דברים לזכרו של אילן גור זאב

אילן גור זאב במלאת שלושים למותו, מחר

אני זוכר אותנו, כמה מתלמידיו, יושבים בדירתו, רכונים מעל מאמר של היידגר, הכותב על האפשרות לפריצה וגילוי של ההוויה עצמה בעולם שכולו תופעות. אני זוכר, כשנה אחרי כן, את פליאתי על העניין שלו בתובנות הרוחניות שלי אחרי שחזרתי מעוד מסע בהודו. אני זוכר, שנים לפני כן, את חברי הטוב י' ואותי, סטודנטים צעירים באוניברסיטת חיפה, מנצלים כל הזדמנות לשמוע אותו מדבר. אני זוכר שנים לאחר מכן אותנו בחתונתו עם אלונה, אהובתו. אני זוכר יותר מעשור של פגישות, שיחות, התכתבויות, כל אלה בסופו של דבר על עניין מהותי אחד: איך לא להיכנע למשיכה האינרטית, המנרמלת, מטה; איך לפתח קשב, התכוונות ופתיחות לאחרוּת שבקיום, אף לקיומו של האחר לחלוטין.

אילן גור זאב היה אחת המורים הראשונים שלי, במלוא מובן המילה. הוא היה מרצה מסוג אחר, משום שהחומר שניסה להעביר היה מסוג אחר. הוא לא העביר אך ורק אינפורמציה, אלא התעקש לטעון את דבריו במשמעות ובערכים. כמובן, גם הוא העביר את אותם קורסי מבוא ענקיים, "בקולוסאום", כפי שהוא היה מכנה את האולם הגדול, המשופע, באוניברסיטה. אך היו אלה הקורסים הקטנים יותר, שעוצבו על ידו כרצונו, שבהם הוא יכול היה לתת את עצמו, וזאת בז'רגון הפוסטמודרני-ייחודי המאפיין אותו כל כך.

החיים האקדמיים היו עבור אילן ביטוי מוחשי, בעולם נטול האלוהים, להתעלותה של רוח האדם, לאפשרות לחריגה מ"מכונת העונג הפוסטמודרנית" ומימוש חיים ארוטיים, במשמעות האפלטונית של הביטוי. כך במחקריו הדגיש אילן את החובה עלינו, כבני אנוש, לשאוף למשמעות בעולם נטול משמעות, וכך בהוראתו, ביחסיו עם הסטודנטים שלו, הוא ניסה בפועל להעניק להם – לא "משמעות" לעוסה מראש, אלא את הצמאון והדחף לחפש ולמצוא בעצמם דרכים להתחמק מהאינסטרומנטליזציה של החברה בזמננו, אותה סטנדרטיזציה שמכוונת להכניסם לתלם, תלם שכולו האח הגדול, הן כקריאה לצייתנות פוליטית והשתלבות יצרנית כחלק מ"העם" ו"המדינה", והן כקריאה להתמוססות תודעתית מול שעשועי המדיה, שסופה לא רק שיכחת האמת, אלא גם שכחת השכחה, דעיכה סופית של האנושיות שבאדם.

אילן יצא לא רק נגד מוסדות האקדמיה, שפעמים רבות נותנים יד להשטחת השיח החינוכי ולבגידה פופוליסטית בחזון שאותו הם אמורים לקדם, אלא גם נגד הזרם המרכזי של הפילוסופיה ש"נעשית" באקדמיה כיום. הוא לא רק התייחס לזמן הזה, לימינו, ולא רק עשה זאת בתשוקה אמיתית, אלא גם לא התבייש לדבר "מטאפיזיקה", כלומר להתייחס בדבריו לקיום עצמו, להוויה, ולבני האדם כסוכניה וכישויות השואפות תמידית אליה והרחק ממנה בו זמנית. הוא דיבר על ההוויה כפריצה חצופה מתוך האין, ועל השאיפה לחזרה אל האין כפיתוי התמידי המלווה את האנושות מלידתה, מלידתו של כל אחד מאיתנו. לשיבה אל האין פנים רבות, החל מהתאבדות, דרך הבלעות מרצון בקונצנזוס מסויים (כאזרח, כחייל, כיהודי, כמאמין), ועד כניעה לכוחות השוק והתמזגות נהנתנית בתעשיית העונג הקפיטליסטית שסביבנו.

