חוסר המעש של הרבנים
אתמול צעדתי בהפגנה שהשתרכה מכיכר הסוס לבית ראש הממשלה בירושלים, בין אלפים רבים. הייתי בעשרות הפגנות בחיי, ואם אני צריך לאפיין אותה הייתי אומר שהיתה אווירה פחות של מחאה ויותר של שמחה, של יצירה, של אחווה, של תחילת מאבק מתוך תחושת ביטחון. היה גיוון משמח של גילאים ועדות, והיו גם כמה חובשי כיפות. פגשתי את דוד גרוסמן, שמעתי שמאיר שלו היה. ראיתי כמה וכמה אנשי אקדמיה. וכמובן, זמרים למניהם לא היו חסרים.
מה שאין עדיין בהפגנות האלה הם מנהיגים דתיים (מנהיגים לא של המאבק כמובן, אלא של ציבור מסויים). אנחנו כמובן רגילים לאילמותם של רבני החרדים בכל מה שלא נוגע למגזר שלהם, אבל רבני ש"ס והרבנים הסרוגים לכאורה אמורים להתעניין במושאים חברתיים. האם הם עושים כן רק כשמדובר בגרעינים תורניים הומוגניים, שגריריהם בשכונות מצוקה למיניהן? האם רק כשמדובר ב"ריבוי הטבעי" בהתנחלויות?
מ"הרבנים הראשיים" אין כמובן מה לצפות לכלום. הרב אמסלם ואריה דרעי לא פוצים פה. הרב יעקב אריאל קרא להצטרף למחאה, אבל נדמה לי שהוא לא צעד אתמול. הגדיל (לא) לעשות הרב יובל שרלו, שטען לפני כמה ימים שמאבק אמיתי הוא מאבק שלא למען עצמך. מסתבר שעל פיו, למשל, השחורים בארה"ב לא היו יכולים להאבק למען עצמם, העניים בכל מקום לא יכולים להיאבק למען עצמם, לא יאה שהרופאים כאן נאבקים למען עצמם ותושבי גוש קטיף לא היו בסדר שנאבקו למען עצמם. תירוץ עלוב להשתמטות. אם כי היום הוא כבר כותב שאולי מדובר בתחילתה של "תנועת תיקון", ואם כן "אני רואה בכך מימוש של חזון נביאי ישראל". יאללה כבוד הרב, זה הזמן לצאת לרחוב. מי יהיה הרב הראשון שיחזיק שלט? שיצעק? שיעלה לבמה וינאם? [תיקון: הרב שי פירון נאם בירושלים. כל הכבוד, ונראה אם זה סימן לבאות.]
כי זה מעבר להבעת תמיכה או הסתייגות. מדובר בחוסר מנהיגות. איפה רבנים כרב קוק שיצאו מהמשרד ונסעו ברחבי הארץ כדי לראות ולפגוש גם את מי שאינו בדיוק מתעניין ברבנות הראשית? איפה רבנים כאברהם יהושע השל בארה"ב, שצעד יד ביד (מילולית!) עם מרטין לותר קינג במאבק נגד הגזענות? איפה רבנים כרב הראשי לבריטניה, יונתן זקס, שדעתו נשמעת בקול ובהתמדה בענינים חברתיים?
האם אילמות הרבנים מסמנת ניתוק מתמשך מהלכי הרוח של הציבור? האם היא מסמנת הסתגרות בארבע אמות של הלכה ולכן, פרדוקסלית, חוסר מגע עם העולם המעשה? או אולי כל מאבק שאינו על עתיד השטחים אינו ראוי בעיניהם? בכל מקרה מדובר בהחמצה אדירה של הזדמנות להפוך את עצמם ואת מעמדם לרלוונטי לציבור רחב יותר מאנשי שלומם.
ומילה אחרונה על "מטרת המאבק" וכל הג'ז הזה. מבחינתי המאבק השיג את מטרתו. מטרתו היא ההבנה של מעמד הביניים שהמדינה היא שלו. מטרתו היא להראות לממשלה שאי אפשר למרוח את כולם כל הזמן, ושמי שמנסה לעשות כן לא יבחר מחדש. נתניהו אמנם נלחץ מכל שטות, אבל הזיעה שהוא נוטף עכשיו היא היא מימוש מטרת המאבק: ההכרה חוצת המגזרים ששדרת מעמד הביניים שולטת בממשלה, ולא להפך. יש לנו כוח.
