יעקב פראנק והפראנקיזם: ספר חדש וראיון עם המחבר

טו בי פרפקטלי פראנק

יעקב פראנק. מתוך Alexander Kraushar, Frank i frankiści polscy, 1726-1816 Vol. 2. הקליקו על התמונה לתמונות נוספות כשיש חוק, יש חטא – בזה לפחות צדק פאולוס. כשיש חטא, יהיה מי שיתרגש במיוחד מלחטוא – בזה לפחות צדקו הוגי הטנטרה. והתרגשות אינה דבר שראוי להתייחס אליו ברוגע – היא מלהיבה אנשים, ואנשים יהיו מוכנים לעשות הרבה בשביל להתלהב. לחטוא למשל.

יעקב פראנק הלהיב אנשים רבים. הוא גם הכעיס מאוד אנשים רבים אחרים. חלק לא קטן ממנעד הרגשות הזה התעורר מכיוון שיעקב פראנק עבר, במכוון ובשמחה, על החוק היהודי. ובמאה ה-18 זה היה עוד הרבה יותר מלהיב ומכעיס מכיום.

רבים נטשו את חוקי הדת באותם ימים של חירות אזרחית בתולית. מי מפני שאימץ תפיסה דאיסטית, על פיה יש אלוהים, אבל לא באמת איכפת לו אם כן או לא אוכלים כשר; ומי מפני שסתם נמאס לו, וכבר אי אפשר היה לכפות עליו את המצוות כבעבר. גם לאפשרות להתענג על מעשים שהיו בעבר אסורים היה תפקיד לא קטן בתהליך החילון.

בכלל, הרעיון שיש לדחות את התשוקות "התחתונות" כדי להעפיל אל העולמות העליונים הלך ואיבד אהדה בעידן הנאורות. תמונת העולם החדשה, שהציגה את התאוות שלנו כעניין טבעי ונורמלי, גרמה לאמונה שמדובר בכוחות דמוניים שיש להזהר מהם להיראות מגוחכת, והותירה את חוקי הנידה, שמירת הברית ושמירת הנגיעה ללא גב תיאולוגי שנתן מוטיבציה לשימורם. אבותינו תמיד חטאו, אולם עכשיו הם היו יכולים לעשות כן ללא פחד או יסורי מצפון.

אבל למי שלא הספיקו חטאים פשוטים, או למי שהאמונה הדאיסטית נראתה, איך לומר, קצת פרווה, סיפק יעקב פראנק (1726-1791) מסגרת סמכותנית בתוספת נימוק תיאולוגי מפתה שהתבסס על ההגיון המשיחי של השבתאות. אצלו החטאים היו לא לתיאבון, אלא להכעיס. פראנק היה מורד מטבעו, והסמכות הרבנית נראתה לו כממסד רודני שיש לשבור. נדמה שהשבתאות שלו היתה יותר התרסה כנגד ההלכה מאשר ניסיון כן להביא את הגאולה. הנה משפט שתמצת את קריאת המרד שלו:

כל הדתות, כל החוקים, כל הספרים שהיו עד עכשיו ומי שקורא בהם, נמשל למי שהופך את פניו אחורנית ומביט בדברים שמזמן מתו. כל זה יצא מצד המות, אך החכם, תמיד עיניו בראשו, ועליו להביט רק במה שלפניו. (ספר דברי האדון, pdf, סעיף 70).

והוא היה החכם שאחריו ציווה ללכת – היום היינו קוראים לו "מנהיג כת". פראנק גם בהחלט השתדל להיות יצירתי בצורות שביזה את המסורת ממנה הגיע:

כשבאתי פעם לבית הכנסת בסלוניקי נמצאו שם כ1200 בעלי בתים. כשהגיע זמן קריאת התורה ואחד הגבאים צריך היה להתחיל להזמין את פלוני בן פלוני לתורה. קראתי בקול חזק: אל יעיז שום איש לעלות על הבמה הזאת כי אמוטט אותו כאן במקום! כולם התפלאו התחילו לצעוק […] תפסתי את הדוכן וצעקתי את הראשון שיעיז לעלות בזה ארצח. אחר כך לקחתי את ספר התורה ושמתי על האדמה הערומה הורדתי את המכנסיים וישבתי באחוריים חשופות עליה, וכל היהודים כשראו כי לא יועילו הלכו. (ספר דברי האדון, סעיף 19).

בנוסף, פראנק אהב מאוד נשים, בכל מני צורות. הוא ראה את הנשי ככוח אלוהי בעל פוטנציאל גאולי, ובהמשך לכך נהג לארגן אורגיות. בליל ה-27 לינואר 1756 הוא נעצר יחד עם עוד שבעה מחסידיו לאחר שקולות רמים עלו מבית שבו עסקו בפעילות גואלת מבחינתם. "האנשים והנשים ערומים מרקדים ביניהם ומזמרים בקולות", סיפר עד לאירוע.

כפי שכתבתי בקצרה כאן, לאחרונה יצא לאור ספר חדש ומקיף על התנועה הפראנקיסטית, מאת פאבל מצייקו, מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. הספר, The Mixed Multitude: Jacob Frank and the Frankist Movement, 1755-1816 ("הערב הרב: יעקב פראנק והתנועה הפראנקיסטית, 1755-1816), יצא בהוצאת אוניברסיטת פנסילבניה. לרגל האירוע המרגש שאלתי אותו כמה שאלות, שנאספו לכדי הראיון הבלעדי הבא.

פראנקלי מיי דיר

הספר שלך על יעקב פראנק הוא בעצם המונוגרפיה האקדמית הראשונה בנושא –
הספר שלי אינו המונוגרפיה האקדמית הראשונה על פראנק. מונוגרפיות כאלו נכתבו, בין היתר, על ידי אלכסנדר קרויזר ומאיר בלבן. האמת היא שהספר שלי הוא הראשון בו נעשה שימוש בכל המקורות המצויים, כולל אלו שטרם נחקרו (למשל מקורות מהארכיון הסודי של הוותיקן). מעבר לכך, במחקרי אני עושה דבר שלא נעשה לפני כן, דהינו, אני קורא ספרות קבלית ורבנית בעברית, ארמית ויידיש בתוך ההקשר של דוחות נוצריים בפולנית, לטינית, איטלקית וגרמנית. חוקרים יהודים חקרו מקורות יהודיים, חוקרים נוצרים חקרו מקורות נוצריים אך אף אחד מהם לא ניסה לעשות בחינה משולבת של כל המקורות.

