אחרי הרב סולובייצ'יק: הרבנים הרטמן וליכטנשטיין על מעמד האשה, מעמד ההלכה

הרב סולובייצ'יק אחת השאלות המרכזיות שקובעות עבור יהודי פלוני (לא פולני, פלוני) את יחסו להלכה היא השאלה אם קרה או לא קרה משהו בשלוש מאות השנה האחרונות. כוונתי היא שעל היהודי – או הגוף האידיאולוגי-דתי היהודי – להכריע עבור עצמו האם המודרנה, על ערכיה וחזונותיה, היא שינוי של ממש, או עוד אופנה חולפת; האם תהליך החילון אומר משהו, או אינו אלא סימן לאופיים החלש של האנשים כיום ונהייתם אחרי תשוקותיהם; האם המהפכה המדעית היא אכן מהפכה או שמא ממצאי המדע המודרני – על הפיתוחים הטכנולוגים הנובעים מהם – אינם שונים מבחינה מהותית מתמונת העולם האריסטוטלית שמלכה בכיפה לפניהם, או המערכת הקבלית שמציעה אלטרנטיבה להם גם בימים אלה.

אם יכריע היהודי דנן שההתפתחויות הרעיוניות, התרבותיות והחברתיות שנתרגשו על יושבי כדור הארץ במאות השנים האחרונות אינן מהוות שלב חדש בדברי ימי האנושות, אינן קפיצה ממשית מעבר לכל מה שקדם להן, אינן עליית מדרגה אלא המשך של השתרכות מישורית, ממילא לא יראה כל צורך בעדכון או התאמה של המערך ההלכתי אל המצב המודרני. אם, לעומת זאת, יחשוב שהעולם אכן השתנה מבחינה ממשית, סביר להניח שיגרוס גם שההלכה אמורה להשתנות איתו.

הדוגמאות הקלאסיות לכך הן כמובן התנועה הרפורמית מחד גיסא והחרדיות מאידך גיסא. הראשונה טענה במאה ה-19 שהגיע עידן חדש ושעל היהדות להתאים עצמה אליו. האחרונה סבורה שעוילם גוילם כמנהגו נוהג, ולכן על היהודים גם לנהוג כמנהגיהם מימים ימימה (למרות שבאופן אירוני, החרדיות עצמה היא כמובן המצאה מודרנית). ורייציה על הנושא הזה היא תורתו של הרב קוק, שאמנם ראה בעידן המודרני משהו חדש וטוב, אבל שינה לא את יחסו להלכה, אלא רק את יחסו למי ששינה את יחסו להלכה.

נזכרתי בשאלה הזאת מתוך עיון בשני ספרים שיצאו לאחרונה, המביאים את דבריהם של שני רבנים. שני רבנים אלה נחשבים אורתודוקסים, שניהם עולים ישנים מארה"ב לארץ, ושניהם תלמידים מובהקים של הרב יוסף דוב סולובוייצ'יק. השניים הם הרב פרופ' דוד הרטמן והרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, והספרים הם The God Who Hates Lies: Confronting and Rethinking Jewish Tradition , שיצא לפני ארבעה חודשים, ומבקשי פניך, שיצא לפני חודש.

היהלום ההלכתי של הרב סולובייצ'יק

הרטמן, שהוסמך לרבנות על ידי סולובייצ'יק, עלה לארץ לאחר מלחמת ששת הימים, הקים כאן את "מכון שלום הרטמן" (ע"ש אביו), כתב כמה וכמה ספרים ונחשב מומחה לרמב"ם. אף אני זכיתי ללמוד תורה מפיו כשלמדתי הוראה במכון הרטמן. מה שמעניין בספרו האחרון, הוא שבניגוד לקודמים, הוא נפרד בו ממורו הרב סולובייצ'יק, ובעצם מכריז בפירוש שהרב הגדול טעה.

על הטעות של הגרי"ד סולובייצ'יק עומד הרטמן בפרק המוקדש לכך, תחת הכותרת איפה סטתה מהדרך האורתודוקסיה המודרנית? ההנחות ההלכתיות המוטעות של הרב סולובייצ'יק. הרטמן יוצא בו נגד תפיסתו ההלכתית של הגרי"ד, תפיסה שהפכה לרווחת באורתודוקסיה המודרנית בארה"ב.

בבסיס התפיסה הזו עומדת ההנחה שההלכה היא מערכת סגורה ומושלמת, יהלום רב פנים העומד בטהרתו מחוץ לעולם, נצחי. היהלום מנצנץ ומאיר עלינו, ולנו כל שנותר הוא לחיות לאורו. באופן כזה ההלכה מספיקה לעצמה ואינה זקוקה להיזון חוזר מהמציאות. כך יוצא שההלכה מגינה על עצמה משינוי – שהרי המציאות פעמים רבות לא ממש מתיישבת עם ההנחות ההלכתיות (נאמר, שנשים אינן כשירות לעדות, שכינים אינן פרות ורבות, שאשה שהתגיירה חשודה בזנות). ההלכה הופכת למנותקת מהמציאות, ובכך מוגנת מפניה, אבל יחד עם זה לא מתקשרת. הלכה אוטיסטית.

ואכן, על פי סולובייצ'יק

מרגע שהיא [החשיבה הצרופה ההלכתית – ת.פ.] מתחילה להתנועע במסלולה המסויים היא מבצעת את תנועתה לא בכניעה למאורע [המסויים, הקונטינגנטי – ת.פ.], כי אם תוך ציות לחוקיותה הנורמטיבית-אידיאלית המיוחדת לה. (דברי הגות והערכה, עמ' 77)

ההלכה כאלגוריתם.

ומה עם שומרי המצוות? מפני שהמציאות הפשוטה אעפס לפעמים לא מתיישבת עם ההנחות ההלכתיות על חוקיותן הנורמטיבית-אידיאלית, כדי להכפיף את המציאות להלכה, עלינו לחיות מתוך חוויה של "עקדה", כאשר אנחנו נכנעים לחוסר ההגיון שבהלכה ומצייתים למרות שאנחנו לא מבינים או מזדהים. כפי שאמר סולובייצ'יק עצמו, עלינו "להקריב לקב"ה את ההגיון היומיומי שלנו". ולא רק את ההגיון עלינו להקריב. ניתן להוסיף שבמקרים רבים אנחנו נדרשים, כדי להיות יהודים שומרי מצוות על פי דעתו של הגרי"ד, גם להקריב את המצפון שלנו, את הכמיהה שלנו לאותנטיות, את היושרה והיושר האינטלקטואלי שלנו, ואף את הכמיהה שלנו לרוחניות.

סולובייצ'יק כאמור מנתק את ההלכה מהמציאות כדי שזו לא תשפיע עליה ותאלץ אותה להשתנות עם תמורות הזמן. כך הוא מבטיח ששום אופנה, שום התפתחות מוסרית ושום גילוי מדעי לא יפריעו לרבנים האורתודוקסים להמשיך ולפסוק בדיוק כפי שפסקו אבותיהם. אולם כפי שטוען הרטמן בספרו, תפיסה זו מביאה אותנו למצב הטרגי והמביך בו התורה יכולה לשרוד רק אם אנחנו מבססים אותה על מה שאנחנו יודעים שאינו אמת. "בתיאולוגיה הזאת," מוסיף הרטמן, "הכחשת מה שאנחנו יודעים על עצמנו הוא הרגע הדתי האמיתי." ההלכה הופכת למערכת המנוגדת לאמת הפשוטה, המנוגדת להגיון הפשוט, המנוגדת לאדם.

שו"ת סמס, "עולם קטן", י"א אלול תשע"א, 10.9.11

אותנטיות ותודעת אלוהים

עבור הרטמן העניין בא לידי קונפליקט בלתי אפשרי בעיקר בענייני מגדר. בפרק תחת השם פמיניזם ואפולוגטיקה: לשקר בנוכחות האל הוא שוטח את טענותיו כנגד ההלכה האורתודוקסית בנושא הזה – בעיקר בעניין ה"עגונה", כלומר האשה שבעלה מסרב לתת לה גט (או פשוט נעלם), והיא נשארת ללא יכולת להתחתן שוב. על פי הרטמן העניין נובע מתוך התפיסה שהאשה היא קנינו של הגבר, ולעולם תחת סמכותו. ומתפיסת מערכת יחסיה עם בעלה, נובעת גם מערכת יחסיה עם האל, שהיא כמובן מוגבלת מאוד – גם שם היא זקוקה לבעלה כדי לתווך בינה ובין האלוהים.

