מוסר הנביאים והפילוסופיה של ההלכה

בשבוע שעבר נסעתי לעת ערב חזרה מהספרייה של אוניברסיטת חיפה – עת דוקטורט היא זו, והמלאכה רבה – וכשליד צומת יגור נתקעתי בפקק של לפנות ערב, חשבתי לי. חשבתי לי על הנביאים, כלומר אלו מהמקרא, ועל מה שנקרא "מוסר הנביאים", כלומר אותו קו פחות או יותר קונסיסטנטי של הטפה בו ביקשו הנביאים מהעם להיות טובים. אתם יודעים על מה אני מדבר: ישעיהו הראשון מבקש "הסירו רע מעלליכם […] דרשו משפט" (א, טז-יז); ישעיהו השני דורש "שמרו משפט עשו צדקה" (נו, א); מיכה חושב שהכי חשוב ל"עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוהיך" (ו, ח) וכו'. יחד עם זה, יוצאים הנביאים נגד הקרבת קורבנות חסרת מחשבה ו"מצוות אנשים מלומדה" (ישעיהו כט, יג).

והשאלה ששאלתי את עצמי היא, מה היא הפעולה האנליטית אותה עורכים כאן הנביאים? איך הם משתמשים כאן בשכל שלהם? ובכן, עניתי לעצמי, נראה שהם באים ומעמידים את כל המצוות כולן על כמה עקרונות בסיסיים. המצוות הרי, כל התרי"ג, אם מביטים בהן לרגע מהצד, לא ממש מסודרות בצורה הגיונית, כלומר אין עקרון הגיוני שעומד בבסיסן. הרי מה הקשר בין שמיטה לעליה לרגל? מה הקשר בין שעטנז לסוכה? מה הקשר בין לא-תגנוב לכשרות? במבט ראשון, ולדעתי גם במבט שני ושלישי, אין שום קשר. כי המצוות אינן יותר מאשר רשימה של חוקים. חלקם עוסקים בזה וחלקם בזה, תכליתם הכללית היא גיבוש גוי קדוש וממלכת כהנים, אבל אין שום הגיון או קו מחשבתי אחיד בדרך בה הם מסודרים. וכבר קבע רב בבראשית רבה (מד) שלקב"ה לא ממש איכפת "מי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף" – כלומר אין בזה הגיון. יש דרישה אלוהית. דרישה לא מוסברת, אלא מעוגנת במיתוס היסטורי (יציאת מצריים, מעמד הר סיני). במילים פשוטות: נעשה ונשמע.

אבל הנביאים לא עוברים לסדר היום על חוסר הסדר הזה. להם זה מפריע. למה? ראשית, אולי הם אנשים רציונליים יותר. אוהבים שיטתיות. שנית, אולי הם אנשים בעלי רגישות מוסרית גבוהה יותר, והם שמים לב שמפני שיש חוסר הגיון מוחלט ברשימת המצוות שיש לקיים, ועל כן יש חוסר מוחלט של היררכיה ברשימת המצוות שיש לקיים, אוהבים המוני בני ישראל לקיים דווקא את המצוות הנוחות יותר (למשל הקרבת קרבנות בבית המקדש), ופחות מקפידים על אלו המאתגרות יותר (למשל, לא לגנוב).

כך או כך, מדובר כאן ברדוקציה של המצוות ליחידות עקרוניות, במקרה זה של מוסר. "פשוט תהיו טובים" אומרים הנביאים, ומעמידים את כל התורה כולה על נוסחה פשוטה: חשוב שהאל מצווה עליך לעשות כל דבר כך שהוא יקדם את היושר, הצדק, והרווחה הסוציאלית.* מתוך רשימה ארוכה של חוקים ומשפטים חסרי הקשר הם מוציאים עקרונות, ומול פני אוסף חסר היררכיה של מצוות הם קובעים העדפה ברורה (למצוות שבין אדם לאדם).**

זה לא הלך. כלומר, היהודים לא השתכנעו. הם המשיכו להקריב קרבנות במרץ ולשנוא שנאת חינם. טוב, זה הרבה יותר קל. הנביא הידוע הבא שניסה לשכנע את העם היושב בציון לבסס את התנהגותו לא על חוק בלתי מוסבר אלא על עקרונות מוסריים (והייתי מוסיף, מיסטיים) היה ישו. הוא הציג גישה מוסרית פציפיסטית וכנועה, והובל אל הצלב. אחר כך נחרב המקדש, והפרושים עיגנו את החוק במערכת מקיפה של תורה שבעלפה שהועלתה על הכתב, שוב כרשימה של חוקים ללא עיקרון בסיסי משותף. זה תפס.

