"האם אתה חושב, אבי," אמר לו, "שאחרי שאעבור את מסת שבעת גלגולי הנשמה, אוכל להגיע אל משכנו של ברהמה?"
"תלוי," אמר הפקיר, "איך אתה חי?"
"אני משתדל," אמר, "להיות אזרח טוב, בעל טוב, אב טוב, ידיד טוב; מעת לעת אני מלווה לעשירים בלי ריבית; אני נותן כסף לעניים; אני משכין שלום בין שכניי."
"אתה תוקע לפעמים מסמרים בתחת?" שאל הברהמין.
"אף פעם, אבי נכבדי."
"תתבייש לך," השיב הפקיר. "לא תוכל להגיע אלא לרקיע התשעה עשר, וחבל."

את הדיאלוג הזה שם וולטר בעטו של תייר טורקי, שכשטייל בורנסי, עיר הקודש שעל גדות הגנגס, היה עד לחילופי הדברים בין ההינדי המאמין והפקיר (תרגום: ניר רצ'קובסקי, בספר מיקרומגס, הוצאת נהר). כאחד מהוגי הנאורות הבולטים שם וולטר לצחוק את דרישותיה הדוגמטיות של הדת, וזאת בניגוד למוסר הטבעי והפשוט שמפגין אותו מאמין. בתוך כך הוא גם לועג לנטייה של המאמינים להכאיב לעצמם מתוך אמונה שסבלם רצוי לפני האל, ושתמורתו הוא יעניק להם כרטיס כניסה לעדן.

וולטר, שהעריץ את הפילוסופיה והדת המזרחית (בהזדמנות אחרת הוא כתב שהמערב "חב למזרח הכל", לא פחות), בכל זאת לא הבין לאשורה את הסגפנות ההינדואיסטית. בדיאלוג שלעיל הוא מתרגם אותה לסגפנות הקתוליות שהכיר מבית, והופך אותה למעין מס מעבר שעל המאמין לשלם בדרכו אל האלוהות. אולם הסגפנות בהודו אינה העלאת קרבן שאמורה להרשים אלוהות מרוחקת, אלא התכה פנימית שאמורה להחליף אנושיות מוגבלת בהאלהה עצמית.

העיסוק בסיגוף עצמי הוא כל כך אוניברסאלי עד שנדמה שבני אדם פשוט נהנים לסבול, אולם אין לבלבל בין שתי התפיסות השונות כל כך, מערב ומזרח, של הנטייה להסתגף. כאשר תושבי נינוה מתבשרים על ידי הנביא יונה ש"עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", הם מיד צמים ממים ומזון, מתכסים בשקים ויושבים על האדמה. האל הטוב משקיף מלמעלה ורואה את מעשיהם, ומיד "וינחם האלוהים על הרעה אשר דבר לעשות להם, ולא עשה".

בניגוד גמור לכך, בהודו סיגופים נועדו להביא את האדם לכדי השתלמות עצמית, כלומר לחולל בו תמורה פנימית מקיפה שתשחרר אותו פחות מחטאיו הקודמים ויותר מדעותיו הקדומות, תפקח את עיניו ותאפשר לו לראות את האמת נכוחה. כך נמצא באופנישאדות, שחוברו סביב זמן חיבורו של ספר יונה, במחצית באלף הראשון לפנה"ס, הבהרות ש"רק התנזרות היא הדרך לחיי נצח", והוראות כיצד להסתגף על מנת להגיע להבנה קיומית נכונה.

ניתן להשכיל בדרכי צום ותענית אף ביתר פירוט ב'חוקי מאנו', המעט מאוחרים יותר. המחוקק ההודי הנודע ממליץ לאכול בהתאם לתבנית הירח, יותר כאשר הוא מלא ופחות ופחות ככל שהוא נעלם. הוא קובע בפשטות כי "ניתן להשיג בריאות טובה, לימוד ומעמדות אלוהיים שונים על ידי סיגופים; אכן, סיגופים הם הדרך להגיע אליהם." האסקטיקה כאן היא אמצעי להעצמה העצמית.

מהאטמה גנדהי, אם נגיע עד לזמננו אנו, היה ידוע בסיגופיו וצומותיו. כאשר אלה לא נועדו להפעיל לחץ על ממשלת הוד מעלתו המלך ג'ורג', הם נועדו לאפשר לו לצבור "טָפָּס", כלומר חום פנימי שלא רק שיטהר אותו מחטא, אלא שאותו הוא יוכל לתרגם לעוצמה על-טבעית לצורך מבצעיו הציבוריים השונים. אחת השיטות שלו לצבור טפס היתה לשכב במיטה אחת עם נערה ערומה ולא להתפתות לנצל את המצב. לאחת הנערות הללו הוא אמר במפורש ששיתוף הפעולה ביניהם "יעורר טפס עצומים". גנדהי היה בטוח שהאיפוק המיני שהוא מפגין במיטתו מבטיח להודו עצמאות פוליטית על אדמתה.

חשוב, אם כן, להבדיל בין הצום (הקולינרי, ההגייני, המיני) כאמצעי להענשה עצמית, כזו שתכפר על חטא שחטאנו כלפי האל ותעלה את ערכנו בעיניו, לבין צום כאמצעי להעצמה אישית ולטרנספורמציה פנימית, עם או בלי אלוהים שמביט בנו מלמעלה. צום מהסוג השני נפוץ במזרח. צום מהסוג הראשון מבטא מסורת ארוכת שנים בעולם המערבי, שהתחילה ביהדות ושזו הורישה לאחיותיה הקטנות-גדולות, הנצרות והאיסלאם.

ועם כל זאת, יש משהו משותף לצום כתופעה אנושית כללית, והוא האינטואיציה הקדמונית שעל מנת לקבל משהו, יש צורך ראשית לוותר. הצום מבטא צמצום עצמי שמגביל אותנו מראש, ודווקא משום כך מאפשר לנו להצליח ולרכוש מימד קיומי חדש. המשחק כאן הוא על המתח שבין חופש להגבלה: כל תוספת בחופש (החופש מחטא, החופש מחולשה, החופש להגשים את מאוויינו) מחייבת אותנו ראשית כל להצטמצם. זאת משום שכל תוספת של רכוש היא ממילא תוספת של אחריות, כל תוספת של אהבה היא ממילא תוספת של מחוייבות.