הרטמן יוצא נגד "הסגרגציה של הנשים מהתורה", כלומר האיסור עליהן ללמוד גמרא, דבר ש

יכול כמעט להיחשב [להפיכתן] לקסטה רוחנית נפרדת. לא רק שללא גישה ישירה למכאניזם התרבותי, למסורת הקודש, נשים בתוך היהדות המסורתית לעולם לא תהפוכנה ליוצרות פעילות של התרבות. ישנו גם המימד הדתי הפנימי, אשר בכך שמונעים מהן את הכלים לצמיחה רוחנית אישית וקהילתית נשים לעולם לא תהיינה יוזמות, כובשות ובונות – אפילו של עצמן. (עמ' 89)

הרטמן דוחה את ההסבר של אחיו של הרב סולובייצ'יק, הרב אהרן סולובייצ'יק, על כך ש

האל נתן לגברים יותר מצוות מאשר לנשים משום שגברים נוטים מטבעם לכיבושים מירעים (abusive), לאחיזה […] אלוהים, בתבונתו האינסופית, הטיל על המין הגברי את המצוות החיוביות, שהזמן גרמן, ואת המחוייבות לעסוק תמיד בתלמוד תורה כך שנפשו של הגבר תהיה תמיד עסוקה במבצעים רוחניים ואינטלקטואלים, ובכך תבטל את הנטייה הטבעית של הגבר לקראת כיבוש מירע. (מצוטט שם, עמ' 92)

קל להודות שההסבר המגוחך הזה לא עושה חסד עם אחיו של הרב הגדול. בדומה לכך דוחה הרטמן את האפולוגטיקה האינפנטילית הנפוצה כיום כאילו מיעוט המצוות בא משום "טבען הפנימי" או "סגולתן האלוהית" של הנשים, ודורש שבזמננו, כאשר ברור לכל כי הן רוצות, מסוגלות, ולפעמים גם מאוד מוכשרות ללמוד, הן תוכלנה ללמוד.

יש לציין שגם הרב סולובייצ'יק התיר לנשים בפועל ללמוד גמרא, אולם הרטמן מבקש לערוך מהפכה כללית בהתייחסותה של ההלכה לאשה. הוא מבקש לבטל את מעמדה הנחות ("שפחה לבעלה", על פי רש"י, מנחות, מג:) של האשה ביהדות:

אם התהליך ההלכתי שלנו מונע על ידי חיפוש אחר תודעת-אלוהים (God-consciousness), אנחנו מובלים למסקנה שלחוות את אלוהי הבריאה באופן עמוק בחיינו פירושו לקיים מבנה נורמטיבי ושוויוני שאינו מתיר היררכיה חברתית או הרעה (abuse), אלא מבקש להכחיד אותה בכל הזדמנות. מתוך הדימוי התנ"כי של אל טוב ומלא חמלה מבחינה אוניברסלית מגיעה הקריאה לחלץ את האדם מכבלי מערכות היחסים הסמכותניות. […] דחייתו של חוסר איזון מגדרי הלכתי נותנת ביטוי נורמטיבי לתפיסה התיאולוגית של האל הבורא, ומאפשרת לדמות האל תפקיד מתקן בהבנייה ההלכתית של יחסי האדם. (עמ' 106-107)

הרטמן מתייחס כאן לדברים שמלווים את הספר כולו, על פיהם עלינו להחליט איזה מדמויות האל (הבורא, המלך, השופט, הלוחם, האב, המאהב, הידיד) אנחנו רואים אל מול פנינו. אל שהוא מלך, שופט או שוטר שמימי ממילא יכוון אותנו לעבר ציות עיוור. אל שהוא בורא-כל או ידיד נפש יכונן בינינו מערכת יחסים שונה. הבחירה, טוען הרטמן, אינה מוכתבת מראש, ומי שבוחר במלך רודני עושה זאת מתוך השקפת עולם מסויימת, לא נכונה או אמיתית יותר. הרטמן מעדיף שנבחר דמות אלוהית שנמצאת ברזוננס עם נפשנו, איתה נוכל לכונן מערכת יחסים שתהיה עבורנו אותנטית.

הדמות האלוהית איתה אנחנו נמצאים בקשר אינטימי יכולה לעורר בנו תודעת אלוהים, כלומר, על פי הרטמן, קיום מצוות שמתבסס על הרגישות שלנו לנוכחות האל. הרטמן רואה הכרח במסורת שהיא גם ביטוי יומיומי וחוויתי של עבודת האלוהים שלנו – ולא, כפי שפעמים רבות קורה, מסורת שדווקא מדכאת את הרגישות והחוויה בשם עבודת האלוהים.

מכלל דבריו אפשר להסיק שהרטמן רואה במודרנה שינוי אמיתי, ושינוי לטובה. עבורו נשים כיום נמצאות – בצדק – במקום אחר, שמוסרית עדיף מהמקום השפחתי שבו הן היו עד לפני כמה מאות שנים. ההלכה לא יכולה להישאר יהלום מנותק, מה עוד שבמקרה הזה ברור שיהלומים שכאלה אינם ידידיה הטובים של האשה. הרטמן מבקש שההלכה תתמודד באופן ברור עם המקום הזה, ותשתנה בהתאם.

כבודם של גדולי האומה ואמונת חכמים

קצת הגזימו, החברה במשרד הפרסום מול הרטמן וספרו החדש אפשר להציב את הרב אהרן ליכטנשטיין וספרו החדש. ליכטנשטיין מדבר בספר עם חיים סבתו, ולכאורה זה האחרון מצליח לחלץ ממנו פכים מחייו האישיים. הספר (קראתי את חציו) חביב למדי, ואין ספק שהרב ליכטנשטיין הוא אדם רציני ומרשים. חוץ מבמקום מסויים.

בפרק תחת הכותרת למה יגרע חלקה? על לימוד תורה לנשים ופמיניזם מספר הרב ליכטנשטיין שהרב סולובייצ'יק היה כמובן בעד לימוד תורה לנשים. זו היתה

עמדה שהיו לה שורשים אידיאולוגים, אבל היא עצמה לא הפכה לאידיאולוגיה אצלו. הוא עודד את לימוד התורה אצל נשים, אבל זה לא היה נושא שלמענו הוא נאבק ונלחם. (עמ' 170)

גם ליכטנשטיין עצמו בעד לימוד גמרא לנשים. הוא אינו פמיניסט, ולמעשה מרגיע את סבתו שלמרות ש

אולי יש קבוצה אחרת של פמיניסטיות [כלומר מלבד הלומדות "בלי נימה פמיניסטית משמעותית" – ת.פ.] התופסות טרמפ על לימוד הגמרא [… אבל] אינני מאמין שבלימוד גמרא לבנות במגדל עוז או בכל מקום אחר יש איזה זירוז לקבוצות פמיניסטיות באותם דברים שהן מעוניינות בהם. (עמ' 172-173)

כלומר, בעוד הרטמן מעוניין בשינוי רדיקלי, ליכטנשטיין מעוניין בבלימתו. הוא מוכן שנשים ילמדו גמרא, אבל מתנגד לכך שיתפסו תפקיד מרכזי יותר בדת היהודית. הוא מסתייג מנשים ש"בעצם חושבות על העוצמה והמעמד שלהן" – כלומר, פמיניסטיות. כאשר הוא שומע מישהי המציעה שינוי רציני באופי ההלכה, וזאת על בסיס ראיית דברי חז"ל כאילו נאמרו מתוך נקודת מבט גברית של לפני 2000 שנה, הוא מסביר לה ש"מה שאת רוצה, אין זה חידוש בתוך הדת, מה שאת רוצה, זו דת חדשה." (עמ' 176). בכך הוא בהחלט נאמן לדרכו של רבו, שהרי עבור סולובייצ'יק, כאמור, ההלכה מנותקת מהמציאות, ודאי מההיסטוריה.

ומצד שני, הרב ליכטנשטיין אומר בפירוש ש

אם אכן המציאות השתנתה, הרי ישנן הלכות מסויימות שמתייחסות למציאות אחרת, מציאות שהייתה פעם, ואם כן לא זו בלבד שמותר למי שחי במציאות שונה להשתמש באותם עקרונות ולהתאים אותם למציאות החדשה, אלא שחובה עליו לעשות כן. אדרבה! מי שמתעקש לשמור על המסגרות בצורה טוטלית גם כשהמציאות השתנתה, הוא כאילו מסלף. (עמ' 57)

מה קורה פה? הרי מי ש"מתעקש לשמור על המסגרות בצורה טוטלית גם כשהמציאות השתנתה" הוא הרב סולובייצ'יק! אולי לכן ממהר ליכטנשטיין לקבוע ש

השאלה היא תמיד מה הם הקריטריונים ומה הם היסודות של השקפת עולמך בהקשר הזה; האם הם מושרשים בהשקפת התורה וחז"ל? […] המחויבות לעולם התנ"ך ולעולמם של חז"ל היא אבן בוחן מרכזית בהשקפת עולמנו התורנית המוסרית. […] דברים יכולים להשתנות, אבל נימה של שינוי מחייבת זהירות רבה, תוך כדי שמירה על גדולתם של גדולים האומה, ותוך כדי שאיבה ויניקה מתוך המקורות שהם השורשים של הווייתנו הרוחנית. (עמ' 58, 60)

כבודם של גדולי האומה, אם כן, צריך להיות מובטח ומאובטח, ועלינו לשאוב מהם את הוויתנו הרוחנית. אז האם שינוי אפשרי או לא? ואיך נדע אם ערערנו את גדולתו של הרמב"ם כאשר לא הסכמנו איתו ש"רוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן" (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, א, יג)? ומה אם נחשוב שדבריו של רשב"י על קלות דעתן של נשים גם הם חסרי תוקף? מה אם אנחנו חושבים שהעובדות מראות אחרת?

