אפיקורוס, מרקוזה, אייפון: על תשוקות מומצאות ואושר אמיתי

עד לפני כשלוש-מאות שנה, היה מובן מאליו בעולם המערבי שכדי להגיע אל הנשמה, יש צורך לדכא את הגוף. שני אלו נתפסו כמנוגדים זה לזה, וזאת על פי הדואליזם ההלניסטי שהציב זה מול זה את החומר והרוח, כאשר האחרון עליון ונשגב, והראשון נחות ושפל. סגפנות היתה בון-טון, ועינוי עצמי נחשב ראוי להערכה.

תהליכים תרבותיים שונים (השחרור מהתלות במסורת, נפילת ההיררכיה האריסטוטלית, עליית המחשבה המדעית והערצת הטבע על חוקיו) שינו את התפיסה הזו בצורה דרמטית, וכיום מובן לנו מאליו שכל אדם זכאי – אם לא ממש חייב – לעשות הכל כדי להנות מהחיים.

אבל נראה שמקיצוניות אחת, שודאי לא היתה בריאה במיוחד, עברנו לקיצוניות שנייה, בה אנחנו עסוקים רוב חיינו ברדיפה אובססיבית אחרי חוויות. במקום לענות את עצמנו, אנחנו מנסים בצורה כמעט נוירוטית לספק את עצמנו, לענג את עצמנו, להפוך ל"מאושרים". דווקא משום כך הגותו של אפיקורוס חשובה לזמן הזה – וכי מי מומחה בהנאות החיים יותר ממנו?

כפי שראינו ברשימה האחרונה, אפיקורוס לא היה הדוניסט גס רוח ולא הטיף לנהנתנות משולחת רסן. להפך. כאמור, אפיקורוס מציג בפנינו פילוסופיה שהיא דרך חיים, או מה שהיינו מכנים היום, דרך רוחנית. בכך הוא שותף לפילוסופים אחרים מאותה תקופה. באופן כללי טעות היא לראות בשיטות הפילוסופיות העתיקות רק ציור של מפות אינטלקטואליות – מטרתן היתה שינוי עמוק של הדרך בה אנו חיים, שינוי שנובע מתוך הבנה החדשה ונכונה של המציאות, אך לא מסתיים בה.

ספר נוסף שתורגם ממש עכשיו לעברית מציג את הרעיון הזה מפי אחד החוקרים הגדולים של הפילוסופיה העתיקה, פייר אדו (Pierre Hadot). הספר, מהי הפילוסופיה העתיקה?, תורגם על ידי רון ניולד, שבאחרית הדבר שהוא צירף לספר מסביר כי:

עבור אדו, הפילוסופיה במובנה העתיק אינה שיח תיאורטי שקיים לעצמו, כי אם שיח תיאורטי שעומד מאחורי מערכת של פרקטיקות שנועדו לשפר את מצבו הרוחני של האדם ולהכין אותו לחיים על פי עקרון אוניברסלי של אמת ושל טוב. הוא גילה שהכתבים הללו אכן אינם מנסים לפתח שיטה אלא להשפיע על הקורא, לחולל בו שינוי. לשם כך הם משתמשים בכל האמצעים הרטוריים והספרותיים שברשותם. המטרה העיקרית שלהם היא הקונברסיה – המרת דרך החיים של התלמיד שאמור להתחיל לחיות על פי האסכולה הפילוסופית שאליה הם משתייכים.

סוג כזה של פילוסופיה נפוץ מאוד במזרח כמובן, והרי הרבה מההינדואיזם והבודהיזם מוקדש לטרנספורמציה שתורות אלה אמורות לחולל בתודעתו של הפרט. הגות מסוג זה היתה גם נפוצה בצורות שונות בזרמי הגנוזיס, ובנצרות העתיקה (למשל אצל אווגריוס פונטיקוס), אבל עם התבססות הכנסייה הקתולית במערב היא נדחקה יותר ויותר אל התחום האיזוטרי, כלומר אל המיסטיקה הנוצרית, הקבלה וצופיות.

