"אם רץ לבך" – רוץ איתו, רק אל תשכח לשוב

1. אני קורא בימים האלה, בין ספר-דוקטורט אחד למשנהו, את ספרו החדש, ממש מלפני כחודש, של אריה קופרסמית Holy Beggars: A Journey from Haight Street to Jerusalem (כתבתי עליו מעט כאן). סיפור המסגרת של הספר הוא מיסודו ופעולתו של ה- House of Love and Prayer בסאן פרנסיסקו ב-1968. הבית היה המרכז המקומי של ר' שלמה קרליבך, והוא הוקם על ידי קופרסמית. סיפור העומק של הספר, ברם, הוא מאבקיו הרוחניים של קופרסמית, שנע בין חייו בשנות התשעים כאיש עסקים מצליח שנשוי לנוצרייה, זכרונותיו מהזמן שבו שר ולימד יהדות עם קרליבך, וחיפושיו המחודשים אחר זהות בשנים האחרונות. הוא כתוב בצורה יפיפיה ומרגשת.

אני רק בחצי הספר, אבל כמה דברים קטנים ברורים: ראשית, שקרליבך היה כנראה באמת פנומן. אדם שהיה יכול לחוש את זולתו בצורה עמוקה, להתחבר אליו או אליה ולהרים אותו על איזה גל של שמחה ואף התלהבות של עבודת ה'. הוא היה יכול לעשות את זה אחד על אחד, וכמובן היה אמן בחסד עליון בעבודה עם קהל, דרך מוזיקה.

ושנית, בנוגע לסצנה בסאן-פרנסיסקו של שנות השישים, שמתוארת בצבעוניות ובאהבה שהיא ראוייה להם. המחבר מצליח לצייר בצורה מרגשת את האווירה האנארכית והאופטימית כל כך שהיתה שם, מעין ערבוב מקסים של חיפוש רוחני, מין חופשי, כוונות טובות וסמים. חוסר סדר שאיכשהו מסתדר ותומך ופועם. בימים האלה של התעוררות חברתית ותחושה של סולידריות צריך לזכור שכבר היו תקופות כאלה, וארוכות ורחבות הרבה יותר, ושעם כל הטוב שהן הביאו הן לא מנעו את רייגן ותאצ'ר, וגרוע מכך, את הפיכתם של רוחניקים רבים כל כך לבני דמותם של הבורגנים המשעממים שלהם הם בזו בצעירותם.

2. הטלפון בביתי החדש (והשכור כמובן) בירושלים טלפן השבוע, ועל הקו היתה אשה, שפנתה אלי בבקשה לפרסם משהו בבלוג שלי. היא לא מכירה את הבלוג ולא מכירה אותי, אבל איכשהו היא השיגה את הטלפון ואיכשהו שמעה שאולי אני אפרסם את מה שהיא רוצה שכולם ידעו. ומה היא רוצה שידעו? היא רוצה לומר לכל המהפכנים הצעירים היום, לכל המוחים והמוחות הרוצים והרוצות צדק חברתי, שהמהפכה האמיתית שמתחוללת מול עינינו היא מהפכה תודעתית.

תגיד להם שזה לא עניין של דיור וזה לא עניין של שכר. הם בעצמם לא מבינים. הם לא מבינים שמה שהם רוצים זה לא מדינת רווחה או שום דבר כזה. הם פשוט מגיבים לגל שעובר עכשיו בכל העולם, גל שמסמן שינוי תודעתי כללי. אנחנו נכנסים לעידן חדש. יש כאן שינוי של מצב התודעה. [כו' וכו']

אמרתי לה שאני לא אכתוב דבר כזה בבלוג, כי זה לא ממש מה שאני עושה איתו. וגם שלמרות שדבריה בגדול חביבים, אני לא חושב שנכון לומר שהמוחים לא באמת רוצים את מה שהם חושבים שהם רוצים. ואף יותר חשוב מכך שהאמת העמוקה לדעתי היא שכמו שדיור או שכר או רווחה לא מספיקים כדי לחיות חיים ראויים ללא שינוי תודעתי, הרי שגם שינוי תודעתי אינו אפשרי, לפחות עבור רוב האנשים, ללא דיור ושכר ורווחה.

3. ועוד ספר שיצא ממש עכשיו, ספר מעניין מאוד של אלחנן ניר, שהוא גם רב בישיבת שיח יצחק ואחד מתלמידיו הקרובים של הרב שג"ר ז"ל, גם עורך הספרות במוסף "שבת" של מקור ראשון, משורר (שמות ספריו תחינה על האינטימיות, והאש הרגילה) שזכה השנה בפרס ראש הממשלה ליצירה, גם ידיד אישי שלי וגם אדם שאני מאוד מעריך. הספר, אם רץ לבך: רוח וקודש בחיי היום-יום, עוסק בחיבור בין רוחניות לחיי המעשה מנקודת מבט יהודית. ניר דואג להבהיר את כוונותיו כבר בתחילת הספר:

זרמים רוחניים רבים – הן כאלה המצויים במזרח אסיה והן זרמים פילוסופיים מערביים-יווניים קדומים […] ביקשו להשתחרר ממעגל התשוקות ומן השעבוד למציאות החיים הנדמית להם פחותת ערך. בתורת משה לא מצאתי בקשה כזאת. (עמ' 12)

אני חושב שניר מצביע כאן על נקודה מהותית שבה לדעתי יש ליהדות נקודת זכות רצינית על פני זרמים רוחניים רבים כל כך. היהדות מתחילתה קידשה את העולם – מעצם העובדה שהיא גרסה שהאל הטוב ברא אותו – ומתחילתה לא ראתה ביציאה ממנו יתרון. את קידוש העולם הזה והחיים האלה, על כל תלאותיהם ותשוקותיהם, קשה למצוא במסורות רוחניות רבות. הבודהיזם המהאיאני תיקן עניין זה ביחס לבודהיזם המוקדם יותר, והשייוויזם והשאקטיזם תיקנו אותו ביחס לזרמי ההינדואיזם האחרים. אבל הנטייה המזרחית, כמו גם הנוצרית, לבכר את הרוח על פני הגוף נותרה מודגשת בחלק ניכר מהתרבויות האלה, ופעמים רבות הכיוון הזה מוביל לדעתי לניתוק לא בריא מהחיים.

