על לימוד הלכה מתוך עובדות העולם

ליואב שורק יש תפיסת עולם מעניינת מאוד בקשר להלכה: הוא טוען שחזרת העם היהודי לארצו בפרט, והעידן המודרני בכלל, מחייבים שינויים מהותיים בה. המציאות, הוא טוען, השתנתה בצורה מהותית, ולכן ההלכה כפי שהיא צריכה להשתנות (ודוק: להשתנות, לא להתבטל, ואף לא לאבד את אופייה המחייב – עוד עליו כאן). בזה לדעתי הוא צודק. הוא שטח את טענותיו במאמרים רבים בעשור האחרון, ולאחרונה העלה את האפשרות (במוסף שבת, המוסף "לתורה, הגות, ספרות ואמנות" של מקור ראשון, אותו הוא עורך (יחד עם אלחנן ניר, שממונה על הספרות), ואשר מאז שהתחלתי לקרוא אותו אני מגלה שהוא לא פחות ממצויין) להפסיק את צום בט' באב כפי שנהוג, שכן ירושלים כבר לא חרבה, וילדים וילדות בהחלט משחקים ברחובותיה (כפי שמנבא זכריה שאכן יקרה כאשר ה' יחזור לשכון בעירו). הנה קטע רלוונטי מדבריו, מגליון ה' באב, 10.7 (למעשה, דבריו מורכבים ורחבים יותר, ואני מתמקד רק במה שרלוונטי לדברי הבאים). "מה שנתחולל", אומר שורק,

להצעתו הגיבו רבים, ודיון מעניין ורב-דעות נערך באותו גליון (לצערי אין לי זמן לסכם אותו כאן). בגליון שהתפרסם שלשום הופיעה תגובה קצרה שלי. הנה היא:

הדיון שפתח יואב שורק על דרכי ציונו המודרניות של ט' באב מעניין מאוד, ולא רק משום שהוא מעורר תסיסה חיובית באשר להלכה, אלא משום שהוא נוגע למעשה בתפיסת המציאות שלנו. כפי שמנה שורק במאמרו בגליון האחרון, המתנגדים להצעתו טוענים ברובם שאין המצב הנוכחי, המצב כיום במדינת ישראל ובירושלים הבנויה, נחשב מספיק "גאולה" כדי לשנות את מנהגנו. כדי לענות לאלה מביא שורק פסוקים מהמקרא ודורש "בשם המסורת היהודית ובשם היושר האינטלקטואלי" לפקוח עיניים ולראות שפשט הפסוקים אכן מתקיים במציאות חיינו.

דומני שבדיוק במקום זה נעוצה סיבת העומק, הנסתרת, של ההתנגדות לרעיונותיו של שורק: בפשטות, שורק מבקש לשנות את ההלכה מתוך פנייה לעובדות, והמהלך הזה עצמו, מבחינה עקרונית, הוא הדבר המאיים ביותר בהצעתו. שכן ממתי מתחשבים בעובדות כדי לקבוע הלכה? לא שלא מתעלמים מהמציאות לגמרי, אבל יש הבדל מהותי בין "התחשבות" בתנאים המודרניים ומציאת פתרונות אד-הוק לסוגיות חיים פרוזאיות (קביעת היתר למעלית שבת), לבין ביטול גורף של מנהג עתיק יומין. סוג כזה של מהלך מחזיר אותנו לימי הפרוזבול של הלל הזקן, ואנחנו הרי זקנים מדי בעצמנו בכדי לבצע קפיצה שכזאת. ובכלל, ממתי קוראים את פסוקי המקרא כפשוטם? האם לא ברור לשורק שכל מילה היא מטען קבלי רב-מימדי, והקשר שלה להוויה בשר ודם הוא סמלי בלבד?

ועוד: ההסתמכות על העובדות והשימוש ביושר האינטלקטואלי יכולות להושיב אותנו על מדרון חלקלק מסוכן, שבו נתחיל לבדוק גם הלכות אחרות ולהשוות אותן עם המציאות. ומה אם נגלה שנשים אינן פחות חכמות או אחראיות מגברים? הם ניתן להן להעיד בבית דין או להיות מוסמכות לרבנות? ומה אם נגלה שגויים אינם פחות טובים או מונותאיסטים מיהודים? האם נמשיך לומר שהם משתחווים להבל ולריק? ועוד לא דיברנו כלל על תורת התעודות והמציאות שהיא מצביעה עליה.

