על הספר "סיום הסכסוך" של אבינדב בגין

משעה שהשתחרר מן התחומים המצומצמים של ה'אני', על סבלו הארצי ורגשותיו הפעוטים, יכנס אדם לעולם חדש, בלתי נגלה, רחב ידיים יותר ועשיר יותר. נשמתו תזכה לחירות מוחלטת, תתאחד עם ההוויה במלואה, תתעלה על הזמן והמקום.

את המילים המרגשות האלה כתב לא אחר מאשר נשיא מצריים אנואר סאדאת, באוטוביוגרפיה שלו, "סיפור חיי" (תר. אהרן אמיר – מעט על זה כאן). מבין החותמים על הסכם השלום עם מצריים היה סאדאת ללא ספק בעל הנטיות המיסטיות ביותר, אולם גם נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר וגם ראש הממשלה אז מנחם בגין היו אנשים בעלי אמונה דתית עמוקה – איש איש במסגרת המסורת שלו כמובן.

לא ידועה לי מידת אדיקותו הדתית של בנו של מנחם בגין, זאב בנימין, אולם נכדו, אבינדב, מתגלה בספר שכתב כאדם בעל שאיפות רוחניות אידיאליות למדי. לאורך חמישים ושבעה קטעים קצרים, אשר חלקם ליריים באופיים ואשר כולם, בצורה יפה, כתובים בספר הן בעברית והן בערבית, פורש בגין הצעיר את משנתו. שם הספר, "סיום הסכסוך", מרמז לכאורה על השדה הפוליטי כזה שאליו מכוון בגין, אולם הקורא יבין מיד שהסכסוך המדיני בינינו הוא רק בבואה אומללה של הסכסוך שבנפשנו:

אלימות מתקיימת כל עוד הרוח האנושית מזרימה חמצן בניכור, בהפרדה, בזהות הלאומית, השבטית, הדתית. […] יהדות היא אלימות, ציונות היא אלימות, ערביות היא אלימות, אסלאם הוא אלימות. דגל הוא אלימות, המנון הוא אלימות. האלימות ראשיתה בלב.

אכן, אם משרי אריסון למדנו שהשלום מתחיל מבפנים, בגין הצעיר מלמדנו שגם האלימות מתחילה שם, ואמה הורתה היא הזהות הפרטיקולרית שלנו. כיצד אם כן עלינו להפטר מהאלימות שבתוכנו? הציטוט לעיל מראה שבגין לא מוכן להתפשר על תהליך נפשי שאינו הרדיקלי ביותר: מחיקת כל הזדהות שיש בנו עם הקטגוריות התרבותיות שסביבנו. הנה עוד ציטוט לדוגמא:

אין בעיה פולטית בעולם הזה, אין בעיה מעמדית, אין בעיה כלכלית, לאומית או דתית בעולם הזה. ישנה רק בעיה אחת – התודעה. אתה מבקש שממשלות יפתרו משברים, אולם הממשלות הן המשברים. אתה מבקש שבין הדתות יהיו הבנה וסובלנות, אולם הדתות הן אי-הסובלנות. […] אתה מבקש שזעמך הקדוש ירפא את העולם, אולם זעם העולם הוא רק השתקפות זעמך.

יש ודאי אמת בדברים אלה. בעולם שיש בו עודף של אוכל ועדיין אנשים גוועים ברעב, בעולם שיש בו תרופות למחלות שאנשים עדיין מתים מהן, בעולם שנערים שלא חסר להם דבר רוצחים ונרצחים בבילוי של יום שישי, ברור שהבעיה לא יכולה להיות רק התנאים החומריים, אלא נעוצה בתודעת האדם.

על פי בגין הכשל התודעתי של כולנו טמון בהזדהות שלנו עם מאפיינים תרבותיים ואשיותיים שונים: "כל הזדהות עם תרבות מובילה בהכרח לאלימות" הוא קובע, והתרבות לדידו היא ממילא עניין טכני. הבעיה היא שאת המעטה הטכני הזה אנחנו תופסים כאמיתי. הוא לא אמיתי:

אי הפרדה בין ההיבט הטכני של החיים, הנחוץ להישרדותנו ולשגשוגנו, לבין המהות העמוקה של הקיום, הופכת את חיינו לעקרים ורדודים. האם אנו זקוקים למילים כדי להתבונן בניצן נפתח, בילדינו, באגלי הטל המנצנצים באור הבוקר?