דווקא בהיצמדות להתניות הנפש ותנאי העולם בצורה מכוונת ונכונה – זו שתיקרא מעתה "רצוא ושוב" – עומדת ההזמנה לחיים היהודיים. (שם)

ספרו של ניר עוסק באותו "רצוא ושוב" דרך בחינת הופעתו בפסוקים, בספר יצירה ובתלמוד הבבלי ובעיקר בהגותם של רצף של הוגים (הבעש"ט, ר' נחום מטשרנוביל, ר' אלימלך מליז'נסק, ר' שניאור זלמן מלאדי ובנו – האדמו"ר האמצעי, ר' נחמן מברסלב, הראי"ה קוק והרי"ד סולובייצ'יק). אבל הוא גם הרבה יותר מזה, כי ניר, משורר שכמותו, משלב בו גם הרהורי-לב שלא מן העניין הרשמי אבל מאוד מאוד מן העניין המהותי – ובתוך אלה קטעי שירה, ציטוטי הוגים ואמנים שונים, ווידויים אישיים. הנה הרהור שכזה לדוגמא:

רוב מהלך החיים אינו רצוף התגלויות אלא מתנהל בתוך שגרה, עם הבזקי ערגה לימי הברק המתרחשים לרוב בימי הנעורים. עד מהרה האדם תופס עצמו יושב לעת ערב בסלון ביתו המרווח, לפניו כוס תה מהביל, האויר נושב בדיוק במשב הנכון, הילדים במקומם, נשימותיהם קצובות, הוא כבר מודה בחצי פה כי "קיום של אמת יש לייחס רק למה שניתן למגע ומישוש" [מתוך סופיסטן של אפלטון].
יש להודות: הכל בסדר. באמת שהכל בסדר.
ואז, מול השיתוק הנורא שנקרא "הכל בסדר", מול האובדן העוטף ומאיים לחנוק הנקרא "הכל בסדר", הוא נתקף געגוע; געגוע לימים שבתקופות מאוחרות יותר הוא ראה אותם באור של נאיביות, ימים של טרם הגירוש מגן עדן; ימים שבהם הלך כמשוגע ברחובות ולא חיפש דבר, מלבד את הדבר עצמו; לילות שבהם נמלט בכל מחיר מהבנאלי וידע כי לא יניח אבן על אבן עד אשר יבוא "לשבירת מפרקתם של הדברים שהם כמות שהם" [מתוך עפיפונים של רומן גארי]. כעת, אחר כל ה"בסדר", אדם יודע כי משהו נעדר הרבה יותר מאשר נוכח. אבל יותר מכך: הנורא מכל הוא הגילוי הפתאומי שאדם מגלה כי גורש מן העדן של הבקשה והחיפוש, אך למעשה דבר לא קרה. הכול נשאר כפי שהיה. (עמ' 131-132)

האסון הכי גדול שלנו הוא לא אובדן הדרישה לאמת, אלא אובדן הרצון לדרישה לאמת. הטרגדיה היא לא ששכחנו את האש הבוערת של האותנטיות, אלא ששכחנו את ששכחנו. שיכחת השיכחה, היא הזוועה האיומה ביותר. היא השברון שמזמנים לנו חיים של אלילות. כי מה שנורא בעבודת אלילים, כמו שידע לומר התיאולוג הפרוטסטנטי המבריק קארל בארת, הוא שהיא עובדת. כלומר, האדם עובד את אליליו ונראה לו שהכל בסדר. והוא הולך ומתרחק מהאל החי. התרחקות נמשכת זו היא הגירוש מן העדן של הבקשה והחיפוש, כפי שמכנה אותה כאן ניר. כי, שוב, לא הגירוש מגן עדן הוא הקטסטרופה, אלא שוויון הנפש שאחריו, של אחרי תום הבקשה והחיפוש לחזור אליו.

גם לכן, אגב, המחאה של הזמן הזה כל כך יפה. כי היא מערערת, ולו במעט, על הסדר המובן מאליו, על ה"בסדר" ההוא של היומיום. היא יפה מעוד הרבה בחינות (כמו הדרישה לצדק, כמו הסולידריות המתחדשת ועוד ועוד), אבל גם לכן היא יפה. ואותם ציניקנים שמתחילתה של המחאה ראו אותה, כפי שכותב ניר, "באור של נאיביות", אולי צודקים בקשר לנאיביות, אבל טעותם הגדולה היא שהם לא מכירים בערכה של נאיביות, שהם איבדו מזמן את היכולת לצאת מתוך הקונכיה השמרנית שלהם ולנוע חשופים. ולו לרגע, חשופים אבל חופשיים.

אם לשוב לניר (המשפט הבא בספר, אחרי הציטוט האחרון, הוא "אם לשוב לר' נחמן"), הרי שהוא מביא בספרו שלל הוגים, רובם חסידיים כאמור, ומנסה להראות כיצד הם מנסים להראות כיצד יש "לחיות לאור האש, קרוב קרוב לה, אך לא בתוכה. לקיים את היומיום בסמוך לה, אך בידיעת המרחק הדק הנדרש כדי להתחמם לאורה ולא להתכלות." (עמ' 24)

אני חייב לומר שזה חלק גדול ממה שמעסיק אותי בחיי הרוחניים. אותו ריקוד בין שני העולמות, או דוקא על שניהם, בו התפיסה האחדותית-אלוהית-כוללת-כל אינה מבטלת את עולם התופעות על זמניו, פעולותיו ומגוון דבריו, אלא אדרבה מעשירה אותו ומאירה אותו. למעשה כל כך עניין אותי הריקוד הזה שאת תזת ה-M.A. שלי כתבתי עליו, כלומר הראתי איך רוקדים את הריקוד הזה שני מיסטיקנים גדולים: מייסטר אקהרט והראי"ה קוק.

אני מציין את זה משום שניר עוסק בספרו בהרחבה בשיטתו של הראי"ה בעניין אותו ריקוד – כלומר בדיוק במה שאני עצמי כתבתי עליו. לשמחתי ניר שמע על המחקר שלי (אני פשוט סיפרתי לו – יצאה לי מזה הערת שוליים), ואפילו אין בינינו חוסר הסכמה באשר לסוגייה הזו בתורת הרב. את הדיון הרציני והמעניין על דרכו של הרב קוק ברצוא ושוב אשאיר בספר, וכאן אביא את דבריו של ניר על הסכנה שהוא רואה בקרב חסידי הרב דווקא לא בכמיהה לרצוא, אלא בדבקות בשוב:

סכנת איבוד הרלוונטיות מרחפת פעמים רבות מעל בן הישיבה הדתי-לאומי, בוגר תורת הראי"ה, המבקש להמשיך את דרך הראי"ה ולמצוא מענה למצקות הרוחניות של הזמן הזה; של "הדור" כולו. אך בשל ניתוקו המר מן המציאות הפשוטה, האישית והחברתית כאחת, הוא אינו יכול לתת למציאות – זו הניצבת למול עיניו ומחוץ לישיבתו וקהילתו – מענה עכשווי ורלוונטי. מענה זה יוותר לעולם לענה לבעיות שנתן הראי"ה לבעיות זמנו, ולא יצליח לפרוץ את מאת השנים שעברו מאז ניתן הפתרון. (עמ' 155)