נדמה לי שהפתרון לעמדתו של הרב ליכטנשטיין (לפחות כפי שעולה מהספר הזה – אשמח להערות מתלמידיו הבקיאים ממני) הוא שהוא, כרבו, מוכן להתחשב במציאות כדי להכניס שינויים במנהג, בעשייה בפועל, אולם מעוניין כמה שפחות להכניס שינויים בהלכה. הוא יגיב לשינויים במציאות, אבל לא ייגע במה שהוא תופס כמהות. הוא מוכן לשנות את צבע המזוזה, אפילו למשהו אופנתי, אבל לא ייגע בקלף. העקרונות ההלכתיים יצוקים מבחינתו בבטון, או לחילופין, מרחפים מעליינו כיהלומים מושלמים ונצחיים. מה שנותר לנו הוא לפלס את דרכנו לאורם, תוך התחשבות בתנאי השטח.

דבר זה מתאים לחוסר נכונותו של הרב ליכטנשטיין לקבל את התפיסה שהאנושות התקדמה מבחינה מוסרית מאז ימי חז"ל. העובדה שאין יותר עבדות, למשל, עליה שואל אותו סבתו, לא מסמנת עבורו התפתחות מוסרית חד משמעית. הנה:

תורת ההתקדמות של העולם ושל החברה, האמונה שבמידה רבה דרבנה והמריצה את כל המאה התשע-עשרה, זהו נושא שאיני מרגיש חובה לנקוט עמדה לגביו.(עמ' 67)

חובה אין, אבל גם אומץ מיוחד לא מפגין כאן הרב.

יהלומים לנצח

האם אכן תקופתנו טובה ומוסרית יותר? האם האנושות התקדמה בצורה ממשית? שאלה קשה. נדמה לי שניתן להבין שבעוד הרטמן רואה שינוי אמיתי, וחיובי, בתקופתנו על פני תקופות קדומות יותר, הרב ליכטנשטיין אינו מוכן להודות בכך. לו היה מוכן להודות בכך אולי היה נאלץ, כמו הרטמן, לגרוס שיש לשנות את ההלכה. משום שהוא לא מעוניין להגיע למקום הזה, הוא נמנע מ"לנקוט עמדה". מבחינתו אפשר להסתפק בעידון הדקורציה של היהלום ההלכתי. הרטמן רוצה לשייף את היהלום מחדש.

37 תגובות

  1. כבר יצא לי לקרוא אודות הספר של הרב הרטמן, ואני תוהה מה בדיוק חדש כאן? בדוגמאות והציטוטים שהבאת כאן אפשר לזהות שהרטמן מתכתב עם הרבנים א.י. השל, מרדכי קפלן, ובהתיחסות לדמות האל אולי אפילו עם זלמן שחטר-שלומי. האם מה שחדש כאן הוא שהרטמן עדיין נחשב בגבולות האורתודוכסיה? הרי אני בספק רב אם הוא עדיין נחשב בחוגים ציונים-דתיים כמי שעובר את סף בית המדרש, וממילא לכל הרבנים שהזכרתי היתה סמיכה אורתודוכסית ולמעשה הוצאו מחוץ לגבולות בית המדרש האורתודוכסי בגלל שהביעו דעות שכאלו. במילים אחרות – הרב הרטמן למעשה "יוצא מהארון" כאן בתור לא-אורתודוכסי, ולא מבשר איזו שהיא מהפכה בשיח האורתודוכסי הישראלי.

    אהבתי

  2. תומר הבאת כאן את יסוד הקיום הדתי כפי שהרב סולובייצ'יק ראה וכתב עליו לאורך כל ספריו וזהו בדיוק המתח והקרע שעליו כותב כל הזמן הרב על החיים הדתיים ועל הקיום של האדם הדתי :
    "עלינו "להקריב לקב"ה את ההגיון היומיומי שלנו". ולא רק את ההגיון עלינו להקריב. ניתן להוסיף שבמקרים רבים אנחנו נדרשים, כדי להיות יהודים שומרי מצוות על פי דעתו של הגרי"ד, גם להקריב את המצפון שלנו, את הכמיהה שלנו לאותנטיות, את היושרה והיושר האינטלקטואלי שלנו, ואף את הכמיהה שלנו לרוחניות."

    זהו מה שנקרא הדרישה לביטול עצמי עפ"י החסידות.

    לעניין הדרישה לבטל את המצפון, המצפן היחיד אצל האדם הדתי הם דברי אלוקים, אין נשענים על מצפון אנושי וכך צריך להיות.

    זהו גם מקור המתח וחוסר ההבנה של אותם ציבורים חילוניים המקדשים את עצמם ואת היושר האינטלקטואלי שלהם ולא יכולים לקבל את הציווי האתי של הקב"ה.

    זה לא שהרב מנתק את ההלכה מהמציאות אלא זה הבחירה לחיות במציאות בסולם ערכים אמוני תורני לעומת ההליכה בסולם ערכים 'אנושי' שכפי שרואים משתנה .

    זה גם כפי שכולם רואים עובד יפה ההלכה היהודית הדת היהודית ממשיכה לא רק מתוך האוטיסטיות שבה אלא בעיקר בגלל האמת שבה שהיא אמת אלוקית.

    אהבתי

    1. דבריך מבהירים עד כמה הדת מעבירה אנשים על דעתם.
      הדת היהודית ממשיכה יפה מתוך האוטיסטיות שבה כשם שדתות רבות ממשיכות את קיומן באופן אוטיסטי. אני מעדיף שלא לעקוד על המזבח את המצפון והיושרה הפנימיים שלי. להתחבר לאותו אברהם שהתמקח ודרש מאלוהים לעמוד בסטנדטים מוסריים גבוהים ("הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע").

      "אמת" ? "אמת אלוקית" ? לפי איזה פירוש ושל איזה רב ?

      אהבתי

  3. מעניין, אך לא ראיתי איזהשהו חידוש בדבריו של הרטמן. הרב סולוביצ'יק בתפיסת עולמו היה ליטאי, וגם אם 'איש ההלכה' לא בדיוק מייצג אותו, הרי שיחסו להלכה נשאר היחס החרדי.
    ההבדל היחיד בין הרב לחרדים הוא היחס למודרנה במציאות עצמה – לגבי ההלכה הוא נשאר עם מסורת בית אבותיו.

    ברם, תפיסת עולם לחוד ומעשים לחוד, שכן גם ממכתבי הרב סולוביצ'יק ניתן לראות שהוא חרג מתפיסת עולמו בשעה שבא לפסוק הלכה. יתירה מכך, הוא כותב מפורשות כי מי שרואה כך את המציאות אינו יכול להיות פוסק הלכה, שכן הוא חי בעולם האצילות ולא בעולם הזה.

    גם הרב ליכטנשטיין ממשיך באותה תפיסת עולם. וכל השינויים שהבאת כאן, אינם אלא ביטויים של שינויים פרגמטיים, עליהם היה חותם הרב סולוביצ'יק בשתי ידים.

    אהבתי

  4. כמה משעשע!
    איזה עימות חריף בין הרטמן לליכטנשטיין, רק שרלו בולט בהעדרו.
    זה מזכיר לי את הפאנלים האלו שעושים בשבת בבוקר בתיאטרון רמת גן על זכויות האדם בהשתתפות ניצן הורוביץ , יוסי ביילין , בהנחיית ירון לונדון.

    כאילו דא, ביקשתם מפדרמן לבוא , אבל הוא לא הסכים לשתות סודה בשבת , כי לא פתחו את הפקק ביום שישי.

    לגבי השיוויון המגדרי , ניזכרתי בשיחה של טיוהאר בפונה בתחילת 1997 .
    הוא אמר משהו בסגנון "גם אני חשבתי שצריך שיוויון בין נשים לגברים , עד שראיתי את אישתי (הוא לא נשוי , אבל לצורך העניין) עומדת על כיסא באמצע הסלון , כי היא חשבה שראתה ג'וק".

    יאללה , הלילה טסים לאומן.
    אני חייב לציין שרבים מהמגיעים הם כאלו , שהייתי בחפץ לב מוותר על נוכחותם , אבל באמת וחבל שהרטמן וליכטנשטיין לא מגיעים, לא היה מזיק להם.

    שנה טובה.

    אהבתי

  5. 1. העובדה שאין יותר עבדות אין בה בכדי ללמד על התפתחות מוסרית פנימית. משום שהעבדות – כלומר ניצול הזולת לצרכים של האדם הפרטי – נותרה כשהיתה, הלוא הוא "הקפיטליזם" בהופעתו המודרנית, לפיו אין אדם מקבל את התמורה לעבודתו כפי שהיא שווה באמת אלא כפי שהיא שווה בשוק. כך שלעובדת הניקיון המכופפת גבה לעיסוק מגונה וקשה בלכלוך שיצר המעסיק אין ברירה אלא להסתפק בשכר הנמוך ולשתוק כי זהו שווי השוק שלה.

