על האפיפיור, אופיו, השקפותיו, תסכוליו, בעיות כנסייתו, וספר חדש עליה

לפני כשלושה שבועות יצא מגזין טיים במאמר ראשי על המצוקה העצומה שהכנסייה הקתולית נמצאת בה סביב השערורייה הפדופילית האחרונה . כותרתו החיננית: Why Being Pope Means Never Having To Say You're Sorry. במאמר סוקרים Jeff Israely ו- Howard Chua-Eoan את המצב העגום אליו נקלעה הנהגתו של יוזף רצינגר: למרות שהוא דווקא ניסה לטפל במשבר הניצול המיני, ייתכן שהנוקשות שבה הוא ניסח את הבעת הצער שלו וחוסר ההתנצלות שלו על המעשים המיוחסים לו אישית הביאו לתבוסה בשדה הקרב התקשורתי, שמראש לא נוטה חסד לוותיקן.

הכותבים עומדים בעיקר על נקודת ההתנגשות בין השקפתו של האפיפיור לבין השקפתם של רוב הקתולים: רצינגר מעוניין בציות עיוור שנובע ממעמדה המורם-מעם של הכנסייה. העם, כלומר המאמינים, דווקא לא חושבים שהכנסייה לא יכולה, או אף מחוייבת, לענות על שאלות, אף לעמוד למשפט, כמו כל גוף אנושי אחר. בלשונם של הכותבים, התנצלות רפה שמדברת על סליחה וחמלה לא תספק את המאמינים, "who want a very modern kind of accountability" (מושג שבאופן מעניין אי אפשר לתרגם לעברית) וכפי שאומר אחד מהנפגעי הניצול המיני: "זו הכנסייה של העם. אנחנו חייבים להחזיר אותה אלינו."

ואכן, לפני כשבוע התנצל שוב האפיפיור על חטאי כמרים (ודוק: לא על חטאי הכנסייה או על חטאיו), אבל Barbara Blaine, נשיאת ארגון נפגעי הניצול המיני בנ"ל בארה"ב אמרה שהבעיה היתה ונותרה "הכוח הכמעט בלתי-מוגבל" של הבישופים והתרבות שמאפשרת להם להיות "מעל לכל דין וחשבון". כמובן: בתור נציגיו היחידים עלי אדמות, אנשי הכנסייה עומדים למשפט רק בפני האל. אבל נראה שאצל רצינגר הבעייתיות שבתפיסה הזאת מודגשת ומורגשת מאוד.

בכל אשמים החילונים הרלטיביסטים

רצינגר אוהב מאוד סדר, וסדר משמעותו (בין השאר) היררכיה. זה גם מתאים לרצינגר, כי הוא מבחינתו בראש ההיררכיה הכלל-קוסמית. במאמר על השקפת העולם הפילוסופית של האפיפיור הנוכחי מסיק Nicholas Blincoe שהוד קדושתו חושב שהרציונליות, אם נותרת מיותמת מהאמונה, מוליכה לאנארכיה, וזאת משום שהרציונליות מובילה (לדעתו) לרלטיביזם. רצינגר שונא רלטיביזם יותר מכל, שכן רלטיביזם מוביל לכאוס. הרציונליות, אם כן, היא לדעת רצינגר כוח הנוטה לרוע. מול כוח זה מתייצב כוחו של האל.

כוחו של האל הוא המביא (גם על ידי המתקת הדין של הרציונליות והשימוש בה) לסדר, דבר שכאמור רצינגר אוהב מאוד. Ordnung, כמו שאומרים בשפת אמו, muss sein. הבעיה היא שרצינגר מסוגל כפי הנראה לראות את העולם רק דרך המאבק הכמעט-מניכאי הזה בין סדר לכאוס, ובכל צרה הוא מאשים את הרלטיביזם. כך במרץ השנה, כאשר ביקש סליחה ומחילה על חטאיהם המיניים של כמריו באירלנד, הוא טען שיש להבין את מעשי הפדופיליה האחרונים על רקע תהליכי החילון שעוברים על החברה האירית (כידוע, לפני החילון הכנסייה התנהגה למופת; וראו כאן המחשה ויזואלית).

