לפני כשנתיים הייתי בקהל של מה שהסתבר כהצגת התיאטרון הטובה ביותר שראיתי. מדובר היה מחזה בשלוש מערכות שהעלתה כיתה יב2 בבית הספר האנתרופוסופי, דרמה אדירה שנכתבה ובוימה על ידי ידידי יונתן לוי ונקראה קרבן: מופע פולחן – בשירה, תנועה ועבודות עפר. ומופע פולחן זה אכן היה: שתי מערכות המחזה האחרונות הציגו מחוות מפורשנות לשתיים מהדמויות המיתיות החשובות של האנתרופוסופיה, לוציפר ואהרימן, ואילו המערכה הראשונה, המרהיבה ביותר לדעתי, היתה כולה פולחן מילולי וויזואלי למַלְכִּיטַוָּס, אלוה לא מוכר, גאון ונדיב ואכזר.

הנה חלק מעדותי כפי שכתבתיה זמן מועט לאחר החוויה:

המחזה התחיל באמפיתיאטרון בין העצים, כאשר המערכה הראשונה היתה למעשה פולחן פגאני צבעוני בו ספינה ועל גביה כלה וכלובי ציפורים מפליגה אל "אנטי-אטלנטיס", ממלכתו של "מלכיטוס". השחקנים היו לבושים בלבן-שנהב וניגנו ושרו שירים שנכתבו והולחנו במיוחד למחזה (למי שמכיר את סגנון הראפ-המשיחי של לוי, זה מה שהקהל שמע שם). הספינה הולכת ומתקרבת ליעדה, עד שהכלה, תוך זימרת-ראפ וירטואוזית במקהלה, עולה כמנחה למלאך הטווסי שבתורו, כגוש מתפרץ של יוהרה, מקבל אותה ומכריז: "עולם: אתה אשתי! זמן-חלל: אתה מיטה! אדם: אתה בתולים! אני מלכיטווס".

"המערכה הראשונה היתה תענוג ויזואלי ואודיאלי", המשכתי וכתבתי שם, "התלבושות היו תאווה לעיניים, ושירי הראפ ממתקים לאזניים". המחזה, כתבתי, עשה אותי לרגע פגאני, וזה היה מפחיד ומעורר.

מהראפ המשיחי של יונתן לוי התבסמתי פעם אחת מאוחר יותר בפסטיבל עכו, שם הוא עצמו להטט בלהג האלוהי. כעת, אני שמח לומר, ניתן לטעום מיצירתו של לוי בגיליון האחרון של מטעם – גליון 25 מגיש את הפואמה מַלְכִּיטַוָּס, גרסה כתובה של יצירתו של לוי על (ולכבוד) האל ההוא.

דַּבֵּר, טַוָּס שָׁחֹר
אֶת מְנִיפַת הַזֹּהַר הָאָפֵל

נְשֹׁף, טַוָּס, מָנִיפֶסְט
הָאָרֶץ הִיא גַּחֶלֶת
וְהַנְּשָׁמוֹת – זְרָדִים.

ברם ייתכן ולא שמעתם עדיין על מלכיטוס. בספרו Meetings with Remarkable Men מספר המיסטיקן הארמני ג'.א. גרודייף על כת היזידים, אותה הוא פגש פה ושם במסעותיו בתחילת המאה העשרים. גורדייף מכנה אותם "עובדי שטן", כפי שמכנים אותם האנשים שסביבו, ומתרשם מהרצינות בה הם מתייחסים למאגיה. היזידים אכן אוחזים בתורה איזוטרית צבעונית ואכן עובדים את הדמות שתופשת את אותו מקום מיתולוגי כשטן במסורות דתיות אחרות: מלכּ טאווס, או מלכיטווס, הוא עבורם מלאך בכיר שסירב לפקודתו של האל להשתחוות בפני האדם. בנצרות ובאיסלאם אותו מלאך נזרק מגן-עדן והפך למלך הגיהנום. אצל היזידים הוא קיבל מהאל את כדור הארץ לשלוט עליו, ואין לאיש רשות לערער על סמכותו.