מול השאיפה אל האין הוא הציב את הרגישות ליש, את החריגה מהנורמליות והפתיחות האמיתית לאחרוּת, שמגשימה את האנושי שבנו, ומבטאת אהבת אמת. לחריגה זו אין כללים, שכן היא אינה עוד "שיטה". אין נוסחה שתאפשר לנו לפקוח עיניים ולהתעורר. אולם ניתן להגיע אליה, ואילן האמין שהאפשרות הזאת נפתחת על ידי שיחה ידידותית, על ידי אירוניה והומור, על ידי מודעות עצמית חסרת פשרות, ועל ידי אהבה.

בשנים האחרונות זיהה אילן את השאיפה אל האין עם הרצון למחוק כל זכר לאפשרות של טרנסצנדנציה. הוא איבחן שחלק מההתנגדות הפוליטית במערב למדינת ישראל מונעת על ידי הכמיהה אל השקט התעשייתי, תרתי משמע, וזאת מכיוון שהמסורת היהודית היא שהביאה לעולם את היומרה והאפשרות להתעלות מעבר לו, כלומר את האלוהות כישות טרנסצנדנטית. מתוך הציווי להתעלות, מתוך העמידה לקראת האופק האידיאלי הבלתי-נתפס, נולד הארוס המניע את המערב מוסרית וטכנולוגית. אותו ארוס גם הביא לניסיונות, הכושלים תמיד, לכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה. ממלחמות הקודש ועד לרייך בן אלף השנים, הניסיון הנאיבי ליצור עולם מושלם נגמר תמיד בזוועות חסרות תקדים. על חורבנם – ושלילתם – של החלומות המשיחיים הללו התבססה התרבות המערבית הנוכחית הדואגת מראש לבטל כל ערגה טרנסצנדנטית. ובמדינת ישראל מזהה הלך הרוח העכשווי באירופה ערגה שכזו.

על פי גור זאב, חלק מאלה שמבקשים להתמזג בעונג הפוסטמודרני משתמשים בשיח האקדמי הפרוגרסיבי, שמכוון את חיציו הפוסט-קולונאליסטים לישראל, בין השאר כביטוי למלחמה בארוס הטרנסצנדנטי שמייצגת היהדות, ובתוכו גם הניכוס של האמת האבסולוטית, המלחמה חסרת הפשרות באלילות וברוע, והיומרה האתנוצנטרית להיררכיה ו'סגולה'. זו על פיו חלק מאותה "אנטישמיות חדשה" בזמננו, שבשונה מהאנטישמיות הותיקה יותר לא רואה את היהודי כאחר, אלא דווקא כעצם מהותו ושורשו של המערב – אותו מערב שהמונותאיזם שבלבו הביא לשנאות ולמלחמות כה רבות – ודווקא משום כך מנסה למחוק אותו.

כאמור, אין למצב הזה תשובה פשוטה, בוודאי לא בהצטרפות לאחד מצבאות הג'יהאד, בין אם היהודי, הנוצרי או המוסלמי, שמדמים את עצמם כמתייצבים אל מול החברה הנוכחית, אבל למעשה לא מתעלים מעליה, אלא חוזרים על הטעויות שהולידו אותה מלכתחילה. מנגד, אלו המבקשים לכלוא את היצר הרע של הקנאות משתיקים יחד איתו גם את התשוקה לאמת, ולכן "השעטה לקראת פרחיזציה כאידיאל", במילותיו מהרצאתו האחרונה, זו שבאה לידי ביטוי בהיפר-קפיטליזם ההדוניסטי, האנטי-אינטלקטואלי, היא בד בבד דיכוי האפשרות להתעלות והפיצוי לה, כאשר על העדר הטרנסצנדנציה אנחנו מפצים באינטנסיביות גוברת והולכת של מידע, בידור ומסכים מהבהבים.

