על הקיטש ועל הקלישאה

כל מי שעיניים בראשו יכול לראות שהדתות שלנו מלאות בקיטש ועמוסות בקלישאות. כמו רומולוס ורמוס, יונקים הקיטש והקלישאה כתאומים רעבתנים מדדיה של זאבת האינסוף, ובתורם מעטרים את התופעה הדתית כולה. כמו קין והבל, הקלישאה תמיד מקנאה באחיה החלש אך היפה יותר, ותמיד מאיימת להרוגו. כאשר היא מצליחה, מתקבלת דת חסרת חיים ואות הקין שלה הוא החוסר העניין של מאמיניה בה (חישבו על המיינסטרים הפרוטסטנטי, ותראו מהי דת שרק קלישאות נבובות נשארו לה). מאידך כאשר הקיטש חומק ומתפרע בשמחה מתקבלת דת מפוארת בססגוניותה, אולם הסכנה היא להפוך את הססגוניות עצמה לדת (ודוגמאות רבות לכך ניתן כמובן למצוא בבזאר הגדול של הניו אייג').

האל הטוב שונא קלישאות, אני בטוח בזה. מצד שני, ברור לי שהוא מאוד אוהב קיטש. דווקא משום כך מעניין לראות שבדתות עצמן יש הרבה מאוד משניהם – ולפעמים קל מאוד להתבלבל ביניהם.

הנצרות הקתולית וההינדואיזם, למשל, מלאות בקיטש: דמויות צבעוניות, פסלים מלוקקים, דמעות גדולות ולבבות קרועים לרווחה – מכל מקום תוקפים אותך ביטויים של שמאלץ טהור צבוע בוורוד ותכלת וירוק זרחני – כאילו הגעת ליומולדת של ילדו של בעל מפעל לסוכר. אך גם בדתות האחרות לא חסר מהמתוק-מתוק הזה: הטיבטים עם ציורי הקיר הצבעוניים, המוסלמים עם סלסולי האותיות האינסופיים וכיפות המסגדים הירוקות, השטריימלים של היהודים, הנוצות של האינדיאנים, החרקירי של היפנים – הכל מוגזם, מופרז, מופרך.

מאידך, כאמור, גם הקלישאות גודשות את הסאה: כמה פעמים נשמע ש"הכל לטובה", "הכל אחד", "בעולם הבא נקבל את מה שמגיע לנו", "זה רצון השם/הקארמה שלך", "אלוהים הוא אהבה", "זו הדרך היחידה לישועה", "אסונות הם מבחן לאמונה", וכו' וכו' וכו'. כל כך הרבה קלישאות אופפות את האל, ואין פלא בכך שהוא עצמו הופך לקלישאה הגדולה ביותר.

אם הדת היא פתח הכניסה של האינסופי לעולם (צר ומלוכלך ככל שיהיה), אולי הגיוני שדרכי הביטוי שלה יהיו כאלה, שכן מה שמייחד את הקיטש ואת הקלישאה הוא אכן השפע, או במילים ארציות יותר, ההפרזה – כאשר אור אינסוף שוטף את האדמה הוא מגיע במסות, הרבה יותר מדי, ומה הפלא שהכלים תמיד נשברים והכל עולה על גדותיו ונשפך מהצדדים? אך הדרך בה הקיטש והקלישאה מעבדים את אותו האור לכדי הפרזה שונה, ומכאן שונה גם ערכם, לחיוב או לשלילה.

הקלישאה והקיטש, כאמור, ניחנים באלמנט בולט של עודף: בשניהם יש משהו מיותר, עומס מחניק, עודף של שפע. ההבדל הוא שבעוד שהקיטש מוציא מעצמו את היתר, שופע מעצמו על עצמו ועל סביבתו, הקלישאה אינה יוצאת מעצמה, אלא אך ורק משכפלת את עצמה, שוב ושוב, בכל מקום ובכל רגע. כך הקיטש בנברשת מפוארת בבית כנסת מוציא מעצמו ניצנוצי זוהר המשקפים האחד את רעהו, משחקים ביניהם ובינם לבין האור; ואילו הקלישאות שמשמיע רב גרוע, שאינן אלא בדלי שיעתוק שנגררו מאלפי הדרשות ששמע בעצמו, נופלות מתות מפיו על ריצפת השיש.

