קו שבר עיקרי במלחמת התרבות בישראל

ברשימה הזאת אני רוצה לנסות לסרטט את אחד מקווי החלוקה המרכזיים לדעתי בחברה הישראלית היום. הוא קשור לחלוקה בין דתיים לחילונים, אבל הוא אינו החלוקה הזו. הוא נובע מתוך תהליכים שעברו על היהודים החילונים והדתיים בעשרות השנים האחרונות, אבל הוא הגיע לפרקו ועלה על פני השטח רק לאחרונה. החיכוכים האחרונים (שירת נשים, תג מחיר) מבטאים את תוצאות התהליכים הללו והבשלתם. אנסה להראות כיצד.

תקופות משבריות כגון זו שאנו נמצאים בעיצומה מדכדכות אותי באופן אישי, אולם מה שטוב בהן הוא שאנחנו נדחפים קצת יותר להגדיר לעצמנו את הערכים שעומדים בבסיס השקפת העולם שלנו, כמו גם את צורת החיים שחשוב לנו לבסס ולהגן עליה. המחאה החברתית של הקיץ האחרון פרצה גם בגלל שאי אפשר היה יותר להתעלם מכך שמדינת ישראל מתרחקת מאוד מדמותה הציונית-חלוצית-חילונית-ליברלית שרבים מהיוצאים לרחובות גדלו עליה. ישראל ההיא הולכת ונמוגה לא רק בגלל עצירת תהליך השלום עם הפלסטינים, ולא רק בגלל הדמוגרפיה המאיימת בגני הילדים. גם השוק הקפיטליסטי עצמו, דווקא כשהוא מוצלח ומשגשג, מסמן פרגמנטציה חברתית ופשיטת רגל ערכית אל מול ההגיון ההיפר-קפיטליסטי (למשל בתחומי החינוך, הבריאות, התשתיות, התקשורת), שבו הערכים היחידים הם התחרות, הרווח, והעלות-מול-תועלת.

היציאה אל הרחובות סימנה אם כן גם רצון לחזרה לסולידריות ההיא, של "ארץ ישראל הישנה והטובה", ובכך לאו דווקא שיבה להגמוניה האחוס"לית, אלא יותר לתחושה של ההגמוניה ההיא, להרגשה שיש כיוון משותף לכל העסק הזה, והוא הכיוון של כולנו. כפי שהודגש שוב ושוב על ידי המפגינים, הרצון היה לשלב כמה שיותר מגזרים ונטיות פוליטיות, מתוך איזשהי ערגה להחזרת המדינה "שלנו", שאבדה לנו. זה לדעתי סממן שיכול ללמד אותנו משהו חשוב. מה שאני רוצה במיוחד להדגיש ברשימה הזאת הוא שה"שלנו" הזה מוגדר כיום פחות על ידי מוצא עדתי והשקפה פוליטית, ואף לא על ידי זהות דתית, אלא על ידי שדה ההתייחסות הכללי של עולמו הערכי של הפרט. במילים פשוטות, קו השבר שחשוב כיום לשים אליו לב הוא לא בין חובשי כיפות לאלו שאינם, שמאלנים לימנים או יהודים לערבים, אלא בין מי ששם בראש מעניניו את החברה הכללית ובין מי שפועל אך ורק למען מגזרו או אמונתו.

באין חזון

כל תלמיד מדעי המדינה בשנה א' יודע שמה שמייחד את מדינת הלאום לעומת הממלכה הוא שהיא מבקשת להפוך את כל נתיניה לאזרחיה, כלומר להטמיע בהם תחושת מחוייבות למדינה שהיא מעבר למחוייבות שלהם לכל תת-מגזר שהם שייכים אליו. במדינת ישראל של שנות החמישים-שישים, בהנהגת בן גוריון, ניסיון זה ליצור "ממלכתיות" הצליח, ואזרחי ישראל היהודים, לבד מהחרדים (שהיו אז מעטים יחסית ושבן-גוריון ויתר עליהם מראש) הרגישו בראש ובראשונה חלק מהאומה המתהווה. המגזר הדתי-לאומי, או הציוני-דתי, מקפל בכינוייו אלה את נכונותו דאז להשתתף בפרוייקט הציוני-לאומי.

הצד הדתי של נכונותו של המגזר ההוא התעצם והתעשר אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר עם כיבוש יהודה ושומרון, "נחלת אבותינו", חזון מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו" קיבל חיזוק קונקרטי אדיר. זה היה הרקע לפריצת 'גוש אמונים' בניסיון ליישב את ארץ האבות מתוך וודאות שלא רק שהקב"ה רוצה זאת, אלא שגם "עם ישראל" תומך בחלוצים שומרי המצוות. ראיית מפעל ההתנחלות כ"רצון העם" היתה חלק הכרחי מתפיסת העולם של 'גוש אמונים', שנוסחה כבר על ידי הרב קוק כנשענת ושואבת את כוחה מתפיסה אורגנית של האומה.

מכאן שהמשבר הגדול הראשון בתפיסת העולם הזאת הגיע עם פינוי סיני כחלק מהסכם השלום עם מצריים, כאשר היה ברור שרוב העם דווקא מסכים בקלות להחזרת שטחי ארץ ישראל. המשבר הגדול השני הגיע עם הסכם אוסלו, בו שוב התברר שארץ ישראל פחות חשובה לרוב הישראלים מהאפשרות לחיות חיים נורמלים. המשבר השלישי, ואולי החמור מכולם, הגיע כמובן עם הריסת ישובי גוש קטיף.

הפרשנות הלאומית הגסה של הרצי"ה קוק לתורת אביו הפכה אותה אמנם מועדת לכישלון, אולם זה הגיע גם בעקבות שינויים שחלו בחברה החילונית ובתפיסתה העצמית. יש לשים לב שבין שנות השישים ושנות התשעים "חיים נורמלים" קיבלו עבור הציבור החילוני משמעות שונה. אם אי אז בעבר התגבש רוב הציבור החילוני בארץ סביב אתוס רפובליקני, קולקטיביסטי, לאומי, ציוני; הרי שעד שנות התשעים הוא שינה את טעמו ופירק את הלאום לפרודות שמבקשות כל אחת את "החיים הטובים" במשמעותם הקפיטליסטית, דהיינו רווחה כלכלית והנאה חומרית, איש איש לעצמו ולמשפחתו. בהמשך לכך המרחב הציבורי הופקר לרוחות פלורליסטיות שנישאו על בשורת הרב-תרבותיות, כאשר במקום האתוס הלאומי לא מוצב שום כיוון אידיאולוגי כללי מאחד, ואף לא מסגרת ערכית ברורה.