היזידים הם דת "מזרחית" מהבחינה הזאת ששורשיהם כפי הנראה בשבטים הארים – הם אחים קדומים לדת הפרסית העתיקה של זרתוסטרא. יחד עם זאת, בדרך הם ספגו לא מעט מסורות שונות (בעיקר סוּפיות) לתוכם, וכיום הם דוגמא ומופת לסינקרטיזם דתי. כך למשל, כמו היהדות, היזידים הם דת אורתופרקסית, ומתמקדת באיסורי טומאה וטהרה. כמו המוסלמים, יש להם חמש תפילות ביום. כמו הזורואסטרים, הם מצווים לשמור על טהרתם של "ארבעת היסודות". כמו הנוצרים וההינדים, הם מאמינים שאלוהם מתגלם בגופי אנוש, וכמו רוב הדתות המזרחיות הם מאמינים בגלגול נשמות. וחוץ מזה אסור להם לאכול חסה וללבוש כחול.

הפסוק הראשון של ספר ההתגלות, אחד מספרי הקודש שלהם, הוא "הייתי, אני הווה, ולעולם לא יהיה לי קץ" – לא הכי יצירתי בעולם. אבל לטובתם ניתן לומר שהם לא באמת עובדי שטן. עבורם מלכיטווס הוא מלאך רב-עוצמה, הראשי מבין שבעה מלאכים שנשמעים כולם לאל. ישויות אלוהיות אלה יכולות להתגלם בבני אדם, והיזידים רואים במייסדי דתות למיניהם התגלמויות שלהן, מה שמאפשר להם לשלב מסורות זרות בתוך זו שלהם. יש כנראה בין מאתיים לשלוש-מאות אלף יזידים בעולם, הגרים באזורים הכורדים של טורקיה, עירק וסוריה, ואיבתם של שכניהם מקשה עליהם מאוד. מה שכן, תאמרו משהו נגד מלכיטווס, והיזידי מחוייב להרוג אתכם במקום.

(עוד על היזידים: אינצקלופדיה אירניקה, ויקיפדיה, מאמר של רונן שפרון באתר מעריב, מאמר של אילן פפה בגליון 7 של אדם-עולם)

זֹהַר הַטַוָּס מַגִּיעַ,
זֹהַר הָרָקִיעַ. יֹפִי
בָּא אֶל הָאָדָם, מוֹפִיעַ,
בָּא אֶל הָאָדָם
וּמוֹשִׁיעוֹ.

בִּשְׁמֵי הָאַרְגָּמָן הָאָנַגְרָם אֵינוֹ נִגְמָר
הָאֲמַרְגָּן הַמְכֻנָּף בּוֹנֶה מִשְׁכַּן טַוָּס
בֵּין שְׂפָתַי.
יֵשׁ כָּאן טַוָּס בֵּין שְׂפָתַי.

מה מיוחד בכתיבתו של לוי? הענין הוא כזה: מילותיו של לוי הן כישוף. זאת כוונתן המודעת ולדעתי היא מתגשמת. מטרת השיר שכתב לוי היא מאגית במובהק, וספציפית הפואמה מבקשת לעורר את האל מלכיטוס, כמים תחתונים לעליונים, לקבל את המנחה שמביאים לו (בתולת אדם, אלא מה?). בעצם היצירה של לוי מבקשת להחיות את השימוש המאגי-תיאורגי של השפה, וכל האלמנטים הספרותיים בה – הדימוי, החרוז, המצלול – מגויסים למטרה זו. בכך אין כאן "אמנות לשם אמנות", שהיא פיתוח מודרני למדי, אלא חזרה מכוונת לזמן בו האומנות היתה חלק אינטגרלי מהדת.

"על ידי הניגונים שאתה משורר, אתה מעורר את הקדוש ברוך הוא", כתב ר' נחמן (ספר המידות, ערך ישועה, כח), וכידוע הניגון ממלא אצלו תפקיד דתי ומשיחי ראשון במעלה. אבל בכך כאמור בסך הכל ממשיך ר' נחמן מסורת קדומה מאוד, על פיה השירה והמוזיקה היא מהכלים העיקריים שיש לאדם על מנת לפנות – ולהגיע – אל האל. בתקופה שאסתטיקה ומיסטיקה עדיין לא הופרדו, שהיופי, כמו אצל אפלטון, היה עניין דתי, העניין הדתי, בתקופה שהשירה היתה צורת הפולחן המקובלת, וכל פואמה נחשבה למתת אלוה ובהשראתו, ולמנחה כלפיו ולמענו.

