"האם אתה חושב, אבי," אמר לו, "שאחרי שאעבור את מסת שבעת גלגולי הנשמה, אוכל להגיע אל משכנו של ברהמה?"
"תלוי," אמר הפקיר, "איך אתה חי?"
"אני משתדל," אמר, "להיות אזרח טוב, בעל טוב, אב טוב, ידיד טוב; מעת לעת אני מלווה לעשירים בלי ריבית; אני נותן כסף לעניים; אני משכין שלום בין שכניי."
"אתה תוקע לפעמים מסמרים בתחת?" שאל הברהמין.
"אף פעם, אבי נכבדי."
"תתבייש לך," השיב הפקיר. "לא תוכל להגיע אלא לרקיע התשעה עשר, וחבל."
את הדיאלוג הזה שם וולטר בעטו של תייר טורקי, שכשטייל בורנסי, עיר הקודש שעל גדות הגנגס, היה עד לחילופי הדברים בין ההינדי המאמין והפקיר (תרגום: ניר רצ'קובסקי, בספר מיקרומגס, הוצאת נהר). כאחד מהוגי הנאורות הבולטים שם וולטר לצחוק את דרישותיה הדוגמטיות של הדת, וזאת בניגוד למוסר הטבעי והפשוט שמפגין אותו מאמין. בתוך כך הוא גם לועג לנטייה של המאמינים להכאיב לעצמם מתוך אמונה שסבלם רצוי לפני האל, ושתמורתו הוא יעניק להם כרטיס כניסה לעדן.
וולטר, שהעריץ את הפילוסופיה והדת המזרחית (בהזדמנות אחרת הוא כתב שהמערב "חב למזרח הכל", לא פחות), בכל זאת לא הבין לאשורה את הסגפנות ההינדואיסטית. בדיאלוג שלעיל הוא מתרגם אותה לסגפנות הקתוליות שהכיר מבית, והופך אותה למעין מס מעבר שעל המאמין לשלם בדרכו אל האלוהות. אולם הסגפנות בהודו אינה העלאת קרבן שאמורה להרשים אלוהות מרוחקת, אלא התכה פנימית שאמורה להחליף אנושיות מוגבלת בהאלהה עצמית.
העיסוק בסיגוף עצמי הוא כל כך אוניברסאלי עד שנדמה שבני אדם פשוט נהנים לסבול, אולם אין לבלבל בין שתי התפיסות השונות כל כך, מערב ומזרח, של הנטייה להסתגף. כאשר תושבי נינוה מתבשרים על ידי הנביא יונה ש"עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", הם מיד צמים ממים ומזון, מתכסים בשקים ויושבים על האדמה. האל הטוב משקיף מלמעלה ורואה את מעשיהם, ומיד "וינחם האלוהים על הרעה אשר דבר לעשות להם, ולא עשה".
בניגוד גמור לכך, בהודו סיגופים נועדו להביא את האדם לכדי השתלמות עצמית, כלומר לחולל בו תמורה פנימית מקיפה שתשחרר אותו פחות מחטאיו הקודמים ויותר מדעותיו הקדומות, תפקח את עיניו ותאפשר לו לראות את האמת נכוחה. כך נמצא באופנישאדות, שחוברו סביב זמן חיבורו של ספר יונה, במחצית באלף הראשון לפנה"ס, הבהרות ש"רק התנזרות היא הדרך לחיי נצח", והוראות כיצד להסתגף על מנת להגיע להבנה קיומית נכונה.
ניתן להשכיל בדרכי צום ותענית אף ביתר פירוט ב'חוקי מאנו', המעט מאוחרים יותר. המחוקק ההודי הנודע ממליץ לאכול בהתאם לתבנית הירח, יותר כאשר הוא מלא ופחות ופחות ככל שהוא נעלם. הוא קובע בפשטות כי "ניתן להשיג בריאות טובה, לימוד ומעמדות אלוהיים שונים על ידי סיגופים; אכן, סיגופים הם הדרך להגיע אליהם." האסקטיקה כאן היא אמצעי להעצמה העצמית.