כיום היא חוזרת בגדול, בקמבק שמאיים ומשנה בצורה עמוקה, מבפנים ומבחוץ, על ואת הדתות המונותאיסטיות. שכן בעוד המונותאיזם, באלפיים השנים האחרונות לפחות, היה ברובו ממסד קהילתי-עממי, דגל בסמכות הטרונומית והתבסס על מבנה היררכי; ה"דרכים הרוחניות" האלה פונות אל הפרט, מכוונות אותו אל פנימיותו, ומעניקות לו (בצורות ובמידות שונות) את הסמכות על הקשר בינו לבין האל. האדם, בקיצור, לא נדרש להאמין ולציית, אלא לחקור ולדעת.

השוק הקפיטליסטי וצרכינו הכוזבים

כפי שכתבתי ברשימה הקודמת, חץ הרעיונות האפיקוראי מפלח את ההיסטוריה של המערב, בעיקר מאז עידן הנאורות. כבר ברפורמציה הזהיר מרטין לותר מפני נהיה אחרי הדעות "האפיקוראיניות", וזו אכן זכתה לנוהים רבים, החל מתומס הובס שראה את האדם כיצור חומרי גרידא, נתון לחסדי הטבע ואחיו-יריביו. הוגים נוספים (כמו דיויד יום, ג'ון סטיוארט מיל, בנג'מין פרנקלין, קארל מרקס) שתו, במודע או שלא במודע, ממעינותיו הצלולים של אפיקורוס, וכיום, כאמור, הזרם האפיקוראי התת-קרקעי פרץ והתאחד עם מקבילותיו המזרחיות בתרבות הרוחנית של הניו-אייג'. (ולפעמים הוא גם מופיע כך סתם בתרבות הכללית – ראו למשל טקסט אפיקוראי לעילא של אלון עידן מלפני חודש.)

פעם היה ספר כזה אני רוצה כאן להתייחס לכמה הבחנות אפיקוראיות של הרברט מרקוזה, מההוגים החשובים של המאה העשרים, חבר אסכולת פרנקפורט הניאו-מרקסיסטית (ובמקרה גם יהודי). מרקוזה היה ההוגה החביב על "תרבות הנגד" האמריקאית, וסיפק לאותה תנועה מהפכנית את הגרסה המנומקת לצורה בה "הממסד" ו"התעשייה" שוטפים את מוחם ומשעבדים את תודעתם של ההמונים. כהמשך להגותו הגאונית של מרקס, עמד מרקוזה על הצורות בהן הקפיטליזם "מחפצן" את החיים, כלומר הופך הן את תוצרי העבודה שלנו והן את עצמנו לחפצים, ל"דברים", ומביא לניכור בין בני האדם ובינם לבין עצמם.

הנה פסקה אפיקוראית-מרקסיסטית טיפוסית (מתוך האדם החד-ממדי, עמ' 22):

אנו יכולים להבחין בין צרכים אמיתים לכוזבים. צרכים "כוזבים" הם אלה המוטלים מגבוה על הפרט בשם אינטרסים חברתיים מיוחדים, הבאים לדכאו: הצרכים המנציחים את העמל והיגיעה, את התוקפנות, את המצוקה ואת אי-הצדק והעוול. סיפוקם עשוי להיות מהנה ביותר עבור הפרט, אך הנאה ונחת אלו אינם בגדר מצב שיש לשמרו ולהגן עליו, אם הוא מסייע לבלימת התפתחותה של היכולת (של הפרט הנדון ויכולתם של אחרים) להכיר בחולי בו נגוע המכלול כולו ולעמוד על הסיכויים לרפאו. התוצאה היא הרגשה טובה בעיצומה של אי-נחת. מרבית הצרכים שחשים אנו – הצורך להתפוגג, להתבדר, לנהוג ולצרוך בהתאם למודעוֹת הפרסומת, הצורך לאהוב ולשנוא מה שאחרים אוהבים ושונאים – שייכים לקטגוריית הצרכים הכוזבים.