ניר מביא את דברי הרב עצמו, שהביע צער עמוק על כך שמפני החילון המכרסם במסורת

ברחו המחנות כולם אל העבודה הבלתי מסוכנת, אבל גם כן בלתי מועילה הרבה בהיותה מסולקת מנשמתה. כל חכמי ישראל פנו רק אל הדיוק המעשי, והשכל כולו מכל רועי האומה לא מצא שום עניין אחר כי אם פסקים או שעשוע של דרשות ופלפולים, והנשמה בגבהה העליון יושבת היא ושוממה. (ציטוט מתוך קבצים מכתב יד קדשו, ב, פנקס ה, 21, עמ' קנ – עמ' 156 בספר)

על פי ניר הרב קוק

מבקר את המחשבה האורתודוקסית, הרואה בגמרא ובפוסקים את חזות הכול […] הראי"ה רואה כיצד הפחד משתק את ההנהגה הרבנית, ומוביל אותה לעיסוק אובססיבי בעוקצי הלכות, כאשר אלו מתנהלים וחיים ללא כל משמעות או נשמה. (עמ' 157)

ניר לא חוסך את שבטו מהציבור הדתי-לאומי, ונדמה שברור למה: זה הציבור שלו. אין קטעי תוכחה דומים בפרקים האחרים של הספר, בו עוסק המחבר בקבלה ובחסידות. הוא משתמש בראי"ה כדי לשוב ולחבוט במנטליות ה"הכל בסדר", או אולי "כולם צריכים להיות בסדר" של הציבור הסרוג, בהתבצרות ב"שוב" על חשבון כל זיק של "רצוא". דבר זה מוביל, על פי הראי"ה, להתפרצות אנארכית:

בשל כוח הסבל, הכבלים מעיקים […] הנשמה מוכרחה להתפרץ אל המרחב. כשתתפרץ בלא סדרים, בלא מנהל ומחזיק בידיה, תפנה עורף אל כל עבודותיה הצרות. (עמ' 158)

וניר מפרש

בניגוד לקושי של הראי"ה ביחס לתנועת הרצוא, שעליו הארכנו למעלה, כאן עולה נימה הפוכה. אל מול העיסוק האורתודוקסי ההולך ונמשך בדקדוקי השוב, כמעט מתבקשת תנועת רגרסיה…. שכן רגרסיה, כדרך כל רגרסיה, אינה יודעת להבחין בין עיקר לטפל. הכל נעקר. זוהי צעקת הנשמה כנגד השוב, שאינו אלא קצה אחד של חבל ארוך ומורכב הנקרא "רצוא ושוב". למרבה הכאב הולך והופך קצה זה במרוצת הדורות לחזות הכול. זהו המחיר של ויתור על בריאות "משקל החים", על הדינמיקה העדינה הנרקמת בין הרצוא לשוב ועל דחית מקום הרצוא (שם)

ניכר שניר באמת כואב את הנושא. ואני מקווה שאני לא עושה לו עוול בכך שאני מביא דווקא ציטוטים אלה, שכן הספר כאמור מלא וגדוש כל טוב. ניר מסמן את הדרך למעלה ולמטה על פי חכמי הדורות היהודיים, ואם ההזהרה בדרך כלל בדבריהם היא להימנע מהישאבות טוטלית אל העליונים, זו הבאה על חשבון העולם הזה, הרי שכיום מירב הסכנה היא הביטול של האלוהים לטובת דקדוקי העולם הזה, עשיית אותם דקדוקים לאלילים אותם יש לעבוד עבור עצמם. והרי מה שנורא בעבודת אלילים, הוא שהיא עובדת.

כידידו של ניר אני עד לאהבתו את עולם ההלכה והמצוות, אהבה שהיא עמוקה מאוד ועסיסית וגם מלאה במחויבות שורשית. ויחד עם זה הוא תמיד יודע גם להרים גבה ולהביט בהומור, לנתח את אותו עולם באירוניה חדה. רצוא ושוב, בכל זאת.

הספר של ניר אינו "קריא". לא שאי אפשר לקרוא אותו כמובן, אבל העניין דורש ריכוז, מסירות, אפילו התמסרות מסויימת. זהו, אולי, לא ספר שקוראים, אלא ספר שלומדים. השפה של ניר עשירה מאוד, מורכבת ומתוחכמת, כאילו הוא ספג מהרב קוק את האיכות הפואטית, ואת הפלפול הפילוסופי מהרב שג"ר. והספר גם תמציתי מאוד, דחוס – הוא היה יכול להיות עבה פי שניים. ספר טוב וגם חיוני מאוד בנוף הישראלי בזמן הזה.

46 תגובות

  1. כרגיל, רשימה יפה ומעניינת.
    אבל בשולי הדברים, ראוי להפסיק אחת ולתמיד עם האמירה השטותית (סליחה) כאילו יש משהו בבודהיזם שמתנתק מהחיים. הבודהיזם הוא דרך חיים מגוונת מאוד – יש את הבודהיסטים שמתבודדים במערות ויש את הבודהיסטים שמיעצים לראשי מדינה (היו אפילו כמו בודהיסטים שמלכו ושלטו רחמנא ליצלן). איך (לעזאזל) גישה של "התנתקות מהחיים" מצליחה לשגשג ולצמוח לאורך 2600 שנים?

    אז נכון שיש כמה מערביים רוחניקים זרוקים שבמסגרת הפניית העורף שלהם למירוץ העכברים במערב גילו את הבודהיזם והפן הזה – של התכנסות והתנתקות – מאוד קוסם להם. זה רק פן אחד של הבודהיזם.הדהרמה במערב היא היום בוגרת מספיק ומקורקעת מספיק על מנת שאפשר יהיה להניח לדימוי הישן והשגוי הזה שהשתרש כאן.

    אהבתי

    1. הבעיה הגדולה של הבודהיזם , היא האובססיה של בודהא בנושא ביטול הסבל. כיוון שהאובססיה הזו נטועה בשורשי הדת הבודהיסטית , היא מתגלגלת לכל גירסה ישנה , חדשה ומתחדשת של הבודהיזם. אפשר להשוות אותה למין מחלה גנטית שאב קדמון מוריש לכל צאצאיו ולכל צאצאיהם ואין אחד שאנו נגוע.
      כמובן שמתפתחים כל מיני חיסונים והתמודדויות מול המחלה , מה שאיפשר , בסופו של דבר , את התפשטות הבודהיזם אל השלטון במזרח ואל ההיפים במערב , אבל בסופו של דבר המחלה עדיין קיימת ומתפשטת יחיד עם הבודהיזם.
      מה שהבודהיזם אומר , בשורה התחתונה, זה שהאישיות היא מקור הסבל ולכן יוצרים אישיות וירטואלית ובשביל זה בדרך כלל צריך גם מציאות וירטואלית ומכאן הרעיון שהבודהיזם מנותק מהחיים.