רק בעמידה הומניסטית קשובה, אשר באומץ לא מוכנה לוותר על יושרה האינטלקטואלי עבור הבטחות של אמת פונדמנטליסטית נוסחתית או של חגיגת חוסר-האמת בבכחנליה הדוניסטית, יש תקווה לפריצה מתוך היער של חוסר המשמעות אל המַעֲרֶה, אותו צהר של אור, של ההוויה. לשם ניסה אילן להצביע. במסע האסימפטוטי לקראת המטרה הזו הוא הושיט יד לקולגות, קירב אליו תלמידים וקנה חברים, כמו גם יריבים לא מעטים.

אילן גור זאב, הוגה מבריק ומקורי, רואה לנפש האדם ורוח החברה, רליגיוזי בצורה עמוקה, אדם שהיה עצמו מביטוייה המובהקים של הרוח האירוטית, הפרומתאית, בזמננו, ובעל חיוך מתוק. על מחשבותיך וחריפותך, על חסרונותיך ורגישותך, על הארוס והאהבה – אהבתי אותך, אילן. היה שלום, היה שלום. האש שהדלקת לא תכבה.

סתם

התפרסם בגליון 18, חורף 2012, של אדם עולם.

ואולי בהזדמנות זו אפנה בקריאה נואשת: מי שהשאיל ממני את ספרו של גור זאב אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם – שיחזיר.

34 תגובות

  1. קראתי בזמנו כמה מאמרים של גור זאב אבל אני מוכרח להודות שהם היו מהטקסטים היותר כבדים ומסובכים שקראתי. ידוע לך אם יש דברים שהוא כתב שקצת יותר נגישים?

    אהבתי

  2. תומר,
    דברים נפלאים כתבת.
    אני נרגשת לדעת שדרכך, גם לי היה איזה שהוא קשר אישי לאילן.
    אשמח אם תקום קבוצת הוגים לזכרו, לדיון ברעיונותיו, ואשמח להצטרף לקבוצה כזאת.

    אהבתי

  3. לצערי לא היכרתי את אילן גור זאב. אני מכיר ועובד על חלק מכתביו. רציתי לומר לכותב שדבריו מרגשים. אני חושב שיש להימנע מאמירה (כמו מכתיבה) של "השעטה לקראת פרחיזציה כאידיאל". אילן אמר זאת ואני מצר על כך. כעת אתה כותב זאת וזה מצער.

    אני מכיר את התגובות השגורות בהשמע הערת הארה או אזהרה כמו זו שלי. השתדל לא להגיב באופן אוטומטי כנגד ביקורת מהכיוון הזה.

    השימוש במושגים אשכנזו-צנטרים לתיאור מציאות חברתית ישראלית מורכבת, או גרוע מכך, אנושית ועולמית, אינו מוסיף כבוד רב לאומר או לכותב. היא גם לא מנהירה או מבהירה את הנאמר כלל וכלל. ההיפך, אמירה שכזו יוצרת מיסוך, עירפול וקושי המסתירים ולא חושפים הבנה. זאת במיוחד לאור העובדה כי הכתיבה אמורה לפסוע בכיוון של פתיחות אנושית ולא הסתגרות אגו-צנטרית או האם עלי לומר: הסתגרות אתנו-צנטרית?

    מאיר עמור

    אהבתי

  4. חותר לתשובה / דוד מרחב

    אילן גור-זאב, פרופסור נערץ לפילוסופיה ואנטי-ציוני במובהק, ביצע בחייו מהפך חד שבו התקרב לישראל, לציונות וליהדות. האיש שייצג בראשית דרכו את התפיסה הפוסט-מודרניסטית לא חדל להצליף בה, לאחר מכן, ללא רחם

    http://musaf-shabbat.com/2012/02/02/%D7%97%D7%95%D7%AA%D7%A8-%D7%9C%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%9E%D7%A8%D7%97%D7%91/#more-6830

    אהבתי

        1. אני מוכן לומר בפירוש. נראה שמרחב מנסה להציג את גור זאב כאינטלקטואל ש"התפכח" ופנה לימין. זה מסתדר לו מצויין מפני שהוא רואה את עצמו כאינטלקטואל שעבר תהליך שכזה. רק שלהבין את דעותיו של גור זאב כך פירושו לא להבין אותן כלל.