משירת הלויים ועד מזמורי התהילים, הרעיון שדברי שיר הם כשלעצמם מנחה מצוי כמובן במקורותינו. חיזוקים נוספים אפשר למצוא גם במסורות אחרות – פירוש המילה "ריג" בריג-ודה הוא גם "הלל" וגם "שיר". לוי טען באזני שלדעתו בכל מעשה שירה, ולו החילוני ביותר, יש אלמנט של הלל, גם אם כיום רוב ההלל הוא בלתי-מודע ומופנה להוויות חומרניות וחילוניות. במובן הזה הרבה שירה מודרנית היא, על פי לוי, עבודת אלילים בלתי-מודעת. אצלו עבודת האלילים היא מודעת.

חביבה פדיה כותבת בספרה המראה והדיבור (הוצ' כרוב) על המיתוס הקבלי כמצב תודעתי. על פיה

במרכז כתבי הקדש כמה מילים קשות מאוד להבנה – בגלל שלמעשה הן לא רק מלים במובן הצר אלא מקפלות סיפור […] והן מהוות ציר של התגלות. המילה היא למעשה תמונה (עמ' 20)

כאלה הן גם מילותיו של לוי: תמונות, סרטי מבע, צלמיות עשויות אותיות המעוררות חזיונות – והנה כאן המאגיה כבר גולשת למיסטיקה, כאשר התעוררותו של מלכיטוס היא התעוררותה של תודעה אלילית-מלאכית גם בתוכנו. השירה נעה על ציר של התגלות, ותמונות המילים שבה מעוררות בנו חזיונות, פוקחות בנו עינים אלוהיות – דומות אולי לשלל העיניים הצבעוניות-ססגוניות שעל מניפת נוצות זנבו של הטווס.

אני מביא לסיום את הפרק השלישי מתוך היצירה: "כאצבעות לנר, הספינה מתקרבת ליעדה".

כְּאֶצְבָּעוֹת לְנֵר: הַסְּפִינָה מִתְקָרֶבֶת לְיַעֲדָהּ

חֹשֶׁךְ מִתַּחַת לַהִינוּמָה
הַקְּרֵבָה לְאַסְדַּת קֹדֶשׁ
אִי-אִי שֶׁהוּא מִזְבֵּחַ.
שָׁם, עַצְמוֹת נֶצַח שֶׁל חֲלוּדָה וָמֶלַח
עוֹרְגוֹת לִבְשַׂר צִפֳּרִים כְּשֵׁרוֹת.

אַל תִּטְעוּ בַּמַּרְאֶה הַסָּחוּף וְהַשָּׁכוּחַ
מוֹשֵׁל כָּאן מֶזֶג שֶׁל נֶהֶנְתָן אָפֵל.

מִבַּעַד לַטַּבַּעַת
בִּיאַת הַטַוָּס שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע.

סוֹכֵן זָר מְבַעְבֵּעַ אוֹכֵל צֵל עוֹפוֹת.
צֶלֶם כָּנָף וְכָנָף עַד הַסּוֹף.
מַלְכִּיטַוָּס אוֹכֵל אֶת שְׁמוֹת הַצִּפֳּרִים.

בְּעַמּוּד הַמֵּתָאן מְלַבֶּה עַצְמוֹ אַנְטִי-פֶנִיקְס.
דּוֹלֵק צֵל: לִבְשַׂר הַקּוֹרְמוֹרָן חוֹדֵר מִין פּוֹלֵשׁ.
עַל אוֹקְיָנוֹס הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת בָּא לִמְלֹךְ שָׁחֹר.

הַצִּילוּ, צוֹצֶלֶת נִסְחֶפֶת
בְּתוּלַת זֶפֶת עוֹלָה בַּקֶּצֶף הַשָּׁחֹר
שֶׁל אַנְטִי-אַטְלַנְטִיס.

אַל תִּבְכּוּ עַל מַקּוֹר הַקּוֹרְמוֹרָן, בָּנוֹת.
צַחֲקוּ עִמִּי.

זֵר סִרְפָּד אָנִיחָה לְרֹאשְׁךָ.
סִמְפַּטְתִיךָ שַׁחַץ, גֶּבֶר, טַוָּס,
נָחָשׁ, מֶלֶךְ, כּוֹכָב.

זְרִיחָה בְּמַבּוּעַ הַטֻּמְאָה.
שַׁחַר כָּמוֹךָ לֹא נִרְאֶה עוֹד.

עוד קצת מפולחן מלכיטוס של יונתן לוי באתר מטעם