      אהבתי

      1. אתה באמת לא מבין בודהיזם,
        סבל מוגדר בבודהיזם כאשליה של זיהוי האני במשהו שאין בו אני, ביטול האשליה הינו הכחדת הסבל. האם אתה טוען שאשליה זה דבר רצוי?

        בקשר לעניין:
        "מה שהבודהיזם אומר , בשורה התחתונה, זה שהאישיות היא מקור הסבל ולכן יוצרים אישיות וירטואלית ובשביל זה בדרך כלל צריך גם מציאות וירטואלית ומכאן הרעיון שהבודהיזם מנותק מהחיים."
        אם אתה מגדיר את האישיות כהפליה בין טוב ורע, יש בכך משהו, אבל אישיות וירטואלית ומציאות וירטואלית? מעניין על מה אתה מדבר, על מה אתה מדבר?

        אהבתי

        1. אהה ועוד דבר, למטה בפוסטים אתה אומר "לא טענתי שהבודהיזם מתקיף את האני."

          ממה שאני מבין אתה לא מבחין בין "אני" או "עצמי" או "אישיות" (על פי התבטאויות שלך בהמשך)
          אז איך אתה אמרת שלא טענת את זה כשבראשית אתה אומר "מה שהבודהיזם אומר , בשורה התחתונה, זה שהאישיות היא מקור הסבל".

          אהבתי

          1. אסף,
            לא מדובר על קרנבל המשתוללים ברוטשילד.
            אתה שואל על מהויות פילוסופיות עדינות ודקות , שהדיון בהן צריך להתבצע בישוב דעת ובנפש מטוהרת.
            בודהא ידע טוב מאוד על מה הוא מדבר כשאמר "הלידה היא סבל , ההתבגרות היא סבל". הוא לא היה צריך להעזר בהגדרות קיטעות , צולעות ומקרטעות.
            הוא היה אדם סובל , אדם מעונה והחיים החדשים להם זכה ,לא טוהרו מעקבות הטראומה שחווה בחייו הקודמים.
            אתה שואל על עצמי , אני , או אישיות , כל אלו הגדרות , או כינויים שונים של מהויות אולי דומות , אולי שונות , אולי חופפות.
            למה אתה מתכוון כשאתה אומר "אני"?
            לאגו של פרויד? לשבעת הגופים של אושו? ל"נפש רוח נשמה"? ל"אטמה"?
            ישנו משהו באדם שהוא גרעין הסבל , על הדבר הזה דיבר בודהא ובגינו נוצר הבודהיזם , כפי שנוצר , כהונאה כל כך מתוחכמת , עד שמסתירה את עצמה מעצמה.
            יפה אמר אביב , בעלי בתים למדו אצל גואטמה , בעלי בתים זכו להארה ואם כך בשביל מה להשקיע כל כך הרבה במסדרים?
            כיוון שעיניינו של הבודהיזם אינו השגת ההארה (אם כן , הוא היה כישלון אדיר) , עיניינו של הבודהיזם הינו מניעת סבל , בגלל אותה אובססית סבל שנשא גואטמה מלכתחילה.
            אתה לא יכול להבטיח לבעלי בתים שיתעוררו . אחד מאלף יתעורר או אחד למיליון .
            אתה יכול להבטיח לאנשים שתמנע מהם סבל , בזה שתספק להם חיים וירטואליים בתוך מסגרת בטוחה ותומכת. כאן הבודהיזם מצליח מאוד .
            זהו ציור על בד גס , בקווים כלליים מאוד.
            אם תחקור את הבודהיזם לעומק , תמצא את העיקרון הזה בכל מקום.

            אהבתי

            1. יש לדעתי בורות רבה בעמדות שהבעת, הטענה שלך שבודהה למעשה לא כיוון ל"הארה", אלא להנזרות (או לסוג של ניתוק ילדותי שנשמע שאתה מתאר לעצמך) היא פשוט מגוחכת ונובעת הרבה יותר מרושם אישי שלך מאשר הבנה. יותר מכך, בודהה היה פילוסוף מאוד רציני והרידוד שאתה עושה לעמדות שלו בכך שאתה אומר שהוא "לא היה צריך להעזר בהגדרות קיטעות, צולעות ומקרטעות" – אבל הרי הוא הסתובב בהודו 40 שנה והתווכח ולימד אנשים פילוסופיה! מילא תגיד שמצאת סתירה בפילוסופיה הבודהיסטית, אבל אתה שולל מראש שישנה פילוסופיה כזאת.

              כאשר אתה אומר:

              למה אתה מתכוון כשאתה אומר "אני"?
              לאגו של פרויד? לשבעת הגופים של אושו? ל"נפש רוח נשמה"? ל"אטמה"?
              ישנו משהו באדם שהוא גרעין הסבל , על הדבר הזה דיבר בודהא ובגינו נוצר הבודהיזם , כפי שנוצר , כהונאה כל כך מתוחכמת , עד שמסתירה את עצמה מעצמה.

              אני אמנם לא מכיר לעילא ולעילא את כל ההגדרות שציינת אבל על פי ההמשך שלך משתמע שכל האפשרויות הן בעצם הכרה באני. הבודהיזם מתייחס ל"אני" הרגיל כתהליך (!), המשתנה מרגע לרגע, ואנחנו נמצאים באשליה שישנו "אני" יציב ואמיתי, אני לא אכנס לפרטי פרטים אבל אם זה מעניין אותך באמת יהיה מועיל לקרוא על חמשת המצרפים (שבמידה מסוימת מסבירים את תהליך הזיהוי הזה) ועל 3 מאפייני הקיום:
              http://en.wikipedia.org/wiki/Three_marks_of_existence
              http://en.wikipedia.org/wiki/Skandha
              זה כמובן הבסיס של הבסיס של בודהיזם אז אני משער שאתה מכיר אותם (או שאתה סתם מדבר ללא שום הבנה)

              ודבר אחרון, מניין לך שהבודהיזם הוא כשלון אדיר בהגעה להארה? כל כך הרבה אנשים הגיעו להארה בעקבות לימודיו של בודהה שזה בלתי נתפס. לסבר את אוזניך, אני מכיר מישהו שטוען שאדם ממוצע יכול להגיע לרמה הראשונה של הארה בריטריט של 3 חודשים, וגם שמעתי בעבר טענה שהמסורות הגדולות נותנות למישהו את התואר מורה (או מורה בכיר) רק אחרי הרמה השנייה של ההארה, ותתאר לעצמך כמה מורים בודהיסטים יש.
              עוד דבר, פשוט תקרא את הסוטרות, כמה אנשים כתוב בסוטרות שהגיעו לארהאנטשיפ? הרבה.
              נקודה אחרונה, זה שבארץ כל אדם שמתרגל 6 שנים חושב שהוא מורה לבודהיזם זה משהו אחר לחלוטין.