בדוקטורט שלו* מנתח שלמה פישר בצורה מבריקה ומאלפת את הרקע האידיאולוגי והמהלך ההיסטורי של הרעיונות שטמונים בבסיס הציונות הדתית לגווניה, ואת המשבר שבינה ובין מדינת ישראל כיום. על פי פישר

עד שנות השישים והשבעים האליטות החילוניות בישראל החזיקו על פי רוב בהשקפה רפובליקאית חזקה, (יחד עם יסודות ונטיות דמוקרטיות-ליברליות שונות). משנות השבעים והלאה הן אימצו בצורה גוברת יותר ויותר שיח ליברלי [והייתי מוסיף: עם נטיות אינדבידואליסטיות-רב-תרבותניקיות מודגשות – ת.פ.]. בציונות הדתית ההפך התרחש: התרבות הציונית דתית עד שנות השישים כללה, כפי שראינו, זרמים אקספרסיבים-רפובליקאים [כלומר כאלה הרואים במדינה את הביטוי המושלם של העם, של "רצון העם", ושל כל אחד מבני העם – ת.פ] ואינדבידואליסטים-ליברלים. משנות השבעים והלאה הקהילה הציונית דתית אימצה עמדות אקספרסיביסטיות-רפובליקניות חזקות. אם מביטים במצב באור הזה, ניתן להבין בצורה שונה את "הברית ההיסטורית" בין מפלגת העבודה למפד"ל. ההרמוניה ההיא התקיימה לא רק מפני שהציונות הדתית עדיין לא אימצה בצורה מוחלטת את הפילוסופיה הקוקיסטית המשיחית-אקספרסיביסטית, כפי שנהוג לחשוב. ההרמוניה שררה שם גם משום שתנועת העבודה הציונית עצמה היתה רפובליקאית באופן כללי, ולכן קרובה יותר ליסודות הרפובליקאים בציבור הציוני-דתי. (עמ' 408)

כלומר בעוד מרבית הציבור החילוני התרחק מהתפיסה המעמידה את העם והמדינה במרכז חייו האזרחיים, הציבור הדתי-לאומי דווקא התקרב אליה. בעוד הראשונים נהו יותר ויותר לעבר הגלובליזציה הקפיטליסטית, האחרונים עפו על עמישראל מתוך התפיסה הקוקיסטית-משיחית. מכאן שהקרע שבין שתי קבוצות אלה הוא תוצאת התזוזה של שתיהן זו הרחק מזו.

ההתחרדות של הציונות הדתית

מהי התוצאה של כשלון התפיסה הקוקיסטית-משיחית? עד 1979 היה ניתן עוד להאמין בקלות ש"רצון העם" הוא בהתיישבות בשטחים הכבושים. אחרי הנסיגה מסיני, אחרי הסכם אוסלו, ולאחרונה אחרי הפינוי מעזה כבר קשה הרבה יותר להאמין בכך. כאשר הרב יואל בן-נון ביכה ב-1992 (נדמה לי) על כך ש"לא התנחלנו בלבבות" הוא ביטא כבר אז נסיגה מהעמדה הקוקיסטית הברורה מאיליה, שכלל לא צריך להתנחל בלבבות מפני שללבות יהודיים טהורים יתענגו באופן טבעי על כל רגב אדמה של ארץ הקודש. כיום ברור שלא כך. יש עוד כמה חילונים בליכוד שבקטע, ועל כן 'הבית היהודי' חובר לביבי. אבל שימו לב ש'האיחוד הלאומי' כבר מעבר לבריתות עם החילונים, ולמעשה מאמץ השקפה סמי-חרדית.

וזה לב העניין: כפי שפישר מדגיש במחקרו, תפיסת העולם של הציונות הדתית עמדה תמיד על שתי רגליים: תורה ומצוות מחד, והתפיסה הקוקיסטית, האורגנית-אקספרסיבית של העם והארץ ושל תפקידם בזמן הזה (כיבוש הארץ, חזרה בתשובה, ביאת המשיח וכו') מאידך. אלא שהרגל השניה נשברה, ועתה נותר לבני הציונות הדתית להעביר את המשקל לרגל הראשונה, ובתוך כך לאמץ דפוסי חשיבה חרדיים ביחס לעולם התורה ועולם החולין. כפי שכתבתי כאן, התחרדות זו לא מתמצה בהקפדה יתרה על שמירת המצוות, אלא כוללת בעומקה ניתוק מהעולם המודרני על אנשיו ועל ערכיו. כאשר בני קצובר ואליקים לבנון מספרים לנו בשבוע שעבר שהדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה הם מעידים שעבורם אין כל דו-שיח בין תורת ישראל לעולם המודרני. יש רק דרך אחת להיות (מדינת) יהודים, והיא על פי הפרשנות החרדית-אורתודוקסית של ההלכה (עם איזה וורט של הרב קוק פה ושם).

הקפיטליזציה של החילניות היהודית

אבל האם יש אכן דרך אחרת להיות יהודים? אם נפנה אל היהדות החילונית, נראה, כאמור, שהיא במשבר ערכי חמור, ולא מציעה אלטרנטיבה אתית או תרבותית רצינית לתפיסתם של החרדים הותיקים והמצטרפים החדשים אליהם משורות הציונות הדתית. כך למשל, לפני כמה שבועות (ב-20.12.11) צורף לעיתון 'הארץ' מוסף מיוחד שמומן על ידי קרן פוזן, שכותרתו יהדות כתרבות – היופי שבחילוניות. במוסף הזה ניתן למצוא כמה ניסיונות לנסח מהי בדיוק יהדות חילונית, כולן, לצערי הרב, דלים ביותר.