ממשפטים אלו אנו למדים שעל פי בגין יש בנו, בקיומנו, מהות עמוקה, ממנה אנחנו לכאורה מנותקים. המילים, כלומר המושגים והגדרים התרבותיים, הם אלה שמרחיקים אותנו ממהותנו. ובהמשך:

אלימות יכולה להסתיים רק כאשר אין עוד עימות בין פנימי לחיצוני, כאשר אינך מבקש להיות דבר מה, כאשר אתה דוחה מעליך כל אמת ששמעת, כאשר אתה מפסיק להפריד את עצמך משאר האנושות, מן העולם, מן היקום כולו

הניתוק ממהותנו הוא המקור לאלימות, וזו תסתיים רק אם נדחה מעלינו את אותם מושגים וגדרים. אולם מה ניתן לעשות כדי שזה יקרה? אנחנו הרי מלאים, גדושים, ממש מכוּננים מזהויות תרבותיות. איך נוכל לדעת, או לגעת, במהותנו? על פי בגין, אין שום "דרך" להשליט שלום בתוכנו. עלינו לתת לשלום להתרחש. זאת נעשה על ידי התבוננות:

הבה נתבונן במוח שלנו […] ההתבוננות עצמה, השאלה, ההד שיחזור – יתחילו לפרום קשרים.

בפעולת ההתבוננות יש עוצמה, היא תתחיל למוטט חומות. היא תחשוף את הלב.

ההתבוננות הזו איננה מדיטציה – בגין יוצא נגד כל תרגולת רוחנית ממוסדת (שהרי היא גם חלק מתרבות מסויימת, לא?). זו התבוננות שאינה מנסה לשלוט ואינה מתיימרת לשפוט. זו התבוננות ותו לא. ודווקא בכוחה של ההתבוננות הזו לפרום את הקשרים הפנימיים בנפשנו. אחרי שאלה יפרמו, מה שיוותר הוא דממה דקה:

בשקט, בדממה, ישנו נצח. ישנה אחריות מוחלטת לכל. בתוך הדממה אין עוד פיצול. הנפש היא הכל

ריקות כזאת היא שקט, שקט מוחלט. בשקט הזה קיימים צמיחה, קמילה ויופי.

לשקט הזה מכוון אותנו בגין בספרו. הוא לדעתו התרופה היחידה לאנושות המסוכסכת בינה לבין עצמה.

שאיפה אל המוחלט על חשבון היחסי

רעיונותיו של בגין יפים. יותר מזה: הם טהורים. בגין מכוון לקצה הטהור ביותר של הרוחניות, היכן שאין גורו ואין טכניקה, אין תורה רוחנית סדורה ואין אפילו אלוהים. כמובן, בגין לא חשב לבדו על רעיונות יפים אלה. כל המצוי בספרות הרוחנית של המאה העשרים יכול להתרשם בקלות שהדברים שאולים, במובנם, בסגנונם ולפעמים כמעט מילה במילה, מכתבי ג'ידו קרישנמורטי, אחד הפילוסופים והמורים הרוחניים הגדולים של המאה העשרים.

רעיון האלימות הפנימית כמשפיעה על החיצונית, רעיון חוסר ההזדהות עם כל המבדיל בינינו, רעיון ההתבוננות הנייטרלית (קרישנמורטי קרא לזה Choiceless Awareness) ושלל רעיונות אחרים לאורך הספר – כל מי שלמד את כתבי המורה ההודי הגדול מבחין מיד שבגין מדבר קרישנמורטית שוטפת. חיפשתי וחיפשתי הלוך ושוב בספר אך לא הצלחתי למצוא איזשהו גילוי נאות על כך, וזה כשלעצמו בעייתי מאוד בעיני.