יש צורך בתקופת צינון בין משרת האינקוויזיטור הגדול ותפקיד האפיפיור

בסרט שראיתי לא מזמן על רצינגר, God's Rottweiler? של Grace Chapman, שהופק ב-2006, מעט אחרי שנכנס לתפקידו, אומר אחד מנציגי הכנסייה (שכחתי מי) שהמתח בין האנושי והאלוהי מובנה באמונה הקתולית – זהו המתח בין ישו האדם וישו האלוהים, ושאין להתפלא על כך שרצינגר מתמודד עמו. רצינגר, הוא מוסיף, היה רוצה להכפיף את האנושי לאלוהי, הן מבחינה דוקטרינלית (כלומר לא לתת לערכי המודרנה להשפיע על החוק הכנסייתי (בנושאים כמו מעמד האישה, היחס להומוסקסואלים, היחס לדתות אחרות וכו')), והן מבחינה פוליטית (כלומר הוא מאמין בכנסייה ריכוזית, בה הפקודות יורדות מקודקוד הפרמידה מטה (והוא מוסיף: זכרו שהוא גרמני)).

הבעיה היא שמה שרצינגר היה יכול לכפות על הכהונה במסגרת תפקידו הקודם, כראש ה- Congregation for the Doctrine of the Faith, דהיינו הגוף האחראי על הדוגמה, הוא לא יכול לכפות על המוני המאמינים. הם לא מוכנים לקבל פקודות, וגם אי אפשר להעיף אותם מעמדותיהם בכנסייה (כפי שנהג לעשות רצינגר לתיאולוגים שלא חשב שחושבים נכון). העמדות האוטוריטניות של רצינגר הביאו אותו למבוי סתום.

הנפש (של האפיפיור) חפצה, אך הבשר (של ההמונים) חלש

למעשה המשבר הנוכחי הוא רק סימפטום לבעיה עמוקה מאוד שהכנסייה, כמו גם גופים אורתודוקסים בדתות אחרות, נקלעה אליה בעידן המודרני, והוא בפשטות הדיסוננס בין הדוגמה הדתית לתודעה המודרנית. בספר שיצא זה עתה, קתוליות עכשיו, עומד בצורה נאה המחבר, אביתר מרינברג, על נקודות המתח הללו. הנה העיקריות שבהן (עם ציטוטים מהספר):

• נשים. רוב הקתולים הם קתוליות. במקומות רבים מאמינות לוקחות על עצמן פעילויות התנדבותיות רבות הנעשות במסגרת הכנסייתית. יש גם הרבה יותר נזירות מנזירים. אבל אין אישה אחת שמוסמכת לכמורה, וממילא אין בישופית או קרדינלית. לנשים אם כן אין כלל יצוג בהיררכיה הכנסייתית, ולכן אינן יכולות לקיים טקסים ליתורגים ואינן לוקחות חלק בקבלת ההחלטות בכנסייה. מאידך, בכנסיות רבות לא-קתוליות נשים מוסמכות ככהני דת ומבצעות טקסים בדיוק כמו גברים (מסתבר שזה אפשרי!). בעשורים האחרונים חוסר השוויון הזה מהווה נושא לפולמוס לוהט בכנסייה, וכדי לקבוע עמדה ברורה הכריז ב-1994 יוחנן פאולוס השני כי "לכנסייה אין כל סמכות להסמיך נשים לכהונה. כל הנאמנים לכנסייה חייבים להחזיק בדעה זו באופן תמידי" (לו רק יכול היה ליברמן לצוות: "אין פרטנר ולעולם לא יהיה הסכם. כל הנאמנים למדינה חייבים להחזיק בעמדה זו באופן תמידי").

