עמיר בניון והדיאלקטיקה של האוהב והאויב

אני אחיך, אתה אויב
אתה שונא אותי אני אוהב
כשאני בוכה
אתה צוחק מאחרי גבי
אתה הורג אותי
אתה הרי אחי
אתה הרי אחי
(מתוך "אני אחיך", מאת עמיר בניון)

לאחרונה התוודענו בצורה מצערת לכך שעמיר בניון went Ariel Zilber on us, ושהכיפה על ראשו מצמצמת בצורה נעלמת כלשהי את תספוקת הדם למוחו. בניון כתב שיר שטנה המופנה אל "אחיו" השמאלנים ומאשים אותם בלא פחות מאשר בגידה בזמן מלחמה. מה שמעניין – אני בטוח שאי אפשר היה לא לשים לב – במסכת הכפשותיו של בניון הוא שהיא דביקה מאוד – היא מצופה כולה במתק שפתיים.

עמיר בניון כי בניון, למרות שהוא כועס על אחיו הסורר, אוהב את אחיו הסורר. ובניון יודע שאחיו הסורר עמוק עמוק בפנים לא רע, אלא טוב. ובניון גם יודע שיבוא יום ואחיו הסורר יבין את משוגותיו, יראה את האור ויעשה תשובה שלמה ומלאה (כמו שעשה הוא עצמו, כמו שעשה זילבר). ולכן השיר כולו בהחלט אינו כתב גט מצד בניון לבוגדים השמאלנים, אלא יותר קריאה נואשת של מי שיודע מה טוב עבור זולתו המסכן, העיוור, ומנסה לנערו ולעוררו.

הרטוריקה הזאת, שמאשימה ומיד מחבקת, שמטנפת ומיד מנשקת, מוכרת לכל ישראלי חילוני. זו הרי אחת משתי הדרכים העיקריות בהן מדברים אליו "הדתיים". כי לפעמים החילונים הם פשוט "עגלה ריקה", כלומר בטלנים או ברברים שכל תרבותם והשכלתם נחשבות פחות מחולדה מצורעת בבית המקדש, ולפעמים הם "תינוקות שנשבו", כלומר יהודים טובים ויקרים שבעל כורחם הוסטו מדרך האמת – אך עתידים כמובן לשוב אליה.

אם מנות מהגישה הראשונה יטעמו היהודים החילונים מידיה הנדיבות של החברה החרדית, הרי שבאופצייה השנייה יבחרו בדרך כלל סרוגי הכיפה, וידוע שהראי"ה קוק שכלל את הסגנון הרטורי הזה לכדי אידיאולוגיה שלמה, בה החילונים "פורצי הגדרות" הם בכלל "חמורו של משיח" ומהווים שלב קרדינלי וחיוני בגאולה.

אפשר, למשל, לראות את התגשמות הגישות הללו ביחס של הקבוצות השונות לחוזרים בתשובה: החרדים איבדו כל תקווה באשר לחילונים, ועל כן חוזרים בתשובה תמיד יחשדו מבחינתם בזיוף, וישארו בקהילותיהם סוג ב' לנצח. לעומתם הסרוגים דווקא מצפים בכל רגע לחזרה מאסיבית בתשובה (למעשה, הם קמים כל בוקר אל תוך חוסר ההבנה המזועזע שזה לא קורה), ועל כן החוזרים לקהילותיהם מתקבלים כשווים, ואף יותר מכך (ע"ע אפי איתם).[1]

כל אחד יכול לזלזל במי שאינו דומה לו, אבל לראות בשונה פוטנציאל גאולי דורש תחכום מינימלי.[2] האופציה השנייה, על כן, היא המעניינת יותר כמובן, מה עוד שמתרחשת בה דיאלקטיקה רב-שכבתית של אהבה ושנאה: השנאה היא לחטא, והאהבה לחוטא; השנאה היא זמנית, והאהבה אמורה לכבוש אותה בבוא זמנה. אצל בניון היהודי החוטא הוא אויב שבעתיד לבוא יהיה אוהב, ובניון היודע זאת אוהבו כבר עכשיו, גם אם זה לא מונע ממנו להוכיח אותו על טעויותיו.[3]

אז מה בעצם קורה כאן? למה בניון מרגיש צורך לבטא, לצד שנאתו ליהודים השמאלנים, את אהבתו לאותם אנשים ממש? ולמה חרדים לא מרגישים את אותו הצורך? למה הרב קוק קבע ש"בני החוצפנים פורצי הדרכים והגדרים עתידים להיות נביאים מהמדרגה היותר עליונה" (ש"ק, ב', ל"ה), ואילו הרב שך ידע רק לקלל את אוכלי השפנים ובועלי הנידות ולהכריז שהם אינם יהודים?

ההבדל נעוץ בעקרון מחשבתי אחד: מהותנות. עבור הראי"ה ותלמידיו יהדות אינה נמדדת (ברמה החשובה ביותר) בשמירה על סט מסויים של חוקים, אלא בניצוץ אלוהי, נשמה נעלה, פוטנציאל נבואי – וואטאבר – שיהודים (ורק יהודים) זוכים לו או לה. אותו ניצוץ – שוב, לא משנה איך נקרא למהות הזאת, העיקר שמדובר במשהו פנימי ונצחי – טמון כמו חרצן של דובדבן בתוככי היהודי, ועל כן גם אם מדובר בטומי לפיד אין באמת כל בעיה אמיתית איתו: מצד אחד כבר עכשיו, גם אם קשה לראות את זה, הוא קדוש, ומצד שני ברור כי בעתיד יישר גופו הסורר קו עם מהותה של נשמתו הזכה ונזכה גם לראות בפשטות שמדובר ביהודי כשר, שלא לומר צדיק.

לסרוגים, אם כן, יש תפיסה מיתית ומהותנית של היהדות [4], בה האחרונה היא איכות נסתרת שאין עליה כל עדות לבד מהאמונם היוקדת. יהדותו של הפרט אינה התנהגות, אינה אופי, אינה מערך מוסרי, אינה אף דיספוזיציה נפשית כאמונה, זכרון או ברית, אלא מהות בלתי נראית – שעתידה ביום מן הימים להתגלות.

עבור החרדים כל זה אינו יותר מאגדת ילדים יפה. היהדות עבורם היא עניין חיצוני וברור: קיום מצוות על פי דרכם. או שאתה מקיים (הכל, עד הפרט האחרון), או שלא. לכן ברור מבחינתם שמי שלא מקיים מצוות אינו באמת יהודי. חב"ד, למשל, בתחילת ימי הושטת היד שלה כלפי החילונים (דוכני הנחת תפילין בשנות השבעים) זכתה לבוז ולעג מצד הליטאים. לשם מה לטרוח "לקרב" חוטאים אבודים? אלא שלחב"ד, כמו לסרוגים, יש מיתולוגיה בה היהדות נמדדת קודם כל על פי "חלק אלוה ממעל" שיש בקרבו של היהודי, ומבחינתם ברור שאף אחד לא אבוד.