אבל זו לא הבעיה העיקרית של הספר. בעייתו העיקרית היא בדיוק החד צדדיות שלו, הרצון לטוהר שלו, הראייה המונוכרומטית שלא מסוגלת להבחין במורכבות שבמציאות חיינו. עבור בגין, כפי שראינו בציטוט הראשון לעיל, כל מבנה תרבותי הוא "אלימות", וכך גם כל סממן של זהות עצמית. הדבר היחיד שאינו אלימות הוא אותו שקט בסיסי שנמצא בתודעתנו, שבשביל להגיע אליו יש לנתק עצמנו מכל הנ"ל. בדיוק כמו קרישנמורטי, גם בגין אינו מסוגל לראות כל יופי או אמת בשום מעשה או מחשבה אנושיים.

אכן, על פי בגין "אי-אפשר לאהוב מדינה או עם, אי-אפשר לאהוב ארץ והמנון, זו אינה אהבה כי אם אדנות ורכושנות". האם אכן אי אפשר? האם באמת כל אהבה כזו היא רכושנות? מה ניתן לומר על פשטנות שכזו? בגין נשוי ואב לשלושה – האם אהבתו לילדיו, שנובעת מן הסתם גם בגלל שהם ילדיו, היא רכושנות? האם העדפתו את אשתו על פני אחרות היא אלימות? ובכלל, האם לא עצם אהבתם הרבה של סאדאת ובגין איש איש למדינתו והרצון לראות בשגשוגן היא שהביאה אותם לבסוף לעשות שלום? וכפי שראינו סאדאת ידע דבר או שניים על התבוננות פנימית.

נדמה שבגין אינו מבין שבני אדם אינם רק שקט, ובשם אהבת האדם שלו הוא רוצה להשתיקם. ג'.ק. צ'סטרטון הציע פעם לשאול את הדוחפים לביטול הלאומיות בשם האנושות איך ייתכן שהם אוהבים כל כך את האנושות ושונאים דבר שהוא אנושי כל כך. בגין אוהב את הקיום עצמו, רק לא חלק מהתופעות שבו – אלה הקשורות בבני אדם. "החסד הוא זרע נובט, עלים מניצים, פרח, הריקבון הנכפה. […] החסד הוא מארג אינסופי של חיים ומוות, תמורה אדירה הנעה מאז ולעולם." כותב בגין, ויש לשאול אותו: האם אין החסד גם לאומיות, דת ושאר רעיונות שמאמינים בהם בני אדם? למה יגרע חלקם של אלה במארג החסד האינסופי?

אין זאת אלא שכמו מורו קרישנמורטי נופל כאן בגין לאחת המלכודות הרוחניות הנפוצות, והיא העדפת המוחלט על היחסי. בשאיפתו לביטול הפרטיקולרי דוחף בגין לאיון האנושות באבסולוט הריק ממאפיינים. זה אולי ישחרר אותנו מאלימות, אבל גם מהפרייה הדדית ויצירתיות.

ועם כל זאת, קולו של בגין הוא קול שחשוב שישמע, ויש בו אמת. הוא קול קיצוני ולא מעשי, אבל במחוזותנו כיום, שבהם הלאומנות והפנאטיות הדתית מולכות בגאון, הוא נציג חשוב של הצד השני, שעם כל הבעיתיות שבו, הוא בכל זאת שפוי יותר, ובטח מסוכן פחות, מנציגי הקיצוניות הנגדית.

אבינדב בגין, סיום הסכסוך, אחוזת בית, 2010, 154 עמ' (עברית וערבית). המאמר התפרסם השבוע במהדורת החורף של מגזין אדם עולם, ואתמול עלה באתר מעריב.

25 תגובות

  1. וזה מזכיר את שירו של זהר איתן, מה רוצה הרוצח הסדרתי:

    הָרוֹצֵחַ הַסִדְרָתִי רוֹצֶה שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה אַהֲבָה.
    כְּמוֹ בֵּיצָה, הוּא מַסְבִּיר.
    כָּל מַה שֶׁאֵינוֹ אַהֲבָה צָרִיךְ לְהוֹרִיד, אוֹמֵר
    הָרוֹצֵחַ הַסִדְרָתִי, לְשַיֵּף, כְּמוֹ
    בֵּיצָה. אֵין לוֹ מָקוֹם, הוּא
    אוֹמֵר, מַה שֶׁאֵינוֹ דֵּי
    חָלָק, עָגֹל אוֹ
    לָבָן.