ארנסט קסירר ניסח את הכלל הזה בצורה הפוכה כשאמר (בספרו על חשיבה מיתית) ש"הסגפנות, שמהווה חלק מהותי מהדת הפרימיטיבית, מבוססת על האינטואיציה שכל הרחבה והעצמה של הכוחות של העצמי כוללת הגבלה נלווית." רוצה לומר, ככל שהעצמי זוכה לכוחות גדולים יותר, כך הוא גם יותר מוגבל. העצמת ה'אני' שלנו מגיעה בד בבד עם ההכרה הטרגית בגבולות העוצמה שלו. רק תינוק חושב שהוא כל יכול, ואילו ככל שגדלים בגיל ובכוח מבינים עד כמה אנחנו בעצם חסרי אונים.

הסיגוף, שמגיע בדת לפני כפרה, לפני חג, לפני הארה, לפני קבלת עוצמה, הוא, אם כן, ההכרה המובלעת שלעולם לא נוכל להשתחרר לחלוטין ממגבלותינו ומגבולותינו. זוהי ההכרה שהסופיות שלנו אינה דבר זמני, אלא קשורה ישירות בהיותנו פרטים. צמצום הוא מעצם טבעו של העצמי. על כן בבוא האדם בעת העתיקה לפתוח בדרך חדשה היה עליו קודם כל להסתגף, להתענות, ורק מתוך הכבילה העצמית הוא היה מרשה לעצמו מאוחר יותר להשתחרר או לנצח.

ובל נחשוב שהמצב כיום שונה מבחינה מהותית. הסגפנות בעידננו פשוט עברה מן השדה הדתי אל השדה האסתטי, האתי והבריאותי, ומתמקדת בעיקר בתחום הגסטרונומי. דיאטה היא הדרך שלנו להסתגף על מנת לקבל מהאלים את מתת היופי או הבריאות. צמחונות וטבעונות מאפשרים לנו להיות טהורים מחטא. אנורקסיה היא סיגוף עצמי חריף במיוחד, שנועד להעלים את האני כליל. נכון שאין צורך באמונה בכוח עליון על מנת שסיגופים אלה יוכיחו את עצמם, אולם להדביק להם את התואר "רציונלי" נראה מוגזם במקצת. האם האוצר האינסופי של שיטות דיאטה אכן הוקם על יסודות מציאותיים? האם ללא אכילת בשר אנחנו אכן נקִיים – אנחנו החיים בערים מתועשות ונוסעים על אוטוסטראדות רחבות – מהרג בעלי חיים?

אולם כאן אנחנו חוזרים אל אותה תבונה היולית הנוקשת בפנים נפשנו ומוכיחה אותנו שוב ושוב: על מנת לגדול, יש לדעת לקטן את עצמנו. על מנת להתרחב, יש לדעת להצטמצם. לא מן הנמנע שברית המילה, שלאחרונה סופגת אש מכיוונה של הרגישות המוסרית העכשווית, מבוססת על אותו היגיון: כדי להגדיל ולהעצים את איבר המין שלנו – ומה נרצה יותר מאשר דבר זה, סימבולית ולא-סימבולית – יש ראשית לקצץ את קצהו. כאן שוב מתכתבים מזרח ומערב: זה גם בדיוק מה שגנדהי היה עושה.

סתם

—

פורסם היום במוסף יום כיפור של הארץ. על גנדהי ותרגוליו הסגפניים-מיניים כתבתי בעבר כאן. גם ברשימה הבאה יככב המהאטמה, ככל הנראה. ואל דאגה, לא שכחתי שעדיין עלינו ללנצ'ץ' את ג'וזף סמית.

יצא לאור הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

אורן זריף הוא מטפל אלטרנטיבי. מאוד אלטרנטיבי. הוא מתיימר לעזור במקום שבו כוחות הרפואה הסטנדרטית כשלו, ויש לו מעריצים רבים, כמו גם אנשים שחושבים שהוא שרלטן גדול. מה שאולי מעניין בו הוא אופן הטיפול שהוא מציע: "במסגרת הטיפול, מרכז אורן זריף את מחשבתו ומפעיל זרם כוחות אל עבר תת המודע של החולה". הבנתם? יש לנו כאן כוח מחשבתי, שמפוקס לכדי זרם, שנשלח הישר אל תת-המודע של הפצינט. הכל כמיטב הז'רגון הניו-אייג'י אקלקטי-סינקרטי פסאודו-מדעי, והיהלום שבצ'אקרת הכתר הוא מבחינתי ההתייחסות, המובנת מאיליה כמובן, אל התת-מודע. תת-המודע משחק תפקיד כה מכריע בשיטתו של זריף, עד שלגוף שהוא עומד בראשו קוראים פשוט "חברת תת-מודע". והרי לנו דוגמא נאה לכוחו האדיר של המיתוס הפרודיאני: התת-מודע הוא כיום מציאות כל כך מובנת מאליה, עד ששמו יכול לשמש כלוגו של חברה מסחרית, כזו שקהל היעד שלה הוא העממי ביותר.

המודל שבנה פרויד, אותה מפה תלת-רבדית של הנפש, כבש את המאה העשרים בסערה. לא רק לתת-מודע כולנו מודעים, אלא גם לחלוקה המובנת מאליה של נפשנו ל"איד", "אגו" ו"סופר אגו". ואתם מכירים את הסיפור הזה: האגו הוא האני שלנו, שמתווך בין דרישותיו התרבותיות של הסופר-אגו למוסר ולסדר, לבין הדחפים הטבעיים של האיד, שמושכים לכיוונים של התפרקות יצרית והרס כאוטי. ואתם מכירים את הסיפור הזה, וייתכן שאפילו מזדהים עם המסר, מפני שאותו מודל נפשי כבר מזמן אינו מוגבל לתחומי הפסיכואנליזה: תורתו של פרויד לא רק מוכרת לכולנו כיום, אלא – ואת זה אני רוצה להדגיש – מופנמת. כולנו מנסים לשחרר את "התת-מודע" שלנו, לא להיכנס למעגלים של "הכחשה", לבחון את יחסינו עם אבא ואמא וגם – וזה העיקר – לשלוט על "היצרים הליבידינאלים" שלנו ולהיענות לציוויו המוסריים של הסופר-אגו.