מהאטמה גנדהי, אם נגיע עד לזמננו אנו, היה ידוע בסיגופיו וצומותיו. כאשר אלה לא נועדו להפעיל לחץ על ממשלת הוד מעלתו המלך ג'ורג', הם נועדו לאפשר לו לצבור "טָפָּס", כלומר חום פנימי שלא רק שיטהר אותו מחטא, אלא שאותו הוא יוכל לתרגם לעוצמה על-טבעית לצורך מבצעיו הציבוריים השונים. אחת השיטות שלו לצבור טפס היתה לשכב במיטה אחת עם נערה ערומה ולא להתפתות לנצל את המצב. לאחת הנערות הללו הוא אמר במפורש ששיתוף הפעולה ביניהם "יעורר טפס עצומים". גנדהי היה בטוח שהאיפוק המיני שהוא מפגין במיטתו מבטיח להודו עצמאות פוליטית על אדמתה.
חשוב, אם כן, להבדיל בין הצום (הקולינרי, ההגייני, המיני) כאמצעי להענשה עצמית, כזו שתכפר על חטא שחטאנו כלפי האל ותעלה את ערכנו בעיניו, לבין צום כאמצעי להעצמה אישית ולטרנספורמציה פנימית, עם או בלי אלוהים שמביט בנו מלמעלה. צום מהסוג השני נפוץ במזרח. צום מהסוג הראשון מבטא מסורת ארוכת שנים בעולם המערבי, שהתחילה ביהדות ושזו הורישה לאחיותיה הקטנות-גדולות, הנצרות והאיסלאם.
ועם כל זאת, יש משהו משותף לצום כתופעה אנושית כללית, והוא האינטואיציה הקדמונית שעל מנת לקבל משהו, יש צורך ראשית לוותר. הצום מבטא צמצום עצמי שמגביל אותנו מראש, ודווקא משום כך מאפשר לנו להצליח ולרכוש מימד קיומי חדש. המשחק כאן הוא על המתח שבין חופש להגבלה: כל תוספת בחופש (החופש מחטא, החופש מחולשה, החופש להגשים את מאוויינו) מחייבת אותנו ראשית כל להצטמצם. זאת משום שכל תוספת של רכוש היא ממילא תוספת של אחריות, כל תוספת של אהבה היא ממילא תוספת של מחוייבות.
ארנסט קסירר ניסח את הכלל הזה בצורה הפוכה כשאמר (בספרו על חשיבה מיתית) ש"הסגפנות, שמהווה חלק מהותי מהדת הפרימיטיבית, מבוססת על האינטואיציה שכל הרחבה והעצמה של הכוחות של העצמי כוללת הגבלה נלווית." רוצה לומר, ככל שהעצמי זוכה לכוחות גדולים יותר, כך הוא גם יותר מוגבל. העצמת ה'אני' שלנו מגיעה בד בבד עם ההכרה הטרגית בגבולות העוצמה שלו. רק תינוק חושב שהוא כל יכול, ואילו ככל שגדלים בגיל ובכוח מבינים עד כמה אנחנו בעצם חסרי אונים.
הסיגוף, שמגיע בדת לפני כפרה, לפני חג, לפני הארה, לפני קבלת עוצמה, הוא, אם כן, ההכרה המובלעת שלעולם לא נוכל להשתחרר לחלוטין ממגבלותינו ומגבולותינו. זוהי ההכרה שהסופיות שלנו אינה דבר זמני, אלא קשורה ישירות בהיותנו פרטים. צמצום הוא מעצם טבעו של העצמי. על כן בבוא האדם בעת העתיקה לפתוח בדרך חדשה היה עליו קודם כל להסתגף, להתענות, ורק מתוך הכבילה העצמית הוא היה מרשה לעצמו מאוחר יותר להשתחרר או לנצח.
ובל נחשוב שהמצב כיום שונה מבחינה מהותית. הסגפנות בעידננו פשוט עברה מן השדה הדתי אל השדה האסתטי, האתי והבריאותי, ומתמקדת בעיקר בתחום הגסטרונומי. דיאטה היא הדרך שלנו להסתגף על מנת לקבל מהאלים את מתת היופי או הבריאות. צמחונות וטבעונות מאפשרים לנו להיות טהורים מחטא. אנורקסיה היא סיגוף עצמי חריף במיוחד, שנועד להעלים את האני כליל. נכון שאין צורך באמונה בכוח עליון על מנת שסיגופים אלה יוכיחו את עצמם, אולם להדביק להם את התואר "רציונלי" נראה מוגזם במקצת. האם האוצר האינסופי של שיטות דיאטה אכן הוקם על יסודות מציאותיים? האם ללא אכילת בשר אנחנו אכן נקִיים – אנחנו החיים בערים מתועשות ונוסעים על אוטוסטראדות רחבות – מהרג בעלי חיים?
