מהכשרת החילוניות הישראלית ועד לביטול החברה הדתית

רוח בלהות מהלכת בעת הזו על פני הציונות הדתית. זוהי רוח הבלהות של הכשרת החילוניות לכתחילה; של "ביטול החברה הדתית". רבני הציונות הדתית הישנה חברו יחד למלחמת-מצווה ברוח הזו. אולם אם כנפיה של הרוח הן ההיגיון מחד גיסא וההכרח ההיסטורי מאידך גיסא, יש לשער שמלחמתם לא תצלח.

הרב יואל בן נון מכשיר את הישראליות החילונית

הנה, למשל, מסימני הרוח: לקראת יום העצמאות האחרון, לפני כחודשיים, יצא ספר חדש של הרב יואל בן נון, תחת השם נס קיבוץ הגלויות: כוחה של יהדות ישראלית (ג"נ: הספר נערך ע"י גיסי היקר והמוכשר, אביעד יחיאלי). בספר מכונסים מאמרים בהם קושר הרב בן נון את הגאולה הישראלית הראשונה, יציאת מצריים, לגאולה הישראלית האחרונה, שהיא על פיו קיבוץ גלויות והקמת מדינת ישראל. לבד מהמסות של בן נון ישנם גם קטעי "הגדה לליל העצמאות", כלומר קטעי תפילה, הגות וספרות שהרב בן נון מייעד לקריאה בערב יום העצמאות, שכן "ראוי ליל העצמאות ל'הגדה' משלו, כמו ליל הסדר" (ואכן, מזה שנים שהרב בן נון עורך בביתו סדר ליל העצמאות שכזה).

ישנם פרקים רבים מעניינים בספר, אולם כאן אני רוצה להתייחס לפרק אחד, לא מעט מהפכני. על אחורי הספר כתוב שהוא "מציב אתגר רוחני-ציוני מלכד אל מול החותרים לפצל את החברה היהודית-ישראלית ל'דתיים' לחוד ו'חילוניים' לחוד", ומול הפיצול הזה יוצא בן נון במיוחד בפרק "מגילת העצמאות, פשר ומשמעות".

הפרק הזה ממשיך קו מרכזי בחשיבתו של הרב יואל בן נון, שמבקש לאחד בין חלקי העם השונים, מבקש את אחדות ישראל, ויחד עם זה לא את אחידותה; כל זאת גם לא כסיסמה פשוטה של "התנחלות בלבבות" אלו של אלו ולהפך, אלא מתוך ההגיון הפנימי של עולם התורה. ניתן למצוא את הקו הזה, למשל, במאמר שכתב באקדמות (י', כסלו תשס"א), בו ביטא עמדה סובלנית מאוד כלפי הישראלים החילונים, תוך עיון בדברי הרמב"ם, הרמב"ן, וכמובן הרבנים קוק. בפרק שלפנינו (ומעניין להשוות ולראות את כברת הדרך שעשה הרב בן נון מאז ועד היום), מסתמך בן נון על הראי"ה קוק, אבל יוצא מתוך מגילת העצמאות. למעשה בספר מתייחס הרב בן נון אל מגילת העצמאות כטקסט מקודש, ומפרש ומצליח למצוא בה סימנים לחזונו.

בן נון מתחיל מהמילים המוכרות "בארץ ישראל קם העם היהודי", וקובע כי "חיי יהודים בגולה אינם נחשבים חיי עם", וכי רק בארץ ישראל היה יכול עם ישראל ליצור את "נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים". משם ממשיך בן נון ומפרש את חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. לא אביא כאן את פרשנותו היפה, אלא רק את מסקנותיה: "'העצמות היבשות' היו גולי ממלכת ישראל שגלו משומרון כ-150 שנה לפני יחזקאל". את אחדות ממלכות יהודה וישראל שבחזון יחזקאל מעתיק הרב בן נון אל ימינו, ורואה בה את אחדות היהדות הדתית והיהדות החילונית:

לנגד עינינו הנדהמות קם החזון הזה והפך למציאות. מתוך קברי הגולה קמו יהודים שמאסו ובעטו ביהדות הגולה ובספרים הקדושים, ורבים מהם דווקא עלו לציון והקימו מחדש את הזהות הישראלית העתיקה, זו שמיוסדת על תבנית נוף המולדת וקשורה למסורת האבות, אך לאו דווקא לספר התורה ולהלכה היהודית. מנהיגי היהדות הגיבו בזעם, בהפתעה, בפליאה, בהכחשה או בביטחון עצמי שכל זה הוא רק בגדר "תאונה" זמנית שתחלוף כמו צל; הרי לדעתם אין, וגם לא ייתכן, שום סיכוי לקיום יהודי שאיננו מבוסס על הנאמנות לתורה.

אך רצון ה' לבדו הוא יקום, ואם הוא נפח רוח ב"עצמות היבשות" והקים לתחייה את הישראליות, ברור מאליו שאנו עומדים בפני הדרמה המופלאה של "חזון שני העצים" – הישראליות והיהדות – שהם הנאבקים על זהותה ועל דרכה של "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מאבק זה בעצמו הוא תמצית חיינו מאז העצמאות, הוא בעצמו כורך יחד את שני העצים והופך אותם לעץ אחד לבלי היפרד עוד, כדבר ה' בנבואת יחזקאל.

הרב בן נון מכריז שהחילוניות איננה תאונה זמנית, שהחילוניות היא חלק אורגני מהישראליות, ושהיא לא הולכת להיעלם. את זה מקשר בן נון למספד בירושלים הידוע של הראי"ה קוק, אותו הספד שנשא במלאת שבעה למותו של בנימין זאב הרצל, ובו בעצם רמז שהרצל ממלא את תפקידו של משיח בן-יוסף, מבשרו ומכין-דרכו של משיח בן-דוד. עבור בן נון, ניתן להבין מכך כי

לפי חזונו של הרב קוק, העיקר הוא באיחוד שני הכוחות, הכוח הישראלי והכוח היהודי […] הלוא אלה הם שני הקצוות ההפוכים של 'עץ יוסף ועץ יהודה', הישראליות והיהדות. ראה הרב קוק בחזונו, שכל אחד משני הכוחות לבדו לא יצליח, לא אחאב לבדו ולא יאשיהו לבדו, ורק האיחוד ביניהם יכול להיות בסיס להצלחת המפעל של שיבת ציון ומדינת ישראל.

הגאולה תלויה בשיתוף הפעולה שבין היהדות הדתית ליהדות החילונית. שני זרמים אלה תלויים זה בזה. לכן שני זרמים אלה נצרכים, ואין אחד מהם צפוי להיעלם. לכן על היהודים הדתיים להכיר בלגיטימיות של היהודים החילוניים, ולא לשבת כסוסי ציפורניים בצפייה שהם יחזרו בתשובה. במילים אחרות: הרב יואל בן נון מכשיר את החילוניות לכתחילה ורואה בה צורת חיים יהודית לגיטימית.

נדמה שכאן טמון מהפך גדול, ולמעשה מסימניה של תנועה, תנועה שיוצאת מתוך היהדות האורתודוקסית המרכזניקית ומביאה את החזון הקוקי-מרכזניקי למה שניתן לכנות השלב ההכרחי הבא. לאמור, אם תרגום חזונו של הרב קוק היה עד כה הניסיון של הדתי-לאומי להשתלב במפעל הציוני תוך צפייה שהציוני ימהר לחזור בתשובה ולהשתלב במפעל ההלכתי, כעת כשמתברר מעבר לכל ספק שהחילוני לא ממש מתכוון לחזור בתשובה (וגם שיש מעלים ספקות לגבי הציוניות שלו), עובר המרכזניק לתמונת עולם בה יש שיתוף פעולה על בסיס שוויון ולגיטימציה הדדית בין הישראלי החילוני לבין הישראלי ההלכתי.

דיאלוג שכזה, בין שווים, לפחות לא יעורר סלידה בקרב החילוני, שלא ממש מתמלא אהבה אם מתיחסים אליו כתינוק (שנשבה). דיאלוג שכזה גם יאפשר בנייה תרבותית פורה וחיונית עם החילונים שמעוניינים בכך, שעדיין ציונים ושרואים את עצמם כחלק פעיל ואחראי מהתרבות היהודית. והנה נושבת הרוח.

יואב שורק מבטל את החברה הדתית

שורק עורך את מוסף "שבת" שבעיתון מקור ראשון קול נוסף שנושב לאותו כיוון הוא כמובן יואב שורק, שכבר שנים קורא להפסקת הצפייה האינסופית של האורתודוקסיה הן לגאולה ניסית והן לחזרה בתשובה המונית, ולהכרה במצב הנוכחי כ"גאול" (או אולי "גאול מספיק", על משקל good enough mother של וויניקוט), על כל המשתמע מכך מבחינה הלכתית – כלומר, התאמת ההלכה למציאות מתוך תעוזה ויוזמה, ולא מתוך התלות בתקדימים חסרי הקשר ואנלוגיות קלושות.

שורק פרסם בפסח האחרון מאמר רציני וחשוב תחת הכותרת "האתגר: ביטול החברה הדתית" (מוסף "פסח", מקור ראשון, י"ד ניסן התשע"א), מאמר שזכה להדים רבים, חיוביים ושלילים (ואף שליליים מאוד, שהגיעו גם עד אתר "העין השביעית"). המאמר בהחלט ראוי לקריאה מתחילתו ועד סופו (אנא, קראו אותו), ואביא כאן רק כמה פסקאות מייצגות. שורק, אם כן, מציע לחבריו סרוגי הכיפה ש

לא נוותר על ערכי התורה ומצוותיה, אבל 'נוותר' על המודל המאוד מסוים של אורח חיים דתי שהצבנו כאידיאל. שוב לא יהיה זה אורח החיים ה'נכון', שכל היתר הוא בגדר 'סטיות' (נסבלות יותר או פחות) ממנו. תחת זאת יהיה מה שמוכר לנו כיום כאורח חיים דתי 'מלא' צורה מסוימת של התנהלות, המתאימה לאנשים מסוימים או לשלבים מסוימים בחיים, המאופיינים באינטנסיביות דתית גדולה – למשל לרבנים וכלי קודש, לבני ישיבה, לאנשים הנתונים בתהליך של 'התחזקות' – וכמובן גם לכל מי שסגנון החיים הזה מתאים לאופיו ולרצונותיו.

כך לגבי אורח החיים הדתי האידיאלי המוכר. לעומת זאת, רוב החברה – בדיוק כמו היום – תנהל אורח חיים של חולין. אין זה אורח חיים המנוער מתורה ומצוות – אדרבה, הוא מואר על ידן ומוגבל על ידן – אך זה אינו אורח חיים דתי. אין בו המתח של 'לצאת ידי חובה', אין בו האינטנסיביות היומיומית של ברכות ותפילות, אין בו העיסוק המתמיד במותר ובאסור, אין בו המאבק המתמיד בין המציאות ה'מערבית' ה'שקרית' לתודעה ה'יהודית' ה'אותנטית'.

שורק מציע לגיטימציה לחילוניות לכתחילה. יהודים חילונים יהיו יהודים טובים, לא תינוקות ולא כופרים. יהודים שומרי הלכה יהיו מעין סופר-ג'וז, יהודים פורטה, שלוקחים על עצמם מחוייבות מועצמת לברית בין האל לעם.

מדובר, בעצם, במודל ששרר כשהיה קיים בית המקדש, בו כוהנים מעטים היוו אליטה דתית ונותני שירותי דת עבור ההמונים, המשיך כנראה בימי בית שני, בהבחנה בין "חכמים" ל"עם הארץ", ופותח הלאה מאוחר יותר בנצרות, בה רק חלק קטן מהאוכלוסייה מקדיש את חייו בצורה אינטנסיבית לדת. זה גם מודל שכבר היום מתממש בפועל בקהילות יהודיות רבות בארה"ב, בהן רק הרב (האורתודוקסי, הקונסרבטיבי או החב"די) מקיים מצוות, ואילו כל השאר מגיעים לבית הכנסת במכונית כדי להיות חלק מהקהילה. יש כאן, אם כן, לא רק התקדמות (של המטריאליזם ההיסטורי, אם נמשיך את הקו הרטורי) אלא במובנים רבים חזרה למקורות.

ועוד לא עמדנו על העיקר: שלא כמו בארה"ב, בישראל למודל הזה יש פוטנציאל להעשיר לא רק את חיי היהודים החילונים, אלא להעצים את היהדות עצמה, מפני שכאשר התרבות הדומיננטית היא יהודית, וכאשר החילונים מרגישים חלק לגיטימי מהתרבות הזאת (כפי שכבר היום מתרחש בפריחתם של בתי המדרש הפלורליסטים) הם יכולים גם לשנות ולשפר אותה. אני מדבר על מצב בו החילונים לא יפנו אל "הדתיים" כדי לקבל אישור על יהדותם, ועל כן ממילא יהיו "במשחק", כלומר יקחו אחריות על יהדותם. לדעתי זהו אחד מהמפתחות לשגשוג החברה כאן, הן מבחינה פשוטה והן מבחינת התרבות היהודית (התמשכותה והשתכללותה).

שורק מתייחס לכך:

המהפכה אינה רק תורנית, אלא גם חברתית-פוליטית, כזו הטומנת בחובה שינוי דרמטי של מוקדי הכוח: אם אכן לא יהיה בסיס להבחנה החותכת בין דתיים לחילונים, נגלה מחדש שיש במדינת ישראל ציבור גדול מאוד, מיינסטרים משמעותי, המחויב ליהדות ורואה בה את תשתית חייו. אם אכן ניטשת כיום 'מלחמת התרבות' בין ערכים יהודיים לערכים ליברליים, בין זהות מובהקת להתבוללות במרחב המערבי, הרי שבעת שייפתח המודל הדתי היא תוכרע במהרה – לטובת הזהות ה'יהודית'.

