כמה הערות קצרות על 'סעודת אמנים'

בהארץ של ערב כיפור התפרסם מאמר מעניין של תמר רותם על הטרנד החדש (למעשה, בן כמה שנים) בקרב נשות הציבור הדתי-עד-מתחזק, "סעודות אמנים" שמו. המדובר במפגשים של נשים, עם או בלי מנחָה, שהפולחן בהם מתמצה באמירת "אמן" קולני ומשותף אחרי כל ברכה (בעיקר על אוכל) ועיקרה יצירת מעין קבוצת תמיכה וקהילה זמנית אלטרנטיבית ומחבקת. אמירת האמנים נחשבת סגולה לזיווג, פריון, וכל דבר אחר שאותן נשים מבקשות.

כמה דברים מעניינים נאמרים בכתבה – אצטט ואומר משלי:

1. לאפיון התופעה

"בדרך כלל, בחברה הדתית לא מקובל לחשוף שאת עוברת טיפולי פוריות. ומי מדבר באופן גלוי על בעיות פרנסה?", ממשיכה נריה בן שחר [שחוקרת את הנושא – ת.פ.]. "אבל במפגשים הללו נוצרת אווירה פתוחה ומשוחררת. זה מאוד ניו-אייג'י", היא מסכימה. "תחשבי טוב, יהיה טוב. נשים מנסות להעניק כוח זו לזו, להרים נשים סביבן מהמצוקה. הן עושות באמצעות שמחה, אמונה. זה משהו שנותן כוח, גם אם את יודעת שלא באמת מקבלים חתן או כבד להשתלה כשאת מדליקה נר".

כלומר הנשים משמשות קבוצת תמיכה + באבא-בובה קיבוצי אחת לשניה. ולמה ניו-אייג'י? מפני שאכן אחד הרעיונות המרכזיים בתיאולוגיה המשותפת של אוסף התנועות והמוצרים המבוזר המכונה "ניו-אייג'" הוא שהמחשבה משפיעה על המציאות. הרעיון חדר בצורה פופולרית לתרבות המערבית סביב מחצית המאה ה-19 עם תנועת ה- New Thought, המשיך גם ב- Christian Science, וסופו הוא סרטים כגון "בליפ", ספרים כגון "הסוד", ומני ג'יבריש על מכאניקת הקוונטים כהוכחה לכך שהעולם כולו הוא יציר תודעתנו.

2. ההתנגדות לתופעה א'

"הרי אף אחד לא ביקש ממך לעשות את זה, להגיד ‘אמן' כל כך הרבה פעמים, את לא חייבת בכך", מסבירה הרשקו. "וכשאת עושה את זה באופן יזום, החשש הוא שזה יהפוך להיות טכני".

כמובן, מדובר בפרקטיקה שאינה הלכתית. היא קצת מנוגדת להלכה (כי בארוחה לא מברכים על כל מאכל), ובעיקר היא פשוט לא ממש קשורה אליה, לא מבחינת המעשה ולא מבחינת המערך הרעיוני שמאחוריה (ראו סעיף 1). ולכן היא מאיימת עליה – היא מהווה באופן מינורי מרד בהלכה כפי שהיא ובסמכות הרבנית, ובאופן מג'ורי תחליף לעבודת האל הכשרה לכאורה (אחד האתגרים הגדולים של שומרי המצוות בימינו הוא הכנסת הרוח אל תוך המעשה – רק זה יכול למנוע צמיחתם של מסלולים מתחרים אל הרוח).

הפולחן מתבצע בשדה שונה, בין נשים בארוחה משותפת, ולא בבית הכנסת או בית המדרש, ולא תוך קיום מצוות כהלכתן, מהווה לא רק אפיק אלטרנטיבי לעבודת האל, אלא גם הצהרת עצמאות ליטורגית-נשית. נדמה לי שהנקודה הזאת – נשים שמבצעות טקס דתי לעצמן בעצמן – מאיימת מאוד על הגברים בכלל והרבנים בפרט.

אז האיום הוא ממשי, אבל הנימוק שמתרץ את ההתנגדות כאן הוא מצחיק: "וכשאת עושה את זה באופן יזום, החשש הוא שזה יהפוך להיות טכני" – הא! דווקא כשזה באופן יזום זה יהפוך טכני? ואילו כשמכריחים אותנו זה לא טכני כמובן. ובכלל, אם נתחיל לשלול את כל מה שטכני בקיום מצוות, לא נישאר עם הרבה.