              אהבתי

              1. אסף ,
                האם עיניך הבחינו בהבלים שתיקתקת?
                ישנם מאות מיליוני בודהיסטים בעולם, ישנם מאות אלפי נזירים בודהיסטים.
                מתוכם , במקרה הטוב ישנם נאורים ספורים. אחד לאלף או אחד לעשרת אלפים.
                אילו מטרת הבודהיזם הייתה הנאורות , אזי לא היה כישלון גדול יותר מכישלונו.
                לגבי תיאוריית ההארה בשלושה חודשים , היא כנראה מושפעת מהטרנד שמוביל כאן אוהד אזרחי , עם סדנאות הנבואה לכל המעוניין שלו.

                אבל עזוב אותך, לך לריטריט ובוא ניפגש עוד שלושה חודשים , אחרי שתזכה בהארה , אז נוכל לדון בהפשטות של הפילוסופיה הבודהיסטית בצורה יותר מיושבת.

                אהבתי

                1. דרול, אני חושב שעכשיו הגענו לרמה שנוחה לך.
                  אני אינני טועה, אתה הרי מעולם לא שמעת על הנתונים שהצגתי לפניך, כמו רוב הבודהיסטים ורוב הרוחניקים.
                  נוסף, לסיבור אוזניך אין שום קשר ביני לבין אוהד אזרחי ואלו בכלל לא חוגים שאני מתקרב אליהם (על אף שאני לא מעוניין לפסול מראש שום דבר)
                  דוגמאות לדיבורים ישירים על הארה:
                  http://personallifemedia.com/guests/2724-kenneth-folk
                  http://www.buddhistgeeks.com/author/kenneth-folk/
                  http://personallifemedia.com/guests/1022-daniel-ingram
                  http://www.mediafire.com/file/iyjfzyzyo5j/19649507-Saints-and-Psychopaths.pdf

                  בנימה יותר אישית, אני לא רוצה לפסול, אבל אני רוצה להעלות תיאוריה, יתכן שהרושם הכל כך גרוע שלך על בודהיזם נובע פשוט מהעובדה שאתה באת ממדרשו של אושו. אישית המורה שלי, שאני מחזיק מאמין שהוא הרבה מעבר לשלב הראשון של ההארה (בסולם התרוואדי), מאמין (מתוך היכרות אישית) שאושו לקח הרבה אנשים אשר חלקם מחפשים רוחניים אמיתיים ועשה להם פשוט נזק בלתי הפיך.

                  אהבתי

                  1. כיוון שלא הצגת בפני שום נתונים , אני אצא מתוך נקודת הנחה שאין לך מה להגיד , חוץ מלרמוז בצורה מעורפלת על נזקי אושו.
                    על זה יש לי שני דברים להגיד לך.
                    הדבר הראשון והפחות חשוב , הוא שביום שתחווה על בשרך את גדולתו של אושו , אתה לא תאמין כמה זמן ביזבזת על שטויות וקישקושים.
                    הדבר השני יותר חשוב.
                    באחד המשלים היותר חשובים שלו , משווה אושו את המחפש לאיש בודד ההולך בלילה חשוך ליד כביש עליו דוהרות משאיות עם פנסים מסמאים.
                    אושו נותן לנו את הדרך לשרוד במסע , אבל מעבר לאושו קיים גם "מדריך הטרמפיסט".

                    אהבתי

                    1. ראשית, לא טענתי שיש בידי נתונים, טענתי שאני מכיר אנשים שטוענים כי… ולאחר מכן נתתי הרבה לינקים בהם אותם אנשים מדברים.
                      שנית, כן אני חושב שעשרות אחוזים מהנזירים בתרהוודה (ואני מקווה שגם במהאיאנה), במידה והם נשארים מעל עשר שנים, הגיעו לפחות לרמה הראשונה של ההארה.

                      אני לא זוכר מי בדיוק אמר שהמורים המוסמכים לבודהיזם הגיעו לרמה שניה או משהו כזה, אבל אני חושב שזה באחד הלינקים שהדבקתי.
                      להלן ציטוטים מתוך ספרו המאוד מאוד מומלץ של ביל המילטון, על הארה, עמ' 92 בלינק האחרון שהדבקתי קודם:
                      Again, I haven't seen any good statistics on how long it
                      takes to get from deep insight to Stream-winning. One
                      teacher said it takes an average of seven weeks for the
                      average person. I have heard of people doing it in two
                      weeks, and one friend was not able to finish after 10 years
                      of doing at least one three-month retreat every year. My
                      sense of it is that the seven week figure is probably fairly
                      close to the average.
                      It is an interesting phenomenon that the hlgher the level
                      of enlightenment, the more rapidly people progress from·
                      deep insight to enlightenment. The key to the hlgher levels
                      of enlightenment is attaining deep insight to the hlgher path.
                      After the first level has been attained, most of the time
                      spent doing intensive practice is preparation for being able
                      to attain deep insight again. One study of how long it took
                      to finish the second path after deep insight ranges between
                      two weeks and ten hours. One of my teachers went from
                      the third level of enlightenment to attainment of the fourth
                      in one sitting.

                      מסתבר שמדובר כאן, מהקריאה שלי עכשיו, על הגעה מה –
                      deep insight of the rising and passing away
                      להשלמת מחזור הויפאסנא, ולא מההתחלה עד הסוף אבל ניחא.

                      מאוד מומלץ לשמוע לפחות את קנת פולק בראיון
                      ordinary people can get enlightened.

                      לקח לי קצת זמן, הבנתי את המשל. תשמע אני לא יודע הרבה על אושו ואני לא רוצה סתם להגיד, אני מקווה בשבילך שהוא מקדם אותך.

                      אהבתי

                    2. עוד ציטוטים:
                      In the Mahasi Sayadaw tradition, they typically think that two to
                      three months of diligent noting practice on intensive retreat is
                      enough to get many people to stream entry,

                      Go on a three-week retreat and really power the mindfulness and
                      investigation all day long, consistently stretching your perceptual
                      threshold and speed of investigation to its limits to maximize the
                      chances of crossing the A&P Event. It is not that hard to cross the
                      A&P with fairly imbalanced effort, so don’t worry about that.
                      Remember not to be freaked out by the strange raptures around the
                      A&P. Note, a two to three month retreat would give you a great shot
                      at stream entry if you are ready to really practice, so if you are at that
                      level, go for it.