אולם כאן אנחנו חוזרים אל אותה תבונה היולית הנוקשת בפנים נפשנו ומוכיחה אותנו שוב ושוב: על מנת לגדול, יש לדעת לקטן את עצמנו. על מנת להתרחב, יש לדעת להצטמצם. לא מן הנמנע שברית המילה, שלאחרונה סופגת אש מכיוונה של הרגישות המוסרית העכשווית, מבוססת על אותו היגיון: כדי להגדיל ולהעצים את איבר המין שלנו – ומה נרצה יותר מאשר דבר זה, סימבולית ולא-סימבולית – יש ראשית לקצץ את קצהו. כאן שוב מתכתבים מזרח ומערב: זה גם בדיוק מה שגנדהי היה עושה.
סתם
—
פורסם היום במוסף יום כיפור של הארץ. על גנדהי ותרגוליו הסגפניים-מיניים כתבתי בעבר כאן. גם ברשימה הבאה יככב המהאטמה, ככל הנראה. ואל דאגה, לא שכחתי שעדיין עלינו ללנצ'ץ' את ג'וזף סמית.
יצא לאור הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.
בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.
בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.
לולאת האל 
מאמר מרתק וחשוב. כמי שהתחום שלו הוא לימודי מזרח אסיה, אני זוכר את הדברים שאמרה מורתי, פרופ' אירית אוורבוך, מומחית לדת יפנית מאוניברסיטת תל אביב: ביפן, שבה הגיעו מיני קדושים ופרושים לשיאים של סגפנות ועינוי עצמי, אתה לא מסתגף כדי להיכנע לאל: אתה מסתגף כדי להיות אל.
אהבתיאהבתי
כדי שתגדל המודעות, תחושת האחריות והאכפתיות לכלל בני האדם והעולם בכללותו, העיסוק ב"מה יעשה לי טוב" ו"מה אני רוצה לעצמי" צריך להצטמצם, ואידאלית – להיעלם.
כך אני מבין את שאלת הגדילה וההצטמצמות.
אבל צומות וסיגופים, גם קיצוץ ערלה, לא בהכרח מובילים לכך – כפי שאנו רואים סביבנו (ע"ע אגוצנטריות יהודית וישראלית).
אז מה כן? – הרצון להגדיל את המודעות, האחריות והאכפתיות לכלל, ולצמצם את ה"אני, אני, אני".
אבל מי *באמת* רוצה בכך, ובהשלכות שיש לגדילה וצמצום כאלו על חייו? מעטים.
אם זה אינו הבסיס, שום קיצוצי ערלה או ירידה במשקל לא יעזרו.
אהבתיאהבתי
בין תפיסת הצום האגו-צנטרית של המזרח, לבין תפיסת הצום הדאו-צנטרית של הנצרות, ראוי להזכיר את גישת נביאי ישראל.לא לחינם דווקא ביום כיפור אנחנו קוראים בהפטרה את ישעיהו פרק נ"ח: ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. ה הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ–הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. ו הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ.
בצום כשלעצמו אין ערך. הוא חייב להיות מלווה לא רק במבט פנימה, לתוך נפשו של האדם, אלא – לא פחות מזה – במבט החוצה, אל החברה הסובבת אותו.
אהבתיאהבתי
רְצוּצִים, רָעֵב, עֲנִיִּים, עָרֹם!
אהבתיאהבתי
כמו שאם תבקש מעטפה ריקה, אז תקבל את כל האהבה שבעולם?
אהבתי, תודה.
אהבתיאהבתי
תומר,
הגישה הרואה ביהדות המקראית והחז"לית מעשים/גישות/פרקטיקות שנועדו לריצוי האל (ולא חותם חיצוני של שינוי פנימי של האדם) היא מוטעית ומלאת בורות במובן הכי פשוט.