היא תוכרע לטובה, אבל לא בהכרח למקום 'דתי'. שהרי ברגע שהמחויבות לתורה אינה מחויבות ל'דתיות', לתפיסת עולם מאוד מסוימת, ניתנת מחדש לגיטימציה לשכל הישר לתבוע את שלו בשיח ההלכתי. ברבים מן הפולמוסים הניטשים בשנים האחרונות בין דתיים לחילונים ההכרעה תהיה לטובת הצד החילוני דווקא, כי הוא מייצג לא פעם את השכל הישר, ואת ההנחה שהשכל הזה אינו סותר את ערכי היהדות (והמופת בעניין זה הוא ח"כ הרב חיים אמסלם, ואכמ"ל).

אני לא יודע אם אני שותף לאופטימיות המרכזניקית של שורק, על כך שברגע שיפול הגבול בין דתיים לחילניים מלחמת התרבות "תוכרע במהרה לטובת הזהות ה'יהודית'". כלומר, אני חושב שבסופו של דבר רוב הציבור יבחר להחזיק בזהות היהודית, למרות שברור שיהיו יהודים שלא ירצו כל קשר עם המסורת. אני גם לא בטוח שגם הציבור שיבחר להיות "יהודי" יראה דווקא בהלכה ובמצוות משהו משמעותי – ודאי חלק כן וחלק לא. אבל אני מסכים שמדובר במהפכה רבתי בצורה שבה תיראה החברה היהודית במדינה.

הדבר העיקרי הוא כמובן האפשרות לבנייה משותפת של המסורת וליניקה משותפת מערכיה, ללא הפקדתה כמונופול בידי "הדתיים". על כך מיד, אבל רק בהערת אגב, תארו לכם איך היתה המדינה נראית לולא היתה מעין כניעה מובנית בעמידתם של החילונים אל מול (הגופים) הדתיים, קל וחומר אל מול (מפלגות) החרדים. לא אכנס לפרטים הידועים לכולם (מתקציבים דרך גיוס ועד שעון קיץ). העניין הוא שהכבוד האפריורי שמוענק לאורתודוקסיה (המוביל בצורה בלתי נמנעת גם למשטמה מובלעת), שבזכותו זו נהנית מטובות הנאה מושחתות על פי כל קנה מידה, יפחת בצורה משמעותית.

הפסקה השנייה בדברי שורק לעיל לא פחות חשובה, בהדגישה את החזרה לשימוש ההלכתי בשכל, בהיגיון. מדובר בערעור על האקסיומה ההלכתית השגורה כיום שמחזיקה שככל שדבר יותר מהווה אבסורד גדול יותר (או סתם ביזאר), כך סביר יותר שאלוהים רוצה שנעשה דווקא אותו (וכתבתי על זה כאן). שורק מציע שדרך הארץ הכללית של העולם, או בשפה חילונית, השגרה הנורמלית, תהיה שיקול מרכזי בקביעת הלכה. במאמרו הוא מסרטט קווים כלליים של חברה כזו:

מדובר בחברה שבה הוכרעו כמעט כל המאבקים הדתיים המוכרים לנו מהשנים האחרונות – נגד המערכת הדתית-רבנית. כמעט בכל הצמתים הבעייתיים, או השנויים במחלוקת כיום בין הדתיים לחילונים, או בין החרד"לים לדתיים הליברלים, ההכרעה תהיה לטובת האחרונים: כך לגבי מעמד האישה (נשים יוכלו לשמש ברבנות, בדיינות, וכמובן בכל תפקיד בבית הכנסת) ולגבי גיור ממלכתי (שיושתת על תהליך לאומי-חברתי יותר מאשר דתי); כך בענייני צניעות (מכנסיים לנשים, ובכלל ויתור על קוד לבוש מוגדר לטובת עקרונות צניעות; שירת נשים ולחיצת יד), טהרת המשפחה (ביטול שבעה נקיים), שינויים בתפילה (שתותאם ללא גמגום למציאות של עם בארצו) ובלוח השנה (מתן מעמד הלכתי איתן ליום העצמאות וביטול חלק מצומות החורבן), היחס אל הגויים ותרבותם (לגיטימציה מלאה של טיול בחו"ל, כניסה לכנסייה מסיבות תיירותיות ואמנותיות וכיו"ב) והיחס אל מדעי הרוח ולביקורת על מקורותינו (שייעשה פשוט וטבעי, דיאלוג מכבד ומלא).

החברה המתוארת כאן היא סוף ההתחפרות, וההתכרבלות, של המגזר הדתי בתוך עצמו, ויציאתו לשילוב מלא בחיי העם והארץ. החברה המתוארת כאן היא תוצאה של הכלאה של התרבות והמסורת היהודית עם ההגיון הבריא, היא מהווה חיבור אמיתי בין ההלכה והמציאות הפשוטה, והיא הצורה היחידה בה רוב הציבור יוכל להרגיש חיבור אמיתי וחי למורשת היהודית.

שורק ממשיך ומתאר, ובעצם מגזים מאוד באופייה ההלכתי של החברה שתיווצר במקרה כזה לדעתי (ראו שם). כנראה שקל יותר להסיר את הכיפה מאשר את הלהט המרכזניקי. יחד עם זאת יש לשבח אותו על הנכונות והאומץ לפרוט את החזון לפרטים קונקרטיים – ואחרי הכל, מהותו של החזון הזה הוא הקונקרטי. אבל הכיוון הוא ברור, והרוח, כאמור, מהלכת.

שינוי שאפשר להאמין בו

האם יש לזה סיכוי להתגשם? כיוזמה של הרבנים, כנראה שלא. למרות התעוזה של הרב בן נון לעיל, הוא מהווה מיעוט מזהיר. התגובות שקיבל שורק על הצעתו מעידות על פחד גדול משינוי, וגם, יש להודות, אמונה גדולה בצדקת הדרך כפי שהיא. ייתכן אמנם שזה עניין של עוד דור או שניים, שהרי אנחנו רואים שינויים גדולים מול עינינו, אבל ייתכן שעוד דור או שניים תהיה רק התחפרות עמוקה יותר בעמדות. כך או כך, אין שום סיבה לחכות.

על השינוי הזה לבוא מלמטה, מאיתנו, והכוונה כאן הוא בעיקר לחילונים, מסורתיים, רוחניקים, דתל"שים ודוסים שהם יותר ריבוניים מרבניים, שייקחו את תרבותם-מסורתם-זהותם בידיהם ויציעו יחד אלטרנטיבה רלוונטית וחיה לקיפאון ולניתוק האורתודוקסי. אלו יהיו יהודים שלא יפחדו לתבוע גושפנקא של לגיטימיות ואותנטיות ליהדות שהם יפתחו, קודם כל מעצמם, ולא יפחדו להעז ולקבוע מנהגים והלכות. במידה לא פחותה זה כבר קורה (במניינים השיוויוניים, בבתי המדרש הפלורליסטים, ברנסנס התרבותי וכו'). אולם המבצע הגדול הזה יצליח בה במידה שנהיה מחוייבים כלפיו, וכלפי התרבות שנפתח. נחשוב ונעשה לקראת זה בשנים שיבואו. עולם ישן בהחלט לא נחריבה עדי יסוד, אלא נחדש ונשכלל ונשפר ונעצים אותו.

101 תגובות

  1. אני יודע שזה איננו חלק מעצם הדיון שאתה מציג פה, אבל רציתי לומר דבר מה. הדת והדתיים תמיד התייחסו אל החילוניות כמשהו שדורש בירור, אישור, בדיקת כיצד יתכן שיש פה אנשים שהם כה טועים וכו. אני מוצא שזה מצחיק שקבוצה שאימצה לעצמה הפרעה נפשית אמונית וקוד התנהגותי מופרך ושרירותי (אם כי עתיק יומין) מביטה החוצה אל אנשים שלא לקו בה ומנהלת דיונים על האם לאשר אותם, או שמא שלא. זה בעיקר פתטי לנוכח העובדה שהקבוצה הזו אינה באמת הרוב (ונעזוב אנשים שמגדירים את עצמם "מסורתיי") אבל יש בה את היהירות לעמוד על ארגז התפוזים הריק שלה ולהשתומם ולהתווכח על זכותם של אנשים שאינם מכירים בארגז הרעוע שלם. מעט כמו הילדים האלה שעוברים ברחוב וצועקים על אוסף מבוגרים מיני קללות וחרפות כמשחק ילדותי, ואילו המבוגרים עוברים הלאה בקושי משגיחים באותם בני נוער פרועים ושובבים ומניחים להם שיתבגרו. או שלא.

    אהבתי

    1. מדהים – איך קראת לזה – "ארגז התפוזים הריק" "ארגז רעוע שלם".

      אני מבין שלך יש ארגז תפוזים מלא, נשמח אם תשתף אותנו בתכולתו – זה יהיה מרתק למצוא מה נקרא "ארגז תפוזים מלא".

      סתם לצורך העשרה
      http://www.hahem.co.il/scissors/?p=547

      נ.ב. לדעתי המסקנה היחידה מההתפתחות המתוארת במאמר, מקורה בשיברון לב והבנה שמה שטענו החרדים בהקמת המדינה, מתגשם יפה – במקום שהחילוניים יתקרבו לציבור הדתי ובאמצעותו יתקרבו לדת, הדתיים מתקרבים לציבור החילוני ובאמצעותו גם פורקים את עול הדת.

      אהבתי

      1. אני אשתף אותך. קוראים לזה שנים של תרבות, פילוסופיה, חשיבה יצירתית, אומנות, הטלת ספק, מתמטיקה, מדע. כל הדברים האלה שדנמצאים מחוץ לתחום של התרבות התורנית שעוסקת יום יום בפרשות תפלה של אותם טקסטים "קנוניים" (המרכאות במכוון). אבל בעיקר החופש לחשוב מחוץ להפרעה הנפשית הקרויה אמונה דתית. אני מקווה שהמחקר הנוירולוגי (גם הוא אגב נמצא בארגז התפוחים) ימצא במהרה תרופה. כדור כזה. ואנשים דתיים יחזרו להיות כל מה שתארתי.

        אהבתי

  2. מאמר מצוין, אבל אני לא בטוח שמדובר במגמה חיובית. יתכן (וכך אני חושב) ששורק ובן נון הבינו שהחילוני לא יחזור בתשובה, וכיוון שכך הם מעדיפים את הלאומנות על פני הדתיות

    אהבתי

    1. ודעתי הפוכה.
      כיוון שיש שבע מאות אלף או מיליון חוזרים בתשובה ורובם המכריע פוסח על הדתיות הלאומית וצונח בחרדיות , אזי מנסים בן נון לשיטתו ושורק לשיטתו , להמית את הציונות הדתית מות גיבורים , לבל יחשבו הדורות הבאים , שמדובר בתאונת אימונים.

      אהבתי

      1. המספרים שלך מאוד מעניינים(בהנחה שאתה מדבר על הארץ), במיוחד מאחר וקימי קפלן טען בזמנו בפני קורס שהשתתפתי בו שכמות החוזרים בתשובה קטנה בהרבה ממה שנטען ע"י העיתונות והחרדים. יש לך גיבוי למספרים?הוא הביא בזמנו מספרי תלמידים בישיבות שמשרתות חוזרים בתשובה כגיבוי לטענות שלו.

        אהבתי

        1. ynet טענו לפני שנה או שנתיים כי אחוז הישראלים שהתחרדו או התחזקו עומד על 21% וכיוון שמדובר בynet , סביר להניח שהאחוז גדול יותר.
          את המספר כפי שכתבתי אותו , קיבלתי מהרב עופר ארז שליט"א , הוא אמנם חרדי , אבל אין לו שום נטיה להפרזות. ההפך , הוא בדרך כלל מנסה להגיע לחקר האמת , גם כזו שאינה חביבה על רבנים אחרים. ההתאמה בינו לבין ynet מעידה על אמינות מסויימת.

          במאמר מוסגר , טענתו של קימי (בנדוד של פטריק קים?) קפלן , היא מבדחת על גבול הנלעגת. היא מעידה על חוסר הבנה , אפילו הבנה שיטחית בעולם של החוזרים בתשובה. החוזר בתשובה המצוי , לא יזהה ישיבה של חוזרים בתשובה גם אם היא תיפול עליו משמיים.
          מה שקורה בד"כ זה שאשתו תלך לערב ישועות עם הרבנית קוק , אחר כך תגרור אותו להרצאה של הרב זמיר כהן , הם יצטרפו לטיול מרגש לקברי צדיקים , ושם על רקע הרוחות הפסיכדליות ב"עמוקה" הוא ינדור להניח תפילין וזהו , נפל לא עלינו.

          אהבתי

  3. אני עוד זוכר את הימים של יוסף בורג ותיק אפרסק , שהמזרוחניקים היו כאלו מסכנים , שאם היה מישהו זורק להם עצם ומראיין את זבובי (ז"ל) לטלביזיה , הם היו מתמוגגים מאושר.

    עכשיו קורה ההפך והחילונים חוגגים שהדוסים נותנים להם לגיטימציה .

    נו , אין ספק ששלטון האורתודוקסיה בדרך , רק שמישהו יעדכן את הרפורמים.

    אהבתי

  4. צעד ראשון צריך להיות ניקוי האורוות וחיטויין מאותם פוליטיקאים דתיים, שגרירי היהדות, הפוערים תהום משוננת בינם לבין החילוניים.

    אהבתי

  5. מהבלוג שלך לאוזניים של אלוהים (או שליחיו עלי אדמות לצורך העניין). הייתי מאושרת להאמין שזה אכן התהליך המתרחש ולא התהליך ההפוך.
    רשומה נהדרת. כרגיל :-)

    אהבתי

  6. ובתוך כל השיח הפנים יהודי הזה החברה הערבית (שוב) מודרת. נתאחד כולנו בחברה *פלורליסטית* שנותנת מקום ומכבדת את החילוני והדתי היהודים ומדירה סופית את האחרים שכן בחזון שאתה פורס כאן ישראלי=יהודי.