          אהבתי

          1. לא אתיימר לנתח את דעותיו ומחשבותיו של גור-זאב כיוון שלא למדתי אצלו, וגם את כתביו לא קראתי ברצינות. אמנם, מרחב בפירוש כתב אחרת: "הפילוסופיה הגלותית של גור-זאב המאוחר: פרו-ציונית אך לא ציונית לגמרי…".
            הוא כותב שאם היה מאריך ימים יותר, ייתכן והיה ממשיך את מסעו אל עבר הציונות (אגב, ימין לא נזכר כלל וכלל), אך וודאי שלא ניסה להציג את גור-זאב שמאלני מפוכח שהפך לימני.

            אהבתי

            1. יש כאלה שמתיימרים לפענח את פרופ' גור-זאב ולייחס לו, בטעות, כוונות פוליטיות. צריך להבין מי הוא הכותב ולאיזה עיתון ולאיזו מגמה. זה שטחי ברמה גבוהה!

              אהבתי

  5. אכן, מאמר מכבד ורגיש. הצלחת לעורר עניין באיש ובהגותו, ולהאיר משהו מאישותו. בעיקר התרשמתי מאיזו כנות עמוקה ו'נעורים נצחיים' במובן של להתעקש להמשיך לחפש, גם כשכולם מסביב כבר הרימו ידיים מזמן.

    והערה,
    אם אני נאלצת לבחור בין "שעטה לקראת פרחיזציה כאידיאל" ובין "חתירה ל**אמת**" שכרוכה (בהכרח) גם בקנאות פנאטית, אני בלי שום היסוס בוחרת בראשונה, על כל מגרעותיה. עם כל העיוות, עדיין, אחוז קורבנות האנורקסיה ואפילו הקטטות במועודנים הוא אפסי לעומת קורבנות מלחמות הדת.

    הבעיה היחידה היא שבמרחב הגיאופוליטי שלנו, תרבות "הפרחיזציה כאידיאל" אמורה להתמודד עם הקצנה דתית פנאטית
    אולי זה השורש ל"תזוזה ימינה" כפי שבאה לידי ביטוי בסקר העמדות הדתיות האחרון והמדובר.
    במציאות של הקצנה דתית ורדיקליות פוליטית שמתבטאות בעליית הפופולריות של האיסלאם הקיצוני, הציבור מבין בחושיו המחודדים (ויכול להיות מאוד גם- הפרנואידיים) שהברירה היא בין אימוץ זהות יהודית (אתנוצנטרית?) ובין הברירה הפלורליסטית שמשמעה מדינת כל אזרחיה, היא בחירה בעלת משמעות קיומית.
    כמובן שבשטח המציאות מורכבת יותר. כמובן שהתעלמות מזכות קיומו-וקיומו בכבוד- של האחר -היא כמו שהוזכר בפוסט-הטעות היסודית שמביאה להמשך מעגל הדמים.

    ועדיין- אני רואה בקנאות המוסלמית סכנה גדולה יותר ממקבילתה היהודית. בשל כך שהיהדות, גם בצורתה הקיצונית- מחוייבת ומקדשת את רעיון החיים. הקנאות המוסלמית לעומת זאת מקדשת את המוות, ומול תפיסה כזו אין הרבה מה לעשות.

    אהבתי

    1. לדעתי יש ניגוד בין חתירה לחלקים מהאמת תוך ענוה לטענה היומרנית לידיעת האמת המאפיינת פנאטים.
      אצל חלק לא קטן מהפנאטים למשל מוצאים שילוב של צ'חצחיות לדוגמה חלק מהמתחרדים בבית שמש.
      מה אפשר לעשות כשסיפוק הכבוד של האחר למשל "רצח על הכבוד" נתפש אצלי כמשהו מביש, שכרוך בסכנות קיומיות.
      אצלי במשפחה אימוץ הזהות יהודית נבע כתוצאה מהלאומנות הגרמנית הפנאטית.