3. ההתנגדות לתופעה ב'

"אני לא מבין מה זה הדבר הזה", אמר גבר דתי-לאומי שאשתו משתתפת בקביעות בסעודת אמנים. "אין לכך שום הצדקה במקורות", הרים את קולו, "אני לא מבין מה זה נותן להן".

אז קודם כל חוזרים על זה שזה פשוט לא מצווה – התנגדות דומה לזו שנשמעת נגד הנסיעה לאומן. אבל "אני לא מבין מה זה נותן להן"? אחווה, שיתוף, תמיכה, קהילה, אמונה תפלה ורוחניות – זה לא מספיק? אם לא, הנשים תסברנה:

4. התמיכה בתופעה א'

נריה בן שחר אומרת ש"אין ספק שזה מפגן כוח נשי וזה המקור לפחד ממנו. העניין הוא, שנשים לא מתייעצות עם רבנים, אלא אומרות לעצמן, ‘זה טקס שאנחנו עושות לעצמנו. המרחב הזה הוא שלנו. הרי אין לנו הרבה מקום כמו לגברים ללימוד תורה ולפולחן דתי'".

נוסיף אם כן עצמאות, העצמה, ויצירתיות.

אבל גם הסיפא של דברי בן שחר חשוב ביותר. לאמור, לא רציתם אותן בשיעורי גמרא? קבלו אותן במנותק מבית הכנסת, במנותק מבית המדרש, עם עצמן וללא רבנים. ושוב: הפרדתם אותן בבתי הספר, בבתי הכנסת, נידיתם אותן לאחורי האוטובוסים? מה אם כן הפליאה שהן מתגבשות ויוצרות מסגרות עצמאיות, על טהרת הנשים בלבד?

5. התמיכה בתופעה ב'

[דברי הכתבת, אני משער:] דווקא למי המורגלות בשגרת התפילות והברכות, סעודת האמנים מחדשת ברגש הדתי שנטען בברכות ובסגולות. ודווקא הרגש הזה הוא חתרני, כי מקורו במגזרים דחויים: הברסלבים או החוזרים בתשובה. הממסד הגברי אינו רוצה מן הסתם לחשוף את הנשים לחוויה כזו העשויה לשחוק את הצייתנות וההליכה בתלם.

אני לא יודע אם זה מה שישחוק את צייתנות. הסעודות האלה הרי מראות שהצייתנות כבר נשחקה. הן מראות שהצייתנות כשלעצמה אינה מספקת את הנשים בתור נדבך מרכזי בזהותן הדתית. הן מוכנות לוותר עליה עבור משהו אחר. מצד שני, גם לא צריך להגזים כמובן. חריגה זמנית מהסדר הטוב יכולה גם לחזק אותו כנורמה מחייבת. ייתכן שכל מה שיש כאן הוא חיפוש מרפא לגוף ושחרור קיטור רוחני מתוך מצוקת החרד"ליות היבשושית.

אבל ה"רגש הדתי" כאן הוא אכן ההסבר, שוב, לפופולריות של הסעודות. יש כאן משהו שהוא בדיוק ההפך מעניין "טכני", בדיוק ההפך מקיום מצוות סטנדרטי. יש כאן התלהבות, רגשנות, תפילה "מהלב". ונכון שניתן למצוא כאן קשר לברסלב, שממילא מדגישים את הרגש וגם נוהגים ב'התבודדות', שהיא, שוב, פרקטיקה חוץ-הלכתית לקשר עם האלוהות.

ועוד דבר חשוב: אל מול תזת שחרור הקיטור, יש לציין את האפשרות הנדירה יותר שיש כאן תחילתה של תנועת תחייה רוחנית. שימו לב שיש דמיון בין הסעודות האלה למפגשים של תנועת ה'חבורות' שהתחילו את ה-Jewish Renewal בקרב יהדות ארה"ב. גם אלו נפגשו, החל מסוף שנות השישים, בינם לבין עצמם, באופן דמוקרטי (כלומר ללא סמכות רבנית), וגם אלו הדגישו את הרגש ואת החוויה.

אולם יש הבדל גדול: ה'חבורות' התכוונו לייסד קהילות יציבות, והקהילתיות היתה חשובה להם מאוד. כאן נראה שיש משהו, שעם כל התמיכה החברתית, הוא יותר אינדבידואלי. הכוונה היא לא ליצור קהילות, אלא לינוק שפע, בצורת ברכות, לצורך טובות הנאה אישיות. היניקה מתבצעת יחד, אולם כל אחת הולכת לביתה לבדה. כדי שהתופעה הזאת תתפתח לתנועת תחייה היא תהיה חייבת ליצור מסגרות יציבות יותר, להתכוון, כמו תמיד במקרים כאלה, לתיקון החברה ולא רק לתיקון הפרט.

