וקראת שמו עמנואל: משמעות המשיחיות החסידית המתחדשת

על הכיתתיות החרדית

דו"ח תעסה גלזר "לבדיקת נושא ה'כתות'" בישראל, שהוגש בינואר 87' מעולם לא הניב תוצאות מעשיות וזאת מהסיבה הפשוטה שכל ניסיון להגדיר מהי כת לא היה יכול שלא לכלול בתוכו קהילות חרדיות רבות – והרי ברור שלא ייתכן חוק נגד אלה. מכאן שאת עובדת היות חרדים רבים נתונים במסגרות כיתתיות כבר ידענו מזמן. מה שהמשבר הנוכחי בעמנואל העלה על פני השטח ולאוזני כל הוא תופעה שהולכת ומתגברת – נקרא לה המשיחיות החסידית המתחדשת.

האדמו"ר מסלונים הנה למשל דבריו של הרב שמואל ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים, על החלטת בג"ץ בעניין קהילתו:

אילו הייתי חושב ששופטי בית המשפט מאמינים במה שהם אומרים, שבית הספר בעמנואל יסודו באפליה גזענית, נראה לי שהייתי נוהג אחרת, אך מאחר שאין לי כל שמץ של ספק שהם יודעים את האמת, שכל דבריהם בשקר יסודם, אין זה אלא מאבק בין אמונה לכפירה, בין כוח הקדושה לכוח הטומאה של הסטרא אחרא, מאבק שתמיד ידענו שיפרוץ באחרית הימים.

מרשים, לא? ממש כל המרכיבים של האפוקליפטיקה המטורללת: אצלנו כל האמת, האחרים הם כוחות טומאה, ובכלל מדובר במלחמת גוג ומגוג כי קץ העולם קרוב (וראו גם ביטויים משיחיים בשיחה של הרב מול חסידיו בכלא). באתר תנועת נאמני תורה ועבודה כותב יאיר פוסטנברג שבדיוק כך דיברו הכתות המתבדלות של ימי בית שני:

שלוש טענות חוברות יחד במכתבו של האדמו"ר מסלונים: (א) נציגי הרע המובהקים מצויים בתוך עם ישראל, המאופיינים בשקר, וכך המאבק בין הפלגים הוא מאבק בין בני אור הטובים ובין בני חושך הרעים (ב) רשעותם של האחרים מזוהה עם הטומאה, שהוא כוח שלילי הטמון בתוך המציאות. כוחות קוסמיים הקוראים תיגר על שלטונו של האל יוצאים למלחמה (ג) אחרית הימים בפתח. הכותב שש למלחמה כי היא מחישה את הגאולה האולטימטיבית, שבה יושמדו כוחות הטומאה יחד עם חלקים מעם ישראל, ומלכות ה' תתגלה. אין מלחמה שטוב למות בה יותר ממלחמה זו, שבצידה השני מצויה הגאולה השלימה.

כל שלושת האלמנטים הללו היו מוכרים היטב לבני הבית השני, אך הצירוף שלהם יחד מאפיין את כתיבתם של הקיצונים מביניהם, בני כת 'היחד', המזוהים עם האיסיים, שזנחו את המעורבות במסגרת הפוליטית בירושלים ועברו למדבר בקומראן. המתחים הפנימיים בתקופה החשמונאית קבעו את חזית המאבק הדתי, והמאבק בין קבוצות שונות עודד את היווצרותן של הכתות.

רק בני הכת, שניתקו את קשריהם עם יהודים אחרים, נחשבו לטהורים, וכל האחרים, נוכרים ויהודים 'מרשיעי ברית', נחשבו טמאים. מי שלא הצטרף לכת עמד תחת שלטונו של בליעל, הרוח הרעה, וגורלו היה לאבדון באחרית הימים, הממשמש ובא. מלחמת בני אור בבני חושך נתפסה כתוצאה ישירה של תקופת הרדיפות. המתח המשיחי הניע את הפעילות הכיתתית, והצדיק את דרכה הקיצונית. ההבדלה החריפה בין בני הכת ובין מי שמחוצה לה נדרשה כדי לכונן את הסדר הראוי, שעמד להתממש בעקבות המלחמה שמעבר לפינה.

כפתור ופרח. אנו למדים כאן שני דברים חשובים, אחד רלוונטי לפרשת הסגרגציה של התלמידות בעמנואל, השני שופך לדעתי אור על מצב החסידות בכלל בימינו. נתחיל בראשון: מסתבר, אם כן, שההבדלה החמורה בין אשכנזים למזרחיים באה מתוך תפיסה משיחית-אפוקליפטית שהחסידות מחזיקה בה. יותר נכון, שאדמו"רה של החסידות מחזיק בה.