אבל זה שוב לא הספיק לכולם. הניסיונות הבאים למצוא בסיס עקרוני למצוות הגיעו במאות ה-12/13. הרמב"ם קבע שכל המצוות מטרתן אחת: לכוון את האדם (כלומר את הגבר היהודי – אם כי עבורו גם פילוסופים יוונים מצטיינים מסוגלים לכך) לדעת האל. מנגד המקובלים הראשונים טענו שכל המצוות מטרתן לתקן את הפגמים באלוהים ובעולם. שני הפתרונות האלה נותרו נחלתם האינטלקטואלית של מעטים. הרוב המשיכו לשמור מצוות ללא כל סיבה מיוחדת.

לכן כאשר במאה ה-18רווחה בקרב הציבור במערב אירופה תודעה יותר רציונלית, כאשר הומניסטים ודאיסטים למיניהם הסבירו (או "הסבירו") את מהותן של הדתות ככיוונם של בני אדם אל עקרונות המוסר הטבעי (או "המוסר הטבעי"), זנחו יהודים רבים את המצוות. חלקם היותר פלספני עשה זאת מתוך נימוק שמכיוון שהם הפנימו את המסר ואת אותו מוסר, אין להם כבר צורך באותן מצוות (שלא לדבר על כך שחלק מהמצוות ממש מנוגדות לאותו מוסר). מאידך, גם רבים מהמקובלים כבר לא היו יכולים להחזיק בעולמות המטאפיזיים שלהם בלי להסמיק, והחסידות העבירה אותם פנימה, לרבדים הפסיכולוגיים של האדם.

כלומר, אם לסכם את התהליך שעברנו כאן בקצרה, אם בהתחלה המיתוס (בריאת העולם, יציאת מצריים) שימש כצידוק יחיד לקיום החוק – כלומר רשימת החוקים שתחתם אין כל עיקרון בסיסי (שכן הצעת הנביאים לבסס את החוק על עקרונות מוסריים נדחתה), הרי שעד המאה ה-13 מעמד המיתוס ההיסטורי נשחק וכבר היה צורך בצידוק אחר. הרמב"ם הציע הסברים רציונליים (לכוון את האדם אל האמת) ומיסטו-רציונליים (לכוון את האדם למגע עם האל). המקובלים הציעו מיתוס לא היסטורי אלא מטאפיזי-מכאני (מערכת של צינורות שמימיים להובלת שפע, או חילוץ סיזיפי של רסיסי אלוהות שתקועים בחומר). במאה ה-18 הסברים אלו היו צריכים לעבור עידון כדי לשרוד: ההסבר הרציונלי איבד את החלק המיסטי שלו, והפך לאתי-מוסרי. ההסבר הקבלי איבד את החלק המטאפיזי שלו והפך לנפשי-תרפויטי.

וכיום? באופן מעניין, אלה שכיום רואים את המצוות כתורמות לתיקונו המוסרי של האדם, והם לא מעטים, מחזירים אותנו למוסר הנביאים (רק במהופך: הפעם לא נוהגים במוסריות כדי להגשים את המצווה עלינו, אלא מקיימים מצוות כדי להפוך למוסריים). ומצד שני, אלה שרואים את המצוות כמחוללות טרנספורמציה מיסטית בנפשו של האדם, והם כן מעטים, מחזירים אותנו לאתוס נבואי מעט נדיר יותר, זה של חבורות הנביאים שהיו "מתנבאות" ועל ידי כך מחוללות שינוי (תודעתי) רדיקלי בחבריהן (ראו שמואל א', י'). נראה שהפרוייקט כפוי הטובה וממועט החברים של הנביאים הפך, 2500 שנה מאוחר יותר, לאתוס שמאומץ על ידי חלקים גדלים והולכים של היהדות.

 

מיכה הנביא מסביר לעם שהעיקר הוא לעשות משפט ולאהוב חסד

מיכה הנביא מסביר לעם שהעיקר הוא לעשות משפט ולאהוב חסד

 

* אם נתפוס את מחשבתם כך מקדימים הנביאים בצורה מסויימת את קאנט או את בנת'ם שהגיעו במאה ה-18 והציעו נוסחאות אתיות פשוטות וכולות כל.

** אגב, חז"ל מודים בכך: במסכת מכות, כד, א, הם מראים איך אחרי שנתן ה' תרי"ג מצוות "בא דוד והעמידן על אחת-עשרה" (תהילים טו); "בא ישעיהו והעמידן על שש" (ישעיהו לג, טו); "בא מיכה והעמידן על שלוש" (מיכה, ו', ח'); "חזר ישעיהו והעמידן על שתים" (ישעיהו נו, א); "בא חבקוק והעמידן על אחת" (חבקוק, ב, ד). אגב, המצווה שמעמיד עליה חבקוק את התורה כולה היא "צדיק באמונתו יחיה", ומעניין שזו אותה מצווה שפאולוס העמיד עליה, או ביטל עליה, את כל התורה כולה. רב נחמן בר יצחק, שמצטט את חבקוק, חי מספיק זמן אחרי פאולוס כדי לדעת את זה, ומעניין לאן הוא מכוון כשהוא מביא אמירה זו.