ההצעות של שורק, על כן, גם אם נקודתית הן ראויות ואף מתבקשות, מביאות איתן השלכות שעבור רבים הן קשות מאוד ומאוד לא מבוקשות. הפולמוס הנוכחי למעשה מנסה לברר עד כמה עלינו להיות נאמנים לעובדות על חשבון הנאמנות למסורת. זהו הרי פולמוס שקיבל מימדים חסרי תקדים אחרי המהפכה המדעית וההשכלה, אולם תחילתו כבר אחרי חורבן הבית, אז תירץ רבי אלעזר את שמיטת תארי "הגדול הגבור והנורא" משמו של האל על ידי ירמיה ודניאל בכך ש"מתוך שידעו בהקב"ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו" (יומא, סט:).

אני חייב לומר שההשוואות שעשיתי כאן לא לגמרי מדוייקות: שורק מביא פסוקים מנבואות, ומראה שמובנם הפשוט התגשם, ולכן אנחנו בגאולה, ולכן לא צריך לצום. אני לא הבאתי פסוקים כאלה (למשל, פסוק שאומר שכשיתברר שנשים חכמות ואחראיות כמו גברים, יהיה אפשר או מותר שיעידו בבית דין), אלא הסתפקתי בהצבעה על מקומות בהם ההלכה עומדת בסתירה ברורה למציאות (ובעניין זה ראו אותו מדרש יפיפה ביומא, שאני חייב בהזדמנות להקדיש לו רשימה).

בכלל, למרות שאני מקווה שהאמת העובדתית תהיה חשובה ומכריעה עבורנו יותר מהמסורת ההלכתית, ברור לי שהעניינים מורכבים, ושאי אפשר פשוט לבוא ולומר, 'טוב בכל מקום שבו ההלכה נוגדת את העובדות פשוט נוותר על ההלכה'. דבר כזה לא רק פוגע במעמד המיוחד שיש להלכה כגוף הטרונומי, עליון, קדוש, נורמטיבי, ואף אוטופי של הכוונות, אלא גם מרדד את תפיסת המציאות שלנו לקליפה הדקה של פני השטח, דבר שלא תמיד נותן לנו את תמונת האמת לאמיתה (ואולי נשים באמת שונות מהותית מגברים? אני לא חושב כך, אבל אני חושב שמסוכן מאוד להסיק מסקנות רק על פי תפיסת המציאות של הדור שבו אנו חיים, ושל הדברים כפי שהם נראים במבט אמפירי-אנליטי גרידא).

יחד עם זאת, משהו גדול אכן קרה: עליית החשיבה הרציונלית, המהפכה המדעית, השלטון הדמוקרטי – כל אלא הם אכן שנויים מהותיים, שבירה ועלייה מכל מה שהיה בעבר. ויהודים אכן חזרו לחיים ריבוניים בישראל. גם זה חתיכת דבר. האם ייתכן שאחרי כל אלה ההלכה לא תעבור טרנספורמציה?

25 תגובות

  1. אני מבולבל, זה לא הרב קוק שכבר לפני מאה שנה אמר דברים שגרמו ליהודים האדוקים של אז לקרוא לו "כופר" כי הוא החליט שהציונות היא אתחלתא דגאולתא?

    אהבתי

    1. כן. השאלות כעת הן: "אתחלתא" או גאולה ממש (במובן של ממלכה יהודית ריבונית)? ואם גאולה, עד כמה לשנות את ההלכה בהתאם?