כאשר אתה בטוח, אם כן, שבכל יהודי יש מהות פנימית, נסתרת ובלתי משתנה, שהופכת אותו ליהודי שהוא, הפתרון למצב בו אותו יהודי כופר בתורה ומצוות יהיה פשוט הכחשת החיצוניות, כלומר ביטול מעשיו או מילותיו: הוא לא באמת מתכוון. באמת הוא יהודי טוב. זהו התינוק שנשבה.[5]

ותינוק אי אפשר לשנוא. לכן גם אם הוא צווח כל הלילה ועושה פיפי במיטה, אנחנו נאהב אותו, כמו שעמיר בניון אוהב את אחיו השמאלנים. כשהם יגדלו הם יבינו. יבינו שטעו ויבינו שהוא צדק. עד אז הם יצטרכו לסבול את השטויות שלו.

[1] אל נקודה זו הוארו עיני מפי ידידי אהרן רוז.
[2] מורכבות זהה נמצא אצל האוונגליסטים הציונים, כלומר הנוצרים ההם שתומכים במדינת ישראל.
[3] מבחינת החילונים זה נראה כמובן קצת אחרת: האורתודוקסים כאן אוהבים אותם בכל ליבם, אלא שגירוד קל של הציפוי הסוכרני מגלה להם שה"אותם" הזה שההם אוהבים הוא בכלל לא הם, אלא צלמית כלשהי שאותם אורתודוקסים הוזים במקומם, ואילו הם עצמם נותרים לעמוד נבוכים אל מול הדימוי שמיוחס להם, אישיות משונה שכמובן זרה להם לחלוטין. מדובר למעשה בסוג של גניבת זהות קיבוצית.
[4] שמגיעה כמובן מהקבלה, אך זכתה לפופולריזציה ראשונית ב"כוזרי" של ר' יהודה הלוי.
[5] ישנו פתרון נוסף למקרים של כפירה קיצונית ומעצבנת במיוחד (נאמר, יצחק רבין), והוא בכל זאת הכחשת הפנימיות, כלומר ביטול דרגת יהודי של אותו כופר והפיכתו ל"ערב רב". אלה רק נראים כמו יהודים, אולם למעשה אינם, ולכן ברור שחסרים את אותו מטען פנימי קדוש, ובכך מוסברת התנהגותם המרתיחה.

נספח:

לאחרונה התווסף אצלי טוקבק (דווקא בבלוג הישן) תחת פוסט שעוסק ב"בני ברוך", שמדגים כיצד גם הם מתמחים באותה רטוריקה דיאלקטית. ברור: גם הם חיים בסרט מיתולוגי. שימו לב איך הכותב קופץ מדברי תוכחה לדברי כיבושין בוירטואוזיות מרשימה בתוך אותם משפטים עצמם:

dialectical talkback

51 תגובות

  1. תומר שלום
    נראה לי חשוב להדגיש משהו
    בתפיסה שאתה קורא לה מהותנית
    אצל הרב קוק לפחות (לא יודע מה נשאר מזה היום) העניין הוא יותר מהניצוץ האלוהי הטמון ברשעים אלו אלא "עוכרי ישראל" האלה מבטאים משהו של"שלומי ישראל" לא יכולים בגלל שהם סגורים בתוך ד' אמות ההלכה

    אהבתי

  2. אבחנה מעניינת, תודה. אצלי הגישה שאתה מציג של הראי"ה קוק הדהדה מעט את התפיסה הליברלית המודרנית לפיה כל בני האדם שווים ובעלי זכויות שוות – בכוח, גם אם לא בפועל; מה שמוביל לתנועות של זכויות אדם, אבל גם להטלת אחריותו של העני והחולה לפתחו שלו, למסעות של חיפוש עצמי (אותנטי, טהור, מושלם – מהותני) ועוד. ההבדל, כמובן, הוא במי אתה מגדיר "אדם".

    אהבתי

  3. נהדר, תומר. גם הבהרת לי אחת ולתמיד למה תמיד העדפתי חרדים על סרוגים. מהותנות יהודית… בררר. הרי זאת תורת גזע למשעי.

    אני חושב שמעבר לטון האירוני, חשוב לעמוד גם על הסכנה האמיתית שנשקפת מצד שונאים-אוהבים כמו בניון. דווקא משום שהם אוהבים אותך, הם מסוגלים למחול לעצמם על הזוועות הנוראות ביותר שיחוללו לך. זאת הלא המסיונריות הנוצרית הידועה, שטבחה בילידים בעולם השלישי רק כדי להאיר את עיניהם וכו'. מרכיב ה"אהבה" כאן, בחשבון האחרון, הוא אהבה עצמית, ולא כל כך אהבת החוטא (שהרי החוטא נאהב רק בזכות אותו ניצוץ שבו שהופך אותו דומה לי). ובתור אהבה עצמית, היא כתב המחילה הנדיב ביותר.

    אהבתי

    1. אתה צודק עידן ביחס ליכולתם של "אוהבים" שכאלו לחולל זוועות בשם "הניצוץ הקדוש שבך", וכן, כמובן, ביחס לתורת הגזע היהודית. כפי שאני טוען כבר שנים רבות מאד – זו אחת הרעות החולות בעמנו ובדת היהודית שעלינו לנקות אותה מתוכנו.

      אלא שהחרדים אינם שונים בכך מהסרוגים. להפך. היות ויש להם בדרך כלל פחות חינוך לדמוקרטיה וזכיות אדם (מה שכן קיים לפחות בחלק של הציבור הסרוג) – הם לפעמים עלולים להיות עיוורים לזכויות המיעוט, לקיומו ולסבלו.

      מזל שבינתיים הם המיעוט….

      אהבתי

  4. תומר ידידי – אני חושב שטעית במחשבה שהחרדים הליטאים אינם סוברים סברה מהותנית ביחס ליהדותו של יהודי חילוני. והראיה – דברי הש"ך עצמו: "אתה גם יהודי, אתה נימול, אבל אתה יודע את הקולטורא שלך?". הוא טוען שהחילונים הם יהודים – הרי הם נולדו לאם יהודיה ונימולו – אבל יוצא כנגד בורותם ואי יכולתם להזדהות עם ההמשכיות היהודית.