11 תגובות

  1. תודה לאל על פקקי התנועה :-)

    יצא לי לשוחח עם רב חביב לאחרונה, שממש לא אהב את העובדה שבחור יהודי כשר כמוני בחר לעבור את הכשרתו הרוחנית במנזר זן ביפן ובקהילה רוחנית איזוטרית בארה"ב, והוא שאל את השאלה הקלאסית – מה היה חסר לך כאן? הרי אצלנו יש הכל…
    נכון, עניתי לו, ביהדות יש הכל, אבל מה שקובע הוא לא מה שיש בתפיסה זו או אחרת, אלא האם יש אנשים שחיים אותה באמת. למשל, שאלתי, האם כבוד הרב יעדיף להתרועע עם גוי בעל שאר רוח מוסרי ורוחני, או עם יהודי שומר מצוות אבל גס לב ורוח?
    לזכותו של הרב אומר שהשאלה עצרה אותו. אבל הוא התעשת, והודיע לי שהשאלה לא נכונה. השאלה איננה עם מי אני מעדיף להתרועע, הוא אמר, אלא מי עושה את רצון האל ותורם לתיקון עולם, וכאן גם יהודי שמקיים מצוות בלי להבין מדוע ובלי שאיכפת לו מדוע, עושה את רצון האל ותורם לתיקון עולם.

    סתם סיפור נחמד, ובשבילי גם מעורר מחשבות, שאיכשהו מתקשר למאמר.

    יום טוב,
    עמיר

    אהבתי

  2. יפה דרשת. מעניין שלפקקים בסיבוב שורש או בדרך השלום אין אותה השפעה מדיטטיבית ברוכה. או שזה אני, לא הם.
    בעניין פאולוס – קשה לדעת אם המיוחס לו אכן נאמר על ידו, ובימי חייו, ובמידה וכן – אם רב נחמן בר יצחק נחשף לשיח של חוגי הנוצרים הראשונים. גם אם כן, שים לב שהוא מתמקד במקרא; אחרת אולי היה מצטט את הלל הזקן, שאף הוא העמידה על אחת, ואת משנתו בוודאי הכיר.

    אהבתי

    1. יוסף,

      בהנחה שיש השפעה למקום, … הבדל תודעתי גדול הוא בין חשיבה באזור "יגור" (="יפחד" – הישארות בתודעה פרטית) לחשיבה באזור "שורש" או "השלום" (חיבור לשורש או למגמה)…

      אהבתי

  3. להבנתי, הנביאים אינם מטיפים או כותבי בקשות.
    הנבואה היא מצב תודעתי של ראיית מציאות כוללת נטולת אינטרסים אישיים מתוך הבנת עומק של המציאות ומגמתה המוסרית החיובית הכוללת.
    מכאן שהנבואה איננה פעילות שכלית-אנליטית.
    כדי להגיע לראיית מציאות כללית נדרש שיהיה כלל-קבוצה-צוות.
    יש סיכוי שהנבואה תחזור רק אם -נביא- יחד את עצמנו למצב של חיבור לרעיון על מוסרי משותף.
    כאשר אנחנו מביטים על המצוות מהצד ללא שייכות לרעיון העל המוסרי ולחיבור פנימי למגמת המציאות החיובית, אכן נראות לנו המצוות כחוקים נטולי הקשר, אך למעשה לכל המצוות שורש אחד עליו עמד חבקוק הנביא – האמונה. האמונה היא הכח של האדם לחיות את הרעיון שמניע את חייו באופן מלא ללא סתירות. זה מתאפשר רק כאשר הוא מחובר לנקודה רעיונית-מוסרית-חיובית שהכלל כולו מחובר אליה, במחשבה ובמעשה.
    שורש המצוות היא יצירת צוות – עם אחד שמניע אותו רעיון אחד שמקיף את כל רבדי החיים, שהוא גם חי אותו באופן שלם בכל הופעות החיים, הפרטיים והכלליים.
    המצוות נדרשו לעם כמסגרת בתקופה של הגלות שבה לפרט לא הייתה יכולת תודעתית והפוטנציאל הנבואי היה רחוק מלהתממש. ההתפתחות האבולוציונית של התודעה ולמצב של תודעה בחירית השפיעה לאורך הדורות על הפרשנות וההתייחסות למצוות.
    בדורות האחרונים הולכת ומתפתחת התודעה האישית והקולקטיבית, במקביל לחיבור החברתי והתפתחות הטכנולוגיה.
    עדיין דרך ארוכה לפנינו, אך דומה שניצני הנבואה כבר נראים בארץ …