      אהבתי

  2. שלום תומר,
    הלוואי שיכולתי לראות בשורק את מה שאתה רואה בו. יש הבדל מהותי בין הסיבות לשינוי ההלכה כפי ששורק מתאר, למה שאתה גוזר מדבריו. שורק אינו מדבר על 'סתם' עובדות. עליית החשיבה הרציונלית, המהפכה המדעית והשלטון הדמוקרטי מעניינים אותו כקליפת השום (לפחות בכל מה שנוגע לשינוי הלכתי). בדברים שאתה ציטטת כותב שורק על "שינוי אזרחי חיצוני" בניגוד ל"קפיצה מהותית עמוקה, דילוג היסטורי בלתי נתפס".
    מעבר לכך, שורק לא מציע לשנות את ההלכה, אלא ליישם דיון הלכתי תלמודי,  ולומר שכיוון שהגאולה הגיעה הגיע הזמן לבטל את הצום. אבל מבחינה הלכתית טהורה אין צורך בהצהרה שזמן הגאולה הגיע כדי לבטל את ארבעת הצומות.
    שים לב, שכל השינויים ההיסטוריים 'הרגילים', אלו שלדעת שורק אינם מספיקים כדי לשנות את ההלכה, ניתנים לתפיסה אנושית רגילה (שינוי חיצוני בניסוחו של שורק). לעומת זאת, ההבנה שחל שינוי ההיסטורי עמוק אמנם מסתמכת במידת מה על ירושת הארץ, וגידול פירות יהודיים כשרים למהדרין, אבל היא תלויה בעיקר בשאלה האם זמן הגאולה הגיע – שאלה שאינה נתונה לדיון רציונלי.

    אהבתי

    1. מוטי, אעיר שתי הערות:

      ראשית, שורק כן מדבר על סתם עובדות. לא בפולמוס האחרון, אבל, למשל, במאמרו "האי-רלוונטיות הבלתי-נסבלת של התורה", בתכלת 2 (לצערי לא מצאתי לינק).

      שנית, בדיוק על השאלה "האם זמן הגאולה הגיע" מנסה שורק לענות בצורה רציונלית, וזה כל העניין! הוא אומר: פקחו עיניים וראו שהמציאות (האמפירית, הפשוטה) מגשימה את נבואות הנביאים (על פי פשט הפסוקים). והוא טוען שאם כך, "בשם המסורת היהודית ובשם היושר האינטלקטואלי" יש להכיר בכך שהגאולה הגיעה.

      אהבתי

      1. יתכן בהחלט שאני טועה, ושדעותיי הקדומות ביחס לשורק עיוותו את ראייתי.
        ובכל זאת, למיטב הבנתי, עניינה העיקרי של הרפורמה ההלכתית ששורק מקדם הוא הסרת הכבלים שההלכה הניחה על ידיה של הלאומיות/לאומנות היהודית.

        אהבתי

          1. מסכים עם מוטי בהחלט. הדבר החשוב עבור שורק בשורה התחתונה זו "הריבונות היהודית".

            "אני מרגיש שבהורדת הכיפה יש אמירה של 'אני סתם ישראלי'. זה קצת מצחיק, כי החברה התפוררה למגזרים – ועדיין, להיות עם כיפה, לפחות אצל אשכנזים, זה כמו להגיד 'אני ישראלי, אבל'. 'אני ישראלי, אבל אני מחויב לדברים אחרים'. ואילו אני חושב שאין זהות יהודית משמעותית יותר מלהיות ישראלי, כי הריבונות היהודית היא הביטוי העיקרי של הזהות היהודית בדור הזה".

            http://tsurehrlich.blogspot.com/2010/02/blog-post_05.html

            אני חושב שכאשר מישהו אומר שהדבר העיקרי בזהות הדתית שלו זו הריבונות – מדובר בלאומנות לשמה.

            אהבתי

              1. דווקא מהדברים שציטטת אפשר לראות שמה שמעניין את שורק הוא הגאולה (לא גאולת העולם כמובן, אלא גאולת עם ישראל), וחזרה לתרבות ישראלית מקורית (אם יש דבר כזה בכלל).
                בצורה פשטנית ניתן לומר ששורק רוצה לחזור ליהדות שטרם חורבן הבית. וכאן צריך לזכור שההלכה, על כל מגרעותיה, היא תוצאה של הפקת לקחים מחורבן הלאומיות היהודית. שורק לא רוצה להתקדם, אלא לחזור אחורה.

                אהבתי

              2. דווקא מהדברים שציטטת אפשר לראות שמה שמעניין את שורק הוא בעיקר הלאומיות היהודית, הגאולה (גאולת עם ישראל כמובן) וההשתחררות מהגולה.
                שורק אינו רוצה להתקדם, אלא לחזור אחורה לתרבות הישראלית ה"מקורית", לתקופה הטרום-הלכתית, ולהשתחרר מההלכה שעוצבה כמענה לחורבן.
                בקיצור, שורק אינו רפורמיסט אלא פונדמנטליסט.