פרויד כמובן לא המציא את הצורך שלנו בשליטה עצמית. הוא רק מילל אותו ויצק אותו לתבניות ברורות של תורה פסיכולוגית בעלת יומרה מדעית. אבל מרגע שעשה כן הפיתוי לקבל את הסיפור ההגיוני שלו על הנפש האנושית היה גדול מנשוא: הנה, סוף סוף, אנחנו נחלצים מאפלת ימי הביניים ומצליחים לגלות לא רק את הגלובוס כולו, אלא גם את עצמנו, את נבכי נפשנו. פרויד בסך הכל ביטא (בצורה גאונית כמובן) את תפיסת העולם שהלכה והבשילה במערב לקראת סוף המאה התשע עשרה: שהאדם (באופן פוטנציאלי. בפועל רק האדם המערבי) הוא נושא האור ומשליט הסדר ביקום הכאוטי כולו.

משום שהביא אל תחומי הנפש את אותו ההיגיון שהנחה את האדם המערבי בכל תחום אחר במאות השנים האחרונות, המיתוס שיצר פרויד הפך כל כך מהר לקונצנזוס (תהליך השתלטות תורתו של פרויד על המאה העשרים נסקר בסדרה בסדרה מצויינת של ה-  BBC: The Century of the Self ). מה שאני רוצה לטעון הוא שהמיתוס הזה הוא אחד המכשולים היום בפני ראייתו הברורה של האדם המערבי את עצמו. באופן אירוני אותו סיפור שהיה אמור לגלות לנו את האמת הנסתרת על עצמנו, ודווקא מפני שהוא כל כך הגיוני, ניצב היום כאחד המכשולים שעומדים בינינו לבין חקירה עצמית רצינית.

מהו Mind?

סיפור קבלתו והפנמתו של המיתוס הפרוידיאני קשור בקשר הדוק לעלייתו (במערב, במאות השנים האחרונות) של הכושר הרציונלי בהיררכיה התרבותית-פסיכולוגית, עד כדי הפיכתו כיום לביטוי העליון של מה שנקרא באנגלית Mind. אצל רבים מבני המערב השכל הוא מחשבה מודעת, ומחשבה מודעת היא הדרך היחידה להשתמש בשכל. אותו מונולוג פנימי, בהיותו מורכב ממילים, מתבלט מעל פני הרבדים העמוקים יותר של הנפש שלנו בכך שהוא קודם כל מודע – אנחנו "רואים" את המילים בתוך הראש שלנו – ושנית: ברור והגיוני. אבל זאת טעות חמורה לחשוב שרק הכלי הזה עומד לשימוש החוכמה שלנו.

בספר Hare Brain, Tortoise Mind: Why Intelligence Increases When You Think Less מסביר גיא קלקסטון, פרופסור לפסיכולוגיה וחינוך, איך התפיסה על פיה המחשבה הדיסקורסיבית היא הצורה היחידה, או אף הטובה ביותר, לצבירה של ידע או קבלת החלטות היא המצאה מודרנית. קלקסטון סוקר בספרו דרכי לימוד והתמודדות אחרות עם העולם. הוא מסביר, למשל, על "למידה באוסמוזה", בה אנחנו מזהים – ללא הפסק ובצורה לא מודעת – דפוסים ומתאימים את עצמנו אל הסביבה; הוא מפרט איך המוח שלנו יודע "לעכל" אינפורמציה ולהעלות בפנינו רעיונות (שמתם לב שהרעיונות הכי טובים "צצים" לנו בראש, ואינם תוצאה של מהלך מחשבתי?); יש לו הסבר מטריאליסטי לחלוטין לאינטואיציה, שגם היא תוצאה של למידה תת-הכרתית של הסביבה שלנו, והוא ממליץ לנו ללמוד להיעזר בה (כמו גם ללמוד את גבולות יעילותה); והוא מדגיש איך תפיסת העצמיות שלנו משפיעה על הצורה בה החושים שלנו תופסים את העולם, כמו גם על הנגישות שלנו לחוכמה שאיננה "מחשבתית".

קלקסטון טוען (יחד עם חוקרים אחרים כמובן) שדברים אלו היו ידועים לבני אדם עד לפני כמה מאות שנים. או יותר נכון: לא ידועים, אלא מובנים מאליהם. זה לא נראה להם משהו מיוחד, שצריך לשים אליו לב, והעובדה שלנו זה נראה כל כך מוזר מצביעה על השינויים הגדולים שהתרחשו בצורה שבה אנחנו תופסים ומבינים מהי חוכמה, ומהו השכל.

על פי קלקסטון, השינויים הללו החלו במאה השש-עשרה. עד אז רוב בני האדם קיבלו בצורה בלתי ביקורתית חוסר-רציונליות: הן כמימד פנימי, בחוכמה שלהם, והן כאילוץ חיצוני, במנגנונים שונים של כפייה דתית. הרפורמציה היא שהתחילה את השינוי שהביא להעלאת ההיגיון הדיסקורסיבי למעמד של אל: פתאום אנשים באירופה נדרשו להכריע בין אמונות שונות (גם) על בסיס רציונלי. עורער מעמדו של האפיפיור, ולפתע לכנסייה הקתולית לא היו את כל התשובות.

