדורגל בטלוויזיה, כשהגרעינים הם כמו המצה והמרור, והצעקות "יא אפס, תבעט את הכדור", זה כמו "אבינו מלכנו, חטאנו לפניך". באותו מובן הכרטיס לקולנוע הוא אביזר דתי כמו אתרוג, והקמע של קבוצת הכדורגל שאתה אוהב היא הטוטם שלך. ובדת האזרחית, הכרטיס לבוחר הוא משהו שאי אפשר לקיים איתו את "טקס הבחירות", וכל לוגו או סמל רשמי אחר הוא טוטם.

    אהבתי

  9. האבחנה שאתה מציע בין ריטואל לצרמוניה היא טובה, אבל נראה לי שאתה בעצמך מתבלבל בה. אני דיברתי על ריטואל. לכן לשבת עם החברה לבירה או לעמוד בצפירה לא מעניינים אותי כאן. אלו צרמוניות, או פשוט מנהגים, כמו שאתה אומר. אני כאן מדבר על טקסים כפעולות מחזוריות ששאמורות לעשות משהו, אינן עושות את מה שהן אמורות לעשות (במימד הציבורי-פומבי-חיצוני-אובייקטיבי), אבל עושות משהו אחר, במימד האישי-פנימי-סובייקטיבי. פעם טקס להורדת גשמים לא היה מוריד גשמים (נאמר), אבל היה קושר את המאמין לאלוהות. היום מיון הזבל אינו מועיל לסביבה (בשום צורה רצינית), אבל קושר קשר ביני לבין אידיאל מוסרי מסויים.

    אהבתי

  10. דווקא הצרמוניה של צפיה בכדורגל קושרת אותך למשהו. לא בהכרח מוסרי, כי אני לא רואה בדת משהו שנובע בעיקר מעמדות מצפוניות, אבל בהחלט משהו שמרומם את הנפש שלך. במקרה של הכדורגל אתה מתחבר ל-3 דברים: א. טלוויזיה, ב. ספורט הכדורגל, ג. הקבוצה שאתה אוהד ; לטענתי כל טקס שעונה לקריטריונים של צרמוניה, גם אזרחית או פופולרית, ממלאת פונקציה של חיבור לאידאל מסוים (שלצורך העניין הוא ה"אלוהות"). בשונה מטקסים פשוטים וריטואליים שמהווים במקרה הטוב תזכורת, אם אתה מקיים אותם ב"דבקות". כשאני מנקה את השירותים עם אקונומיקה אני לא באמת מתכוון להסיר את החיידקים, באותה מידה שכשאני נוטל ידיים אני לא מתכוון באמת להעביר את הרוח הטמאה. זה טקס וזה טקס. בשניהם אני יכול לחשוב על הפעולה שנוצרת באופן לוואי מההרגל שלי, אבל בשניהם יכולתי לעשות את זה כמצוות אנשים מלומדה. אני מנקה את השירותים כי זה מסריח ומגעיל כשיש כתמים. אני נוטל ידיים כי מבחינתי יכול להיות שבלילה נגעתי במקומות מוצנעים ומטונפים.

    אהבתי

  11. תומר,

    החלוקה הזו שאתה עושה, בין השפעה סובייקטיבית לאובייקטיבית, וקריאת הראשון טקס והשני לא, איננה מדויקת כלל בעיני, לא ביהדות באופן כללי, ולא אצלי באופן אישי.

    אמנם צדקת בציונך את שתי היסודות של 'וולנטריות'(יותר טוב 'רצון חופשי') ו'ראציונאליות'(שוב, יותר טוב 'הבנה', גם הבנה רגשית. אמנם הדברים מורכבים יותר.

    אקח לדוגמא את מושג קדושת החיים. בשבילי, למושג זה יש מצוות שליליות(לא תרצח, לא תעמוד על דם רעך), ויש חיוביות(ואהבת לרעך ועוד כהנה). ודאי שאני ניגש לכל זה מתוך רצון חופשי,ומתוך הבנה, אך באיזשהו מקום, כשאני מציל חיים של אדם, או מביא חיים לעולם, אני חש שאני נוגע במשהו שהמשמעות שלו עמוקה וגדולה הרבה יותר ממה שאני מצליח להכניס אל תוך כלי הקיבול של ההבנה ורצון החופשי שלי. כאילו אני אוחז בהבנתי ורצוני בחלק קטן מהעוצמה שיש במעשים כאלה, וכאילו שהמעשה עצמו מקבל את תוקפו ממקום עמוק הרבה יותר מהבנתי, והבנתי רק חלקיק מזה וניזון מזה. למקום זה אני קורא הנשמה, אך תוכל לקרוא לזה בכל שם שתרצה.