      אהבתי

      1. הניסיון של מספר אנשים כאן לדבר בשפה נאורה עולה כל פעם על שירטון החינוך והסוציאליזציה האשכנזית שלהם בישראל. כאשר השימוש במושגים כגון "פרחיזציה" ו"צ'חצחיות" לא יהיו כל כך שגורים בפי הדוברים אותם – כולל אלה שהלכו לעולמם זה לא מכבר – אפשר אולי יהיה לערוך דיון במציאות הישראלית ללא הסטריאוטיפיים הלשוניים המכוערים של אי-השיויון הישראלי. אי השיויון הזה בנוי על פריבלגיה אשכנזית ודיכוי של מזרחים. כדאי שהנסיון לדבר ולדובב את הנאורות בהקשר הישראלי, יכולל גם את דבשתו (המעמדית והאתנית) של הגמל האשכנזי.

        בברכה
        מאיר עמור

        אהבתי

        1. למאיר עמור
          אין לי יומרה לדבר בשיחחדש "נאור" ושיטחי, שכמובן לא יכול לתאר תופעות מכוערות כמו התפשטות התת-תרבות של פקצ'יות ובימבות למינהן. במקום להתיחס לחרדיות הפנאטית זו תופעה אשכנזית, אתה מתלונן על מונחים לשוניים, שמתארים תופעות שליליות, בלי להציע להם תחליף מתאים.

          לדעתי הדיכוי החזק בארץ של היקים ע"י יוצאי מזרח-ארופה קשור במידה רבה לשיטחיות וחפיפניקיות כאידאל.

          אהבתי

        2. מאיר, השתמשתי בביטוי בדרך של ציטוט מהמקור
          אני הבנתי את המושג כמאפיין תרבות ולא כמאפיין זרם או עדה
          בריטני ספירס, למשל- היא פרחה לפי עולם המושגים שלי
          יכול להיות שאתה מדבר בקודים של תקופה שחלפה. אני חושבת שהמובן של "פרחה" היום שונה מזה של לפני 40 שנים.

          אני מסכימה שיש להיזהר מהתנשאות והנצחת אי השייוויון דרך השפה. (ודרך אגב, התנשאות בעייני היא למשל השימוש בכינוי "אביזר פטיש עממי" (בפוסט הקודם בבלוג זה) כדי לתאר את החשיבות שמייחס הציבור לזכר השואה. זה מאוד צרם)

          אהבתי

        3. מיותר להכניס לכל שיח את "השד העדתי" השפה מלאה ביטויים שלקוחים מעולמם של אנשים וקהילות מכל התפוצות. מי שאומר "תרבות של שטעיטל", מנסה לבזות את האשכנזים?
          אכן הביטויים הללו מקורם לא יכירם בשיח פתוח בתקשורת, אבל אם השתמש מישהו בדיון מצומצם בביטוי "פרחיזציה" במקום "אספסופיזציה", לא קרה כלום. אותה מילה עם הסטוריה שונה. גם כשאמרה מישהי "אספסוף" בחרו רבים מהמזרחיים להיעלב (הודפסו חולצות "אני אספסוף גאה") וניכסו לעצמם את העלבון.
          רד מזה מאיר עמור, הבחירה להיעלב היא, היא, אם כל הפערים והנחיתות הקיימת והדימיונית של עדות בישראל.
          ראית פעם יוצאי פולין שנעלבים מבדיחות על פולנים?