אה, תודה. אם כן, הייתי רוצה לשאול אותך, אחרי ש"בילית" זמן כה רב עם פראנק וחסידיו, מהי דמותו כפי שנחשפה לעיניך? איזה סוג של אדם הוא? האם הוא מורה רוחני ששאף לטוב? האם הוא סוטה מין וסאדיסט? האם הוא אדם דתי ביסודו, או דווקא חילוני, או אנארכיסט? אם היית פוגש אותו, האם היית רוצה להיות חבר שלו, או להמליץ לו על פסיכיאטר טוב?
באשר לפראנק, בעיני הדבר שהכי מעניין בו הוא העובדה שהוא אינו נופל באף קטגוריה קיימת. הוא לא משתלב בדיכוטומיות כמו "דתי" או "חילוני": במובן מסוים הוא גם דתי וגם חילוני אך בו בזמן לא זה ולא זה. אם ישנו דבר שכדאי ללמוד מפראנק הוא שההבחנות הפשטניות המודרניות בהן אנו משתמשים, פשוט אינן חלות על המציאות הקדם מודרנית. הוא פשוט אינו משתייך לאף קבוצה, שאליה היינו רוצים לשייכו.

השם שלו מסמל את חוסר השייכות שלו: בשפות מזרחיות כמו תורכית, ערבית או פרסית, המילה פרנק, איפראנדי או פראנגי, משמעותה תייר שמוצאו מהמערב, נוצרי אירופאי (או יהודי אשכנזי) ואילו ביידיש משמעותה יהודי מזרחי. כפי שכתבתי בספר:

בכל מקום אליו הגיע הוא נשאר זר, אאוטסיידר, בעודו שובר גבולות ומעורר מחלוקות… הוא היה יהודי אשכנזי בקרב ספרדים, ספרדי בקרב אשכנזים, פולני בקרב תורכים, תורכי בקרב פולנים, בור ונבער בקרב למדנים, למדן בקרב כסילים, מאמין בקרב ספקנים, מופקר בקרב אדוקים. לאחר המרתו ב-1759, הוא עדיין נתפס יהודי בעיני הנוצרים ובו בזמן נחשב נוצרי בקרב היהודים.

ולגבי החלק האחרון של השאלה- אינני עוסק בפסיכולוגיה בגרוש.

בהחלט. אז מה לדעתך היה סוד הקסם שלו? האם פראנק היה כריזמטי במיוחד? או אולי היה בעל כוחות מאגיים? או שחסידיו באו אליו בעיקר משנאת הרבנות (ואהבת מין), ולאו דווקא מפני שהוא היה אישיות יוצאת דופן?
ללא ספק פראנק היה בעל אישיות יוצאת דופן עם הרבה כריזמה. אולם זה מאד פשטני לחשוב על אירוע היסטורי כלשהו ככזה הנובע מפעולות ומחשבות של יחיד, כריזמטי ככל שיהיה. פראנק חי בתקופה מרתקת ומורכבת: במחצית השנייה של המאה הי"ח העולם השתנה במהירות רבה יותר מאשר 300 השנים שקדמו לתקופה זו. ה"סוד" של פראנק היה יכולתו להסתגל לשינוי הזה ובמידה מסוימת לחזות אותו. הוא היה מבין אותם מעטים אשר הבחינו שאינם חיים באותו עולם בו חיו אבותיהם והציעו פתרונות יצירתיים משלהם בהתאם לרוח התקופה.

טרם קראתי את הספר, אולם ממה שעולה מהביקורות שסקרו עד כה את הספר, נראה שלפראנק היתה בראש ובראשונה בעיה עם הסמכות הרבנית. האם לדעתך הוא ביקש בעיקר לרסק את סמכותם של הרבנים, או שהיתה לו אולי סלידה מההלכה? ולמה? מה אתה חושב שהיה לו נגד הרבנים או ההלכה?
זוהי אי- הבנה. באמצע המאה הי"ח כמעט לכולם, חוץ מיחידים בודדים שהשתייכו לממסד הרבני והפיקו רווח כלשהו ממנו, היתה בעיה עם הסמכות הרבנית (או במילים אחרות, סמכותם של הרבנים היתה מצומצמת ביותר). לפראנק היתה בעיה עם הרבנים, כמוהו גם לבעש"ט ולאלפי מאמינים אנונימיים של שניהם. הפראנקיזם לא התפרץ בגלל שלפראנק היתה בעיה עם הרבנים אלא בגלל שהרבנים לא יכלו להכיל את פראנק עד כדי כך שהם פנו לדת ממוסדת אחרת, הכנסייה הקתולית, כדי שזו תעלה אותו על המוקד. למעשה הסיפור מתחיל כשהרבנים ניסו ליצור ברית עם הכמרים על מנת לייצר חזית יהודית- נוצרית נגד ה"מינים".

מה היה העניין המיוחד שהיה לפראנק עם המין הנשי? האם אתה חושב שהוא אכן האמין בגאולה רוחנית על ידי העצמת האישה, או החלק הנשי באלוהות? או האם היה מדובר יותר בעניין מיני? האם היית מכנה אותו פמיניסט?
האם אתה מכיר גבר כלשהו הראוי לשמו שאין לו עניין מיוחד במין הנשי? לי ברור שאם ישנה בכלל גאולה, היא באה דרך נשים. כך גם, אם יש בכלל אלוהים, היא אישה. אין כאן חידוש. המושג "פמיניסט" הוא אנרכרוניסטי ולא אלגנטי (וגם נשמע רע בעברית).

פאבל מצייקו, מתוך הדף שלו באתר האוניברסיטה העברית אילו אמצעים או תרגילים שימשו את פראנק כדי לפתח מבחינה רוחנית את חסידיו? האם הוא המליץ על טקסים מיוחדים? מדיטציה כלשהי? שימוש בחומרים משכרים? או שכל תורתו היתה פריקת עול מצוות?
זו שאלה קשה. אנחנו יודעים הרבה על התורות של פראנק אבל יחסית מעט על הפולחנים שלו. פשוט אין הרבה מקורות המתייחסים לכך. הפולחן המועט עליו אנו יודעים הוא פראי למדי. אבל יכול להיות שלפראנקיסטים היו גם ריטואלים הרבה יותר "נורמליים", אנחנו פשוט לא יודעים עליהם. האספקט המעניין ביותר בפולחן הפראנקיסטים הוא שילוב האלמנטים מדתות שונות. כך, למשל, יש פולחן המשלב בין שמחת תורה ומיסה קתולית.

בהמשך לשאלה הקודמת, האם היתה לפראנק לדעתך איזושהי תרומה חיובית לתרבות היהודית?
אני לא יודע. ומה היתה התרומה החיובית של התרבות היהודית לפראנקיזם?