על האדמו"ר מסלונים ומלחמתו במציאות

אכן, בבלוג חדש ומעניין של (כנראה) חסיד סלונים (לשעבר?) עוסקת הרשימה האחרונה, המרתקת, באופיו של האדמו"ר, ומביאה כאילו ביד מכוונת ראיות הקולעות לאבחנתו החדה של פוסטנברג. אצטט כמה פסקאות רלוונטיות ממנה, למרות שאני ממליץ מאוד לקרוא את הרשימה כולה (כל ההדגשות במקור):

רעיונותיו והלך מחשבתו התאפיינו בקו של מוּחְלָטוּת וְקִיצוֹנִיוּת. קיצוניות לא במישור פוליטי וציבורי, שכן התייחסות לנושאים חיצוניים מסוג זה לא דרכה כמובן על מפתן שיחותיו, אלא במובן של גישה טהרנית ואוטופית למציאות. כאשר דיבר למשל על תפילה, היה מתאר חזיון של דביקות מוחלטת באלוהים, תוך שימוש בביטויים ופסוקים עזי מבע. וכך גם בנושאים אחרים. הכל היה גדול, מושלם, אוטופי, אידילי. לא היה משהו באמצע. […] משהו בקשר שלו למציאות הממשית פשוט מנותק.

[…] הציור שהיה עולה משיחותיו ומאופן דיבורו היה, כי העולם השגור, הרגיל, איננו יכול להוות משכן לאור האלוהי. רק בשבירתו ובניפוצו, טמונה התקווה לצמיחתו של אור חדש. […] בעיני רוחו הוא שונה וייחודי, אבל בעיקר, כפי שאבהיר בהמשך, הוא גם מנהיגה של קהילה ייחודית, מעין 'כת בני אור'. […] המקום היחיד שבו אותה 'כנישתא חדא' ["קבוצה אחת"] עשויה להתהוות מבחינתו הוא בקהילת סלונים. זהו המקום היחיד מבחינתו, שבו […] מתקיימים מושגי ה'קדושה' וה'טוהר' הנכונים.

ההפרדה שהוא מתעקש עליה בבית הספר בעמנואל, איננה בשום אופן חומת אפרטהייד גזענית כפי שטוענים. מבחינת התודעה שהוא חי בה, באמת ובתמים אין כאן שמץ של 'גזענות'. הוא כל כך משוכנע בכך, עד כי ברור לו שגם שופטי בית המשפט העליון 'יודעים את האמת', כפי שהתבטא במכתבו, ומלחמתם היא אפוא אך ורק מלחמה זדונית ומכוונת של ה'סטרא אחרא' נגד הקדושה.

גדרות ההפרדה הם החומה המבדילה בין העולם החיצון, המסואב והטמא, לקבוצה 'הַקְדוֹשָׁה', 'הנבחרת', שנושאת עליה את משא הבאת הגאולה. הכוחות החיצוניים הנלחמים בחומה ומבקשים לקעקעה, הם שליחי החושך וה'סטרא אחרא', שאין כל הסבר הגיוני אחר למעשיהם. במלחמה הזאת על 'חומת הקדושה והטוהר' המקיפה את 'בני האור', אסור להיכנע. אפילו לא לרגע או למראית עין. זוהי 'מלחמת אחרית הימים'.

יש כאן מאבק אפוקליפטי, קוסמי, והוא, האדמו"ר מסלונים ר' שמואל ברזובסקי, מתייצב בראש החץ. הוא לא ייכנע בשום אופן. אסור לו לוותר על קוצו של יוד. שמיים וארץ תלויים במוצא פיו, ובמעשיהם של חסידיו. הכל מוטל על כף המאזניים.

מהפסקאות הללו, ומאחרות שברשימה, עולה לפנינו תמונה של רומנטיקן רגשן, מעין אסתטיציסט מעודן, connoisseur של מילים ומצוות, אדם בעל נפש רגישה המתענג על כל אות, כל חובה, כל סייג, כל הידור; אבל באותה מידה – וזה הרי לא מפתיע – אדם של חלוקות בינאריות, של שחור ולבן, פנאט משיחי חסר פשרות, קנאי לטהרה ולקדושה שמוכן להקריב הכל, את עצמו ואת העולם כולו, ורק שלא תדבק בו או בחסידיו טיפה של "טומאה".

דא עקא, העולם הזה מלא בטומאה, ולכן הדרך היחידה בשבילו ובשביל חסידיו לחיות היא בציפייה דרוכה לגאולה הקרובה, הגאולה שתעלים את הטומאה והרוע, שתביא קדושה לכל אחד ולכל מקום. ועד הגאולה לא נותרת ברירה אלא להסתגר ולהתנתק מאותו עולם טמא ורע, ולדאוג כמה שפחות לבוא איתו במגע. ממש כת מדבר יהודה.