                      Mastering the Core Teachings of the Buddha,
                      ny daniel ingram

                      אהבתי

                    3. אני לגמרי לא פוסל את מה שאתה טוען , אסף.
                      יכול להיות שקנת וביל מצאו איזה סטארטאפ מהיר להארה.
                      זה אמנם לא דומה למה שהתרחש בבודהיזם בעבר , על כל הסיפורים היפאניים , אבל למה לא?
                      הארה בודהיסטית לא מעניינת אותי כבר הרבה שנים.
                      שיהיו בריאים ,
                      כל הישועות , כמו שאומרים בברסלב.

                      אהבתי

                  2. לבודהיזם היו תקופות של עליות ומורדות, היו שנים שבניגוד לסוטרות, חשבו בהרבה מקומות בעולם התראוודה שלא ניתן להגיע בתקופתנו להארה, ותירגלו כמעט ורק פיתוח ריכוז.
                    במאה ה – 20, אם אני לא טועה, נהייתה התעוררות מחודשת של הויפאסנא.

                    במידה רבה אני חושב שהיו דברים דומים גם במהאיאנה.

                    בכל אופן, תהיה בריא ואני מקווה שרצונותיך יתגשמו ותמצא את מה שאתה באמת מחפש. המוטיבציה שלי בכל אופן היא הארה בודהיסטית כאמצעי, על אף שמאוד חשוב, להיות בן אדם יותר טוב, לא כפתרון.

                    אהבתי

    2. אביבסקי,
      כוונתי לבודהיזם התרוואדי, שמגלה נטיות דואליסטיות, מה לעשות. אין כאן כל אמירה על ההשלכה המעשית של העניין, למרות שברור שזה משפיע. אל תשכח שכל העניין היה בתחילתו מסדר נזירים, בכל זאת.

      אהבתי

      1. ההבגל לכאורה בסוגיה הזו בין תראוודה למהאינה לא מחזיק מים. אפשר להיות דואליסטי בלי להפנות עורף לחיים – היהדות היא הרי סופר דואליסטית.
        בודהיסטים – מימי הבודהה וברציפות עד ימינו – תמיד היו מעורבים בענייני החברה בה חיו. הבודהה לימד גם נזירים וגם את מי שהמשיכו לנהל חיים רגילים. כמה מהאחרונים אפילו זכו להתעורר (הפלא ופלא). יתר על כן, המנזרים הבודהיסטים – שהיוו אליטה תרבותית ורוחנית – הקפידו להיות מעורבים בחיי החברה שסביבם מתוך דאגה לרווחה של אנשים ובלי שום יומרה להמליץ על "התכנסות" כפיתרון היחידי.

        דרול, חוששני שאינך יודע הרבה על בודהיזם. בשום טקסט בודהיסטי – קדום או מודרני – לא נאמר שהאישיות היא מקור הסבל. מתרגלי הדהרמה שאני מכיר לא מבטלים את האישיות שלהם. להיפך, אצל המנוסים והותיקים שבהם האישיות רק נהיית זוהרת יותר.

        אהבתי

          1. אם תמצא את המילה אישיות בקאנון הפאלי תירשם בדברי ימי העולם.
            עד אז אתה יכול לצחוק אבל עדיף שלא תפגין את בורותך (וגסות הרוח שלך) ברבים

            אהבתי

            1. אני מתנצל ,
              כנראה שלא הובנתי נכון.
              לרגע לא הייתה לי הכוונה לטעון כי הקאנון הפאלי נכתב בעברית. אין זה נכון כלל, אם כי יש אנשים , שיתכן שאתה נמנה עליהם , שמכירים את הכתבים האלו רק בתרגומם לעברית.
              לצורך הדיוק , ישנם ביטויים בקאנון הפאלי שניתן לתרגמם לעברית כמילים "אני" , "עצמי" או "אישיות" , הכל לפי טעמו האישי של המתרגם.
              למען הדיון העינייני , אין הבדל משמעותי בין להגיד "האישיות היא מקור הסבל" או "מכוח העצמי נוצר הסבל". אלו ביטויים נרדפים שבאופן נקודתי מציגים את תפיסת הבסיס של הבודהיזם הנראית היטב גם בדרשת גן הצבאים ד"ה, "הלידה היא סבל , ההזדקנות היא סבל , המוות הוא סבל וגו'" .
              כמובן שבבודהיזם ישנם עוד הרבה עיניינים ומושגים , אבל אותה אובססיה לסבל היא זו הנעוצה בבסיס הדת הבודהיסטית וניתן למצוא אותה בגילגולי הבודהיזם השונים והמגוונים.

              אהבתי

              1. ציטוט דרול, ציטוט.
                תביא ציטוט שבו כתוב שהאישיות היא מקור הסבל.
                תביא ציטוט שבו כתוב שהאני או העצמי הוא מקור הסבל.
                בעברית בפאלי או בכל שפה שחביבה עליך.

                אהבתי

                  1. ראשית, כדאי לצטט מהטקסט המקורי ולא מויקיציטוט. לא חסרים ציטוטים שגויים בכל מיני מקומות.
                    לעצם העניין בציטוט הזה אין שום התקפה על האישיות או האני: האני הוא מקור העוול/סבל והאני הוא מקור הגאולה.

                    אהבתי

                    1. ראשית , בעצמך אמרת

                      תביא ציטוט שבו כתוב שהאני או העצמי הוא מקור הסבל.
                      בעברית בפאלי או בכל שפה שחביבה עליך.

                      וכאמור עברית אינה שפת המקור ולכן בהכרח לא ימצא טקסט מקורי בעברית.
                      לעצם העניין , כדי לקיים דיון משמעותי בנושא כלשהו , עליך להתייחס אל מה שנאמר ולא אל מה שאתה חושב שנאמר.
                      לא טענתי שהבודהיזם מתקיף את האני.
                      טענתי שלבודהיזם יש אובססיה בסיסית עם הסבל. בדוגמא המצוטטת , גואטמה כורך את האני עם הסבל, אבל זו דוגמא אחת . לאובססיה שיש לבודהיזם אל הסבל , ישנן השלכות רבות מאוד.

                      אהבתי

        1. אביב ידידי,

          ראשית, אפשר להיות דואליסט ויש יהודים דואליסטים יותר מאשר מוניסטים. עד כאן נכון. אבל נכון גם שהתרוואדה היא דואליסטית בכך שהיא מצביעה על נירוונה כמטרה שאינה בתוך החיים האלה. והיהדות המקראית, בקידושה את העולם, מחייבת אותו ואת החיים.