    אמנם העיוורון (ואולי עצימת עיניים מכוונת) הזה שורר גם היום אבל לא הייתי מצפה למצוא אותו בבלוג הזה.

    אביב

    אהבתי

    1. אביב
      באנו לכאן כדי להקים מדינה יהודית. המדינה הזו חייבת ללמוד להכיל את המיעוטים שבתוכה ולהביא אותם להרגיש כאן לא רק טוב אלא מצוין. זה אתגר שצריך ואפשר לעבוד עליו. אבל זה בתוך הקונטקסט של חברה ישראלית שהיא מימוש של הרצף היהודי….

      אהבתי

      1. יואב,
        לא ברור לי איך אתה משתמש במילים "*חייבת* ללמוד להכיל את המיעוטים שבתוכה ולהביא אותם להרגיש כאן לא רק טוב אלא מצוין". מה משמעותה של המילה *חייבת* לנוכח של המציאות בה אנחנו חיים?
        כיהודי אני מרגיש שייך לחברה היהודית. כישראלי אני מרגיש שייך לחברה הישראלית. מתוקף השתייכותי הראשונה יש לי עניין בזהות ותרבות יהודית והאג'נדה שלך היא טובה ויפה. אם היית נשאר בגבולות השיח היהודי לא הייתי מתרעם.

        אבל כשאתה מדבר על "חברה ישראלית שהיא מימוש של הרצף היהודי" אתה כמובן מוציא מכלל החברה שלנו את אותם מיעוטים שלכאורה אתה רוצה שירגישו כאן מצוין. לכל הפחות הייתי מצפה להכרה לבעייתיות שבכך ולהצעות אמיתיות איך להתמודד עם הבעייתיות הזו: בעייתיות שקשורה הן בעניינים של תחושת שייכות/ניכור והן באפליה קשה שמתבססת בדיוק על "חברה ישראלית שהיא מימוש של הרצף היהודי".

        אהבתי

        1. avivsky – אני חייב פעם אחת להבין –
          הנושא כאן הוא זהות. לא אג'נדה פוליטית, ולא זכויות דמוקרטיות – זהות.
          אתה רוצה לומר לי שכישראלי יש זהות משותפת בינך ובין לדוגמה משפחת נתאשה מחברון, למשל? אהה, סליחה, הם "פלסטינים"… אז אולי משפחת עיסא מכפר קאסם "הישראלית"?
          אני אשמח אם תוכל להרחיב לגבי הזהות הישראלית המשותפת לנו ולערבים, ונראה האם יש כאן "חברה ישראלית" בעלת זהות כלשהי, או שמא מדובר באשלייה נעימה.
          אני רק רוצה להזכיר, שהקשר בין הפלסטינים לבין עצמם שסוע עוד הרבה יותר מזה שבחברה שלנו – לנו לפחות יש היסטוריה משותפת, להם אין גם את זה – ולכן אין להם בעייה לרצוח זה את זה על רקע פוליטי.

          ומומלץ לעיין בסוף מאמרו החשוב של ד"ר קידר כאן:
          http://www.news1.co.il/Archive/003-D-42152-00.html
          "ולפני שתקימו מדינה פלשתינית כדאי להתייעץ עם ראשי משפחות ג'עברי, אבו-סנינה ונתשה – בחברון, ואלמצרי, כנעאן וטוקאן – בשכם, כדי לדעת מה הם באמת רוצים. דבר אחד ברור: הם אינם רוצים שאבו-מאזן (בן צפת) ישלוט בהם, כמו שהם אינם מוכנים שמרואן ברע'ותי (בן ראמאללה) יגיד להם מה לעשות או מה לא לעשות, כי מי הם בעיניהם?"

          אהבתי

          1. אברהם ביחס לספק שאלה , בעיקר אמירה שלך : "אתה רוצה לומר לי שכישראלי יש זהות משותפת בינך ובין לדוגמה משפחת נתאשה מחברון"

            רציתי לידע אותך שלא רק שיש זהות משותפת בין הישראלים לפלשתינים ( תרבות, שפה ) אלא לפי מחקרים אקדמיים יש גם מבנה גנטי דומה , כמעט זהה, המחבר בין תושב חברון לתושב בית אל.

            בעקבות מחקר שהתקיים פה בארץ ובעולם עולה שהקרבה הגנטית בין תושביה הערבים של הארץ לתושביה היהודים קרובה יותר מאשר הקרבה ליהודים ממוצא אירופאי.

            בנוסף הקרע והשסע הן בחברה הערבית והן בחברה הישראלית דומים מאד ועוסקים באותם יסודות דתיים, לאומנים ופוליטיים.

            אהבתי

            1. רן היקר – אני מבקש קצת יותר פרטים, מעבר להפרחת אמירות כוללניות ללא ביסוס:
              כתבת "לא רק שיש זהות משותפת בין הישראלים לפלשתינים ( תרבות, שפה )…"
              בוא נתחיל בתרבות – מהי למעשה התרבות הפלסטינית? מיהם גדולי הרוח וההגות הפלסטינים? מה הקשר שלנו אליהם? אנא פרט והדגם.
              בוא נמשיך בשפה – ידוע לך מן הסתם שיש דמיון גם בין העברית לארמית, וזו מדוברת היום למשל בכמה איזורים בסוריה – האם גם איתם יש לנו קשרי זהות? אנא נמק והסבר.

              עוד כתבת שיש גם מבנה גנטי דומה (ואני מוחל על הנימה השוביניסטית-גזענית-לאומנית שבדבריך, שתמהני האם הרב תמרת היה מוכן לקבלה…) –
              האם לא ידוע לך שמבנה זה נובע מהעובדה שרבים מה"פלסטינים" שבכפרי יו"ש הינם צאצאי יהודים שהתאסלמו? אם לא – זה הזמן לקרוא, למשל כאן יש סיכום ממצה + קישורים:
              http://cafe.themarker.com/topic/1124952/
              וכמובן שמוצא גנטי אינו קשור לזהות משותפת, ודבריך בעניין זה הם קוריוז ותו לא.

              ולסיכום הוספת שהקרע והשסע דומים וכו' – אלא שהתעלמת באלגנטיות מהשוני העצום, והוא חוסר מוחלט של זהות פלסטינית משותפת, בניגוד לעם ישראל. אבל נראה לי שאני מבזבז את זמני לריק…

              אהבתי

              1. אתה מתעלם מהשאלה: מה הנפקות הנורטמטיבת של זהות?
                אם זו "נתונה" כעבודה, אזי אין לה נפקות נורמטיבית.
                ואם יש לה, אזי היא פתוחה לכל-מיני שיקולים ואפשר שהדבר היחיד שראוי לעשות היא למצוא זהות משותפת עם המשפחה מחברון שכה זרה לך, או להתעלם מזהות כרכיב שיש לו איזושהי משמעות נורמטיבית.
                במלים אחרות, אתה גוזר ראוי ממצוי ומאש/ים את כולם בכך שאתה מבזבז זמן….

                אהבתי

    2. אביבסקי,
      הרי אתה יודע שאין בינינו ויכוח לגבי החשיבות במימוש זכויות האדם והאזרח של הפלסטינים, בתוך ומחוץ למדינת ישראל דהיום. הרשימה הזאת הוקדשה ליחסים הפנים-יהודיים, זה הכל.

      אהבתי

  7. תומר, ניתוח יפה ומעמיק.
    לדבריך, החזון שציירתי הוא 'הלכתי מדי'. היהדות כפי שאני תופס אותה היא ברית וייעוד. לעולם לא נהיה עם אוטוכטוני, 'כאן נולדתי' ותו לא. כדי לממש את הברית ואת הייעוד אנו זקוקים להלכה, לדרך מלך נורמטיבית אליה מחויבים אנשים בצורה שהיא אמנם וולונטרית בעיקרה אבל מחוייבת לאין ערוך מאשר היחס אל חוקי המדינה (מכירים את הסיפור על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, המבריחים והחמץ?).
    כאשר המיינסטרים הישראלי, שהוא הזרם היהודי העיקרי היום, יקח סוף סוף אחריות על היהדות שלו (כלומר יעמיד מתוכו אנשי רוח שיטלו לעצמם סמכות ועל עצמם מחויבות) אנחנו נוכל להצמיח את ההלכה ה'פרושית' של הדורות הבאים, וכל הדוסים של היום, אם יתעקשו, יגלו פתאום שהם צדוקים.
    כמובן – ההלכה הזו תהיה הרבה פחות אינטנסיבית מזו המוכרת לנו, וגם תכיל הרבה יותר אפשרויות. זה מתבקש כי זה במהות השיבה אל החולין, שאין כבר צורך בבניית עולמות וירטואליים שלמים אליהם בורחים מן 'העולם הזה' הנחות. אבל עדיין תהיה בה מחויבות גדולה, ועדיין היא תתעמת בכיף עם הנורמות של אנשים 'נורמליים', כלומר כאלה שאינם בני ברית.
    ברור לי למשל שתהיה כאן, בארץ, נוכחות הרבה יותר חזקה של השבת, במישור הממלכתי, הקהילתי והמשפחתי, ומצד שני השבת הזו תכיל הרבה ממה שהחברה הלא דתית עושה כיום בשבת. וכן על זה הדרך…

    אהבתי

    1. יואב שלום,
      ותודה על התגובה.
      נדמה לי שאין לנו ויכוח עקרוני. אני בעד מחוייבות הלכתית כעיקרון, ובעד תפיסת הברית. כתבתי שלדעתי אתה אופטימי מדי בקשר לששון ולשמחה שבהם המוני ב"י לא ידליקו טלוויזיה בשבת. אולי תגובתך הזו מביעה דעה אחרת מצידך. בכ"א נראה לי שהמחוייבות הזאת תתפרש על פני מנעד מאוד ארוך, כאשר בקצה האחד יהיו כמובן מני חרדים שלא יסכימו לכל שינוי (ואני בהחלט חושב שטוב שמישהו יהיה סמן קיצוני ושמרני) ובקצה השני יהודים שהעניין הוא עבורם אידיאל מעורפל (ומעבר להם יהודים שכל הסיפור הזה חסר משמעות עבורם). ההבדל המרכזי יהיה שהחומות יפלו, ושכל קבוצה תרגיש לגיטימית ביהדות שלה ואף יותר חשוב, אחראית ליהדות שלה.

      אהבתי

  8. אתה כותב:

    בן נון מתחיל מהמילים המוכרות "בארץ ישראל קם העם היהודי", וקובע כי "חיי יהודים בגולה אינם נחשבים חיי עם", וכי רק בארץ ישראל היה יכול עם ישראל ליצור את "נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים".

    הציטוטים הללו המבן נון ם אמירות ארוגנטיות של מישהו המבטל במחי קולמוס את היצירה המפוארת של העם היהודי בגולה, דתית וחילונית כאחת. קביעות מסוג זה הינם תוצאה של צמצום הרוח האנושית והעמדתה על ציר רופף של לאומנות צרת אופק. לא פלא שדובריה יצאו מבית מדרשה של היהדות המתנחלית. הגר"א, אברהם גייגר, קפקא, רוזנצוויג, משה מנדלסון וליאון ממודינה הם טיפה בים מאלו התובעים את עלבונם.

    אהבתי

    1. הם לא תובעים את עלבונם – זה אפי' לא רלוונטי לגביהם

      ביחס לתרומתם של הקודמים – ממש לא בטוח שיש לנו משהו רציני להציע.

      אז מה, יש לנו זונה עברית וגנב עברי – איזו תרומה אמיתית יש למדינה מעבר למנגנון קהילתי לאוכלוסיה שגרה בו וגם זה בהצלחה מועטת.

      תרומה ליהדות במובנה הערכי – אני לפחות לא מצאתי!

      אהבתי

  9. אני קצת מבולבל. אם אתה משאיר את ההלכה ברת קיימא (סבבה אגוזים), אבל בעצם שובר גבול וסכר ומה לא – אז, מה קורה בעצם?
    איך אתה מקיים חברה של חול אבל שומר על מצוות?
    זורם עם החילוניות בתור סביבה קיימת? זה מה שקורה היום, או לפחות זה מה שראיתי על חבריי המזרוחניקים. או שכאילו.. מה?
    קיצר,
    יצאתי מבולבל.

    פלוס, שנינו מודעים לכך שאין דבר כזה הלכה יותר מאפשרת. ההלכה -כבר- מאפשרת. ההלכה אמורה להיות הלך מטאפיזי שאמור להשתנות כל הזמן ולהתאים את עצמו לזמן – בפועל, זה לא ממש כך. קובעי המיינסטרים ההלכתי רק משתדלים להקשות את החיים מתוך מוסר מוזר וזר לי (אישית כקונסרבטיבי) ואילו את הפירוש שלי (ושל כל התנועה המסורתית) מבטלים, ודרול ישמח להעיר כאן איזה שטות עוקצנית חביבה ומתקתקה (כמעט התגעגעתי אליך, חבוב). -> אז בעצם יש ציפייה מהחברה החילונית להיות יותר דתית ומהחברה הדתית יותר חילונית?

    שמע, אני לא אאריך מילים על זה, אבל לפי התצפית שלי –
    זה לא ממש הולך לקרות.

    אהבתי

    1. צרי,
      העניין הוא לקיחת האחריות מחד, וקבלת הלגיטימיות מאידך (שוב: קודם כל מעצמנו). העניין הוא מסמוס החלוקה המזיקה בין "הדתיים" (שהם כאילו "יותר יהודים") לרוב החילוני (שכאילו סתם חי בלי קשר למסורת). והעניין הוא שאיבה של ערכים – תוך עין ביקורתית כמובן – מהמורשת שלנו, שיכולה לשמש לנו מעין לא רק מרווה, אלא בהחלט נחוץ, אם אנחנו לא רוצים שהדבר היחיד שיעסיק אותנו הוא האייפון 5.