    אז למרות שיש לזה השפעה אובייקטיבית על סביבתי, זה מבחינתי מצווה, כיוון שערך המעשה לא מצטמצם בתועלת הקונקרטית, כמו חגירת חגורה, אלא בעל משמעות עמוקה הרבה יותר, כאילו נגעתי בעומק החיים(מה שמורגש לפעמים בבכי, בכי מרגש). אז הבנתי ורצוני מתעצמים בעוצמת המעשה שאני עושה, ודווקא מקבלים מהמעשה יותר ממה שהם יוצרים אותו. זה לדעתי חוויה של מצווה, לפחות ביהדות שלי(ושל ר' חיים ויטל, ושל הראי"ה למשל).

    נכון שזה שונה לגמרי ממעשה דתי רגיל, בו יש פן חידתי כלשונך, במובן הזר של המילה. אני לא מבין, אני לא מחובר, אבל אני עושה. כאן אני מבין, אני מחובר, אני רוצה, אך כל אלה מתעצמים בעוצמה שאני חש במעשה, עוצמה שחזקה יותר מהבנתי, והבנתי רק חלק ממנה. נראה לי שלזה דוד המלך התכוון באומרו "כל מצוותיך אמונה".
    זה גם מה ששומר על המוצקות ועומק של המצוות, ולא הופך אותם לתחביבים "וולונטריים" בעלמא.

    אהבתי

  12. הבעיה היא שכולם צודקים (זו לא באמת בעיה). הויכוח היה נפתר אם לא היו מתייחסים לטקס כאל דבר דיכוטומי. בפעולות רבות שלנו יש אלמנטים טקסיים, גם אם הן שימושיות (אוכל, סקס…), ויש פעולות שהן כמעט לחלוטין טקסיות, גם אם יש בהן משהו שיכול להיות שימושי (ריקוד הגשם הוא אולי דוגמא: אני מניח שהיו כבר תקופות שבהן זה בוצע למרות שלא חשבו שיש הרבה סיכוי שזה יעבוד)

    אהבתי

  13. תודה על הדברים המרגשים. אני לא חושב שיש לנו ויכוח אמיתי, כי לא התכוונתי לומר שכל המצוות הן טקסים, או שיש להן רק השפעה סובייקטיבית. אני חושב שסיון צודק בקריאה לא לתפוס את כל העניין כדיכוטומיה ברורה, וכך גם כתבתי בתחילת התגובות: זה עניין רחב ובעל גבולות לא ברורים. בכל מקרה, ברור לך אני מקווה שהחוויה שלך של המצוות היא נדירה מאוד. רוב שומרי המצוות זוכים לה לעיתים נדירות מאוד, אם בכלל.

    אהבתי

  14. ההגדרה של הטקס כדבר שמיועד לחבר בין ה"עצמי" לבין דבר אחר כלשהו היא הגדרה צרה לטעמי, שהרי כל הדברים הללו – המוסר, האמונה באל, אהדה לקבוצת הכדורגל שמפסידה כבר משחק חמישי ברציפות – כולם היבטים שונים של החוויה שלנו, או מבנים שונים שיצרנו באותו דבר חמקמק-תמיד המכונה "תודעה". הטקס לכן איננו סתם מחבר בין העצמי לבין דבר החיצוני לו, אלא מחזק את הברגים המתרופפים מיד בהעדר עין משגיחה, ומשמן את הצירים הממהרים להחליד של מבני תודעתנו, שהעדר-הממשות של קיומה איננו ניתן להכחשה. הטקס הוא פעולת התחזוקה של מבני התודעה, וזה נכון הן לגבי ריטואלים והן לגבי צרמוניות, כל אחד באמצעיו-שלו. לכן, ההגדרה הרחבה יותר של הטקס מבחינתי תהיה כל פעולה שמטרתה, בנוסף או ללא קשר למטרתה המוצהרת, הינה לחזק, לאשש ולמצק היבטים נבחרים של מבני תודעתנו, ולהביס, להחליש ולטשטש אחרים. או בקיצור: לברוא אותנו מחדש שוב ושוב.

    להנאה שבהדלקת סיגריה, למשל, יש היבטים גופניים מובהקים. כך גם לאכילה, לרחצה ולשינה. ובכל זאת, האין ההנאה שבפעולות אלה נובעת גם מתחושת הקביעות שבעיסוק המורגל, התחושה שבעולם ארעי וכאוטי מצאנו פינה קטנה, קבועה ומרגיעה, גם אם רק בדמות גליל בוער של חומרים מסרטנים? זהו בעיני ההיבט הטקסי: כשאנחנו מרגישים מעורערים, מבולבלים, מטושטשים, יש לנו מאגר פעולות מורגלות שמטרתו להשיב לנו את תחושת-עצמנו המוכרת ומעוררת הביטחון. גם כשאיננו חווים בעוצמה את הקרקע מתנודדת תחת רגלינו, אנחנו מתמידים באותם טקסים משום שידוע לנו בפינה נידחת כלשהי של הכרתנו שהקרקע לעולם איננה יציבה.