                אהבתי

                  1. משהו נוסף בקשר ללאומנות, שורק מעורב בתוכנית המדינית היחידה היום שעוד מדבר באופן גלוי על טרנספר. אמנם במילים מאוד נקיות, אבל בשורה התחתונה: טרנספר.

                    http://www.hayozma.org/

                    יש עוד משמעויות להפניית עורף לאורתדוקסיה, על חלק מהן אתה כותב כאן. השאלה היא מה המשמעות העמוקה ביותר. לדעתי במצב הפוליטי שאנחנו נמצאים פה כל מה שמגביר שנאת זרים, הסתגרות מדינית וכו' הופך להיות המוטיב המרכזי בשינוי הסוציולוגי-פסיכולוגי הזה.

                    אהבתי

  3. הערה קטנה ולא משמעותית –
    המשפט שנאמר בסוף התפילה – "שהם משתחווים להבל וריק, ומשתחווים לאל לא יושיע" – נאמר על עובדי גילולים (ע"ז) בלבד!, ולא על גוי בעלמא. חוץ מזה, נדמה לי שהוא על בסיס פסוק מישעיה…

    אהבתי

  4. לדעתי, הבלבול היותר מהותי מתרחש בין שינוי במציאות האובייקטיבית(היהודים חזרו לארץ למשל) לבין שינויי ערכים במערב והשלטתם בחברה היהודית(למשל- מהו קשר זוגי ראוי- נישואין של איש ואשה או דברים אחרים).

    בדרך כלל כשאומרים 'המציאות השתנתה' בעצם אומרים, הערכים החשובים בחיינו השתנו, ועל כן הקוד הדתי צריך להשתנות בהתאם ולהתאים עצמו לערכים המכוננים. בקשת שינוי ממקום זה הופכת היהדות למריונטה, כפי שעשתה הרפורמה.

    שינוי אמיתי יכול להיעשות בשתי רמות: רמה פשוטה יותר- מציאות עובדתית שהשתנתה(למשל- מה ההשלכות ההלכתיות של חזרת היהודים לארץ ישראל, הקמת מדינה- אלה עובדות פשוטות).
    רמה עמוקה ומורכבת הרבה יותר- משהו במציאות הפנימית שלנו שהשתנה, משהו שאמור לשנות את הנהגות החיים שלנו. למשל- כיום אשה דתייה ממוצעת מרגישה ומבטאת הרבה יותר את רצונה החופשי במסגרת הזוגית, היא מרגישה הרבה יותר חופשית לפתח את עולמה הנפשי ורוחני, ולא להתעסק רק בקיום הפיזי של הבית. זה אמנם לא שינוי הלכתי בעיקר(אמנם גם לפעמים)- אבל זה שינוי גדול של איך נראית מערכת יחסים זוגית- שונה באופן קיצוני מסבינו וסבתותינו בפולין או מרוקו. זה בפירוש שינוי פנימי שהתרחש- לא השפעה של ערכים זרים ליהדות, אלא שינוי בטבע הפנימי של האדם(ועולה בקנה אחד עם ערכי היהדות) שגורר באופן טבעי שינוי באופי מערכת זוגית.
    שינוי זה יכול לקרות רק ביהדות- כיוון שערכיה הם לא דוגמות קשיחות אלא עתידיים התפתחותיים- כלומר מלוא משמעותם מתגלית עם התפתחות עולמו הפנימי של האדם. מושג הגאולה ההיסטורי הוא מושג השייך לשינויים בעולמו הפנימי-תודעתי ורגשי של האדם קודם כל ולא רק במציאות החיצונית, ועל כן ערכיו מתעצבים ומשתכללים בהתאם.
    כדי להבדיל בין סוג שינוי כזה לבין רפורמה של אימוץ ערכים זרים ליהדות והפיכת היהדות למריונטה דתית, דרוש מבט מאוד מיוחד- מבט שלדעתי היה לראי"ה, לכן החרדים(שחסרים מורכבות זו) חשבו שהוא רפורמה.

    מה שבטוח, החיים לא קלים כאן.