      אהבתי

      1. שוב, יש כאן בעיה.
        האורתודוקסיה לא במצב שהיא יכולה להכשיר שאיבת ערכים נטו לחילוניים מחד, ומאידך, מי אמר שהחילונים רוצים לשאוב מהיהדות משהו, בטח כשהארותו' עושים לעצמם פרסומת שלילית כ"כ?
        נוסף על כך, מדבריך נרמז (ואני מניח שממש לא בכוונה כמובן) שללא ערכים יהודיים -> מרוכזים על אייפון 5 בלבד, שאין טעם לטרוח ולהגיד כמה שיש מספיק דברים אחרים שמעניינים חילוניים, לא קשורים ליהדות ולא לאייפון 5 ועדיין בעלי מטען ערכי מובהק.
        אבל נתרכז ראסמית – יש תקווה, איכשהו, שהאורתודוקסיה תתגמש באמת לעבר תפיסות כ"כ מודרניות עד שהן כמעט סותרות את הקונספציה העיקרית של האורתודוקסיה (דרך אבסולוטית אחת, הלכה שהיא הלכה שהיא חיים שהיא נצח שהיא אוי ואבוי) מבלי להתקרב יותר מדי אל אויביה-בנפש, התנועה המסורתית?

        בעצם, כמו שזה נראה – מנסים לאמץ כאן גישה ניאו-אורתודוקסית פחות או יותר ובאמת מתקרבת אלינו, לתנועה המסורתית. אז.. מה נסגר?

        אהבתי

        1. צרי,
          לגבי "האורתודוקסיה לא במצב" – אז זהו, שהיא מתקרבת למצב. לפחות חלקה.
          לגבי החילונים – צודק, כתבתי שאני חושב ששורק אופטימי מדיי לדעתי. אבל חילונים רבים כן מתעניינים בתרבותם וכו'.
          לגבי מקורות ערכיים אחרים – שוב נכון. מאוד. אבל התרבות היהודית היא מקור חשוב מאוד, וחבל לוותר עליו. למעשה, אני לא יודע אם אפשר לוותר עליו ללא איבוד הסולידריות שיש כאן היום, ואפילו הרוח היצירתית, הבעבוע והתסיסה שמאפיינים את החברה כאן. ממילא, לדעתי זו גם איוולת ממדרגה ראשונה לוותר על אוצר תרבותי עצום שכזה.
          לגבי עתיד האורתו' – אני לא חושב שזה הפיכתה לתנועה הקונ'. יש כאן משהו ייחודי למדינת ישראל, של מנעד רחב של קיום מצוות שהוא כולו לגיטימי, ושל חברה יהודית שחיה בריבונות עצמית ולאור התרבות היהודית. שים לב שזה שונה מאוד.

          אהבתי

    2. צרי ,
      תמיד התנגדתי לחינוך דתי , אבל כשאני רואה עד כמה אתה לא מבין באורתודוקסיה בעוד היא מתרחשת מתחת לאפך , אני מתחיל לחשוב שאני טעיתי ושזבולון המר צדק.

      אהבתי

  10. המנעד המדובר בין אנשי דת החיים במתח תדי גבוה לבין עמך שמקיימים מה שמקיימים הוא חלק בלתי נפרד לעניות דעתי דווקא מהמרחב הערבי (לפני הפונדומנטאליזם החדש).
    וכמה מעניין שזה לא עלה אפילו כדוגמה. לא אצל ר' יואל ולא אצל ר' תומר.
    האם אין זה מאפיין נוסף של דיון לא רק פנים יהודי, אלא יהודי מערבי ביסודו?

    אהבתי

  11. תומר ישר כוח על המאמר החשוב העושה סדר ומציב גבולות בין 'דת הציונות' של הרב יואל בן נון וה'דת היהודית' של הרבנים האורטודוקסים.

    אם תשאל את הרב אהרן שמואל תמרת ז"ל בוגר ישיבת וולוז'ין ומי שהיה חברו לספל הלימודים של חיים נחמן ביאליק, הוא היה אומר לכם ללא היסוס שהציונות היא אלילות.

    על פי הרב תמרת, שלא במקרה כתביו לא התפרסמו בארץ ישראל ולא למדו את מחשבתו העיונית, כל תודעה וכל אידיאולוגיה שמבכרת את הכלל על פני הפרט כיצור אוטונומי, כל אידיאולוגיה או תפיסת עולם המבטלת את קדימותו הערכית של האדם, ומכפיפה אותו לרעיון או מושג אחר הקודם לו בחשיבותו הוא בעיני הרב ובעיני היהדות התורנית תפישה 'אלילית'.

    האלילות היא על כן , לפי המחשבה התורנית דתית, 'ביטול האדם והשפלתו, לעשותו עבד רצוץ תחת רגלי הכוחות האפלים והאשמדאים, המושלים על העולם' ( 'מוסר התורה').

    לשיטתו של הרב, האידיאולוגיה הלאומית המדינית היא התגלמותה המודרנית של האלילות: במישור הרעיוני, היא מציבה אידיאלים העומדים מעל קדימות הערכית של האדם הפרטי, וממשיך ומסביר הרב שאידיאולוגיה לאומית מדינית דומה לתרבויות האליליות בכך שהיא אינה מכוונת להסתכלות האדם אל נפשו פנימה אלא היא מנציחה את הריקנות הקיומית האישית ו 'מושכת' את האדם לעבר רעיונות וערכים 'נשגבים' כביכול עד שצלמו של האדם נמחק ונטבע בתוך אותה אידיאולוגיה .

    הרב תמרת טוען שהלאומניות היא חזרה אחורה מבחינה התפתחותית של האדם אשר מחזירה אותו אל 'חזיונות ברבריים', 'זמני חושך' ו 'בת תופת' של הרוע והעריצות באדם.

    אחד התיאורים שלו את התנועה הציונית הוא מביא בספרו 'ספר היהדות והחירות' :
    "מעת התגברה 'הלאומניות' לקו גם מאורות ההשכלה, התעפש אויר בתי הספר ובתי תחכמוני, ובראש כל תקלה וכל קטטה אספסופי פוגשים אנחנו כפעם בפעם את תלמידי בתי הספר בכפתוריהם הנוצצים נוסעים ראשונים אומרים: "הכו!" "הכו!" במלה אחת מה זאת שנתמלא כל חלל העולם מגיפה, נשיכה , רביצה ובעיטה מעת התרוממה קרן "הלאומיות" .

    "יסוד התבל הוא האדם הפרטי…מה שאין כן אם תהא הנחה זו של הכרת זכויות האדם הפרטי נעדרת, איזה כינויים אחרים, כמו 'הציבור', 'החברה', 'הלאום' ייקחו עמדתה להיחשב ליסוד התבל, אשר בשבילם נברא האדם הפרטי ?"

    הופעת הלאומיות היא 'מחלה' מכיוון שבגרעין השקפת עולמה טמון הזלזול באדם וככזו היא מנוגדת לגמרי עם הייעוד הדתי מוסרי של תורת ישראל.

    "הציונות היא לא רק זלזול בערך האדם, אלא גם ביטויי שנאה , מיליטנטי, כוחני בקבוצות חלשות יותר. הרב תמרת יוצא כנגד התרבות הלאומית לוחמנית הנושאת מתח דתי שמקורו אלילי 'מזבח ארץ המולדת' 'קורבנות' מקדשי מלחמה עבודת אלילים קדמונית."

    ייעודו של עם ישראל הוא במחאה המוסרית נגד אידיאולוגיות אלילות ולאומניות , 'דעת אלוהים 'שאליה שאפו הנביאים "לרומם את האנושיות על פסגת תעודתה המוסרית, להפך את האדם ליצור רך, זך ועדין, הרואה חיים אך בטוב ושונא שנאת מוות את הרע"

    הדברים מובאים מתוך ספר חדש שיצא לאור בשם : "חרב פיפיות בידם" – אקטיביזם צבאי בהגותה של הציונות הדתית. של ד"ר אלי הולצר בהוצאת מכון הרטמן והפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן במסגרת 'יהדות ישראלית' הוצאת כתר.

    אהבתי

    1. אהו!!!
      תודה לך על המידע הזה.
      והנה מצאתי לי חבר חדש. הרב תמר"ת שלא ידעתי על קיומו עד כה.
      אני מסכים לחלוטין עם כך שהלאומיות היא עבודה זרה, ואחת הנסיגות הגדולות של הרוח האנושית שהתרחשה במאות הי"ט-כ'.
      אני חושב שאחת התרומות הגדולות ביותר של מה שמכונה (למורת רוחי) "ניו-אייג' זו ההכרה ביחיד וחשיבות עולמו הפנימי יחד עם ההכרה ההולכת וגדלה בקשר של האנושות כולה זה לזה, ללא הבדלי דת שפה ולאום.
      במאמר שאני עומד לסיים בקרוב אני מסביר את היחס שלי ל"זהות היהודית" לא כזהות בכלל, אלא יותר כסוג של תפקיד. אם האנושות כולה היא תזמורת ואני נולדתי עם נתונים המאפשרים לי לנגן בכלי מסויים – זהו תפקידי לנגן בו הכי טוב שאפשר. במקרה שלי אני מנגן בכלי היהודי. לא כי הוא הכלי הכי טוב. אין כזה. אלא כי הוא הכלי שאני הכי מוכשר לנגן, ולעבד בו, ואף להגדילו ולהרחיבו עד שינוי שמו. ואכמ"ל.

      אהבתי

    2. רן שלום,
      דע לך שכבר שנים, ממש שנים, אני רוצה לכתוב על הרב תמרת ולא מוצא זמן. יופי שיוצא ספר שמזכיר אותו.
      רק אומר שאני אמנם מסכים שהלאומיות היא סוג של אלילות, אבל אני חושב שהיא סוג של אלילות שנצרך. כן, יש עבודת אלילים חיונית. זה חלק מהדין שמחזיק את העולם.

      אהבתי

      1. תומר, כאיש טיפול אני תמיד שואל את אלו שאני פוגש בהם מהם המחירים שהם משלמים עבור הבחירות שהם עושים בחייהם.

        האם מחיר ה'לאומיות' זו שלדעתך מחזיקה את העולם והיא חיונית משמשת עדיין את אותו צורך?

        האם המחיר שאנחנו כחברה חפצת חיים מוכנה להמשיך לשלם את המחיר הגדול של מוות וקידוש האדמה ?

        נראה לי שהגענו ל'קו השבר' שבו אנחנו רואים ועדים למחיר היקר היום עבור החזקת אותה תפישה לאומית דתית 'דת הציונות' , שנכון שבעבר היא שימשה כמלט בבניין הארץ והיום היא משמשת לחורבנה.

        אהבתי

        1. רן, כששואלים מהו המחיר יש לשאול גם מה מקבלים עבורו. אני לא חושב שהלאומיות היא רק שלילית. אין שום ספק שהיא יכולה להיות מאוד שלילית, כפי שאין שום ספק שדתות ממוסדות יכולות להיות מאוד שליליות. זה ברור כשמש, ואין צורך להביא את הדוגמאות הקבועות. אבל אני בהחלט לא חושב שהעולם יהיה טוב יותר אם יפלו כל הגבולות ולא תהיינה קהילות מקומיות בעלות תרבות ייחודית. אני חושב שיש הרבה ערך בתרבות מקומית וייחודית, הן משום שאלה מהוות עוד ביטוי של האלוהות ועוד זווית להשקיף עליה (כלומר, יש כאן ערך של חיפוש והבנת האמת), הן משום ערכן האסתטי, והן משום שללא מורשת להישען עליה אני חושש מאוד שהברירה היא הבלעות במה שניתן לכנות "מכונת העונג הקפיטליסטית", כלומר הפיכת האדם לצרכן ותו לא, ואלו אינם חיים ראויים בעיני. לכן יש כאן סיכון גדול, בניסיון למסמס *לחלוטין* את הרגש השבטי-לאומי

          כל זה בלי לומר מילה על האפשרות שהלאומיות אינה כלל משהו שניתן להיפטר ממנו, גם אם מאוד רוצים.

          אהבתי

          1. תומר – החלצות מעבודה זרה של לאומיות *איננה* מחייבת ביטול היחודיות התרבותית של קבוצות שונות. אין לכך כל קשר. כשם שהיחיד יכול למצוא את שפתו היחודית וכשרונותיו היחודיים ולבטא אותם כך גם הוא יכול להצטרף לקבוצה שבה הוא מוצא נחת וקשר וקרבה. ולחיות בשבט אחים ואחיות גם יחד, וליצור תרבות אותנטית, בעלת שפה ויחוד ועומק, ויחד עם זאת לא להתגדר ב"אנחנו מול ההם" ובאגו המורחב שמאפיין את הגישה הלאומית.
            כל מה שכתבה החסידות על "ביטול היש" יש להחיל על היש הלאומי.
            אם הראי"ה קוק או הרב גינזבורג היו עושים את השיפט הזה כמה שזה היה יותר נחמד…

            אהבתי

            1. לא הבנת נכון את מושג "ביטול היש". זו עבודה שהיא הכרתית , כיוון שהיש מלכתחילה אינו קיים , אלא כתוצר לוואי של הדומיננטיות האלוהית.
              לכן אין משמעות בביטול הלאומיות לצורך יחודיות תרבותית , כמו שאין משמעות בביטול התרבותיות לצורך מתן לגיטמציה ליצירתיות רב תרבותית , או כמו שאין משמעות לביטול ארכיטיפים כדי לתת מקום לאינדבדואליות.

              כל אלו הם תוצרי אריתמטיקה של אשליות ואין להן חשיבות , יותר מאותו אוויר כלוא בבני המעיים שעל שמו הן נקראות.