אמנם ביחס לדברי נביאי ישראל בכל מקום המתנים עשייה דתית בתיקון נפשי מוסרי חברתי- תוכל אם תרצה מאוד להתעקש שמדובר בתיקון מוסרי חברתי מעשי ולא בטרנספורמציה פנימית (אע"פ שבכתובים- תהילים משלי קהלת וכו' יהיה לך מאוד קשה לעשות את זה).
אולם ביחס לדברי חז"ל לרוב, כגון "לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות", ועוד הרבה כאלה, אין לך מה לומר חוץ מלעשות פליקפלקים באויר ולהמציא שחייבים לומר שמדובר בהשפעה יוונית. כמובן שאין שום ביסוס רציני לטענות כאלה.
הסיגוף הנוצרי הוא פרשנות מאוד קיצונית ומעוותת של תפיסת הפרישות שתפסה מקום מסוים ביהדות של בית שני (והמשיכה בימי הביניים).
ריה"ל בספר הכוזרי מרבה להראות את ההבדל הנוקב מאוד בין המצאת הסיגוף הנוצרי לבין העמדה היהודית המקורית, ומוכיח את דבריו מפסוקים ודברי חז"ל. ראוי להכיר משהו מזה לפני שעושים היפר אסוציאציות כאלה.
אמנם הסכמה של יהודות-מונותאיסטיות-רצון חיצוני-ציווי- מעשים (וכל השאר זה השפעות) מאוד קלה ומושכת, אך באותה מידה היא גם מאוד מאוד שטחית.
גמר חתימה טובה,
אלכס
אהבתיאהבתי
אלכס,
אני מודה לך מאוד שהוכחת אותי, ועוד לפני יום כיפור. כמה שטחי הייתי – אכן ראוי להכיר משהו במשהו לפני שעושים היפר אסוציאציות. ריה"ל כמובן יודע טוב מאוד על מה שהוא מדבר, ומי אני הק' מולו. ומאמרי חז"ל, שאתה מפרש אותם בצורה בהירה כל כך…
תקוותי היחידה היא שתקבל את התנצלותי הכנה ותגלה סובלנות לבור שכמוני, שחוטא וחוטא שוב ושוב בכתיבה על נושאים שהוא לא מבין.
בתודה,
וגמר חתימה טובה,
תומר
אהבתיאהבתי
יש סיפור על הרב ישראל מרוז'ין שפגש יום אחד חסיד שרצה להתפאר בפניו על מידת צדיקותו. 'רבי' ,אמר החסיד, 'אני מתנזר מיין ושותה רק מים, מצליף על גבי בשוט כל לילה ואם זה לא מספיק – תקעתי מסמרים בנעליים כדי שיכאב לי'.
רבי ישראל הצביע אל החצר ואמר לחסיד 'אתה רואה את זה שקשור שם? גם הוא לא שותה יין אלא מים בלבד, גם לו יש מסמרים במנעליו וגם הוא סופג הצלפות שוט כל הזמן ובכל זאת הוא סוס ויישאר סוס עד יום מותו'.
אהבתיאהבתי
יפה!
אהבתיאהבתי
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/nevuat.htm
אהבתיאהבתי
אחרי שקראתי את הפוסט הגעתי במקרה לאותו רעיון אצל רוסו. ב"אמיל" הוא מצטט אחד בשם פבורין (אני קורא את הגרסה החינמית של גוטנברג בתרגום לאנגלית):
"Great needs," said Favorin, "spring from
great wealth; and often the best way of getting what we want is
to get rid of what we have."
קצר ולעניין…
אהבתיאהבתי
תומר שלום,
אינני מבין מדוע אתה לא מגיב בצורה עניינית לטענה.
אתה מרשה לעצמך להאשים אנשים בבורות על ימין ועל שמאל מבלי להאריך בביסוס טענותיך. מדוע אתה מתייחס בציניות כשמאשימים את דבריך בבורות? להגיב בציניות זו דרך מצוינת להתחמק מטענה ולהתבצר בעמדה שמאוד נוחה לך.