    אהבתי

  5. בגדול, אני נוטה להסכים שההלכה בימינו לא תמיד מתעדכנת בהתאם למציאות העובדתית. עם זאת, בניגוד לתמונה אותה נהוג להציג, של קפיאה גמורה על השמרים, מי שבוחן את המקרים בפועל ימצא שהמצב איננו כזו. כידוע, השמרנות המוגברת נוצרה כריאקציה להשכלה ולרפורמה. גם אני מרגיש שיש התאמות רבות שההלכה צריכה לעבור, אבל אני מעדיף שינויים קטנים ומדוקדקים על פני נפילה בלתי-מבוקרת במדרון החלקלק. (בנוסף, אלכס כבר העיר על ההבדל בין שינוי בערכים לשינוי במציאות העובדתית.) אני מסכים גם שהשינויים בנוסח התפילה הם שמרניים אפילו יותר משאר תחומי ההלכה. יתכן שזה נובע מהיעדר קונפליקט ממשי בתחום (וזאת לאו דווקא לשבח).

    וכדי שלא להשאיר את הדברים תלויים באוויר, אתיחס גם לדוגמאות ספציפיות:

    פרוזבול – גם אם הוא קשור לדיון בהיבט ה"ביטול גורף של מנהג עתיק יומין", מבחינת המנגנון ההלכתי הוא לא קשור. הפרוזבול הוא מציאת loophole הלכתי כדי למנוע את העם מלעבור על איסור חמור יותר.

    נשים – גם כאן צריך להכיר את המקורות כדי להביע דעה על פסיקת ההלכה. יש נושאים שלגביהם ניתן לומר שהם תלויים במציאות החברתית או בכישורים אישיים, ואת אלה קל יותר לשנות (היתר לימוד תורה, חלק מדיני צניעות). עם זאת, יש נושאים שאינם תלויים מלכתחילה באופי קונטינגנטי של נשים, ואלו לא ישתנו גם אם המציאות תשתנה (צירוף למניין, חיוב לימוד תורה). נושא העדות הוא מעניין מבחינה זו: לימוד המקורות מצביע על כך שפסילת נשים לעדות איננה תלויה בתכונות מקריות של האישה; מבחינה פרקטית, לעומת זאת, גם בבתי דין רבניים מקבלים דה-פקטו עדות נשים. גם ירושת בנות יחד עם בנים, שאיננה נוהגת לפי דיני התורה, מתקיימת בפועל זה מאות שנים. סמיכה היא עניין אחר – אין משמעות הלכתית אמיתית לסמיכה כיום, ולכן שאלת סמיכת נשים תלויה בעיקר בהערכת היכולות של הנשים המועמדות, ובשאלה הכללית של קבלת נשים לתפקידים ציבוריים.

    גויים – פוסקים רבים מסתמכים על חידושו של המאירי ביחס לגויים, ולא ניתן לומר שההלכה לא עברה שינויים גדולים בהתאם למציאות, גם בשינויים ישירים וגם בהפעלת מנגנונים עקיפים.

    תורת התעודות – לא הבנתי את הקשר. אבל אולי מוטב שלא לפתוח את הנושא.

    (ודוגמא טרייה מהיום: תשובה שמתירה צביעת שער לגבר, למרות שלדעת חלק מהפוסקים זהו איסור דאורייתא:
    http://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=221030)

    אהבתי

  6. אז זהו… שכבר חשבו על זה. מזמן. וביהדות יש זרמים נוספים שבהם ההלכה מתחשבת במציאות החיים המשתנה.
    התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) המחוייבת להלכה, אך בשינויים המתחייבים בדיוק ע"פ הפרמטרים שהעלית (בין השאר סמיכת נשים לרבנות, תפילה משותפת, ראיית המציאות הטכנולוגית ועוד הרבה).
    התנועה הרפורמית הלכה רחוק יותר, הרקונסטרוקציה במהלך מעט שונה… בכל אופן, הם הלכו באמת ממש ולא נשבו ביהדות הרבנית.
    לטעמי, הזרמים ה"חדשים" הם היהדות עם הטעם של פעם, המייצגת את ההלכה, שכשמה כן היא "הולכת" עם הזמן ולא מאובנת באמיתות שאי אפשר להלום אותם בידע של ימינו.

