סוכן הבורסה נתנאל (מרכוס) פוזנר היה יהודי אמיד, מגולח זקן וחבוש פאה נוכרית כמנהג הבריות. פוזנר היה חובב תיאטרון מושבע, וכמי שלקח ברצינות מילולית את הציווי ממסכת אבות, שנא בכל לבו את הרבנות. בשנת 1781 למנינם הוא הביע את דעתו בבית הכנסת: הוא פתח חומש ואל מול הקהל הקדוש דיבר אליו. "תורה," הוא אמר, "את טובה, אך את נפלת לידי גנבים ורמאים ונבלות ונמצאת בידי מפרשים שקריים שעיוותו אותך". פרצה שערוריה.

פוזנר (מהעיר אלטונה, ליד המבורג, אז בשליטת דנמרק) הדהד בדבריו את התפיסה הדאיסטית על כך שלולא כהני הדת למיניהם היתה האנושות עובדת את בוראה באותה צורה טבעית ובריאה אליה הוא כיוון מלכתחילה. הנוכחים בבית הכנסת היו בדעה אחרת, והם מיהרו אל בית הדין מזועזעים. הדיינים תפסו עמדות קרב.

מאוחר יותר באותה שנה כאשר ביקשו להעיר אותו לאמירת סליחות בבית הכנסת דחה פוזנר את הבאים בבוז: "אתמול הייתי בקומדיה ובנשף ריקודים והיום מעירים אותי משנתי לשטויות כאלה." הוא לא קם. אחרי עוד כמה פרובוקציות לא היה יכול עוד רב הקהילה רפאל כהן לסבול את התנהגותו הכופרנית של פוזנר והכריז עליו חרם.

אבוי, החלטתו זו באה בעיתוי אומלל מבחינתו, שכן באותם ימים התעורר פולמוס עז בשאלת הסובלנות הדתית, בעיקר סביב הצעתו של המדינאי הפרוסי כריסטיאן וילהלם פון דוהם להותיר בידי ההנהגה הרבנית את סמכות הענישה. המריבה באלטונה היתה כל מה שהיו צריכים דוגלי שבירת הסמכות הדתית, שבאותה תקופה כבר היו לא מעטים וקולניים למדי, כדי להציג את הרב כהן כאינקוויזיטור חסר רחמים ואת פוזנר כקורבן לשרירות השררה של הרבנות.

משה מנדלסון עצמו התערב בפולמוס ויצא כנגד התעקשותם של הרבנים לשמר את כוח הכפייה הדתית בעידן שבו "חירויות האדם הטבעיות" זוכות להכרה. באותה תקופה כתב המשכיל היהודי הידוע ביותר כי הוא "מאמין בלב שלם ברבנים ובזקני העדה של עמי […] כי בחפץ לב יוותרו על כל משמעת של דת ובית כנסת." אכן, גם פילוסופים ידועים יכולים להיות תמימים.

ופוזנר עצמו? הוא לא התכוון להשיל מעליו את זהותו היהודית ולא רצה לעזוב את הקהילה או להתנצר, אולם על פי חוקי המקום גם לא היה יכול להישאר כחבר בקהילה ללא קבלת מרות הרבנים. זה היה החוק. הרב כהן דרש ממנו לכפר על מעשיו על ידי הבעת חרטה פומבית, התנזרות במשך שנה מבשר ויין, המנעות למשך כל חייו מנשפי ריקודים, וגידול זקן. לזה פוזנר לא היה יכול להסכים – בכל זאת, הוא כבר היה בן תרבות.

פוזנר פנה לשלטונות בבקשה לחלצו מסמכותו של הרב, אך האמנציפציה עוד לא הגיעה, ותרם שנבנתה מסגרת חוקית שתאפשר אזרחות שלא במסגרת קהילה, בקשתו לא התקבלה. לבסוף השלטונות החליטו שלמרות שפוזנר יאלץ להישאר תחת מרותו של הרב כהן, הם בהזדמנות זו אוסרים על הרב להטיל חרמות ללא אישורם, ולמעשה בכך שברו את כלי נשקה העיקרי של ההנהגה הרבנית.

אופנת נשים במאה ה-18

עד כאן מעשה שהיה. דברי סיכום וסקירה אחרים על הספר ממנו לקוח כל המידע הזה, "שורשי החילון" מאת פרופ' שמואל פיינר, התפרסמו אתמול במוסף הספרות של "הארץ". הגלישה לשם חינם, אם כי יש המחשיבים אותה בעייתית מבחינה הלכתית.