ההפרדה בין התלמידות היא, אם כן, אכן לא גזענית מבחינתו. הקטגוריות כאן הן אחרות: לא של גזע עליון ותחתון, אלא של טומאה וטהרה. כל מי שאינו "משלו" הוא טמא, ועל כן אסור שיקרב למחנה הקדוש. כמובן שכאשר סוכני הטומאה שייכים כולם לקבוצה אתנית מסויימת העניין, שכרגיל היה עובר מתחת לרדארים ההומניסטים-חילוניים, הופך לצפירה מזעזעת של ווזבולה, ומתחיל הבלגן. (וכל זה כמובן לא בא להכחיש את הגזענות הכללית בחברה החרדית (ראו דבריה המרגשים של שירלי פרקש), או את הגזענות הספציפית בעמנואל – למשל של התלמידות שהיו מכנות את חברותיהן "ספרדג'וקיות" – הן כנראה עדיין לא נחנכו לסודות הקבליים המעודנים של האדמו"ר.)

על תנועת החסידות היום

ועכשיו לדבר השני, דהיינו מצב החסידות בימינו. נתחיל במאמר שפורסם לפני כמה ימים ובו התייחסות לפרשת עמנואל ויציאה ממנה לתהייה כללית על (כותרת): "איך החסידות איבדה את דרכה". את המאמר כתב בעיתון האמריקאי היהודי הותיק The Forward ארתור (אברהם יצחק) גרין. גרין הוא אחת הדמויות הבולטות במחקר האקדמי על היהדות (והחסידות) בארה"ב, ואחד מדמויות המפתח בהתעוררות הרוחנית היהודית שם (המכונהJewish Renewal). הוא גם אדם שאני מכבד ומעריך מאוד בעצמי ושהיתה לי גם הזכות לתרגם לעברית את ספרו "אלה הדברים". ובכן, גרין שואל (תרגום שלי מהאנגלית):

מה קרה לחסידות? איך הפכה תנועה נועזת ומקורית שכיוונה לתחייה הרוחנית של היהדות לגרעין הקשה של המגינים המרירים על העבר האבוד, מתכתשים באופן תמידי בינם לבין עצמם, מנפיקים חורגים סדרתיים של הנורמות האתיות של היהדות, ותופסים את העולם החיצוני ככולו טמא ועוין?

מטרת הבעש"ט היתה חיים יהודיים המתמקדים בדברי-מהות כאהבת האל, השמחה שבחיים על פי מצוותיו והאמונה שאת האלוהות ניתן למצוא בכל מקום. […] את האל יש לחפש ולמצוא בשדות וביערות, באותיות התורה, ובלב היהודי. [… אבל גם אז] מה שנשאר מחוץ למשוואה היתה הקהילה הלא יהודית שבתוכה חיו החסידים. [לגזענות הזו] יש שורשים עתיקים במסורת הקבלית. […] למרות שהיא לא אמורה לחלק את היהודים פנימה (שכן אחדות העם היהודי הוא גם עיקרון מרכזי), אנחנו יודעים שהחיידק הגזעני נוטה להתפשט.

כלומר גרין רואה את תחילת ההתדרדרות בחלוקה העתיקה ל'אנחנו' ו'הם'. החלוקה הזאת, כך הוא טוען (וכך גם אני טענתי ברשימה הראשונה שלי על הפרשה) לא יכולה שלא לחלחל לתוך העם היהודי: אם יש היררכיה מהותית, גזענית, בינינו לבים הגויים, סביר להניח שיש גם דרגות בתוכנו.

בהמשך מונה גרין עוד שתי סיבות להידרדרות: מריבות על שושלות וירושה שאפיינו את תנועת החסידות החל מהדור השני שלה (ושהסתיימו במקרים רבים כשהמוכשר דווקא מחוץ להנהגה), ומאוחר יותר שיתוף הפעולה עם המתנגדים (יריביהם לשעבר) כנגד ההשכלה, שנתפסה על ידי שני הצדדים כאויב גדול יותר. שיתוף הפעולה הזה הוליד ישור קו חסידי עם אורך החיים הליטאי, כלומר החרדי. גרין:

בכך שהתרגלה לראות אחרים דרך העדשה של התוקפנות המזרח אירופאית, החסידות שהתקבלה היא תערובת מוזרה של אהבה המופנית פנימה ושמחה (ירושה מהתקופה המוקדמת של התנועה); יחד עם קיצוניות אולטרה-אורתודוקסית חסרת פשרות ולעיתים קרובות היסטרית; יחד עם דחייה קולנית של כל היהודים האחרים.

גרין מסיים בספק ציווי ספק תקווה: עלינו להציל את החסידות ממשיכיה העכשוויים.