    אהבתי

    1. עידן,
      לדעתי הלכת רחוק מדי באנלוגיה (גם אם מרומזת) בין הקיצוניות של הרוצח הסדרתי לסופר בגין.
      לפני כשנה שמעתי ריאיון עם אבינדב בגין בתוכניתו של רזי ברקאי בגלי צה"ל. הוא חזר על הרעיונות שתומר מפרט כאן, שלי אישית נשמעו הולמים ונאים, ולא התרשמתי כלל שמדובר בהוזה או בפאנט. מר ברקאי מצידו ניסה לתהות על קנקנו של הסופר וכמעט לאנוס אותו לכפור בתורתו של סבו/אביו, אבל העלה חרס בידו. וטוב שכך.
      אני מסכים שהרעיונות טהורים וגם יודע שאינם מעשיים בחברה העולמית כיום. אבל, כל הוויה ראשיתה בתודעה וטוב שנכתב ספר כזה שמתייחס לנושא הטעון של הסכסוך מזוית רוחנית. שם לדעתי (גם לדעתי) טמון הפתרון לסכסוך.

      דבר נוסף – תומר, האם בגין משתמש במילה המפורשת "שנאה"? כי הרי "אי אהבה" אינה בהכרח שינאה אלא לכל היותר אדישות, התנתקות, ואולי לכך מכוון הסופר?

      תודה על הדברים.

      אהבתי

      1. דוד,
        ראשית, כמובן שלא עולה על דעתי שלבגין הצעיר כוונות אלימות כלשהן, והשיר יפה כשלעצמו ומבטא רעיון מסויים, ותו לא.

        לגבי השנאה – מה ההקשר לשאלה?

        אהבתי

        1. ההקשר משתמע מהבחירה שלך לשים את מר בגין וצ'סטרטון בכפיפה אחת (כלומר, באותה פסקה) תוך שאתה מביא ציטוט מדברי האחרון שמנגידים את השנאה והאהבה.

          לכן הסתקרנתי לדעת אם גם לך השתמעה ניגודיות כזו בספר.

          אהבתי

          1. אה. תראה, אני לא זוכר את המילה שנאה (האמת שכתבתי את הרשימה הזאת כבר לפני איזה זמן), אבל בגין מדבר בפירוש על "אלימות", שנובעת מהזדהותו הרכושנית של האדם עם רעיונות וגופים שונים. כך שאני חושב שמדובר ביותר מאדישות.

            אהבתי

      2. לא התכוונתי שבגין עצמו איש אלים, או קיצוני במובן המקובל. הוא נשמע ההיפך הגמור. אבל הרעיון שהוא מעלה הוא כן. המחיקה המוחלטת כמעט והשלילה הגורפת שלו של כל מה שאנו קוראים אנושי – ועוד ההצגה (המרומזת) של זה כפיתרון חברתי כללי, הוא אלים ו"משייף" ממש. אני מעריך ומוקיר את קרישנמורטי, ויש לא מעט אמת במה שהוא אומר, אבל אני חושב שהוא הולך רחוק מדי.

        אנחנו חיה, סוג של קוף, מוחנו מוח קופים ונשמתנו נשמת קופים. אפשר ורצוי לשאוף, אבל גאולתינו, אם תגיע, תהיה גאולת קופים. נסיון לעוף כמלאכים, יגרמו לכך שניפול חזק על הרצפה.

        אהבתי

  2. באמת הייתי במתח בחלק הראשון של המאמר שלך – מתי מישהו (כלומר אתה) כבר יגיד את המילה קרישנמורטי? וכמובן שזה הגיע.

    לדעתי קרישנמורטי היה מפוכח וקיצוני בעת ובעונה אחת – וחשב שצריך לדבר באופן חד משמעי כי האנשים נוטים להתחמק ולחפף, ולהגיד אבל… אבל… (ומשתמשים בנימוק כמו "האם העדפתו את אשתו על פני אחרות היא אלימות?") כדי לא לעשות את הנחוץ.(וראה הסתייגותי מהמונח "עשייה" בפסקה הבאה).