כמו אפיקורוס, מבחין מרקוזה בין צרכים אמיתיים לכוזבים. כמוהו הוא תולה את התמכרותנו לכוזבים בחוסר דעת, אולם שלא כמוהו הוא תולה את חוסר הדעת בכוונת מכוון של התעשייה הקפיטליסטית, כלומר בצורך (ההולך וגובר) של היצרנים למכור. אלו משכנעים אותנו שאנחנו צריכים דברים שאין לנו בהם כל צורך, כלומר ממציאים ומעוררים בנו צרכים כוזבים.

האין זה נכון? האם אנחנו לא מרגישים – באמת, בצורה אקוטית – שאנחנו צריכים דברים שאנחנו לגמרי לא צריכים? לא זאת אף זאת: האם אין פעולת הקנייה עצמה – לא רק של משהו שאנחנו לא צריכים, אלא הפעולה גופא – הפכה לצורך עבורנו? עבור מרקוזה לכך מוביל השוק הקפיטליסטי בצורה בלתי נמנעת:

הכלכלה הקרויה צרכנית ומדיניות הקאפיטאליזם התאגידי בראו טבע שני לאדם, הקושר אותו ליבידינלית ותוקפנית אל התצורה הסחורתית. הנהיה אחרי הקניין, הצרכנות, הטיפול במכשירים ובאביזרים למיניהם וחידושם המתמיד של הכלים, המכונות והאביזרים, כל אלה המוצעים לציבור ונכפים עליו לשמשו, אפילו במחיר הרס עצמו, הפכו לצורך "ביולוגי" במשמעות שהוגדרה זה עתה [כלומר שאם לא סופקו יובילו להפרעות בתפקוד האורגניזם – ת.פ.]. טבעו השני של האדם נלחם נגד כל שינוי העלול להפריע או לבטל את תלותו בשוק – שנמלא ונדחס יותר ויותר בסחורה – והעלול לחסל את קיומו כצרכן המבלה את עצמו בקנייה-ומכירה. הצרכים שמוליד משטר זה הינם מייצבים ושמרניים באופן בולט; הקונטררבולוציה המעוגנת במבנה היצרי. (מסה על השחרור, שם, עמ' 236)

במילים פשוטות, הקפיטליזם נכנס לנו לתחתונים. במילים קצת פחות פשוטות, ההגיון של השוק החופשי עושה מאיתנו מכונות צריכה, והופך אותנו לאגני השתוקקות התלויים לצורך סיפוקם בשוק ורוצים להיות תלויים בשוק. וזה באמצע שנות השישים, כשעוד לא חלמו על אייפון.

איך, אם כן, נצא לחופשי? בפשטנות מסוימת ניתן לומר שמרקוזה בונה על תהליך האוטומציה, עם התפתחותה הלא-ליניארית של הטכנולוגיה, שייתן לאדם יותר זמן פנוי. הזמן החופשי חיוני לצאתו של האדם לחופשי. כאשר ירבה הזמן החופשי "תהא זו ההתעלות ההיסטורית לעבר ציביליזציה חדשה"(האדם החד ממדי, עמ' 46). נאמן למסורת המרקסיסטית מרקוזה לא מתאר איך בדיוק ייראה אותו חופש (וכי איך תודעות שבויות יכולות להבין חופש אמיתי מהו?), ומותיר את העניין בערפל. כשנגיע, נדע.

התקווה והאתגר

נחזור לאפיקורוס. (תמיד חוזרים בסוף לאפיקורוס.) היווני הקדמון ההוא אולי לא התמודד עם שוק קפיטליסטי, אבל ידע, כאמור, להורות לנו להבחין בין תשוקות ושאיפות טבעיות ושאינן, הכרחיות ושאינן. אפיקורוס גם ידע לתאר את העונג העליון, אותה ataraxia שבה האדם הווה ומתהווה במודעות מלאה להוויתו והתהוותו.