אציין שברור שלא היתה שום כוונה להעליב או להשתלח, אלא באמת לציין שאתה מרשה לעצמך לזרוק טענות שאינן מבוססות כלל, והמקורות שציינתי הם כמה דוגמאות ספורות לכך. אם אתה סבור שהמקורות שציינתי אינם ברורים דיו, אשמח שתציין זאת ואשתדל להרחיב/לפרט.
אינני מבין כיצד אתה מצפה מקורא אינטלגנטי לקבל טענות שאינך מבסס כלל, ואשר כל מי שבקיא בתנ"ך ובחז"ל יודע שהדברים אינך כך.
חג שמח,
אלכס
אהבתיאהבתי
אלכס שלום,
תראה, אתה מגיע לבלוג שלי, ומנסה ללמד אותי על ריה"ל וחז"ל. אני שואל אותך בכנות: האם עולה על דעתך שלא שמעתי על ריה"ל, או שלא קראתי הכוזרי? האם אתה סבור שאני לא מכיר את אותו מאמר חז"ל שהבאת? בכנות, מה אתה אומר?
ועוד שאלה: האם אתה נוהג תדיר לכתוב תגובות למאמרים בהם אתה מאשים את הכותב בבורות ושטחיות?
קודם ענה לי על שאלות אלה, ואז אסביר לך הלאה.
אהבתיאהבתי
תומר,
תודה על המאמר המעניין. רק מציין שאת תגובותיך לא קורא רק האדם שאליו אתה מגיב אלא גם, ובעיקר, קוראים אחרים. התגובה שלך לאלכס יכולה הייתה לשלב הסתייגות מדבריו הבוטים, אולם הסתפקות ב"תוכחה נגדית", לדעתי לוקה בחסר. משפט הפתיחה של התגובה לגמרי לא לעניין (לדעתי) – העובדה שמדובר בבלוג שלך אינה מעלה או מורידה מהדברים שאתה יכול (או לא יכול) ללמוד מאחרים (אם כי לא בהכרח במקרה זה, שכן אני בהחלט מבין פחות משניכם). ברשותך, אענה בשם אלכס לשאלות ששאלת: אני בטוח שקראת את הכוזרי ושאתה מכיר את מאמר חז"ל הנ"ל – האם אין מחלוקות סביב ריה"ל וחז"ל? האם העובדה שאתה מכיר אומר שאתה מבין ו/או מבין "נכון"? האם מעולם לא חשבת שמישהו אחר לחלוטין לא מבין את מה שהוא קרא ולוקה בשטחיות?
אז נכון, אולי אין צורך להגיב באופן בוטה, ואני הקטן (באמת ובלי ציניות) מבין הרבה פחות מכם בריה"ל ובחז"ל ולא אני אשפוט ביניכם, אבל הדיאלוג הזה לא מוסיף כבוד לדנים ולא ידע לקוראים. גם אם לאלכס לא מגיע, אני אשמח לקרוא את התייחסותך העניינית לדבריו (החלק הענייני) של אלכס.
אהבתיאהבתי
דניאל,
תראה, אני בהחלט משתדל לשמור על רמה גבוהה של דיון כאן. עכשיו, התגובה של אלכס האשימה אותי גם בבורות, גם בשטחיות, וגם הציגה את עמדתה כסוף פסוק. תגובה כזאת לא ממש מזמינה דיון. אתה מבין אותי, נכון? לכאורה הייתי יכול להתייחס אליו למרות כל זאת ברצינות, אבל כנראה באותה שעה זה היה למעלה מכוחותי. האפשרויות שלי היו או למחוק את התגובה, דבר שאני לעולם לא עושה (אלא במקרי השמצה של מישהו), או לא להגיב כלל, דבר שאני לפעמים עושה. בפעם ההיא בחרתי להשתעשע. הומור, אתה יודע. ושים לב: ברגע שהפכתי ענייני, ברגע שעימתתי את אלכס עם עמדותיו, הוא נעלם. לדיון אמיתי הוא לא מסוגל.
אהבתיאהבתי
אני בהחלט מבין אותך וחושב שצורת ההתנסחות לא הייתה ראויה, אבל אם להפריד בין הניסוח לתוכן, הרי שהטענה הייתה שיום הכיפורים, למשל, אינו יום לסגפנות במובן הנוצרי ושהיהדות ככלל איננה מעודדת סגפנות ועינוי עצמי. כמו כן, הועלתה טענה שהמצוות אינן באמת דרך לריצוי האל, שכלל לא זקוק למצוותינו ותשורותינו, אלא דרך לתיקון האדם והחברה.