    ולעניין אחר – הטוקבאק שפרסמת – שמעיד אכן על הריטוריקה המיוחדת לקבוצת בני ברוך, הוא מרתק. מדי פעם יוצא לי להציץ באיזה עיתון שלהם ואני נדהם מאותה ריטוריקה שוב ושוב. שימוש ברעיונות פנימיים ועמוקים בצורת שיח רדודה ומתלהמת. יש שם איזה שעטנז שאני תוהה איפה הוא נוצר? האם זה עניין "רוסי"? (מורכבות מחשבתית מסויימת בצד צורך בלתי נכבש בהצדעה לאיזו "אמת מוחלטת" – כשבמקום קומוניזם מגיעה ה"קבלה" בגרסת אשלג?)
    מה דעת כבודו?

    אוהד

    אהבתי

  5. תודה למגיבים.

    אליאב: נכון, העניין אצל הראי"ה מורכב ומתוחכם יותר משכתבתי.

    אהרן: תודה. אכן גזרתי ושמרתי : )

    אדם: בכל זאת, צריך לשים לב להבדל בין אידיולוגיה שמאפשרת בחירה חופשית (על סמך זכויות מהותיות וכו'), לבין כזאת שמשבצת אותך בתוך מיתוס, שלא מאפשר לך למעשה בחירה (הרי בסוף כולנו נחזור בתשובה, לא?).

    עידן: ברור, אהבה שכזאת מכשירה את הזוועות הנוראיות ביותר. הרי איך אפשר להתנגד למשהו שמבוצע בשם האהבה? אני זוכר ששהיתי בקורס בן חודש יחד עם עוד מאתיים מערביים במנזר של בודהיזם טיבטי בנפאל. במהרה נוצרה קבוצה של צעירים "מרדנים" שלא היתה מוכנה לקנות את כל הדוגמה הטיבטית (אלא רק את מיעוטה), והמצאנו מילת קוד לנזירים שהוכיחו אותנו (כשלא הגענו לתפילה, למשל), פעמים רבות בווליום די גבוה ובתוקפנות לא קטנה: the compassionizer – חיבור של הטרמיניטור והדגש על "חמלה" שמילא תמיד את דברי הנזירים שם.

    אוהד: כולנו מהותניים במידה כזאת או אחרת. נכון שהחרדים גם חושבים שהחילונים הם בסופו של דבר תינוקות שנשבו, אבל הם לא משבצים את האמונה הזאת בסיפור מיתי על נפילה וגאולה וכו', וממילא לא מצפים מהם לכלום (חוץ ממימון). הם מבחינתם אבודים, והמהות שלהם לא באמת באה לידי ביטוי.

    לגבי בני ברוך, ההשפעה הרוסית היא רק בעניין הרוסי המוכר לאוקולטיזם לדעתי. אני לא חושב שהרידוד עצמו הוא "רוסי", וכראייה "המרכז לקבלה" של ברג עורך את אותו רידוד והם אמריקאים. לדעתי מדובר במהלך הניו-אייג' המוכר של דילול מסורת דתית מורכבת ומחייבת והפיכתה לתופעה המונית, שלא לומר מוצר. נכון אמנם שאצלם זה מלווה בפנאטיות דוגמטית, שהיא אולי נתמכת מהתרבות שבה גדלו רבים מהחברים שם.

    אהבתי

    1. בני ברוך טוענים זה מספר שנים לכך, שהמפעל שהקימו מייצר מוצר הנקרא אור מקיף. הקבלה מבית מדרשם לובשת שמלה אדומה גאה.
      באשר לדברי אוהד, עריכת טקסי ריטריט עם ברני גלזמן באושוויץ בירקנאו, בלבוש אפר ושק, הוא שיווק טוב יותר למוצר הנקרא תעשיית מוות ?

      אהבתי

  6. ניתוח מעניין, תומר.

    אינני נותן גט כריתות מעשי ליהדות, בין היתר מפני שמעשה כזה לא היה מציל אותי אצל הנאצים.
    בהפוך על הפוך – אצלם כבר מזמן נפתרה בעיית "מיהו יהודי"…

    רק שיעזבו אותי הן החרדים והן החרד"לים:
    שלא יצפו ממני לדבר – לא בהווה ולא בעתיד.
    בגזענות שלהם אינני רוצה חלק ואני מתבייש בה לחלוטין.

    אהבתי

  7. תומר ידידי, לא אכנס לדיון עצמו, אבל אני חושב שלתלות את כל זה בשיר של בניון זו טעות. השיר מכוון לא ל"יהודי השמאלני" אלא לקבוצה מצומצמת ומוגדרת בתוך השמאל – לפעילי הלשנות השקר לגולדסטון. צפה בקליפ של השיר ותיווכח בזאת.

    אהבתי

  8. סוג של ישו כזה, לא?
    אתם רוצים להרביץ אבל אני לא מוותר ואוהב ומגיש עוד לחי ועוד אחת…..

    איך הלכת לנו עמיר בניון,
    לא אוכל להקשיב יותר לשירים שלך

    אהבתי

  9. סליחה מר פרסיקו, כחוקר דת, האם אינך מבחין שלא כמו בניון, שבעצם מתקיימות בתוך מה שנקרא החברה היהודית, 2 דתות דת השמאל החילוני ודת הימין הדתי. שאהבה או הערכה רבה אינה מתקיימת ביניהם, והמונח "אחים" הוא הכי רחוק שניתן לומר עליהם?

    אהבתי

  10. א. בהקשר הזה חשוב לציין את מחקריו של יעקב טלמון על 'הדמוקרטיה הטוטליטרית' שחקר את מקורם הפילוספי של המשטרים הטוטלטריים השמאליים שמתהדרים באידאולוגיה הומנסטית שנכפית על נתיניהם. הוא מגיע עד לז'ן ז'ק רוסו שדיבר על 'הרצון הכללי' שטוב לפרטים גם אם הם עצמם לא יודעים זאת ולכן יש לכפות עליהם את הרצון הכללי, שהוא למעשה הרצון שלהם שהם אינם מודעים אליו, וגישה זו באה לידי ביטוי מעשי אצל רובספייר והגליוטינה שלו. טלמון מנתח יפה מאד את ההצדקה האידאולוגית לדיכוי כפייה והוצאה להורג והכל בשם 'שלטון החירות והתבונה'. כלומר מחקריו של טלמון מראים שהתופעה הדיאלקטית של פעולות כפייה בשם האהבה היא סכנה שכל תפיסת עולם שיש לה עמדה בנוגע ל'מהות האדם' עלולה להגיע אליה. לא משנה אם זו תפיסה דתית על האדם כעובד האל או תפיסה חילונית על האדם כיצור רציונאלי.