• אמצעי מניעה. ב- 1968 פרסם האפיפיור פאולוס השישי איגרת ובה החלטתו השלילית בעניין אמצעי המניעה. רק שיטת "הימים הבטוחים", שהיתה מותרת גם לפני כן, נותרה לקתולי שרצה לשלוט בפריונו. גם התפרצות מחלת האיידס לא שינתה את דין הכנסייה בעניין, למרות שברור שבאפריקה ודרום אמריקה מתים רבבות רבות בגלל האיסור להשתמש בקונדום. דא עקא, מסתבר שהחלטת הכנסייה לא ממש מרשימה קתולים אירופאים ואמריקאים. אלו משתמשים באמצעי מניעה. "האתגר עבור הכנסייה", כותב מרינברג, "הוא, מחד, להבין את המשמעות הרחבה של העובדה שקתולים רבים דוחים הוראה ברורה של האפיפיור ובכל זאת רואים עצמם כחברים נאמנים בכנסייה, ומאידך לנסות ולמצוא דרך שתצמצם ככל האפשר את הפער בין הוראת ראשי הכנסייה בעניין ובין אופן ראיית הנושא בעיני רוב הציבור הקתולי."

• הומוסקסואליות. אחרי שהבינה הכנסייה שיש פער עצום בין יחסה שלה להומוקסואליות לבין זה של הציבור המערבי, היא מנסה בשנים האחרונות לפחות למנוע השוואת זכויותיהם של הומואים בחוק לאלו של סטרייטים. ב-2003 הוציא רצינגר, אז ראש הקונגרגציה לדוקטרינת האמונה, מסמך התובע מפוליטיקאים קתולים להתנגד "לכל חקיקה המאפשרת הכרה בקיום זוגות הומוסקסואלים או המעניקה להם זכויות משפטיות." את הקהל הרחב הכנסייה כבר הפסידה, והיא מתרכזת במחוקקים.

• נישואים קתולים. כידוע, לקתולים אסור להתגרש (על פי דברי ישו במתי 5, 31-32 ועוד). קתולים שלא מסתדרים נפרדים, אבל אסור להם להתחתן בשנית, מפני שהם עדיין נשואים. אלא ש"בפועל, קתולים גרושים רבים מאוד מתחתנים בכל זאת ללא מעורבות הכנסייה." הבעיה היא שבמקרה כזה הם נחשבים לנואפים, לחיים "חיי חטא", ואף מודרים מהמיסה. מרינברג: "איסור קבלת הלחם והיין המקודשים מקשה מאוד על חייהם הרוחניים של גרושים-שנישאו רבים. רבים מהם מרגישים כי בהינשאם שנית לאחר כישלון נישואים קודמים עשו צעד נכון גם מבחינה מוסרית ודתית, כזה שאין בינו ובין ניאוף ולא כלום."

הבעיה בכל הנקודות האלה היא אחת: חוסר מוחלט בתאימות בין החוק הדתי לתודעה המודרנית. החוק אומר ככה, רוב העולם המערבי חושב ומרגיש אחרת. זאת לא רק בעיה קתולית כמובן, אלא מכשול שנתקלת בו כל מסורת דתית עתיקה, כזו שחוקיה גובשו כאשר התפיסות באשר לאדם ולהתנהגותו הראויה היו שונות, לפעמים הפוכות, מאשר בימינו. זה קשור לתנאי חיים שהשתנו וזה קשור לדעתי גם לתודעה האנושית שהתפתחה, השתכללה והתעדנה.

דא עקא, כל מי שהמסורת הדתית המסויימת חשובה לו, או כל מי שרעיון של מסורת (כקנה מידה אובייקטיבי, הטרונומי, יציב ומייצב) חשוב לו, אינו יכול פשוט לשנות את החוקים בהתאם להלכי הרוח המודרניים. מאידך, ללא שינויים תהפוך אותה מסורת למערך מנוכר של ציוויים מגוחכים, וממילא תאבד ממעמדה. דרושים כאן אם כן חוכמה רבה ואיזון עדין, וייתכן שההתגברות על הבעיה הזו היא האתגר הגדול ביותר שעומד בפני הדת הממוסדת בימינו.