בסקירה שלו את הספר, מעלה פרופ' שאול מגיד את ההשערה (כמובן, בעקבותך) שאם לא היתה מתרחשת אותה אורגיה ידועה בינואר 1756, שהעלתה את חמתם של הרבנים, ייתכן שהשבתאים היו מצליחים להתקיים לצד היהדות האורתודוקסית עד היום. האם אתה אכן חושב כך?
מעולם לא אמרתי זאת. פרופ' שאול מגיד הוא זה שהעלה את ההשערה. אני חושב שכתיבה היסטורית המתעסקת בשאלה "מה אם?", היא מהסוג הגרוע ביותר. אולי לא ניתן לכנותה כתיבה היסטורית כלל. אני לא יודע מה היה קורה אם… מה שאני כן יודע זה שה"אורגיה" לא היתה יוצאת דופן בזמנו אלא שבמקרים קודמים הרבנים העדיפו להשתיק את הפרשה. במקרה המסוים הזה, הם החליטו להפוך אותו לעניין ציבורי ולדווח על פראנק לרשויות הנוצריות. הדבר שהיה יוצא דופן הוא לא התנהגות הפראנקיסטים, אלא זו של המתנגדים. אני מקדיש שני פרקים בספר לניסיון לענות על השאלה למה.

לסיום: שבתאים יש עד היום, גם אם מעטים. יש כיום גם ניאו-שבתאים, כחלק מתרבות הניו-אייג' היהודית. האם ידוע לך על קבוצות פראנקיסטיות בימינו?
לא שאני יודע. ישנם אנשים שהם צאצאי פראנקיסטים אבל יודעים מעט מאד על ההיסטוריה של פראנק והתורות שלו. ישנם גם כאלה שמקבלים "השראה" מפראנק, ללא קשר משפחתי לתנועה הפראנקיסטית. הרצף המשפחתי נגמר במאה הי"ט.

תודה רבה.

ככככ

בארץ נמכר הספר בחנות הולצר ספרים, רח' יפו 91 (פינת רח' משיח), ירושלים.

48 תגובות

  1. את פראנק תמיד הכרתי דרך פנחס שדה (אפילו שם ספר השירה הראשון שלו "משא דומה" שאול מפראנק), אבל בשנה האחרונה התוודעתי אליו מחדש כשד"ר אבי אלקיים שלח לי מאמר על העירום המשחרר שבו הוא מתייחס לפראנק כאל אמן מיצג.
    האפיזודה שציטטת למעלה הצחיקה אותי מאד באנרגייה של סצנת-בני-ערובה-מסרט-הוליוודי, אבל. מעבר לזה חשבתי דווקא על פרשת העגל, כשמשה מבקש לראות את פני האלוהים ונענה "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי… וראית את אחורי ופני לא יראו." בתחושה שלי יש בחשיפת האחוריים המתריסה והדרמטית הזאת היפוכי-היפוכים של פרשת העגל וסופה. זה מה שעושה אותה הרבה יותר ספציפית ומהדהדת.

    וכאן כתבתי על "קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות" שאחד מהם הוא זיכרון ילדות מקסים ומכונן של פראנק שגם בו נתקלתי במאמר של אלקיים. http://wp.me/pSKif-igL

    אהבתי

    1. תודה מרית.
      איזה ציטוט יפיפה את מביאה שם מאת פראנק. אביא אותו כאן ברשותך:

      "בילדותי," מספר פראנק, "היו נוהגים לתפור לי בגדים חדשים לקראת כל חג. כמה ימים לפני החג היו מודדים לי את הבגדים החדשים, מפשיטים אותי ומחביאים אותם. מה עשיתי, התפשטתי מבגדי הישנים, הטמנתי אותם באדמה ועמדתי ערום לפני בית אבי, שאלו אותי איפה בגדיך? עניתי: גנבו אותם והשאירוני ערום ועריה. היה עליהם להלביש לי חולצה לבנה ואת הבגד שהתקינו לחג. התחלתי להתהולל: עכשיו אצלי חג, כן תאמרו גם אתם: גנבו מאתנו הכל."

      הריקון העצמי כהכנה להתמלאות באלוהות הוא כמובן שכיח מאוד בתורות מיסטיות שונות. וכפי שאת כותבת שם, כאן גם יש מעין "מאגיה" פשוטה של השפעת בגדים על הרוח.

      ויפה מאוד הקישור בין האחוריים לאחור. אך האם האחוריים החשופים על התורה הם "תיקון" לחטא העגל או המשכו באמצעים אחרים? מה היה רוצה פראנק להשיג? סגירת מעגל או פתיחתו? שימי לב לציטוט הבא, המבריק לדעתי, של פראנק:

      "הנחש נוהג לשכב בעיגול כשזנבו בפיו והוא בלתי נראה, ומי שדורך עליו יקישהו אבל החכם יודע איך לעבור. מה עושה? עושה דבר משונה אשר מתמיה את הנחש והוא
      מוציא את זנבו מפיו ובאותו רגע מעביר החכם את מי שנחוץ" (דברי האדון 463)

      יש כאן את פתיחת פיו של האורובורוס, ועל ידי כך התעלות מעל למימד הנורמלי, מעל לזמן ולמרחב. מזכיר גם את ההגיון הקבלי של "עיגולים ויושר", בו הקו הישר הוא הפריצה מהמעגליות של הטבע ויצירת חידוש והתעלות.

      אהבתי

    2. "בהמשך לשאלה הקודמת, האם היתה לפראנק לדעתך איזושהי תרומה חיובית לתרבות היהודית?
      אני לא יודע. ומה היתה התרומה החיובית של התרבות היהודית לפראנקיזם?"

      סוף ציטוט.

      נשגב מבינתי, הרי זו שאלת השאלות, והחוקר הנכבד מתחמק ממנה.
      זה ממש כמו לשאול מהי תרומתו של היסטוריון-נישה לחוג למחשבת ישראל, ולקבל תשובה בנוסח: מהי תרומתו של החוג למחשבת ישראל להיסטוריון.

      אהבתי

      1. מה שלדעתי הוא מנסה להגיד הוא שמאחורי עצם השאלה עולה כאילו הפרנקיזם הוא מחתרתי ובעייתי בעוד שהיהדות היא המרכז, והעונה מנסה להפוך את הקערה על פיה ולהעמיד את הפרנקיזם כמרכז.

        אהבתי

  2. תומר, נראה שדמותו של פראנק רלוונטית מאד לתקופתנו לדמותו של האדם הדתי ולאדם המאמין בכלל השואל שאלות ומנסה למצוא את זהותו הדתית במרחב הנפשי של היום ההבדל הוא שהיום יש פחות דרמה והתנהגות פרובוקטיבית כפי שמופיעה אצל פראנק .

    היום המרד הוא מרד אישי פנימי .

    הציטוט שהבאת מ'דברי האדון' , תודות למירית, על אותו "הנחש נוהג לשכב בעיגול כשזנבו בפיו" מהדהד לי את הסיפור הידוע על "תנורו של עכנאי" אותו נחש מזוהה עם אותו נחש שזנבו בפיו, מעגל שנפרץ והיציאה מהמסגרת מעל מימד הטבע והניסיון לשנות את סדרי העולם.

    אני כמובן מסכים שאלוהים היא אישה, אני מביא כאן מספר מילים מתוך ספר העוסק בזה:

    לכתוב ספר דתי ופמיניסטי זוהי משימה שמעט כותבות חיברו, לכתוב ספר פילוסופי אקסנציאליסטי ונשי עוד יותר קשה לכתוב, אני ממליץ על ספר קריאה עם מעט עמודים והמון תובנות על נשיות, אמונה ודת.