              אהבתי

              1. איי דרול, אני חולה עליך. בשילוב של חוש הומור, מרירות והתנשאות אתה קוטל קנים ללא חשבון.
                בכל מקרה, לדעתי עוד כמה שנים את זעמך תפנה לכיוון עולמך החדש- החרדי- לאחר שתיווכח שתפיסתך את עולם זה היא השלכה שלך ולמעשה יש דברים רבים שמפריעים לך בו.

                אהבתי

                1. ושוב, שלא תבין לא נכון, אני חושב שאתה מוסיף רבות לבלוג חשוב זה, וחבל שלאנשים את החוש הומור האנגלי היודע לצחוק על עצמו ולקבל ביקורת. עלה והצלח!

                  אהבתי

            2. אוהד,
              לזה אני מסכים מאוד. אלא שקיום תרבות מקומית וקיום גבולות וצבאות נובעים ממקום נפשי מאוד דומה. אני בעד להפרידם, אבל זה בברור לא קל. נכון, זו העבודה שיש עדיין לעשות.

              אהבתי

          2. אם יורשה לי להוסיף דבר מה:
            הלאומיות היא המצב היחיד שבו התקיימה אי פעם דמוקרטיה ליברלית.
            הקשר בין השניים אינו מקרי…

            (ואני נסמך פה על דברים שטוען בד"כ גדי טאוב)

            תומר, תודה על (עוד) פוסט חשוב. איזה כיף שיש כאלה דיונים (הרב תמרת) באינטנרט !

            אהבתי

        2. לגבי מחיר הלאומיות – בוא נאמר כך: המחיר לאי-לאומיות הוא 6 מיליון הרוגים (לא כולל עוד כמה מאות אלפים בפוגרומים).
          אנשים נוטים לשכוח שזה שיש להם מחשב ומקום ממוזג ונעים לכתוב בו את הגיגיהם, נובע כתוצאה מ"התעקשות" לאומית של כמה משוגעים לדבר שבמקום לשגות בחלומות משיחיים קמו ועשו מעשה.

          לגבי הרא"ש תמרת – כבודו הרב במקומו מונח, ואכן הוא דמות מרתקת (אם כי נאיבית להפליא, וכפי שהוא עצמו הודה שאת ידיעותיו על העולם רכש מקריאה בעיתוני יידיש ואת דבריו כתב בהתבודדות ביערות) –
          אבל דבריו במחילה אינם עומדים לא מבחינת ההיגיון ולא מבחינת המסורת היהודית:

          מבחינת ההיגיון, האנושות מאז ומתמיד התפצלה למשפחות ולעמים. לבטל את זה שקול כביטול יצר העבודה הזרה שגם ליווה את האנושות מאז ומתמיד – אלא שלעבודה הזרה עצמה הפתרון שנמצא היה להקים עם שיקים מלכות שתמגר אותה…

          מבחינת המסורת היהודית (ונמאס כבר לומר את זה) עם ישראל הוא עם ולא דת רוחנית, והגלות הינה קללה ולא מטרה לכתחילה. נכון הוא שבמאה ה-19, אחרי אלפיים שנות, הסבל והמצוקה הגדישו את הסאה לכמה יהודים (רש"ר הירש, למשל) והם הכשירו את הגלות לכתחילה – אבל לא מפיהם אנו חיים (והייתי מוסיף בחריפות שמפיהם אנו מתים, או לפחות 6 מיליון מאיתנו).

          רק כדוגמה, אחד מטיעוניו המוזרים ביותר של הרא"ש תמרת הוא, שהמקרא עצמו "מנאץ" את המלכים ואוהד את הנביאים – אלא שלא טרח להסביר למה כבר לאברהם אבינו נאמר: "ומלכים ממך ייצאו" (בראשית יז ו)… וכך שאר טענותיו המהוות אולי משאלת לב אבל אין להן כל בסיס. אמנם טוב שיהיו אנשים עם שאיפות כאלו, רק שיש להבדיל בין חזון נאה למציאות שיש לחיות בה וכו'.

          אהבתי

      2. רק הערת אגב. הלאומנות היא אלילות בדיוק כפי שהדתיות היא אלילות. המונח אל (הלגיטימי לכארוה) מול אליל (שאינו) הוא חלק מהטרמינולוגיה שאמורה לבדל את האמונה – היהודית נניח – מהתורות האמוניות האחרות. אבל כשמסתכלים על לאומניות, דתיות, או כתות (ע"ע אחד המאמרים הקודמים כאן), אין באמת קריטריון מפריד. דתיות היא אלילות בדיוק כפי שלאומנות היא כזו. גם האל היהודי הוא בבסיסו אליל שקיבל מעט יותר חסידים מאלילים אחרים. והכמות כידוע אינה מכשירה.

        אהבתי

        1. אכן כך.
          הדתיות כתופעה חברתית, קולקטיבית, אידיאולוגית – היא עצמה עבודת אלילים.
          ואף כאשר היחיד מחפש בדת מפלט מהאין סוף – גם זו עבודת אלילים. וכבר כתב על כך רבי צדוק הכהן מלובלין בשעתו.

          אהבתי

        1. שלמה, תודה רבה על המאמר היפה שכתבת על דמותו ומשנתו של הרב תמרת.

          שתי פסקאות אשר ממצות את דמותו ומשנתו לדעתי הן אלו:

          1. הוא מאמין שבתורה היהודית טמון המתכון לחיי חרות וצדק, היהדות הוסיפה לעולם חכמה. (משכיל מתון המדגיש את היסוד ההומני שבתורה) "אומה שיש לה תורה התקיימה אלפיים שנה ללא טריטוריה ויכולה להתקיים גם הלאה" (כנסת ישראל עמ' 61) – (מקביל לרב וסרמן ולרב שך!!).

          2.רא"ש תמרת נולד בכפר קטן על יד מאלטש, ילד רגיש, אשר בילדותו בכה בהספד של אחד המגידים על ר' אליהו מלידא, החברים לעגו לו על כך שנים רבות. חווית ילדותו העמוקה שהשפיעה עליו לשנוא את המלחמות, היתה כאשר בכה יחד עם שכנתו הנכרית אשר בנה נפל במלחמה רוסיה-תורכיה (1877).

          אהבתי

            1. שוקי ב.נ , תודה רבה על הקישור ועל המאמר המצוין שהבאת, חבל מאד שישנם מעט אנשים שיש להם את אורך הרוח לכתוב ולקרוא מאמרים הגותיים וקיומיים כל כך.

              המאמר מכיל בתוכו את רוחב היריעה , עמוק המחשבה והעוגן של צלם אלוקים שיש לשומרי החומות ומספר חסידויות קטנות כמו 'סלונים' ואחרות .

              אהבתי

  12. ועוד – התפיסה של ממלכת ישראל העתיקה כיצוג של חילוניות איננה נכונה בעליל. ממלכת ישראל עבדה את אלהי ישראל אחרת מממלכת יהודה, והיהודים תמיד ראו במי שלא עובדים את האל בדרכם שלהם מוקצים. שם עבדו בדן ובבית אל את אלהי ישראל, ובתוספת עבדו את האשרה ואף, למורת רוחם של הנביאים (ושלי) את הבעל, ועוד ישויות רוח.
    זו איננה חילוניות. אלא אם נראה את החברה החילונית לא כחילונית אלא כעובדת את האלילים שלה- כמו האל "ממון" למשל, שהוא מאד פופולרי כיום, ויש לו אף מהלכים בעולם ה"דתי".

    אהבתי

  13. אין זה מקרי שבעת שבעת שנקבעת המציאות הדו-לאומית, כמציאות לא-זמנית בהחלט, אנו שומעים מחד גיסא על "קבלת החילוניות" ומאידך גיסא על "צאצאי הערב-רב". מי שמבקשים להמשיך לקיים משטר אפרטהייד כזה או אחר בין הים לירדן עסוקים בהתוויית גבול: מי לנו, מי לצרינו. בן-נון המתון בעיקר בעיני עצמו מבקש לכלול את "כל עמישראל" בקרב בעלי הפריבילגיות. יריביו מוותרים על חלק.

    אהבתי

  14. אתה דתי מוזר מאוד, הרי אתה דתי שיודע ששלטון הלכה יהיה איום ונורא ובכול זאת ברה האישית אתה מקיים את המצוות למה.?

    אהבתי

      1. טוב, אגיב כאילו שזה אני.
        אני יודע ששלטון הלכה יהיה נורא ואיום, ולכן אני נגד שלטון כזה. למעשה, אני בעד שההלכה תכיר בכך שהדמוקרטיה היא צורת השלטון הטובה ביותר. זה בדיוק מה שיקרה כאשר הלגיטימציה של החילוניות תתרחש, והשכל הישר יחזור להיות יסוד מרכזי לפסיקת הלכה. מבין?
        לגבי קיום מצוות, יש מגוון סיבות למה לקיימן, בלי קשר לשלטון במדינה (ובלי קשר למעמד הר סיני). אבל אני בכ"א בהחלט לא מקיים מצוות בצורה אורתודוקסית.

        אהבתי

  15. תומר, תודה על המאמר המרתק, אינטסיוויות התגובות מעידה שהנושא אכן בנפשם של רבים,אשמח אם יתארגן יום עיון מקיף סביב רעיונות אלו, שבאמת חשוב מאוד לצקת להם מימד קונקרטי ככל האפשר, ולא להשאירם ברמה ערטילאית.
    טבעי אולי שדתל"ש, החבר במסגרת לימוד פלורליסטית בלתי הלכתית ( כמוני), יריע למגמות הללו, אך יש גם מקום לזהירות. אעיר רק שגישתו של בן -נון חשודה בעיני: היומרה להחזיק ביד את יחזקאל ולטעון בוודאות גמורה שהדברים מתייחסים לכאן ועכשיו היא מסוכנת. איני בטוח גם שקל לגשר על הפער בין אמונה בתורה מסיני (שגם בן נון וגם שורק מחזיקים בה וימשיכו לחנך לה)לבין גישת היהדות כתרבות(גרידא)שאני וטובים ממני מנסיםללמוד ולהנחיל.
    דברי אינם סותרים את התקווה שתחול התאמה הלכתית לרוח הזמן ולחידושיו, עפ"י עקרונות רציונליים,אך גם אז אין זו לגיטימציה לחילוניות מלכתחילה (אגב, האם זהו מושג של של בן נון, או פרשנות שלך,העלולה ללקות ב- wishful thinking) .
    וכמאמר רבותינו- צריך עיון גדול… ובהחלט יש כאן מה להוסיף!

    אהבתי

  16. מודה אני שהפסקתי לקרוא כאן, ורצתי מייד להגיב, כי המשפט הזה די עצבן אותי, וראוי לכמה סטירות וסתירות:
    בן נון מתחיל מהמילים המוכרות "בארץ ישראל קם העם היהודי", וקובע כי "חיי יהודים בגולה אינם נחשבים חיי עם", וכי רק בארץ ישראל היה יכול עם ישראל ליצור את "נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים".

    ההיסטוריה מראה אחרת. היהודים החילונים, שגשגו במערב אירופה של לפני מלחמת העולם השנייה בצורה שלא חזרה על עצמה ב100 שנות ישוב יהודי בישראל. רק לדוגמה יעיד ספרו של עמוס אילון רקוויאם גרמני. תעיד על כך מעורבותם העמוקה של יהודי ארצות הברית במאבק לשיוויון אזרחי, והעובדה שלמרות שהם מהווים כ1.5% מאוכלוסיית ארצות הברית, הם מחזיקים בכ-20% ממושבי הקונגרס, ובכ-30% ממושבי הסנאט. תעיד על כך כמות זוכי פרס הנובל היהודים שאינם ישראלים, לעומת 3.5 ישראלים (*עם כל הכבוד לחגיגות בישראל על זכייתה של אישה ראשונה מישראל כלת פרס נובל הישראלית, עדה יונת, אמנם היה לה הכבוד לחלוק את תפקידיה בין ישראל לגרמניה, אבל מרבית מחקריה ועבודתה נעשתה במכון מקס פלנק בגרמניה, את זה לא ספרו בארץ). יעידו על כך אסכולת פרנקפורט, תנועת הבהאוס, האחים כוהן, לאונרד כוהן, בוב דילן ומלא אחרים שיש להם שורשים יהודיים.

    ולסיום: וכי רק בארץ ישראל היה יכול עם ישראל ליצור את "נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים".

    הדגש שאני רצוה לשים פה הוא על יכול. אכן, עם ישראל היה יכול, אבל בינתיים מה שיצא מישראל, זה כמה ארכיפושעים, ועוד כמה פושעי מלחמה, מלחמות נפסדות, רבנים חשוכים. ואה… כן, לא נשכח, ישראל תרמה לעולם מטוסים ללא טייס שהורגים אנשים ממושב מרופד בחוף פלמחים. אכן, כבוד גדול.

    חוץ מזה היסטורית עם ישראל קיים קרוב ל 4000 או 5000 שנה. מתוכם בקושי 1000 שנה בארץ ישראל כעם וממלכה עצמאית (כולל 100 שנות ציונות) כך שעושה רושם שהגלות היא מהות העם היהודי שרק מיטיבה עמו, ולא להפך. הרי תקופה הפריחה של החכמים שכתבו את המשנה והתלמוד, הייתה ברובה כאשר חל איסור על יהודים להתיישב בירושלים ואיזוריה, כך שעצם הניתוק מהמקום הפיזי של השכינה והפיכת היהדות לדת שאינה קשורה במקום רק היטיבו עמה.
    ההתעקשות על ארץ ישראל גוזרת את עם ישראל לקנאות חשוכה, שסופה להכחיד את עם ישראל במקרה שיהודים יחיו רק בישראל. לשמחתי הרבה, היהדות הליברית, ההומנית, תמשיך להתקיים בגרעין של הנצרות הפרוטסטנטית וכך תשמר הגחלה של הרעיון ההומני שהאדם במרכז ולא איזה ישות מופשטת ונפסדת שתלויה במקום.