תוך מאה שנה המסורת הדתית עברה מלהיות אַמַת המידה היחידה לאמת ולמשמעות, לעול כבד שמונח על כתפיו של האדם החופשי, עול שממנו עליו להתנער כדי שיוכל להתחיל "לחשוב בעצמו". הביטוי המובהק להלך הרוח הזה בה בתורתו של רנה דקארט, שביקש לערער על כל מה שידע ולהקים את מערך הידע שלו מחדש על בסיס המחשבה בלבד ("אני חושב משמע אני קיים"). הפילוסופיה התנתקה סופית מהתיאולוגיה. החל "עידן התבונה".

ההישענות על המחשבה – החופשית, הרציונלית – איפשרה את ריסוק המעמד הרודני של המסורת הדתית כאמת בלעדית. הבעיה היא שיחד עם זה אותה צורת מחשבה עצמה הפכה לשליט בלעדי, וחסר רחמים, על האדם. כפי שהוא לא היה מוכן עוד לקבל מסורות בלתי-רציונליות שנכפו עליו מבחוץ, נעשה האדם אטום גם לרבדים הבלתי-רציונליים שעלו מתוכו.

ברשימה הקודמת כתבתי על פרשנותו של אריך נוימן למיתוס מצרי קדום. כיום, אחרי מאות שנים של רציונליות, לא קשה לנו לזהות מיתוסים עתיקים. אנחנו מבחינים בהם על פי סימן היכר שמסגיר אותם מיד: הם פשוט לא הגיוניים. זה לא הגיוני ששוּ ותפנת הושפרצו החוצה מגופו של אתום ויצרו את העולם, זה לא הגיוני שהאל מרדוך יצר את השמים והאדמה מגופתה של המפלצת תיאמת, וזה לא הגיוני שנחש מדבר פיתה את האשה הראשונה לאכול פרי אסור.

אבל מה קורה כשההיגיון יוצר לעצמו מיתוס משלו, הגיוני וברור, חד וחלק, שלכאורה מייצג נאמנה את האמת על עצמנו? האם ייתכן שבדיוק כפי שעבור תרבויות קדומות שחשבו בצורה מיתית ומאגית אותן אגדות על אלים ומפלצות היו היצוג האמיתי ביותר של המציאות, כך גם לנו, הנאמנים לרציונליות, אגדה אחרת נתפסת כאמת הבלעדית, למרות שעל פי משמעותה המיידית היא לא פחות בדיונית? האם ייתכן שכפי שחוסר שימוש באמות מידה רציונליות מביא לאמונה בבדותות, שימוש יתר, ואולי בלעדי, בכושר הרציונלי שלנו מביא לאותה תוצאה? אם כן נגיע למצב אירוני בו המיתוסים הקדומים, בשפה ציורית ובלא להתכוון לכך, תיארו את התודעה ואת התפתחותה, בעוד המיתוסים המודרניים, כמו זה של פרויד, מתכוונים לתאר את התודעה, אבל הצורה בה הם עושים זאת יכולה דווקא לשים מכשולים בדרכה להבין את עצמה ולהתפתח.

המיתוס של פרויד הוא הגיוני. זה כוחו המהפנט. פרויד רואה את האני של האדם, את ה"אגו", כשליט רציונלי, המולך על ה"איד", אותו ג'ונגל פראי של כוחות ראשוניים ולא הגיוניים. המלך, כלומר האגו, מקבל הנחיות מיועציו הטובים, אלו המצוות המוסריות וחוקי הנימוסים של ה"סופר-אגו".

Ex Oriente Lux, Ex Occidente Lex

המודל הזה הוא תוצר מובהק של עידן התבונה ושל הנאורות, אבל הוא רוכב גם על הנטייה היהודית-נוצרית, הישנה-נושנה לשליטה ולכיבוש של העולם. פרויד שם את האגו כשליט בלעדי במרכז האדם בדיוק כפי שזו שמה את האדם כשליט בלעדי במרכז הטבע. במידה רבה המודל הזה הוא זיווג מדכא של שני אלה, ובכך מהווה את הביטוי האולטימטיבי של הלך הרוח המערבי. לכן הוא כל כך פופולרי.

שורשי התפיסה הזאת, של האדם כמרכז של סדר בתוך הטבע הבהמי והפראי, ושל האגו כמרכז של סדר בתוך האדם הבהמי והפראי, נעוצים עוד בימי הדת העברית הקדומה, אשר ראתה לאדם תפקיד של שוטר עולמי (מתוקף מינוי אלוהי: מיד אחרי בריאתו אומר לו האל: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ"). בדתות האברהמיות תפקיד האדם הוא לשלוט ולשעבד, את העולם ואת עצמו, ומוסר הוא פועל יוצא של בחירה, הכרעה ופעולה בעולם.

בהודו ובסין התפתח רעיון אתי שונה לחלוטין. שם התנהגות ראויה היא הכפפת עצמנו לדהרמה, שהוא החוק הטבעי המכונן את הכל. האדם נדרש לא לחצוב לעצמו ממלכה של סדר מתוך התוהו של הטבע, אלא להתאים עצמו לטבע, שמושטת מאז ומעולם בסדר הנצחי של הדהרמה. מוסר הוא פועל יוצא של הבנתו, קבלתו ומימושו של החוק הטבעי. "הטוב" כבר קיים בעולם, באופן אורגני ואינהרנטי (ובלתי-אישי) – אנחנו רק צריכים ללמוד להשתלב בו.

במילים אחרות, במערב האדם נתפס כנקודה של אור על פני החושך ההיולי, כסוכן של סדר, ממונה על ידי האל, שיוצא להאיר את התוהו ובוהו ולכפות חוק על הבלגן של הטבע. במזרח האדם נתפס כמי שחייו הוא נמצאים באי-סדר, וזאת משום שהתנתק באופן טראגי מהסדר הטבעי. האדם אבוד, אין גם אלוהים ששומר עליו מלמעלה, אבל הוא מוזמן בכל רגע להבין מי הוא ומה הוא, לתפוס שבשביל הטוב אין שום צורך לא באלוהים ולא במאמציו שלו. האדם נמצא בחושך, אבל הוא יכול בכל רגע להיות מואר אם רק יתחבר חזרה לאור שנמצא מאז ומעולם סביבו ובתוכו.