    אהבתי

  7. שלום תומר,
    אני מבקר פה בבלוג לעיתים ומעריך את הפרספקטיבה שלך מאוד.
    רציתי לשאול מה אתה יודע לספר על ליקוטי מהר"ן קראתי את "תיקון הלב" של רבי נחמן מברסלב ויש לי שנראה מאוד רציני של ליקוטי מהר"ן שראיתי כבר שהוא הרבה פחות סיפורי.

    תודה

    יונתן

    אהבתי

    1. יונתן שלום,

      ליקוטי מוהר"ן הוא ספר ה"תורות" של רבי נחמן מברסלב, כלומר אוסף של דרשות שנשא. רבות מהן מורכבות ומתוחכמות מאוד, ולדעתי כדאי לך לא סתם לקרוא, אלא ללמוד את הספר בעזרתו של מישהו שמבין בזה. לדעתי זה שווה את המאמץ. אגב, אתה יכול לשלוח שאלות שכאלה למייל שלי.

      אהבתי

  8. שלום תומר
    שמחתי על ההסתייגות המסוימת שלך מדבריך, כי קריאתם כפי שהופיעו ב"שבת" היתה קצת מעצבנת עבורי. אותי דווקא תפס הדיבור האירוני על כך ש"שכל מילה היא מטען קבלי רב-מימדי", כי נראה לי שרק אם שומרים על טווח מסוים של משחק בין המילה לפרשנותה אפשר להימנע ממה שכינית "רידוד תפיסת המציאות לקליפה הדקה של פני השטח". הבעיה בעיני עם הפרויקט השורקי היא לאו דווקא הפגיעה בהטרונומיות האלוהית של התורה, אלא הפגיעה במגוון הפנים של המציאות. הצורך לקרוא פסוקים כפשוטם כרוך בביטחון המוחלט בכך שאתה קורא את המציאות כפשוטה, וכל פרשנות אחרת היא עצימת עינים או סטיה מחשבתית. דווקא מי שגדל באורתודוקסיה נדרש לגייס הררים של בטחון עצמי מופרז כדי להזיז משהו בהטרונומיה הקדושה, ובתוך כך לרמוס כל אפשרות לפרשנות אחרת, של ההלכה והן של המציאות.
    אפשר לעומת זאת, אולי, במקום למחוץ את ט' באב תחת גלגלי ההיסטוריה, למשוך אותו בצורה עדינה יותר לכיווננו, לנסות להתקיים לצידו כפי שהוא, בדו-קיום. להיות יותר דרשנים ופחות דרסנים.

    אהבתי

    1. שונרא,
      אני שמח ששמת לב לאירוניה שבדברי שם. אני בטוח שרבים תפסו אותי ברצינות. באשר לעניין עצמו, הרי שאני מחזיר את דבריך אליך: הבעיה עם רוב המקובלים למניהם היא שהם תופסים את הפרשנות הקבלית כאילו היא המובן *האמיתי והיחיד* לפסוקים השונים (גם אם יצהירו שהם לא), תוך התעלמות מהכלל הידוע ש"אין פסוק יוצא מידי פשוטו". שורק להבנתי רוצה פשוט לקחת את דברי הנביאים כהוויתם (ובסופו של דבר, כנראה שהם עצמם התכוונו להם כהוויתם, כפי שניתן להבין מתגובות אנשי המקרא למשמע נבואות שונות). נכון שיש כאן סכנה של רידוד המסר, אבל הסכנה בריחוף על פני עננים קבליים גדולה הרבה יותר לדעתי.

      אהבתי

      1. לא מקובל אני ולא בן מקובל. מה שמעניין אותי הוא הרב-מימדיות, ונדמה לי שהשימוש הקבלי בשפה פותח אותה באופן הקיצוני ביותר, גם הוא מנסה לפעמים לסגור אותה בחזרה אחריו. ובהקשר המדובר, לפעמים דווקא הנוקשות של הפרקטיקה ההלכתית מאפשרת מפלט מהפסוק שאינו יוצא מפשוטו. גם אם הנביאים התכוונו לדבר מסוים מאד כשתיקנו את ט' באב, ברגע שמילותיהם נחקקו בספר, ועוד יותר מכך כשהפכו למסורת מעשית, המשמעות שלהם נתונה בידינו. וזה דווקא לא פתח לריחוף קבלי, אלא לחיבורים גמישים וגם אישיים יותר עם הפנים השונות של המציאות.

        אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s