          שנית, כשאתה מדבר על הבודהה מלמד בעלי-בתים, אתה שוכח שמרכז תשומת הלב שלו (ואני מדבר על פי הקאנון הפאלי כמובן) היה ייסוד מסדר הנזירים. הרי זה מה שהוא עשה. הוא לא הפך לפוליטיקאי ולא למצביא. ולו האופצייה להתעורר היתה זמינה לבעלי בתים, הנשים לא היו דורשות מהבודהה כניסה למסדרו.

          אהבתי

          1. אני לא הייתי מתרגש כל כך מהדוגמה האידאולוגית של התראוודה (זה יותר צריך לעניין אקדמאים שמנותקים מהחיים במרומי מגדל השם שלהם :)). יותר חשובה היא הפרקטיקה.
            ובפרקטיקה, הקמת מנזר, לא כל שכן ביסוס של דת/תורה רוחנית חדשה היא אחד הדברים הכי לא מנותקים מהחיים. כדי להקים מנזר ולדאוג שיצליח לשרוד פיזית, כלכלית, אנושית ורוחנית צריך להתערבב הרבה בחיים.

            הטענה אחרונה שלך מופרכת בעליל. ראשית בעלי בתים זכו להתעורר הן בימי הבודהה והן אחריו. שנית, הרצון בנזירות הוא רצון שאינו מבדיל בין גברים לנשים. היו גברים שרצו להיות נזירים והיו גם נשים כאלו. נראה לי שאתה טועה במוטיבציה שלהן: הן רצו להיות נזירות כי הן רצו להיות נזירות. התעוררות זה דבר אחר לגמרי. יש נזירים שלא התעוררו ולא-נזירים ערים לחלוטין. בחיים האמיתיים ההתעוררות אינה חזות הכל אלא אורח החיים (נזירי או לא) – מי שסבור אחרת כנראה מחשיב את הרוחניות יותר מאשר את החיים :)

            אהבתי

            1. אביב,
              ראשית, אם אתה מדבר על הפרקטיקה, הרי שאתה לא מדבר איתי. כאן כתבתי על המסגרת התיאורטית של הבודהיזם המוקדם (שודאי משפיעה על הפרקטיקה). שים לב גם לתגובתי האחרונה.
              שנית, "הן רצו להיות נזירות כי הן רצו להיות נזירות" – וואללה, בחיי שאם לא הייתי מכיר אותך הייתי משוכנע שאתה לוקה באפולוגטיקה מיתממת. באמת, הרי הקונצנזוס בתרוואדה היה שיותר קל (בלשון המעטה) להשתלם בדהרמה בתוך הסאנגהה של הנזירים. בחיית, אי אפשר לשחק בהיסטוריה עד כדי כך.

              אהבתי

              1. מצטער תומר אבל המשחק בהיסטוריה הוא של אלו הטוענים שהבודהיזם מטיף להתנתקות מהחיים. התנתקות כזו מעולם לא היתה המאפיין ב"הא" הידיעה של הקהילה הבודהיסטית. היו בה חלקים שבחרו להתנתק והיו חלקים – דומיננטים לא פחות – שבחרו את ההיפך בדיוק.

                אם אתה סבור שמישהו יכול להתמיד בחיי נזירות בגלל שהוא מאמין שזה יתן לו משהו ולא בגלל שזה פשוט מה שמתאים לאישיות שלו אז אתה… – טוב, נוותר על שמות התואר והפועל. ההבנה הפסיכולוגית שלנו שונה :)

                אהבתי

                1. אביבסקי,

                  ראשית, אני מתפלא שלא קראת את מה שכתבתי. לא כתבתי בשום מקום ש"הבודהיזם מטיף להתנתקות מהחיים". גסות ופשטנות כזאת לא יצא תחת מקלדתי. מה שכן, כתבתי שהמסגרת התיאולוגית של התרוואדה היא דואליסטית. זה נכון, מה לעשות. הבודהה הקים מסדר נזירים. גם כאן זאת עובדה. אני לא יודע על אילו חלקים, "דומיננטים לא פחות", שבחרו להתחבר לחיים אתה מדבר (בתרוואדה). אנא תן לי שמות של זרמים, מסגרות חברתיות, הוגים.

                  ובקשר לנזירות, בוחן כליות ולב אני לא, ונדמה לי שגם אתה לא. לכן האפשרות שלנו להבין מהי בדיוק הסיבה הנפשית שבעתיה בחרו נשים מסויימות להיות נזירות בודהיסטיות בצפון הודו של המאה החמישית לפנה"ס היא מוגבלת ביותר. אבל אני הצגתי בתגובתי הקודמת את העובדה הפשוטה שעל פי הדוגמה התרוואדית חיים בסאנגה הם הדרך המהירה והטובה ביותר (ויש מקורות שיאמרו היחידה) לנירוונה. זה לדעתי אומר משהו.

                  אהבתי

                  1. ההתגוששות הזו מתארכת יותר מדי אבל אני דווקא קראתי היטב:
                    "הנטייה המזרחית, כמו גם הנוצרית, לבכר את הרוח על פני הגוף נותרה מודגשת בחלק ניכר מהתרבויות האלה, ופעמים רבות הכיוון הזה מוביל לדעתי לניתוק לא בריא מהחיים." (כמה מילים לפני כן אתה מדבר על איך שהמהאינה תיקן את הבודהיזם כך שקישרתי מזרח-בודהיזם).
                    שמות של זרמים והוגים?
                    הבודהה הלך ללמד ולא התבודד במערה כי הוא רצה להתערבב בחיים. פעם בכמה זמן היה נמאס לו והוא היה נעלם להתבודדות אבל הוא תמיד חזר. זה סוג של בחירה די מכוונת ודי ברורה. יש את אשוקה שמלך בגאון גם אחרי שהפך לבודהיסט. וכל זרם בודהיסטי נוצר על ידי אנשים שבהגדרה הם תאבי חיים אחרת לא היו להם תלמידים והם לא היו דואגים ליצור משהו שממשיך אחריהם.
                    יש לך גם אינספור דוגמאות במאה ה-20 מבודהדאסה ועד אריארתנה וכו' וכו'

                    אחזור על ראשית דברי – במערב הבודהיזם היווה אלטרנטיבה למיינסטרים ולפיכך לא פלא שדווקא הצדדים האזוטרים והלא-סוציאלים שלו משכו את תשומת הלב הראשונית וקיבעו דימוי שגוי. ככל שהזמן עובר והבודהיזם במערב מגיע לבשלות הדימוי הזה נהיה פחות ופחות תואם את המציאות.

                    אהבתי

                    1. אם הציטוט שהבאת פירושו ש"הבודהיזם מטיף להתנתקות מהחיים", אחד מאיתנו לא מבין עברית.