המיתוס של פרויד אינו מכיר בכך כמובן. במודל הנפשי שהוא יצר הטוב הוא חיצוני לנו, ובפנים יש רק יצרים פראיים. והמודל הזה מכניס אותנו לצרות צרורות, משום שהאגו, אותו פרויד רואה כמוקד של סדר ותבונה ששולט על האורגניזם, הוא למעשה מכשיר של האורגניזם שכוחו ותבונתו מוגבלים ביותר. לעומת זאת, יש באורגניזם, ובעולם, כוחות וחוכמה שהם שונים לגמרי מהאגו, ושהשלטון הבלעדי של האגו חוסם את הופעתם. אנחנו במערב הפנמנו עמוק כל כך את מפת הנפש הזאת, עד שקשה לנו לראות מעבר אליה, למרות שרק מעבר אליה נוכל לראות בברור, את עצמנו ואת העולם.

שתי שאלות לעוסות

אנשים שנחשפים לרעיונות על חיים שחופשיים מאותו רודן פנימי בדרך כלל מתקוממים: ללא האגו, מי ידכא את היצרים החייתיים שלנו? ומי ישמור שאנחנו בונים ומשפרים את עצמנו ואת העולם? משתי התהיות הללו עולות שתי השאלות הלעוסות כל כך ששואלים אנשים שנחשפים לראשונה לרעיון של שחרור מהאגו: "אם אין לי אני, למה שלא ארצח את כולם?" ו"אם אין לי אני, למה שבכלל אקום מהמיטה בבוקר?" האם לא ברור הקשר בין השאלות הללו לתפיסת העולם הפרודיאנית?

האמת היא בדיוק הפוכה: זוהי התפיסה של האגו כשליט עליון שמובילה לסבל ולאלימות, כמו גם לחוסר יצירתיות. תפיסה כזו של האגו היא לא הפיתרון – היא הבעיה. האגו כשליט בלעדי הוא לא מה שעוצר את הכוחות ההרסניים של הנפש, הוא מה שמעורר אותם.

בתחילת המאה העשרים ניבא וויליאם ג'יימס, מחלוצי הפיסכולוגיה, שתורת הנפש של הבודהיזם תהפוך במהרה לקונצנזוס הפסיכולוגי במערב. זה כמובן לא קרה: ג'יימס לא ידע שבעוד הוא מתעמק בכתבים בודהיסטים, עמל פרויד על תורתו שלו, שעתידה להשתלט במהרה על אירופה ואמריקה. תורת הפסיכואנליזה היא שאומצה אל לבו של המערב, והבודהיזם נדחק הצידה. לא היתה לדהרמה סיכוי מול המיתוס של פרויד, שענה בשלמות כה גדולה על מה שממילא חשדנו בסתר ליבנו: שעמוק בפנים אנחנו רעים, והטוב הוא משהו שנכפה עלינו מבחוץ. אבל זאת דעה קדומה, תרתי משמע. הגיע הזמן להניח אותה במקומה.

[המאמר עלה בגרסה (מאוד) מקוצרת גם באנרג'י]

איזי שאל בתגובה למאמר השני על דא, למה אני בכל זאת חושב שהוא, על אף חולשותיו וחטאיו, מגדלור רוחני. בתשובה אביא קטע מדבריו של דא, ממש על קצה המזלג, ואנסה להראות את חדשנותו. הנה הציטוט מ- 1980, מתוך קטע שנקרא The Trancendance of Attention:

…the presumption of existence as a mortal and limited self causes us to react to the very Condition in which we exist. Therefore, instead of existing at ease, allowing whatever exists simply to happen and change and disappear, we react and contract upon ourselves, and we seek knowledge and experience that will release us from the primitive suffering of mortal existence. But that very reactive contraction, and the search built upon it, are themselves based on a reaction to the Mystery in which we inhere, whatever our experience may be, and to which we are related through Ignorance, whatever our degree of knowledge may seem to suppose. Therefore, the conventions of our mortal knowing and experiencing and seeking are in fact–whatever they may also be as practical occupations–a reactive contraction of the body-mind, a self-bond in which the native Mystery and the native Ignorance of our existence are transformed and misinterpreted to be a Problem, a Question, a motivation toward ultimate fulfillment and release of a state of existence that is felt to be limited, vulnerable, and confined to the play of phenomena.

מה אומר לנו ג'ונס? הוא טוען שמפני שאנחנו רואים שהגוף מוגבל ובר-תמותה, ומפני שאנחנו מזדהים איתו כאילו הוא אנחנו, אנחנו "מגיבים" ל"מצב" שבו אנחנו קיימים. במקום לתת לדברים להתרחש אנחנו מתכווצים סביב עצמנו ומיד מחפשים ידע או חוויה שישחררו אותנו מהסבל שבהתכווצות הזאת. אלא שהחיפוש הזה עצמו הוא תולדה של ההתכווצות הזאת, וכך גם יהיו כל תוצריו, שלכן יהיו חסרי ערך ורק ימשיכו הלאה, ואף במשנה תוקף, את ההתכווצות (נדמה לי שבמאמר הראשון שלי על דא כתבתי בטעות "התקבצות"). מכאן החיים הופכים לבעיה, לשאלה, שדרושה עליה לכאורה תשובה. בפסקה אחת הוא מצליח לתת תיאוריה (אחת מני כמה שלו) של הכשלון שלנו לחיות חיים חופשיים ואת הכשלון שבכל חיפוש שנובע מההנחה שיש לנו כאינדבידואלים בעיה. גם התאור של ג'ונס את האגו כהתכווצות, וכזו שנובעת ממערכת יחסים לא נכונה עם העולם, הוא מקורי ומכוון בצורה טובה מאוד אל האמת לדעתי.

