בית המקדש כבקשתך – על היצרים מהם מורכב געגוע

בית המקדש אולי חרב בגלל שנאה, אבל לא האהבה, אלא רגשות ויצרים אחרים לחלוטין מניעים את הרצון להקמתו המחודשת. את הכמיהה לבנייתו של בית המקדש, להבדיל מהצער שאפשר להרגיש על חורבנו של הקודם (וחורבנה-כמעט של החברה הישראלית דאז בכלל), כיניתי לא מזמן "פונדמנטליזם מגל שני". זאת לא בגלל שהוא בא אחרי הראשון, אלא דווקא מכיוון שהוא מנסה להגיע לזמן מוקדם יותר לפניו: הפונדמנטליזם המקדשי רוצה להחיות את המקדש על כוהניו וקורבנותיו, ובכך מתגעגע למצב דתי שקדם ליהדות הרבנית-הלכתית, אליה רוצה לחזור, למשל, הפונדמנטליזם החרדי.

באותו מאמר קשרתי את הגעגוע הנוכחי למקדש ללאומיות:

ראשית, מפני שהוא תוצר של האפשרות הממשית לבנות את בית המקדש, כלומר קשור להקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, קשור לכיבוש ירושלים, וקשור לאפשרות הריאלית לשנות את המציאות הפיזית כך שהמקדש אכן יוקם. ברור מכאן שכל התנועות הללו הן צעירות יחסית, ונולדו רק אחרי קום המדינה. שנית, וחשוב יותר, הפונדמנטליזם המקדשי קשור לכמיהה, שגם היא הפכה ריאלית רק עם הקמת מדינת ישראל, לאיחוד כל העם היהודי תחת מנהיגות דתית אחת. […] העורגים למקדש, אם כן, כמהים לעם, לאומה, לאחדות לאומית. בניגוד לחרדים, הם פחות חוששים מהמודרנה, ואין להם בעיה לבוא במגע עם העולם המתועש והמתוקשר. אולם הם דוחים את ערכיו משתי בחינות חשובות: הם קמים כנגד האינדבידואליזם, וכנגד הדה-מיתולוגיזציה שמאפיינים אותו.

וול פוט. וכעת ארצה לקשור את המקדש לעניינים נוספים. ט' באב שעבר עלינו זה עתה זימן הזדמנויות שונות להתעסק במקדש, ועיתוני ועלוני המגזר לא פיספסו אותן כמובן. אני רוצה לכתוב כאן על שלוש גישות שונות לעניין, שלוש כמיהות שונות למקדש, שבשום אופן לא ממצות את השדה הנרחב הזה, אבל שמשלימות במקצת את הגישה המקדשית-לאומית שהצגתי לעיל.

גישה ראשונה ניתן למצוא אצל הרב ישראל אריאל, ראש "מכון המקדש" (אפשר היה לקרוא את דבריו בגליון האחרון, 510, של עלון מעייני הישועה). בהתייחסו לעלייה להר הבית קובע הרב אריאל כי

יש מצווה לעלות להר בכל עת ובכל שעה, ומי שעולה להר מקיים מצות עשה מן התורה. […] לפני שאתה שואל תלמיד חכם מה דעתו על העלייה להר הבית, שאל אותו: מה דעת כבוד הרב על העובדה שהבוקר לא הקריבו את קרבן התמיד במקדש? אם הרב יאמר שאין לו כל בעיה עם העובדה הזו, וכשם שחיכינו אלפיים שנה נחכה עוד אלפיים שנה, כבר לא צריך לשאול אותו את השאלה על העלייה להר הבית. כי מי שאין ליבו על ביטול העבודה במקדש, ומי שביטול מאתיים מצוות של תורה אינו נוגע ללבו, מדוע שיגע לליבו שיהודים אינם בהר הבית, וכי מה יש להם לחפש שם?

הרב אריאל אומר דבר פשוט: יהודי מקיים מצוות. חוסר-מקדש אינו מאפשר ליהודי לקיים חלק לא מבוטל מהמצוות. יש צורך במקדש (או לכל הפחות בעלייה להר הבית) כדי לקיים כמה שיותר מצוות. יש צורך לקיים כמה שיותר מצוות כי זה רצון ה'.

הגישה הראשונה, אם כן, היא כמיהה למקדש מתוך ערגה להלכה, מתוך רצון לשמור כמה שיותר מצוות. אפשר לקרוא לזה אספנות הלכתית. (אם כי, מעניין אותי אם הרב כמהה כל כך לקיים גם מצוות לקט שכחה ופאה, ודוק).

גישה שנייה, הפוכה למעשה, היא של משה פייגלין. פייגלין הוא טיפוס מוזר, לא טיפש בשום אופן, אבל גם בשום אופן לא מחובר למציאות. אני זוכר מאמר פובליציסטי שלו מלפני כשנה בו הוא קרא "להתנתק" כלכלית ופוליטית מארה"ב. במאמר שפורסם לפני כחודשיים (מקור ראשון, 3.6.11) הוא קורא "לעלות להר". הנימוק שלו, הוא מה שמעניין:

כל העניין של המקדש הוא החיבור הבלתי-אמצעי של האדם לאלוהיו. הדת נוצרה כשנלקח מאיתנו בית המקדש. כל האותנטיות החסרה בטקסיות הדתית, החלחלה העוברת בראש החילוני כשהוא רואה את הרוטינה חסרת הפשר כביכול באותן ד' אמות של הלכה, שאין לנו מלבדן מאז חרב הבית ולמעשה הן מחליפות אותו – כל הניתוק הזה בין הדת לחיים – כל אלה תוצר של אבדן המקדש.

אילו ידע החילוני שאפשר להתעלות, לחיות באמת, לא בטקסים ולא במצעדים, לחיות את כל מרחבי החיים, הפרטיים והלאומיים והאוניברסליים כשהאלוהים איתך ממש, פיזית ומטפיזית, היה רץ לבנותו. והדתיים? אלה היו מתנגדים כמובן. […] כי התרגלו לסכיזופרניה הזו של הפיצול בין האמונה לחיים.

הטקסט הזה מדהים ומרתק לדעתי. פייגלין מתגלה כאן כרומנטיקן חסר תקנה המתגעגע לתור-זהב שמעולם לא היה, ומאמין שהמקדש מאפשר איכשהו להתגבר על "הדת" ולהכניס את הידיים ישר לאלוהים. הוא מדבר על טקסיות דתית חסרת אותנטיות כמי שכנראה לא קרא מעולם את ספר ויקרא על מאות פסוקיו המתארים שום דבר מלבד טקסיות דתית המלמדת בדקדקנות כיצד יש לשחוט קורבנות ולהזליף את דמם פה ושם. המקדש אצל פייגלין איכשהו אמור לחבר "בין הדת לחיים", כאילו שנסיעה תלת-שנתית לירושלים עם כבשה בבגאז' תהפוך את היידישקייט והגבר היהודי לבשר אחד (נשים כמובן מחוץ לכל העניין, אל תשכחו). המקדש עבור פייגלין הוא בעצם התרופה ממחלת הדת, ממנה הוא כנראה סובל מאוד. ההלכה נמאסה עליו, והוא רוצה משהו אחר, רוצה "להתעלות, לחיות באמת". אז הנה גישה שנייה: המקדש כבריחה מההלכה.