26 תגובות

  1. אני שואל את עצמי עד כמה זה נפוץ או שכדרכם של עיתונאים, אפילו בהארץ, אם משהו קרה שלוש פעמים הוא כבר הופך לתופעה…

    אהבתי

  2. ואולי הכוון הוא הפוך. קבוצת נשים שרוצות להיפגש ממציאות איזה תירוץ בשביל שזה לא ייחשב לביטול זמן מוחלט. יש כאן מין עוגן כזה לנשים להצטרף. יותר לגיטימי להצטרף לקבוצה עם "מטרה" ואז הקשר החברתי יותר קל מאשר להצטרף סתם לקבוצה של נשים עם עבר חברתי משותף שנפגשות בבית קפה פעם בשבועיים.

    במקומות/רקעים תרבותיים אחרים נשים (וגברים) מצטרפים לקבוצות שגם הן על רקע תחום עניין משותף כשבעצם העיקר זה הצד החברתי. לא כל מי שהוא חלק מחבורת זמר הוא באמת כזה להוט אחרי שירה, אלא שכשאתה חדש בסביבה מגובשת חברתית, זה הפתח שלך להיכנס לקבוצת החברים המגובשת.

    אהבתי

  3. מהגג יקר, אני כבר שמעתי על המנהג לפני כמה שנים.. כך שיש כאן תופעה הפוכה, שבה העיתונאים מגלים את מה שבדיוק הופך לפאסה… (ונדמה לי שכבר קראתי על זה, אולי בהארץ אפילו..)
    בכל מקרה לעצם העניין, אני קצת אמביוולנטית בנוגע לתופעה הזו, בעיקר משום שמידת החתרנות שלה, להערכתי, מאוד מוגבלת, בהרבה מובנים זה מזכיר לי את 'נשות הטאליבן' שמחמירות על עצמן עד טירוף.
    מצד שני אני מבינה ומסכימה עם הניתוח שיש כאן חריגה מהסדר הציבורי. אני רוצה להציע שאולי יש כאן פעולה לא לגמרי מודעת של הנשים, הן מבקשות מקום לעצמן, בו הן יכולות לחוש בעלות ערך דתי, בו הן יכולות לקבל תמיכה מנשים אחרות, תמיכה שתאפשר להן לפעול טוב יותר בעולם הגברי המנוכר שבו הן צריכות לפעול (ושהן מאמינות שהוא טוב להן וטוב בכלל), תמיכה שמתבצעת בשפה שהן מאמינות שהיא השפה 'האמיתית' – שפת הריטואל היהודי. יותר משזה מעיד על חתרנות גלויה זה מעיד על מצוקה גלויה, הן במישור הדתי – בו לנשים אין מספיק ערך והן מחפשות אחר הערך הזה, והן במישור החברתי – בו הנשים חשות בודדות במצוקתן וזקוקות לקבוצות תמיכה (העצמה?) של נשים אחרות כדי לבטל את הבדידות.
    זה מאוד חתרני, זה גם מאוד שמרני, ועכשיו אני חושבת שזה גם מאוד עצוב…
    ועוד נקודה אחת – אם ההשוואה לנשות הטלאיבן נכונה, הרי שיש חשש שבקרוב נתחיל לראות משטור והסדרה (סליחה על מילות הסוציולוגיה האלה) של המנהג ע"י מערכת הכוח, כשם שיותר יותר רבנים ובעלים מעודדים נשים לשים על עצמן עוד שכבה של צניעות (ראו מאמרה של בכל אולמן ב'מקור ראשון') והיוזמה עוברת מפעולה עצמאית של נשים לקוד מחייב של הממסד..

    אהבתי

  4. כמי שתומך בהעצמה נשית ובמאבקן על מעמדן ביהדות, לצערי אינני חושב שזה מה שעומד מאחורי טקסים אלו ואירועים/טקסים דומים כמו נסיעת נשים לקברי צדיקים, אלא דווקא ההיפך: מיסוד ההדרה ממרכז קבלת ההחלטות והצעת אלטרנטיבה רוחנית/רגשית/תמיכתית לנשים ש – לא עלינו – התחילו לחשוב על מקומן בעולם הדתי. עדות לכך היא הנשים והארגונים שיוזמים סעודות כאלה – בדרך כלל הן כאלה המזוהות עם הקו החרד"לי וימינה.