בפסקאות הבאות ג'ונס מבהיר שכדי לפתור את הבעיה (לכאורה) של החיים לא יעזרו לנו כל ידע או חוויה, אלא רק תובנה אל תוך המכניזם של תשומת הלב שמכשיל אותנו כל רגע ורגע מחדש, אבל שהוא (הוא לא שוכח לציין) בעצמו עולה בכל רגע מתוך המסתורין הגדול עצמו! רק הבנה עמוקה של הדינמיקה הזאת תראה לנו שמעולם לא היתה בעיה ותאפשר לנו לחיות חיים מלאים. ישר כוח ג'ונס.

המקוריות של ג'ונס היא שהוא טוען שכל עניין האגו הוא לא משהו ש"קורה לנו", ובגלל זה אנחנו סובלים, אלא משהו שאנחנו עושים. זו פעולה שלנו (של האורגניזם והכרתו, אני מתאר לעצמי, שהרי אין אינדבידואל אוטונומי). אנחנו כל הזמן מתכווצים אל תוך עצמנו, ובכך למעשה יוצרים מרכז מדומיין של זהות, של עצמיות, בתוך השדה האחיד של המציאות. ג'ונס מדמה את זה ליד שנסגרת לכדי אגרוף, ולכאב שנגרם מלחיצת האצבעות אל הכף. כשמבינים את זה, כשרואים את זה, מפסיקים עם הפעולה המאיבה הזאת, היד נפתחת מיד והאגרוף הקפוץ הופך ליד פתוחה וחסרת בעיות. מה שיפה במטאפורה הזו (שאלן וואטס השתמש בה לפניו, אבל לא פיתח אותה כמוהו), הוא שלפני ואחרי מדובר באותה יד. לא השתנה שום דבר, לבד מהפעולה המכאיבה שהפסיקה. אבל מהותית, הכל אותו דבר. כך גם עם ההארה כמובן: רק ההבנה שלנו את העולם משתנה. חוץ מזה, הכל אותו דבר. ושונה לגמרי, כמובן.

אז מה שהופך את ג'ונס למגדלור רוחני לדעתי זה שהוא נתן לעולם עוד שיטה שלמה שמנתחת את המציאות האנושית בשפה מקורית ורעננה. זה המון לדעתי. הוא המציא שפה דתית משלו, שעכשיו אנחנו יכולים ללמוד ממנה. מכיוון שאני לא מאמין שיש איזושהי שיטה או מסורת שאומרים את "האמת עצמה", אלא רק אצבעות שמצביעות אל הירח (ושאסור לבלבל ביניהן להין הירח כמובן, כפי שהדגיש הבודהה), הרי שעוד אצבע כזו היא תרומה יפה מאוד לאנושות. זוהי תרומתו של ג'ונס.

אלן וואטס, אותו אני אוהב מאוד, נהג לומר שהאגו אינו יותר מאבסטרקציה, כלומר יציר השכל בלבד, ושיש לו קיום לא יותר מאשר לקילומטר או לשעה: הוא שימושי מאוד ככלי, אבל חף לחלוטין ממשות כלשהי מחוץ לגבולות התודעה האנושית. העובדה שאנחנו תופסים את האגו שלנו בצורה קונקרטית הרבה יותר, לדבריו, היא זו שמסבכת לנו את החיים ומובילה אותנו לקיום רב תסכולים ומתח. מבחינתו של וואטס הדבר דומה לניסיון שלנו ללכת על קו המשווה מתוך אמונה שהוא קיים כחפץ ממשי – ניסיון שחייב להיגמר בעוגמת נפש ספוגת מי-ים.

עד כאן תובנה רוחנית בסיסית שכבר הבודהה דיבר בה ושלנו, ותיקי הניו-אייג' על ספיחיו ולווייניו, כבר נמאס לשמוע שכמותה. כי אם האגו הוא אכן רק סוג של מושג שהמצאנו, למה הוא מרגיש כל כך אמיתי? ואם הוא רק רעיון או כלי, אז למה קשה לנו כל כך להרפות ממנו אם וכאשר אנחנו שומעים מפי איזה בודהיסט חובב שאכן כך? שהרי לא יעזור כמה פעמים נתבשר ברוב טקס ש"בעצם אין אני" או ש"האגו הוא אשליה", עדיין יראה (וירגיש) לנו המרכז הזה שבתוכנו, מרכז הפיקוד והבקרה, מרכז הרצונות והיוזמה, כדבר הכי אמיתי בעולם, כמשהו שמוצק ממנו אין ושגם הכרחי ממנו קשה למצוא.

ברור שאם האגו הוא אכן רעיון מועיל ותו לא, הבעיה אינה הוא עצמו. הבעיה היא דרך הפעולה של התודעה שלנו, שמאפשרת לנו להתייחס לרעיון שכזה ברצינות תהומית ולתפוס את עצמנו כישויות אחידות ומוצקות הרבה יותר משאנחנו באמת. ודאי שלא נסגור במאמרון אחד את ענייני האגו וגרורותיו, אבל הייתי רוצה להצביע על תכונה מעניינת שיש לתודעתינו החדה, תכונה שמשמשת אותנו היטב כאשר אנחנו מנסים להבין את עולמנו. זו אחת התכונות שמאפשרות לנו to make sense מהעולם, והביטוי הזה באנגלית הוא קולע במיוחד שכן אכן מדובר בעשייה, ביצירה של סדר מתוך הכאוס שפוקד את דלתות חושינו.

התבוננו בתרשימים הבאים:

מה שקורה לנו, כמעט בעל כורכנו, כאשר אנחנו מתבוננים בציורים הקטנים הללו, הוא שאנחנו יוצרים לעצמנו מובן מתוך הנתונים האופטיים שנחשפים לפנינו, מובן שהוא מעל ומעבר למה שהנתונים עצמם מדווחים. בשפת פסיכולוגיית הגשטאלט נקראת הפעולה הזו "ראיפיקציה", כלומר חיפְצוּן: יצירת חפצים. אנחנו יוצרים לעצמנו, מתוך הנתונים שיש לנו, צורות ודברים שאינם באמת שם, רק כדי שנוכל להרגיש שאנחנו מבינים את העולם. במילים אחרות, אנחנו יוצרים צורות איפה שאין צורות, יוצרים דברים היכן שאין דברים, הכל מתוך מאמץ אוטומטי של המוח שלנו להסביר לעצמו (כלומר לנו) את המציאות בצורה שתהיה קלה להבנה ומוכרת.