כך למשל, ידידיה יצחקי, שכתב ספר ("בראש גלוי") על הנושא, קובע ש

החילוניות [… היא] השקפת עולם עצמאית, הומניסטית, בעלת ערכים משלה כגון סובלנות ופלורליזם. […] החילוניות, הרואה את ריבונותו של האדם על עצמו ועל אורחות חייו כנתונה לו מעצם היותו אדם חופשי, מבקשת אם כן להשיב לאדם, ברמה גבוהה יותר, את ריבונותו ואת חירותו האוניברסלית הראשונית, שלתפיסתה קדמה ל"התגלויות" האלוהיות הקדמוניות. (עמ' 8)

או יעקב מלכין, פרופסור אמריטוס בפקולטה לאומניות של אוניברסיטת תל-אביב, שגורס כי

בשיח יהודים החופשיים מדת משמש הביטוי "יהודים חילונים" […] ככינוי ליהודים המאמינים באדם כריבון לחייו, בזכותו לבחירה חופשית באורח חייו ובהיותו מחוייב לכללי צדק, לחוקי הדמוקרטיה ולסולידריות חברתית ולאומית. (עמ' 12)

מהי אם כן יהדות חילונית? במקרה הטוב הומניזם, ובמקרה הפחות טוב הטיות שונות של השורש ח.פ.ש.. אני אגב מאוד מאוד בעד הומניזם (תפיסה שהיא רק מעט פחות טובה מבודהיזם) ולו אכן היו היהודים החילונים הומניסטים וריבוניים למעשיהם, החרשתי, אבל כפי שניסיתי לטעון כאן, מטען תרבותי דליל שכזה מוביל כמעט תמיד להסחפות חסרת שליטה אל תוך גלגלי השיניים של המכונה ההיפר-קפיטליסטית. מכאן שהחילון במשמעותו התרבותית דומה פעמים רבות בישראל לזה שמתחולל במדינות מערביות אחרות (במידות שונות יש לציין, וסקנדינביה תעיד), ומשמעותו זניחת התרבות המקומית (במקרה שלנו, היהודית כמובן), ולעיתים גם עקרונות הומניסטים כלליים, לטובת אמריקניזציה קפיטליסטית. מדובר בהתפרקות ערכית בה אובדת הסולידריות הקהילתית לטובת התשוקה לשדרג את הסמרטפון ולהידחף בפתיחת סניף של רשת אופנה.

לאן מכאן

מכל זה עולה שהחברה הישראלית נמצאת כיום בצומת אליו הובילו שתי דרכים: האחת היא ההתפרקות החילונית מהערכים הציוניים, היהודיים, ולבסוף ההומניסטים לטובת הרב-תרבותיות הגלובלית של השוק החופשי; והשניה היא ההתעצמות, המספרית והאידיאולוגית, של השקפת העולם החרדית, כאשר אל אחוזי הילודה המרשימים מתווספים דתיים-לאומיים הפונים נגד המודרנה, וכל אלה יחד מקצינים את עמדותיהם. מצד אחד נמצאים חילונים שריבונים ללכת לקניון, ומהצד השני חרדים וחרד"לים שמנסים לשכנע את עצמם שאלוהים באמת לא רוצה שהם ישמעו אישה שרה.

מתוך הצומת הזה עומדות בפנינו כמה ברירות. האחת היא המשך הכיוון הנוכחי, דבר שיוביל להתפרקות למגזרים נבדלים, ליברלים לצד פונדמנטליסטים, יהודים לצד ערבים, עשירים לצד עניים, ולהפיכת מדינה ישראל ללבנון נוספת על חופו של הים התיכון, לפדרציה של שבטים שזוכים לאוטונומיה בגבולות מצומצמים, ובעצם למדינת עולם שלישי הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דמוקרטית.

מאידך, הפחד מזה יכול להעלות לשלטון מנהיג שלא רק מבטיח אחדות, אלא גם כופה אותה על ידי הוצאתו לפועל של אתוס סמי-פאשיסטי בסגנון אתאטורק, פוטין או ליברמן, בו "כור ההיתוך" הבן-גוריוני חוזר with a vengeance, ובמסגרתו החרדים נאנסים להשתלב בחברה הכללית ולשאת בנטל המשותף, היהדות הופכת לשפחתה של המדינה ולדת-גזע המעניקה לבניה פריבילגיות שונות, ומנגד "בוגדים" למיניהם מושתקים במגוון צורות.

האפשרות השלישית (בטח יש נוספות) היא שהמסה המרכזית של הציבור, אותם חילונים שהקרבה לתהום העירה אותם מתרדמתם הקפיטליסטית, יחד עם אותם ציונים דתיים (וחרדים ספורים) שעדיין מבקשים לשלב שמירת מצוות עם מודרנה, דהיינו יהדות עם דמוקרטיה ופמיניזם (לכתחילה), יצליחו איכשהו לקומם הנהגה שתדע למתן את הכלכלה הקפיטליסטית, לשכנע (או לכפות) את החרדים להסכים ללימודי ליבה ולהשתלבות, ולסיים את הסכסוך עם הפלסטינים בצורה שתאפשר למדינה להמשיך ולהיות דמוקרטית (או למעשה, להתחיל להיות באמת דמוקרטית).

מלחמת התרבות הנוכחית, אם כן, אינה בין חילונים לחרדים, בין נוער הגבעות לצה"ל, או בין אנסטסיה מיכאלי לכל מי שאינו יהודי ימני. היא בין כל אלה שהחברה הישראלית ככלל (ואולי אף כדמוקרטיה ליברלית) חשובה להם, לבין אלה שמה שחשוב להם זו רק הקבוצה שלהם, תת-המגזר שבו הם נטועים, על מנהגיו ואמונותיו המסויימות. החילונים ההיפר-קפיטליסטים מחד, והחרדים האולטרה-אורתודקסים מאידך, לא בסיפור הכללי הזה, שכן הם אך ורק בסיפור הפרטי שלהם. כל מי שמבקש סולידריות עם עובדי הקבלן, מערכות בריאות וחינוך ממלכתיות טובות יותר, וזכויות אדם ואזרח לכולם ולפני הכל, בסיפור. וכן, גם מי שמבקש מדינה ציונית-לאומנית סטייל אם-תרצו (כלומר, יש כמובן קווי חלוקה אחרים בסיפור).

אם זה נכון, רצונם של המפגינים, שלנו, בקיץ לשתף במחאה את המגזרים (החברתיים, הפולטיים, הדתיים) השונים היתה (גם) ביטוי של ההגדרה העדכנית הזו של המרחב הציבורי, דהיינו ניסיון לסמן מי בתוך הדאגה לכלל, ומי בחוץ, ניסיון להכניס אל תוך הזירה של "המדינה" כמה שיותר, כמו גם לראות מי נשאר נטוע במגזר הספציפי שלו. לא בכדי אם כן, רבנים כמו שרלו ולאו, הנמצאים בדיאלוג עם המודרנה, היו בפנים, ואלו כמו מלמד וליאור היו בחוץ. כמובן שהתמונה מורכבת ממשתנים רבים נוספים (למשל, כאמור, הצורה בה אנחנו מגדירים את "המדינה", אם כישות אתנית או אזרחית). אבל זה אחד מהם, ולדעתי החשוב שבהם.