על המשיחיות החסידית המתחדשת

עד כאן גרין ואבחנותיו החשובות, אולם מה שמתגלה לנו בפרשת עמנואל כאמור, הוא עוד שינוי מרכזי שמתחולל בחסידות בימינו: חזרתה של המשיחיות. כולנו מכירים כבר את מטורללי חב"ד שצועקים "משיח" בכל מקום, בכל זמן ותחת כל צלמיות אדמו"רם. גם כמה זרמים יצירתיים של חסידות ברסלב (למשל זה של אברהם זגדון, שחסידיו מפיצים את הגרפיטי "אז") בעניין המשיחי. גם הרב גינזבורג, יוצא חב"ד, מייחל לגאולה שלמה בעגלה ובזמן קריב (והוא לא בעניין של הרבי). והנה גם סלונים נתפסו בחיידק.

כידוע, גרשם שלום קבע שבתנועת החסידות נוטרל האלמנט המשיחי שאפיין את הקבלה הלוריאנית, ושהתפוצץ בשבתאות. "תורת הניצוצות הקדושים של הקבלה הלוריאנית לא נדחקה הצידה – קסמה היה חזק מדי – אלא פורשה מחדש באופן שנטל ממנה את העוקץ המשיחי המסוכן".* ואיך פורשה? החסידות כיוונה את תשומת הלב של חבריה לא אל ספירות מטאפיזיות ופרצופים שמימיים, אלא אל לבם. עבודת האל האמיתית נעשית בנפשו של אדם. וכאן נכנסים כל המושגים הידועים כמו דבקות וכוונה והתפעלות. החסידות, בקיצור, מסמסה את הציפייה לגאולה לאומית או אוניברסלית והעדיפה על פניה את הגאולה הפרטית.

כפי שגרין כותב, בתחילת ימיה הדגישה החסידות את הקדושה שבכל העולם, ומי ששם לב לקדושה שבכל ממילא לא צריך לקוות למשיח. על פי משה אידל "בחסידות מדובר לא רק בנטרול של הגאולה הלאומית […] הספיריטואליזציה של המשיחיות היא חלק משינוי ערכים הרבה יותר עמוק בעולם החסידי, והשינוי הזה מוליד דגם של מחשבה מיסטי שהוא בעל קרבה רבה לקבלה האקסטטית שהצמיחה את תפיסת הגאולה הפרטית"** (אגב, החסידים בעצמם משתמשים במונח "גאולה פרטית").

אבל מה קורה כשהחסידות מצטפדת ומאבדת את חיוניותה? מה קורה שהמיסטיקה ממנה והלאה, כשאת בקשת הדבקות האמיתית, או התפילה מתוך כוונה, מחליפה חרדה מ"טומאה" ופחד מהעולם? מה קורה כאשר חוזרים למצב שממנו ביקשה התנועה בראשיתה להיחלץ, כלומר לדת מכאנית שאינה יותר מקיום אוטומטי, אובססיבי וחרדתי, של מצוות? מה שקורה הוא כמובן שהרעיון המשיחי שב לקדמת הבמה.

הרשו לי לסכם העניין בפסקה ז'רגוניסטית מעט: נראה שאפשר למצוא כאן קורלציה ישירה בין דתיות סגפנית, אסקטית (על פי החלוקה של ובר) למשיחיות, ומנגד בין דתיות מיסטית לנטרול-משיחיות. מונותיאיזם מוליד משיח כאדם, בשר ודם, ושינוי כללי בעולם. פאנתאיזם מאפשר גאולה פרטית, המתרחשת בעיקרה בנפשו של אדם. לכן מרגע שהחסידות איבדה את המבט הפנתאיסטי (בסדר, פנאנתאיסטי) שבו כל העולם כולו קדוש, וחזרה למונותאיזם טראנסצנדנטי וסגפני של דקדוקי מצוות, חזרה איתו גם הציפייה למשיח חיצוני כגואל כללי. כשאלוהים מחוץ לעולם גם המשיח יבוא משם. הא בהא תליא: החוק (כפי ששמעתי פעם ממשה הלברטל) הוא "הסכם הביניים" שאמור לאפשר חיים סבירים, סמי-גאולים, בעולם לא גאול. לכן הוא מורגש כעול, והנתונים למרותו מצפים בעצם לסופו – הזמניות של החוק תמונה בעומק הוויתו. מנגד, ראיית האל בכל דבר מביאה את הגאולה כאן ועכשיו, ולכן מייתרת את המשיח – אולם מהווה כמובן סכנה לחוק.

חזרתה של המשיחיות הישנה והמסוכנת היא, אם כן, סימן נוסף למותה של החסידות כתנועה מיסטית, ואיתות אזהרה לחזרתה של הכפירה השבתאית.