    ולא שאני קורא להנהגת משטר סוציאלי אך בוודאי שיש לתת ערך לעבודת האדם לפי רמת ההשקעה הן בגוף והן בשכל. כי מצב בו עובד הי טק במדינות נחשלות מקבלים פחות כי אצלם זה או לעבוד או למות. ומצב שבו עובד הי-טק לא יהיה מוכן להעלאת משכורת עבור עבודה פיזית לא נעימה אך לעובדת הניקיון שלו הוא ישלם רבע ושמינית משכרו – מלמדת שיש בנו עבדים מנוצלים.

    2. להוגי תורה השומרים אותה "קל" לחוש כי "הם בסדר", משום שהרעיונות והעקרונות הערכיים העומדים מאחורי המוסר המתפתח בעולם הינם לרוב פרי הרעיון היהודי שכל אדם נברא בצלם, לכל אדם זכות שווה בעולם החיים, ולאדם בחירה חופשית לפעול כרצונו.

    כך שהתחושה היא שבסך הכל ה"התפתחות" המוסרית בעולם הינה מימוש של עוד ועוד רעיונות יהודיים. בעוד שבפועל יש לעולם המערבי הרבה מאוד דרך עד למימוש מלא. ודי אם נזכיר לעת עתה את מצב וסיכוי החיים של המסתננים לארה"ב לעומת המסתננים לישראל. (בגבול מקסיקו נורו ומתו כ2000 בני אדם תוך 6 שנים ראו ויקיפדיה "גדר ההפרדה בין ארצות הברית למקסיקו")

    ובהתייחסות לביטול העבדות, הרעיון עצמו מבוסס על רעיונות המקרא שצמצמו את מוסד העבדות מחד, והאדירו את צלם האלוהים של כל אדם אף במעמד של עבד. רעיונות חסרי בסיס בעולם אלילי או אלילי למחצה.

    ולמעשה אם נעמיק חקור נמצא כי אף אם אין בתורה ביטוי חד לחזון שלה וכיצד יראו החיים המוסריים אחר שהרעיונות יקלטו בדם שומריה, סופו של דבר כל התובנות המוסריות כיום נמצאות כבר בתורה. ודי אם ניקח את העבדות, מעמד האשה וכן קרבנות מן החי – על מנת לבחון לאן פני הדברים בתורה:

    העבדות
    התורה מצמצמת את העבדות במדינת היהודית לכדי כך שאין אדם משעבד את אחיו, ואף את העבדים שאינם אחים היא מעלה לדרגת אדם: לא תעבוד בו בפרך, יציאה לחירות אחרי פגיעת האדון (כלומר חינוך שלא לפגוע בעבדים), ואיסור הסגרת עבד שברח מאדוניו.

    שאלו הוראות שפותחות תהליך איטי שבסופו החברה תפסיק את מוסד העבדות. והקרקע עליהן מתבססות התנועות לשחרור עבדים ניזונות מערכי החיים והשוויון היהודיים.

    מעמד האשה
    התורה כבר בראשיתה הכריזה כי האשה שוות זכויות לגבר, וכי מעמדה הירוד בפועל היא תוצאה של חטא וקללת אלוהים, אך לא מצב אמיתי.
    שקללת האל גרמה לריבוי הקושי בהריון ולידה מה שהוביל להדרתה מחיי חקלאות ומסחר.

    שהרי בפועל מעמד האשה היה נחות בעמי קדם משתי סיבות:
    1. הכלכלה התבססה על חקלאות ומסחר שלא מתאימים לאשה היולדת ילדים: הריון, לידה, הנקה, וטיפול בילדים מונעים ממנה להתכלכל בכוחות עצמה מה שמביא לתלות בגבר.

    2. התלות בגבר מובילה לבעיה משנית, גברים רעים שמנצלים את האשה הן כשפחה והן כשפחת מין, כאשר אין לאל ידה להושיע, שהרי אם יגרש אותו מביתה (והזכרים חזקים יותר פיזית) לא תוכל לגדל את ילדיה עד כדי שיהא עליה להשליכם ולהתרחק לבל ראות במותם.

    ולמעשה לא יהיה זה רחוק להבין כי מאחורי הרצון האנושי בימי קדם כמו היום להותיר את הנשים במעמד נחות עומדת התשוקה המינית, ואילו התורה פעלה לאיזון משני היבטים: א. האיש חייב בשארה כסותה ועונתה (אפילו של אמתו-שפחתו קל וחומר לאשתו), כך שהוא מחוייב לפרוס את חסותו עליה. ב. על האיש לרסן את תשוקותיו המיניות. ובכך התורה הובילה להרמת קרן ומעמד האשה. שהרי השפלתה האמיתית של אשה היא לא הדרתה מבית המדרש כי אם הפיכתה לאובייקט תשוקה. במלכי ומושלי קדם זה התבטא בלקיחת כל אשה יפה מאת בעלה (פרעה, אבימלך ולאחר מכן הגמוני יוון שבעלו כל בתולה), וכיום זה מתבטא בהימנעות מצנזורה וביטול תעשיית הפורנו באינטרנט.

    וכאן אנו יכולים לראות את ההבדל בין הפנמה ערכית של מעמד האשה לעומת פעילות חיצונית. שהרי כיום מתוך הימנעות מהבאת ילדים +מגוון האפשרויות להתכלכל – פחתה קללת האל כך שאשה כבר אינה תלותית בגבר – וממילא היא היא משתלבת בכל תחומי החיים.

    אך צא וראה היכן מעמדה כאובייקט מיני והיכן לא. בחברה שהפנימה את מעמד האשה שהיא שוות זכויות לגבר ושצדקותה (אף ללא לימוד תורה…) יכולה להביא לגאולת ישראל – לעומת חברה הפועלת לשילוב הנשים באופן מלאכותי בלא חינוך יסודי מקדים לאיזון בין עולם הגברים לעולם הנשים. (אין דברי מכוונים ליהודים שומרי תורה בלבד, אלא כל חברה שיש בה הפנמה ערכית של כבוד האדם ושיוויון האשה כאדם.)

    קרבנות
    כיום בעולם האורתודוכסי אין מבינים ואין מתחברים רגשי לרעיון של הקרבת קרבנות, אך טחו עיניים מראות כי התורה היא זו שיזמה את ההרחקה מקרבנות דם.

    כבר בתחילת ויקרא צמצמה התורה את הקרבנות מקרבנות אדם וכלל החיות אל בהמה וצאן, וממרחבים בלתי מוגבלים לפולחן באוהל מועד (מה שהפך בדברים ל"מקום אשר יבחר ה'"),

    כך שאם עד היום היה אדם רגיל להקריב קרבנות לאל בבמה שנבנתה באזור ביתו – באה התורה וצמצמה זאת הן במישור הטכני – לא להקריב בכל מקום כי אם במקום הצדק במקום מושב הכהנים והשופטים המלמדים את העם תורה ודעת. והן במישור הערכי: דעת אלוהים (דן דין עני ואביו הלוא היא הדעת אותי) חשובה יותר מעולות. שזהו מסר החוזר על עצמו בדברי הנביאים: "הלא שמוע מזבח טוב, להקשיב – מחלב אלים". "למה לי רוב זבחיכם", "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלהים – מעולות".

    (ומכאן הערה לסבורים כי יש בספר דברים הכוונה ל"ריכוז פולחן", שההגדרה הנכונה היא "צמצום הפולחן").

    ולסיכום, תורת משה מכוונת את היהודים לצמצום וגבולות לערכים ומנהגים לא רצויים מה שמביא להטמעה בפועל של ערכי מוסר נעלים.

    כתוצאה מכך גם אומות העולם התחילו להתייחס לערכים אלה. מאידך, היהודים הסתגרו לחשוב כי די להם בזאת וכי אין צורך לפתח את הערכים הלאה.

    האיזון הנדרש הוא ששני הצדדים יוסיפו להעמיק בהגות ועקרונות היהדות משום שיש בהם עדיין הרבה יהלומים טמונים שעל ידי כריה, ניקוי וליטוש יבהיקו במלוא זוהרם.

    אהבתי

    1. איזה לוליינות ואיזה מאמצים כדי לא להודות בכך שהתורה נכתבה בזמנים פחות נאורים מהיום ולפיכך רובה פחות נאורה מהנורמות של היום. כן, היחס לעבדים ביהדות הוא מתקדם מאד. לא, עבדות היא לא אותו הדבר כמו הקפיטליזם על שלל חסרונותיו. בתורות המזרח נהוג לומר "אל תעשה מה שעשה המורה שלך. חפש את מה שחיפש המורה שלך". אם היהדות הייתה ממשיכה להתפתח היא הייתה הופכת למובילת המאבק בעבדות. בגלל ש'נתקעה' היא עדיין מכירה בעבדות כלגיטימית ,בנשים כנחותות ובגויים כ'לא בני אדם'

      אהבתי

      1. מוזר, כתבתי בדיוק כמוך: שהתורה נכתבה בזמנים פחות נאורים וכי על היהודים לחפש את מה שהמורה שלהם חיפש. ראה שוב את משפטי הסיכום.