    גם הוא עצמו לא קיים את תורתו במלואה, אם מדובר בעשייה, ועדיין אין זה גורע מאמיתותה. צריך להבין, לקבל, ולנסות לראות מה קורה (לא "לעשות"). הראייה היא העשייה, היא ההבנה,

    נכון, העדפת אישתך על פני אחרות היא אלימות, דקה ככל שתהייה, וגורמת לסבל כמאמר הבודהא, וזכותך לבחור בסבל, אבל אם תתעלם ממנו הוא לא יעלם.

    וזה שבגין הצעיר לא הזכיר את ק. גם בזה הוא הולך בעקבותיו – גם קרישנמורטי טען שתורתו הגיעה "ללא מורים" למרות שכשהיה צעיר טחנו אותו עם מיסטיקה ותורות מזרחיות, והוא בילה במדיטציה שעות וימים ארוכים.

    אהבתי

  3. בספרה של ביירון קייטי, אשה מוארת שעזרה להרבה אנשים, ישנה דוגמה למה לא להעדיף את המוחלט על היחסי.

    קייטי ביירון התעוורה כמעט לגמרי, ומכיוון שהיא לא attached לעיניים שלה היא היתה מאושרת גם במצב של עיוורון. רק בעלה שחיפש אפשרויות להשתלת קרניות הציל את ראייתה. היא ציינה שלולא הוא, לא היתה טורחת. או, במילים אחרות, העולם לא היה כמעט מתקדם עם הגישה שלה. ממילא מאושרים, אז למה להתאמץ?

    זאת דוגמא לכך שכל עוד אנחנו חיים בעולם הפיזי והיחסי עלינו להתחשב בו בדיוק כמו אל העולם המוחלט.

    אהבתי

  4. אהבתי מאד את המאמר- תודה!

    באמת משמח שיש מישהו שכותב בעברית דברים כאלו. למרות הדמיון המדהים לק', מי יודע, אולי התובנות הללו הגיעו אליו בלי עיון בספריו.

    עזרת לי לחדד שוב ויותר לעומק את המסע שעברתי- מהתלהבות ממשנתו הטהורה וחסרת הפשרות של ק' (ודומיו), דרך החוויה שכל זה טוב ויפה אך לא ממש מסתדר עם כך שעדיין נשארתי עם חווית העולם הדואלית, כולל הכאב והסבל.
    אך מה החלופה, באמת?
    האם החלופה היא למשל הקבלה, אשר מכירה בכיבוד הריבוי שבתוך האחד, ונותנת לריבוי הזה תפקיד ומטרה?
    משום מה רוב מורי הקבלה, מרוב מטרתיות, מגיעים לבסוף למהלך של ניסיון ליצור חברה חדשה תוך שימוש בכלים כיתתיים שונים המגבילים את החופש של שוחרי החופש עצמם.
    לכן, גם ההתקרבויות שחוויתי לקבלה (והיו כמה) הסתיימו לבסוף בתחושת דחיה מצידי ורצון להתרחק ממעגלים אלו.

    באמת יש משהו נקי ושפוי במסרם של בגין הנ"ל וקרישנמורטי, בכך שהמסר הזה אין בו את זרע הפורענות שנוטה לגרום לשוחרי רוחניות ומוריהם לעסוק בשאפתנות רוחנית, ובכך ליפול שוב למעגל הבידול והאלימות, ממנו ניסו להימלט.

    אבל איך באמת נשארים נאמנים לעצמנו ולמוחלט, ועדיין לא משאירים את הנגיעה שלנו ברוחני במקום המנותק מחיי היום יום?
    איך מחברים בין שמיים וארץ?
    זו השאלה שהולכת ומתחדדת וחוזרת בי ככל שהזמן עובר…

    לאחרונה פגשתי ברשת מורה נחמד (פילוסוף-סטנדאפיסט הוא קורא לעצמו) שמצליח איכשהו להציג פתרון לכך, Tim Freke.
    למי שמעוניין.

    אהבתי

    1. לילך את מתארת ממש את אותן תחושות ושאלות שאני מתחבט בהם כיום
      בחיבור בין שמיים וארץ,השאלה הזו שמתחדדת, במיוחד בקשר לקבלה מול הפילוסופיות הרוחניות אחרות. אשמח לחלוק איתך חוויות תובנות ושאר ירקות…

      אהבתי

      1. ולגבי דבריך על החופש, לפי הבנתי היהדות/קבלה מדברת על כך שהחופש האמיתי
        הוא דווקא בעבדות (השם), מכיוון שאין בחירה חופשית ואנחנו כמו מכונות שמונעות ע"י הרצון (במובנו הקבלי, כיסוד הקודם לכל, גם לתודעה ולמחשבה) ולכן אותו חופש עליו את מדברת הוא מדומה למעשה.