והדגש כאן הוא על המ-ו-כ-ר, כלומר על מה שכבר ראינו, שאותו אנחנו משליכים על מה שאנחנו רואים עכשיו, וכך מנסים לבנות לעצמנו מציאות נוחה. כך בתרשים A אנחנו "רואים" משולש (צורה שהיא אבטיפוס לרבות אחרות) ובמרשים D יש לנו רושם של נחש (דבר שכדאי מאוד לזהות מהר, לצרכים השרדותיים בסיסיים) למרות שבאף אחת מהן אין את הנתונים האופטיים שבעצם יוצרים צורות אלו. המוח מכתיב לנו מה לראות, ולא העיניים. אנחנו למעשה חושבים את העולם.

אדם מחפש מעשומת

ולא רק בתרשימים מוזרים כאלו אפשר לראות את נפלאות התבונה. גם בתהליכים מוכרים הרבה יותר הדבר מתרחש: האמת היא שקשה לאמהין שאחננו מציליחם לקרוא את זה, משום שהואתייות כובמן למרגי מבבללות, אבל מסתבר שאין לנו כעמט ביעה לבהין מה כתוב. זאת משום שלא מנשה בצעם מה סדר התואוית במליה, הדבר הייחד שחשוב הוא שהאתווית הרשואנות והארחנוות יהיו במוקם הנוכן, ואת השאר כבר ארפש לחנש ללא קשוי מחויד. זה קרוה מנפי שהמוח האשנוי מלימא לא קורא כל אות בדודת, אלא את המליה בשמולתה. המוח מחנש את המליה מתוך תנבית שיש לו מהזרוכן, אותה הוא משילך על הנותינם שהוא רואה. אשפר למור שכך, למשעה, בחיי היום-יום, אחננו מחנשים את העלום כולו.

האם קראנו או לא קראנו את מה שכתוב בפסקה האחרונה? למען האמת, לא קראנו. ניחשנו את מה שכתוב, או יותר נכון: ניחשנו את מה שצריך היה להיות כתוב. את מה שכתוב לא קראנו מהסיבה הפשוטה שמה שכתוב חסר כל משמעות בשבילינו. ולמשהו חסר משמעות אנחנו לא מתייחסים, או אם אנחנו מחוייבים להתייחס אליו, אנחנו נותנים לו משמעות. אני זוכר היטב איך בטיולים בהודו הייתי מקשיב לשיחות שלמות בהינדי ו"שומע" מילים בעברית, לפעמים אפילו משפטים שלמים, ש"אמרו" המשוחחים אחד לשני. המיינד העקשן והיהיר שלי פשוט לא היה מוכן למצב בו הוא לא מבין שום דבר.

ראיפיקציה פנימה

המוח, אם כן, משליך משמעות על המציאות, משליך סדר על הכאוס. כאשר הארץ היא תוהו ובוהו, המוח מבדיל בין חושך לאור. ויהי אור. ככל שמדובר בעולם שמקיף אותנו, אנחנו פשוט לא ניתן לו להישאר בחוסר-סדר. נסדר אותו, ותוך כך נסדר קצת גם את עצמנו, במובן הפחות חיובי של המילה, שכן כמובן שבכך שנטיל על המציאות את התבניות שיש לנו מן המוכן, ניפגש פעמים רבות בעיקר עם העבר, ולא נגיע למגע אמיתי עם המציאות המשתנה תמיד. "האדם מחפש משמעות"? הוא דואג גם למצוא אותה, ואם צריך, הוא גם ייצר אותה.

אבל האם אותם תהליכי ראיפיקציה שאנחנו מעוללים לעולם, תקפים גם כאשר אנחנו מתבוננים פנימה, אל תוך עצמנו? האם רק כאשר זורמים אלינו קלטי חושים הבאים מן החוץ אנחנו דואגים לסדר אותם מהר ולבנות מהם מגדלים של תוכן, או שגם כאשר אנחנו מתבוננים פנימה, כלומר חשים ומודעים לזרם התודעה, הכולל מחשבות, זיכרונות, רצונות, תקוות, רגשות וכיוצא באלו – האם גם לכל אלה אנחנו דואגים לתת משמעות שהיא מעבר למה שקיים בהם?

אני לא רוצה להתעכב כאן על משמעות שאנחנו נותנים או לא נותנים לישויות תודעתיות ספציפיות (מחקרים שונים העידו, למשל, על כך שאנחנו נוטים לקטלג רגשות מיד עם התעוררותן, ולמעשה יוצרים את אופי הרגש בעצמנו, ולא מקבלים אותו מן המוכן כפי שניתן לחשוב). אני רוצה להציע שככל שמדובר בחיי התודעה שלנו אנחנו יוצרים משמעות ברובד מקיף הרבה יותר: אנחנו בעצם יוצרים את עצמנו.

ייתכן שכפי שאנחנו "בוראים" צורות ודברים מתוך הנתונים הבסיסיים של המציאות החיצונית, דברים שהעולם בעירומו לאו דווקא מגיש לנו, כך אנחנו גם יוצרים דברים מתוך המציאות הפנימית שלנו, מגבשים דברים מתוך המציאות התודעתית שלנו. ולא סתם דברים, אלא דבר אחד יחיד ומיוחד: אנחנו יוצרים את האני שלנו.

בדיוק כפי שאנחנו מחברים בין שלוש הצורות הכפופות שבציור D לעיל ויוצרים נחש, אנחנו מחברים בין המחשבות השונות שלנו (והרגשות, והרצונות וכו') ויוצרים את ה-נחש, את נחש גן עדן הפרטי שלנו, את האגו. בדיוק כפי שאנחנו כופים משמעות על מילות הג'יבריש שבפסקה הנ"ל ויוצרים מילים שלמות והגונות, אנחנו כופים אחדות וסדר על זרם התודעה שלנו ולשים אותו לכדי ישות אחת מתמשכת, רקמה אנושית אחת חיה, שהיא היא, לכאורה, המוקד והמקור של אותן מחשבות ורצונות וכל שאר הניסים והנפלאות שמשייטים בבליל חסר סדר בתוך ההכרה שלנו.