אסוולד שפנגלר, שחזה בתחילת המאה העשרים את דעיכתו של המערב (וזכה פעם לתהילה רבה) אמר ש

אין שום דבר מגוחך ברעיון של סוקרטס, אפיקורוס, ובעיקר דיוגנס ישובים ליד הגנגס, בעוד שדיוגנס במטרופולין מערבית יהיה אדיוט חסר חשיבות.

מכך שאנחנו מוקפים היום בהוגים המציעים לנו לעבור תהליך נפשי שסיומו שחרור רוחני, אפשר להבין עד כמה התמזרח המערב במאה העשרים.

יחד עם זאת, האתגר שמוצג לפנינו היום הוא שפע חסר תקדים של צרכים לא-הכרחיים שמייצר עבורנו השוק הקפיטליסטי. מה שאפיקורס זיהה לפני 2300 שנה ומה שמרקוזה דיבר עליו לפני חמישים שנה התעצם כיום אלפי מונים והפך את התודעה שלנו לשדה קרב בין האמיתי למיוצר, בין הנצרך למצרך. ללא הבנה פשוטה של המציאות הזאת, וללא פיתוח תשומת לב ורגישות לתולָדותיה, אין למחאה חברתית כזו או אחרת סיכוי לשבור את ההגיון הבסיסי שהופך את החיים שלנו למוצר.

לללללל

  • השבוע יתקיימו שני ערבי עיון בהם אדבר. הראשון, היום בערב, לכבוד ספרו החדש של ד"ר משה ויינשטוק על תופעת העלייה לרגל לאומן. השני, לכבוד ספרו החדש של הרב עמית קולא על אמונה ורציונליות. בערבים ישתתפו גדולים וטובים ממני, וראו הלינקים לפרטים.
  • כמו כן, עם פתיחת עת הרישום לקורסים באוניברסיטה, אני מזמין סטודנטים וסטודנטיות מאוניברסיטת תל-אביב להירשם בהמוניהם לקורס שאתן (שפתוח לא רק לתוכנית למדעי הדתות אלא גם לחוג ליהדות, לימודי ישראל וכו'), שיהיה באמת – ותאמינו לי, אני יודע מה יהיה – פשוט מרתק. הקורס נקרא רוחניות העידן החדש ביהדות בת זמננו, והנה הפרטים.

20 תגובות

  1. תומר תודה על הכתיבה המתבוננת , המסננת והממצא מלשון מציאות שלך. אתה מיטיב להתבונן ולתפוש רעיונות מורכבים ולהגיש אותם לאדיוט כמוני.

    מתוך הדברים שהבאת מצאתי את הפיסקה המחברת בין הרעיונות הגדולים והרחוקים מהעבר אל הכאן ועכשיו והיא: "התודעה שלנו לשדה קרב בין האמיתי למיוצר, בין הנצרך למצרך. ללא הבנה פשוטה של המציאות הזאת, וללא פיתוח תשומת לב ורגישות לתולָדותיה, אין למחאה חברתית כזו או אחרת סיכוי לשבור את ההגיון הבסיסי שהופך את החיים שלנו למוצר."

    זהו בסיס המחשבה והמקור לסיבה שלי להתנגדות למחאה החברתית היום, אותה תודעה מעוותת בין האמיתי למיוצר בין הנצרך למצרך של מחברי המחאה שהם אינם מבחינים בה ואינם מסוגלים לתקן את חייהם אך מיטיבים לדרוש ולהאשים את האחר באושרם המועט .

    במקום כפי שכתבת על אותם פילוסופיות עתיקות : "מטרתן היתה שינוי עמוק של הדרך בה אנו חיים, שינוי שנובע מתוך הבנה החדשה ונכונה של המציאות, אך לא מסתיים בה."