    לפני שאכתוב את שמו של הספר ושם המחברת אני מעוניין בתחילה לצטט את הפתיחה לפרק הראשון שבו:

    "נשים זקוקות לתפילה שנובעת מתוך רחמן.

    נשים זקוקות למילה שלהן, לצבע הדם, לאלוהה שיודעת את תחושת הרחם המתכווצת, הציר, החדירה , הנביעה.

    ישות נשית זקוקה למרחב לגלות בו את עצמה כנוגעת בכל חי, כחווה.

    לגלות שהיא האחת, והוא המין השני – העזר כנגדה.

    שהיא הקדושה בכל תפארתה, שדמה הוא הרוח, שבשרה מדבר את האלוהות בכל נוכחותה.

    שרחמה הוא מקדש בו מתלקחת אש החיים החדשים, יצירת פרי אדמתה.

    אישה צריכה למצוא שוב את שפתה אשר אבד לה, שפה המכבדת את ממשותה, ואת ממשות ההוויה שהיא מביאה עימה.

    נשים זקוקות לתורה משלהן, לבית מקדשן, לכוהנות היודעות את שפת גופן.

    נשים זקוקות לדיברות שיכוננו את חזון גופן, רוחן, נשמתן.

    על האישה לראות, אולי בפעם הראשונה, עד כמה התרחקה מעצמיותה, עד כמה אין היא יודעת את עצמה, עד כמה שפתה היא שפתו שלו, של איברו, של ערכיו, של אלוהי השמים שלו, של אלוהי הצבאות שלו.

    אל קנא, כובש, משחית, תובע שליטה, זועם , טובח. אל שתובע התנכרות מוחלטת לה, לאלוהה שלך.

    לזו הקוראת לך כשדמך נובע ממך, כשרחמך מתכווצת, כשאהובך מבקיע בתוכך, כשתינוקך חופר בך את דרכו ממך… "

    בשפה קולחת, רגישה ואינטימית כותבת הפילוסופית האקסנציאליסטית דבורה לדרמן דניאלי את הספר "דת אישה".

    ספר על אמונה ונשיות, על שפה ודיאלוג אל מול "את" .

    אהבתי

  3. שבוע טוב , תומר.
    תודה על פוסט מעניין שאני "הזמנתי" באופן מיסטי מהרגע בו ראיתי את ההודעה שלך על יציאת הספר ב"מינים".
    יעקב פרנק מהווה הוכחה לכוחו של צדיק האמת.
    החוקרים החילונים של חסידות ברסלב , (הכוונה כאן לוייס ודומיו ולא לשרלטנים הטריים) , טענו כי לרבי נחמן היה עניין מיוחד בלתקן את הפגם שיצר יעקב פרנק , באותו אופן שלדעת רבי נחמן , הבעש"ט תיקן את הפגם שיצר שבתאי צבי.
    המקור לטענה הזו , הוא התבססות על גרסאות קדומות של תורה ל"ב ב"ליקוטי תנינא" , והם טוענים שרבי נחמן משווה את שבתאי צבי ויעקב פרנק לשני עגלי הזהב שבנה ירבעם בן נבט.
    מה שאנחנו יכולים לראות לגבי העבודה של רבי נחמן , היא שבשנת 1800 , בזמן שרבי נחמן מתיישב בברסלב , הפרנקיזם כבר דועך לאפס , בעוד שציוויליזציה סודית של מאמיני שבתאי תבי , עדיין מתקיימת בתורכיה עד ימינו אלו.

    האין זו הוכחה חד משמעית לעוצמתו של רבי נחמן?

    אהבתי

    1. זו נשמעת פרשנות מרחיקת לכת. על איזו מאמר בליקוטי מוהרן מדובר? לא זכור לי משהו עם עגלי זהב….

      אהבתי

      1. כפי שכתבתי מדובר בתורה ל"ב בליקוטי תנינא.
        זאת לא הגרסא שקיימת היום אלא גרסא מוקדמת יותר שמוכרת להיסטריונים שביצעו את הקישור הזה.
        דווקא הייתה קיימת ספרות מחקרית עניפה לחסידות ברסלב , אבל היא כמעט לא מוכרת היום.

        אהבתי

        1. אכן ציינת, לא שמתי לב לכך. ואמנם, זה לא מופרך לגמרי . הרן כמדמוני מדבר על ש"צ באופן מפורש בתורה אחרת בהקשר להסתלקות הבעשט.

          אהבתי

          1. הכותב משתמש במש"כ וייס בעמ' 244-248 בספרו ואולי אף סומך לכך את שכתב יהודה ליבס במאמרו על התיקון הכללי של ר"ן ויחסו לשבתאות (ובפרט בהע' 59) אלא שהדברים אינם עומדים לחלוטין במבחן הביקורת ונראים כהיסחפות בהלתהבות מציאת ההקשרים השבתאיים מבית מדרשו של שלום. ונדמה שאחר ביקורתו החדה והמדוייקת – הן מבחינה עצם הטענות והן מבחינה מתודולוגית – של יהושע מונשיין על מאמרו הנ"ל של יהודה ליבס, אין מהלהוסיף עוד דבר. והתורה הנ"ל ל"ב תנינא מתייחסת בעיקרה לספר הנשרף, וכמובן שגילויי משיחיות אחרים שלא עלו יפה באו בה לידי ביטוי, כחלק מרוח התקופה. אך המקדשים לאו דווקא. וטענתו של ליבס שהנסיעה ללבוב בה נשרף הספר קשורה לויכוח עם הפראנקים שהתרחש בלבוב אי אלו שנים קודם לכן אין לה על מה שתסמוך מלבד אסוציאציות נטולות פרופורציות.
            ר"ן אכן התייחס לש"ץ באופן מפורש בלקו"מ קמא ר"ז, והכוונה שם חייבת להיות דווקא לפרנקיסטים, שהרי בעטיים מת הבע"שט וכן כותב בהדיא שהם היו נגד התורה שבעל פה (ושמם של הפרנקיסטים בפיהם היה הקונטרה-תלמודיסטים) אך כל האיזכור הוא בהקשר למפעלו (הקוסמי) של זקנו הבעש"ט, שגם בהוא התייחס באופן מפורש לפגם הש"ץ והתכוון לפרנקיסטים כמתועד בשבה"ב והדברים ידועים. ואם כבר הושפע ממישהו הרי זה מספר הברית כפי שהראה מרק בדוקטורט שלו (עמ' 323 נספח ד').
            ועל אף שר' נחמן לא התייחס לפרנקיסטים שבימיו אלא לאלו שבימי הבעש"ט יש לדייק שב1800 הפרנקיזם איננו דועך לאפס כלל וכלל, אלא הופך לכת קטנה בהנהגתה של אווה, המשיחה, בתו של פראנק. ולדונמה התורכים, על אף שהתקיימו, לא היה קשר למתרחש בגליציה, ממש כפי היום אין להם קשר למתרחש בישראל. הפראנקיזם דעך לאפס רק במלה"}ע השניה! ור' בפרוטרוט בספר החדש.
            ואל תבוז לאחרונים, כי הם העומדים על כתפי הראשונים ואם יצרם של הראשונים רתח בשבתאות ציונית סמויה יבואו האחרונים ויצנו ויעמידו את העובדות על דיוקן.
            נ.ב.
            אין דבר כזה 'גרסא שמוכרת להיסטוריונים'. אין תורות נסתרות של ר"ן, ודאי לא כאלו הגלויות לעיני החוקרים. ואריאציות על תורות – למעט אלו שנדפסו ב'הוספות' שבסוף לקו"מ – אינן בנמצא. ולואי שיום אחד תתגלינה.