          אהבתי

          1. שלום ארנון אבני,
            למעלה הגבתי לדברים שכתב עמית. אתה יכול לייחס זאת גם לעצמך. הסימטריה שאתה עושה בין מי שהפכו להיות אשכנזים ומזרחים בישראל, וההשטחה של יחסים חברתיים שאתה מתיימר לייצג, לא יועילו בהסתרת העיוות החברתי המעמדי בישראל. העיוות נטוע, רובו ככולו, בניצול ודיכוי של יהודים שהגיעו מארצות המזרח התיכון, ערב ואסיה לעומת אלה אשר הגיעו מאירופה. אם אינך מודע להיסטוריה זו של יצירתה של הפריבלגיה האשכנזית בישראל, אין לי דבר לומר, מעבר לתמיהה והשאלה מי היו מורי ההיסטוריה והאזרחות שלך. אבל, האם אתה לא חי בישראל? אתה מתיימר להיות חלק מהחברה הזו. אתה לבטח חושב שהינך מודע למה שמתרחש סביבך. כנראה שכמו הרבה גמלים (אשכנזים) אתה מביט במראה ורואה עופר איילים במקום דבשת. אולי קורס ויפאסאנה יסייע בידך להשיג את הביקורת העצמית הראויה. אתה יכול ורשאי להשתמש בכל שפה שתרצה. אני לבטח לא יכול למנוע זאת ממך. אתה לבטח גם מזדהה עם הטענה של אפרו-אמריקאים כאשר הם כועסים על המילה "ניגר" (בסך הכל "שחור" בצרפתית), אבל לא תרשה לעולם ולא תבין לעד, את הכאב הקשור ל"פרחה" והטיותיה האשכנזיות. שיבושם לך. מאיר עמור

            אהבתי

      2. אתה צודק עמית. יש אסוציאציה מיידית בין חתירה לאמת ובין חוסר סבלנות ל"שקר", אבל נכון בהחלט שאפשר לבקש אמת בענווה-כתהליך אין-סופי, מבלי לשלול קיום דעות אחרות. כמובן שגם הדתות הטוענות לאמת מוחלטת "אלוהית" בדרך כלל מזוהות עם חוסר סובלנות ל"חיים בשקר/כופרים". אבל אין סתירה מהותית בין בקשת אמת לפלוראליזים, הקשר הוא אסוציטיבי
        קראתי לאחרונה ספר על קהילות יהודיות בגרמניה על רקע מסעי הצלב, ויצא לי לחשוב כמה זה נפלא שאירופה (והמערב) של היום כזו מנומנת.. אולי דת הקפטיליזם החליפה את הדת הקלאסית, ויש לה הרעות החולות שלה, אבל הנזק הוא לא חריף ומיידי כמו מאות אלפי (מיליוני?) קורבנות האדם.. זה הרקע למה שכתבתי

        אהבתי

  6. נפלא.
    [תיקון לשוני קטן נוסף: שאל ולא השאיל. השאיל לי. שאל ממני].
    בברכה.

    אהבתי

  7. כמה אנושיות, אהבה ועומק בדבריך תומר…בזכרך בכזאת מלאות את אילן ותשוקתו בחיים שהצליח להנחיל לך ולתלמידיו, הצלחת להנגיש ולעורר מפגש מרגש של משמעות ורוח שקוראית באופן טבעי לרצות לחבור עם אנשים נוספים שערכים אלה חשובים להם…גם אני שאשמח לשמוע אם יתארגנו מפגשי הגות כאלה.

    זה מזכיר לי מפגש חודשי עם פרופסור אפריים מאיר באוניברסיטת בר אילן שהלהט שלו הוא בתחום של הגות דיאלוגית יהודית, מפגש שמזמין לשיח מעבר לאקדמיה, תוכל/תוכלו להתוודע ולהצטרף אם זה מדבר אלייך/אליכם:

    אחת לחודש ניפגש באוניברסיטת בר אילן ונדון במחשבה של בובר, לוינס, רוזנצוויג, פרנץ פישר ועוד הוגים אשר עסקו בהכרת האדם האחר ובדרכים לקבל אותו למרות השוני.
    http://jewdialog.blogspot.com

    תודה לך תומר
    אסתר

    אהבתי

  8. אביטל שלום:
    תודה עבור ההתייחסות העיניינית. צריך לזכור כי למושגים, כמו לאנשים, יש היסטוריה. למושג "פרחה" יש היסטוריה ישראלית-יהודית מאוד ספציפית. כאשר מרחיבים את תכולת המושג כך שיכלול את בריטני ספירס לא עושים לביטולו של המושג על ידי קבלתו האוניברסילית אלא עושים להעמקת העיוות האתני שממנו הוא נוצר בראש וראשונה.

    אולי תחשבי על ללכת בכיוון הפוך. דהיינו, לא להשתמש בשפה לשונית מוטה ופוגענית.