מה דעתך?
אהבתיאהבתי
אז אם ניגש לעניין, הרי שקשה לי קודם כל להסכים שיום הכיפורים אינו מעודד עינוי עצמי וסגפנות. צום הוא עינוי עצמי וסיגוף. הבא נראה מה יש למקרא לומר לגבי יום הכיפורים:
אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, לַה'. וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי יוֹם כִּפֻּרִים, הוּא, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם. כִּי כָל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא-תְעֻנֶּה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה–וְנִכְרְתָה, מֵעַמֶּיהָ. וְכָל-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל-מְלָאכָה, בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה–וְהַאֲבַדְתִּי אֶת-הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כָּל-מְלָאכָה, לֹא תַעֲשׂוּ: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב–מֵעֶרֶב עַד-עֶרֶב, תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם. – ויקרא, כג, כז-לב.
אתה שם לב למילים "ועיניתם את נפשותיכם"? נדמה לי שזה מספיק כדי להבין שיש כאן עינוי עצמי, לא? השורש הזה חוזר עוד פעמיים הפסוקים שהבאתי. ושים לב לעוד משהו: יש קשר סיבתי בין מילים אלה למילים "כי יום כיפורים הוא, לכפר עליכם לפני ה' אלוהיכם". כלומר, העינוי העצמי כאן הוא לצורך הכפרה. כפי שכתבתי במאמר, נדמה לי.
לגבי המצוות כדרך לתיקון האדם והחברה, זאת בהחלט עמדה רצינית ומבוססת. אבל מה הקשר בינה ובין מה שטענתי? האם טענתי שאין מימד כזה במצוות? ודאי שלא. יש מימד כזה. אבל אי אפשר להתכחש לכך שיש מימד של ריצוי האל, שכן המצוות הן ברית בין עם ישראל לאלוהיו. אני מקווה שאף אחד לא יכחיש את זה. וברית פירושה רשימה של תנאים שכל צד מחוייב בהם. שים לב למילים "חקת עולם לדורותיכם" בפסוקים לעיל, שמתייחסות בדיוק לכך: חוקה, דהיינו רשימת חוקים. עם ישראל מחוייב במצוות, כחלק מאותה ברית, כלומר אל מול האלוהים. שוב, כפי שכתבתי במאמר.
דבר אחרון וחשוב: ההיגד החז"לי שהביא אלכס, לפיו "לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות" הוא טיעון מצויין כנגד העמדה שלי, אולם לא מספיק להביא אותו. צריך להסביר אותו. מה פירוש "לצרף"? האם פירושו של דבר להכניס אותם למסלול לנירוונה או שחרור רוחני? האם פירושו לתת להם דרך מדורגת של התפתחות רוחנית? אם כן, הרי שיש כאן דוגמא נגדית למה שטענתי במאמר. אבל אולי פירושו לגרום להם להיות בני אדם מוסריים וטובים יותר, על ידי חינוכם להתגבר על רצונם? אני חושב שמשמעותו היא האפשרות האחרונה, ולא הראשונות (לדעתי זה גם מה שעולה מהמקור בבראשית רבה, ראה שם). ושוב, זה בדיוק ההבדל בין מזרח ומערב עליו דיברתי.
אהבתיאהבתי
תודה!