                      בקשר לפעולתו של הבודהה, ראשית, היא היתה על תנאי. הרי הבודהה לא רצה ללמד בתחילה. שנית, להיות ראש מסדר נזירים זה הכי קרוב ללהתנתק מהחברה ועדיין להיות מורה. כך נהגו בתקופתו באותו אזור, כידוע לך ודאי. אגב אני לא טוען שלבודהה לא היה איכפת מהחברה. להפך בדיוק. אבל אי אפשר (לדעתי לפחות) להכחיש שהשיטה שהוא ייסד לא היתה מראשיתה אמונה על השתלבות בחברה. אפשר לדמות אותה לחרדים של זמננו.

                      ויש את אשוקה, נכון. כלומר יש דוגמא אחת של אדם גדול שלא פרש מהחברה אחרי שהפך לבודהיסט. האם זה הופך את מעשיו ל"דומיננטים לא פחות" מהמוני האחרים שהפכו לנזירים? לדעתי לא. ואגב, אשוקה כבר חי בתקופה שהמהאיאנה השפיעה השפעה גדולה על הבודהיזם בהודו, ואני כזכור דיברתי על המסגרת של התרוואדה. ועל המאה ה-20 כמובן אין בכלל על מה לדבר.

                      בקשר למה קרה לבודהיזם כשהוא נפגש עם המערב, אני דווקא לא מסכים עם הניתוח שלך. הבודהיזם דווקא הופשט לרוב מהאיזוטריקה שלו, ונחשב ל"שיטה" או "פילוסופיה" די רציונלית. כמובן שהיו כל מני מיסאינטרפרטציות של הנירוונה, ואלו דווקא הגיעו מתוך הבנה בעלת דעות קדומות נוצריות של כל הענייין, אבל זה לא קשור לעניינינו.

                      אני שוב רוצה לחזור על עיקרי דברי: טענתי שהדואליזם שנמצא בבסיס התרוואדה, שבו הנירוונה מנותקת מהחיים, הביא על פי רוב את התרוואדים דאז לנטייה לניתוק מהחיים (בכל מני מישורים ומובנים). וכפי שאמרתי, עניין זה זכה לתיקון במהאיאנה, לא יותר ממאתיים-שלוש מאות שנה אחרי הבודהה.

                      אהבתי

                    2. אפשר להתערב בשיחה? לדעתי תומר צודק באבחנה שלו. ביהדות קיים אידאל ייחודי שמתגלם באנשי משפחה שמשלבים תורה ופרנסה, ילדים, ועבודת קודש. השילוב בין עבודת האל לחיי היום יום הוא באמת מיוחד, למרות שלדעתי הוא גם קיים בברהמיניזם ולכן באופן מסויים בהינדואיזם. אבל חשוב מזה, היהדות נעדרת אידאל של פרישות – אידאל שמצוי גם בנצרות וגם בבודהיזם (וגם בהודו). כמובן שלא כל הבודהיסטים פרושים אבל האידאל של הפרישות קיים ומזין את הפרקטיקה כולה.

                      האידאל קיים ומגולם למשל בחיי הבודהה עצמו ובחיי תלמידיו וממשיכי דרכו שהיו רובם נזירים או פרושים שעזבו את הבית והכפר (גם במהאיאנה! ואפילו במערב). אני מסכים שהם לא פרשו מהחיים לגמרי (איך אפשר בכלל?) אבל הם יצרו מבנה חברתי חדש של פרישות ממשפחה, רכוש, פוליטיקה, ופרנסה על מנת לממש את "עבודת הקודש" שלהם. מבחינה תיאורתית, זה נטוע באופן הפשוט ביותר ב"תיאולוגיה" הבודהיסטית שמדברת על שחרור ממעגל הלידות ועל היאחזות כסבל. באופן מסורתי לאיש משפחה בודהיסטי יכול לעשות מעט מאוד כדי לקיים את הבודהיזם שלו (כמה חוקי מוסר בסיסיים ומתן תרומה). הנזיר לעומת זאת אמור לעבוד על הנושא במשרה מלאה. ביהדות זה בדיוק ההפך – נזיר לא יממש באופן מלא את יהדותו כי היא צריכה להתבטא בחיי משפחה וחברה.

                      אבל אנשים חופשיים אינם עבדים של המסורת. אפשר לטפח בודהיזם של חיי היומיום ובודהיזם למשפחות. אפשר גם לטפח יהדות לא שוביניסטית ולא לאומנית. אני לא בטוח מה יותר מסובך…

                      אהבתי

  2. בן הישיבה הדתי-לאומי, בוגר תורת הראי"ה, המבקש להמשיך את דרך הראי"ה ולמצוא מענה למצקות הרוחניות של הזמן הזה; של "הדור" כולו. אך בשל ניתוקו המר מן המציאות הפשוטה, האישית והחברתית כאחת, הוא אינו יכול לתת למציאות – זו הניצבת למול עיניו ומחוץ לישיבתו וקהילתו – מענה עכשווי ורלוונטי.

    כל כך הרבה נכתב על הצורך בחיבורו של בן הישיבה מהמציאות הפשוטה ושום דבר לא נכתב על הצורך בניתוק "המציאות הפשוטה" מערוץ 2.
    אני הייתי גם שמח לטפל בטרנד הקרליבכי , אילו היה שם קצת בשר ולא רק פריכיות.

    אהבתי

    1. יותר מכך, הפניית הביקורת כלפי הציבור הסרוג כולו מראה על חוסר היכרות מינימלית עם הציבור הסרוג. רבים מהציבור הסרוג אינם בוגרי ישיבות גבוהות, או ישיבות הסדר, וגם אלה אינם בהכרח בוגרי תורת הראיה.

      אהבתי

  3. "בתורת משה לא מצאתי בקשה כזאת."
    לפחות מהרושם שלי, שאולי מוטעה, כאשר מתעלמים מהרמב"ם זה די נכון. שלטעמי היה די בודהיסט (אולי מהאיאני עם עוסקים בכל ההשוואות הללו)

    היהדות מתחילתה קידשה את העולם – מעצם העובדה שהיא גרסה שהאל הטוב ברא אותו – ומתחילתה לא ראתה ביציאה ממנו יתרון

    זאת שאלה האם זה באמת כך, לפחות ממה שאני רואה בערוץ הקבלה, הרב הגדול שלהם דיבר במספר הזדמנויות על לא להתבלבל בכך שנחשוב שאין לנו מה לעשות, אלא צריך להגיע לדרגה הגבוהה של האיחוד עם האל.
    כלומר, יש עבודה לעשות, והיא התקדמות רוחנית, אפשר לקרוא לזה יציאה מהעולם ואפשר לא. אני מחדד את הנקודה כי עלול להשתמע מהאמרה של קידוש מראש של העולם כאילו היהדות לא מעוניינת בשום שינוי פנימי.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s