גישה שלישית מצאתי בגליון נשים האחרון, מגזין כרומו לנשים מבית מקור ראשון. בגליון ה-5 באוגוסט התפרסמה כתבה של הודיה כריש-חזוני ובה "תיעוד נדיר" של עליית נשים להר הבית. הנה כמה ציטוטים:

עינת זיו מעפרה, חברה ב"מכון המקדש" ומהמארגנים של העניין, מספרת ש

ההרגשה הכי חזקה שם היא שהשכינה עזובה. אבל לקבוצת נשים יש כוח. נשים הן לכאורה עדינות יותר, אבל חוות את הדברים באופן הרבה יותר עמוק.

ש.ק., אחת המשתתפות, מעידה כי

זו חוויה מדהימה. חוויה של תפילה שלא חווים בשום מקום אחר. אני קוראת לנשים לעלות להר הבית. התפילה שם עוצמתית מאוד. […] יש שם חיבור לשכינה. […] השכינה נמצאת שם ומרגישים אותה מיד. זה כמו להכניס תקע לחשמל.

הכתבת עצמה כותבת ש

למעלה, על הרחבה הלבנה, האווירה משתנה. יש כאן אנרגיה אחרת באויר. אין ספק. מין זמזום שקט שמתחיל בפנים, עולה אל כפות הידיים וגורם להם להיפרש לצדדים, כמו להבדיל, בזמן של מדיטציה.

אז מה יש לנו כאן? יש לנו כאן אירוע חוויתי בעיקרו. לא מדובר בקיום מצווה ולא ברצון להימנע מקיום מצווה. מדובר ברצון להרגיש משהו. הנשים "חוות את הדברים", יש שם "חוויה של תפילה שלא חווים בשום מקום אחר", וזאת מפני ש"השכינה נמצאת שם ומרגישים אותה". טוב, זה ברור, יש הרי "אנרגיה אחרת".

העלייה להר כאן, אם כן, או הרצון במקדש עתידי (גם זה שם, אל דאגה), אמורים לספק ליהודי הדתי חוויה של קדושה, מפגש חוויתי עם השכינה, דבר שהוא או היא לדאבון הלב העצום לא מרגישים בצורה יומיומית. שנוי המקום, האתר הלא מוכר, הקבוצה החדשה, ואולי אכן גם "אנרגיות" למיניהן שבמקום עצמו מאפשרים חוויה דתית מועצמת, חוויה מיסטית למעשה, דבר שהכמיהה אליו בימינו היא רבה. מדובר בעצם בלונה-פארק רוחני לשומרי מצוות. דיסנילנד לדוסים.

ניתן להבין עד כמה שונה הגישה הזו מהגישה ההלכתית על ידי פניה לדבריו של הרב איתי אליצור, גם הם מהכתבה, שמבחינים בצורה יפה (אם כי, אני מנחש, לא מודעת) בין שתי תפיסות שונות של קדושה:

עולים לשם בשביל הקדושה, בשביל הקרבה לשכינה. העלייה להר נמצאת במתח בין שני דברים – בין הרצון להתחבר לקדושה, ובין החובה לשמור על הקדושה. אם ניכנס למקום שלטמאי מתים אסור להיכנס אליו – חיללנו, יצא שכרנו בהפסדנו. [הדגשות שלי – ת.פ.]

שימו לב: ה"מתח" כאן הוא בין שתי קדושות שונות לגמרי: "להתחבר" לקדושה – הרי זה עניין חוויתי. לחלל את הקדושה – הרי זה עניין הלכתי-טכני. שהרי טומאה וטהרה הן קטגוריות הלכתיות שאף אחד מאיתנו כיום לא "מתחבר" אליהן. אולי פעם הן הזיזו משהו בנפשותיהם של שומרי מצוות, אבל כיום אף אחד לא מרגיש שהוא טהור או טמא הלכתית.

ובדיוק בגלל זה דרוש לאותן נשים לעלות להר – כדי סוף סוף להרגיש משהו "דתי". במקום שההלכה מנותקת מהחוויה, דרושה חוויה ממקור אחר. העלייה למקדש כמקור (א-נומי) להתלהבות דתית. חסידי ברסלב של הרב ברלנד נוהגים כמו משוגעים בלילות או מתגנבים לקבר יוסף כדי להרגיש "אנדרנלין של קדושה". העליה להר הבית בהחלט יותר בטיחותית.

(אני חייב להיות כנה ולומר שהגישה השלישית כאן חביבה עלי. כלומר, לא בוולגריות שמוצאים אותה אצל חסידי ברלנד, אבל כן בכמיהה הכללית לחוויה קרובה של פגישה עם האלוהות.)

המקדש כמסמן ריק

מבקר הספרות רולן בארת היה ידוע בניתוח שערך לתופעות תרבותיות בעזרת הכלים הסמיוטיים (או "סמיולוגים" בלשונו של בארת), כלומר אלו העוסקים בשפה ובסימנים, שפיתח פרדיננד דה-סוסיר. בארת הראה כיצד תופעות תרבותיות שונות בנויות על החלוקה הסוסרית של מסמן ומסומן, שיוצרים יחד סימן (המסמן הוא רצף ההברות או הדמות. המסומן הוא המשמעות שאלו מעלים במוחנו. מסמן + מסומן = סימן).

"המסמן," היה אומר בארת, "הוא ריק", כלומר אין לו משמעות משל עצמו. הוא יכול להיות כל דבר (ואכן, רצפי ההברות "לחם", "bread" והתמונה של המאפה בקונדיטוריה הם כולם מסמנים של אותו מסומן). המסומן הוא שבו חשקה נפשנו. שני אלה יחד הם כאמור סימן.

אולם כדי לנתח תופעות תרבותיות לקח בארת את העניין צעד אחד נוסף:

ניתן לאתר במיתוס את הסכמה התלת-ממדית שדיברתי עליה זה עתה: המסמן, המסומן והסימן. אך המיתוס מהווה מערכת מיוחדת בכך שהוא נבנה על בסיס של רצף סמיולוגי הקיים לפניו: זוהי מערכת סמיולוגית בדרגה שנייה. מה שמהווה סימן (כלומר מכלול הקושר מושג ודימוי) במערכת הראשונית, הופך למסמן פשוט במערכת המשנית. (מתוך מיתולוגיות, תר. עידו בסוק, הוצאת בבל, 1998, עמ' 241, ההדגשות שלי)

השימוש כאן במילה "מיתוס" שונה מזה שבו אני בדרך כלל משתמש בו בבלוג הזה. בארת מתכוון לכל דימוי חזותי או ערך או מבע או פעולה – בעצם הכל אצלו יכול להיות מיתוס, בתנאי שהוא משתמש בסימן כמסמן, מוסיף לו מסומן ובונה בעזרתו סימן חדש. שוב: המיתוס של בארת לוקח את הסימן, כלומר את המושג השלם, ומשתמש בו במסמן, כדי להטעין אותו במשמעות חדשה (וזה המסומן), וכך לבנות איתו סימן חדש. הסימן החדש הוא הסימן "בדרגה שנייה".

למשל, אם ניקח את המסמן הפיזי: נערה יהודיה בשביס. המסומן במוחנו, כלומר משמעות החזיון הזה, יכול להיות "נערה דתיה נשואה". שני אלה יחד הם הסימן, שאפשר להכניס לעיתון (כתמונה) כדי לאותת משהו לקוראים. מה שעושה המיתוס על פי בארת הוא שהוא לוקח את הסימן הזה ומשתמש בו כמסמן. למשל, אם עורך עיתון יקח את הנערה בשביס, שבמקרה נמצאת בתוך אוהל ברוטשילד, ויפרסם תמונה שלה כך, הרי שהוא מאותת לקוראים משהו חדש, משהו כמו "גם דוסיות חסודות בעד המאבק", או אולי "המאבק חוצה מגזרים ועמדות פוליטיות, ולכן הוא עממי ואותנטי". הנערה בשביס (לא הספציפית ההיא, אלא הסימן) הפכה למסמן עבור מסומן חדש, שהוא המסר ההוא כאמור. זוהי בנייה של מיתוס על פי בארת.