    הגברים המצוטטים בכתבה, וגם מרבית אלה שפגשתי שנשותיהם הולכות לטקסים, באמת ובתמים לא מבינים מה זה נותן להם ולא מתוך חשש לבריחתן מהממסד. כנראה שזה באמת מספק אצל הנשים את אותו צורך בקבוצתיות ואחווה שביהדות הממוסדת אין להן אבל כמו שטענתי, זה לא בא כדי למרוד בממסד אלא כדי דווקא כדי לנקז אי אלו מחשבות מרדניות בו.

    אהבתי

  5. הלוואי שזו התחלה של התעוררות כוח ועוצמה נשית תמיד תהיתי למה זה לא קרה מזמן.

    וחוץ מזה – בפסקה הראשונה התכוונת 'מתמצה' ולא 'מתמצא' אני מניח.

    אהבתי

  6. על וריאציה נוספת על התכנסות נשים כזו שמעתי בערב ראש השנה- נשים מתכנסות לקיים יחדיו מצות הפרשת חלה. הערב יועד כדי לתמוך בבחורה שעלתה מאחת ממדינות חבר העמים ונמצאת בתהליך גיור כדי שתוכל להנשא לבחיר ליבה. הנשים התכנסו בתחילה במספר מצומצם יותר כדי להכין את הבצק .ולאחר מכן בערב היתה התכנסות גדולה יותר של נשים לקראת הפרשת החלה והאפיה. כשהחלות היו מוכנות התחילה סעודת " אמנים". המארחת שלי התעקשה שאני אקבל לחמניה שנאפתה באותו מעמד ושלאמונתה יש לה סגולות שיועילו לחיי. אני אמביוולנטית לגבי פעילות נשים זו. מצד אחד יש כאן סוג של חתרנות ועצמאות מול הדרת הנשים בעולם האורתודוכסי. ומצד שני יש כאן קיבוע של מקום האשה – רק עם נשים, מטבח ,הבקשות הן לזיווג או פריון.כבר היו בעבר מסגרות נשים עצמאיות הרבה יותר חתרניות – מניין נשים בשמחת תורה- עליה לתורה, ריקודים.נשות הכותל , טוענות רבניות ועוד…

    אהבתי

  7. תומר, הניתוח שלך בסה"כ נכון. ועדיין, אני חש לא בנוח עם הסיפור הזה. לצד העובדה שיש כאן איזו העצמה (ואני חייב להודות שבעיני היא נטולת קסם באופן מוחלט) יש כאן שימור של הנשים הרחק מהסדר המרכזי של החיים הדתיים. אתה כותב: "לא רציתן [אגב, בכוונה בנקבה? ש"פ] אותן בשיעורי גמרא? קבלו אותן במנותק מבית הכנסת, במנותק מבית המדרש, עם עצמן וללא רבנים" ואני אומר שזו בדיוק התופעה של "תחינות" ושל "צאנה וראנה". תחליפים דלים שאולי מאפשרים איזו מלאות דתית אבל לא חורגים מהגבולות – לא הריטואלייים ולא של אי-ההשפעה על השיח הדתי המרכזי.
    לכן, אני חושב שלא נכון לראות את אי הנחת ההלכתית כמשמעותית. היחס שאני פגשתי זהה ליחס למנהגים רבים שהם "ככה-ככה" מבחינה הלכתית, מעין הסתייגות רפה. בסופו של דבר לרבנים נוח לשמור את התסיסה הרוחנית הנשית בגבולת האלו, בדיוק כדי שלא יגיעו לבית הכנסת וללימוד. טוב להם לשמור סולם עדיפויות רוחני משני, ולהגן מפני הנשים על הסולם המרכזי של תורה ותפילה. הניסיון מראה שהסולמות לא מרבים להתחלף.

    אהבתי

    1. שמעון,
      ראשית תודה על התיקון – ה-ן' האלה היו אמורות להיות ם'.