    ב. צריך להבחין בין מה שאתה מכנה 'מהותנות יהודית' לבין גזענות. אין פה עניין גנטי-גזעי אלא דתי-תרבותי. לכן, גר -שאין לו טיפת דנ"א ודם יהודי (אם יש בכלל דבר כזה)נחשב ליהודי לכל דבר ויכול להיות גם רב ומנהיג.
    ג. אני לא אוהב את הזיהוי האוטמטי של סרוגים= תלמידי הרב קוק.
    האם אתה יודע מה גישתו של הזרם השני של הציונות הדתית -תלמידי הרב סולבייצ'יק- לסוגית היחס לחילוניים? (זה לא שאלה רטורית)
    אני מכיר רק את שני המושגים של 'ברית גורל' הכפויה על כל יהודי ו'ברית ייעוד' שבה היהודי מקבל עליו את הייעוד של עבודת האל. אבל מה יחסם לאותו יהודי שאיננו מקבל את הייעוד האלוהי?
    מצד אחד בניגוד לרב קוק הם מתנגדים למיסטקיה ולחיטוטים בתוכניותיו הנסתרות של האל או ב'מהותו הפנימית של האדם שאיננה באה לידי ביטוי' ונוטים לקבוע את היחס למציאות על פי ההיבט הגלוי ומדגישים את מרכזיות ההלכה בזהות היהודית. מצד שני בניגוד לחרדים הם רואים בעין יפה את התרבות המערבית מודרנית ומשתלבים בה, לצד החיים הדתיים שלהם ומשתלבים במדינת ישראל בלי לראות בה בהכרח 'ראשית צמיחת גאולתנו'.
    אז איך מה היחס התיאלוגי שלהם ליהודי החילוני?

    אהבתי

    1. גלבוע,

      א. אם אתה טוען שהראי"ה הושפע מהרומנטיקה זה ודאי נכון. גם בתפיסה האורגנית של האומה. לכן כשמדברים על התייפיפות באוהלי יפת צריך לזכור שזה לא רק ליברליות ופמיניזם אלא גם רומנטיקה ולאומנות דורסנית. אלה ואלה דברי התרבות המערבית.

      ב. גזענות אינה מוגבלת לעניין גופני. המילה "גזע" מקורה בביולוגיה, אבל כתורה חברתית היא יכולה להתבסס יופי על "נשמות". וודאי שביהדות יש זרמים גזעניים ביותר כאלה (ואגב, אצל ריה"ל זה ממילא ביולוגי).

      ג. תודה, אני מודע לכך שלא כל הסרוגים הם קוקניקים. פשוט לא בכל רשימה אני חוזר על ההבחנה הזאת, שאני חושב שהיא די מובנת מאליה.

      אהבתי

  11. ברכות, תומר, על האתר החדש. משום מה אני מקבלת עדכונים לדואל שלי, למרות שלא זכור לי שעשיתי מנוי. זה בסדר, כמובן.

    שנית, לעניינים טכניים עדיין. אני לפחות רואה את הפוסט הזה בצורה משובשת מאד (אינני יודעת אם זה קשור לדפדפן שלי או לבלוג שלך), כלומר חלק שמאלי של הטקסט "עולה" על הקישורים בצד ואי אפשר לקרוא. לשימת לבך.

    לגופו, שים לב לנקודת המפגש בין הציונות החילונית לדתיים, והיא בדיוק באותה "מהותנות". אצל הדתי היא מנוסחת בצורה מטאפיזית (ניצוץ או משהו) ואצל הציוני-חילוני היא מנוסחת בדרך השלילה לפי היטלר (ראה, תשובתו של גיסר). בסוף נתקענו עם גזענות, כך או אחרת, במובן מה, קטן אמנם, המהותנות הדתית מעניינת יותר.

    סיפור בניון קצת סערה בכוס הזה הרגילה, כאילו שלא ראינו כאלה עד היום. הוא הצליח לשווק יפה את התקליטים שלו שעכשיו כולם יכירו -אינני דוגמא מייצגת אולי, אבל עד היום לא שמעתי את שמו, ועכשיו השם לא יימחק.

    מסכימה לגמרי עם עידן, אוהד והשאר שהדביקות (אני אוהב אותך אחי) היא החלק היותר מעצבן ומסוכן, המכשיר כל זוועה. וכדאי לשים לב שיש מסורת ארוכה לעמדה הדיאלקטית הזו, למשל היחס ללרמח"ל ודומיו, אשר "דמם הותר" ממש, אבל לאחר מותם "חיבקו אותם", או המשפט "את תוכו אכול וקליפתו השלך", וכל כיוצא בזה הכשרה לחיסולים, כדי להוציא את המוץ מהתבן, לפי תפיסת הממסד לאותו זמן. שכן אם יש מי שיודע על הניצוץ היהודי שבכל כופר, אולי הוא יכול גם לחלץ אותו, ואם לא הולך בכוח אז ביותר כוח…עמדה אינקוויזיציונית לחלוטין.

    תמיד אני חושבת על כמה צדיקים שעשו להם את המוות, ואיך הם מרגישים כאשר ההמונים צובאים על קברם ועושים להם הילולא. ממש לא נעים…

    מכל מקום, ברכות כאמור על הבלוג, ותתקן את הבאגים.

    אהבתי

  12. שלום
    אנסה להבין את דברי בניון אם אתבונן ביחס הקהילה בדרא"פ לגולדסטיין שלמעשה גורש מבית הכנסת. לצרכי הטיעון תעשה אנלוגיה בין הכאילו שמאל לכאילו ימין. בישראל הרבה מהכל הנו כשאר ה"ישרבלוף" הצגת כאילו ביכול.
    רתיעתי מהדתיים נובעת מכך שבסוף היום וכיום (פעם זה לא היה כך) הכי כביכול מתונים ילכו כשצריך לחתוך אחרי הכי חרדים. כלומר עניין ה"נשמה היהודית" משמש אליבי וכלי סחיטה לא רק מול החילוני אלא גם ובעיקר כלי בידי הכי קיצוניים מול יתר חובשי הכיפות והשטרימלים לסוגיהם. בימינו בישראל הדינמיקה של הקצנה הגיע לשיאים שלא היו כמותם בגלות.מישהו יכול עכשיו לשער מה יהיה סדר הישיבה בתחבורה ציבורית, מה יהיו דיני הכשרות בפסח הבא? מי ומה יכשיר קברים ועוד ועוד. והרוב הדתי דומם. מכאן ועד גיבוי שבשתיקה או אפילו באמירה לאלימות פיזית שבסופה רצחנות הדרך קצרה מאוד.