ואחרי ההקדמה הקצת ארוכה הזאת, איך כל זה קשור למקדש? זה קשור בכך שהמקדש, כסימן בעל משמעות ברורה, מת מזמן. כי אין יותר מקדש. המקדש הפיזי נחרב, וכל מה שנשאר הוא המסמן, כלומר רצף ההברות "מקדש". המסמן, כידוע, הוא ריק, בדיוק כמו רוב הרחבה סביב כיפת הסלע. למקום ריק אפשר להכניס מה שרוצים: תפילות, מצוות, קורבנות, אנרגיות, כמיהות וערגות – אפילו אחדות לאומית.

המסמן "מקדש" יכול היום לקבל כמעט כל מסומן. למעשה יש אפילו נוצרים אוונגליסטים שרוצים לבנות מחדש את בית המקדש, והוא בוודאי לא מסמן עבורם את שהוא מסמן עבור ישראל אריאל או משה פייגלין. שכן המסמן "מקדש" פתוח לכל דכפין וכל דצריך, והוא אכן מתמלא על פי צרכי השעה, בין אם אלו לאומיות, הלכתיות או רוחניות.

זאת לא רק משום שאין בית מקדש פיזי. גם אילו היה קבוצות שונות היו מחפשות בו דברים שונים, בהתאם לצרכים התרבותיים השונים והמתחדשים. כך מוסד דתי עתיק מרוקן מתוכנו הראשוני ומוטען במשמעות על פי צרכיו של המשתמש. בסמיוטיקה זה נקרא קונוטציה. בחקר הדתות זהו אחד המאפיינים של הניו-אייג'.

61 תגובות

  1. תומר תודה על הפוסט החשוב שעושה סדר בקורבנות שעולים להר הבית , הרב אריאל, האיש פייגליין ונשות הבית .

    לדעתי אין הבדל בין פיגליין ה"מאמין שהמקדש מאפשר איכשהו להתגבר על "הדת" ולהכניס את הידיים ישר לאלוהים" לבין הנשים שמרגישות ש"השכינה נמצאת שם ומרגישים אותה מיד. זה כמו להכניס תקע לחשמל."

    שניהם אוהבים להתעסק עם חשמל ואולי שניהם גדלו על המשחק 'החשמלאי הצעיר' בילדותם.

    ישנה גישה נוספת לעניין המקדש והיא שהמקדש "המסמן" נמצא בתוכנו , בתוך כל אדם ואם לא הרי הוא צריך להפוך את עצמו ,לעבור שינוי פנימי ולהפך למקדש.

    יהי רצון שיבנה האדם בימינו , אמן.

    אהבתי

  2. שלוש השורות האחרונות קצת מאכזבות, מין אנטי קליימקס..
    כאילו, אתה בונה את כל המהלך של בארת רק כדי לומר שמה שקורה היום ביחס למקדש הוא תופעה ניו אייג'ית – ביטוי בעל קונוטציה מזלזלת עד כמה שניתן להבין מההקשר הרחב של הבלוג שלך – אבל אתה לא ממש מסביר את הטענה הזו.
    תוכל אולי להרחיב על למה בעיניך טעינה של משמעויות שונות לאותו מוסד דתי עתיק מהווה מאפיין של ניו אייג'?

    בנוסף, אני תוהה האם הכינוי ניו אייג' יתאים בעיניך גם למוסדות דתיים אחרים שרוקנו מתוכנם הראשוני ונטענים במשמעויות לפי נטייתו של המשתמש – כמו למשל בית הכנסת (ממקום פולחן, למשכנה של קהילה / מקום לפגוש בו את החבר'ה), לימוד תורה (לא יודע מה נחשב ל'תוכן הראשוני' של זה אבל כיום תוכל למצוא גישות כמו שינון מיסטי, חוויה רוחנית, או גישה להלכה), ואני מניח שיש עוד דוגמאות.
    וזה גם מעלה את השאלה, כיצד אתה קובע מה היה 'התוכן הראשוני' של מוסד דתי מסוים, בכדי שתוכל לקבוע שכיום תוכן זה התרוקן (במקרה של המקדש זה ברור: הוא חרב ולא מתקיים בו הפולחן שהיווה את תכליתו – אבל מה בנוגע למוסדות אחרים כנ"ל)?

    בקיצור אשמח אם תפרט על הטענה הניו אייג'ית קצת יותר..
    תודה!

    אהבתי

    1. איתמר,
      ההערה הזאת אינה קליימקס כלשהו, וגם אינה מזלזלת בהכרח – אני עצמי ניו-אייג'יסט על פי אותה הגדרה, ואני לא מזלזל בעצמי. כל שרציתי להצביע עליו הוא ש"בית מקדש" כיום הוא מסמן ללא מסומן, או במילים אחרות מסמן שניתן להכניס לתוכו כל מסומן שהוא (ואני כלל לא מנסה להגדיר "תוכן ראשוני" חד משמעי – ברור שזאת מלכודת כמעט חסרת מוצא, ויחד עם זה לדעתי גם ברור שאפשר להצביע על כמה יסודות שכנראה היו). זה כמובן גם לא ייחודי למסמן הזה, בכלל לא, אבל זה מעניין כאן בהקשר למוסד דתי שלכאורה יש לו איזו משמעות היסטורית מבוססת.

      לבד מזה ודאי שיש צורך בהתחשבות במשתנים רבים נוספים, ולא כל מאפיין ניו-אייג'י הופך עניין לניו-אייג'. ברור שמוסדות דתיים משנים את אופיים כל הזמן, שהרי הדת היא עניין מתפתח (או מת). יש מאפיינים רבים נוספים שמקרבים או מרחיקים עניין מהניו-אייג' (למשל, עניין גדול בחוויה רוחנית-פנימית – והרי זה למשל נמצא אצל אותן נשים, ולא נמצא אצל הרב אריאל; למשל, פעמים רבות, מודעות עצמית – שאני לא חושב שניתן למצוא כאן כלל; למשל, פלורליזם ופרניאליזם – גם חסרים כאן; ועוד רבים), ואני בהחלט לא חושב שהיחס למקדש אצל הקהלים האלו הוא "ניו-אייג'י". אבל יש בו מאפיינים ניו-אייג'יים. זה בסדר, ניו-אייג' זה מה שהולך היום.

      אהבתי

  3. ואו. מדהים. איך לקחת טענות עמוקות כל כך של כמה הוגים, ועבדת עליהם בפטיש שניצל ענק, שטחת אותן לייבוש בשמש, ולא נחת עד שדרסת אותן במכבז כבישים. זה גורם ל לעשות חשבון נפש על כל הקריאה בבלוג הזה. בדרך כלל אתה מדבר על דברים שאני פחות מכיר, ואני מקבל את הניתוחים והתובנות שלך, כי אני מניח שאתה יודע על מה אתה מדבר. אבל כאן אתה עוסק בנושא קרוב ללבי, ואני רואה שאתה כל כך כל כך רחוק – בחכמה ובבינה, בהשראה ובניתוח, בשכל ובלב – וזה גורם לי חשד כבד שכל תופעה רוחנית מצטמצמת כאן לממדים של כזית מוח ורביעית דם שלך.

    כל כך חבל תומר. יש לך כוונות טובות, אבל הן הופכות אצלך לטיל מונחה לגיהנום.