סתם

* Shlomo Fischer, Self-Expression and Democracy in Radical Religious Zionist Ideology, Submitted to the Senate of the Hebrew University, January 2007

 פורסם באתר המחאה החברתית, בפרוייקט מיוחד במלאת חצי שנה למחאה

39 תגובות

  1. טור מצויין.
    שאלה אחרת: האם בשביל שיהיה לך אכפת מהחברה בישראל אתה צריך לחסות תחת כנפיה של דת, אידאולוגיה, פרדיגמה או מילה לועזית אחרת?
    יאיר לפיד (טפו טפו) טען שהוא לא מוכן לתמצת את דעותיו לשתי מילים (ואז הלך ועשה בדיוק את זה), האם אני חייב
    "סוציאליסט"," לאומן". ו

    אהבתי

    1. לעזאזל עם הסטופידפון הזה:
      האם אני חייב להיות "לאומן","סוציאליסט","דתי" וכן הלאה בשביל שיהיה אכפת לי מהחברה בישראל?

      אהבתי

        1. להיפך. אם למדנו משהו מהמחאה החברתית הרי זה שאתוס גדול בעצם מפריע. אנחנו החברה הישראלית עסוקים כ"כ באתוסים, בשאלה מהי האידאולוגיה הנכונה, במי צודק ומי טועה, עד ששכחנו את הרובד הפרוזאי של החיים – איך נראית מערכת החינוך ומה מטרתה בעצם, ואיך נראית מערכת הבריאות ומהם הקריטריונים שלה או מהי שיטת המס או הביטוח הלאומי או כל שאר הנושאים האפורים והמשעממים שהזנחנו לטיפולם של בעלי אינטרס.

          אין מחסור בישראל באנשים בעלי חזון, אתוס, אידיאולוגיה ושאר ירקות. להפך – אנחנו עסוקים עד לעייפה בריב לוהט בין סקטורים ואידיאולוגיות, עד כדי דה-לגיטימציה של הצד השני וחוסר יכולת לעבוד יחד אפילו על אינטרסים משותפים.

          אידאולוגיה, מחשבה, וזהות אלה דברים יפים וחשובים ברמה האישית, אבל באופן פרקטי, לא נראה לי שאף אידיאולוגיה יכולה "לנצח" – לא תהיה בישראל מדינת הלכה, ולא מדינת שריעה ולא גן עדן ליברלי ולא ראשית צמיחת גאולתנו. מה שהיה הוא שיהיה – קבוצות וסקטורים בעלי דעות מנוגדות ואינטרסים מנוגדים, שנאבקים ומצליחים, כמו במשל המפורסם על שני החמורים, להשאיר אותנו בדיוק באותה נקודה.

          השאלה הפרקטית היא איך גורמים לכל הקבוצות האלה לחיות יחד תחת אותה קורת גג ואיך גורמים להם להפסיק להלחם על "עתיד המדינה" – מאבק שאין בו מנצחים – וגורמים לכולם לעבוד לקראת אינטרסים שאולי אינם כל כך "סקסיים" אבל לפחות משותפים.

          אהבתי

          1. מסכים בהחלט. אבל בשביל זה אנחנו צריכים מכנה משותף, אפילו בסיסי.
            הרי כל הנושאים ה"משעממים" שהעלת, הם הם עתיד המדינה – וכולם עומדים או עמדו במרכז הדיון הציבורי – מערכת החינוך (החלת לימודי ליבה או לא), מיסים ותשלומי העברה (תקצוב בני ישיבות, אמהות חד הוריות, מס חברות, קצבאות ילדים), וכו'.

            כל עוד מדובר בקבוצות אינטרס שונות ואף קבוצה לא חזקה באופן משמעותי יותר מאחרת, חל קיפאון גמור. הרי על מנת ליצור שיח משותף כל צד יצטרך לוותר, ובאווירה לוחמנית, אף אחד לא רוצה להיות זה שיוותר ראשון.

            אישית, אני לא בטוח שקיים מכנה משותף או אפשרות אמיתית לשיח. הנה צעד ראשון, נסה לנסח חוקה.

            אהבתי

          2. דוגמה אחת היא מה שתנועת הערבות מנסה לעשות עכשיו, שולחנות עגולים, אם היו הרבה יוזמות כאלה בצורה קבועה ובאופן מסיבי היה נוצר פה דיאלוג בין הקבוצות שמוביל לשיתוף פעולה.

            אהבתי

  2. תומר יקר,
    אני כמובן איתך במאבקך הצודק, רק אל לנו לשכוח שהערכים של הסוציאל דמוקרטיה והציונות (באגף השמאלי מוציאים לנו כרטיס אדום על הנסיון לכרוך אותם יחד), הם ערכים של מגזר או קבוצה מאד מאופיינת ומסוימת שאנחנו מבקשים לכפות על הכלל. הכלל לא תמיד יתכוף ברצון למרות שאנחנו הרי יודעים שזה לטובתו.

    אגב באותו האופן בדיוק אני לא בתוחה שלחרדלים לא איכפת מכלל החברה, איכפת להם והם שואפים לעצב גם אותך ואותי לפי חזונם.

    אהבתי

  3. כמה הרהורים(חסרי חשיבות קוסמית, כמובן) על מה שכתבת: למרות שהאורתודוכסיה הרבנית אכן דוגלת בניתוק מהמודרנה, העובדה שמדינת ישראל מימנה את "חבורת הלומדים", שהיא פנטזיה יהודית-רבנית שספק גדול אם התקיימה אי פעם בהיסטוריה לפני מדינת ישראל, אפשרה לחברה החרדית להתעלם מהעובדה שאין ליהדות הרבנית משנה סדורה או עמדה מנומקת כלפי הקפיטליזם, בדיוק כשם שלא היו לה תשובות להמוני יהודים במזרח אירופה של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים(וגם לפני כן, מן הסתם) שהיו צריכים לצאת לעבוד כי לרוע מזלם הם לא היו נצר לאריסטוקרטיה רבנית, ושמצאו את הפתרונים אצל המרקסיזם לנגזרותיו השונות. בנושא הזהות של היהדות החילונית, לדעתי, צריך להציף את השאלה: איזה טעם יש להמשיך ולשאת את העול הכבד של הזדהות מוצהרת עם המילה "יהודי"?