        אז מה מביא לכך שתקרא את דברי הפוך? אני מניח שהאשמה היא בי (כך מקובל היום לרמוז דברים הפוכים בעדינות…) אם כן אולי תעזור לי להשתפר, הצבע בבקשה על משפט לולייני עליו נסובו דבריך.

        לגבי עבדות וקפיטליזם, ברור שזה לא אותו דבר. אבל קח את אותו עובד במזרח הרחוק, המר את 5 הדולרים שהוא מקבל לשעה – לאוכל, שתיה וקורות בית ללון תחתיהם, ותגלה "עבד".

        אני מנסה לומר שהבעיה האמיתית בעבדות היא אי ההכרה כי לזולת ישנה זכות שווה כמוני לחיים ולכל הזכויות המשתמעות מכך. ולכן יתכן מצב שבו אדם יפגע עמוקות אם יציעו לו שכר מינימום אך לזולת הוא ישלם שכר מינימום שלא בהתאם לתפוקה – בדיוק כמו עבדות מרצון.

        אהבתי

        1. הבדל משמעותי אחד- אם רע לפועל אומלל אצל הבוס הוא יכול ללכת לחפש עבודה אחרת. העבד לא. הוא רכוש האדון, יש לו מעמד של טרקטור.
          והערה כללית לכל דבריך גם מקודם: גישתך להסבר התורה לכאורה סותרת דברי תורה עצמה שכתבה מפורש שלא להוסיף דבר על מצוות התורה. "בל תוסיף". אין כאן מקום להתפתחות מוסרית נוספת ממה שצוותה התורה ו"דייך מה שאסרה תורה" (לגבי נזיר).

          אז באמת תפסיק לעשות שפגט להצדיק בכח את התורה רק כי אתה כל כך רוצה לחשוב שהתורה שאתה מאמין בה אכן ראוייה לזה.

          אהבתי

  6. יש סיכוי שאני אכנס בלי לראות את המגיב המציק והאוויל שמכנה את עצמו עדו ובאובססיביות מזכיר איפה שהוא רק יכול שסבא שלו היה חרדי או משהו כזה?

    אהבתי

  7. א. בטעות כתבת בסוף "לנקות עמדה" במקום "לנקוט עמדה" למרות שזו טעות חביבה…
    ב. לי הפריע מאד הפירסום האגרסיבי מטעם ידיעות של הספר מבקשי פניך כספר ההגות החשוב ביותר מאז הרב סולוביצ'יק. לא הגזימו… עם כל הכבוד לספר, זו פשוט זילות של המילה הגות…

    אהבתי

  8. תופסות טרמפ על לימוד הגמרא? נו, באמת. אם אלו דברי אחד ממנהיגי המחנה מה הפלא שהנושא החם הוא שירת נשים. רמת הדיון היא פשוט פתטית.

    אהבתי

  9. בדיוק קיבלנו את הספר של הרב ליכשטיין וקראתי רק את הפרק על הנשים והתעצבנתי.
    ממש מעליב.
    והוא גם מספר על כך שלא "התיר" לכתוב בכתובה גם את שם האמא של הכלה, למרות שזה מותר הלכתית, כדי שלא… (???)
    ובכלל כל הפחד והחשש מפני הנשים הפמינסטיות שיעשו וישתלטו.

    אהבתי

  10. לפי הבנתי מה שתומר כתב יש בגישת הרבנים הרבנים סולובייצ'יק טענות בניגוד לאמור בתורה לפי הפירוש של בית הילל:
    "להקריב לקב"ה את ההגיון היומיומי שלנו" מנוגד ל"לא בשמים היא" חז"ל לא הקריבו את ההיגיון שלהם בסוגיה של תנורו של עכנאי.
    להקריב את היושרה והיושר האינטלקטואלי מנוגד ל"מדבר שקר תרחק".
    ודאי שהילל התחשב במציאות של ימיו כשנסח את הפרוזבול.

    בעיה לא פשוטה לפיתרון זו ההבחנה מתי זו השקפת חז"ל ומתי זו התאמה הלכתית למציאות ששררה בימיהם.

    לדעתי כחסיד של האלגוריתם של הרבנים סולובייצ'יק, שלפי "שאל מה על תשאל למה", ברור חוסר הרצון של הרב ליכטנשטיין להתיחס לשאלת ההתקדמות המוסרית מאז ימי חז"ל, שאלה שמחוץ לאלגוריתם.

    אהבתי

  11. המאמר של תומר הציג יפה את הנושא. להלן קצת סדר בדברים על-פי קטנות הבנתי:

    א. מחד, התורה הינה מעל הזמן ואנשי כנסת הגדולה שקבעו את עיקרי התורה שבעל-פה והתנאים שפסקו את עיקרי ההלכה עשו זאת לדורות. מאידך, התורה תורת חיים, והכח של התורה שבעל-פה הינו לתקן תקנות בהתאם לצרכים המציאותיים של הדור. ככל שהגלות נתמשכה היתה ירידה בידיעת התורה, ולא היה יותר כח הלכתי לחכמים לתקן תקנות גדולות כפי שעשו הזוגות והתנאים, שרק בית דין הגדול בחכמה ובמספר מקודמו יכול לחלוק עליו. לפיכך, עיקר המאמץ היה והינו לשמר את מה שיש. הדברים ישובו למסלולם התקין בימות המשיח. עוד חזון למועד.

    ב. יש מחלוקת בין חכמים האם ההגיון התורני נבדל מההגיון הטבעי, או שמא ההגיון התורני הינו קומה מעל ההגיון הטבעי. מכל מקום, אי-אפשר להבין ולו במעט את ההגיון התורני ללא יגיעה מתמדת בתלמוד תורה ו/או קיום מצוות לשם שמים בכוונה גדולה.

    ג. מודרניות איננה רק המאתיים-שלש מאות השנים האחרונות, אלא תפיסה מסוימת בתרבות המערבית שהתעוררה בתקופות שונות בהיסטוריה, כגון בחצי השני של המאה החמישית לפני הספירה באתונה, בימי הביניים המוקדמים, בתקופת הרנסנס, ועוד. ההבדל העקרוני בין התקופה המודרנית להתעוררויות הקודמות של המודרניזם הוא התיעוש, התקשורת ההמונית, והטכנולוגיה. הרומנטיקאים המאוחרים והפוטוריסטים החזיקו באידאולוגיה שהמדע המודרני לכשעצמו ייצור עולם טוב יותר. רוב חכמים אומות העולם היו פחות אופטימים וניסו להבין את הדברים באופן כללי יותר. לדוגמא, המאמר "העין והרוח" מאת מרלו-פונטי, מגדולי הפילוסופים המודרנים.

    ד. האבחנה המסורתית המקובלת בישראל ובאומות העולם הינה שהגבר הוא רוח ושכל והאשה היא נפש ורגש. לכן כוחו של הגבר גדול מכח האשה בתלמוד תורה, וסגולת האשה גדולה מסגולת הגבר בנבואה. מאחר שלימוד גמרא הינו מקצוע שכלי, נשים הלומדות גמרא עלולות להתרחק מטבען המשלים את תכונות האיש. כתב הראי"ה קוק:
    ו"התכונה של האשה היא בנויה להיות הולכת ומתפתחת דוקא מתוכיותה, בלא
    עמל של ספרים, וכל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות. כל קלקולי החיים באים ועל כל פנים רבים מהם מזה שהאיש רוצה ללבוש בגדי אשה, לגדול מאליו כצמח השדה, במובן הרוחני והמעשי והאשה חפצה ללמוד ולכבש. יבואו ימים ויכיר העולם את עיוותתו, ויחזיק כל מין במידתו, ואז יהיה לנו מין אנושי ממוזג, שהטבע הבריא כשלעצמו מצד האם והופעת רוח הפועל והמחפש מצד האב, שניהם יכללו את יפיו".

    אהבתי

    1. יהושע שלום,

      כתבת ש-'תורה הינה מעל הזמן'

      לגבי א: אתה רוצה להביא שמץ של הוכחה או הסבר לטיעון המופרך הזה?

      לגבי ב: 'ההיגיון התורני' הוא ביטול ההגיון האנושי. ה-'יגיעה מתמדת בתלמוד תורה ו/או קיום מצוות לשם שמים בכוונה גדולה' זה התירגול המעשי של להיות רובוט

      לגבי ג: שוב הטיעון הזה שהמודרנה זה לא משהו חדש ושזה בעצם זה טרנד חולף ובסוף כולם יראו את אמיתות התורה מעל הזמן, המדע ושאר החרטא-ברטא?

      לגבי ד: ניסוח מסורבל לתקווה השוביניסטית הישנה שה-'האישה תדע את מקומה' ואז הכל יבוא על מקומו בשלום וזה אפילו מקרב את הגעת המשיח.

      חמודי, אתה רובוט קטן ועד שלא תפתח את המודעות לזה שאתה רובוט לא תדע שאתה רובוט ותמשיך לפלוט אותו אותו אלגוריתם מיושן של לפני 1,500 שנה

      אהבתי

      1. תשובות:

        א. הקב"ה ברא את העולם בעזרת התורה ולכן התורה מעל הזמן.