    למשל: לכנות ת דברי הרב ישראל אריאל 'אספנות הלכתית' זוהי החטאה גמורה, אלא אם כן יש לך ראיות שאכן כל עניינו בקיום מצוות הוא למלא את השק. לולא זאת, יותר סביר שהרב ישראל משתמש בטענת מצוות המקדש כדי לפנות למכנה משותף דתי רחב: כולנו מסכימים שצריך לקיים מצוות, כל אחד מטעמיו שלו, אבל מתעלמים ממאות מצוות.

    גם פייגלין לא אמר שום דבר מקורי. כבר חזל דיברו על זה שמיום שחרב בית המקדש ניטל טעם טוב שפירות, ואפילו ניטל טעם ביאה, ובאופן כללי החיים איבדו את זוהרם, ולוואקום נכנסה הדת. ילדותי לחשוב שפעולה רוחנית שמלווה בהוראות מדויקות כמו בספר ויקרא היא מעצם טבעה לולה. ילדותי וגלותי – ולמעשה זהו בדיוק הפיצול שהגלות הזו התקללה בו, ושהנצרות כל כך מעודדות, ושמתוארת יפה ב'למהלך האידיאות' של הרב קוק.

    אהבתי

    1. אה, אז אם יקימו את המקדש הסקס שלי עם אישתי יהיה יותר סוער? הממ.. אתה פוגע כאן בפרנסתם של כל יצרני התכשירים וצעצועי המין למיניהם.

      ולעצם העניין – המקדש 'קרוב ללבך' ??? על זה כבר אמר ליבוביץ' שכל כך הרבה בעיות הלכתיות יש לנו כמו למשל מעמד האישה ביהדות ומה אתה מבלבל את מוחך בכל מיני עצים קדושים ואבנים קדושות.

      אהבתי

      1. ליבוביץ אמר לא מעט שטויות בחייו, אני רחוק מלהיות אוהד של המתנחלים אבל הטענה כאילו הם החליפו את דת ישראל בדת האדמה מהווה אמירה מטומטמת מבחינה אינטלקטואלית, אם כבר הציונים החילוניים עשו זאת ברגע שהם המירו את היהדות בציונות חילונית מנותקת מההיסטוריה הדתית(ברל היה היחידי בתנועת העבודה שנתן את דעתו לזה), הציונים הדתיים גם שומרים מצוות וגם מיישבים את הארץ ומשלבים את זה ביחד אז בבקשה ממך אל תצטט כול הבל של ליבוביץ ותצפה שבזה הוויכוח ייסגר.

        אהבתי

        1. אין דבר כזה 'ציונים דתיים' . או שאתה דתי או שאתה ציוני. הדת היהודית במהותה היא גלותית, להוציא כמה פסוקים אצל הרמב"ם היהדות כולה (כפי שאנחנו מכירים אותה) לא מביאה בחשבון בכלל את האפשרות שתהיה מדינה יהודית. לכן, למרות שאנרגית החשמל קיימת כבר יותר ממאה שנה, אף פוסק חשוב לא נתן את דעתו למצב שבו במדינה יהודית החשמל צריך לעבוד בשבת (או שלא ומה עושים אז) כי זה פשוט לא עלה על הדעת. חיילי הסדר נועצים ברבנים שלהם כל הזמן לגבי בעיות הלכתיות שמזמן להם השירות הצבאי כי מעולם לא עלה בדעת הרבנים הגלותיים שייתכן מצב שבו יהודי יהיה חייל במדינה יהודית ומי שבקיא ביהדות יודע את זה יותר טוב ממני.
          כמובן, אפשר לטעון שניתן לעשות שינוי בדת, זה בסדר גמור, גם ישו עשה את זה וגם שבתאי צבי רק שזו כבר לא 'יהדות' אלא משהו אחר. אפשר באותה מידה להוסיף חובת שפגט בתפילת 18 או לבטל את צום יום כיפור.
          היהדות אוסרת על עלייה בחומה, דחיקת הקץ ומרידה בגויים ומכאן שהיא אנטי ציונית והציונות היא אנטי דתית. אם אתה חושב שבור כמוני הוא לא סמכות בעניין תשאל את הרב'ה מסאטמר שאין כמותו אדוק במצוות והוא יגיד לך שאני צודק.

          אהבתי

          1. זה לא קצת מוזר שמישהו שמפגין את בורותו המביכה ("היהדות כולה (כפי שאנחנו מכירים אותה) לא מביאה בחשבון בכלל את האפשרות שתהיה מדינה יהודית", "אף פוסק חשוב לא נתן את דעתו למצב שבו במדינה יהודית החשמל צריך לעבוד בשבת" ועוד), קובע שדווקא האדמו"ר מסאטמר הוא הסמכות הקובעת?

            אהבתי

            1. לא, לא האדמו"ר מסאטמר. התמונה הגדולה היא הסמכות הקובעת והתמונה הגדולה היא שהעם היהודי היא מאמין מאד במשך אלפיים שנה ונמנע בכל כוחו מלעלות לישראל או להקים מדינה בכל מקום אחר. רק כשהפסיקו היהודים להאמין הם קמו ועלו לארץ כדי להקים מדינה (חסידי הגר"א והתימנים שעלו לארץ עשו את זה כי הם קיוו שהמשיח יבוא).
              אבל בסדר, שכחי מהאדמו"ר מסאטמר , מה בדבר המשפחה החרדית שלי שכולם אנטי ציונים וליטאים ? מה בדבר חסידי גור? בעלז? אולי חב"ד? גם חב"ד היא אנטי ציונית למרות שהם באמת מסתירים את זה היטב (אבל הדוד החרדי שלי מסכים שהם 'כנראה יהודים').
              בכל אופן אנחנו רואים היום כיצד התפרים נפרמים ובמקום הדתי הלאומי של פעם יש לנו את החרד"לי שהוא בעצם תוצאה בלתי נמנעת של הנסיון לרבע את המעגל ולשלב את הדת היהודית עם הציונות. זה פשוט לא הולך ביחד.

              אהבתי

          2. לא נמאס לך לברבר על דברים שאין לך מושג בהם בשיט ? כול המהות של היהדות זה מחלוקת לשם שמיים וויכוחים לשם הוויכוחים, ואם כבר מצטטים את ליבוביץ אז כדאי לזכור שהוא תמיד טען שהיהדות מחייבת רק עול מצוות כול השאר כבר נתון לפרשנות וויכוחים כולל מדינה יהודית, ובבקשה ממך אל תביא לי את הרבי מסאטמר כי אז אני אאלץ להביא לך את הרב סולובייצ'יק גדול הוגי הדעות היהודים במאה 20 שתמך במדינה יהודית, אהה ומעניין לעניין באותו עניין ראשוני הציונים היו הרב ביבס והרב אלקלעי וזה בלי להזכיר את העליית הגר"א אז במחילה ממך תפסיק לנסות לתקוע אמיתות מופלצות מהתחת רק כי נראה לך שהן עובדות היסטוריות כי הן ממש לא.

            אהבתי

            1. אהה ועוד הבל מצוי שלך שצריך להפריך: חלק נכבד מהחרדים אם לא כולם התנגדו לציונות אך ורק בגלל החילוניות שלה ולא לרעיון שחרור הארץ, ידוע שראשי תנועת ביל'ו הלכות למהר"ש מגדולי הרבנים שלא היו ציונים וביקשו תמיכה והוא אמר להם אם תוסיפו גם את המשך הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'" לראשי התיבות של תנועתכם, אתמוך בתנועתכם.
              עכשיו נרגעת נודניק? או שאתה תמשיך לשעמם אותנו בתיאוריה המחוררת יותר מגבינה שוויצרית שלך?.