גם בקלישאה וגם בקיטש יש הגזמה: הקיטש חצוף מספיק בכדי לצעוק לתשומת לב, לחגוג את עצמו, את חייו הססגוניים. הקלישאה, לעומת זאת, היא דבר מת: נבלה עבשה שמתרבה על ידי כניסה טפילית למקומות פנויים (פנויים מתבונה, מיופי, מחיים אמיתיים). על כן בעוד הקיטש הוא צבעוני ומבריק תמיד, מתוק לעתים עד כדי בחילה, הקלישאה היא תמיד תפלה, חסרת טעם, מעוררת גועל – כמו תלתלי אבק ושערות היא אפרפרה, דהויה, ויודעת רק למלא פינות ריקות.

הבחילה שהקיטש מעורר בנו אינה שונה הרבה מהיראה האלוהית: תגובה ספונטאנית, אורגנית, לנוכח שפע שאיננו מסוגלים להתמודד עמו. זה יותר מדי טוב, זה יותר מדי מהטוב, זה טוב על גבי טוב על גבי טוב: קשה לסבול מתיקות כזו, קשה לעמוד תחת קפלה ענקית עמוסת דמויות מלאכים – גם במוצאנו דבש עלינו להיזהר לא לאכול ממנו יתר על המידה, פן נקיא את נשמתנו. אך זו בחילה הבאה מתוך אהבה (כידוע, בשיא המאוהבות אי אפשר לאכול), מתוך מלאות עצמית, מתוך התרגשות הדומה למהפכה הפנימית המתרחשת בנו כאשר אנחנו מסתחררים על קרוסלה או על רכבת שדים בלונה פארק. זו בחילה הבאה מתוך שפע, מתוך רצון להמשיך ולקבל גם כשאיננו מסוגלים עוד לעכל.

הגועל שמעוררת בנו הקלישאה הוא גועל פשוט של רתיעה: אנחנו פשוט לא רוצים את זה. זה דוחה אותנו. הטיפשות, הריקנות הרפטטיבית, חוסר המקוריות, הפחדנות. כמה פעמים עוד יספר לנו האפיפיור כי ישו הוא הדרך היחידה לגאולה? כמה פעמים נתבשר שאין אלוהים מלבדי אללה? כמה פעמים עוד נשמע שהקבלה היא מדע לפני שכבר לא נוכל לקחת את זה בשום רצינות? כי בעוד הקיטש מעורר בנו סוג של יראה, הקלישאה היא עצמה פחדנית, שפלה. הקיטש מלא בעצמו כל כך עד כי הוא מרוקן אותנו מעצמנו – זה מפחיד, אבל אין טוב מזה. הקלישאה עצמה היא ריקה ממהות וחסרת תוכן אמיתי, ועל כן היא מאפשרת לנו להתנשא מעליה – לבד מזה שדבר זה מעורר בנו דחייה כלפיה, הרי זה גם אסון בשבילנו.

אך ההבדל המרכזי בין הקיטש לקלישאה הוא ביושר שלהם. הקיטש מכריז על עצמו בגלוי מראשיתו: אני דביל. אני חוגג בשטותיות, אני מפריז באהבה, אני שיכור מיופי וריק מתוכן. אני אינני מתוחכם ולא רוצה להיות, אני רוצה רק ליהנות – אני רק קיטש.