    זה דומה מאוד לקורה בקוטב הנגדי בכביכול "שמאל" ,למשל ולדוגמה קונקרטית בעניין זה גולדסטיין וה"כיבוש". עוד דוגמה מובהקת היא הגברת מבצלם. העמדה אצל קיצוני השמאל החד חד ערכית ישראל=ציונות=נאציזם. טון הטענות, חוסר הרציונליות, סילוף עובדות טכניות, ההגזמה הרטורית הנם קיצוניים ביותר. החלף כמה משמות העצם ותמצא עצמך בסוג הרטוריקה של המפלגה האנטישמית ההונגרית או דוגמאות רחוקות וקיצוניות יותר. היכן תגובת השמאל השפוי? ברוב המקרים שקט והשתקה. זה מרגיז, דוחה ומרחיק. בניון מחצין בכלים ובדרכו שלו ושל מפעיליו הרגשת כללית גם אצל מי שאינם מחבבים לא את שירתו לא את כיפתו ולא את הפוזה שבה מציבים אותו סוכניו. יהודי דרא"פ המצויים במצב פוליטי לא קל לקחו על עצמם את הסיכון התקשורתי ועשו כלפי גולדסטין את הנחוץ והנדרש. הוצבה לפניו הברירה או באו"ם או בבית הכנסת. השמאל בישראל או דובריו או מייצגיו, בשם עצמם שמעולם לא נבחרו לעמדה זו, נותן כיסוי לאמירות ומעשים בלתי ראויים בלתי סבירים שקיצוניותם הולכת וגוברת. ראה התנהגות "הארץ" בעניין לאור ובעניין העיתונאי הנמלט מרשויות החוק. המבקר את בניון שיתבונן במראה ויראה את אלו שהוא מגן עליהם ויחשוב שנית.

    אהבתי

  13. תומר, כדרכך בקודש ובחול, היטבת לכתוב רשימה מפוארת מנומקת ומאירת עיניים.
    תיכף אקרא את הרשימה שפירסמת היום במוסף ספרים של הארץ. ראיתי וטרם הספיקותי.
    דודי

    אהבתי

  14. נכונה ההקבלה בין השיר של בניון לגישת "העגלה הרייקה" וה"תנוקות שנשבו". מדובר בגישה מתנשאת אשר חוסמת ממי שמאמין בה את האפשרות לחקור מה באמת יש באותה עגלה רייקה. מה אפשר להגיד על מישהו מתנשא? להביע חוסר עניין או לתהות אם יש לו משהו להסתיר. ועל ציבור מתנשא?

    נ.ב. אמיר בניון רוחני בערך כמו חשפנית במועדון בבורסא ברמת גן. כל פעם שהוא מסיר לציבור עוד טפח מעולמו, זה נעשה בצורה מדודה ובתיזמון מעולה.

    אהבתי

  15. אגב חוזרים בתשובה בציונות הדתית, הנה עוד כמה מהבולטים שבהם:
    הרב דב ביגון – ראש ישיבת מכון מאיר (מחזיר בתשובה המוני)
    הרב יצחק גינזבורג – ראש ישיבת עוד יוסף חי (גדול הרבנים ה"חסידיים" בציונות הדתית)
    אברי רן – מראשוני מקימי המאחזים ביו"ש ומודל לחיקוי לנוער הגבעות.
    הרב אביחי רונצקי – הרב הצבאי הראשי וראש הישיבה באיתמר.

    אהבתי

  16. שלום תומר וברכות על האתר החדש.

    אני מסכים שמהשיר משתקפת תפיסה פשטנית של "אני אוהב אותך כי בעתיד תהיה כמוני" שפירושה הוא שבעצם כרגע אני שונא אותך. אמנם כפי שהעירו בצדק מגיבים קודמים, השיר מכוון לשמאל הקיצוני האנטי-ציוני ולא לחילונים. בכל אופן, לקחת את זה לכיוון מעניין…
    אני חולק עליך בקשר לרב קוק. לפי הרב קוק, החילוני והדתי רחוקים שניהם מהאמת, ולכן אין קריאה לחילוני להיות כמו הדתי אלא קריאה לשניהם לצרף את כוחות השני ולהתעלות.

    אהבתי

    1. תודה יוחאי,
      אני לא דיברתי כאן על חילונים, אלא על שמאלנים. העניין שהצבעתי עליו הוא הסובלנות ליהודים "חוטאים" רק בגלל מהותם היהודית שעתידה להחזיר את התנהגותם למוטב. גם ההבדל בין שמאל קיצוני ללא-קיצוני הוא לגמרי לא רלוונטי לדעתי.

      בקשר לרב קוק, תודה. כמובן שתורתו מורכבת יותר ממה שכתבתי כאן במשפט וחצי.

      אהבתי

  17. אוי תומר, הפוסט מזייף למרות שאני אוהב לקרוא אותך. (הדיאלקטיקה, לא יכולתי להתאפק).

    כבר העירו קודם שלתלות דיאלקטיקה מתוחכמת בשיר של בניון זה מעט מופרך. שני לא בטוח שיש כאן מחשבה ואפילו לא תת מודע של בניון. סתם שיר מעפן (לא שמעתי רק קראתי) ואפשר פשוט להפסיק להתעצבן ממנו. יש מיליון שירים מעפנים עם טקסט מטופש.

    לגבי אפי איתם, נדמה לי שהוא התקבל בברכה לא (רק) בגלל שהוא חוזר בתשובה ולכן עומד במקום שצדיקים גמורים לא עומדים אלא כי אצל חלק מסויים בציבור הסרוג יש הערצה לגנרלים ולכאלו שמייצגים את ארץ ישראל הישנה, קיבוצניקים וכו'. בסה"כ כך הם הרי רואים את עצמם – מלח הארץ. איתם החוזר בתשובה פתאום נתן להם מלח הארץ (בעע) שהוא סוף סוף בשר מבשרם. כלומר לא החזרה בתשובה הפכה אותו למין אליל אלא הרקע (החילוני) שלו. אם הוא היה גנרל קיבוצניק דתי הוא היה זוכה למעמד דומה.

    לגבי החלוקה בין חרדים לסרוגים ההכרה ביהודי כיהודי באשר הוא היא הכרה הילכתית מקובלת על סרוגים כליטאים כאחד. דוגמה מובהקת היא שאין הנחיה חרדית לקבור חילונים מחוץ לגדר (כדינם של מחללי שבת להכעיס). החרדים משתמשים בטיעון המוזר "בטח עשה תשובה על ערש דוואי". די דומה לשיקולי המהותנות היהודית שייחסת לסרוגים.