        אהבתי

  5. הסיבה היחידה שהרעיונות האלה פחות מסוכנים מלאומנות קיצונית הוא שהם לא ברי ישום כפי שהיא. הם הרבה פחות אנושיים. אם אני מנסה לדמיין עולם שבו הם מיושמים, הרי שזה עולם זה לא משנה יותר אם יש או אין אלימות, מפני שדבר כבר לא באמת משנה בריק המוחלט, באין. זה תיאור של מוות פואטי. זה מזעזע ואנטי אנושי.

    אהבתי

    1. או שזה………נשגב ומרנין….ולא אנושי.

      אפשר להגיד למשל, שזה כן אנושי, כי לבני האנוש יש את היכולת המיוחדת להיווכח בקיומו של המימד הריק/האינסופי הזה.

      ומה זה, בעצם, להיות אנושי? האם הדחפים שלנו הם "אנושיים" או שיותר נכון לקרוא להם "חייתיים"? האם יכולת החשיבה היא האנושית?
      ואם כן- מה הופך אותה יותר רכה וחמימה מאשר החיבור למימד שהוא מעבר ל"אני".

      נכון שיש שאלה שכנראה עוד דורשת מענה- מה זה להיות אנושי במלוא מובן המילה- כולל חיבור למימד המוחלט, וכולל כל שאר מיימדי הקיום שלנו.
      לאחרונה שמעתי ציטוט של מורה רוחני כלשהו שאמר:
      לדעת את הרוחני- זה נשגב. לחיות את הרוחני- זו אהבה.

      אהבתי

  6. כשם שבריות שונות זו מזו, גם ציבורים שונים זה מזה, ולאומים שונים זה מזה. האדם פרטי וגם חלק מהכלל, ודרך תיקונו כדברי המוסר של החכם הסיני העתיק: ראשית-כל יתקן אדם את עצמו, אח"כ את משפחתו, אח"כ את עירו, אח"כ את עמו, ואח"כ את העולם כולו. אם בני אדם ילמדו לכבד את השונות ביניהם אזי המציאות תתעלה מבחינה מוסרית ורוחנית. אחרת, חוסר הבנות או כפיית דעות של ה"אני" על ה"זולת" יוצרת אלימות. להקשיב לדממה זו מדה טובה. מדה טובה יותר,
    שאינה קלה להשגה, להקשיב לאמת של רעך. ואהבת לרעך. כמוך!

    אהבתי

  7. לא כל מה שאנושי הוא יפה. אונס הוא אנושי. שנאה היא אנושית.
    הסטוריה ואבולוציה, גרמו לי להיות כאן ולו להיות שם. אין בכך דבר.

    אהבתי

  8. בהמשך למה שכתבה גליה – בלי אלימות לא הייתי יכול לקום בבוקר, אם לא היו לי תכונות כמו צרות עין, תחרותיות, קנאה ורכושנות לא הייתי יכול להתקיים בעולם – בשום עולם ובשום סוג של חברה, אם אתה מלא אהבה,קבלה ושביעות רצון אתה תשכב במיטה בלי שום מוטיבציה לקום עד שתמות ברעב, רק האלימות שבך שאומרת 'לעזאזל, אני רעב עכשיו' גורמת לך להוציא את עצמך מהמיטה בבוקר ולהכין לעצמך משהו לאכול. כמובן שזה לא נראה לנו כמו אלימות כשזה בא במינונים קטנים בדיוק כשם שלהתלבש לא נראה לנו כגנדרנות.
    אין בכלל תכונות, יצרים או רגשות 'שליליים' יש רק כאלו שגורמים לנו להישאר במקום אחד ו/או להמשיך לעשות מה שאנחנו עושים ויש כאלו שגורמים לנו לרצות שינוי. אם אני מרגיש מסופק, מלא אושר ואהבה כנראה שאני נמצא במקום טוב או עושה משהו טוב ואם אני מתוסכל, ממורמר וכועס כנראה שאני צריך לשנות משהו במצב שלי.
    נכון, חלק גדול מאותם רגשות שגורמים לי להרגיש לא נוח במקום שבו אני נמצא הם לא 'שלי' אלא מושתלים אלי מבחוץ (למשל להרגיש שאני פשוט חייב מכונית יותר גדולה משיש לשכן, אם לשכן הייתה מכונית קטנה לא הייתי חושב על זה בכלל) אז מה? בני אדם הם יצורים חברתיים ומי שאיננו אוטיסט מושפע מהסביבה.