הקלישאה מנסה תמיד להעמיד פני אחרת: אני מתוחכמת. אני יודעת, אני מייעצת, אני חכמה, אני מלומדת. כדאי להקשיב לי כי אני כבר עשיתי, אני כבר הייתי, אני כבר אני הרבה זמן, הרבה שכל. הקלישאה נדחפת בגסות לכל מקום שבו אין דבר אחר, וכל מקום היא הופכת לדומה, לתפל – כלומר, היא אכן מסלקת ממנו כל ניצוץ של אחרוּת, כי לא מספיק שהיא מתנשאת, היא גם תמיד זהה לעצמה בצורה משמימה (אכן, כל האגו-מניאקים הם בסופו של דבר די דומים). מה שמסתבר לנו מכך הוא שהקלישאה למעשה מכבה אורות אלוהיים, או לפחות לא נותנת להם לפרוח – ניתן לומר שהיא עצמה ידו השמאלית של האלוהים, כלומר: השטן.

הקיטש כאמור הוא אור על פני אור. אמנם חוסר התחכום של הקיטש איננו משהו להתגאות בו, אך הכנות שלו בהחלט כן, והיא בהחלט מפצה על חסרונותיו. מפני שכל כך קשה למצוא בעולמנו כנות אמיתית הקיטש הוא מעיין מים זכים, יש בו משהו טהור ותמים, הוא ילדותי וקסום ומחויך. הוא אמיתי, ולכן כל כך כיף לאהוב אותו, כל כך כיף לאהוב קיטש.

היהדות היא דת בה הקיטש (ביהודית "שמאלץ") מתקרש ומתייבש מהר מאוד לכדי קלישאה. באיזה רגע תמים וקצרצר בעבר היה הצירוף "הרב הגאון" עדיין קיטש? והאם בכלל היתה דקה שבה ציטוטי הפסוקים הנלווים לאירוע מתאים ("מי לה' אלי", "אין נביא בעירו", "ניצחו אראלים את המצוקים" וכו') לא היו קלישאה? אפילו התפוח בדבש הפך כבר לעניין יותר רפטטיבי ממתוק. חלק מדלות הקיטש בה נובע מההסתייגות הידועה של היהדות מאסתטיקה, ובטח חלק נוסף מכך שבחלקים גדולים מההיסטוריה שלה לא היה הרבה מה לחגוג. הייתי רוצה להאמין שחלק גם נובע מראייתה את העולם עצמו כשפע שעולה על גדותיו, ומה לנו להוסיף שפע על שפע?

אבל מה בנוגע למצוות – האין הן קלישאות? הן ודאי חוזרות על עצמן. בצורתן השגורה הן גם מבוצעות בצורה מכאנית לחלוטין. אך ההבדל הוא שהמצוות, גם כאשר הן מבוצעות בצורה מכאנית, אינן מנסות לספר סיפור שאינו אמת – או כל סיפור בכלל. כלומר, עשייתן היא עשייתן, ולא דיבור על מציאות אחרת. כך, למשל, הערך הסמנטי של המשפט "מה רבו מעשיך ה'" הוא קלישאתי בבירור, אבל עצם אמירתו בתגובה למראה מלבב היא הוצאה לפועל של מחוייבות שהאומר אותה לקח. קיום המצווה עצמו הוא התמקמות במרחב ובזמן, לא ניסיון לכסות עליהם בצעיף צבעוני. מכאן מובן למה נכשלו ונכשלים תמיד הנסיונות לעודד שמירת מצוות על ידי פנייה אל ערכן הסימבולי (מפילון האלכסנדרוני ועד הרש"ר הירש): באופן טרגי דווקא ניסיונות אלה הופכים את המצווה לקלישאה.