    אהבתי

  4. לדעתי, הדחיה של הדמוקרטיה איננה קשורה דווקא בתהליך של התחרדות (למרות שהיא יכולה להיות קשורה לכך) . ההתנגדות לדמוקרטיה (יותר מאשר תופעות מודרניות אחרות — הרי קצובר איננו מבטל את המודרנה בתור שכזאת) נובעת מכך שהמחויבות לדמוקרטיה כערך מחייבת סיום השליטה הישראלית ביהודה ושומרון (הגדה המערבית) ופירוק ההתיישבות או השארתם תחת שלטון זר. בכך הדמוקרטיה עומדת מול העיקרון היחידי שמהווה את הבסיס האידיאי של הציונות הדתית ה"חדשה" — החובה לשלוט וליישב בכל ארץ ישראל. כל מי שמקבל בסיס זה — מוזמן להצטרף . כל רעיון המסכן את המשך הכיבוש — יש לדחותו.

    אהבתי

  5. ומה בדבר עבריות? כלומר חילוניות שאינה תחת כנף האורתודוכסיה היהודית מדינתית ואינה כופרת בתרבות היסטוריה וערכים מקומיים….אני חושב שהמדינה הפקירה את האזרחות לחיבור הזהותי הדתי לאומי ולא פיתחה את המודל האזרחי העברי.

    המודל הזה בעיניי הוא המקבילה של הצרפתי בצרפת והאנגלי באנגליה, זהות אזרחית תרבותית שמתקיימת במקביל לזהות הדתית ולא באה לבטלה או להחליפה.

    ועל כן החילונים הישראלים הם בני דמותם של אחיהם הקפיטליסטים בעולם המערבי ועגלתם לסירוגין מלאה ומתרוקנת בהתאם לרוח תרבות התקופה המנשבת.

    אהבתי

  6. בקיץ האחרון, יצא משה פייגלין במאמר מבריק בזכות המחאה החברתית ובו טוען שעיקר העניין במחאה, הוא שה"שבט הלבן" קרי , החילונים אשכנזים, הבינו סוף סוף , שהם מגזר ולא אליטה.
    המגמה הזו, תוביל למצב בו אותו שבט לבן יפסיק לנסות לרמוס ולדכא את קבוצות האוכלוסיה האחרות ובמקום זה יתחיל לדאוג לעצמו, אם זה לדיור בר השגה בגוש דן , או פטור ממס לאקדמאים בעלי שני ילדים ומטה.
    התסריט הוא דומה למה שמוצג במאמר כאפשרות הראשונה, אלא שכמובן , זו לא תהפוך את ישראל למדינת עולם שלישי , אלא ההפך, יהפוך אותה לפדרציה פוליטית מתוחכמת, כאשר כל קבוצה פוליטית מקדמת את עצמה בקצב שלה לכיוון מטרותיה וזאת בתנאי שהקבוצות תשכלנה להתאחד, כל אימת שאחת מהן תאיים להשתרר על היתר.

    למעשה החוקים נוגדי הבג"ץ שקמו בשנה האחרונה, נועדו למעשה , לשלול את ההגמוניה המעוותת מקבוצת המיעוט וזו הדרך שצריך לראות אותם, ככלי להפיכת ישראל ליותר פלורליסטית ופחות מסוכסכת.

    אהבתי

  7. הימין שהוא למעשה רוב מכריע של היהודים משוכנע שהמשך השליטה ביהודה ושומרון חשוב לא רק אידאולוגית אלא גם ובעיקר בטחונית. קביעה זו אינה בגדר תאוריה סוציולוגית שהגיתי בשעת נדודי שינה אלא מציאות פשוטה שכל מי שקורא מקור ראשון או ישראל היום מכיר בנכונותה.
    מכך נובע שהעימות ימין-שמאל אינו בין תפיסה מגזרית לקולקטיביסטית אלא בין תפיסה שדואגת להשרדות הכלל יהודית בארץ ישראל ולעומתה תפיסה שדואגת יותר לזכויות הפלסטינים ושואבת לא מעט הנאה מאונס מתנחלים, הריסת חלומם וביתם וגירושם מעריהם.

    אהבתי

    1. כאיש שמאל אני יודע שהאחיזה בשטחים מסכנת את חיי יום יום ושעה שעה. נגד איומים מבחוץ – לדוגמה טילים מעזה – הצבא שלנו יודע להגן וגם יכול להכות בחזרה. הרבה יותר קשה לעצור את הפיגוע אם המפגע עובד על הפיגום בבניין שליד גן הילדים או בית הספר שבו לומד הבן שלך והמחבל לא צריך נשק, יש לו כבר מכוש כבד ביד וזה די והותר.
      השאלה הנשאלת היא למה בעצם לא יצאנו מהשטחים יום אחרי מלחמת ששת הימים? מה אנשים לא מבינים שהריבוי הטבעי של הערבים בשטחים הוא סכנה קיומית? בוודאי שהם מבינים. הם הבינו את זה כפי שהבינו אבות אבותינו שלגור בגולה זה לא רעיון כל כך טוב אבל נשארו שם בכל זאת. לא יצאנו מהשטחים כי הפועל הערבי הזול והכנוע היה פשוט נוח מכדי לוותר עליו. לא הקמנו מדינה לפני אלף שנים כי היה נוח לגור אצל הגויים ושהם ידאגו לכל העניינים שקשורים בניהול מדינה – אנחנו רק אורחים פה. בשני המקרים מי שקפץ לעזור הייתה הדת היהודית. פתאום צריך להישאר בגולה עד שיבוא המשיח, פתאום להיפך – אסור לצאת בכלל מהשטחים כי גם זה נגד הדת היהודית (קצת סותר לא?). תמיד שואלים אותי מה יש לי כאיש שמאל נגד הדת היהודית ואני עונה שזה להיפך – מה יש לדת היהודית נגד עם ישראל? למה תמיד כשצריך לקום ולעשות מעשה אמיץ וקשה הדת היהודית מספקת את התירוץ לשבת בחיבוק ידיים (גם בעניינים שקשורים למעמד האישה למשל) ולא להתקדם? למה תמיד אלו שרוצים לברוח מאחריות ומעשייה משתמשים דווקא בדת היהודית?