על עתידה של חסידות סלונים

זה נראה רע. עושה רושם שחסידות סלונים בסחרור קטלני מטה. אדמו"רה הכריז מלחמה על המדינה בה וממנה הוא מתקיים, מלחמה בה אין לו אפשרות לנצח, ובה תודעתו לא מאפשרת כל פשרה. אם הבנתי נכון מאותו בלוג של חסיד, החסידות מונה פחות מאלפיים איש. בהשוואה מהירה, נכון שחב"ד מתמידה במשיחיותה, אבל לסלונים לא רק שאין את הגודל, המשאבים והפריסה העולמית של חב"ד, בניגוד גמור לחב"ד היא מתבדלת. כי בעוד המשיחיות של חב"ד דיאלקטית ומתוחכמת, זו של סלונים פשוטה, שטחית ותמימה. ההבדלות שלה לא מאפשרת לה אפילו שיתוף פעולה אמיתי אפילו עם החרדים סביבה, שמצידם גם ירתעו מהשיח המשיחי של אדמו"רה. חוסר אפשרות לפשרה פירושו ראש בקיר, וסלונים עושה זאת בראש חשוף, ללא כל הגנה.

גרסה מוקדמת של הרשימה פרסמתי לפני כמה ימים בבלוג הלווין לזה, לפני שהבנתי את גודל הסיפור.

* "נטרול היסוד המשיחי בראשית החסידות", בתוך השלב האחרון: מחקרי החסידות של גרשם שלום, עורכים דוד אסף ואסתר ליבס, מאגנס ועם עובד, ירושלים, 2008, עמ' 298

** מצוטט שם, עמ' 308

27 תגובות

  1. ראוי גם לציין את העובדה שהעיתונות החרדית התחילה להתייחס למדינה כאל "הגלות הרביעית", גלות היהודים בין הערב רב שאחריה יבוא המשיח. זה חלחל אליהם, כנראה, מהחרד"לניקים.

    אהבתי

    1. יוסי, תוכל בבקשה להרחיב על "זה חלחל אליהם, כנראה, מהחרד"לניקים"?

      האם אתה מתכוון למשנתו של הרב טל, או למשהו רחב יותר?

      אהבתי

  2. כמה תמיהות.
    1. כשהאדמו"ר אומר ש"הם יודעים את האמת" אני לא יודע לאיזו אמת הוא מתכוון. הייתי אפילו מעז לומר שבכלל לא משנה לאיזה 'אמת' הוא מתכוון ("אמת" המשיחיות וחזון אחרית הימים או "אמת" ה"הפרדה דתית ולא גזענית"), הרי ברור כשמש שבג"צ לא יודע/מכיר באמיתות האלו. זה פשוט נשגב מבינתי מדוע הוא חושב כך. לא נותר לי להסיק שיש כאן רטוריקה מתלהמת ומלהיטה (של האדמו"ר) ולא אמירה אותנטית.
    2. "אנחנו והם" והגזענות – הרי אין שם בבית יעקב בעיה שילמדו שם אשכנזים שאינם חסידי סלונים (או שאני טועה?). הבעיה היא הספרדים. וזה קצת חותר תחת הפרדת האנחנו (החסידים) והם (האחרים).
    3. לגבי גרין שטוען שהניוון החסידי התחיל בחלוקה לאנחנו והם – הרי החלוקה הזו, כמו שכתבת בעבר, היא חלוקה יהודית קלאסית (עם סגולה מול הגויים, חברים מול עמי ארצות וכו'). החלוקה הזו קדמה לחסידות ביותר מ-2000 שנה, וע"ע המאמר של פוסטי.

    אהבתי

    1. אורן,
      1. ראה המאמר של החסיד שהפניתי אליו – הוא מסביר נקודה זו.
      2. נכון, זאת השאלה: האם יש שם אשכנזים שאינם בני החסידות ושמתקבלים. אם כן, הרי שהטומאה מזוהה לא סתם עם מי שלא בחסידות, אלא עם מזרחיים. למרות שעדיין יש כאן מימד דתי של הקפדה, זה כבר הרבה יותר קרוב לגזענות.
      3. כן, אבל בקבלה ואחריה בחסידות האבחנה הזאת קיבלה גושפנקא מהותנית. הרי היהדות ידעה יפה מאוד לקבל אל תוכה זרים (אדומים, מואבים). אבל ברגע שהעניין הוא מספר הנשמות, הגבולות מתחדדים, ואיתם ההגבלות.
       

      אהבתי

    2. לאורן, לגבי 1:

      עבור אנשים המחזיקים בתיאוריה מסויימת [ולא משנה אם זה מארקסיזם, פרויידיאניות או קבלה] התיאוריה הזאת נראית כל כך מובנת מאיליה שרק אנשים ש"עיניהם קהו מראות" יכולים לכפור בה. ו"קהות העיניים" הזאת מוסברת לעתים קרובות במשוחדות של "קהי העיניים" – כלומר בכך שהאינטרס שלהם הוא לא להכיר באמת. לשון אחר: "כולם יודעים בנפשם פנימה שאנו צודקים אבל רק אנו מודים בכך". נשמע מוכר, לא?