    אבל חושב יותר – סרוגים כחרדים, רובם לא קמים בבוקר ומופתעים שהחילונים לא חזרו בתשובה. זה לא מעניין אותם ולא מעסיק אותם. הם קמים בבוקר, מצחצחים שיניים וחושבים על החופשה הבאה. הם לא מחבקים חיבוק דביק ולא מוותרים עליך ביאוש. פשוט לא חושבים עליך יותר מדי. זהו.

    אהבתי

    1. אורן,
      גם אני בד"כ אוהב לקרוא את תגובותיך, אבל נדמה לי שהפעם לא הבנת אותי בכלל. הפוסט לא ביסס עצמו על השיר של בניון, אלא הביא אותו כאילוסטרציה זמינה לנושא כולל הרבה יותר. באמת, תן לי מינימום של קרדיט.

      לגבי אפי איתם, הוא רק דוגמא אחת. מה עם
      "הרב דב ביגון – ראש ישיבת מכון מאיר (מחזיר בתשובה המוני)
      הרב יצחק גינזבורג – ראש ישיבת עוד יוסף חי (גדול הרבנים ה"חסידיים" בציונות הדתית)
      אברי רן – מראשוני מקימי המאחזים ביו"ש ומודל לחיקוי לנוער הגבעות.
      הרב אביחי רונצקי – הרב הצבאי הראשי וראש הישיבה באיתמר."
      אם לצטט תגובה אחרת כאן – ועוד רבים?

      לגבי ההבדל בין חרדים לסרוגים – כאן אכן יש בינינו מחלוקת. אני חושב כפי שכתבתי.

      לגבי מה כל אלה חושבים בבוקר – האם זו הפעם הראשונה שאתה קורא כאן בבלוג, שההומור שלי זר לך? מה אתה לוקח את זה מילולית? ודאי שזה מעסיק את הסרוגים (את האידיאולוגים שביניהם כמובן, ברור שהבורגנים הם בורגנים), גם אם לא דבר ראשון בבוקר.

      אהבתי

  18. וואללה אני סתם איזה אחד שלא מבין במהותנות או בכל מיני הגדרות כאלה. אני סתם מסתכל על האווירה המסוכנת ועל ההגברה הסטריאופונית המזוקקת של השיר של בניון, מתק שפתיים או ארס – זה לא משנה. אולי כי אני סתם מסתכל על ההיסטוריה והשיר הזה כאילו נכתב בדיאלוג עם המשטרים האפלים ביותר של המאה שעברה, שאיך נגיד, לא בדיוק נתנו לנו לחיות.

    לא, לא, אבל עזוב – הוא אוהב אותנו. בטח אוהב אותנו, מן אהבה כזו שבה המרחק בין "כפרה עליו" ל"פי ימניאק בוגד" משום מה נורא נורא קצר.

    אבל אם הוא קורא לזה אהבה, ואתה קורא לזה אהבה, אז זו בטח אהבה. אני סתם מתקרצע כאן ומטרחן ואשכרה מסתכל על ההתרחשויות.

    אהבתי

  19. תומר,

    בתקופת עופרת יצוקה אמרת על החמאס שאתה מאמין למה שהם אומרים.

    אז הנה לך אדם דתי, חובש כיפה. איך זה שכאן אתה דווקא מאמין למשהו שהוא לא אומר? מה, רק בגלל שאתה יודע כל מיני דברים? פתאום זה שאתה יודע דברים גורם לך לחשוב אחרת?

    הוא טוען שאני תוקע סכין בגב האומה. שאני בוגד. מתיר את דמי. למה שלא תאמין לו אם האמנת לחמאס? למה פתאום אתה מנסה למצוא לו תירוצים?

    אהבתי

    1. RS, נדמה לי שלא הבנת מה כתבתי. אולי לא קראת את הרשימה בעיון. אני בהחלט מאמין לו ובהחלט חושב שהוא מסוכן. אני רק מסביר כאן איך בדיוק המוח שלו פועל. תראה לי איפה כתבתי אחרת.

      אהבתי

  20. "ב. צריך להבחין בין מה שאתה מכנה 'מהותנות יהודית' לבין גזענות. אין פה עניין גנטי-גזעי אלא דתי-תרבותי. לכן, גר -שאין לו טיפת דנ"א ודם יהודי (אם יש בכלל דבר כזה)נחשב ליהודי לכל דבר ויכול להיות גם רב ומנהיג."

    גלבוע – לא מדויק כלל. גר פסול למלוכה וכמובן לכהונה. לא זו בלבד שהגר עצמו פסול לכהונה, אלא שגם נכדו שנולד לכהן פסול לכהונה ורק בדור רביעי מותר.

    ואין כלל ספק שהיהדות יש בה יסוד גזעני מובהק, גם בלי ההבהרה של "גזענות הנשמות" שהביא תומר.

    אגב, מישהו בטוויטר אמר שבניון עצמו הגיב פה. החמצתי?

    אהבתי

  21. זה ההבדל המהותי בין הדתות האברהימיות לבין דברים כמו הינדואיזם/בודהיזם/שמאניזם וכן הלאה…
    הפנאטיות של "עם נבחר" ו"אמת אחת ויחידה" היא חלק מאותו מארג סבוך של הנחת תפילין ועשיית צדקה עפ"י היהדות, כנ"ל הנצרות-בנויה על כך שתאמין בישוע ואז ימחלו לך חטאיך, ז"א ששאר הדרכים פסולות, או לפחות נחותות בצורה משמעותית.
    לכן כן יש הירארכיה של דתות, כשישנם כאלו שמוציאים עצמם מן הכלל, והגיע הזמן להודות שלא כל מסורת שהיא עתיקה וסבוכה, גם אם יש בה קצת חכמה, זה לא אומר שהיא חיובית ושיש לה מקום, יש היום מספיק מסורות טובות ודרכים רוחניות חיוביות כמו יוגה ובודהיזם ועוד הרבה, שלא מתמקדות כ"כ בעליונותן ובפנאטיות.
    כי אם אתה מוציא מהנצרות את היחוד ישוע ומהיהדות את האמונה שהיא הדת היחידה האמיתית והעם הנבחר, אז מה נשאר בהן חוץ מחוקי המוסר הבסיסיים, שאותם אתה יכול למצוא בהרבה חברות אנושיות, כמו למשל חוקי המוסר של היוגה?
    לכן אין מה להתפלא על השיר של בניון

    אהבתי

  22. קראתי עכשיו מקור היסטורי מרתק שמדגיש בצורה יפה מאד את ההבדל בין גישת הרב קוק לחילונים לגישת החרדים. זה מאמר של הלל צייטלין שבו הוא מתאר שיחה אישית שהייתה לו עם הרב זוננפלד (הרב הראשון של העדה החרדית שמאוחר יותר יסרב להכיר ברב קוק כרבה של ירושלים ויהווה רב אלטרנטיבי לציבור המתנגדים לציונות) בה זוננפלד מתייחס לדעתו החיובית של קוק (אותו הוא מכנה 'הרב מיפו')לחלוצים ומבקר אותה כהתעסקות בנסתרות במקום פסיקת הלכה על פי הנגלה.