              אהבתי

              1. הנה ההבדל בינינו. אני מתייחס למעשים ואתה לדיבורים. זה בעצם ההבדל האמיתי בין יהודי מאמין ליהודי ציוני. האחד חושב שאם הוא יגיד שהוא אוהב את הארץ בעודו יושב בפולין הרי שהוא אוהב ציון והשני קם ועולה אליה ובונה אותה. הדת היהודית השאירה אותנו בגלות אלפיים שנה. לא רק סולובייצ'יק, גם הרמב"ן היה בעד עלייה לישראל אבל זה פשוט לא קרה. אלפיים שנה של גלות, אלפיים שנה של אמונה. מאה – מאה חמישים שנה של כפירה – מאה שנה של ציונות. אכן חור ענקי בתיאוריה.

                אהבתי

                1. נכון. כי לא חשוב מה יעשו הגויים – חשוב מה יעשו היהודים.
                  באמת שאלתי את עצמי איך היהדות הרבנית בימי הביניים לא גייסה את המוני בית ישראל להשתתף במסעי הצלב ולשחרר את המקומות הקדושים.

                  אהבתי

                2. והקשקושים לא מפסיקים, העלייה הראשונה הייתה עלייה שהיו בה המון מסורתיים וגם דתיים, אבל חשוב מזה חלק גדול מהחרדים היו מצטרפים לציונות אם הציונות לא הייתה תנועה חילונית.

                  אהבתי

                  1. הם יכלו להצטרף לקלישר, מוהליבר ואלקלעי בייסוד תנועת המזרחי הלא חילונית בכלל, ולא עשו זאת. מ.ש.ל. רוב החרדים התנגדו לציונות רעיונית. נקודה.

                    נכון עם זאת שבעלייה הראשונה היו הרבה שומרי מצוות, שהתנתקו מהיהדות החרדית (גם אם לא מהדתית) בעצם כך שעלו לארץ לייסד מושבות ולפעול למען הציונות.

                    אהבתי

                    1. תכלס, אין דבר כזה "אם הציונות לא הייתה תנועה חילונית". אם הציונות לא היתה תנועה חילונית היא לא היתה הציונות. הלאומיות *התאפשרה* על ידי תהליך החילון בכלל ופריקת עול מצוות בפרט, ומנגד היוותה תשובה לזהות יהודית ליהודים שעברו תהליך של חילון ופרקו עול מצוות. כל מני שומרי מצוות שעלו על העגלה עשו את זה בדחילו ורחימו והיו צריכים להזיע כדי לתרץ את העניין לעצמם ולשכניהם.

                      אהבתי

                    2. לתומר מתחתיי – זה נכון, ובכל זאת, רוב מבשרי הציונות, כמו אלקלעי, מוהליבר וקלישר שהזכרתי, היו רבנים. רובם נפטרו לפני פרסום האוטואמנציפציה ולפני או ממש עם ייסוד המושבות הראשונות (רק אחד מהשלושה נפטר ב-1878 שבה נעשה הניסיון הראשון לייסד את ראש פינה. השאר מתו לפני) ולכן לא ניתן לומר שהם קפצו על העגלה. הם המציאו את העגלה. מכל מבשרי הציונות שפעלו לפני ייסוד המושבות, רק משה הס ומנואל נוח לא היו רבנים.

                      אהבתי

                    3. ושוב רחביה זה לא מדוייק, הם התנגדו בעיקר לציונות החילונית, עם הציונות הייתה מונהגת על ידי המזרחים יש מצב שהיה שיתוף פעולה הרבה יותר גדול גם אם לא חפיפה מוחלט בדעות.

                      אהבתי

                    4. לא, הם התנגדו לציונות באשר היא. הם התנגדו לעלייה בחומה. הדבר מובע במפורש בכל כתביהם, הן של הרבנים החסידיים והן של הליטאים. שוב: הם יכלו להצטרף למזרחי. הם לא עשו את זה, ולא במקרה, וכאמור, עד תחילת העלייה הראשונה הדתיים היו הגורם המוביל במבשרי הציונות.

                      אהבתי

                    5. וואו תומר זה פשוט קשקוש, הציונות הושפעה מאוד מהלאומיות המזרח האירופית שהייתה קשורה בטבורה לדת(רותנים והפולנים כדוגמא), גם בין הציונים היו לא מעט אנשים מסורתיים שלא התפקרו לגמרי ויש לא מעט חרדים שהיו נוהים אחרי הציונות במידה והיא הייתה מובלת על ידי המזרחי.

                      אהבתי

    2. גם לי זכור אותו טור של פייגלין,כבר אז הוא הדהים אותי.
      המקדש יהווה קשר בלתי אמצעי בין האדם לאלוהיו,בלי טקסים, יענו מה זה הקרבנות,צנצנת?
      זוהי הפנטזיה ילדותית אופינית ל"מנהיגות יהודית", שקיים הוקוס פוקוס שפותר בעיות.והסיבה שאין לנו אותו זה סתם עצלנות\עיוורון זמני\תקשורת מושחתת.
      נגיד "לתקן עולם במלכות שדי" 3 פעמים ,והופס, לא נצטרך יותר נשק אמריקני.
      נבנה בית מקדש, וכל הבעיתיות הדתית תפתר.
      עזוב אותך מכך שיש ראיות הסטוריות הפוכות (כשלונו של מרד בר כוכבא) , ומקורות שמראים שזה לא זה (" ללמדך שטומאת סכין קשה להם לישראל יותר משפיכות דמים").
      הפנטזיונריות הזאת (שתולה את הפתרון לבעיות בהוקוס פוקוס, ולא בעבודה קשה), תהיה הראשונה להתאכזב מן היהדות ביום מן הימים.

      אהבתי

    3. ועוד משהו דוד,אם כבר מישהו משטח זה אתה (ומתי שכותב בהמשך).
      כאשר המקדש תופס חלק כל כך מרכזי בהויה שלך , טבעי הוא שאם חורבנו תחוש ש"שום דבר לא יהיה אותו דבר".דברים דומים מוצאים אצל הורים שכולים שביום שהם קמים מהשבעה ,הם מתקשים להבין איך עולם ממשיך לנהוג כמנהגו.להם הציפורים לא מצייצות העשבים לא ירוקים והשיטה לא פורחת שוב.
      ההבנה השטחית של המדרשים שציינת, כאילו המקדש כלל השראה מיסטית-ספירטואלית שנתנה טעם לפירות, לביאה ולרקיע בטהרתו, וכל אלו אבדו בחורבנו וישובו בבניינו, מתאימה לקוראי כה עשו חכמינו ולא לקוראי "חזרו ויסדום" וד"ל.

      אהבתי

  4. תומר,

    כמובן שכחת את הגישה הקלאסית של הרב צבי יהודה קוק ומרכז הרב ו"בנותיה":

    לא עולים להר הבית. מקום המקדש הוא מקום של שלום-שלמות. הוא אינו מקום של התגוששות. מרחב ההתגוששות על ריבונותנו הוא מרחב המתאים לשאר הארץ. למקום המקדש "נזכה" כשנתעלה לרמה רוחנית כזו שעמי האזור ישלימו איתנו וירצו בעצמם שנבנה שם בית מקדש.
    כך אצל שלמה המחל לעומת דוד. דוד המלך מתגושש, ולכן הוא לא בונה בפועל את המקדש, אצל שלמה יש שלום עולמי, עמי האזור שמחים ואף מביאים מתנות לבניית המקדש.
    עד אז, נתרכז בבניין ותיקון הרוחני והדתי שלנו, כפרטים וכעם.
    זו גישתו על רגל אחת(הפוכה כמובן מגישתו ביחס לארץ- שם יש לכבוש ולהתיישב)

    אהבתי

    1. יש כאן פשטנות איומה בגישתם של הרבנים קוק וחלק נכבד מתלמידיהם. גישתם מבוססת על תהליך ארוך של גאולה טיבעית המתרחשת קימעה-קימעה ושבו לקראת השלבים הסופיים של הגאולה השלמה אחרי סידור העיניינים החברתיים והמדיניים יגיע הזמן לבניית המקדש. לפי תפיסה זו ישוב הארץ זה חלק מהתיקון הפיזי והתורני שלנו כפרטים וכעם. חלק מתלמידי הרב קוק לא אוהבים את המונח דתי ומעדיפים את המונח תורני. כלומר את השאלות של תומר בקשר למיצוות החברתיות, שמתאימות לזמנינו, משמיטים ויובלות שואלים חלק גדול מתלמידי הרבנים קוק. אין אצל הרבנים קוק וחלק נכבד מתלמידיהם רעיון של מקדש אוטופי שירד בצורה ניסית.