      אהבתי

  3. לגבי 3 – אני באמת קבליסט קטן מאוד. איך באמת מתמודדת הקבלה שגורסת מהותנות יהודית עם דוד מלך המשיח וכו'?
    ושאלה נוספת – האם כל זרמי הקבלה גורסים את המהותנות הזו (ואי לא מדבר על המרכז לקבלה ודומיו עם פולחן הסלבריטאים שלו אלא על זרמי הקבלה, נניח עד המאה העשרים).

    אהבתי

    1. המהותנות קיימת בכל זרמי הקבלה, כי הקבלה משופעת בחשיבה מיתית. אבל כמובן שיש מי שמדגיש את העניין הזה יותר ויש שפחות. לגבי דוד, הרי שיש הרבה תחכום בקבלה, ובד"כ היא דיאלקטית, כמו שכתבתי על חב"ד. יש עניין של מצווה הבאה בעבירה, ירידה לצורך עלייה, גאולה דרך הביבים וכו' וכו'. לא חסרות דוגמאות במקרא ל"פגמים" בסיפור: הרי אין שם דמויות מושלמות וממילא לא שושלות "טהורות". דווקא זה מה שמרתק וחכם בקבלה ובחסידות: היכולת לקבל – ולקדש – מורכבות (יכולת שאולי חסרה לאדמו"ר מסלונים).

      אהבתי

  4. תודה רבה תומר, מאמר חשוב ומעורר מחשבה.
    בנוגע למאמרו של גרין. כמדומני שבסופו של דבר הוא חוזר על טענותיו של מנדל פייקאז' בדבר הריקבון שפשה בחסידות מהמאה ה-19 ואילך, שאחד מסממניה הבולטים הוא הורשת האדמו"רות.
    אין כל חדש בטענות אלו, אך הבעיה היא שלא תמיד הן נכונות. האדמו"ר מבעלז הנוכחי הוא דוגמא מצויינת לאדם עם חשיבה עצמאית. בעלז הפכה מחסידות שלא הסכימה להכניס חשמל לבית המדרש בגלל שזה דבר מודרני, לחסידות שפועלת להחזרה בתשובה ומעורבת מאוד בחברה הישראלית (באופן יחסי כמובן. לא בכדי בעלז מעוררת את חמתם של הנטורי קרתא חדשות לבקרים. קשה לומר שהשפת אמת הוא ספר שממחזר רעיונות בלא כל חידוש, ומהמעט שלמדתי נתיבות שלום אני חושב שהקביעה הזו נכונה גם לספר זה (ואשמח אם יתקנו אותי פה).
    החלוקה של אנחנו והם בעולם החרדי היא נכונה בראשית החסידות, אבל אני כלל לא בטוח שיש לה קשר לנושא הזה. הגזענות בחברה החרדית קשורה ליחס של האשכנזים (דתיים וחילוניים כאחד) כלפי המזרחים שהיה כאן עד לפני כמה עשרות שנים. אני לא חושב שמישהו רואה את העולם החילוני בתור גויים אנטישמים בכפר נידח בפולין.

    בנוגע לתפיסה המשיחית של החסידות כיום. אני חושב שזה פחות קשור לדעיכה המיסטית בעולם החסידי וקשור לתפיסה שלהם את המדינה. מבחינת החסידים המדינה היא הגלות הקשה ביותר, כפי שכתב מעלי יוסי גורביץ'. לכן הגלות הקשה ביותר – חבלי משיח, מחייבת את בוא המשיח מייד (דברים דומים נאמרו גם בנוגע לשואה). מי שמתלבט על הקשר בין הגלות לבין הגאולה שעתידה לבוא יכול פשוט להסתכל בספריו של ר' יואל טייטלבויים, הציפייה המשיחית בוערת בכתביו ואכמ"ל.

    בכל אופן, תודה רבה על פוסט מרתק.

    אהבתי

  5. נעם,
    תודה על הדברים. אומר רק לגבי המשיחיות: "מבחינת החסידים המדינה היא הגלות הקשה ביותר" – ובכן השאלה היא *למה* מדינת ישראל נתפסת כגלות החמורה ביותר. למה הם לא תופסים אותו כדרך הרב קוק? התשובה שלי: הראי"ה היה מיסטיקן, וראה קדושה בכל. החסידים איבדו מזמן את היכולת או את השקפת העולם הזו.

    אהבתי

    1. תומר,
      אני לא טוען שאין דעיכה מיסטית בעולם החסידי. אני חושב שאתה צודק מאוד בטענה הזאת. כפי שקורה לרעיונות כריזמטיים (במונחיו של וובר) חלקים מסוימים בעולם החסידי התמסדו ואיבדו חלק מהלהט שניתן להגדירו כאנרכיסטי. בהקשר הזה חשוב להדגיש שלא כל העולם החסידי התאבן, וגם אם הוא לא רדיקלי כבעבר הוא עדיין לא שריד רקוב של עולם שאבד (כפי שעולה מתיאוריו של פייקאז').
      הנקודה שבה אני חלוק עליך היא בקישור בין דעיכת המיסטיקה לבין עליית המשיחיות. אני לא חושב שהם קשורים אחד לשני. באופן כללי מאוד אפשר לומר שהמיסטיקה החסידית עברה שינויים רבים ובמקומות שונים היא דעכה בזמנים שונים. התפיסה של המדינה בתור גלות התחילה, מטבע הדברים, רק אחרי קום המדינה.