הקיטש הוא אלוהי – הקלישאה אלילית, ויש לרדוף אחרי האלוהי ולהתרחק מאלילות. כל מי שהיה בהודו יודע כי הארץ היפהפייה הזו מלאה עד להתפקע מקיטש, וכמעט לחלוטין ריקה מקלישאות. קלישאות בהודו תימצאו רק במרכזי הערים הגדולות, היכן שהגלובליזציה נעצה את ציפורניה האימתניות, ואישכנזה כל חלקה ברברית כנה. הדת ההודית היא דת הקיטש בה' הידיעה, ומספיק לראות ציור אחד של קרישנה כתינוק כדי להבין במה מדובר, ומספיק לראות את המקדש הצבעוני במדוראי כדי להפנים סופית: פאר הקיטש העולמי כפי שמעולם לא נרקח ולא יכול היה להיות מומצא ומיוצא בשום מעבדת קיטש מערבית; חרושת קיטש לתפארת שאין כמוה בשבעת הימים, גם לא בלילות ואף לא בחגים, אשר קרובה אליה רק קריית הוותיקן ושלעומתה בית המקדש, מנוחתו עדן, נדמה כבניין שיכון עובדים של עמידר, מרובע להשְמִים, נטוש וזקוק לצביעה מחודשת. הבה נצבע אותו מחדש.

המגדל המרכזי של המקדש המרכזי במדוראי

גרסה מוקדמת לרשימה זו פורסמה כאן.

18 תגובות

  1. דיון נפלא במושג ה"קיטש" נמצא בספרו של מילן קונדרה, "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום". קונדרה מתחקה שם על מקורותיו התיאולוגיים של הקיטש, ומוצא אותם בשאלה הפילוסופית בת-האלמוות "האם ישו חירבן?" הנה מהספר: "…הקיטש היא כפירה מוחלטת בחרא במובנה הפשוט והמושאל של המילה. הקיטש מוציא מתחום ראייתו את כל הדברים בקיומו של האדם שמעצם מהותם אין להשלים עמהם."
    הנה עוד שני ציטוטים משם, שמתקשרים לרשומה: "כאשר מדבר הלב, לא נאה שהשכל יסתור אותו. בממלכת הקיטש שולטת רודנות הלב." ו-"אחוות האדם על כדור הארץ יכולה להיבנות רק על הקיטש."
    הבחילה שמעורר בי קיטש קשורה, כך נדמה לי, באותה הכחשה של החרא. החיים כוללים חרא ולכלוך ורעש וכאבי שיניים, ופרחים מפלסטיק בצבע ורוד זרחני הם ניסיון (פתטי) להכחיש זאת ולברוח אל איזה גן-עדן מדומיין. תודה רבה, לא בבית ספרנו.

    אהבתי

    1. תודה עמיר.
      אכן יש מהבריחה בקיטש. אבל לא חייבת להיות. מבחינתי הכחשת החרא היא הצצה אל מעבר לפרגוד, אל המהות האלוהית תמיד של העולם כולו, כולל כל החרא שבו. לכן הקיטש עבורי הוא התגלמות ארצית של השפע אלוהי.