שוב: כמו שחיברנו נתונים ראשוניים ופשוטים מאוד והבנו מהם יותר ממה שהם התכוונו לומר, כך גם מהנתונים הבסיסיים של התודעה שלנו אנחנו בונים שלם שהוא גדול מסכום חלקיו: מאוסף של מחשבות ורצונות ורגשות אנחנו יוצרים מרכז מתמשך, יציב ואוטונומי של זהות ופעולה. למה אנחנו עושים את זה? אולי לשם הישרדות, אולי סתם כתקלה תודעתית. אבל כנראה שאנחנו, כולנו, עושים את זה, ואפילו מתמידים בכך כל רגע ורגע מחדש.

זה דווקא די כיף להיות בעל אגו

כל זה לא היה נורא כל כך אלמלא, כפי שאמרו אי אילו מורים רוחניים במרוצת אלפי השנים האחרונות, כל העניין האובססיבי הזה ביצירת זהות יציבה ומאוחדת גורם לנו לא מעט סבל. כאשר אנחנו סובבים סביב האגו, מתעקשים אותם מורים רוחניים, אנחנו חיים חיים לא רק של זיוף, אלא של חוסר נוחות כרוני. למה, אם כן, אנחנו מתעקשים לא להתעורר מחלום הבלהות הזה?

כאן הייתי רוצה דווקא לסטות מהקו האידיאולוגי הנפוץ כל כך. משום מה נראה לי, שאם האגו היה גם אשלייה אחת גדולה, וגם מקור הסבל וחוסר הסיפוק, הרי שברגע שהיינו שומעים על כך היינו מיד מתפקחים ובועטים אותו לכל הרוחות. שכן כאשר אני מתבשר שחלום רע שחלמתי אינו אלא חלום, איני נזקק לשכנועים רבים כדי להשליך מעלי את המועקה שהוא גרם לי ולהירגע. מדוע, אם כן, כל כך קשה לי להתפקח מהסיוט של האגו?

הסיבה לדעתי פשוטה: האגו, גם אם לפעמים יכול להיות חלום בלהות, הרבה פעמים דווקא מייצר בשבילנו גן של שושנים. להיות בעל אגו, רבותי, זה גם תענוג לא קטן: גאווה, האושר שבמימוש של רצון, העונג המיני (של הכיבוש), תקוות, חלומות, העונג שבאופוריה, ההנאה שבהגשמה של משאלות לב וכמובן שמחת הניצחון – כל אלו מתאפשרים בחיינו מפני שאנחנו תופסים את עצמנו כאינדבידואלים, ואלו הנאות גדולות מאוד. אם לא היינו רואים את עצמנו כפרטים הנפרדים מהכלל ומהאחרים, לא היינו שמחים כאשר היינו מקבלים ממישהו משהו, או כאשר היינו מנצחים אותו או אותה בתחרות. אז גם לא היינו מרגישים את ניפוח החזה של הגאווה, ולא את האושר שבמימוש תשוקה. תחום שלם של מני הנאות ותענוגות קיים ואפשרי בשבילנו רק משום שאנחנו תופסים את עצמנו כנבדלים מהסביבה, ואוטונומיים.

אכן, אם האגו היה מביא רק סבל השחרור ממנו היה מתבקש, ונפוץ, הרבה יותר. אבל הוא מביא גם הנאות רבות, ועד כדי כך גדולות שהן ממכרות אותנו אליהן. הבעיה היא שבאותו גן של שושנים מרובים הקוצים: ההנאות של האגו הן כולן זמניות, והן גם תלויות לחלוטין בניגודן. אם אני שמח מניצחון, אהיה עצוב מהפסד. אם אני גאה ממעמדי, אהיה מדוכא כאשר הוא ישתנה. לא ייתכן אחרת: שמחה מתוצאה אחת יכולה להתקיים רק כנגטיב של עצב מתוצאה הופכית לה. העונג שבא מהאגו הוא תמיד חולף ותמיד מתחלף: הוא מותנה לחלוטין במערכת של קוטביות, בדיוק כפי שכדי שיהיה למעלה חייב להיות למטה וכדי שיהיה צפון חייב להיות דרום. אין הר ללא עמק לצידו.

נותרה רק שאלה אחת אם כן, שהיא אולי השאלה החשובה ביותר בכלל: אם שמחות האגו מביאות איתן בהכרח את יגוניו, ואם נבין (במהרה בימינו) שהוא אכן חסר מהות וממשות, האם נישאר אז ללא יגון, אך גם ללא שמחה? האם יהיה זה סופם של חיי הרגש שלנו, ונהיה נידונים לחיים של בהיה אדישה בחלל, משל היינו פרה ריקת עיניים?

בעצם השאלה היא האם יש משהו שהוא מעבר לאגו, משהו גדול יותר, שהוא אנחנו עוד הרבה יותר מאשר האגו, שהוא כבר עכשיו אנחנו, אלא שההיאחזות באגו לא נותנת לנו להבחין בכך. השאלה הזו שואלת אם יש מציאות שהיא אמיתית יותר מאשר הקיום שלנו כפרטים בודדים הנפרדים מסביבתנו והעומדים מול העולם. כי אם יש מציאות כזו, היא מה שיאפשר לנו לא רק לחיות חיים יותר אמיתיים כאשר נכיר בה ו"נחזור אליה" (חיים שסוף סוף ישתמשו באגו כרעיון מועיל, ככלי, אבל יתגברו על ההתמכרות אליו) אלא גם לשמוח שמחות שהן מעל ומעבר לאגו, לחוות אושר שאינו מותנה בנסיבות הזמניות, שאינו תלוי בשום ניצחון או הישג.

נדמה לי שיש מציאות כזו.

 

—

פורסם באתר מעריב