      אהבתי

  8. האפשרות הרביעית שרק בעתיד הלא רחוק, במרחק דור אחד מכאן שלושים עד ארבעים שנה, תתגבש מגמה תרבותית שלטונית רוחנית אחרת ומרתקת שאת ניצניה אפשר לראות כעת. ילידי ראשית המאה העשרים ואחת, ינהלו את העולם בדרך פרגמטית ששמה לפניה את הערכים הבסיסיים המשותפים לכל, לפני כל דבר, כולל זהות ריבונית דתית, זו הסיבה להתנגדות העזה שקמה במגזרים הללו לכל דבר שמריח כמו שינוי. השינו מתחולל מצד אחת מחסר ברירה, שנויי האקלים ושחיקה גורפת ברמת החיים של המעמדות הביינים שגורפת כל מגזר. ומצד שני מגמה של התפתחות חברתית טבעית אבולוציונית. אלו שנולדו בסוף המאה העשרים, הם דור המעבר, דור שחווה את המעבר הדרמטי בגישה וחשיפה למידע וידע בקומוניקציה גלובלית, שהופך לבסיס ולזרם שמניע את התזוזות התודעתיות החברתיות הפוליטיות. הדור הבא יפעל מתוך הגלובליות המידית, והחשיפה הגבוה לידע ותרבויות שונות ומגוונות, המגמה היא אישית, האישי הוא האנושי ההכרה בכך היא המוסר, בבסיסה היא הדמוקרטיה הגלובלית על הזכות לאושר. הדור הבא יקבל את הערכים הגלובליים – "על מגזריים" בטבעיות רבה יותר בגלל שהוא יהיה חשוף אליה מינקות, כבר עתה ניתן לראות את זה במחאה הציבורית, כמו שציינת, ומשבר ההנהגה בכל העולם כולו, העם היהודי חשוף כמו תמיד למגמות הגלובליות של השינויים, מרתק יהיה דוקא לראות את העולם מנוהל דרך נסיונם של אלו נולדו בראשית המאה העשרים ואחת, בעידן האנפורציה הזמינה במהירות האור, בעידן השיתוף האנדוידואלי-גלובלי, כשהגבולות מטשטשים בין הפרטי לציבורי, כמו שהמצאת הדפוס שינתה את האנושות ללא הכר, כמו שהמדע הוביל לחילוניות עולמית ולתנועת ההשכלה בסוך המאה השמונה עשרה, ולשינוי עמוק שטלטל את העולם היהודי, כך ההשפעה מרחיקת הלכת של התקשורת האישית גלובלית שעצמתה במידיות שלה, ובחשיפה שלה, קשה לדעת איך הדור הבא ינהיג את המציאות ומה יהיה יחסו למדינה ריבונית, ועם מה הוא יזדהה. הפשיסטים והרודנים, לא יוכלו לעצור את הדמוקרטיה שזורמת ברשתות, הרצון לחופש הביטוי האישי הוא הבסיס המשותף לכל אדם ואדם, לכן הוא חי לאורך ימים מתחת לפני השטח ומעליה, את הג'יני שחררו מהבקבוק, אתה יכול לראות כיצד האבולוציה האנושית צועדת אל החופש האישי הזה, אל הנגישות המידית והדמוקרטית לידע, והידע הזה משנה את האנושות מחבר אותה על עצמה מכיר בקיומו של הזולת כעצמי ושם אותה כערך עליון מעל לכל מיגזר או זהות ריבונית.

    אהבתי

      1. הקלות הבלתי נסבלת ליצור קשרים ולשוחח בנעימים עם אנשים השונים ממני בדעותיהם ללא הגבלה של זמן ומרחב מתרחשת ממש ברגע זה, כאן בבלוג המקסים הזה. השינוי מתחולל כאן ועכשיו אנחנו חיים אותו. וכבר מקבלים אותו כמובן מאליו ולא מודעים להשלכות המידיות על החיים שלנו, שלא לאמר על ההשלכות על השקפת העולם שלנו. אולי אנחנו שני זרים, שני קצוות עולמות או מגזרים שונים, אולי, אין לנו בסיס משותף חוץ מהשפה והמדינה, והנה אנחנו נפגשים כאן מגיבים, בטבעיות תמימה שכזו. עכשיו דמיין את החיים שלך לפני עידן האנטרנט, אני זוכרת את ההתרגשות שאחזה בקורבי משפחה מארצות הברית לקבל את חבילת העיתונים מהארץ שהיינו מכינים להם, התנתק הגאוגרפי היה משמעותי, יכולת לחוש אותו, דבר שלא קיים היום, עם דווחים שוטפים בכל מדיה מכל העולם, פייסבוק לדוגמא, בחיים שלי לא הייתי יותר מעודכנת בחייהם של חברים וקרובי משפחה רחוקים, חברים של אחיינים שלי וכו. יש לנו היום הרבה יותר גישה לידע, בקלות, יש לנו בחירה, וברור שלמציאות הזו יש השלכות חברתיות תודעתיות, שישפיעו וישנו את המבנים המסורתיים ההררכים של החברה, יחזקו את הדמוקרטיה הטבעית, ישפיעו פסיכולוגית על האופן שאנחנו מתיחסים לזרים, כבר ישנה פחיתות בתחושת הזרות. יש תרבות משותפת על מגזרית כבר היום והיא שוטפת את העולם, הם חשופים לאותם תכנים תרבותיים, דרכי חיים, רמת חיים, בקיצור העולם כיום מאוד שונה ואנחנו דור המעבר, שחווה את שני העידנים

        אהבתי

        1. אולי זה מה שאת רואה, מתוך שזה מה שאת מעוניינת לראות.
          אני חושב שהאינטרנט מסייע לנו ליצור גטאות וירטואליים, שם אנחנו יכולים להתקבץ סביב המכנה המשותף השבטי , ללא הפרעה גיאוגרפית.

          אהבתי

  9. יילטובת אמריקניזציה קפיטליסטית. מדובר בהתפרקות ערכית בה אובדת הסולידריות הקהילתית לטובת התשוקה לשדרג את הסמרטפון ולהידחף בפתיחת סניף של רשת אופנה."

    תומר,אתה מדבר ממש כמו עיתונאי יתד.

    החילוניות אינה רק נהיה אחרי אופנה.(אגב את זה אתה דווקא יכול לראות אצל נשות המגזר החרדי.)
    מהות החילוניות היא חופש הבחירה ואל יהי הדבר קל בעיניך.

    מהות הדת היא כפיית אורח חיים מסוים ואחיד גם על כאלה שכפיה כזאת לא מתאימה להם

    גם בחילוניות יש ערכים של עזרה הדדית -בבתי הספר מחנכים את התלמידים למעורבות קהילתית והתנדבותית.