            אהבתי

            1. אני לא מבין למה אתה מתעקש להתווכח , כשלמעשה אתה לא אומר שום דבר חדש.
              אתה רק סובל מאיזושהי אי הבנה בסיסית , כיוון שהבעש"ט יכול היה לקוות לתקן את פגם ש"צ שמת הרבה לפניו , אבל לא היה יכול לתקן את פגם פראנק שהיה עוד חי ובועט.
              זה עניין של שכל ישר שהיה ברור לרבי ישראל ולרבי נחמן , אבל אולי הוא נשגב מבינתם של בטלני מדעי הרוח שמנסים לתפוס טרמפ על הוולקניזציה של ברסלב.

              אני לא פוסל את האפשרות שהיה פרנקיזם מאה שנה לאחר הכחדותו הפורמאלית , אם זאת הנושא דורש עיון וצריך לוודא שלא מדובר על אופנת רטרו כמו האודיניזם.

              אהבתי

              1. אני באמת לא אומר שום דבר חדש אלא חוזר על טענות ישנות, אלא שאתה חוזר על טענות ישנות עוד יותר שכבר הוכחו כלא נכונות.
                זה פשוט לא מה שאמרתי. הבעש"ט אכן ביקש לתקן את פגם הפרנקיזם שבזמנו, אותו ראה בצדק כהמשך ישיר של השבתאות, ור' על כך בספרו של נתנאל לדרברג על הבעש"ט.
                יתרה מזאת -הוא היה חי בזמן הויכוח הידוע בקמיניץ, ולפי עדות אחת – מאוחרת ולא נכונה, אך כזו שמעידה על הצייט גייסט יותר מאשר על העובדות – הוא אף נכח בויכוח הזה.
                הנסיון לתקן את פגם הפרנקיזם היה ניסון אקטיבי של הבעש"ט וגם נסיון אקטיבי של ר"ן אבל ר"ן לא התכוון אל שאריות הפרנקיזם שבימיו שלא איימו עליו כבר, אלא אל הפרנקיזם שבימי הבעשט שבשורתו הרוחנית עוד עמדה באוויר. והשכל הישר כאן הוא לתקן את הפגם שמול עיניך, לא את זה שנעשה מאתיים שנה לפניך וד"ל.
                וקרא את הספר לפני שאתה מדבר על רטרו.

                אהבתי

                1. אני מנסה למצוא נקודות זכות במה שאתה אומר וממש לא מצליח.
                  למה הספר של לדרברג הוא סמכות והספר של וייס לא?
                  מה המעשיה הזו על פרנקיסטים במאה העשרים , כשהספרים האחרונים של פרנק הועתקו ב1820?
                  בשנות השמונים של המאה ה18 היו חסידי פרנק מאורגנים ברשת מסועפת על פני כל אירופה שהייתה אפילו בקשר עם הדאמנה בתורכיה.
                  הבעש"ט נפטר קודם , איך יכל תקן אותם בחייו?
                  מה נותר מהם עשרים שנה אחר כך?
                  פחות או יותר כלום . אומרים שיש איזו קורלציה בין המניין הפרנקיסטי בפראג , לבין הבית כנסת הרפורמי. אומרים שהיו פגישות "ספיריטואליסטיות באוסטריה של צאצאי הפרנקיסטים שהתנצרו.

                  הנסיבות מוכיחות את מה שוייס טען. הצדיק החליט לגמור אותו והצדיק לא חצי עבודה.

                  אהבתי

  4. אני, ברשותכם, אתעסק בשולי ובטפל (מעבר לפרובוקציות של פראנק). כל הדיון הזה על אלוהים כאישה או גאולה דרך נשים זה שילוב של שובניזם ופסודו-פמיניזם ואף פעם לא באמת בעל משמעות (כי אנחנו הרי לא מתעסקים ב"מה אם" כי זו היסטוריה גרועה וגם פילוסופיה לא משהו).
    אז בתנך מתייחסים לאלוהים כזכר וזה תקף לפחות מהבחינה הסמלית. ותנועת הנגד מתייחסת לאלוהים כנקבה ואת זה אפשר לקרוא או כפרובוקציה (כמו לנסח מודעות/מבחנים בלשון נקבה) להעלאת המודעות או כטענה של"דמות" האלוהית יש גם תכונות נוספות. סבבה. אבל צריך מחסור חמור בחוש הומור בשביל לטעון בפסקנות/לדון בדבר המין של אלוהים (אם הוא בכלל קיים [?!] ואם הגדרת מין בכלל רלוונטית כאן). בכל אופן, אני באמת לא רואה איך זה קשור לתאולוגיה.

    אהבתי

  5. אני רק שאלה.
    פאבל לא ענה על השאלה לגבי דעתו של פרנק על המין הנשי; למעשה הוא דיבר על דעתו של פאבל לגבי המין הנשי. גם בתגובות האחרות (רוב) הדיון עובר לשאלה האם אלהים הוא אשה (ותודה לגולדן רן על האינפורמציה לגבי הספר דת אשה שנשמע מאוד מעניין) – עדדין לא הבנתי, ואשמח אם מישהו יוכל לענות לי, האם התפיסה של פרנק או פרנקיסטים מתיחסת לאשה כאל יצור אנושי נורמלי, או (כמו ברוב המקרים) כאל נספחנו לענייני לידה?

    אהבתי

    1. רונית,
      ודאי לא כיצור אנושי נורמלי ולא כנספח לעניני לידה, אלא כמפתח להבאת הגאולה, כפי שכתבתי. אגב, אחרי מותו של פראנק הנהיגה את התנועה בתו, אווה (חוה).

      אהבתי

  6. תומר, תודה על העדכון התדיר של הבלוג – תמיד רהוט ותמיד מעניין.

    ולניטפוק: בפסקה הרביעית – "מגוחכת" ולא "מגוכחת".