    אתן לך דוגמא: במילונים אנגלים מסויימים הפרשנות למושג "יהודי" הינה בנוסף להשתייכות הדתית גם תיאור פרקטיקות מאוד בעייתיות בנושאים כספיים.

    "Don't Jew me"

    אין כוונה ליטרלית ישירה אלא תיאור בעייתי של התנהגות כספית. עכשו לשאלה שלי אליך: האם נראה לך הגיוני להמשיך להשתמש בפרשנות הזו למושג "יהודי"?

    אני מניח שלא. על כן, כדאי להפעיל את אותו מנגנון החשיבה גם בנושא "פרחה". אם אינך יודעת את ההיסטוריה החברתית של מושג "הפרחה" אני מוכן לספק לך כמה מקורות. נראה לי שאת יודעת היטב במה מדובר.

    נכון. צריך לא להשתמש במושג הזה.

    הרבה יותר פשוט מאשר לנקוט עמדה של התעמלות ולוליינות אינטלקטואלית מיותרת, לא מכבדת ולא מרוממת.

    גם אם אם אילן גור זאב השתמש במושג זה אפשר שלא לחזור על הגסות שבשימוש בו.

    מאיר עמור

    אהבתי

  9. אביטל שלום:
    תודה עבור ההתייחסות העיניינית. צריך לזכור כי למושגים, כמו לאנשים, יש היסטוריה. למושג "פרחה" יש היסטוריה ישראלית-יהודית מאוד ספציפית. כאשר מרחיבים את תכולת המושג כך שיכלול את בריטני ספירס לא עושים לביטולו של המושג על ידי קבלתו האוניברסילית אלא עושים להעמקת העיוות האתני שממנו הוא נוצר בראש וראשונה.

    אולי תחשבי על ללכת בכיוון הפוך. דהיינו, לא להשתמש בשפה לשונית מוטה ופוגענית.

    אתן לך דוגמא: במילונים אנגלים מסויימים הפרשנות למושג "יהודי" הינה בנוסף להשתייכות הדתית גם תיאור פרקטיקות מאוד בעייתיות בנושאים כספיים.

    "Don't Jew me"

    אין כוונה ליטרלית ישירה אלא תיאור בעייתי של התנהגות כספית. עכשו לשאלה שלי אליך: האם נראה לך הגיוני להמשיך להשתמש בפרשנות הזו למושג "יהודי"?

    אני מניח שלא. על כן, כדאי להפעיל את אותו מנגנון החשיבה גם בנושא "פרחה". אם אינך יודעת את ההיסטוריה החברתית של מושג "הפרחה" אני מוכן לספק לך כמה מקורות. נראה לי שאת יודעת היטב במה מדובר.

    נכון. צריך לא להשתמש במושג הזה.

    הרבה יותר פשוט מאשר לנקוט עמדה של התעמלות ולוליינות אינטלקטואלית מיותרת, לא מכבדת ולא מרוממת.

    גם אם אם אילן גור זאב השתמש במושג זה אפשר שלא לחזור על הגסות שבשימוש בו.

    מאיר עמור

    אהבתי

  10. מאיר
    אני לא יודע איפה אתה חי, אבל כיום חלק גדול אצל חלק גדול מהאוכלסיה פרחה=בימבו לפחות מאז שיר הפרחה המפורסם, ראה ערך פרחה בויקיפדיה:
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%97%D7%94

    בניגוד ל-Jew שכשלא דוחפים אותו במשפט הנ"ל אף יהודי לא יתרגש ממנו, הרי למושג פרחה כיום אין משמעות נטרלית.

    אהבתי

    1. קראתי את שאתה כותב. הבנתי מהיכן אתה בא ולאן אתה הולך. אתה לא מחוייב להגיב. אתה יכול להישאר עם רעיונות העיוועים שלך ולדבר כל שפה שתרצה.