    אהבתי

    1. עוז

      רציתי לתת נקודת מבט שלא הובאה בדיון שלך. מדינת ישראל היא בעיקרה פרויקט חילוני. בעולם המודרני, המקום היחיד שבו ניתן לקיים זהות יהודית-חילונית (למי שרוצה בכך)זה רק בתוך הקולקטיב היהודי, ואת זה ניתן לעשות רק במדינת ישראל.
      יהודי מערב אירופה הצליחו בדור הראשון של היציאה מהגטו, אבל בניהם ונכדיהם כבר נטמעו בחברה האירופית.
      כשברנר עולה לארץ ישראל זה לא בגלל שבארץ זה חיים כל כך מוצלחים, אלא בגלל שזה המקום היחיד שבו הוא יכל לשמור את זהותו.
      לכל מי שמעוניין בהמשך קיומו של העם היהודי יודע להעריך את מדינת היהודים.

      אלחנן שילה

      אהבתי

      1. אלחנן,
        סוף סוף תגובה עניינית. אענה לך בקצרה ולעניין. ברנר, והישראלים החילונים, וכמוהם הישראלים החרדים, מכירים רק בשתי אפשרויות: או חרדי/דתי/מסורתי כפי שתקרא לזה – אבל בטעם האורתודוקסי – או כלום, חילוני.
        אבל האמת היא שיש אלטנרטיבה מעולה. לצערי הרב, אלטרנטיבה זו מוגבלת ברובה לארצות הברית, עם מיעוט קטן בישראל, והיא יהדות רפורמית וקונסרביטיבית.
        היהדות הרפורמית והקונסרביטיבית אינה מוכרת בארץ, למרות שיש בארץ מרכז רפורמי גדול בתל אביב, ואף מרכז קונסרביטיבי בירושלים. וראוי לתת את הדעת שזו אלטרנטיבה בהחלט ראויה. למעשה בראיה היסטורית, לפחות לדעתי, היהדות הרפורמית מצליחה הרבה יותר מהפרוייקט הציוני. מספר היהודים הרפורמים גדול ממספר היהודים החרדים בשאר העולם כולו. שהרי מיעוט לא קטן של חרדים בישראל הוא אנטי-ציוני, ובתוכם אני כולל גם את היהדות המשיחית מבית המתנחלים _כולל יהודים משיחים שאינם חיים בשטחים הכבושים_ שהרי יעדם הוא לכונן בארץ מדינת הלכה – וזה הרי בסתירה גמורה לציונות שהיא לדבריך מפעל חילוני. לפי תורת הרב קוק, זהו רק שלב מעבר, שבסופו תיושם מדינת הלכה.
        בכל מקרה, מה שאני רוצה להגיד (חוץ מלחבוט פה ושם איזה עקיצה כלפי המתנחלים) זה שיש אלטרנטיבה שאינה חילוניות ואינה חרדיות נוסח ליטא. היהדות הרפורמית היא תשובה די הולמת להתבוללות של יהודי אירופה והיא אף צמחה באירופה פחות או יותר לפני הרצל והציונות, שכן היא נתנה מענה די הולם לשאלות שהטרידו יהודים משכילים שרצו לשמור על זהותם היהודית, ללא תלות במקום. העניין הוא שזה תפס הרבה יותר חזק באמריקה, מאשר באירופה, מהסיבה הפשוטה שהרבה יהודים רפורמים או לא נהרגו בזמן מלחמת העולם השנייה.
        כמובן, שבשיעורי תורת עם ישראל שניתנים במערכת החינוך הציונית לא תשמע על יהדות רפורמית אף מילה. וזה נובע מאינטרס כפול, ראשית, אם היהדות הרפורמית היא מתחרה רעיונית חזקה לציונות, למה שנלמד עליה בבית הספר ? ושנית, השליטה ההסטורית של החרדים-הלאומים במשרד החינוך, כמובן שלא תאפשר דריסת רגל של רעיונות שהם אינם מגדירים כיהדות. וזה בקצרה ובהפשטה. מרבית הישראלים כנראה לא יודעים שיש דבר כזה יהודים רפורמים. גם אני לא ידעתי עד לגיל 26. חשבתי שיש רק "אוכלי שפנים" כפי שכינה את הקיבוצניקים ה"רב" עובדיה יוסף או חרדים על שלל גווניהם. והנה בגיל 26 מצאתי את עצמי בשיקגו לגמרי במקרה ביום כיפור מוזמן לבית כנסת רפורמי שבו ניגנו קטעי מוזיקה לצד תפילה, עם דרשה _אני חייב להודות שזה הזכיר לי קצת פרק מהסימפסונים, אבל עדין היה מרגש_. ותאמין או לא, בבית הכנסת הרפורמי היו זה לצד זה לא רק נשים וגברים או ילדים וזקנים, אלא גם אנשים שהמירו את דתם רק לאחרונה, לשם נישואים לבן זוגם, ואפילו זוגות גאים של נשים עם נשים וגברים עם גברים.
        הקהילה הרפורמית בארצות הברית מודעת לבעיית ההתבוללות, אבל מצד שני, זה שהגבולות אינם נוקשים כמו ביהדות החרדית, מזמין יותר אנשים לבוא בשערי היהדות, ולמעשה נוצרי פרוטסטני מתון (לא מתודיסטי אווגליסיטי קיצוני) קרוב ביותר בערכיו ליהודי רפורמי. זה מזמין אכן נישואי תערובת. אבל, זה לא בהכרח מעיד על או יוביל להעלמותם של יהודי ארצות הברית.
        תומר, שוב התנצלותי על התגובות הארוכות. אלא שהפעם, התגובה של אלחנן בהחלט דורשת כזו תגובה. מה גם שיצא לי סייפא לא רעה (לעניות דעתי) גם לדברים של הרב בן-נון. שכן על פי תיאורו ישנם שוב, הדתיים והחילונים. אבל למעשה ליהודי רפורמי, יש גם רב, שמשמש כמורה רוחני, ובית כנסת, שמשמש כמרכז קהילתי, ומרכז רוחני תרבותי. אז איזה צורך יש ליהודי רפורמי בבית מקדש ומעמד כוהנים? למעשה היהדות הרפורמית של ארצות הברית, דומה הרבה יותר במהותה, ליהדות של אחרי חורבן בית שני, שבה יהודים בגליל ובגולן ייסדו דמוקרטיה מפוארת שקידשה את הוויכוח ואף הבינה שאסור ליצור מרכז כוח אחד מושחת, ועל כן קבעה שהפרלמנט – הסנהדרין – יינדוד ממקום למקום.
        ורגע של אקטואליה ווידוי אישי, כמי שגדל בקריית שמונה, אני בטוח שאף מנייק לא היה מקצץ את התקציב של הספריה בקריית שמונה, אם הכנסת הייתה מקיים שם את מושבה. אפילו רק לשנתיים מתוך 60 שנות המדינה. ופה אני נסחף למחוזות הפנטזיה, ולכן אסיים, באחלי לך סוף שבוע נעים (שכן הוא בהחלט מתקרב) ואף אודה לך על ההזדמנות לדיון רציני.

        אהבתי

          1. עוז היקר

            לפני שנדבר על ארה"ב נדבר עליך.
            אני מסכים שלא צריך לנפנף בעבר (אנטישמיות, שואה וכו')אלא להסתכל על ההווה.
            אתה משבח את ישיבתך בגרמניה ושאינך רוצה לחזור. זאת אומרת שאין אתה מרגיש רע לחיות הקרב עם אחר. אני לעומת זאת, קשור לעמי ורוצה לחיות בקרבו גם אם יש עמים יותר מוצלחים ממנו וגם אם זה יביא פחות פרסי נובל, כמו שלא אעזוב את הורי גם אם יש מוצלחם מהם. אני מעריך שגם אין לך בעיה שילדיך, אם יהיו לך, יהיו בעלי זהות גרמנית.
            בראיה ארוכת טווח אתה מבחינת הלאום היהודי 'אבר מדולדל', שעדיין בקשר, אבל בטווח ארוך יותר אין לקיום שלך עתיד במישור הלאומי. אבל יש יהודים אחרים שכן מעוניינים בהמשך זהותם.
            מבחינתו של ברנר אתה כבר 'אבוד'. ולכן, אנשים שנמצאים במצבך, גם אם הם יחליטו להתנצר זה כבר לא משנה מכיוון שהזהות היהודית כבר אבודה: "מה לנו ולכל עשרות ומאות המתבוללים מילדותם, שלשם איזה מטרה הם מתנצרים, ומפני מה דוקא השנוי החִצוני הָקַל הזה צריך להחרידנו יותר מחייהם שלפני השינוי? הן צורות חייהם העיקריות היו גם בלאו-הכי לא יהודיות, ומה היה לנו מהם אלמלא עשו את הצעד האחרון הזה והיו נשארים רק בכתוב ישראל ללא קחת חלק בקושי חיינו ובמלחמתנו בעד עתידנו הלאומי? […] האקט של ההתנצרות אצל מתבוללנו […] אינו אלא דבר שבחיצוניות, שאין להרתיע עליו ביחוד, ואין צריך לומר, שאין להלחם בו".
            ועתה בנוגע ליהדות ארה"ב. אני אישית מכיר את הרפורמים ואפילו למדתי במכינה הצבאית שלהם ביפו. קודם כל, שליש מיהודי ארה"ב הם חילונים, ובאחוזים מקרב יהודי ארה"ב קבוצה זו הכי גדלה:"לפי תוצאות הסקר עלה שיעורם מ-20% בשנת 1990 לכ-37% בשנה האחרונה". למליוני יהודים אלו, שלא מעוניינים ללכת לבית כנסת, ואפילו לא בית כנסת רפורמי, הפתרון שהצעתה לא מתאים להם.
            גם בנוגע לזרמים הלא אורתודוכסיים המצב לא מזהיר והם הולכים וקטנים כפי שפרסם תומר תחת הכותרות:
            "מספריהם המתדלדלים של זרמי היהדות הלא-אורתודוקסים בארה"ב"
            כך שאני מסופק בטווח הארוך אם יש להם עתיד.

            אהבתי

        1. איזו התעלמות בוטה מהמציאות.
          הסיבה שהכאילו יהדות נכשלה כישלון מוחלט בישראל , היא מפני שכאן אין שום צורך לפברק זהות יהודית.
          באמריקה יש שימוש למועדני בינגו במסווה של בתי תפילה , בכיפות ובטליתות בטקסי התבוללות , בחגיגות אולטרא יאפיות של בר מצוות ובת מצוות ובפסאודו גיורים.
          עד כמה שההתרחשויות האלו צורמות , שטחיות ומעוותות , יש להן משמעות נפשית חשובה אצל היהודי הנידח , הכמעט לגמרי אבוד , כיוון שהן מעניקות לו אנטיתזה לסביבתו הוואספית , המתייצבת בכנסיה כל יום א'.
          בישראל גם החילוני המובהק מוצא די תוכן יהודי בעצם העובדה שהוא גר בישראל , מדבר עברית ומתגייס לצבא. הוא לעיתים קרובות מתעב את האולטרא אורתודוקסיה , אבל הוא מכיר במעשה ובמחדל, בדומיננטיות שלה כהתגלמות היחידה ליהדות האמיתית , הוא לא יעלה על דעתו להתבלבל בינה ובין ליצני הטמפלים תוצרת קונטיקט.
          נכון,
          ישנם כאלו מעטים שאומרים "אנחנו לא רואים בעצמנו שום דבר יהודי ואל תבלבלו לנו את המוח עם הדברים האלו" , אלא שהתנערות כזו דורשת תעצמות נפש, כשהיא מתבצעת בישראל , אבל בגולה היא ברירת המחדל.

          אהבתי

  17. החיים בגלות זה חיים של פרטים לא של עם. איך נסתימו תור ה"זהב" בספרד והפריחה בגרמניה? קשה להגיד, שהפרעות והרציחות שהגיעו לשיאם ברצח העם היהודי בגולת אירופה, הטיבו עם היהודים. הגרמני הממוצע לא רוצה לארח באירופה את משפחתה המורחבת של עדה יונת.

    אהבתי

    1. עמית, ראשית יש סתירה עמוקה בדבריך. אם החיים בגלות הם של אינדיבידואלים, פרטים. הרי שעליך לציין שהשמדת היהודים בגולת אירופה איננה רצח ה"עם היהודי" אלא אסון גדול שנפל בחלקם של 6 מליון יהודים. אותו הדבר לגבי מגורשי ספרד.
      שנית, הבחירה של הגרמנים והספרדים לנהוג כפי שנהגו אינה זהה, והמניעים לאנטישמיות של ספרד והמניעים לאנטישמיות של גרמניה הנאצית הם מאוד שונים. זה מאוד נוח לשים את שני האסונות הללו באותו הסל. תור הזהב של יהדות ספרד התרחש דווקא תחת שילטון האיסלאם. רבים מהיהודים עבדו כשרים ויועצים בחצרות השליטים המוסלמים. לא סתם הרמב"ם לבוש בטורבן בתמונות הדמיוניות שיש לנו ממנו. כשאתה שם את האינקויזיה הספרדית בפרספקטיוה היסטורית של כלל הריקונקיסטה וגירוש האיסלם מחצי האי האיברי אתה יכול להבין מדוע רדפו הספרדים את היהודים. לגבי שואת יהודי אירופה במאה העשרים, אותו כנ"ל, הסתכל נא על הפרספקטיבה ההיסטורית הרחבה יותר, ונסה להבין שמדינה יהודית אינה מתכון להצלת היהודים דווקא.
      ולבסוף, איני בטוח כל כך לגבי השערותיך בדבר נטיותיהם של הגרמנים ומשפחתה של עדה יונת. בארצות הברית יש יותר נאצים פעילים מאשר בגרמניה. ובכל זאת המצב הממוצע של יהודי בארצות הברית עדיף בהרבה על המצב של יהודי ישראל. אותו הדבר נכון גם לגבי יהודי צרפת, שסובלים אנטישמיות גלויה וחזקה יותר בארצם על פני יהודי גרמניה, ובכל זאת איני רואה תורים ארוכים של יהודי ארצות הברית וצרפת הצובאים על שערי נתב"ג. נתוני הלמ"ס שאינם מתפרסמים מראים אחרת. יותר ישראלים עוזבים את הארץ מאשר עולים אליה. ולראייה בארצות הברית לבדה חיים כ-600 אלף ישראלים (! ישראלים, יהודים שנולדו בארץ או ליהודים שנולדו בארץ) ובעולם מפוזרים עוד כ-100 אלף מהם. גם יהודי ארגנטינה, שנרדפו בעבר, אינם צובאים עוד על שערי הארץ ובבואנוס איירס מתמודדים כרגע שני יהודים על תואר ראש העיר.