      אהבתי

      1. כן, כמובן שהדברים מורכבים. אם כי אני עדיין חושב שיש קשר וכו'. בינתיים האדמו"ר נכנע ללחץ (לפחות על פי אתר מעריב), וכפי הנראה הוא פחות פנאט ממה שניתן היה לחשוב. גם זו לטובה.

        אהבתי

  6. לגבי היחס של החסידויות למדינה.

    הידעתם, בשנותיה הראשונות של המדינה, כשרוב האדמו"רים חיו בת"א, בשבת שלפני יום העצמאות היו מתכנסים כל אדמו"רי ת"א לטיש חגיגי לכבוד יום העצמאות….

    אהבתי

  7. כדאי לראות את דבריו של הרבי מסלונים גם בהקשר של תחרות בין חצרות חסידיות. אין צורך להתייחס ברצינות כל כך גדולה לרטוריקה חרדית, שכן גם חסידים מחפשים כותרות. מנהיג של קבוצה חסידית קטנה גילה מהר מאוד כיצד להפוך לגיבור שדבריו מצוטטים בכל כלי התקשורת, והחסידים שלו למדו שאפשר להפוך למרטירים במאמץ לא גדול במיוחד. אין כאן בהכרח ביטוי של "שיטה" חסידית חדשה. מה שיש כאן הוא גזענות ותו לא, וזו היתה שם תמיד. הסתרת הגזענות בכיסויים דתיים מראה אולי שגם החרדים הבינו שגזענות אינה משהו שיש להתגאות בו, אלא שבמקום להלחם בה הם מעדיפים להסתיר אותה תחת מעטה של גיבובים רעיוניים דתיים.

    אהבתי

    1. אני לא מסכים איתך. האדמו"ר מסלונים מאמין שהחסידות הקטנה שלו היא חבורה של בני אור שמביאה את המשיח. זו לא הצגה, מהסיבה השפוטה שהוא מדבר ככה כבר שנים. אבל כנראה שהוא אף על פי כן מוכן שילדות חסידותו ילמדו במשך שלושה ימים עם אחרות, זה הכל. לא צריך להחליט מראש ש"יש כאן הוא גזענות ותו לא" ולפרש הכל בהתאם לכך. העניינים יותר מורכבים, מה לעשות.

      אהבתי

      1. שלושת הימים האלה יהיו יופי של עוגן להיאחז בו כשהמציאות לא תתפתח לפי תחזיותיו. "תראו, המשיח יכול היה להגיע כבר – אבל אתם טימאתם את בנות האור!"

        אהבתי

  8. ב"ה,
    שלום לך.
    אינני יודע חסידות או מידע עליה מהיכן שאבת, ידועני דברי הבעש"ט עצמו – מיסד החסידות. באגרתו לתלמידו כותה הבעש"ט: אשר בעליית נשמתו נכנס להיכלו של משיח ושאלו אימתי קאתי מר? וענהו .. לכשיפוצו מעינותיך חוצה…
    מדברים קצרים אלו, כל בר דעת יבין, אשר הפרדה בין משיחיות וחסידות סותרת למהותה והויתה.
    הגע בעצמך, באם תורת הבעש"ט והפצתה היא המביאה גאולה לעולם אין זה באופן סגולי גרידא, אלא תורת הבעל ש"ט היא היא הגאולה. כשתורתו מגיעה לעולם מביאה עימה הגאולה.
    החסידות התגלתה דוקא בדורות אלו בתור הכנה לגאולה, וכשהשקפותיה ורעיונותיה חודרות בעולם, נעשה העולם מזוכך ומוכשר לגאולה לה אנו מצפים.
    מתוקף אחריות החסידות לגאולה האמיתית והכנת העולם אליה, שוללת היא כל דבר המנגד אליה. מהי הגאולה? התגלותו של הקב"ה בעולם הגשמי שלנו. מהו המנגד לגאולה? כל דבר אשר מנגד לה'. ומה מנגד לה'? כל דבר הנוגד את תורת ה' ומצוותיו, שכן בקיום התורה ומצוותיה, בהן הלביש הקב"ה את עצמו, מתגלה הקב"ה בעולמו והעולם מלשון העלם, נגאל.
    אכן, לא מצפים למשהו מחוץ למה שקיים כעת. ואכן, החסידות מלמדת אשר הבריאה כולה הינה אלוקות טוב וקדושה. אך דוקא אלו הם הגורמים לדגילת החסידות בגאולה אוניברסלית ללא פשרות. הגאולה צריכה להגיע לכל מקום ולכל פרט בבריאה, שכן זו כונת הבריאה מלכתחילה, (ע"פ הכרעת תורת החסידות וכמואר בה בהרחבה רבה). לגאולה פרטית כלשונך, לא תסכים החסידות.
    'כל' נברא הוא דבר ה', "אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם", ו"לא ברא הקב"ה בעולמו שום דבר לבטלה". 'לכל' יצור יש תפקיד פרטי שעליו למלאות בשליחות הא-ל ולפי הייעוד שייעד לו. כיון שכך, הגאולה הכללית תהיה דוקא בצירוף 'כל' הגאולות הפרטיות של כל הנבראים הפרטיים כולם.
    כמובן, אין זה אומר להתבדל מן העולם, אדרבא הגאולה צריכה לבוא בתוך העולם. ולכן הפעולות להבאתה צריכות גם הן להיות מלובשות בו.
    תצליח ותודה.