        ב. ההגיון התורני איננו ביטול של ההגיון האנושי, שדרך ארץ קדמה לתורה. יגיעה מתמדת בתורה ועשיית מצוות בכוונה, זה בדיוק ההיפך מלהתנהג כמו רובוט. האם האדם המודרני איננו מתנהג כמכונה יחסית לתקופות פחות גשמיות ויותר רוחניות בהיסטוריה האנושית?

        ג. הטיעון שהמודרנה היא זרם בתרבות המערב הקיים עוד מימי קדם הוא טיעון הנפוץ אצל חלק מחכמי אומות העולם.

        ד. אדרבא תקרא שוב את דברי הראי"ה קוק. הוא כתב שגם האיש צריך לדעת את מקומו וגם האשה צריכה לדעת את מקומה על מנת שישלימו זה את זה והאדם, כל אדם, יהיה מתון ומאוזן.

        אהבתי

        1. קושיות:

          א. הקב"ה לא צריך עזרה, הוא הרי האלוהים האינסופי והבלתי מוגבל, לכן הרעיון שהאל צריך עזרה הוא מופרך כי המשמעות היא שאם לא הייתה את העזרה של התורה, הבורא לא היה מצליח לברוא את העולם.

          אם היית לומד קצת רמב"ם היית יודע שלא ניתן לתאר את האל במושגים אנושיים וגם לא במושגים חיוביים (רצה / התכוון / ביקש וכן הלאה) והדרך היחידה לתאר את האל היא במושגים שליליים (הוא לא אנושי / הוא לא כך והוא לא אחרת)

          גם אם זה היה נכון (קב"ה ברא את העולם בעזרת התורה) לא מובן איך קפצת למסקנה ש-'התורה מעל הזמן'

          ובכלל, היות ולא חווית את אלוהים ואין לך שום מושג מהו אלוהים, כל טיעון שיש בו את המילים 'אלוהים / הבורא / הקב"ה וכן הלאה' הוא מיסודו טיעון שגוי

          טיעון ללא הוכחה שלא ניתן לסתור אותו, לא ניתן להוכיח אותו ולא ניתן לערוך בו ניסוי אינו טיעון אלא מילים בעלמא כמו 'האל קקמייקה ירק את היריקה הקדושה ונוצר העולם'

          ב. 'דרך ארץ' זה לא היגיון ולדעתי אין לך מושג מהו היגיון ואיך משתמשים בו

          אתה לא מבין שרובוט = פעולה ללא מודעות ואכן (כהכללה) האדם המודרני מתנהג בחוסר מודעות אבל לאורך ההיסטוריה היו עליות וירידות של מודעות וזה לא קו רציף של 'ירידת הדורות' (עוד שטות של דתיים שמונעת ביקורת מודרנית, יענו אנחנו לא חכמים מספיק כמו ה-'חכמים' של פעם)

          ג. בקיצור גם אתה חושב שהמודרנה היא טרנד חולף ובסוף כולנו נחזור ברינה ובשמחה לתפיסת ההלכה של לפני 1,500 שנה ותאמין לי שניסיתי, אבל לא ראיתי בהיסטוריה האנושית חזרה מודעת לאחור מתוך בחירה (ולא מלחמה למשל)

          העסק הולך קדימה והדתיים מנסים למכור לנו שה-'אמת האלוהית' מצווה אותנו ללכת אחורה ולמרות שזה לא הגיוני, בסוף נבין למה

          מה אני אגיד לך? רעיון מבריק

          ד: אתה עדיין שוביניסט, רק מנומס

          ואם האישה לא רוצה / לא מסכימה / לא מוכנה 'לדעת את מקומה' ודווקא רוצה ללמוד / ליצור / לעבוד בלי קשר לשטויות האלה של 'המקום הנכון'?

          אז אתה 'תנחה' אותה ל-'מקומה הנכון'?

          גבר שיודע את מקומו ואישה שיודעת את מקומה, הדגש הוא על הידיעה, כלומר מודעות אבל לך אין שום משוג על מה אני מדבר אבל בקיצור נגיד לך שאתה פשוט לא מבין מה הרוב קוק כתב.

          אהבתי

          1. מרטין, זה שאתה מגדף את רעך איננו מעיד שהצדק עמך.
            בתגובה לדבריך:

            א. נאמר במדרש תנחומא פרשת בראשית: ובתורה נתייעץ הקב"ה בבריאת העולם. אין הכוונה עצה במובן אנושי, אלא שהעולם נברא כדי שהאדם יקיים את התורה. התורה נצחית, ומהבחינה הזאת התורה מעל הזמן. הכרת ערך התורה איננה יכולה להיות מוגבלת לחויה, שחויה קשורה בחושים ובעולם הזה, אלא לידיעת האלקים שהינה עניין שכלי, כפי שכתב הרמב"ם בתחלת ספר המדע: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא. וכך הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת הימצאו".

            ב. הגיון בלשון הקודש פירושו מה שהוגים בו. ירידת הדורות פירושה שככל שמתרחקים ממעמד הר סיני ישנה ירידה בידיעת התורה הנמסרת מדור לדור.

            ג. המודרנה היא זרם בתרבות המערב, שיש בו דברים טובים ודברים לא טובים. להעריץ את המודרנה זו אלילות.

            ד. אף אחד לא אמר שאסור לאשה ללמוד, ליצור, להתפרנס. אדרבא מותר לאשה ללמוד לימודים המתאימים לה, ליצור אם יש לה כשרונות יצירתיים, וחובתה להתפרנס כמו כל אדם. הנשים המודרניות, מרגע שקיבלו זכויות אזרחיות שוות, החלו לחקות את הגברים, והתוצאה בלבול. ידיעה הינה השגה שכלית ומודעות פעולה נפשית. אמנם מדויק יותר לומר שגברים צריכים לדעת את מקומם ונשים להיות מודעות לתפקידן. מכל מקום, כבר נאמר: שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל.

            אהבתי

  12. לדעתי ההתחמקות של ר' ליכטנשטיין מלהביע עמדה באשר להתקדמות העולם איננה נובעת מפחדנות אלא מעקרון כללי יותר שמסרב בתוקף לפרש את ההיסטוריה. יש מאמר יפה של הרב חיים נבון (כמדומני מהתלמידים המובהקים של ר' ליכטנשטיין) על הא-היסטוריות שגישתו של הרב סולביצ'יק .

    http://www.daat.ac.il/daat/maamar.asp?id=138

    אגב כמה שהגישה הזו בעייתית היא עדיפה על הגישה ההפוכה הרווחת בקרב תלמידי הרב קוק שלא רק שיודעת להעריך את כיוון התקדמות ההיסטוריה ולפרש את 'אמות עיתנו' אלא אף יודעת בלי הרבה ספיקות לפרש את מקומה של כל ידיעה במהדורת החדשות האחרונה בתהליך גאולת ישראל ולהסביר את תפקידו ההיסטורי-אלוהי של העם הפלסטיני וכדו' http://www.bmj.org.il/files/1831290075355.pdf

    אין לי כרגע פנאי לחפש אבל מסתובב באינטרנט חליפת מכתבים בין הרב ליכטנשטיין לרב אברהם שפירא (בעצם לאחד מתלמידיו) שעוסק בשאלת סירוב פקודה בהתנתקות ונוגע בדיוק בסוגיה הזו של מניין לך היומרה לפרש את מאורעות זמננו וכו'

    ציטוטים נבחרים מהמאמר על הרב סולוביצ'יק (הפסקה השנייה היא דברי הרב עצמו)

    מתמטיקה, מדע, פילוסופיה, תיאולוגיה, ספרות – אלו תחומי התרבות המערבית שמושכים אותו. מצד שני, הוא אינו משתמש כלל בידע ההיסטורי המודרני. לכן, כאשר הרב סולובייצ'יק לומד טקסט יהודי, אם תלמוד ואם מקרא, גישתו היא מסורתית לחלוטין

    תמיד השתתפנו בצער העגונה האומללה, ומשום עיגונא הקילו בה רבנן. ברם, כשרב יושב ודן בשאלת עגונה, הוא מכריע בבעיה זו לא בלחץ רגש הסימפטיה, על אף העובדה שרחמיו נכמרו על עלובה זו, כי אם על פי עקרונות עיוניים-הלכיים

    הרב סולובייצ'יק השווה זאת לאדם השואל איך עובדת פצצה גרעינית, ובתשובה מספרים לו על הנסיבות ההיסטוריות של פיתוח הפצצה הגרעינית הראשונה. המידע הזה יכול להיות נכון, אמר הרב סולובייצ'יק, אך אינו עונה על שאלתו של אותו אדם. באותה מידה יכול להיות שנסיבות היסטוריות הובילו לכך שחכמינו צידדו במבנה הלכתי מסוים, ולא במבנה הלכתי אחר, בכל הנוגע לדיני מחיצות סוכה. אך לגבי לומדי התורה זה אינו משמעותי: הם צריכים לנתח וללבן את המבנה ההלכתי שנתקבל, ולא את הנסיבות שהובילו לבחירה בו