    אהבתי

  7. בתור מטריאליסט אך חובב גדול של הבלוג הזה אני חייב לשאול
    כאשר את מראיין את כותב הספר אתה שואל אותו מה מקור הקסם שלו ובגוף השאלה אתה מציג אפשרויות שונות שאחת מהם היא ״אותי היה בעל כוחות מאגיים״ ואני חושב לעצמי, seriously??, כוחות מאגיים? זו שאלה רצינית?
    תחת הסיכון של לציין את המובן מאליו, אין דבר כזה קסם, מאגיה או כוחות וגם לא יכול להיות, מה שיש זה שרלטנים וכסילים המאמינים להם.
    או אולי צריך גם לשאול אם לשי טובלי יש כוחות מאגיים…

    אהבתי

    1. לדעתי לא ניתן לשלול קסם/מאגיה: אתה בעצם שולל כל כך הרבה דברים מההיסטוריה האנושית. האם אתה חושב שלא היו כוחות מאגים לכל המאסטרים הרוחנים הגבוהים מדתות העולם השונות? האם כל מי שדיווח עליהם למעשה שיקר? הרי יש כל כך הרבה דיווחים, באמת.
      לדוגמה, אלה חכמים קדושים שאפשר להגיד שהיו להם "כוחות" (למרות שהם לא השתמשו בהם אקטיבית כי זה נגד את "השקפת העולם" של המציאות האבסולוטית שלהם): Bhagavan Sri Ramana Maharshi, Yogi Ramsuratkumar, Swami Ramdas.

      מעבר לזה, הרי בהודו יש תרבות שלמה של יוגה, ואחת מ"תופעות הלוואי" של יוגה הם מה שנקרא siddhas – כוחות על-טבעיים כאלה.

      לסיום, אם מעניין אותך: אני רואה שכתבת שאתה מטריאליסט. אני ממליץ לך לקרוא על שלושת הקדושים שרשמתי למעלה, ותראה מה אתה חושב עליהם ועל העולם אחרי שקראת קצת עליהם.

      אהבתי

      1. אסף,
        ראשית כל כמה הבהרות מושגים – כשאני אומר אין קסם בעולם אני מתכוון שאין ולא היה אדם שיכול להשפיע על העולם החומרי באמצעים לא חומריים – אדם מיומן יכול לגרום לתודעה שלו עצמו לעשות דברים די מוזרים (גם סמים טובים עושים את זה), שרלטן מיומן יכול לעשות זאת לאנשים אחרים. אם לגרום לתודעה שלך ״להתרוקן״, ״להתמלא״, ״לעטוף את הקיום״ ושאר מטאפורות זה קסם אז יש קסם בעולם.
        כאשר אני אומר שאני מטריאליסט אני מתכוון לך במובן של שלילה – אני לא מכיר ולא מבין שום התייחסות למשהו נוסף מלבד התודעה הפרטית שלי והאופן שהיא חווה את העולם (מדקדקים יגידו דואליסט או סולפסיסט אבל זה לא כזה חשוב) כאשר מאפיינים לי משהו כ״רוחני״ למשל, ״המאסטרים הרוחניים הגבוהים״ זה מתפרש לי כמו המשפט colorless green ideas sleep furiously אני מבין כל מילה בנפרד פחות או יותר אבל המשפט (אלא אם לוקחים את ההגדרה המינימליסטית שהצעתי למעלה לקסם) הוא נונסנסי. יש לי בעיה גם עם המילה קדוש שמתרגמת אצלי ל״אחושילינג חשוב עד כדי כך שאכנס להתקף שוצף קצף אם תטען שהוא לא באמת כזה חשוב״
        אני לא שולל שום דבר מההיסטוריה האנושית – אני םשוט חושב שמי שחשב אותם טעה, הזה או שיקר. מה שלא מאוד מפתיע בהתחשב בנטייה של המין האנושי להגזים, לשקר וללכת שולל אחרי הסברים חסרי בסיס – גם בתקופת חיינו המודרנית יש אנשים שחושבים שלאורי גלר יש כוחות מיסטיים. מקבילה לעניין היא למשל דיווחי החייזרים הנפוצים כלכך בזמננו – אני לא שולל שיש חיים מחוץ לכדור הארץ, אבל די בידיעה בסיסית בפיזיקה וסטטיסטיקה כדי להגיע למסקנה שאם אכן החייזרים האלה מגיעים לביקורים כה תכופים הם כנראה גרים בפתח תקווה.
        קראתי על אחד מהאנשים שהצעת בוויקיפדיה (זה עם השם הכי קצר – אין לי קופי-פייסט נוח באייפד) ושם, מלבד הטענה שהוא נטש לחולטין את האישיות שלו והצטרף לoneness עם היקום או משהו כזה לא ראיתי תיעוד למשהו שכל אדם עם הרבה זמן פנוי לא יכול לעשות. עוד נקודה מעניינת שעלתה משם היא שהוא היא גם קבצן וגם פינלטרופ – מה שמוכיח שבהודו הכל אפשרי.
        המוח האנושי הוא כלי די גמיש ושימושי – אם השקעה של שנים ביוגה (שהיא, לטעמי סוג של התעמלות מעל הכל) מאפשרת לך לעשות דברים על טבעיים – הרי שהם דברים לחלוטין טבעיים – לא כולנו יכולים להניף משקולות במשקל (לא יודע כמה זה הרבה מאוד) – אבל הר-האדם שעושה את זה עושה משהו מאוד טבעי – גם אם קצת מטופש.

        ולבסוף לענייני הפניות – אני מפנה אותך לציטוט קצר של קארל סאגאן
         http://zogotunga.com/how-to-troll-ufo-abductees-carl-sagan-way
        אפשר להחיל את דברי החכמה שלו על הרבה שרלטנים רוחניים עם ידע מיקום מקביל/ ישות עליונה/ זנו/ הבודהא מאוריון וקבלני הקבלה
        וכמובן איך אפשר בלי ג׳יימס רנדי שעושה עבודת קודש (רואה, גם אני יכול), ממליץ על הסרטונים שלו עם המאסטר העליון, הקדוש הבכיר ובעל הקשר הישיר לאלוהים (כידוע, היא אשה ואוהבת לדבר הרבה בטלפון) אורי גלר
        http://en.wikipedia.org/wiki/James_Randi

        אני מתנצל מראש אם אני מתפרש כתוקפני, אין זו כוונתי בכלל ואני חובב של הבלוג הזה ונושאי עיסוקו הרבים, אני מאוד מעריך את תומר על תרומתו הרבה להשכלה הכללית שלי וכבר שמתי לעצמי מטרה להתפלח לשיעור שלו פעם הבאה שאני בחיפה. הוא גם כתב על דו״ח שאבי השתתף בכתיבתו על כתות וקצר מחמאות גם ממנו. עם זאת, אני לא אוהב שקר והתרשמותי התמידית עם מורים ״רוחניים״ בטעמים שונים שהם לרוב מודעים לשקר שלהם עצמם – כי עמוק בפנים הם יודעים שאין להם כוחות מאגיים, מקסימום כמה parlor tricks ופסיכולוגיה בגרוש