      אהבתי

  2. תודה על ההתבוננות מאירת העיניים.
    אולי אפשר בעקבות זאת להרחיב את המבט גם מחוץ לתחום הדת. אם למישהו נולד תינוק או שהחלים או מת או חגג יום הולדת אנחנו שולחים כרטיס קיטש וכותבים בתוכו קלישאות. הרמת כוסית לשנה החדשה, טקס יום הזכרון, נאום ראש הממשלה לרגל משהו. וכמובן חתונות ולוויות גם לולא היו טקס דתי, ועוד עוד.
    בעקבות דבריך הייתי אומר ששניהם הם הבעות של מחשבה ו/או רגש שאין בהם אותנטיות ביחס לאינדיבידואל. וההבדל הוא שקלישאה היא נסיון שקוף ומשמים לזייף ולחקות מבע שהיה ראוי שיהיה אותנטי, ואילו הקיטש באופן גלוי ותמים מבטא מצב רגשי שעוצב על ידי החברה והמוסכמות והמסורת ולא נובע מהאותנטיות של היחיד.
    בשניהם אנחנו משתמשים במקום שאין לנו יכולת לבטא באופן אמיתי ואישי מה אנחנו חושבים ומרגישים, ובכל זאת אנחנו צריכים להתבטא.
    לפעמים חוסר היכולת הוא בגלל אימפוטנציה, ולפעמים כי המאורע גדול מדי. ולפעמים כי זה פשוט לא המקום, אף אחד לא צריך שחתן או ספדן ידברו באופן אותנטי מדי.
    לפעמים זה בא ממצב של "ריחוף", איבוד המודעות והפיכחון וכניסה לעולם של רגשות ומחשבות לא אותנטיים שמוכנים מראש למצבים כאלה, שלבים ראשונים של התאהבות או של כניסה לכת דתית כלשהי עמוסים בקלישאות וקיטש.
    דעתי כדעתך שלקלישאות אין זכות קיום, לא במסגרת דתית ולא חילונית. אם אין לך משהו אמיתי ומקורי לבטא מתוך עצמך מוטב לשתוק ולהקשיב וללמוד (אלא במקום שאי אפשר בשום אופן לשמור על זכות השתיקה כמו ספדן או ראש הממשלה ביום הזכרון).
    קיטש תמיד יהיה קיים במישור הציבורי, בין הדתי ובין האזרחי, כביטוי לרגש של הציבור כציבור. אם זה מקדש כלשהו או הבית הלבן או תפאורת הקרנבל בברזיל.
    אבל לדעתי ההגדרה שלך ל"קיטש" בכמה מקומות היא קצת רחבה מדי. הפרתנון או הפירמידות והאובליסקים או קתדרלות מסויימות או ערבסקות מסויימות ועוד הרבה, על הקו הדק שבין שגב והוד לבין הפרזה ומופרכות, הם בצד הראשון.
    הארמון והריהוט של לואי הארבע עשרה אני יכול לראות בו קיטש מופרז עד גיחוך ומיאוס ובה בעת בזוית אחרת של העין גם הדרת מלכות מעוררת השתאות. זה תלוי גם בשפה האסתטית של התקופה. אולי כשזה מגיע לתרבויות שלא התחנכנו על האסתטיקה שלהן, יש מקום לחשוב שזה תלוי גם בהרגלים נרכשים.

    אהבתי

  3. אולי די כבר עם מטבע הלשון 'השתכנז' לכל דבר שהתקלקל. אולי דווקא אפשר להגיד שהתרבות המערבית חטפה לבנטיניזציה בהודו?

    אהבתי

  4. הרשימה, המעניינת מאד, מניחה איזו הסכמה יסודית מהו קיטש (מהי קלישאה, זה באמת די מובן). אני אף פעם לא הבנתי את זה עד הסוף ולא מצאתי הגדרה מספקת, גם לא זו של קונדרה שהוזכרה כאן. קשה לי למשל לקבל, למה סלסולי האותיות באסלאם הם קיטש – ובכלל, קשה לי לחשוב שיצירה לא פיגורטיבית תהיה קיטשית. (טוב, אולי אם יצבעו את המסגדים בוורוד).

    מהו לדעתך הקיטש?

    מעניין לחשוב על האיסור לעשות פסל ותמונה כניסיון, שלפי הרשימה נכשל, לחמוק מהקיטש.

    אהבתי

  5. קיטש וקלישאה הם מושגים תרבותיים הקרובים זה לזה. קיטש הוא חיקוי המוני גס של ערך אמנותי. קלישאה היא ביטוי לשוני שנעשה רדוד מרוב שימוש. בשני המושגים אכן יש עודף, עודף של חיצוניות. בקיטש קישוט והגזמה של הערך אותו הוא מחקה כדי להבליט אותו הבלטה יתירה. בקלישאה חזרה מפטפטת על ביטוי-לשוני כדי לעשותו פופולארי. בעקרון הקיטש מצוי יותר בתרבויות פרימיטיביות או אליליות, והקלישאה בתרבויות של חולין. הקודש, להבדיל, איננו קיטש ואיננו קלישאה.