      ככוהנים הגעגוע למקדש תפס מקום נכבד אצל הרבנים קוק ובמידה מסוימת כל הסיבות שתומר ציין ואחרות מופיעים אצלם אבל הם הכירו בכך, שהתנאים לא בשלים להקמת בית המקדש.

      כיום לאחר קציר החיטים בקומביין נשאר הרבה לקט ופאה, שכל אחד יכול לקחת.

      אהבתי

    2. עד כמה שאני זוכר ממה שלדמתי במרכז הרב ובנותיה, המוכנות הנדרשת היא של עם ישראל, לא של הגויים.
      האמונה היא שאם נלמד בישיבה ונתחזק באמונה , יום אחד אור גדול יפרוץ החוצה וכל עם ישראל ירצה בבניין המקדש כאיש אחד.
      את הגוים הם לא באמת סופרים.

      אהבתי

      1. מה שידוע לי על תורתם של הרבנים קוק, שמעתי בעיקר מהרב סדן בבר-אילן.

        ברור שלפי גישתם של הרבנים קוק וחלק נכבד מתלמידיהם הגעה מצב לגאולה השלמה תלויה בעיקר בתיקון תיקון הפיזי והתורני שלנו כפרטים וכעם. חלק מהתיקון כולל יישום מעשי של המיצוות המוסריות ע"י מרבית העם. לפי חלק מתלמידי הרבנים קוק חוסר הרצון של העם בפעולה מידית להקמת המקדש מראה דוקא, שהעם חש שהתנאים לא בשלים להקמת מקדש.

        אני לא מבין איך לימוד בישיבה ללא פעילות מחוצה לה, תגרום ללימוד בישיבה לפרוץ החוצה ולהאיר?

        דתי לאומי מודאג, אותי מדאיגה בדבריך התופעות הבאות:
        -חזרה לגישה החרדית שאם נלמד בישיבה ונתחזק באמונה אז יקרה נס
        -זלזול באותם "ניצוצות" שקימים באומות העולם.
        -אי התחשבות בעולם הריאלי שמחוץ לישיבה.

        אהבתי

  5. דוד הלל, על מה הקצף? מדוע הדיון לגופו של כותב?
    אף אחד לא אמר שפייגלין חידש ושאין לטענתו תקדימים.
    אף אחד לא אמר שעבודת המקדש היא בהכרח חלולה.
    סבבה להתנגד לרעיון שמשהו כל כך פולחני ומדויק יגרום לביטולה של "הדת" ולחיבורה של התורה לחיים וכו'. סבבה לחשוב שאין משהו טכני ומוגדר שיכול לגרום לשינוי כל כך עדין של הציבור והמציאות. לחלוק על הרעיון האוטופי שייבנה המקדש ואז ישתנו הלבבות, הכל ייטען מחדש במשמעות, באמת פנימית, בחיבור עמוק וכו' וכו'. אולי אפילו לחלוק בכלל על הרעיון האוטופי.
    בהקשר הזה דווקא הגישה של הרב אריאל נראית מובנת יותר: קיום מצוות. גם הגישה של הנשים: תחושה שיש כאן סיכוי לחוויה דתית בעקבות אנרגיות שקיימות במקום לפי אמונתם או הרגשתם.

    אהבתי

  6. בהחלט פלפול יפה להתפלפל – המקדש הוא מושג ריק ולכן פתוח לכל מיני אינטרפטציות… ואולי אפשר לומר להיפך – המקדש הוא כל כך רלוונטי שמזמין כל מיני תכנים שונים… אבל למה לחשוב טוב איפה שאפשר להכניס ציניות למסמן (אולי למסומן או למה שזה לא יהיה)

    אהבתי

  7. לדוד הלל – מה זה "לפנות למכנה דתי רחב" אם זה לא "אספנות הלכתית". לדעתי רק השיפוטיות שבמינוח פגעו בך, ולא הדיוק שבו כתיאור למעשה הרב אריאל ומכון המקדש.

    לחזור למצוות ההלכה שהתפרסמו בספר ויקרא, ללא שום פרשנות עכשווית – אפשר לכנות זאת גם 'קראיות'.

    תודה תומר על הפוסט, אכן מפנה להעמיק בזרמים השונים. מה שלי עדיין לא ברור, הוא ממתי בית המקדש הפך ל'מסמן' עם קונוטציה חיובית?

    הרי המקום הזה, בשתי הההקמות שלו, היה סמל לריכוזיות ושחיתות והשחתה של האמונה. הרי רק עם נפילתו, קמה חכמתה של היהדות כפי שאנו מכירים אותה כיום במשנה ובתלמוד. חז"ל היו מבריקים בהפיכת המסמן של המקדש לגעגוע לא-תכליתי. בדיוק מתוך ההבנה העדינה של מקומו בטקסט המקראי, לעומת הממשות הפיזית והלא-אמונית שלו בפועל.

    הרי אין נפילתו של המקום היא שהביאה להתפשטותו והתרחבותו של 'המקום' אל כל אדם וקהילה?

    אהבתי

  8. כפי שהעיר דוד הלל, כוונתו של פייגלין היא לכאורה שבמקדש חוו את מציאות האלוהים כדבר מובן מאליו – מבחינת הניסים שהיו אז ותפילות שהיו מתקבלות.

    אם ביוטיוב היה ניתן לצפות בטקס הכנסת ארון העדות לבית המקדש והענן שממלא את חלל המקדש, ההתמודדות דתית-חילונית היתה שונה וחוזרת להתמודדות מול כוחות אליליים:
    אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב, אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ, וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת-בֵּית ה': י וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן, כִּי-מָלֵא כְבוֹד-ה' אֶת-בֵּית ה'.

    ולכן טורחים הספקנים לפקפק באמינות התנ"ך.

    אהבתי

  9. א. לעיתים בקריאת הבלוג עולה בי תחושה של זלזול קצת גדול מדי בלאומיות היהודית. אני תוהה אם לאומיות של עם אחר, לדוגמא עם הודי כלשהו, שהיה מנסה ליצור לאומיות סביב מקדש עתיק כלשהו, הייתה זוכה לאותו יחס. לי זה נשמע מאד מעניין ומיתי.

    ב. גם אני יכול להעיד על חוויה רוחנית חזקה בכל עלייה להר הבית. אני מניח שזה קשור לגעגועים ותפילות של 2000 שנה להר ציון שנכנסו לגן היהודי שלי, אך זה לא ממעיט מעוצמת החוויה. החוויה מתחזקת מול השפלות שוטרי הוואקף הצועקים עליך אם שפתיך נעות. מין ניגוד שכזה.