פלפלנותם של הנזירים הבודהיסטים
התמימות האוריינטליסטית שאפפה עבורי את הדת הבודהיסטית התנפצה כבר במפגש הראשון שלי איתה, בשהיה של חודש במנזר קופאן אשר ליד קטמנדו, לפני כ-15 שנה. אולי בהזדמנות אספר על הגיחוך וחוסר הנעימות שליוו את הלימוד שם. גם מנזר בודהיסטי, הבנתי אז, יכול להיות ממסד דתי אטום ודכאני. אף פעם, אם כן, לא היו לי יותר מדי אשליות בנוגע למושלמותה לכאורה של המסורת שהתפתחה ממשנתו של הבודהא (עם כל הערכתי העצומה לאיש ולמשנתו). אבל מעולם לא שיערתי שתהיה בלתי מושלמת עד כדי דמיון לכנסייה הקתולית.
מאמר מעניין ב-Chicago Tribune מביא כמה וכמה עדויות להטרדה מינית שעל פי הטענות הופעלה מצד נזירים בודהיסטים אסייתים שהיו במנזרים בארה"ב, כלפי אמריקאים. על פי הכתבה הנזירים נוהגים לפעמים להיעלם (כלומר לחזור כנראה לארצות מוצאם) אחרי שמוגשת נגדם תלונה, והמנזרים שלהם לפעמים אף עוזרים להם בנסיגה המהירה לג'ונגלים הסבוכים של ויאטנם או לכרכים הצפופים והמהבילים של תאילנד.
וכאן מגיעים שני עניינים מעוררי עניין. הראשון הוא שעל פי הכתבה במקרים כאלה (כמו למשל במנזר Wat Buddhadhamma ליד העיירה Willowbrook, שם הואשם נזיר בתקיפה מינית של גבר בן 30) הנזירים מאבדים את נזירותם, כלומר את סטטוס הנזיר, מפני שהם מואשמים בהפרת נדר הנזירות המינית שלהם. כלומר שלא כמו אצל הקתולים, החריגה מהכללים לא נחשבת לחטא בר תשובה.
ניתן להניח שבעוד שאצל הקתולים החטא הוא בסופו של חשבון המעשה האנושי והצפוי ביותר, אצל הבודהיסטים הוא נתפס כנפילה רוחנית וחורבנה החד-משמעי של הדרך הנזירית. כמו כן, אצל הקתולים יש מי שיסלח על חטאים. עבור הבודהיסטים הקארמה לא סולחת, ולא שוכחת.
העניין המעניין השני הוא מקרה שבו הנזיר המטרידן לא איבד את סטטוס נזירותו. זאת מקרה של נזיר מנזירי Wat Dhammaram, מנזר בשיקגו, שבמהלך סיור תיירותי במנזר כיבה את האורות, הרים את חולצתה של ילדה בת 12, ומישש את חזהּ תוך שהוא נצמד אליה בחוזקה. נציגם טען ש
"As long as we don't know any sexual intercourse, we have no reason to charge anybody on that ground … We were informed that he just touched body."
(אפשר ממש לשמוע את ההגייה התאילנדית, לא?) כלומר לא היו באמת יחסי מין, ולכן לא נכון להאשים את הנזיר בהפרת נדר הנזירות! מזמוז חזה של ילדה בת 12 אינו נחשב ממש "מין", ולכן אינו נחשב הפרה של הנדר הנזירי. ביל קלינטון היה שם קודם.
ומה מעניין בזה? מעניין הפלפול ההלכתי המצחיק. ולמה זה מצחיק? מפני שאחת המהפכות של הבודהה היתה לטעון בהודו של המאה החמישית לפנה"ס שברהמין אמיתי אינו מי שנולד למשפחה או לקאסטה הנכונה, אלא מי שיודע את עצמו ומגיע לשחרור רוחני אמיתי. ועוד לטעון, למשל, שמה ש"קארמה" טובה או רעה לא נצברת כתוצאה מהמעשה שאתה עושה בהתאם או לא בהתאם לדהרמה (שלך), אלא שהיא הכוונה שמאחורי המעשה (וראו על כך רשימה של ידידי אסף פדרמן). כלומר הבודהיזם העביר את ההלכה ההינדית תהליך של הפנמה, בו מה שמשמעותי נגזר מהמערך הנפשי, ולא מהפוזיציה או הפעולה הגופנית.
והנה צאצאיו הרוחניים של הבודהה, 2500 שנים אחריו, מקפידים על קוצו של יוד כדי להוציא את חברם זכאי. לא הכוונה של אותו נזיר היא העיקר מבחינתם, אלא האופי הטכני של הפעולה: חדר או לא חדר, מין או לא מין.זה לא שלא היו חוקים למסדר הבודהיסטי הצעיר מתחילתו – היו, ורבים. אבל התפלפלות "יהודית" כל כך יכולה לפתוח את הדמיון לאפשרות שחדירת הרעיונות הדתיים מתבצעת לא רק ממזרח למערב.
לולאת האל 