    כמובן שלחילוניות יש את הבעייתיות שלה אבל ערך החופש -אין שום ערך שישווה לו..

    אהבתי

      1. לטעמי, כל מי שמנסה להגדיר חילוניות מהי, חוטא לאמת. והסיבה היא שהחילוניות היא פשוט ההוויה שהיא לא בגבולות הדת.
        היופי בחופש, הוא שאתה לא צריך להסביר או לתרץ שום דבר. אתה יכול לראות האח הגדול מהבוקר עד הלילה ואף משטרת מחשבות לא תמנע את זה ממך. זה החופש האמיתי, בניגוד לחופש להיות ערכי\הומניסט\ אינטליגנט או כל דבר שמישהו אחר חושב שאתה צריך להיות, שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, בלי לתת דין וחשבון, כל עוד אתה לא פוגע באף אחד. החופש לחיות את החיים ולשפוט את החיים לפי תפיסתך ולא לפי תפיסת אף אדם אחר\
        המשפט שכתבת "חופש למה?" הוא בדיוק ההפך מערך החופש. ערך החופש משמעותי ביותר כשהחופש הוא חופש לעשות משהו שאתה לא אוהב. (במקרה הזה- לא להתפתח).

        אהבתי

        1. מיכאל אולי זאת הבעיה….
          (אני חילוני דרך אגב)

          "שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, בלי לתת דין וחשבון, כל עוד אתה לא פוגע באף אחד. החופש לחיות את החיים ולשפוט את החיים לפי תפיסתך ולא לפי תפיסת אף אדם אחר"

          אני בעד חופש אבל יותר מדי חופש מוביל אצל רוב האנשים לאובדן ערכים הומניים ובסופו של דבר פגיעה באחר- ראה את הקפיטליזם (מקסימום רווח תוך מינימום הוצאות גם במחיר ניצול. חברות כוח אדם, יחס לעולם חדשים וכו)

          אם כל אחד היה חיי את החיים לפי תפיסתו היה כאן כאוס כמו שקורה בהרבה מדינות עולם שלישי. האמת שזה כבר מתחיל להיות כאן המצב…

          אהבתי

          1. אני חושב שלהגיד "אני בעד חופש אבל…" זה לשקר לעצמך.
            לתפיסתי, המשמעות היחידה של חופש היא חופש של אחרים לעשות דברים שאתה לא מסכים איתם, שאתה לא תופס כהדרך הנכונה לחיות. אין שום בעיה להיות בעד חופש לעשות דברים שאתה מסכים איתם.
            ואני, לעומתך, חושב שאובדן הערכי האמיתי נובע מכפייה על אחרים לחיות לפי תפיסתך, גם אם היא "מוסרית" ו"הומאנית". וזה כולל בתוכו גם כפייה על אחר להיות אדיב ונחמד.

            אהבתי

            1. אתה אומר:

              "אני, לעומתך, חושב שאובדן הערכי האמיתי נובע מכפייה על אחרים לחיות לפי תפיסתך, גם אם היא "מוסרית" ו"הומאנית". וזה כולל בתוכו גם כפייה על אחר להיות אדיב ונחמד."

              אז אתה לא סותר את מה שאמרתי. אתה אומר שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה.
              בסוף זה יביא לכאוס.

              אהבתי

                1. מיכאל, תסתכל מסביב:
                  גזענות, קפיטליזם של ניצול, אלימות.- איזה עוד הוכחה אתה רוצה?

                  אהבתי

  10. תומר

    לשתי בעיות חמורות לא נתת את הדעת

    אני לא יודע אם ידידיה יצחקי ובאהוביה מלכין שניסו להגדיר את המושג יהדות חילונית או יהודי חילוני רוצים להגדיר "יהודי חדש" . אני משוכנע יותר ויותר שיהיו יהודים חילונים רבים מאוד שיחשבו שניתן "להכשיר את יהדותם" של הערלים הסלאבים.

    נראב אם ירון ידען יגיד שהוא מוכן שרק מי שהולך בדרכי הגאון מוילנא והבן איש חי יקבע מיהו יהודי.

    ערלית – מילה שעגנון עושה בה שימוש

    יש מעט יהודים כשרים ונאמנים לא ציונים שלא רוצים להיות מוכלים בעל כרחם לתוך הזהות הציונית. יש יהודים שמאמינים שלאומיות יהודית שמרכיביה חילונים קמה לאחר אביב העמים, והקמת מדינה במקום שישב בו עם אחר

    אהבתי

  11. תומר אני מסכים אתך. החילוניות איבדה את ערכי ההומניזם ואת דרכה באופן כללי. אין היום מערכת ערכים לאדם החילוני והכסף + תרבות הצריכה נהיו האלוקים וההומניזם החדשים.

    כמובן אני לא מדבר על כל החילונים אבל אצל רובם ככה זה נראה. ואני גם חילוני דרך אגב….

    אהבתי

  12. בסופו של דבר, הזהות במדינה תמיד הייתה ונשארה שבטית, אומנם השבטים השונים מנסים לשכנע את עצמם שהם הם "העם" או לפחות מבטאים את רצונו, אולם זו הסכנה הגדולה ביותר – ההסוואה (שפעמים רבות נעשית מתוך שכנוע עצמי) של האינטרסים המגזריים הצרים כאינטרסים לאומיים.
    המחאה, אע"פ שהובלה ע"י אחוסל"ים וסיסמאותיה נכתבו בהתאם, משכה גם בני שבטים אחרים שנמאס להם מצורת החיים בארץ "צדק חברתי" פורש בצורות שונות רבות ורבים מתומכי המחאה (ואני ביניהם) סולדים מהסיסמא הזו. בשנותיה הראשונות של המדינה אנשים רבים חשו ניכור מצד המדינה ואני לא חושב שאף אחד מצאצאיהם רוצה לחזור ל"תחושה" הזו, כך שהפיסקה הזו, יותר משהיא מציינת ניתוח של המחאה, היא מראה על השכנוע העצמי האחוס"לי שהם חברת החלוץ שייצגה את העם, ולא היא (כמובן ששכנוע עצמי קיים באופן דומה גם בשבט הדת"ל ואף בשבט החרדי).
    למעשה, שרטוט של קו השבר בין מי שדואג לכלל האומה ובין מי שדואג למגזרו שלו הוא מטעה ומסוכן, דווקא מאחר ורבים מהאינטרסנטים בטוחים שהם רפובליקנים. ואם ברפובליקה עסקינן, הרפובליקה הרומית התקדמה מאוד דווקא בגלל שהפלבס דאג לאינטרסים שלו ולא שעה לקשקושי הפטריקים על האינטרס הכולל. כמובן, בסוף הפלבס הפיל את הרפובליקה ולכן יש מקום לרסן את הדמוקרטיה באמצעות האריסטוקרטיה (בעברית – בג"צ).
    אני חושב שעתיד מדינת ישראל טמון דווקא בהכרה בשבטיותה ומגזריותה, ובניסוח תרבות פוליטית שבמסגרתה כל שבט ינסה להשיג את מטרותיו, כך נוכל ליצור סטטוס קוו חדש והוגן יותר.
    שימו לב שבעוד שאני מציע מלחמה פוליטית בין שבטית, הרי שאין משמעותה שהמלחמה תהיה על כל הקופה, אנחנו צריכים לחיות יחד במדינה הזו ולכן פשרה והתחשבות יהיו נכונים טקטית ואסטרטגית, מה גם שכל נצחון מביא איתו מחיר.