    חשבתי לצטט רק את הפסקה האחרונה אבל בסוף החלטתי להביא את הכל, מי שממהר שיקרא רק את הפסקה האחרונה. צייטלין מדבר פה בגוף ראשון.

    "דימיתי לשמוע מפי הרב זוננפלד תוכחות נמרצות נגד הציונות בכלל,
    ולהשתוממותי ושמחתי גם יחד, לא שמעתי ממנו אף מילה אחת נגד השיטה
    הציונית כשהיא לעצמה, ולא עוד אלא ששמעתי ממנו דברים שהם כמו
    מאשרים ומקיימים את השיטה המדינית של הציונים, ואף גם את כל
    מעשיהם הפוליטיים, וכמדומה לי, שרוח הגבורה, עוז הנפש וההתמכרות
    לגאולת ישראל, שראה הרב זוננפלד בציונים משך את לבבו לאהוב ולהוקיר
    את אותם האנשים עצמם אשר נלחם בם בהתמרמרות עצומה, ולפעמים גם
    בחֵמה שפוכה. את הפטריוטיות היהודית שבהם אהב אהבה עזה ועצומה,
    . ואת "החופשיות" שלהם בענייני דת שנא תכלית שנאה והנה רחבו ונסבו הדברים על הצעירים, בייחוד על החלוצים. "מלחמה גדולה
    לנו עמהם", אמר לי, "לא נוכל להתפשר עמהם כלל. לא אוכל דברם לשלום.
    לאויבים היו לי. הרב מיפו (כן קרא רבי חיים את הרב קוק) מקרב אותם בכל
    מיני קֵרוב, ואני לא כן עמדי. חשודים הם אצלי על כל דבר אסור".
    החילותי להסביר לו את עיקר מהותם של צעירים אלו ואמרתי, שאי-אפשר
    לדון אותם רק על פי חופשיותם בענייני דת, כי פנימיותם טובה בוודאי
    מחיצוניותם, והראיה, שמוסרים את נפשותיהם בשביל גאולת הארץ ויישוב
    הארץ.
    —"גם הרב מיפו אומר כן, אבל אין דרכו זה ישר בעיני – מה לנו
    ולפנימיותם? – ה' יראה ללבב, אבל אנו, בני אדם, אין לנו אלא דברים שהם
    . נגלים, ולפסוק על פי הדין וההלכה" —ובכל זאת, אמרתי, הלא כוונתם של אלו הצעירים טובה, ומי יודע דרכי
    ההשגחה? ואם מסבב הסיבות הביא אותם לארץ הקדושה ושם אותם לבוני
    ארצו, בוודאי ראה בהם נקודות טובות שאינן באחרים, אף שהם, אלה
    האחרים לכאורה טובים וישרים מהם, ואפשר שבני בניהם יהיו צדיקים
    וגדולים, מבני החבריה של מלך המשיח…
    —"אפשר. הכל אפשר, בוודאי יודע הקב"ה מה שהוא עושה. אם הביא אותם
    הקב"ה לארצו, בוודאי יש לו סוד גדול בזה. [אבל] אנו אין לנו אלא דבריהפוסקים הראשונים והאחרונים, וחייבים אנו לענוש את עוברי הדת בכל חומר הדין. ואם יש לו, להקב"ה, סודות ונסתרות— הטוב בעיניו יעשה".
    צייטלין, 'בין שני הרים גדולים' מובא ב'המקור הכפול של השראה וסמכות במשנת הראי"ה קוק' עבודת דוקטורט של הרב יואל בן נון (טרם אושר ופורסם רשמית)
    אגב בהמשך הטקסט צייטלין מתאר שיחה אישית שלו עם הרב קוק שבה הוא הציג הקשה על הרב קוק כפי שפה הוא הקשה על הרב זוננפלד.

    אהבתי

    1. גלבוע, תודה רבה רבה!
      איזה יופי של ציטוט. בדיוק קולע לעניין ברשימה: הפנימיות מול החיצוניות, ה"סוד" מול המצוות. ממש מעולה, ואני מודה לך מאוד.
      ואם יהיה לך כוח לכתוב מה אמר הראי"ה כאשר הקשה עליו צייטלין, תבורך כפליים : )

      אהבתי

  23. שמעתי רעיון יפה על ההבדל בין יחס הרב קוק לחילונים ליחס הרבי מליובביטש-

    הדיאלקטיקה של חבד היא שבניגוד למראה החיצוני של אינטלקטואל אתאיסט או של נהנתן-חומרני , עמוק-עמוק בפנים מתחבאת לה נקודה יהודית ששבויה בידי הקליפות ואם רק נצליח לעורר אותה (על ידי הנחת תפילין או סדר פסח בהודו לדוגמה)האדם יגלה שיש לו חבדניק קטן בלב.
    החבדניק אומר לחילוני- אולי אתה לא יודע אבל בתוכך יש דוס קטן שרק רוצה להתפלל וללמוד תורה. עזוב את כל הזיופים וחזור הביתה.

    הדיאלקטיקה של הרב קוק יותר עמוקה והיא הולכת הפוך. הוא דווקא מקבל את החילוניות כביטוי אותנטי לרצונו של האדם , כביטוי לערכים של: חופש, אקטביזם,לאומיות, רציונליזם, חילוניות-מודרניזציה (במובן של אהבת עולם החול ופיתוחו) וכו'.

    הוא אומר לחילוני- אולי אתה לא יודע אבל בתוכי (כלומר ביהדות האורתודקסית)יש חילוני קטן.
    אתה חילוני כי אתה חושב שחיים על פי ערכיך סותרים חיי דת, ואני אומר לך להפך- אני מאמין בכל הערכים שחשובים לך ורק מוסיף להם עוד דברים.
    לכן אתה לא צריך לעזוב את ערכיך.להפך הצטרף אלי ועזור לי לחשוף את ה'נקודה היהודית האמיתית' שחבויה אצלי עמוק עמוק בפנים מתחת לקליפות של גלותיות ושמרנות שהיו הכרחיות לשעתן.