אהבתיאהבתי
תשובתך העלתה בי מספר שאלות: ראשית, יום הכיפורים הינו יום אחד בשנה (בנוסף לעוד מספר ימי תענית). ככזה, האין הוא היוצא מהכלל המעיד על הכלל שאינו בעד סיגוף? שנית, הצום, להבנתי, איננו מכפר על החטאים. האמונה שהאל מכפר על חטאים שנעשו נגדו ביום הכיפורים איננה נשענת על הצום עצמו. ברור שמי שלא צם, כמו מי שלא מקיים מצוות אחרות, ייענש, אך אין זה אומר שמי שצם יכופר *בגלל* שצם, אלא בגלל ששב מדרכו – הצום הוא "רק" עוד שמצווה שיש לקיים. בנוסף, גם מי שנגזר עליו מה שנגזר – "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה", דווקא אלה ולא תענית. בנוסף, יום הכיפורים הוא מצווה לכלל העם, לא לנזירים או לקדושים שחיים כך – גם במובן זה, הוא אינו קריאה לחיי סגפנות. נזירות ביהדות מעולם לא הייתה הדרך העיקרית, ומלבד בתקופות מסוימות, לא זכתה לפריחה, ולהבנתי גם לא זכתה לעידוד (עמרם שפרש מאשתו ושוכנע שלא לעשות זאת). מכל אלה – איפה הדמיון לסגפנות הנוצרית וגם לסגפנים שבמזרח?
לגבי החלק השני של תשובתך בנוגע לאמרת חז"ל – האפשרות שאתה אומר שאתה מאמין בה היא שמטרת הסיגוף היא "לגרום להם להיות בני אדם מוסריים וטובים יותר, על ידי חינוכם להתגבר על רצונם." בדבריך אלה, האין אתה בעצם תומך בטענה שהצום לא נועד לרצות את האל אלא לשפר את עצמנו (שזה מה שנטען)?
אהבתיאהבתי
דניאל,
לגבי שאלתך הראשונה, היא אינה קשורה למה שכתבתי במאמר, בדבר האופי השונה של הסגפנות במזרח והמערב. הרשה לי אם כן לוותר על התשובה.
לגבי שאלתך השנייה, נכון, יש כאן משהו שקרוב יותר למזרח, אבל כמובן עוד רחוק ממנו מרחק רב. אין השיפור העצמי לכדי אדם מוסרי דומה לדרך רוחנית המובילה לנירוונה או האלהה עצמית. בנוסף, מאמר חז"ל יחיד עדיין אינו מעיד על השקפת עולם שלמה. אם כבר, יכול מאוד להיות שזה היוצא מהכלל שמעיד על הכלל.
אהבתיאהבתי
תודה ואסתפק בכך, למרות שבהתייחס ליום הכיפורים – במאמר טענת שיהודים צמים כדי לפייס את האל ובתגובתך הבאת את יום הכיפורים כדוגמא ("כלומר, העינוי העצמי כאן הוא לצורך הכפרה.") בעוד שאני תהיתי האם גם ביום הכיפורים לא מדובר בשיפור עצמי, לכל הפחות. בנוסף, יום הכיפורים הוא דוגמא (נדירה יחסית) לסגפנות ביהדות ובאופיה של סגפנות זו עוסק המאמר, להבנתי.
אהבתיאהבתי
שוב:
"וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם […] כִּי יוֹם כִּפֻּרִים, הוּא, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם."
מקווה שעכשיו זה ברור.
אהבתיאהבתי
בקשר ל"הוכחה" מספר יונה על נטיית האדם המערבי להסתגף וקבלת האל את הסיגוף, חבל שהבאת ציטוט חלקי שמסלף את דברי הכתוב.
אנשי נינוה לא רק "מיד צמים ממים ומזון, מתכסים בשקים ויושבים על האדמה". הפסוק המלא הוא: "וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים, וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם" (יונה ג, ה). אנשי נינוה תחילה מאמינים באל, ורק לאחר מכן הם צמים ולובשים שק.
גם לגבי תגובת האל הבאת ציטוט חלקי. הפסוק המלא הוא: "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה, וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה" (יונה ג, י). האל רואה את מעשיהם לא במובן של ראיית המעשה החיצוני של לבישת שק ואפר וישיבה על האדמה, אלא במובן של "כי שבו מדרכם הרעה".
כאשר קוראים פסוקים אלו במלואם, המסקנה היא שאנשי נינוה שבו בתשובה שלמה ואילו הסיגוף היה סממן חיצוני בלבד. אין כאן "נטייה להסתגף" לשם הסיגוף עצמו. אנשי נינוה פעלו לפי הציווי הנבואי: "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (יואל ב, יג). ואכן האל ניחם על הרעה משום שראה אותם שבים בתשובה אמיתית ולא בשל הסיגוף.
אהבתיאהבתי