      בקיצור עמית, אני שמח בשבילך שאתה חי בארץ ונהנה לחלום חלומות על העם היהודי. אני כשלעצמי, אמשיך להיות יהודי, שחי בגלות, ולא מפנטז על לחזור לארץ.

      אהבתי

        1. @ברלינאי היקר,
          תופתע לשמוע שאני גר בגרמניה ?
          לשאלתך השניה יש לי בלוג, אפילו שניים. אבל בנושאים טכנולגיים גרידא, באנגלית ובגרמנית.
          כתיבה פוליטית, וזריקת בוץ על טרולים אני משאיר לשפה העברית. בזמנו היה לי בלוג בדה-מרקר,
          ובבלוגלי. אבל מערכת הבלוגים של בלוגלי ירדה לצערי הרב.
          תודה על המחמאות.

          אהבתי

      1. עוז תקרא על המורביטון והמוחידון וסיום תור ה"זהב" בספרד המוסלמית. יהודים רבים לא פחות היו שרים ויועצים אצל המלכים הנוצרים עד לגירוש ראה למשל דון יצחק אברבנל.
        הגרמנים לא אוהבים לארח זרים בארצם וזה לא קשור דוקא ליהודים. אני מאוד שמח שבני משפחתי שמעו בקול הגרמנים כשהם אמרו: "Jude gehe nach Palestina".

        אהבתי

        1. עמית,
          אין לי כוח להגרר שוב לדיון המייגע איפה יותר טוב. טוב לך בישראל השאר נא שם. איני משרד פרסום העובד בשירות ההגירה הגרמני. לי טוב בגרמניה. באותה מידה יכול להיות טוב לי בצרפת.
          השורה התחתונה היא לא ההרגשה האישית שלי או שלך, אלא העובדות המוצקות מאוד. אין אף מדינה אחרת בעולם, שכמעט 13% (תזכורת בחשבון אם נתוני משרד הפנים נכונים לגבי המספר של הודיםבארץ[1]) מאזרחיה הרשומים במרשם האוכלוסין, חיים מחוץ לגבולות המדינה (וזה לא כולל את המתנחלים).
          נוסף על כך, ישראל אמורה להיות המקום שבו יהיה הכי טוב להיות יהודי בעולם. אבל בשורה התחתונה בישראל מתים כל שנה כמאה יהודים (ממוצע רב שנתי גס הכולל בתוכו נפגעי פעולות איבה, נפגעים בפעולות צה"ל, מתאבדים בשירות צה"ל [2]) על רקע יהדותם.
          בארצות הברית, צרפת, גרמניה, בריטניה וארגנטינה – שבכולן יש אנטישמיות גלויה – יחדיו מספר המתים על רקע יהדותם, אינו מצטבר לעשירית ממספר המתים על רקע יהדותם.
          ולפני סיום, תפסיקו לנפנף בשואה כאילו זו הסיבה היחידה לחיות בישראל, זה לא מיטיב עם ישראל, ולא עם האנשים החיים בה. נהפוך הוא, זה מעורר רחמים, שלאחר כמעט 60 שנות עצמאות, לישראל אין זהות, והישראלים לא אומרים אני חי בישראל כי … מספר דוגמאות אפשריות : כי מערכת הבריאות כאן נפלאה, כי אני יכול להתחתן עם מי שבא לי, כי מערכת ההשכלה הגבוהה פה בחינם, כי התאטראות מצוינים, כי התחבורה הציבורית נהדרת, כי החופים נקיים ומרווחים, ומי השתייה נקיים ובשפע, כי אני יכול להנות מ-35 ימי חופש בתשלום, כי ישראל היא מקור לגאווה בכדורגל עולמי, כי ישראל היא מעצמת טלפונים סלולרים, כי ישראל היא פשוט מקום נפלא.
          כל מה שאתם אומרים זה לחיות תקועים עם האף בתחת של היטלר והנאצים, ואיזה חבורה של פסיכופתים ספרדים. אני לא חי בספרד האינקוויזטורית, אני לא חי בגרמניה שלאחר וויאמר. אני כמו 6 מליון יהודים אחרים – תזכורת מה הדליק אותי: שאנחנו כשלון, שאין חיים כאומה בגולה וכל הקשקוש של הרב ה"מתון" בן נון – יכול לחיות יפה מאוד בחו"ל וליצור תרבות ולצרוך תרבות, ובין לבין גם לחבוט בבטוקביקסיטים רדודים.
          כאן בגרמניה, ובספרד, אפשר להתחתן עם מי שבא לי, אפשר לאכול מה שבא לי, אפשר להנות מחופש ללכת ערום ברחובות מדריד אם רק בא לי, ואם לרכב באופניים בשלווה לכל מקום. וכן, אני לא שוכח את שואת 6 מיליון האינדיבידואלים [בפרפרזה על דבריו של עמית] היהודים שנרצחו בזמן השואה, תוסיף לזה גם את מליוני הפולנים, הגרמנים, הצוענים והרוסים שמתו על מזבח זכות ההתפשטות הטבעית של גרמניה הנאצית.
          וכאן נגמר הלפני סיום שלי.
          ולסיום, סליחה תומר, שאני פולש לך לבלוג בתגובות ארוכות שאינן כלל וכלל מעניינו של הפוסט המצויין שהעלת (שבינתיים סימתי לקרוא בחלקים). כאתאיסט גמור, אני חייב לציין שאתה אחד הדתיים היחידים שאני מוצא איתו שיג ושיח, ואני נהנה לשוב ולקרוא בבלוג שלך. עד כאן דברי חנופה וליקוק, ולסיום הצהרה, שאיני מתכוון עוד להשיב בעניין החיים בגלות מעל גבי פוסט זה.

          [1] ראה קישור כאן http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=735753&contrassID=2&subContrassID=21&
          sbSubContrassID=0

          [2] צה"ל אינו מפרסם ברבים כמה אנשים מתאבדים כל שנה בשורותיו. המספר עומד על כמה עשרות בשנה.

          אהבתי

  18. אחד מהטקסטים המשמחים ביותר שקראתי על היהדות מזה זמן רב. הפעם גם הרגשתי שאני יורד קצת יותר לדעתו של שורק (שאני מודה בבושה שעדיין לא קראתי את המאמר המלא שלו) לעומת הפעם שעברה שהגבתי למאמרו של זה, כאן בבלוג. תודה.

    אהבתי

  19. ואנחנו ממש לא מפנטזים עוז שתחזור אלינו אבל במטותא ממך אם פעם תירדף במקום מוצאך אני מקווה שלא תפנה אלינו שנקבל אותך גם אם שום מקום אחר על פני האדמה לא יקבל אותך.

    אהבתי

  20. עידו, כמו שנאמר בעגה הצבאית – כל הז' לך. כל עוד יש בארץ את חוקי נירנברג בהפוכה (קריא חוק השבות) לא רק אני, אלא גם ילדי ונכדי יוכלו לשוב ולנג'ס לך.

    אגב, בתור לאומן נבוב, אני מצפה שתדע עברית קצת יותר טוב: "במטותא ממך אם פעם תירדף במקום מוצאך" התכוונת כנראה למקום המצאך.
    מה לעשות, נפלט לך פרוידיאנית. אני אכן מרגיש כמוך, שארץ מוצאי, קרי ישראל, היא אכן מקום שבו אני נרדף, ואני איני יכול למצוא שלווה. לעומת זאת, במקום *המצאי* אין רודף, ואין עידו לם ושאר לאומנים עלגים שרודפים אותי.

    אהבתי

    1. עוז הטיפש: הבמקום היה מיותר התכוונתי לכתוב רק מוצאך. ואני שמח שאתה מרגיש נרדף בישראל כי זה פחות אוויל וצאצאיו האוויליים לא פחות שאנחנו צריכים לסבול פה.

      אהבתי

  21. כמה הערות למאמר ולתגובות בעקבותיו:

    א. השימוש בתויות 'חרדי' ו'חופשי' החל להיות נפוץ בשנות ה-30, אזי כתב הראי"ה קוק במאמר 'מסע המחנות' שטובים יותר היו הימים הקודמים בהם לא היה כזה פירוד לבבות, כי החרדים מסתכלים על החופשיים מלמעלה ולכן חושבים שהתשובה איננה שייכת להם, ואילו החילונים מסתכלים בתמהון על חסרונותיהם של החרדים ולא מבינים מה לתשובה ולחילוניותם. שנים רבות לאחר-מכן אמר הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס שהחלוקות שעושים הישראלים בינם לבין עצמם נובעות מחוסר הבנה של ישראליותם המשותפת, וכי מתוך גלותו ברור לו שכל הישראלים על כל הזרמים הם הויה יהודית חדשה.

    ב. הראי"ה לא הקל ברצונו שגם החלוצים החילוניים יקיימו שמירת שבת וכשרות וטהרה, ושלח מכתבים רבים למושבות לחזק את קיום המצוות בהן. היחס שלו להרצל היה אמביוולנטי, כי מחד הבין שיש לציונים תכונות נפשיות מתוקנות יותר וכי מעשיהם ליישוב הארץ רצויים, ומאידך רמז שויתור על קיום מצוות ע"י התנועה הציונית עיכב את ביאת המשיח. גם אחד העם, המורה הרוחני של הציונות ובר-פלוגתא של הרצל, הודה בזקנותו שעשו טעות כשויתרו על קיום מצוות. פעם ביאליק אמר לו שלפעמים הוא מרגיש בלב רצון להיכנס לבית כנסת ולהתפלל עם האדוקים. אמר לו אחד העם, השכלתן מעריץ הרמב"ם, שצריכים לעשות מה שמרגישים בלב.

    אהבתי

  22. יואב ומאיר בוזגלו
    נראה לי שמה שחסר ליואב שורק זה רעיון המסורתיות של מאיר בוזגלו כפי שהוא מוצג בספרו "שפה לנאמנים". תמיד סברתי שרעיון המסורתיות איננו כולל רק אנשים שמרשים לעצמם לעשות קידוש ואחר כך לנסוע ברכב. רעיון המסורתיות רחב הרבה יותר. רעיון המסורתיות מאפשר בקצרה דתיות לא מטאפיזית נוסח הרב קוק, או דתיות מנוכרת מהעולם נוסח החרדים. מבחינה זו אין הבדל אם מי שמחזיק בו הוא גדול תורה המקפיד על קלה כחמורה ופוסק לרבים ובין אם זה מי שמל את בנו ומתחתן עם יהודיה. לשניהם יכולה להיות אמונה מסורתית לא מטאפיזית מחד ולא מנוכרת.

    אני חושב שמה שחסר לרב שג"ר הייתה בדיוק ההיכרות עם המודל הזה של בוזגלו. אני חושב שמה שהוא גישש אליו בשנותיו האחרונות היה למודל כזה. בנקודה מסוימת גם הרב עמיטל קיים בחייו את המודל של בוזגלו. בעשרים שנה האחרונות ניכרה אצלו התרחקות מהמטאפיזיקה הקוקניקית והתקרבות למסורתיות דתית. נעיר ששניהם גם הרב שג"ר וגם הרב עמיטל התכתבו רבות העם הדתיות המטאפיזית של הרב קוק ובמידה רבה ראו את עצמם תלמידים שלו. אך שניהם סרבו לקבל את כל המבנה מטאפיזי שכונן הרב קוק כדי להצדיק את החיבור שלו למודרנה.

    אהבתי

  23. לתומר שלום

    מאד חבל שבלתי אפשרי לקרא את הבלוג שלך בגלל הנטיה של הכתוב לעבר צד שמאל -אין שום אפשרות להזיז את הכתוב לצד ימין כך .
    גם התגובה שלי נכתבת כשאני רואה רק את מחציתה.

    אגב הדפדפן שלי הוא אינטרנט אקפלורר.

    האם לא ניתן לעשות משהו בנידון?
    תודה.

    אהבתי

  24. גם לי יש בעיה לראות את הבלוג היום.
    וזה לא היה כך, לפני יומיים או שלושה.
    תומר חבל לפספס חלק מקוראיך הנאמנים.
    בדוק נא מה השתנה אצלך ביומיים שלושה האחרונים.

    אהבתי

    1. אהרון,
      מאוד חבל לי לפספס קוראים, אבל האמן לי שדבר לא השתנה. זה תלוי לגמרי במחשב שלך ובדפדפן שלך. הרי רוב הקוראים רואים את הבלוג כמו שצריך. אני באמת ממליץ להוריד כרום, ולדעתי זה יפתור את העניין. עוד אופצייה היא ללכת בסרגל העליון ל"דף", "גודל טקסט", ולנסות להגדיל או להקטין. זה לפעמים עוזר.