    אהבתי

  6. תומר שלום,

    אני הייתי מגדיר את זה קצת אחרת:

    הקיטש זה האלוהות שבתוך החיים, קרוב יותר לאלילות.

    הקלישאה קרובה יותר למונותאיזם- אמת המונחתת מלמעלה, לא מוכרת מתוך החיים, ועל כן חסרת תוכן חי.

    שניהם תוצאה של אלוהים קטן, של אלוהים שהחיים עצמם גדולים וחכמים ממנו.

    ביהדות, הקלישאה היא תוצאה של גלות מרה, בה החיים הפכו לסיסמאות ומנטרות יבשות החוזרות בדרשות ומאמרים עם הבטחה לעתיד טוב יותר.
    הקיטש ביהדות הוא הניסיון המגוכך מעט לקחת את הסיסמאות האלה ו'לדרוש' אותם מחדש, להפוך אותם לריקוד או שיר חסידי- ברסלבי.
    הקלישאה שייכת למתנגדים, הקיטש לחסידים.

    כשניפתר סופית מהגלות, ניפתר מהקיטש ומהקלישאה כאחד, ונחזור אל החיים, בהם האלוהות גדולה על החיים, ומגדלת את החיים.

    אהבתי

    1. אלכס, רעיון יפה, אבל נראה לי שיש קלישאה וקיטש הן אצל הלמדנים והן אצל החסידים. אצל הלמדנים: הלבוש השחור והשטריימל הפך למעין קיטש (להבדיל תלמידי החזון איש הקפידו ללכת בלבוש מרושל) ולימוד דף יומי הוא מעין קלישאה (יחסית לימים בהם למדו דפי גמרא רבים מדי יום). אצל החסידים: אמירות הבעש"ט ותלמידיו הפכו למעין קלישאה (כי לא עם הארץ חסיד) וגינונים של אדמורו"ת הם מעין קיטש (אחרי שחלק גדול מעם ישראל כבר שב לארצו). מכל מקום, יש משהו חינני בקלישאות ובקיטש של הלמדנים והחסידים. בכל זאת אלה קלישאות וקיטש עם מסורת אבות :) קצת עדיף על "היפה והחנון", לא?

      אהבתי

  7. אני מסכים עם הגדרותיו של מוטי.
    קיטש הוא לא הפומפוזיות והגודש, כי אם החקיינות הזולה.

    אגב, מרוב אופנתיות עכשוית להשמיץ את השניים, הדברים בגנותו של הקיטש הפכו לקלישאות.

    אהבתי

  8. הדת ניתנה לעולם כשהיא משולבת בקיטש ובקלישאה, היות והיא ניתנה להמונים הבורים שמסוגלים להאמין בקיומו של האל.

    הקיטש והקלישאה יפים להם, לאותם בורים בעלי אמונה וחסרי ידיעה.

    אהבתי

  9. שלום תומר. קודם כל אני מאוד מעריך את הכתיבה שלך בבלוג, אתה בהחלט עושה סדר בדייסה הגדולה הזאת של הניו-אייג' והרוחניות בצורה חכמה ומעמיקה, ביקורתית ורגישה בו בעת. אז מה שנקרא: קבל לייק!!

    לגבי הקיטש: אני חושב הפוך ממך, אני חושב שהקיטש השקיים כיום בתרבות הוא אף יותר גרוע במידה מסוימת מרוע ורחוק כמזרח למערב מלהיות משהו אלוהי.
    קודם כל הצד השווה בין הקלישאה לקיטש הוא שהם שניהם מבצעים רידוד של דבר נשגב, הקיטש מרדד לחלוטין את האומנות והקלישאה מרדדת את התורות למיניהם, שניהם יוצרים תמונה רדודה של המציאות ובכך מונעים מהיפה, המורכב, האחדותי והאלוהי להתגלות, קיטש הוא אנטי-אומנות: במקום להרחיב לאנשים את ראייתם את העולם הם מצמצמים אותה, ואת אותו הדבר גם הקלישאות עושות. האלוהות נמצאת בחיים והאומנות או התורה הרוחנית העמוקה יכולות לגלות אותה , אך אומנות גרועה שבה הכל צבוע בוורוד לא מאפשרת את האלוהות והיפה – כי הרי החיים הם לא וורוד, יש גם קקה ולכן היא סוג של שקר. אותו הדבר לגבי הקלישאות.