    אהבתי

  13. תומר היקר,
    עם כל ההתלהבות שלך מן הפרופגנדה הדתית-ליברלית של הרב הרטמן, ולעומתה – ההסתייגות מן השמרנות של הרב ליכטנשטיין – כדאי לחשוב לא רק על השאלה 'איזו פרדיגמה אני מחבב יותר' (אישית, אני נתון היכנשהו בין שניהם), אלא איזו תורמת יותר לעולם הדתי (ומתוך כך לעולם בכלל) במבחן המציאות. את חשבון הנפש של חברים-עמיתים לאגפים הליבראליים של הציונות הדתית לא אני צריך לעשות (כבר חטפתי על כך בעבר), ואף איני רוצה להצטייר כמי שיורק לבור שממנו הוא שותה. אבל המציאות המטרידה היא, שהליברליזם הדתי הירושלמי לא מצליח לייצר אלטרנטיבה תורנית ממשית; אם בגלל חולשתו, אם בגלל חולשת נמעניו שמחוץ למחנהו, ואם בגלל שניהם. זו נקודה שדורשת תשומת לב רגישה. תלמידי הרב ליכטנשטיין פועלים בתוך העולם הדתי, ורובם הגדול מקדש שם שמים באהבת האדם באשר הוא אדם; תלמידי הרב הרטמן פועלים במרחב קטן של משוכנעים ממילא, שלא מן הנמנע כי מחר בבוקר יפנו להם עורף (שוב, ממילא) ויעזבו את העולם הדתי. ביקורת הנאורות – כפי ששמעתי לאחרונה בעל פה מאחד מדובריה המובהקים – אינה צריכה להסתייג מערכי הנאורות, אלא להצביע על כשליהם. ויש כאן, במחילה, וואחד כשל. אם תזהה אותי, תוכל לפנות אלי ישר במייל.

    אהבתי

    1. איתי שלום,
      לא זיהיתי אותך, אבל זיהיתי אמת בדבריך. נכון, לרב ל' השפעה גדולה הרבה יותר על האורתודוקסיה בארץ. רק לא הבנתי מה הכשל שאתה מצביע עליו במשפט הלפני אחרון.

      אהבתי

    2. זה מעניין. לפני משהו כמו עשר שנים כתב הרטמן עצמו (ובעוונותי אני לא זוכר את שם הספר) שההבדל בין הפסיקה ה"נאו-אורתודוכסית" שהוא מייצג לבין הפסיקה הקונסרבטיבית הינו גם קצב ההתקדמות (כלומר – האורתודוכסים יכולים להגיע לכל פסיקה שהגיעו אליה הקונסרבטיבים אך זה יקח יותר זמן) וגם בכך שהפסיקה הקונסרבטיבית פועלת בריק – כנסת הרבנים מוציאה תשובות הלכתיות סדורות ומפורטות אך זהו למעשה תרגיל אינטלקטואלי גרידא כי אין למעשה מי שרואה את התשובות האלו כמחייבות. נראה שאתה טוען כאן טענה דומה לגבי הרטמן עצמו.
      מה שעוד מעניין כאן, אם כי לא חדש, קשור לגבולות החברה ה"דתית" בישראל – כמו שכתבתי בתגובה הראשונה שלי כאן, נראה שהרטמן יצא מגבולות המובלעת האורתודוכסית בישראל, והשאלה היא למה, ומי למעשה הוציא אותו ממנה. לא ראיתי קולות רבניים מפורשים שמוקיעים אותו (וזה גם מעניין. הרב שרלו, למשל, מושך הרבה יותר אש בעוד הוא ממוקם משמעותית ימינה להרטמן), אבל בשיח הציבורי הציוני-דתי הוא זוכה להתעלמות במקרה הטוב ולהתייחסות מזלזלת במקרה היותר נפוץ.
      כבר טענתי בעבר שגבולות המובלעת הציונית-דתית מוכתבים לא על ידי הרבנים אלא על ידי הציבור, וממילא לא על נושאים הלכתיים גרידא אלא יותר על סוגיות חברתיות. נראה לי שהמקרה פה הוא דוגמה לא רעה לתופעה הזאת.

      אהבתי

  14. תומר,
    אני לא חושב שהצגת את דעתו של הרב ליכטנשטיין וסולובייציק בצורה מדויקת.
    אם לא היה כה מאוחר הייתי מפרט יותר, אולם בקיצור, אין הם מתנגדים לשינוי כעניין שבעקרון. הם מתנגדים לשינוי שמגיע ממקומות מאד מסוימים, ובשלבים מסוימים.
    לפני זמן מה למדתי בעיון קל את ההתפתחות של הלכות ייבום באלף השנים האחרונות, ואני חושב שזו דוגמה מובהקת. כיצד ניתן להסביר את המהלך הכל כך דרסטי שיש בביטול מצוות הייבום על ידי ר"ג? או באיסור נישואין עם שתי נשים? האין אלו תקנות "מוסריות" לכאורה?
    וכיצד הן עולות בקנה אחד עם התפיסה המוצגת?

    הנקודה היא, ששינוי הופך להיות לגיטימי, לא כאשר משתנים הזמנים ומגמות העולם, אלא כאשר משתנה האדם. הרבה מהנקודות המצוינות, על אף הנוכחות הרבה שלהם בשיח הליברלי, אינן עולות כדי שינוי במושא ההלכה – האדם. תמיד היו ותמיד יהיו "נפגעי הלכה", אני חושב שבמידה מסוימת כל אדם דתי נפגע מדתיותו במקרים מסוימים.
    אולם חז"ל מלמדים אותנו כי אחרי רבים להטות. אף גבולותיה של ארץ ישראל מוגדרים על פי הרמב"ם ככיבוש רבים שנעשה מדעת רוב ישראל (הלכות תרומות). האדם משתנה כאשר דעת הרוב משתנה, וזהו אינו יסוד אוטיסטי. למרבה הצער, תפיסות העולם המגדריות לדוגמה (שאני שותף להן) עוד לא הגיעו לעוצמה אשר מעידה על שינוי אנושי.
    השינוי עליו מרבים לדבר בחוגים מסוימים, אך מעטים באמת מפנימים הוא עוד לא שינוי מהסוג אשר נותן לגיטימציה לאותם מהלכים של הרטמן. שינויים מבשילים בתודעה של אנשים ובפרקטיקת היומיום, וידוע שההלכה משאירה מקום רב לפעול בגבולותיה ביצירתיות אקספרימנטלית, ולפתח תודעה שונה.
    איני חושב שההלכה צריכה להגיב לשינוי בשיח. בעידן האינטנסיבי של המדיה והתקשורת שינויים אלו פועלים ומגלים עצמם בעוצמה ומבשרים על שינוי מתקרב, אך לא תמיד הם באמת חושפים שינוי מהותי. במקרים רבים רעיונות אלו עצמם אינם בשלים. גבולותיהם והיקפם לא תמיד ברורים, וקשה להבחין בין רעיונות מעניינים וחדשנות לבין אדם חדש. כאשר האדם יהיה חדש באמת ההלכה תשתנה איתו. שינויים רבים התחילו כך, ויתכן שגם זה בחלוף הזמנים יבשיל לכדי אותה תכלית. אולם בינתיים, צריך לזכור, שגם יש במנגנון זה להגן עלינו מפני עצמינו. ובמקומות בהם הוא אינו פועל – כמו לדוגמא כאשר אג'נדה פוליטית קיצונית זורמת בו, אנו רואים מדוע עקרונות אלו הם כה חשובים.

    אהבתי

    1. א.מ.א,
      אתה מציג תזה מעניינת, אבל ברור לך שהיא יכולה להתפס כאפולוגטיקה פשוטה – שהרי מי יחליט איזה שינוי הוא "מהותי" ואיזה הינו אופנה ותו לא? האם אכן "תפיסות העולם המגדריות לדוגמה […] עוד לא הגיעו לעוצמה אשר מעידה על שינוי אנושי", כאשר המהפכה הפמיניסטית שינתה את העולם המערבי לחלוטין, ובכלל זה את כלכלתו, נימוסיו, חוקיו, הפוליטיקה שלו (נשים בוחרות ונבחרות!) ואחוזי הילודה שלו? אתמהה.

      אהבתי

      1. תודה על התגובה.