      אהבתי

  25. תומר, אני מוצא את כל העמדה המשיחית – קבלית – ההלכה היא היהדות היא האמת היא מה שאתה יוצר – כל כך מוזרה, ונוגדת את הפיליסופיה הבודהיסטית / קרישנמורטית שאני מכיר, אני לא מבין איך אתה מזדהה איתה כל כך.
    אני קראתי את הפוסט ופשוט בא לי להגיד, בתור אדם חילוני שיש לו התעניינות במוסר ופילוסופיה – איך כל המלל הזה מוביל להסרת המחסומים בין האדם לאדם? מבחינתי המאבק שאתה מדבר עליו הוא ניסיון לעשות סובלימציה לרעיונות בתוך מסגרת השיח שלהן, השתתפות במסגרת השיח הזאת רק מאשררת את כל ההפרדות של הם ואנחנו וההלכה לעומת כל אמונה אחרת. ולי אין מוטיבציה גדולה להשתתף בו, מעבר לפחד פוליטי, האם זה חשוב באמת?
    אני מאמין שזה לא, אני רוצה מהפכה מאשר מאבק שהפרי הרצוי שלו הוא סובלימציה.

    אהבתי

    1. אסף,
      "מזדהה איתה כל כך" – איפה?
      הרי כל הרשימה הזאת באה לומר: ההלכה האורתודוקסית כפי שהיא היום אינה היהדות. על ההלכה לאמץ את החילונים ואת ערכי החילוניות (פלורליזם, דמוקרטיה, פמיניזם). אתה לא שם לב לזה? אבל כן, אני מזדהה עם הצורך במערך הלכתי-תרבותי משותף. שים לב שזה כשלעצמו עדיין לא אומר אתנוצנטריזם, אנטי-רציונליזם או, חס וחלילה, כל סוג של כפייה. אם אתה חושב אחרת אנא הסבר את עצמך.
      ומשיחיות וקבלה – איפה?
      אנא, קרא בצורה זהירה ורצינית.

      אהבתי

      1. אתה יודע מה, אני מתנצל, לא קראתי נכון את העמדה שהצגת,
        אני לוקח חזרה את התגובה. :)

        בכל זאת אני לא מבין מה החשיבות של המערך ההלכתי-תרבותי המשותף. האם יש לזה איזשהי חשיבות לי בתור אדם לא מאמין? אני לא יודע. אני אשמח לשמוע מה דעתך.

        אהבתי

        1. לדעתי החשיבות היא ראשית במסד תרבותי משותף. כלומר ייחודיות תרבותית, לא בגלל שהתרבות שלנו הכי טובה או משהו כזה (אין לי כל טענה כזו), אלא בגלל ש 1) היא אבן צבעונית נוספת בפסיפס העולמי, וככזו חשוב שתאיר את אורה (למה? 1. אסתטית 2. כי יש בה חוכמה). 2) מערך תרבותי משותף תורם לסולידריות החברתית, ובכך להגנה על החלש, לשיתוף פעולה, ובאופן כללי להרגשה נעימה. 3) מסד תרבותי משותף מאפשר יצירתיות, הפרייה מתמשכת (בינו לבין עצמו, ובינו לבין תרבותיות אחרות – דבר חשבו מאוד כמובן) ובאופו כללי התפתחות תרבותית.

          שנית, אני חושב שיש צורך במערך ערכי הטרונומי, כלומר חיצוני לאדם. לא ככלי לכפות עליו ערכים שזרים לו, אלא כמקור לשאיבת השראה וכהצעה לאופק אוטופי. כפי שכבר כתבתי כאן בתגובות, האלטרנטיבה, אני חושש, היא נסיגה למכנה המשותף הנמוך, שהוא רצון לרווחה כלכלית ועונג. אין באלו רע, אבל לדעתי הם לא ממצים את הפוטנציאל האנושי, שכולל גם מימד התפתחותי-רוחני.

          ולשאלתך, בתור אדם לא מאמין תוכל להעריך את שלושת הסעיפים הראשונים. ייתכן שתחשוב שגם האחרון חיובי, אם תסבור שגם אם אין למציאות מימד אלוהי, על האדם לפתח את עצמו (אינטלקטואלית, נפשית-רגשית, אמנותית וכו') ולכן טוב יהיה אם יוצב מולו אידיאל שכזה.

          מה אתה אומר?

          אהבתי

          1. החשיבות של חברה בריאה ותומכת היא עצומה ואף מהותית לדעתי. הקארמה בישראל היא להרגשתי עם המון מטען, בייחוד של בושה והאשמה. כלומר, יש הרבה על מה לעבוד לדעתי בחברה הישראלית.
            לא ברור לי מהו המסד התרבותי המשותף שאתה מכוון אליו, האם הוא בהכרח הלכתי, כלומר דתי? מהו בדיוק מקומו בחברה? אם הוא דתי, האם אתה חושב שזה נכון שמוסד דתי ישמש כאבן היסוד של החברה שלנו?
            לי יש הרבה הסתייגות מכך שמוסד דתי יהיה מקור סמכות בחברה שלנו, ביחוד בגלל שהסכנה היא שמישהו ישפיע עליו לכיוון רע, ואז כל החברה תלך לכיוון רע (בדיוק כמו שאתה מעוניין שהוא ילך לכיוון טוב).
            אז, אני אולי לא מבין את דבריך מספיק טוב, אך הרעיון כשלעצמו של בניית מנגנון תרבותי שיהווה מעיין סמכות רוחנית על החברה, מפחיד אותי קצת, נקודה עדינה היא שאם זה היה מנגנון בודהיסטי אני משער שלא הייתי מתנגד, אבל בעיקר כי אני לא תופס את זה כדת רגילה, אתה יכול לקרוא לזה צביעות בדעות שלי אבל זה מכיוון שאני חושש שביהדות יש הרבה יותר נטייה לפילוג וסכנות להיכנס בהן מאשר למנגנון שבהגדרה שלו מייצג אהבה וקבלה, אני לא תופס את היהדות כך לצערי.

            אהבתי

            1. לגבי העניין הדתי, התרבות היהודית היא כמובן במקורותיה דתית. על זה אנחנו בונים ואת זה אנחנו משכללים. האם מדובר גם במשהו הלכתי? אני חושב שזה *חלק* מהעניין, כאופצייה וכקריאת כיוון. כמובן לעולם לא יותר מכך עבור מי שזה לא מדבר אליו.

              לגבי הסתייגות מכך שמוסד דתי יהיה מקור סמכות – מה אתה מציע? הרי המשבר הפוסטמודרני נולד משום שההומניזם כמקור סמכות פחות או יותר קרס. אין לנו במה לתלות את הערכים ההומניסטים שלנו. עכשיו אני לא טוען שיש לנו מקור טרנסצנדנטי לתלות את הערכים הדתיים שלנו (תורה מסיני וכו'), אבל עצם המסורת, עצם התרבות רבת הדורות, עצם המורשת שסך הכל הוכיחה עצמה (גם אם היא לא מושלמת כמובן) היא מקור לאידיאלים ולהשראה. כמובן, תוך דיאלוג מתמיד בינה לבין המצב הנוכחי, מבחינה מדעית, חברתית, נפשית וכו'.

              ואני לא חושב שיש סכנה בכך שמישהו ישפיע לרעה על אותו "מוסד דתי", כי בניגוד לקתוליות (או במידה פחותה, לבודהיזם הטיבטי), הוא לא מונהג על ידי איש אחד. ביהדות אין אפיפיור והכוח מבוזר מאוד. אותה נטייה לפילוג שציינת היא נכס במובן הזה.

              ואגב, למרות שאני מעריך מאוד מאוד מאוד את הדהרמה, אני מקווה שאתה יודע שגם בשם הבודהיזם יצאו למלחמה והרגו אחד את השני.

              אהבתי

              1. המשבר הפוסטמודרני – אני לא ממש בעמדה להביע עמדה מלומדת בהקשר הזה. מה שלדעתי יכול לצלוח אותו זה קארמה (בהקשר פשוט שלה) וחמלה, שהיא דבר שבפועל קודם לזהות שלנו ולכל רעיון שלנו. אני לא טוען שזה פותר את כל בעיות הזהות שלנו, אבל המציאות היא דבר שהוא מעבר לארבעת הקיצוניויות (של הפילוסופיה ההודית, אם אתה מכיר, קיים, לא קיים, קיים ולא קיים, וההפך מזה), כלומר, המציאות והאני הם דברים שאנחנו צריכים להפנים שהם פשוט לא רעיון. אין לי יכולת להוסיף בהקשר הזה. כלומר, האמת שאין לי יכולת להציע משהו במקום הפוסטמודרני חוץ מהיה אור לעצמך (אני יודע, קלישאה).

                בהקשר של המוסד הדתי והרעיונות הדתיים – קשה לי לחשוב על דבר שאמור להיות חוד החנית של הפילוסופיה והתרבות, אך שיהיה ללא הבנה של נון-דואליזם, ללא האלמנט הזה זה נראה לי חזרה מכוונת אחורה בחשיבה הפילוסופית.

                עוד עניין – האם המורשת באמת צלחה את הפוסטמודרני? בפוסט האחרון של אסף פדרמן הוא תיאר חברה חילונית אסלי באנגליה ובכלל בכל אירופה. כמובן שישראל שונה הרבה מכיוון שההיסטוריה והנרטיב שלה כל כך חזקים, אבל אני לא משוכנע שיש ליהדות תשובה לתפיסה הפוסט מודרנית, מעבר לנטייה לבדלנות. אם באמת הבדלנות יכולה להיות מוסברת על ידי תרומה לחברה, ניחא, כמו נזירי הבודהיזם, עם זאת, לשים אנשים על מגדל שן, כאשר בפועל המעמד המוסרי והרוחני שלהם לא באמת יותר גבוהה משלי (אני מדבר על הדתיים כהכללה, לא על גדולי הדור) זה נראה לי מזויף. אני באמת חושב שהדלק של הלאומניות שלנו הוא בעיקר בגלל המצב הפוליטי, אחרת היינו נכנסים למסלול לההפך לאירופאים.

                אני לא משוכנע שעניתי על השאלות שלך מספיק טוב, אם לא אז מצטער…

                אהבתי

                1. אסף,
                  רק עכשיו שמתי לב שענית.
                  אומר רק שאני חושב שצריך להבדיל בין רוב האנשים, שלעולם לא ממש יתעניינו בנון-דואליזם, ולכן זקוקים לזהות יציבה וכו', ולבין המיעוט, שזקוק לשם טיפוח שאיפותיו הנון-דואליות לחברה יציבה ומתפקדת. מהכיוון של הרוב, לדעתי המסורת תצלח את הפו-מו, גם אם אירופה היא יוצאת מהכלל (אגב, רוב רובו של העולם אינו אירופה, כן?). מהכיוון של המיעוט, הוא כאמור זקוק לרוב.

                  אהבתי

                  1. טוב,
                    אני חולק על דעתך בצורה משמעותית, לדעתי העולם היום מספיק אינטיליגנטי ומפותח על מנת שכל אדם יוכל לפחות ברמת החשיבה להכיר חשיבה נון-דואלית, והכיוון שהוא ירצה לקחת משם זה כראות עיניו. זה ולימוד של חמשת המצרפים (וששת החושים, אפשר כמובן גם בחלוקות אחרות, כל עוד זה יתייחס לתהליך ההתהוות בצורה מדעית) זה דברים שמגיע לדעתי לכל אדם להכיר.

                    אבל נקודה טובה וגם מאוד חזקה שרוב העולם אינו אירופה, בהקשר זה מעניין כי ברמה מאוד גדולה התרבות בישראל שואבת חלק גדול מחשיבתה מאירופה (האשכנזים החילונים), וחלק גדול פשוט לא.

                    אהבתי

  26. אתה יודע – תומר… גדלתי בקבוץ, כזה שמכנים אותו חילוני. אבל מה? כל כך יהודי, וכל כך ישראלי ואפילו ציוני.
    בכל יום שישי נערכה קבלת שבת ובה הוקראו ובוארו פרקים מהפרשה. גם מקובל היה לקשור את הפרשה לאקטואליה. כמובן שהוקרא הקטע "ויוכולו השמים והארץ וכל צבאם". הכנת קבלת השבת נעשתה כל שבוע ע"י צוות אחר, כך שבתורם כולם הגיעו לעסוק בכך.
    לכל חג היה צוות מכין שירד אל המקורות ושלף משם את אשר נראה לו להביא השנה בפני הציבור.
    הגדה של פסח, ערוכה, ומסודרת (אף ארוכה:)) עסקה במצווה העיקרית: והגדת לבנך, ומצווה עליך לספר ביציאת מצריים. היא סיפרה ביציאת מצרים ועוד איך, כל פרט, וכן ביציאת מצריים של ימינו ותקומת עם ישראל בארצו.
    שיעורי התנ"ך והפרושים לו היווה גולת כותרת בחינוך החילוני הזה.
    הקישור אל התרבות היהודית, אל ההיסטוריה, אל התנ"ך והמקורות היה קו עיקרי בחינוך, בתרבות ובהוויה היום יומית.
    קיבוץ חילוני.
    היום אני מסתובב עם כל ההיסטוריה של עם ישראל על כתפי ואיתי כל הזמן. נוכחות מתמדת.
    אני יהודי וציוני מלא וגאה.
    מקובל וברור שיש בעם ישראל כאלה שבוחרים אורך חיים דתי של קיום מצוות. זה בסדר גמור. יבחר כל אחד איך הוא רוצה להיות יהודי וישראלי. אני מכבד כל אדם ואת דרך חייו ואין לי שאיפה לשנות אותו.
    שאיפתי שהאחר ובמקרה זה הדתי, יכבד את אורח חיי ובחירותי באותה מידה שאני מכבד את שלו.
    מכאן שהדרך לחיים משותפים היא קבלה מלאה של האחר.

    אהבתי

    1. רון,
      תודה על הדברים, ואני מסכים איתך לחלוטין בדבר הצורך של החברה הדתית לכבד את אורח החיים החילוני (ואף מעבר לכך, ללמוד ממנו).

      אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s