      לגבי מידת החתרנות של התופעה, אני מודה שיש כאן אמביוולנטיות. יכול להיות שרבנים יגיעו למסקנה, מודעת או לא מודעת, שעדיף כך, שהנשים תשחקנה עם עצמן ושזה רק טוב. זה באמת גם יכול להיות, כפי שכתבתי, אם המפגשים ישארו בגדר תרפיה פרטית (שאמנם מתבצעת בקבוצות) ולא תהיה כאן התארגנות מעבר לכך. אבל גם כך, עצם העובדה שיש כאן (א) טקס דתי שרק נשים עורכות ו(ב) משהו שהוא לא הלכתי (לאו דווקא נגד, הוא בעיקר פשוט לא במערכת) הוא התפתחות חשובה, ויש בה חתרנות. בינתיים זה כבר ככה כמה שנים. נראה לאן זה יוביל.

      אהבתי

      1. ברמה התיאורית – זה אכן אמביוולנטי ונראה מה יוליד יום.
        ברמה הפוליטית – אני מעדיף לעשות פשרה עם המורכבות ולפעול למען מה שאני תופס כמגמה משמעותית יותר (כלומר, שינוי בתחום הידע התורני והריטואלים).

        אהבתי

  8. גם סעודות האמֵנים וגם הפרשת חלה הם דברים שנשים עושות עבור עצמן ע"י פנייה למעשה שיש בו יותר מגוון פולקלוריסטי. גם מפגשי הטלת כישופים ו"שחוּר" הם דברים שלאורך ההיסטוריה נשים עוסקות בהם. הנה יש כאן מקום שבו נשים יוצרות משהו משלהן בקבוצת תמיכה מגוננת. זה המקום שבו הן יכולות, להרגשתן, להשפיע על המציאות.
    כבר הוזמנתי ע"י נשים חילוניות-אורתודוכסיות להשתתף בכינוסים כאלה, כך שהם לא נחלתן של נשים חרד"ליות ומתחזקות בלבד. התופעות הניו אייג'יות האלו הן עוד דרך להשתחרר מעולה של האחריות לחיינו – אם אני אדליק נר או אוכל חלה שנאפתה בזמן מסויים כל בעיותיי תיפתרנה…

    אהבתי

  9. תחשוב טוב יהיה טוב מופיע רבות בכתבי היהדות והחסידות הרבה יותר מוקדם מהתאריך שציינת…
    עקרון מרכזי בתורת הבעש"ט מופיע רבות בספרי תלמידיו מלפני 250 שנה…לא קשור כלל לניו אייג'
    שנית כן מופיע במקורות! מופיע בכמה ספרים בנושא אפילו מימי האמוראים..

    אהבתי

    1. השאלה היא למה הכוונה ב'תחשוב טוב – יהיה טוב'. דרך אחת היא להגיד 'התקלקל לך האוטו? תחשוב איזה מזל יש לך שבכלל יש לך אוטו לעומת מיליארדי אנשים שלידם אתה מיליונר'.
      שזה עבודה עצמית לא שונה מאד (אם הבנתי נכון) מכל מיני תורות מזרחיות שאומרות בגדול 'הכל בראש שלך, אם רע לך זה כי אתה החלטת שרע לך'.
      לעומת זאת להגיד 'התקלקל לך האוטו? תחשוב שהוא יתוקן ופתאום הוא יתחיל לעבוד שוב או שיעבור לידך מישהו ויתקן..' זה כבר מיסטיקה. זאת ההנחה שהמחשבות בתוך המוח שלך יכולות לשנות מציאות פיזית וזה כבר באמת גולש לכישוף ועבודת אלילים.

      אהבתי

      1. לשם תשובה על שאלתך עידו יש להכיר את הסוגיא בכתובים בפרט בכתובים הדנים בנושא בטחון בה' (ולא כדעת החזון איש שהינו דעת יחיד כנגד כל הראשונים והאחרונים) הסוגיא מופיע רבות בכתבי הקבלה ותלמידי הבעש"ט -ששם כתוב ש"במקום שאדם חושב שם הוא נמצא" – ה' מנהיג אותו לפי איזו מידה שהוא חושב שם- אם אדם יחשוב על חסדי ה' ה' ינהיג אותו בהנהגה של חסד וכו'…
        זו אינה ע"ז אלא מאחר שאנו מאמינים שאין שום דבר בעולם מתנהל בלי השגחת ה' ולמחשבות שלנו יש כוח עצום כמבואר רבות בכתבי האר"י הקדוש, בגמרא, בזה"ק והרבה! שני הדברים האלו חוברים יחדיו שעיקר "במחשבה התברירו"