    המחאה החברתית היום דורשת להמשיך לחיות בנהנתנות ובגרגרנות עד לא ידע.

    חבל לי מאד שאתה כותב על הדברים כל כך יפה ויחד עם זאת בוחר לחבק את המחאה החברתית כאילו אתה מנותק בין המחשבה לרגש, משהו שבעיניי הוא מצריך תיקון ושינוי .

    אהבתי

  2. רן, אתה ממהר לשפוט אותי ואת כתיבתי, אבל עושה רושם שאתה לא מכיר אותי ולא קורא את מה שאני כותב. הרי כתבתי, עוד בימי המחאה, שהיא בלולה מרצונות וצרכים רבים, ושרק מעטים בה מבינים מה השינוי הדרוש באמת (ראה כאן, מסוף יולי(!): https://tomerpersico.com/2011/07/27/importance_of_judaism/ ).

    יחד עם זאת אני לא חושב שצריך לפסול תופעה רק מפני שהיא לא מושלמת. אתה מוזמן לשבת בצד, שמור בטהרתך, נקי שיפוטי וביקורתי, ולחכות לרגע שבו ההמונים יתפקחו ויתחילו לדבר כמו הרברט מרקוזה. אני מעדיף לברך על מה שיש ולעבוד עם מה שיש. ומה שיש הוא לא מעט, ב"ה.

    אהבתי

    1. תומר, המחאה לא רק שלא מושלמת היא מעוותת מיסודה, היא מגיעה ממקום מלוכלך, מזוהם ובעיקר מלא שנאה וצרות עין, אין בה שום דבר טוב.

      וכן אני מעדיף לחכות לרגע שבו העם יתעורר ויפקח את העיניים מאשר להצטרף להמון מופרע וחולה בפסיכוזה חברתית.

      אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ועז אז אינני מצטרף לנביאי שקר.

      אהבתי

      1. כמו היהודים בגולה שישבו וחיכו למשיח במקום ללכלך את הידיים ולהים מדינה. כמה נוח.

        אהבתי

  3. אני רק הערה מתבקשת.
    "האם אין פעולת הקנייה עצמה – לא רק של משהו שאנחנו לא צריכים, אלא הפעולה גופא – הפכה לצורך עבורנו? " וזה נכון גם לפרקטיקות רוחניות. לפעמים יש תחושה שלא את התובנה/התפתחות/הארה/השלם-את-החסר אנשים מחפשים, אלא זו אותה תרבות צריכה שנהפכה לצורך.

    אהבתי

  4. תודה על סדרת המאמרים. היום (19.09) מנהל פרופ' יוסי זעירא,ראש הצוות הכלכלי של "המומחים" מטעם המחאה (לינק בסוף) ויכוח מעניין עם הפרשן הכלכלי הבכיר של "הארץ" נחמיה שטרסלר. הטיעון המרכזי של זעירא הוא, שאין זה הכרחי שגידול במיסים ובהוצאות הממשלה יגרום לפגיעה ב"צמיחה".
    מה שנקרא אצל הכלכלנים "צמיחה", הוא בעצם גידול מתמשך בניצול המואץ של ערכי הטבע ושל כוח האדם. המשך התהליך שבו הופך האדם למכונת עבודה ולמכונת צריכה. בדיוק סוג הדברים שעליהם דיבר מרכוזה ב"האדם החד מימדי". "הצמיחה" (שהיא בעצם הרס) היא המכנה המשותף האמיתי של הקפיטליזם החזירי ושל הבולשביזם החזירי. ומאוד מצער שהמחאה הצעירה והרעננה שהיינו עדים לה (כולל ריחות הכיף והסקס וקולות המוסיקה שעלו מן המאהלים וכן השמחה וההתעלות שחשו רבים בהפגנות הגדולות) נותנת את עצמה בידי "צוות מומחים" השותף ברעיונותיו העבשים לזרם המרכזי של הביביזם השולט בכלכלה.
    לינק למאמר של זעירא:
    http://www.haaretz.co.il/articles-and-opinions/1.1477310

    אהבתי

  5. נעיר שבעיני הכלכלה הניאו-קלאסית היצור נשלט על ידי הצריכה ולא הצריכה נשלטת על ידי הייצור.