    אהבתי

  15. אני מסכים איתך בשמחה. כולנו עוסקים כל הזמן בפעולות פרפורמטיביות (כלשון ג'ודית באטלר) שמטרתן לבנות את העצמי שלנו. ממש כך. טקסים כפי שהגדרתי אותם כאן הם רק חלק קטן מאוד בתוך זה.

    אהבתי

  16. יש איזה דמיון בין צורת התנהגותם וחשיבתם של אנשים בעלי מודעות סביבתית לזו של דתיים.

    חלק מן המגיבים העירו, שכאשר סוגרים את הברז כשמצחצחים שיניים, או מוותרים על שקית פלסטיק בזמן רכישת מוצר, אין זה טקס לשמו אלא מעשה מועיל, גם אם תועלתו קטנה מאד.

    זה נכון להבנתי גם לאותם טקסים דתיים מובהקים, הנחת תפילין נניח. כך שבכל זאת הדברים דומים יותר משנדמה אולי. טקס כזה לא נעשה רק מתוך חובה, או מתוך חשק, אלא נתפס (לרוב) כמשהו שיש לו השפעה, לא רק על המניח אלא על הכלל. אם כולם יניחו תפילין יהיה טוב לעם ישראל ואם לא יניחו – יהיה רע. במובן הזה זה די דומה לשמירת הסביבה.

    הייתי מרחיק לכת ואומר, שאנשים מאמצים הסתכלות מסוימת על העולם (למשל, בעניין משק המים, המחשבה שהפתרון לבעיותיו הוא בחלקו צמצום הצריכה הפרטית, ולא התפלה בכל היקף שנדרש או ייבוש מוחלט של החקלאות) כדי למצוא טעם מעשי להתנהגויות, שתכליתן העמוקה היא פסיכולוגית.

    אינני שומר מצוות, אבל נראה לי שיש רווח פסיכולוגי בשמירת מצוות, שמאפשרת חיזוקים חיוביים עצמיים (קטנים) לאורך היום כולו. הנחתי תפילין,חיכיתי די זמן אחרי אכילת בשר לפני ששתיתי נס-קפה – עשיתי את הדבר הנכון והמועיל; עשיתי משהו שיש לו משמעות. את זה מקבלים גם אם מאמצים תפיסת עולם סביבתנית ופועלים לפיה. חיזוקים קטנים לאורך היום. (אפשר שגם הנטייה לאמץ תרחישים אפוקליפטיים – שיש להם בסיס מדעי, כמו ההתחממות הגלובלית – פועלת באופן דומה לאופן שבו מתקבל משהו כמו חזון יום הדין בדתות שונות. אני לא טוען בזה שההתחממות הגלובלית היא פיקציה אלא שיש לאנשים בסיס פסיכולוגי שמקל על קבלתה, והוא אותו בסיס שהפך את החשש הדתי מיום הדין לרווח).

    סליחה על האריכות…

    אהבתי

  17. אני מסכים איתך. אני חושב שהמשפט החשוב שלך הוא:
    "חיכיתי די זמן אחרי אכילת בשר לפני ששתיתי נס-קפה – עשיתי את הדבר הנכון והמועיל" – זה העניין. הקריאה הפנימית לעשות טוב, יום אחרי יום, מעשה אחרי מעשה. זו משותפת הן לדת הקלאסית והן לאידיאולוגיות המודרניות שכתבתי עליהן כאן.

    אהבתי

  18. כשאתה מתייחס לקירקגור, אתה מדבר על דתיות או על אמונה? כי אני לא הבנתי אותו כטוען שהדת נכפית אלינו, למרות שהיא בהחלט חייבת להיות נטולת מובן.

    ואגב, לפי קירקגור, יש מעט מאוד אנשים מאמינים – כמה בכל דור, אולי.

    אהבתי

  19. אני חושב שעבור קירקגור אין הרבה הבדל בין דתיות לאמונה. כלומר הראשונה היא השנייה. שתי אלה נבדלות מדת (ואולי לא דייקתי כשהשתמשתי במילה הזאת), שהיא דבר ממוסד וציבורי, שהוא כמובן שונה מדתיות אמיתית, שהיא עניין פרטי על פיו.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s