כמה מילים על הספר "קתוליות עכשיו"

הספר יצא בהוצאת 'כרמל' ומהווה, ככתוב בתת-הכותרת שלו, "מבוא להבנת הכנסייה הקתולית בת ימינו". הוא עושה זאת בצורה טובה מאוד. בשפה ברורה ופשוטה סוקר המחבר את מבנה הכנסייה, חוקיה, מנהגיה, תורתה ואמונותיה. ד"ר מרינברג, שמנהל גם בלוג על הספר, מלמד באוניברסיטת צפון קרוליינה, והינו בוגר המכון הקתולי של פריז (ועוד כמה מקומות). הוא לימד גם בתוכנית למדעי הדתות באוניברסיטת תל-אביב (היכן שאני מלמד כיום, ואם מישהו רוצה אפשר לעשות מזה גילוי נאות), וברור מהספר שהוא מבין על מה שהוא מדבר.

ברור גם שהוא מחבב את הנושא, כלומר הספר נכתב מתוך כבוד רב לכנסייה, דבר חיובי באופן כללי אבל שלפעמים הרגשתי שהוא קצת מוגזם. מצד שני, מרינברג גם מוכן לטפטף מעט סרקזם עבור אלה הקוראים בתשומת לב ("תשובה [… לבעיית המחסור בכמרים נמצא לדעת חלק מהמאימינים רק ב]תפילה, ובקשה מהאב, מהבן ומהרוח שיעוררו בלב בחורים צעירים את ההבנה כי יעודם בכהונה. חברי כנסייה אלה עשויים לנסות להגדיל את הסיכוי שתפילתם תיענה על ידי ארגון סמינרים והרצאות, והפצת מידע כתוב על הנושא.")

הספר, שכמוהו (נדמה לי) לא היה לפנים בעברית, לא עוסק בהיסטוריה של הכנסייה, אלא מתאר את מצבה הנוכחי בשלל גווניו, וככזה הוא מהווה מבוא מצויין וחיוני לדת של אחד מכל שישה אנשים בעולם, ושמהווה את המוסד ההיררכי הקדום ביותר בעולם.

נספח: על הפרישות המינית, ועל אלוהים

באותו מעמד בו התנצל האפיפיור לפני כשבוע על חטאי כמריו הוא גם הבהיר באופן חד משמעי שהוא לא מתכוון להרפות מהאיסור על אלה לקיים יחסי מין. הפרישות, כך אמר, "אפשרית בחסדו של האל […] שמבקש שנתעלה מעל עצמנו." הפרישות היתה "שערוריה", אמר, "רק בעולם ללא אלוהים".

יפה אמר. עולם שיש בו אלוהים שונה בצורה מהותית ועקרונית מעולם שאין בו אלוהים. עולם שיש בו אלוהים מאפשר שפע וטוּב, חסד וחופש, ובמובן מסויים שולל משחק "סכום אפס". העולם שלנו הוא עולם שיש בו אלוהים, ולו רק מהסיבה הפשוטה שהוא קיים, וכל עולם שקיים באמת הוא עולם שיש בו אלוהים (ובמובן הזה אלוהים באמת ברא את העולם). לכן, הגם שאני לא בעד פרישות, קיומה של אלוהות אכן פותח פתח להתעלות. למעשה כל ההגיון הנוצרי נשען על הרעיון הזה. כך למשל הקונברסיה. כך למשל הסליחה על החטאים. וכך גם הפיכת לחם הקודש לבשרו של ישו בכל מיסה ומיסה. אבל בעיקר: הושטת הלחי השנייה היא צעד מוסרי הגיוני רק בעולם שיש בו אלוהים. תחשבו על זה.