        הדת וההלכה כמסגרת כללים הנועדו לשמר תכלית או אידאל מקורי ולהתאימו לחיי היומיום, בהחלט ראויים למערכת אשר תגן על על עצמה מפני עצמה.
        והגנה כזאת מתחילה מחזקה, שכל שינוי הוא אינו שינוי מספיק ראוי.
        נכון, במידה רבה תפיסות פמינסטיות זועקות את הפגיעה בנשים, אך ראינו כיצד תפיסות אלו מחלחלות לחיי הדת היומיומיים ומשנים אותם ללא הכר, ללא אותו שינוי הלכתי פרדיגמטי.נשות הציבור הדתי אינן מדוכאות, ואינן סובלות ממעמד נחות – לפחות לא באופן שונה מאשר שאר הנשים בכלל.
        אני חושב שהעוצמה של התנועות הפמיניסטיות והבשורה הטמונה בקרבן בהחלט חדרו וחודרים אל תוך תוכם של חיי ההלכה. וזה אף ללא אותו שינוי מיוחל.
        עם זאת, אני חושב גם שזו מטרה חשובה שלעצמה לפעול כמה שניתן כדי לשמר את המערכת הקיימת כמות שהיא בדיוק – זה אחד הערכים שאנו אמונים עליהם. כפי שעלינו לשמור שבת עד אשר קיימת סכנת פיקוח נפש, כך עלינו לשמור על מבנה ההלכה ועקרונות היסוד בה כל עוד ניתן – כל עוד ההלכה אינה סותרת את המהות והקווים המגדירים את האנושיות שבנו. חז"ל אמרו דברים רבים שאנחנו חייים בסתירה גמורה להם בהוראה ישירה של רבנים וכל זאת תחת העקרון לפיו כל עוד האדם אינו נפגע, ולא קיימת סתירה לעצם מהותו האנושית של האדם – עלינו לשמר.
        אני מאמין שבנקודה זו אנו נמצאים היום, חרף טענותיך, הפמינזם הוא מאד צעיר, ומאד מאד נרחב. הוא הביא להרבה מאד טוב וגם להרבה רע. יש בו זרמים רדיקלים ותרבותיים, אשר קורים לשינוי החוק, החברה, מוסדות המדינה, הפוליטיקה והשפה. אתה מבקש שינוי פרדיגמטי באותיות קידוש לבנה. אני חושב שאמנם האל וההלכה במרכז, אך גם האדם עומד לצידם, וכיום אף אחד לא יכול להצביע על מה ואיך צריך לשנות ומה, מה היקף השינוי? מה עוצמתו? עד לאן הוא יחדור? ובמצב זה לדעתי עלינו להמתין.

        "השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה" (ב"ק טו.)

        אהבתי

        1. א.מ.א,
          ראשית, אומר מיד שאני לא מזהה את אותה ישות שאתה מכנה "ההלכה". יש הלכות שונות של זרמים יהודיים שונים (כמובן, זה לא אומר שאי אפשר להבחין בשינויים גדולים או קטנים יותר ביחס למערכות הלכתיות שהיו בעבר).

          שנית, חשוב גם לומר שלא אתה, ואפילו לא אני בעצמי (ואני מעריך את עצמי מאוד), נחליט עבור נשים שונות מי מהן "אינן מדוכאות, ואינן סובלות ממעמד נחות" ומי דווקא כן. אם יש נשים שמרגישות מדוכאות על ידי מערכת הלכתית מסויימת, יש להן את כל הזכות לדרוש שינוי. כמובן שלך יש את כל הזכות להתנגד לשינוי, אבל אני חושב שזה לא רציני להתיימר להחליט עבורן האם הן מדוכאות או לא. למעשה, זה סממן מובהק של דיכוי.

          ועכשיו, מה הבעיה? שכמעט כל מערכת הלכתית יהודית שנמצא מונהגת אך ורק על ידי גברים. האם אתה באמת חושב שאין כאן משהו מעוות? ומה נעשה שעובדתית נשים רבות אכן חשות מדוכאות על ידי המצב הזה? האם תחליט עבורן שהן טועות?

          מה שנכון הוא שהפמיניזם אכן מהווה אתגר קשה, אולי קשה מנשוא, עבור האורתודוקסיה היהודית. כתבתי על הסיבות לכך כאן: https://tomerpersico.com/2011/11/01/danger_of_feminism/

          אהבתי

          1. תומר,

            קודם כל, שוב תודה על תגובתך.

            ראשית, לא התיימרתי או ניסיתי לקבוע אם נשים מדוכאות או לא. כל מה שאמרתי שיש להפריד את הדיון הפרגמאטי האם נשים נפגעות או לא ומה ניתן לעשות, מהדיון הנורמאטיבי העמוק ביחס הפמיניזם לעקרונות ההלכה (ההלכה שאני ואתה נסכים שהיא הלכה).במילים אחרות, בתאכלס התפיסות הפמיניסטיות מחלחלות ומשפיעות על החברה הדתית. לשיטתי מקורן של התפיסות השוביניסטיות הוא בתרבות ולא בדת, ראה לדוגמא את ההבחנה בין מספר פוסקים מעדות מזרח לרב אהרון קוטלר (גדול ראשי הישיבות הליטאיות לכל הדעות)ששלח את בתו ללמוד באוניברסיטה. ואיני חושב שניתן להביט על הציבור החרדי-חסידי במאה שערים כדוגמא. התפיסות השוביניסטיות שם כרוכות בקשר עמוק בתפיסות התרבותיות של המאה ה 18. ומלבד זאת, אז נכון, מספר חיילים דתיים יצאו בזמן שירת נשים בטקס בצבא, אבל מאה דוסים אחרים שהיו שם נשארו לשבת. כך למשל אמרת כי :"נקודת המבט של האישה מעולם לא נלקחה בחשבון", אולם, עיין ערך דעתו של אחד הרבנים האורתו' למהדרין שאמר בעלון שבת אחד כי אסור היה להם לצאת מפאת כבוד הבריות (אשר דוחה את…). אז רב חשוב אחד אמר כי אשה לא יכולה להיבחר בועדה, וכנגדו רבנים אחרים התירו. במילים אחרות, מבחינה פרגמטית, לטעמי התפיסות הפמיניסטיות חודרות ומעצבות את חיי היומיום בעולם ההלכה וביומיום "הדתי" באותה עוצמה והשפעה שבה הן מעצבות את תודעת שאר העולם.

            הנפקא מינה העיקרית ביני לבינך, היא כי במישור הנורמאטיבי אתה מבחין בקונפליקט ואני רואה זאת כחלק מתהליך. אני חושב שמבחינה נורמאטיבית, העובדה שצריך לקבל היא שלהלכה יש את הקצב שלה, ואת החשדנות שלה, ואני מוכן לקבל זאת. כי אם לא היתה היא כזאת הרי כולנו היינו שבתאים היום. הרי מנהיג הציבור החרדי דהיום נולד במאה שעברה, האם אתה באמת סבור שתהליכים לא ישתנו? שהעולם לא ישתנה וההלכה בקצב ובאופי שלה איתו? הרבה מהטענות השוביניסטיות מופנות אל עבר הציבור החרדי בעיקר, וזה בעיניי דומה להפנות אצבע מאשימה לעבר. זה פשוט לוקח זמן.

            אתה שואל האם אין זה מעוות בעיניי שמערכת הלכתית מונהגת רק על ידי גברים? האם אין זה מעוות בעיניך שגבר אינו רשאי להביא עצמו לפורקן מיני לבדו ואילו אשה כן? (ורק נדמיין את קיתונות הזעם שהיו נשפכין אם המצב היה הפוך) וכך עם כל הכבוד, להתפלל שלוש תפילות בציבור ביום זה לא ממש מתנה שמפנקת אותי (בייחוד בשבת בבוקר). ההלכה מבחינה בין גברים לנשים, בעיניי הנטל על הגברים הוא קשה יותר, וחז"ל סיגלו לעצמם לשון המאדירה את תפקידו של הגבר כדי לסייע לו במה במוטל עליו. המערכת ההלכתית לדעתי צריכה לפעול לאט ובזהירות, כפי שהיא עושה. שינויים מתחילים בשוליים – בחיי היומיום ומתגלגלים לאט לתוך גופה של ההלכה, ואני רואה בכך תהליך בריא.
            אתה מדבר על הנהגה גברית? קתרין מקינון לדוגמא, מגדולות ההשקפה הפמיניסטית טוענת כי אין דבר כזה יחסי מין בהסכמה – יחסי מין תמיד נכפים על האשה. האם זו השקפה שאתה חושב שההלכה צריכה לבלוע? ומדוע לא? מהם הגבולות בהם על המערכת ההלכתית לחבק את תפיסות העולם? וככל שמעמדה של האשה יעלה בחברה הדתית (כפי שהוא עולה כל הזמן) כך תתעצב המסגרת הראויה.

            על כן, אני טוען, השינויים בעולם ההלכה מתרחשים לאט ובזהירות, הרבה יותר לאט. אומות העולם לא צריכים לשרת כדוגמה בעיניי אלא כמעבדה בעזרתה ניתן לבחון את הגבולות מחדש, כפי שנעשה בשיח הפמיניסטי הער בציבור הדתי. השינויים יתרחשו כאשר יגיע זמנם, כאשר האדם ישתנה והגבולות יתבררו.

            אהבתי

            1. נקודה נוספת שאני מרגיש שפספסתי.
              הפמיניזים דורש שינויים מערכתיים כדי להביא לשינוי בתפיסה. זהו תפקיד שלא ניתן להטיל כל ההלכה. ההלכה היא אינה אינסטרומנט, תפקידה הוא אינו לשנות את המצב הקיים אלא לשקף אותו. ואם לרוב הגברים המושפעים מתרבות שובניסטית לא יהיה נוח היום להתייעץ עם רבנית בנושאים הלכתיים, אז ההלכה לא צריכה להתיר זאת. לא כי זה נכון וצודק אלא כי זהו טבעם של אנשים. כאשר התרבות תשתנה מבפנים והאנשים ישתנו איתה אזי יהיה בכך מספיק להביא לשינוי.

              אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s