    ג. תיקון קטן וקטנוני. נשים אינן מחוץ למשחק בנוגע לעסקי קורבנות ומקדש. הן חייבות ברוב הקורבנות לפי ההלכה. גם במצוות עלייה לרגל בשלושת הרגלים, למרות הציווי המפורש "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה'", הן חייבות על פי חז"ל בעלייה לירושלים ובחלק מהקורבנות.

    תודה על הבלוג הנפלא.

    אהבתי

  10. למה יש לי תחושה שלא ממש ברור לך איך היו החיים בבית המקדש (לדעתך בשונה מעולם ההלכה)
    אני מבין שדוגמא כמו: טבילה במקוה באופן רציף מהווה אצלך פולקלור ולא הלכה
    או איסור אכילה אצל עם הארץ (כיון שאינו שומר על טומאה וטהרה וכן על מתנות כהונה).

    בקיצור, כדאי להגדיר למה כוונתך "בית המקדש" – זה יעזור הרבה לדיון ולבידול שאתה מנסה לעשות.

    ובכלל, מענין למה מצפה אדם חילוני מבנין בית המקדש – מה הוא מקווה שיהיה שם? שפתאם לא יהיו הלכות גיור, שהלכות מפורשת בתורה יקבלו פרשנות אחרת. שיהיה מותר לחלל שבת?

    מאד מסקרן

    אהבתי

  11. קצת צניעות יקירי, אתה יכול לחלוק אבל לא כ"כ לזלזל. אגב, יש לי הרגשה שאצלך היצרים עובדים שעות נוספות בכתיבה שלך.

    אהבתי

  12. הסיבה להצגת השלישיה היא שתיים שהם אחת.
    הראשונה היא היאכנע האמריקאית הצווחנית , בוגרת פרינסטון , חברת מועצת המנהלים של מכון הרטמן , ידידת המכון הישראלי לדמוקרטיה. אותה אחת לא יכולה להתבטא מול הציבור הישראלי בלי לגרוף רעמי צחוק משתוללים ולכן היא מטפחת חיית בית , הלוא היא הדתיה היצירתית הפוסט יאפית , המטיפה את דעותיה של האמריקאית הצווחנית , בזבלוני האינטרנט , סטייל ווינט או אנרג'י או וואללה , ושם היא נוזפת באספסוף חברותיה , על שאינן שומרות מספיק בקפדנות על מצוותיה של אליס שלווי.
    שתי אלו נראות נפרדות , אבל בעצם הן ישות אחת. זו היא ראש ממשלת פוסטמניסטן והשניה היא הדוברת שלה , השגרירה הנאמנה.
    הישות הדו פרצופית הזו אינה זקוקה לבית מקדש , משלושת הפרספקטיבות שהציג תומר.
    היא לא זקוקה לעוד מצוות נוסח הרב אריאל , כיוון שאפילו עם הטבילה החודשית קשה לה מאוד להסתדר.
    היא לא זקוקה לדת חדשה נוסח פייגלין , כיוון שהיא כבר יצרה לעצמה דת פוסט אורתודוקסית , פסאוודו מודרניסטית וסופר היסטרית , על פי מידותיה .
    היא גם לא זקוקה לעוד ריגושים כמו נשות הר הבית , כי יש לה די והותר רגשות כעס , מורת רוח וביקורת על כך שלא לוקחים אותה ברצינות.
    לכן ברור , לפחות לפי אותה מרחב דעות דיאטטי שהציג תומר , מדוע הכמיהה לבית המקדש , לא עברה את הצנזורה של גיבורי הנאורות היהודית.

    מצד שני , יש סיבה אמיתית לרצון לראות בבניין בית המקדש , כיוון שכפי שאמר הרב עופר ארז שליט"א , המקדש הוא נוכחות ממשית של אלוהות בקרבנו, כפי שנאמר "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם".

    זו הסיבה לאבל בתשעה באב , העדרותה של ההתגלות האלוהית , של השכינה.

    וגם את השכינה , דרך אגב , פוסטמניסטן לא צריכה , היא כבר בראה לה תחליף וירטואלי בדמות אגו ארכיטיפי מנופח מאופק לאופק.

    אהבתי

  13. "ואו. מדהים. איך לקחת טענות עמוקות כל כך של כמה הוגים, ועבדת עליהם בפטיש שניצל ענק, שטחת אותן לייבוש בשמש, ולא נחת עד שדרסת אותן במכבז כבישים. זה גורם ל לעשות חשבון נפש על כל הקריאה בבלוג הזה"

    לדוד הלל
    לאחר המכבשים ,הטילים ופטיש השניצל הענק לא אמרת דבר חדש רק הוכחת את הכוחניות שלך ואולי אכן,אתה הקונטרה של הניו אייג'-ואולי כל הניו אייג' קם בגלל אנשים כוחניים כמוך.

    אהבתי

  14. רק התחלתי לקרוא, וכבר משהו שלא סוחל דיחוי בתגובה:

    "את הכמיהה לבנייתו של בית המקדש, להבדיל מהצער שאפשר להרגיש על חורבנו של הקודם (וחורבנה-כמעט של החברה הישראלית דאז בכלל), כיניתי לא מזמן "פונדמנטליזם מגל שני". זאת לא בגלל שהוא בא אחרי הראשון, אלא דווקא מכיוון שהוא מנסה להגיע לזמן מוקדם יותר לפניו: הפונדמנטליזם המקדשי רוצה להחיות את המקדש על כוהניו וקורבנותיו, ובכך מתגעגע למצב דתי שקדם ליהדות הרבנית-הלכתית, אליה רוצה לחזור, למשל, הפונדמנטליזם החרדי."

    אהא…וכאן בדיוק נעוצה הסתירה הגדולה, שכן שני הגלים מקבלים כמובן את היהדות הרבנית ולא זו הכוהנית. אלה מהגל השני, כהגדרתך, פשוט מעמידים פנים שאין סתירה בין השניים, ובכך מציפים שלא מדעת לפני השטח את השקר הרבני הגדול – זה שמעמיד פנים שכל המשנה והתלמוד ניתנו, ברוחם אם לא בכל מלה, בסיני יחד עם הלוחות. וזה טוב, כי את השקר הזה יש להפריך. אני אישית, אם הייתי צריך לבחור בין יהדות נוסח הפרושים ליהדות נוסח הצדוקים, או נוסח כתות ים המלח, ודאי הייתי בוחר ברבנית, אבל לשקר אין רגליים.

    אהבתי

  15. כמעט אוף טופיק – בפוסט הזה שטחת לנו את הסיבה למה מהפכני המקדש יכשלו. כולם רוצים מהפכה מקדשית רק שלכל אחד זה אומר משהו אחר לגמרי – דברים כמעט סותרים. הייתי אומר שהמקדש של האחד הוא עבודת האלילים של השני.
    מזכיר לי מהפכה אחרת.