        אהבתי

        1. טוב, אולי אנסה להבהיר בקצרה מה דעתי: כחוקר של התחום מבחינה אקדמית אני כמובן נוטה מראש לפסול כל הסבר "על-טבעי" לכל תופעה, פשוט משום שאם נתיר הסברים כאלה במחקר לא נגלה שום דבר, כי נסביר את הכל מתוך פנייה לעולמות העליונים (כפי שאכן עשו פחות או יותר לפני המהפכה המדעית). יחד עם זה, אחרי יותר מעשור של עיסוק בתחום, אני לפחות לא יכול לשלול קיומן של תופעות שחורגות מתמונת העולם היומיומית שלנו. מהתופעות האלה אפשר להתעלם על ידי פנייה להסברים מהתחום התרבותי, לשוני, תודעתי ושרלטני, אבל אני מוצא שההסברים האלה לא ממצים את העניין (כלומר הם מסבירים הרבה מאוד מאוד, אבל לא את הכל), בדיוק כמו שההסברים האלה לתופעה הדתית עצמה לא ממצים את העניין. בסופו של דבר לדעתי למרות שלרוב התופעות האלה ניתן הסבר פשוט, נותרת שארית בלתי מוסברת, ואני חושב שיש בה כדי ללמד אותנו שקיימים כוחות, או מזווית אחרת – קשרים, שעוד לא עמדנו על טיבם.

          אישית נתקלתי במעין דברים כאלה כמה פעמים במהלך חיי. על אחת מהן כתבתי כאן:
          https://tomerpersico.com/2008/05/03/some-evidence-for-the-being-of-energies/

          אבל אין בעיה כמובן לפקפק בכל זה. להפך. ולכן זו כמובן לא תוקפנות, ואני לא מופתע שזו התגובה. זו כנראה היתה גם התגובה שלי אם הייתי רואה אחר כותב כך.

          אהבתי

  8. גבר כלשהו הראוי לשמו שאין לו עניין מיוחד במין הנשי–just this sentence give the reader the thinking that the book about frank is not real.

    אהבתי

  9. בהחלט נשמע מרתק. הגיע הזמן לחשוף את המורכבות של פרנק מעבר לאורגיות הצהובות. חבל שהחוקר-כותב היה לא נדיב בתשובותיו. נראה שהוא כועס על חוקרים אחרים או שומעי לקח תמימים…

    אהבתי

  10. אם יורשה לי להעיר משהו לגבי הטון של הראיון (השאלות והתשובות), בניגוד לתוכן שלו. מה שאני מדמה לראות כאן (ותקנו אותי אם אני טועה) הוא דו שיח בין שני אנשים שיש להם נקודות הסתכלות שונות עד מאד.

    תומר פרסיקו, המראיין, רואה חשיבות רבה ברוחניות באופן כללי. לכן הוא חושב שיעקב פרנק ותנועתו הם דבר מאד מעניין. "מעניין" לא כאנקדוטה או כקוריוז היסטורי, אלא כתנועה רוחנית שצריך לחשוב איך אנחנו כבני אדם או כיהודים מתייחסים אליה, מה היתרונות או החסרונות שלה, איזה דברים היה כדאי לקבל מהפרנקיסטים ואילו מן הפרקטיקות שלהם היו רעות או מזיקות וכיוצא בזה.

    ישבתי פעם בסמינר של חוקרי יהדות ידועים וכעת, כשאני קורא את תשובותיו של פאבל מצייקו, חוזרת אלי אותה ההרגשה. נדמה לי שהאיש (כמו רבים מן הקולגות שלו) בז לנשואי המחקר. הוא כמובן לא יגיד שיעקב פראנק, או שהתסיסה ביהדות במאה הי"ח, הם לא מעניינים, כי בזה הוא יכרות את הענף עליו הוא יושב, אבל בפועל הוא רואה במושאי המחקר פראים פרימיטיביים ומטופשים שאין שום סיכוי שאנו, האנשים הנאורים מן המאה ה 21, נקבל מהם איזושהי תובנה מועילה או מעניינת. במצב הזה הדיון הופך להיות "דיון על" ולא "דיון ב" – מבחינתו פראנק, חסידיו, הרבנים שרדפו אותו, השבתאים מהם הושפע, החסידים שפעלו במקביל אליו – כולם אוסף שוטים מטורללים (אולי לא במונחי זמנם, אבל בהחלט מזוית הראיה שלנו), מפנטזי פנטזיות ורועי רוח. העיסוק של היסטוריון ביצורים כאלו הוא בעיקר ברמה האנקדוטלית, כהמחשה חיה להיותה של ההיסטוריה, כפי שאמר שייקספיר, a tale told by an idiot. וזה מכתיב את הטון החצי מסתייג וחצי מבודח שבו הוא עונה לשאלותיו של תומר.

    עם כל הביקורת שיכולה להיות למאן דהוא על ארתור גרין וספרו על ר"נ מברסלב, קשה לי לתאר אותו עונה בכזו צורה לשאלות על הדמות לה הקדיש ספר, מפני שהוא, למיטב הבנתי, רואה בגיבור שלו אדם מענין שיש לו מה לתרום ולא (או לא רק) יהודי אקראיני נבער שעבר הרפתקאות יוצאות דופן.

    כמובן שיכול להיות שאני טועה ושקריאת הספר המלא על פראנק משדרת רושם אחר, וכמובן שניתן לסבור שאכן עמדה הבזה למושאי המחקר היא במקרה זה נכונה, אבל כדאי להיות מודעים לבסיס השונה שעליו עומדות, כך נראה, שאלות המראיין ותשובות המרואיין.

    אהבתי

      1. לנדב,

        לדעתי אינך מבין הן מהי אקדמיה והן מהי מוטביצית החוקרים.
        כלום יעלה על דעתך שרוב החוקרים יקדישו את כל חייהם לחקור נושא מסויים במיסטיקה היסטוריה או מדעי הרוח אם אכן "האיש (כמו רבים מן הקולגות שלו) בז לנשואי המחקר"?? לדעתי החוקר הנ"ל דווקא מעריץ את תרומתו של פרנק ודווקא לכן הוא עונה בפרובקטיבות לשאלותיו (במקרה זה בלבד) המוטות והמימסדיות של תומר.האין זה בזבוז זמן ואנרגיה עצומים לכתוב ספר שלם שילעג לפרנק או לכל מושא כתיבה אחר בעוד שפרנק ממילא איננה דמות אהודה ביהדות הממוסדת? דא עקא, ביקורתיות וניתוח אין פירושם אימוץ דעת הנחקרים בעיניים עצומות (כפי שפונדמטליסט נוהג בקדושיו) אך בוודאי שלא זלזול ולעג גרידא כפי שאתה טוען שגם לא יעמדו בשום מבחן אקדמי. בקיצור, תגובתך ילדותית להחריד ואתה מגלה חוסר הבנה בסיסי. בכל מקרה, סגנון תשובתיו של החוקר הנ"ל הם באסכולת אקסופד שלא עושה חיים קלים למי שממהר לראיין מישהו לפני שקרא את ספרו.