    אהבתי

    1. מה שכתבת נכון ויפה….

      תמיד יש את השאלה הזו של המוסריות או הערכיות- האם באמת להיות רוחני או מחובר לרוחניות זה אומר שאני אהיה בן אדם טוב יותר במושגים המקובלים?
      האם הבנה/תודעה רוחנית גורמת לאדם להיות יותר מוסרי, יותר טוב?

      בדיוק היום חשבתי על כך שהתשובה היא- שרק במידה מסויימת.
      מה הכוונה?
      מודעות רוחנית נוגעת ל"תפיסת מציאות". אדם "רוחני" אמור לתפוס רמה מוחלטת וגבוהה של המציאות, הכוללת בתוכה את כל שאר רמות המציאות.
      אם נדמה זאת לאדם עיוור צבעים, שפתאום יכול לראות צבעים, ולכן יש לו תפיסת מציאות יותר מדוייק, ישנם דברים מסויימים להם יוכל להגיב ביתר דיוק כעת.
      באותה צורה, אדם שתופס את המימד ה"מוחלט" של המציאות, יכול במקרים מסויימים להגיב בצורה יותר "נאמנה למציאות".
      קשה לצפות באיזה אופן זה יתבטא, אבל זה עשוי "לקצץ" חלק מהתגובות הנוירוטיות או המוגזמות שהיו יכולות להיות מנת-חלקו.
      לדוגמה, אולי עדיין יהיו לו דחפים אגואיסטים או חייתיים שהוא יפעל לפיהם, אך ייתכן שיהיה איזה גבול שהוא לא ילך מעבר לו כדי להשיג מה שהוא רוצה, בגלל שהוא מבין ורואה שהפגיעה בזולת היא פשוט זהה לפגיעה בעצמו.

      בפשטות, יכול להיות מאד שאדם מואר יכול להיות ביל-גייטס, אך אני בספק אם הוא יכול להיות היטלר.

      אהבתי

  9. הכיוון של בגין מאוד מוצא חן בעיניי, בגלל שגם אני נוטה לאידיאולוגיה טהרנית.

    מפליא בעיניי שתגובה נפוצה להצגת אידיאל היא להתייחס אליו כאל יעד ריאלי, ואז לדחותו על הסף בטענה שהוא לא ריאלי. אידיאלים, כמו פציפיזם, מלכתחילה נועדו להיות כיוונים ולא יעדים, הם מלתחילה עולים לרוב כריאקציה לתחלואי המציאות הנוכחית ולא כרעיונות נטולי קונטקסט (הגם שהם לרוב מוצגים כנטולי קונטקטס). בעיקר מפליא אותי שאני עושה בדיוק אותו דבר, כשאני פוחד או מיואש או כועס אני תוקף את האידיאלים בדיוק באותן שיטות, של להאשים אותם בחוסר ריאליות, ולפיכך כאינם שווים השקעה. אני אדיוט, וכך גם כל מי שפסל פה את האידיאלים שבגין מציג כלא ריאליים.

    אני רק רוצה להבהיר שדבריי לא נוגעים לביקורת של תומר, שהיא יותר מורכבת מכך, ואיתה אני מסכים. תומר, להבנתי, מבקר את האידיאלים של בגין על זה שהם שוללים/מתעלמים/מבטלים אספקטים חברתיים, שהם אספקטים מהותיים של המציאות. אי אפשר לחיות רק בתודעה, ושהאידיאל יהיה שכולנו נהיה שקועים רק בתודעה נקיה כל הזמן כפתרון. מצד שני, כאמור, ככיוון, זה אידיאל חיובי, בטח לאור המציאות הנוכחית.