    אהבתי

  13. העיסוק שלך באופן קבוע בתלמידי הרב קוק מאוד מעניין. אכן זה מראה על מרכזיותם בהוויה הישראלית אבל גם על הצורך התמידי בבחינת הדברים מחדש בכל עת

    אני נהנה לקרוא

    קצת על היחס בין תושבי גב ההר לגוש דן בשיר הזה
    http://menahemdavid.wordpress.com/2012/01/12/4-5/

    אהבתי

  14. ניתוח מעניין, אבל אני חושב שגם בטקסט הזה יש נטייה לסיווג "אלרגי" למונחים לאומיים – ספציפית בברירות שהצגת בסוף דבריך. בהצגתך ב"בעיה הכלכלית/חברתית", אני מסכים לגבי המעבר להיפר-קפיטליזם כחלק מן הזהות החילונית הציונית ה"חדשה"
    , אבל גם פה נראה לי שאין ממש "פתרון" ישיר מספיק.

    אני, למשל, מאמין שהויתור על "כור ההיתוך" הבן-גוריוני אי-שם בסוף שנות ה-80'/ראשית שנות ה 90' היה מיותר, וגם השבתו לא חייבת לנבוע ממניעים סמי-פאשיסטים (ליברמן, כהגדרתך), כי אם מתוך רצון לחיזוק הלכידות החברתית. כן, קיים פה ויתור על ה"עצמי" האישי/משפחתי לטובת ה"אנחנו" הלאומי, אבל זה לא בהכרח פסול בעיניי, ובכל מקרה אני נוטה להאמין שמדובר בסקאלה שאין בה נקודה אופטימלית (מה שנראה כיום פסול, או ארכאי, היה נהדר לפני 50 שנה, ועשוי להיות שוב נהדר בעוד 50 שנה).

    לדעתי הבעייתיות בהקצנה הדתית מוחמרת לאור הקשר ה"אמיץ" בין הדת למדינה וללאום – ההשלכות של ההגדרה שלנו כ"יהודים" היא רחבה, וגורמת לתלות בין הזהות שלנו לבין הקשר שלנו לדת. וכשהקשר הזה מנסה להנתק (דרך החילון, שאת הדוגמאות אליו ממוסף "הארץ" נתת, או דרך ההשכלה, או דרך זכויות האדם והאזרח) – נוצרת פה "רעידת אדמה" בזהות הלאומית.

    על-כן, בעיניי, הגדרה מחדש של הזהות שלנו, לא כיהודים, אלא כעברים – הגדרה לעם ישראל שאינה תלויה בדת אלא בשפה, בתרבות, במוצא ובעבר המשותף – יכולה דווקא להקל על המתיחות הדתית הזו (שכן מלכתחילה היא אינה מוגדרת כ"פאקטור" לבעיות מן הסוג הזה).

    בעניין הכלכלי-חברתי, בעיניי יש בהחלט לשאול – האם זוהי הדרך בה אנו רוצים להמשיך לפסוע ? שוב, מדובר באותה שאלה של ויתור על ה"עצמי" לטובת ה"אנחנו" (וזה גם מעורר שאלות של "האם אנו סומכים מספיק על הממשלה לייצג את ה"אנחנו"), אבל בעיניי יש לבחון דרך חדשה שמשלבת עקרונות סוציאליסטים יותר (בעיניי זה כולל בעיקר הגדלת מיסוי ישיר והורדת מיסוי עקיף, והרחבת הסקטור הציבורי ו"הנגשתו" אל פלחי אוכלוסיה שאינם קשורים אל תחום ההיי-טק והשירותים – שכן אלה נמצאים, בצורה קצת מכלילה ולא מדוייקת לחלוטין, במצב כלכלי טוב יותר מלכתחילה)

    אהבתי

  15. היי תומר,
    יש לי שאלה קטנה. מכל התורות הרוחניות שהכרת וראית. והרי ראית הרבה: אני יודע כי הייתי קורא קבוע של המדור שלך במעריב וגם עכשיו אני קורא את הבלוג שלך.

    איזה תורה רוחנית נראת לך הכי מהימנה והכי מתאימה לזמננו?

    אהבתי

    1. שי,
      תראה, קשה לשים את התורות הרוחניות על אותה סקאלה ולמדוד מי הכי גבוהה, מפני שהן מכוונות למטרות שונות. הרי אין הנירוונה הבודהיסטית דומה לגאולה היהודית, נכון? לכן אמור לי מה המטרה שלך, ואז אולי יהיה אפשר לבדוק מה מתאים…

      אהבתי

      1. בסדר, אני מתנצל אבל חשבתי שכל התורות הרוחניות כולל הדתות שואפות לשחרור.
        חשבתי שהגאולה היהודית והנירוואנה הבודהיסטית אמורות להוביל לאותה מטרה- שחרור וסיום הסבל- ושרק הדרכים שונות.

        אהבתי

  16. Imagine there's no countries
    It isn't hard to do
    Nothing to kill or die for
    And no religion too
    Imagine all the people living life in peace

    אהבתי

      1. "אשליות, אשליות רבות
        אך רובן אינן מתקיימות
        שם אולי בחלומות
        האשליות היפות מתגשמות"

        השיר של לנון אולי ערב יותר לאוזן. זה של סרוסי ריאלי. אוטופיות הובילו אותנו עדי גהנום.

        אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s