    התפיסה המרקסיסטית שציטטת בתיווכו של מרקוזה סובלת מסתירות לא קטנות כתוצאה מתפיסה זו על פיה הצריכה נשלטת על ידי הייצור.

    אהבתי

  6. "הרגשה טובה בעיצומה של אי-נחת" (מרקוזה) – אך ! איזו הגדרה נפלאה למה שאנשים רגילים לקרוא לו "הנאה מהחיים" או "חיים טובים"

    לעומתה צריך להציב את ההנאה העמוקה מהחיים עצמם כמצב של: "נחת גדולה, גם במצבים פחות נעימים".

    אהבתי

  7. אני קראתי בעניין את הטור הזה ואת הטור שקדם ואני שואל את עצמי איך קרה שהפילוסופיות האלו נכחדו.
    ז"א,
    דמוקריטס , דיוגנס , אפיקור , אפיקטטוס וכן הלאה , כל אלו הפכו להיות מעין תפאורה , כשהמתודה שהפכה להיות המתודה המרכזית בבניית הציוויליזציה המערבית , הייתה דווקא זו של אריסטו.

    אהבתי

  8. פוסט מרתק!

    עם זאת, ובהמשך לפוסט הקודם – ישנה נקודת חולשה אחת שאני מזהה בתפיסה המדוברת: אפיקורוס מבחין בין מספר סוגים של צרכים, כאשר הסוג הראשון והבסיסי ביותר הוא הצורך הקיומי, האמיתי והטבעי במזון, מחסה ובטחון. משמולאו הצרכים הנ"ל, לדידו של אפיקורוס, נשאר רק לגוון…

    על פניו, נראה שהוא לא נותן את דעתו על הצורך התמידי לשמר את מה שהושג, שכן המצב בו צרכי הקיום הבסיסיים באים על סיפוקם הוא לא מצב סופי ויציב, אלא נתון בשיווי משקל דינמי אשר דורש מאמץ בלתי פוסק.
    לא במקרה הזכרת את האייפון. בעידן בו אנחנו מתעוררים כל בוקר לחידוש טכנולוגי אחר, האדם מרגיש צורך הישרדותי להיות מעודכן, לצרוך את המילה האחרונה, להישאר רלוונטי. הדבר נכון עוד יותר לאור העובדה שההון האמיתי של תקופתנו הוא המידע. ברגע שנשארת מאחור מבחינה תרבותית וטכנולוגית, קצרה הדרך לאובדן אמצעי הקיום הבסיסיים ביותר. תשאל כל מהנדס תוכנה בן 40+.

    על כן, צריכה כפייתית היא לאו דווקא בגדר פטשיזציה של טובין, אלא תגובה אינסטינקטיבית לחוסר הוודאות האינהרנטי של הקיום. חוסר וודאות שהתגבר מאוד במאה השנים האחרונות.

    אהבתי

  9. טור משובח ומעניין בהחלט.

    בהקשר למרקוזה, רק אציין שבאחד מפרקי המיני-סדרה "אנשי המכירות" (ששודרה בערוץ 8), אמר אחד הפרסומאים הבכירים בארץ: "המוצר הוא בסך הכול סוביניר מהמותג". ואם יש משפט אחד שיכול לרכז את כל משנת מרקוזה, הרי שהוא זה.

    אהבתי

  10. אם אתה חושב שהאינטואיציה שלך היא כלי אפיסטמי מספיק – חשוב שוב. כל זה נחמד ויפה – אבל זה ספרות. זה לא מתבסס על שמץ של מחקר אמפירי.
    וזאת הערה שרלוונטית לכל משפט שני במאמר.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s