    ניתן לומר שהאומנות משקפת את העולם על פי תפישתו של האומן ששייך לדור מסויים, לרוב על פיה ניתן לדעת על מצבו של הדור הנוכחי. בתקופת הרנסנס העולם האירופאי שיגשג והיה על הגל וגם האומנות אשר שיקפה זאת. האמנות אז הייתה מורכבת, אחדותית ואסטתית, שלושת המרכיבים שחסרים בקיטש. גם האלוהי מתגלה בתוך האחדות, המורכבות והאסתטיקה. במיתוס הפוראני על חיבוץ האוקיינוס על ידי האלים והשדים, הסומה, נקטר האלמוות האלוהי התגלה בקרקעית האוקיינוס ולא על פני השטח, הקיטש והקלישאות משאירות את האדם על פני השטח ובנוסף מרדדים לגביו את המציאות ולכן מרחיקות אותו מהאלוהי. גילוי האלוהי, או הנירוונה אשר בתוך הסמסארה דורשת הבחנה מעמיקה ויכולת ראיה אחרת, שונה על העולם שבעזרתה האומן מגלה את המורכבות, האחדות והאסטתיקה של העולם (כמו שהאומנות של תחילת המאה ה-20 עשתה – פיקאסו, דאלי, רילקה וכו') ואיש הרוח את האלוהי.
    ההינדואיזם תמיד דרש מהאדם את הראיה האחרת, הלא קונבנציונלית על העולם, אם זה יציאה מחוץ לדהרמה או לאדם שנשאר בדהרמה ישנם אידיאלים נשגבים של רמה או סיטה. הקיטש אשר שורר באומנות כיום המיינסטרים הוא ג'סטין ביבר (ילד הומו רדוד)או פופ אחר ולא הביטלס או הנדריקס או מטאליקה אשר היו במיינסטרים רק לפני כמה עשורים. רואים זאת גם במקדשים ההודים החדשים ובניו-אייג' המודרני ודבר זה מראה על רדידות גדולה שקיימת בעולם שלא מאפשרת לאדם לראות דרכה את היפה, האלהי, האחדותי והמורכב בעולם כי הם פשוט חסרים את המרכיבים האלו.

    ההינדואיזם המודרני (אני כותב זאת מהתרשמות בלבד, תקן אותי אם אני טועה!) הוא יותר לאומני, שמרני ופוליטי מחד ויותר קלישאתי וחסר עומק מאידך (כמו תנועתו של הסאי-בבא שפשוט זרק קלישאות). והדבר משתקף היטב באומנות – המקדשים נבנים ומקושטים בצורה קיטשית, וזה מאוד חבל לי שקורה להינדואיזם, דת אחדותית, מורכבת ואסתטית ביותר.

    אהבתי

    1. אליק שלום,
      תודה רבה על ההערות המעניינות. אני מסכים עם חלק מדבריך, ולדעתי אתה מציג את הדברים מזווית אחרת מאשר אני הצגתי, והמחלוקת בינינו קטנה בסך הכל. לגבי ההינדואיזם, כיום חלקים ממנו אכן מעורבים בלאומיות (בכל זאת, לפני זה אף פעם לא היתה "הודו" כמדינה אחת), אבל יש עדיין הרבה ממנו שממשיך מסורות קדומות. קשה לי לדעת עד כמה בעבר היה הקיטש חלק ממנו, כי יקשה לי לדעת גם מה בדיוק היה מבחינה ויזואלית וכו', וגם מה נחשב אז קיטש…

      אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s