    אהבתי

  16. האם הסימן הוא בעצם מייצג? ואולי כאן באמת טמונה הבעיה של התבונה החסכנית, כלמר קל לתפוס את עולם כסמנים המייצגים זכרון קולקטיבי שמאפשר לנו להתמצא במציאות, נערה דתיה עם שביס היא סימן, אבל לא אדם. לפחות לא בהתייחסות הראשונה. זרות וריחוק משטיחה את הבינה שלנו אשר צופה ויודעת לפי הסימן מה הם עמדותיה ומקומה של אותה נערה עם שביס ולכם כאשר ישנה חריגה, התגובה האוטומטית היא של התעוררות בפליאה. במקום סימונים אוטומטים, של בני אדם כמייצגים של מגזרים אפשר לרדת להכללה שהיא יסודית יותר, כל אדם באשר הוא אדם, יש בזולת חיים ממש כמוני, ומרכז פנימי הצופה אל העולם ממש כמוני. אמת יסודית. באבסורד הקולקטיבי האמת היסודית הזו נשכחת, "לא נפלאת ממך ולא רחוקה הוא לא בשמים הוא" הרחבה של ההתבוננות התבונתית שלנו דוקא טמונה בהתעוררות אל המוכר הנמצא והמצוי לו כסימן אלא כדבר הניתן לגילוי מחדש בכל רגע נתון. עצם הידיעה הזו מקבילה להתקדשות או התהלכות תמימה לפני הלא נודע היא המפרקת את ההתניה האוטומטית המצמידה את התודעה לסימנים שטוחים. לכן השעמום מקיום ההלכה מקבילה בעצם לשעמום מן השגרה, חזרה של פעולות יום יומיות צפויות ומרדימות, האמצעי המצווה לא מקדש את המטרה, עוררות השכינה התקרבות התעלות וכו.  

    אהבתי

    1. אני כן. ולמרות שלא שירתתי בהנדסה קרבית וחבלה ופיצוצים רחוקים ממני אני בהחלט מבטיח לאסוף דינמיט במקרה שמישהו ינסה בפועל להקים אותו.
      נ.ב
      אם אני החילוני טועה והמשיח יבוא יום אחד אני מבטיח גם להשיג לי אקדח ושלושה קליעים. אתם הרגתם את שלי אני אהרוג את שלכם.

      אהבתי

  17. שלום תומר,
    האם הגישות שתיארת הן בהכרח סותרות?
    זהו עניין הלכתי של קיום מצוות, כמו שזה התעל4ות אל מעבר להן, וזהו גם חוויה של קרבת אלוהים גדולה?
    מדוע לראות אותן כגישות שונות? כל אחד מגלה משהו אחר, ושבעים פנים לתורה.
    מה דעתך?

    אהבתי

    1. טל שלום,
      '70 פנים לתורה' לא פעם משמש כתירוץ שמשמעותו: שכל אחד יעשה מה שבא לו, הכל סבבה. אישית אני בעד חירות פרשנית, אבל אני חושב שגם צריך לדעת להבחין בין גישות שונות, מניעיהן ומקורותיהן. הגישות שתיארתי כאן לא בהכרח סותרות, במובן שיכול אדם להחזיק ביותר מאחת מהן בבת אחת, אבל הן באות ממקומות שונים והולכות לכיוונים שונים. שים לב שפייגלין לא חושב כמו אריאל, לא יעזור כלום. מעבר לזה, בספר ויקרא לא מצויינת שום התעלות נפשית שהיהודי אמור לקבל מביקור בבית המקדש או מהקרבת הקורבנות. כך שכאן קל לראות שמדובר במשהו חדש. אין לי בעיה שיחלום כל אחד על המקדש כבקשתו, אבל אני חושב שחשוב לראות ממה עשויים אותם חלומות.

      אהבתי

  18. שלום תומר, קראתי ואני חושב שהוכחת יפה את התיזה שלך: כל הוגה טען את המסמן "בית המקדש" במסומן (משמעות) שלו.

    אבל האם זה לא כך בכל סימן שהוא ולא רק במסמנים ריקים?

    אהבתי

  19. בחייאת תומר, למה לכתוב כל הזמן ביקורות על כל מיני נושאים (למרות שאני תמיד נהנה לקרוא) למה לא לכתוב כתיבה יותר חיובית ואוהדת על דברים שטובים בעיניך? למשל המקדש בעיניך? וכד'

    אהבתי

  20. בעניין משה פייגלין, הבעת במאמר תמיהה על עמדתו.

    לדעתי הוא מסתמך על תפיסתו של הראיה קוק במאמרו 'למהלך האידיאות בישראל' המופיע בספר 'אורות'. לפי הרב קוק לאחר חורבן הבית נולדה ה'אידיאה הדתית' שהיא מה שאנחנו מכנים ה'יהדות הרבנית'. יהדות זו נולדה כתגובה לאובדן המקדש שנבע, לשיטתו, בגלל הפער שבין הרוחניות ובין המציאות היום-יומית. מכאן, שמטרת היהדות ההלכתית היא להכשיר את החיים להיות ראויים לקבל את האור הרוחני- כפי שהיה בבית המקדש (הראשון).
    פייגלין מייצג תפיסה זו הרואה בפרטי עבודת המקדש גילום של חוויה רוחנית עליונה שבאה לידי ביטוי בריטואל דתי.

    אהבתי

  21. בעניין מסמן ומסומן.
    לדעתי כל התבוננות של יציקת משמעות, של יציקת עכשוויות רוחנית במצוות – מה שהתחילו המקובלים (אם לא נרצה לומר שבזה כבר עסקו חז"ל עצמם), המשיכו החסידים ובעת המודרנית נעשה ממנו 'הרבה צי'מס' – הוא אותו עניין עצמו.
    בשבילי זה פירושו להיות איש דתי – להטעין מחדש מסמנים והלכות ומנהגים שיש לנו במסורת.

    אהבתי

  22. השבוע התפרסמה תגובה במוסף 'שבת' של מקור ראשון, שמביאה עוד כיוון לכמיהה למקדש. אצטט את כולה כאן:

    "אני שייכת לתנועה שהעתיקה את השיח הדתי למרכז אחר ובכך יצרה עולם דתי מתחדש ותוסס. המדובר ב"תנועת נשים למען המקדש", שהינה חלק אינטגרלי מתנועות המקדש כיום ועוסקת בקשר בין האישה והמקדש. הפעילות שלנו היא מעשית ומנסה להפוך את המקדש לערך נוכח בחיי היומיום. הדבר יצר מהפכה בתפיסת המצוות.

    לדוגמה, חברות התנועה עולות בקביעות להר הבית. הדבר הביא להרחבת גבולותיהן של הלכות טומאה וטהרה. בעקבות הגלות תחום זה הצטמצם להלכות בין איש לאשתו בלבד, והעלייה להר הבית ממנפת את כל הנושא. נפתחות שאלות רבות הקשורות בנושאים שלא דובר עליהם – מי בפועל תאכל מקרבן פסח, איך מביאים קרבן יולדת, מאיזה גיל ילדה טובלת ועוד. עיסוק זה מוביל גם לחשיבה מעשית. יש צורך בהתאמת כל מערכת המקוואות לעולות להר, בהעמקה בנושא הגניקולוגיה (פריון, גיל המעבר, הקשר בין הרפואה להלכה בנושאים אלו, ועוד).

    עולמנו עוד ממשיך להתרחב. אנו עוסקות בתחומים רבים נוספים, כמו לימוד מעשי של הכנת מנחות – איך מנפים, לשים ומטגנים, מהם סוגי הנפות והקמחים – איך יוצרים פשתן ואיך אורגים בגדים, וכן הלאה. כל התחומים האלו מאפשרים לנו לשמור על להט, התחדשות ויצירתיות ולא להישאב למקום סתמי בקיום המצוות."

    רינה אהרונוב, שכותבת את המילים האלה, מציעה אפוא הרחבה של גבולות ההלכה כבר בכמיהה למקדש, ואפילו ללא בנייתו של המקדש מחדש. ההכנות לבנייתו ממלאים את עולמו של הפרט והקהילה בעיסוקים הלכתיים ודתיים מרובים, ומאפשרים לכונן שדה שיח חדש-ישן של מעין יהדות פרה-רבנית בתרגום רבני ומודרני.

    כאן: http://musaf-shabbat.com/2014/01/24/%D7%91%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%91%D7%A8/

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s