      אהבתי

      1. מאיר היקר

        תרשה לי לצטט את מאיר אריאל ולומר לך שאתה גם חתיכת צדק עלי אדמות, אולי לא כל הצדק אבל בטח איזו חתיכה. עכשיו אתה רגוע? כי נראה שאתה כועס כל כך על הטפל ושוכח את העיקר – אילן גור זאב שאני ראיתי לפני 12 שנה היה מלא זעם על הדברים העיקריים שהטרידו את מנוחתו, ואילו אילן גור זאב שראיתי לפני כמה חודשים היה מלא הבנה וחמלה אנושית ואת הדברים שפעם הרגיזו אותו קיבל בשעשוע אינטלקטואלי שלא לומר במידה של אמפתיה. אני מאחל לעצמי וגם לך ללכת בדרכו בעניין זה. טול קיסם מבין שינייך וקורה מבין עינייך, והיה שלם.

        אהבתי

  11. לעמית:
    קראתי את שאתה כותב. הבנתי מהיכן אתה בא ולאן אתה הולך. אתה לא מחוייב להגיב. אתה יכול להישאר עם רעיונות העיוועים שלך ולדבר כל שפה שתרצה.
    מאיר עמור

    אהבתי

  12. כתבת מאוד מאוד יפה, טוב לדעת שהיו אנשים כמוהו.
    זה באמת מחזק לקרוא על אדם אמיתי כל כך!

    אהבתי

  13. שני שירי פריחה/ אלמוג בהר

    א.
    מודעוֹת אֵבֶל ברחוב בר-יוחאי בקטמונים
    מספרות כי פְרֵיחָה מתה אתמול, ודוקא
    לא היתה נשואה לערְס, דוקא ליחזקאל
    בעלה. בְּשָׁרְשָׁהּ היה פֶּרַח שמשמעותו שִׂמחָה,
    אבל נְכָדֶיהָ ששכחו לדבר עֲרבית הִתביְשו
    בשמהּ מחוץ לכָתלי הבית. לא רצו
    שיצחקו עליהם, וצדקו. גם כך לנכדותיה
    של פְרֵיחָה קוראים פְרֵיחוֹת בבית הסֵפר,
    והן לא מסבירות שפְרֵיחָה זאת שִׂמְחָה,
    שנכדות צריכות להיות שְׂמֵחות כשהן נקראות
    בשם סבָתן, שפְרֵיחָה מתה אתמול ולכן
    הן שותקות כששוב קוראים אחריהן פְרֵיחוֹת.

    ב.
    אתמול בבית הספר הילדים אמרו פְרֵיחָה
    לזאת וערְס לזה. עצרתי את השיעור
    כדי לשאול מי מהם יודע עֲרבית.
    תלמיד אחד ידע והִסְבִּיר מה זאת
    פְרֵיחָה, אבל לא זכַר מהו ערְס.
    הוצאתי מהארנק דף מְצֻלָּם וּמְקֻפָּל, עליו
    כתוב שיר אחד של סָמי שלום
    שִטרית, ובִקשתי מֵאַחַד הילדים שיקרא: "פְרֵיחָה
    שֵם יפֶה אמרה. פְרֵיחָה שֵם יפֶה".
    קרא והילדים צוחקים. פְרֵיחָה שם מצחיק.
    אולי מעתה, חשבתּי, כשישמעו פְרֵיחָה יחשבו
    על שירָה, או על בָּתֶּיהָ הלבנים
    של דַאר אלְבֵּידָא במרוקו. כשיצאתי לרְחוב
    שמול בית הספר ראיתי את מודעוֹת
    האֵבֶל לִפְרֵיחָה, ולחשתי לה בלי שישמעו
    האֲבֵלים: מי יביא מעט מֵעֲפָרָהּ של
    דַאר אלְבֵּידָא לְהָנִיחַ עִם עֲפַר אֶרֶץ-
    ישראל בְּקִבְרֵךְ, פְרֵיחָה, נְכָדוֹת רבות לך,
    מי מהן תביא מעט מֵעֲפַר דַאר
    אלְבֵּידָא לְהַנִּיחַ עִם עֲפַר אֶרֶץ-ישראל.

    ///
    תודה תומר, באיחור, על ההספד היפהפה לאילן גור זאב. מצטרף, באיחור, למחאתו של מאיר עמור.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s