        אהבתי

  10. לפני כשנה הוזמנתי והשתתפתי למסיבת אמנים והפרשת חלה, אותה ערכה הרבנית חנה אקוקה, בניו יורק בישיבה של הרב פינטו במנהטן, השתתפו כלמעלה מעשר נשים רובן הגדול חילוניות לאו דוקא חוזרות בתשובה, (את חלק מהבנות הרבנית ממש לימדה לברך, כמו כן לכוון לברכה לפי סגולותיה וציון שמות חברים, בני משפחה שלהם מכוונת הברכה, אם לפרנסה בריאות שידוך וכו.) הרבנית נתנה שעורים מעניינים ומעמקים שעסקו בפרשת השבוע, וקשרה את הפרשה לנושא רוחני שבו בחרה להתמקד ונגע לאתגרים שרוב הבנות התמודדו עמם, מציאת הזיווג, אושר בחיי נישואין והמשפחה, היא נתנה דוגמאות מן הגמרא, התלמוד ומכתבי הרמב"ם בעיקר, היא התאימה והטעימה את הדוגמאות לפרשנות האישית שלה שעסקה בעיקר בפיתוח חוש החמלה, ההכרה שאת יוצרת את המציאות, ופרקטיקה של תפילה הבא מלב שבור אל בורא עולם היא לא השתמשה במושג ניו אייג', אבל מושגים ותפיסות חלחלו . באחד מהערבים התפתחה שיחה על אי מענה לעלבון פותח שעת רצון, וסיפורים כיצד תגברות על עלבונות כעסים וקנאה הביא לניסים כמו הריון של חברה שהייתה עקרה, התחושה האישית שלי מהערבי האמנים הייתה בבסיס רצון אנושי להתחברות שיש בה יותר עומק וחסד, פתיחת הלב, תמיכה ותרפיה קבוצתית עם חיבור אל המקורות והמקור.

    אהבתי

  11. מעניין לומר, תומר, שהרבנים דווקא כן מעודדים זאת. עיין באינספור הס.מס.ים שבהם ענה הרב שמואל אליהו שש עניין גדול בסעודות הללו. (הרב אבינר, כמובן, נגד).

    אהבתי

  12. אה, שכחתי לכוב שנראה לי שכל הסיפור הזה התפתח ממנהג שיש לו סימוכין די ותיקים, לענ"ד- אמירת 'ברכות' ב'ימי זיכרון' של קרובים, בעיקר אצל הספרדים- מתכנים בני המפשחה וחבריהם יחד, וכל אחד לוקח מאכל ומברך עליו.

    אהבתי

      1. יש בגמרא,מדרשים,בזהר הקדוש ובהלכה המון מקורות למעלת וסגולת עניית אמן, ולענין עידוד חיפוש אחר הזדמנויות לענית אמן, עשרות רבות של מקורות, בימינו יש גם ספרים המקבצים את המקורות הללו, תמהני שאתה סובר שאין לכך סימוכין.

        אהבתי

  13. אני יכולה לספר רק על הנסיון שלי. אנחנו קבוצה של בנות שנפגשות כל חודש (בראש חודש), למפגש של דיון, מדיטציה וגם סעודת אמנים. רוב המשתתפות נעות בין דתיות לייט, מסורתיות וגם חילוניות. מדי פעם מגיעים גם גברים.

    המטרה המוצהרת היא סוג של התחברות, לאנרגיה של החודש, לשפע שיורד עם אמירת האמנים, ואחת לשניה. הדגש נע מדי פעם מהצד האמוני ולצד האישי-קהילתי של קבוצת תמיכה למצוקות האחת של השניה. זה אירוע אישי, לא מאורגן או ממוסחר כמו אלו שמתוארים בכתבה (כל אחת מביאה משהו).

    מעבר לצד האישי, זה מאפשר להתחבר לאיזשהו צד של יהדות, שיש לו את כל המאפיינים של ניו אייג', כמו שתיארת. אבל מצד שני, יש בו גם התרחקות מהסממנים החרדים הקיצוניים של היהדות – הדרת הנשים, חוסר סובלנות, נוקשות וטכניות. חוץ מזה, זה סתם כיף.

    אהבתי

  14. "מנהיגה" זה לא בדיוק המונח הנכון. אנחנו באות לשמוע אותה (מלמדת את השיעור, מעבירה את המדיטציה, מסבירה על הברכות לאמנים).

    אהבתי

  15. אתה מסתמך יותר מדי על הכתבת ולא על מה שאומרות הנשים. הכתבת מדברת מהרהורי ליבה ולהפוך זאת לדעת הנשים עצמן זה מופרך.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s