    אהבתי

  4. אני ממליץ בחום לקרוא את איגרת י"ח מ'אגרות צפון: י"ט אגרות על היהדות' של הרב שמשון ב"ר הירש. כאן בPDF:
    http://www.daat.ac.il/daat/vl/igrotzafon/igrotzafon06.pdf

    הנושא של איגרת זו זהה כמעט לחלוטין לזה של הפוסט, אלא שההיסטוריוגופיה של המצוות – "תולדות המצוות", אם אפשר לכנות כך את הנושא – של הרב הירש שונה מאוד משל תומר. אולי את חלקכם זה לא יפתיע, אבל שיהיה…

    נ.ב.
    מעניין שהרבה מהמושגים והאישים שנכללו בפוסט הנ"ל כלולים גם בפרק:
    הרמב"ם (וביקורת נוקבת עליו), הקבלה, 'מצוות אנשים מלומדה' ועוד.

    (אשמח לקרוא את דעתך, תומר, וגם לפגוש אותך (אולי) בבית מורשה ביום ב' הקרוב…)

    אהבתי

  5. קודם כל כל הכבוד על המאמר השקול. לאחרונה היתה לך נטייה להשתלח – לא הוסיף לך כבוד ובטח לא לדוקטורט :).

    בשנה שעברה הרב יובל שרלו העביר שיעור בנושא הנ"ל:

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3769745,00.html

    ובכלל, הרב שרלו כבר מזמן יושב על המדוכה הזאת על היחס בין מוסר הנביאים להלכה כפי שהיא כיום. חפש "הלכה נבואית" בגוגל.

    כל טוב.

    אהבתי

  6. פוסט מעניין.

    שמעתי כל מיני הצעות לרעיון מאחד.
    אחת מהן היא שכל המצוות מכוונות לעבודת ה'/התנגדות לעבודה זרה. שזה קשור גם לרעיון של חירות (עבד ה' הוא לבדו חופשי..)
    אסא כשר כתב על זה ספר שיצא באונ' המשודרת. לא קניתי את כל הטיעונים שלו אבל בגדול אני מסכים עם הטענה הזאת. הוא לקח את זה יותר למקום של מלחמה בקיצוניות, שזה גם סוג של שיעבוד.

    מה שמעניין ברעיון הזה הוא שבניגוד למוסר הנביאים שאיבד את הייחודיות שלו, עבודה זרה תמיד תהיה, היא תמיד תלבש צורות חדשות.

    אהבתי

  7. קראתי את המאמר המעניין. כדאי לנסות להבין מהו מוסר הנביאים. מוסר הנביאים לא קיים לכשעצמו, כשם שהמצוות לא קיימות לכשעצמן, אלא הכל מקורו מהתורה. המלה מוסר מלמדת על צמצום. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. כשמנסים להבין את מוסר הנביאים צריכים להקפיד להבין את נבואותיהם מתוך התורה. אין דבר שהנביאים אמרו שלא נכתב בתורה, אלא אמרו מה שאמרו באופן המוכיח את דורותיהם והדורות הבאים, ואומרת הגמרא שלא
    נתנבאו הנביאים אלא לבעלי תשובה. הנביאים לא אמרו שמשפט וצדקה חשוב יותר מהקרבת קרבנות כי העם התנהג ככה או אחרת, אלא כי זה עומק התורה. הם לא ציוו סור מרע ועשה טוב כי זו דרך דיבור פשוטה להבנה, אלא כי זה יסוד היסודות של התורה. וכן שאר המאמרים של הנביאים הם הנחיות פשוטות ועמוקות המורות איך לקיים את התורה כולה. לפיכך, מאחר שהנביאים הם בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל-פה, דבריהם צריכים לשמש
    כהנחיות כלליות איך להבין את התורה שבכתב ואיך לשמור ולקיים את התורה שבעל-פה.

    אהבתי

  8. לא בטוח שיש 'מוסר נביאים' השונה ממוסר באופן כללי. נראה לי שרק הניסוחים והדגשים משתנים ביחס לתקופה ולמרחב התרבותי. כי מהו מוסר הנביאים להבדיל מכלל הזהב של המוסר האוניברסלי, בנוסח הלל או בודהא או אפלטון או קאנט או בנתאם? בקיצור, המחלוקת הגדולה היא על הבנת המציאות, הטבעית וההיסטורית והמטאפיזית, ופחות על עקרונות הטוב והמוסר, שנראים לי מוסכמים ומקובלים על רוב רובה של האנושות.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s