        אהבתי

        1. אולי כדאי להבהיר, שהראיון מראש נועד להיות מאוד ראשוני, כללי ואנקדוטלי. מכיוון שידעתי שלא אקרא את הספר בקרוב, זה מה שהייתי יכול להציע, ומדובר לא בסקירה עבור עיתון, אלא רשימת בלוג. החוקר לא "עשה לי טובה" כשהסכים לענות על השאלות, וד"ל.

          אהבתי

          1. זהו, שהוא לא כל כך "הסכים לענות על השאלות" אלא יותר דחה אותן ואמר שהן לא רלוונטיות.. לא מכיר את עולם האקדמיה מספיק כדי להכנס למחלוקת, אבל נשמע שיש טעם בדבריו של נדב, גם אם לא ניתן להכליל מהראיון הבודד עם האדם לכל עולם האקדמיה

            אהבתי

          2. תומר, אכן. אבל אינך יכול לצפות ממי שהקדיש שנים מספר מחייו לכתיבת ספר, לא להתמלאות באגו ובמרמור אם המראיין ניגש אליו לראיון על הספר בעוד שהוא לא קרא אותו (ולמעשה בכך מציג את עצמו כבר סמכתא בעניין למרות שהוא לא קרא את מי שמחשיב את עצמו בתור מומחה לעניין שמשנה תפיסות מקובלות). בנוסף, הטענה "זהו רק בלוג" איננה תקפה עוד כפי שהינך חושב- ראה תביעת טובלי וההד העצום בכלל למה שאתה כותב כאן.

            אהבתי

            1. אתה יודע, מר מדריך, אני חושב שאפשר לראות מהראיון ביני לבין ד"ר מצייקו שביטלתי את דעתי לפני דעתו בצורה מוחלטת. שים לב שהייתי יכול לערוך את הראיון כרצוני (הרי אין מעלי עורך), ולא עידנתי את הביקורת שלו כלפי, נכון? על רקע זה הטענה שלך כאילו הצגתי את עצמי כבר סמכא לעניין היא לא מאוד הוגנת, בלשון המעטה. ובעניין ההד העצום, הרי שהוא מפתיע אותי כל פעם מחדש (אולי אכן ניכרים דברי אמת, כמו שאומרים). אבל צריכה להיות עדיין הבחנה בין רשימת בלוג לבין מאמר בעיתון, ודאי בכתב עת.

              אהבתי

  11. מדריך כתב

    כלום יעלה על דעתך שרוב החוקרים יקדישו את כל חייהם לחקור נושא מסויים במיסטיקה היסטוריה או מדעי הרוח אם אכן "האיש (כמו רבים מן הקולגות שלו) בז לנשואי המחקר"??

    O sancta simplicitas

    אהבתי

    1. ואיזה סיפוק אינטלטואלי הם מקבלים את זה מכך לדעתך? דווקא מי שבז לנושא מסויים ועם זאת מקדיש את כל חייו לחקירתו, לוקה בטיפשות שאין גדולה ממנה שהרי הוא הופך להיות חלק מאותו הדבר ממנו הוא סולד והבדיחה היא עליו.

      אהבתי

  12. בקשר להערכת תרומת פרנק ליהדות:
    קראתי עכשיו פסקה מדהימה שבה הרב קוק משווה בין ניטשה לשבתי צבי. אמנם זה לא פרנק אבל לדעתי המגמה דומה.

    "שבתאי צבי שר"י היה דמותו של ניטשה בערך דת היהדות לאנושיות, וכשם שזה נטרפה דעתו, כן זה ייצא מדתו. קליפה אחת מתייחסת לעקבתא דמשיחא"

    (פנקס אחרון בבויסק, מתוך קבצים מכתב יד קודשו, מכון הוצאת גנזי הרא"יה, ירושלים תשס"ו עמ' נ"ו).

    כנראה הדמיון הוא באנטינומיזם=שלילת הערכים.

    אהבתי

  13. באחת החוברות של "דבר לילדים " משנות ה-40 , כמה שנים לפני הכרזת המדינה ,הופיע ספור שכותרת המשנה שלו הייתה " מספורי משיח השקר יעקב פרנק ". זו הפעם הראשונה ששמעתי את השם פרנק. הספור הרשים אותי והרשים גם חברים אחרים שהיו בכתתי וסביבי. באותה עת לא הצלחנו לשאוב מידע ממשי על יעקב פרנק פרט אולי לתגובה מיוחדת של מורה מקבוץ רמת יוחנן שאמר כי הרבנים היהודים כמו הכמרים הנוצרים מכבדים בתואר "כופר " כל מי שאינו מסכים לקבל בעיניים עצומות את סמכותם המוחלטת , ויעקב פרנק הבליט היטב הבט זה ביהדות של ימיו. מצד שני לאנשים שאינם מוכנים לקבל את סמכות מנהיגי העדה { השבט, המדינה } נוח יותר להציג את עצמם כבעלי דת שונה { מפלגה ,מעמד סוציאלי, מוצא אתני, השכלה } מאשר כמרדנים פשוטים המסרבים לקבל מרות.לפי המחקר הנוכחי לא ברור מהו המקרה של פרנק. האם הוא מרדן במנהיגות הקהילתית שהובילה אותו לאמץ דת חדשה עם היגיון השונה מדת המקור או שנבעה בו בפנימיותו השקפה דתית שונה והיא שהולידה מעשים זרים כדי להדגיש את הנבדלות שלו ושל חסידיו. אצל הבעש"ט למשל קרוב לודאי שתחושתו הדתית הפנימית היא המנוע המניע שהוביל לחריגה ממנהגי המסורת { סידור תפילה חדש, נוהגי שחיטה,דבקות במקום לימוד }.כנראה שגם ר' נחמן ניזון בראשיתו מפנימיות דתית נבדלת.לעומתם ר' ישראל מרוז'ין , עם הפאר וההדר החיצון והריקנות העיונית הפנימית,המרדנות האישית היא הכוח המניע.

    לפי אמות המידה של שלום ושל וייס המבחן אמור להיות פשוט : מהם התכנים הרעיוניים הנבדלים שהשאירו לתלמידיהם { ולדורות הבאים } המורדים הסוטים ,ואם יש כאלה בכלל. ספר דברי האדון אמור להיות תורה נבדלת , אך היא רדודה מדי. היא כוללת שברי רעיונות שאינם מתגבשים לתורה אחידה. כנגדה עומד פולחן האישיות העצום של יעקב פרנק המוביל למסקנה של רדידות רעיונית ומרדנות לשם ספוק רחב וגדוש של היש האישי.

    אם נשפוט את המנהיגים הפוליטיים שלנו בימינו אלה לפי אמות המידה לעיל ,כנראה שנצליח יותר מהיום ,למצוא לנו מנהיגות ראויה.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s