    אלו שתי טקטיקטות שלכאורה נראות דומות אבל למעשה הן שונות לגמרי. חב"ד דורשים מהחילוני להשתנות ואילו הרב קוק דורש מהדתי להשתנות ואז השינוי בחילוני יקרה ממילא. זה יכול להסביר למה תלמידיו נוטים לבדלנות מגזרית ונרתעים ממפעלי החזרה בתשובה המוניים בנוסח חב"ד.

    מה דעתך?

    אהבתי

    1. מעולה! אני מסכים. הארת נקודה שלא עמדתי עליה בצורה ברורה מספיק. תודה רבה. רק הייתי מעדן את הפסיקה "הרב קוק דורש מהדתי להשתנות ואז השינוי בחילוני יקרה ממילא" – בכל זאת, הרב ציפה שהחילונים ירגעו ממרדם ויתחילו לקיים מצוות מתישהו (ולא רק בגלל שהדתיים יבינו שמרדם משקף משהו אמיתי). לא היית אומר כך?

      אהבתי

  24. אתה צודק.

    הצגתי את גישתו בצורה מאד סכמטית. אין לראות ברב קוק 'רואה אורות' נאיבי או פלורליסט.

    כמובן שהייתה לו ביקורת לא מעטה על החילוניות וחוץ מהעניין האידאולוגי החיובי הוא ראה בה גם תערובת של פריצות של השפעות זרות של היסחפות ברוח מערבית תוך חיפוי בסיגים מזויפים של לאומיות ועוד (לדוגמה איגרת קמד שהיום מאד אוהבים לצטט בחוגי מרכז הרב ובנותיה) אין ספק שלדעתו אי אפשר לבנות לאומיות יהודית בלי יראת שמים. הוא אמנם רואה את הצד החיובי שבכפירה אך בוודאי לא רואה בה גישה לגיטימית. גם כשהוא אומר 'רחוק אני מלבקש שלטון על דעותיו של איזה איש שיהיה' חשוב לו לסייג ולומר שזה רק בגלל 'שהוא בימינו דבר שאינו נשמע' (עיין איגרות יח וכ') דהיינו במצב אידאלי הוא וודאי היה אוסר ביטוי דברי כפירה.

    נחש על מי אמר הרב קוק

    "הוא תועבת נפשי ונפש כל מי שיש בו זיק יהדות, ואין כדאי להתפאר ולהתברך בפסלו של אותו רשע"

    ולמי הוא קורא
    'איבר מדולדל ועלה נובל שכאשר הוא נושר איננו מביא הפסד גדול לכרם בית ישראל'

    רמז מדובר בשני מנהיגים ציוניים מהמדרגה הראשונה.

    אהבתי

  25. אגב, עוד אנקדטוה משעשעת על חבד קוק וחילונים.

    שמעתי פעם חבדניק שאמר בשם הרבי שגישת חב"ד היא 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' ולא 'אוהב את התורה ומקרבה לבריות'…
    כלומר הם אינם מיפים את התורה לפי רוח הבריות וכו' אלא מקרבים את הבריות ל'תורה כמו שהיא' וכמובן הייתה פה עקיצה כלפי גישה אחרת.(גילוי נאות- חבדניק אחר שהיה שם מיד אמר שאין מדרכה של חב"ד ללעוג לגישות אחרות והוא לא מאמין שהרבי אמר זאת בנימה כזאת)

    מצד שני בבתי מדרש של מרכז הרב ובנותיה רווח הציטוט של ר צבי יהודה שאמר- כתוב 'אוהב את הבריות, ומקרבן לתורה'. לא 'אוהב את הבריות על מנת לקרבן לתורה' (שאז הערך העליון שלי הוא אהבת התורה ולשם כם אני גם אוהב את הבריות) אלא להיפך 'אוהב את הבריות' כערך בפני עצמו וכיון שאני אוהב אותם אני גם מקרבם לתורה , כי התורה זה הדבר הכי טוב שיש לי ואני חולק אותו איתם.

    אהבתי

    1. תודה. חב"ד יודעים יפה מאוד ללגלג על אחרים. הרי הם מכנים את עצמם "החסידות", כלומר חצרות אחרות הן לא באמת חסידות, וגם הרבי האחרון ידע יפה מאוד לפקפק בחוכמתם של רבנים ליטאים שחלקו על דעתו בדבר שינה בסוכה (הרי לחב"ד יש מנהגים מוזרים שמיוחדים רק להם – כמו לכל חסידות, אלא שאצלם המנהגים אלה הן כמובן תורה למשה מסיני, ולכן מי שחולק עליהם אינו מבין וכו'.

      ועכשיו לפתרון החידה: מי היו שני אלה שהראי"ה הוציא דיבתם רעה?

      אהבתי

  26. הראשון הוא מקס נוראדו הציטוט מאיגרת יד שבה הרב קוק מבקר את אחיו ששלחו איגרת ברכה לשנה הטובה עם תמונותיהם של הדוקטורים ה' ונ' (העורך צינזר את השמות אבל ברור שהכוונה להרצל ונורדאו). אם כי יש לציין שזו איגרת מוקדמת מלפני עליית הרב קוק ארצה.

    השני אליעזר בן יהודה. הרב תוקף אותו שם בצורה מאד חריפה על כך שהעז לכתוב בעיתונו ש'כולנו הפנינו עורף לעבר וזו תהלתנו ותפארתנו'

    מצד שני ראיתי בדוקטורט של ר יואל שדווקא במאורע ברנר שהסעיר את הרוחות ביישוב (ברנר כתב שהוא 'השתחרר מההפינוז של הביבליה' ושלא מפריע לו אם מישהו מתנצר ואחד העם סער ורתח ודרש לסגור לו את העיתון) הרב קוק לא הגיב במילה.

    אהבתי

  27. קודם כל קבל ח"ח על המשפט הקוטל – Went Ariel Zilber on us. הייתי צריך להחליף לעצמי אחרי שקראתי את זה :-)

    שנית – אומנם אין לי מה להוסיף לפוסט מבחינה רעיונית, אבל רק רציתי לומר שהייתה לי התנסות מיד ראשונה, עם חבר מהצבא שעבר תהליך של חזרה בתשובה. הבחור הפך מחילוני כופר לכל הדעות, לאיש דתי שפתאום גם מלכלך על ערבים – דבר שכמותו לא עשה לפני כן.

    חבל שהרבה אנשים נותנים לתהליך החזרה בתשובה להפוך אותם לקיצוניים בדרגות שכאלה. בסך-הכול אני מבין את הצורך להאמין במשהו (אני מגדיר את עצמי "חילוני מאמין"), אבל כל הקיצוניות הנלווית לכך ממש מיותרת מבחינתי.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s