    אהבתי

  9. הערה מאוחרת:

    נראה שאת הלהט המשיחי של האדמו"ר מסלונים היה אפשר לכבות רק באיום לכתן של נשות חסידותו לכלא. רק כשזה עמד לקרות הוא היה מוכן להתפשר, ויש להניח שהדבר שיחק תפקיד בהחלטתו. מכך נראה שאחד הדברים שבכל זאת הרוויח הציבור החילוני-הומניסטי מפרשת עמנואל הוא גילוי ה"קריפטונייט" של החרדים: הם בשום אופן לא מוכנים שנשותיהם תיכנסנה לכלא. לא רק שיש כאן עקב אכילס שבית המשפט אולי ילמד לנצלו להבא, אלא גם עדות נוספת לשובניזם העצום של החברה החרדית: הפרדה יש לא רק באוטובוסים, אלא גם בתהילה: חגיגות לחזרתן של גיבורות שהיו בכלא לעולם לא תהיינה. הם לא יתנו לנשים שלהם אפילו למות על קידוש השם. וכפי שהבחין יפה ידידי גיא יריב: זאת בשונה מאוד מהציבור הסרוג, שמתגאה בבנותיו שיושבות בכלא (בעיקר אם הן עדיין לא נשואות) והופך אותן לגיבורות.

    אהבתי

  10. תומר,

    כרגיל – אתה עשר.

    אבל דבר אחד אתה מוכרח לזכור:

    שיטות החסידיות אינם ככתות במזרח. שם, מי שאמון על שיטה – אכן אוחז מתפיסותיה וכו' וגם מנהיגי הכת מתכוונים אכן למה שהם אומרים.
    זאת מהסיבה הפשוטה, שמי שבחר להצטרף לכת – בחר כך מרצונו החופשי, ומתוף חיפוש אחר תוכן רוחני וכו'.

    לא כן הם חצרות החסידות:
    א) החסידים נולדו לתוך מסגרת, וממילא רובם ככולם לא תופסים שם את הדברים בכלל ברצינות. הם בכלל לא חושבים אפילו שהאדמור שלהם התכוון ברצינות.
    לדוגמא, אני מבטיח לך שלאף חסיד סלונים לא עומד בראש שהם הקבוצה שתנצח את האור על החושך וכו'. אין להם כתפיים מספיק רחבות להאמין כך.

    ב) גם האדמו"ר עצמו אומר מילים הכתובות ב"ספרים הקדושים" מבלי לחשוב או לייחס לכך משמעות רצינית, עכ"פ ודאי לא באותה פנטיות שאתה לקחת זאת…

    יוצאת דופן, היא חסידות חב"ד בה כל מילה של הרבי ודאי שנאמרה על ידו במלוא מובן משמעותה, וכן היא נלקחת ברצינות המירבית ע"י החסידים. וד"ל ודו"ק.

     

    אהבתי

    1. תודה.
      אני לא בטוח עד כמה האדמו"ר מסלונים לא חשב שהמילים שהוא מוציא מהפה רציניות. אני נוטה לחשוב שהוא ממש התכוון לכך, אבל כפי שכתבתי בתגובה שמעליך, היו שיקולים אחרים וכו'. מה שכן, אני מסכים איתך שחסידים רבים לא ממש לוקחים את זה ברצינות. אבל אמור לי: איך אתה היית מסביר את זה שבחב"ד אכן יש מידה אדירה של פנאטיות? מה הסוד שלהם?

      אהבתי

      1. חב"ד יותר מאמינה לרבי שלהם, כי באמת יש אחרי מי ללכת.
        הוא מנהיג ברמה שלא הכרנו ולא מכירים.
        לא בפוליטיקה ולא ברבנות.

        אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s