    אהבתי

    1. מוסיפה משהו…

      קרישנמורטי בעצמו דיבר הרבה על הצבת מטרה ואידיאלים כעקרים. לפי מה שאני זוכרת הוא טען באופן ברור שרוחניות אמיתית היא נטולת אידיאלים או כיוון.
      לפי ק', כל מטרה רוחנית (או אחרת) נובעת מרצון לצאת מהמלכוד בו אנו שרויים כעת, מה שמביא ליצירת כיוון "הפוך" למצב הנוכחי, אשר מכיל בתוכו את זרע המלכוד עצמו.
      לפי ק' כל אידיאל הופך באופן בלתי-נמנע לכלא בפני עצמו. גם אם נשים את "החופש" או "הטוהר" בתור אידיאל אליו אנו שואפים, ניכשל, כי נפספס את מהותו האמיתית של החופש והאמת.
      זו הסיבה שק' התנגד להליכה בדרך רוחנית קונקרטית, או הליכה אחרי מורה או סמכות. בעיניו, עצם ההליכה בדרך, משמעה שאנו מצפים להגיע, ובכך אנו מפספסים את העובדה שהאמת היא תמיד ובלבד כאן ועכשיו.

      הבעיה היא כנראה שק' עצמו לא הצליח להמנע מהמלכודת של הצבת הגישה הזו כסוג של אידיאל שאמור להביא לסוג של שינוי חברתי גורף ותיקון עולם. הוא ניסה להקים מוסדות חינוך לילדים שעובדים לפי גישתו, ודיבר על כך שהגישה הישירה לאמת יכולה להשפיע על העולם ולהביא לאינטגרציה בין ההפכים בעולמנו.
      כלומר, הוא ניסה לשנות את העולם דרך האידאל נטול האידאל שלו…

      אהבתי

  10. תודה לתומר על הביקורת הנכונה.
    אכן, אדם ללא שייכות הוא אדם תלוש, ואנחנו יצורים חברתיים – כלומר מעדיפים חברה אחת על אחרת. אם נחליף "לאומיות" ב- "תרבות", יגדל האבסורד בקריאתו של בגין: באיזו שפה נדבר אל ילדינו? האם בגין מואס בחירות של אנשים לדבר בשפות שונות?

    גם עדו צודק, וזו גם תשובה לוושו: להיות אדם פירושו להיות גם שטוף ביצרים. התרבות קובעת כיצד נשלוט ביצרים. אילו יצרים נרומם, ואילו נשפיל ונדכא (גם אלטרואיזם ואמפתיה הם יצרים). אונס הוא אנושי כמו אמפתיה? אם בגין שולל כל תרבות – כיצד אגיד לילדי שלאנוס זה רע, ולאהוב זה טוב? באספרנטו?

    למה מה שבגין כותב הוא בעייתי?
    משום שקול "קיצוני ולא מעשי" לא מציב איזון מול קיצוניות הצד השני, אלא מקצין אותה. עמדה טהורה לא מזיזה לקיצונים. עמדה מתונה (כלומר קרובה לדרך האמצע) מהווה אלטרנטיבה ריאלית יותר למתנדנדים. מי שרוצה להשפיע (שלא באלימות) – שלא יהיה קיצוני. שלא יהיה צודק כל כך.

    מן המקום שבו אנו צודקים
    לא יצמחו לעולם
    פרחים באביב.

    המקום שבו אנו צודקים
    הוא קשה ורמוס
    כמו חצר.

    אבל ספקות ואהבות עושים
    את העולם לתחוח
    כמו חפרפרת, כמו חריש.

    ולחישה תשמע במקום
    שבו היה הבית
    אשר נחרב.

    (יהודה עמיחי)

    אהבתי

  11. ציטוטים יפים אני רק לא מבין למה נחוץ לנו בגין כשכל זה נאמר כבר אינספור פעמים ונכתב באינספור ספרים. הלא כבר קיבלנו את הגיטה, הקאנון הפאלי ושיחותיו של קרישנמורטי היקר שהוזכר כאן. האם לקבל את כל זה דווקא מעוד בגין לא חוטא למטרה של שבירת זהות תרבותית כוזבת?

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s