מיסטיקה – מקודשת וחילונית

המונח "מיסטיקה" צבר לאורך השנים מטען כל כך גדול ומגוון, עד שקשה היום להתייחס אליו בצורה עניינית. עבור רבים מיסטיקה היא פשוט כל מה שלא הגיוני, ועבור אחרים מדובר בלא יותר מאשר פלח השוק השופע שבו מני אצטגנינים מציעים לנבא לנו עתידות באמצעות קריאת קפה, קלפים או הילות. "אין מילה בשפה האנושית, אפילו לא 'סוציאליזם', שעושים בה שימוש מופקר כל כך", אמר הכומר האנגליקני וחוקר המיסטיקה וויליאם אינג', וזאת כבר ב-1899.

ממש באותה עת דיבר אינג' החל המונח ליצור סביבו עניין אקדמי, ותחום חקר המיסטיקה התגבש. תחילת המאה העשרים ראתה את יציאתם לאור של כמה ממחקרי המיסטיקה הקלאסיים, שממשיכים להוות בסיס איתן לתחום עד היום. בראשם ניצבו ספרה של אוולין אנדרהיל (Underhill) "מיסטיקה: על טבעה והתפתחותה של ההכרה הרוחנית האנושית" וספרו של וויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם". כותרות הספרים מצביעות על המגמה המשותפת של מחבריהם: על פיהם המיסטיקה היא יסוד חיובי ואימננטי בטבע האנושי, אשר ממנו יוצאות, כמו דיברות מתוך הענן, הדתות כמוסדות חברתיים ודוגמטיים.

גישתם של אנדרהיל וג'יימס כבשה את המחקר עד שנות השבעים של המאה העשרים, ועבור חוקרים רבים העניין האקדמי במיסטיקה הפך לניסיון להראות בצורה אנליטית שיש בסיס משותף לדתות כולן ולב אחד פועם במגוון מופעיהם השונים. החוויה המיסטית נחשבה למהות היולית ואוניברסאלית, שהמעטים שזכו להכירה אישית פירשוה ופיתחוה לאחר מכן לכיוונים מיתיים מגוונים. דתות העולם, אם כן, אינן אלא תרגומים תרבותיים שונים לאותה מציאות (על-)טבעית.

ב-1978 ערך סטיבן כץ, אז פרופסור באוניברסיטת דרמות (Dartmouth) בניו-המפשיר, כרך של מאמרים אשר החשוב שבהם, פרי עטו, ערער בצורה חריפה את הנחת המוצא הזאת. הוא מתח ביקורת חמורה על התפיסה המהותנית העומדת בבסיס העמדה של ג'יימס ואנדרהיל, וקבע שהחוויה הדתית, כמו כל חוויה אחרת, מותנית ואף מובנית על ידי הרקע החברתי-תרבותי המסויים של הפרט. במילים אחרות, אין חוויה מיסטית כיסוד ראשוני ומשותף – יש רק חוויה מיסטית נוצרית, יהודית, בודהיסטית, פגאנית וכו'. מרגע זה נחלקו חוקרי התחום בין הגישה המוקדמת יותר לבין זו המאוחרת. ספר שיצא זה עתה חושף אותנו לעמדותיו של יוסף בן שלמה בעניין.

בעיה עם מיסטיקנים שפויים

בספר, על היחס בין דת ובין מיסטיקה, מתגלה יוסף בן שלמה כבן נוסף למסורת המוקדמת, אם כי לא בלי לחרוג ממנה בכמה נקודות חשובות. בן שלמה, שבשנות השישים היה תלמידו של רוברט צ'רלס זהנר, מחוקרי המיסטיקה החשובים של המאה העשרים, ממשיך את דרכו של רבו בנושא זה. זהנר פרסם ב-1957 ספר שמכותרתו, Mysticism Sacred and Profane ("מיסטיקה קדושה וחילונית"), ניתן להבין כי הוא לא סבור שכל חוויה מיסטית שווה לאחותה. ואכן, זהנר מבחין בו בין סוגים שונים של חוויה מיסטית: חוויית אחדות עם הטבע כולו; חווית אחדות הנשמה עם 'המוחלט', אבל לא עם עולם התופעות; וחוויה אחדות הנשמה עם האלוהים, בקשר של אהבת דודים.

מה שמייחד את ניתוחו של זהנר, הוא שהוא מדרג, בצורה מאוד לא אקדמית, את החוויות האלה על פי מידת האותנטיות שלהן. על פי זהנר חווית האחדות עם האל היא האמיתית מכולן. בן שלמה מחרה-מחזיק אחריו, ובספר שלפנינו חוזר בעצם על תורתו של מורו, אותו הוא מצטט בצורה נרחבת, ומוסיף כמה אבחנות משלו. בן שלמה מאשר שלדעתו יש אכן הבדל עקרוני בין מיסטיקה הקשורה לדת היסטורית לבין מיסטיקה שאינה, דהיינו מיסטיקה חילונית, ועם זאת הוא עצמו מתקשה לסרטט אותו.

הבעיה הקשה שעומדת בפני חוקרים נוצרים (או יהודים) שהם גם בעלי השקפה מטפיסית ודתית, היא כיצד להסביר את החוויות של מיסטיקאים "שפויים", המגלות את כל קווי האופי של מיסטיקה "אמיתית", מלבד תוכנה התאיסטי. (עמ' 110)

אכן בעיה, שכן יש לנו מגוון רחב של עדויות על חוויות מיסטיות שזכו להן כל מני חילונים, כלומר אזרחי המודרנה שחיו ללא זיקה דתית, שהיו אנשים חביבים ושפויים בהחלט. עדויות אלה דומות להפליא לדיווחים של מיסטיקנים דתיים בפרטים רבים – לבד מציון נוכחותו של האל. שורו למשל בעדותו של ואצלב האוול, המחזאי, המשורר ופעיל הפוליטי הצ'כי, שמספר, במכתב מהכלא בו ישב בראשית שנות השמונים, על חוויה שפקדה אותו:

ישבתי על ערמה של ברזל חלוד והתבוננתי בצמרתו של עץ אדיר שהתנשא, בשלווה מלאת כבוד, מעל ומעבר לגדרות, לתיל ולמגדלי השמירה שהפרידו ביני ובינו. בעוד אני מביט ברעד הבלתי-מורגש של עליו על רקע השמיים האינסופיים, כבשה אותי תחושה שקשה לתאר: בבת אחת נדמה היה שנסקתי מעל לכל המאפיינים של הקיום הרגעי שלי בעולם אל תוך מצב מחוץ לזמן, אשר בו כל הדברים היפים שאי פעם ראיתי קיימים בהווה-משותף מוחלט. הרגשתי תחושה של השלמה, למעשה תחושה של הסכמה עדינה עם מהלכם הבלתי-נמנע של הדברים כפי שנגלו לי כעת, ולזה היתה שותפה נחישות חסרת דאגות לעמוד אל מול פני כל מה שיבוא. פליאה עמוקה לגבי ריבונות ההוויה הפכה לתחושה מסחררת של נפילה חופשית אל תהום המסתורין שלה. […] הוצפתי בהרגשה של אושר עילאי והרמוניה עם העולם ועם עצמי, עם הרגע ההוא, עם כל הרגעים שהייתי יכול להיזכר בהם, ועם כל דבר בלתי-נראה שנמצא מאחורי העולם ושנושא משמעות. הייתי אפילו אומר שאיכשהו "הוכיתי על ידי אהבה", אבל אין לי מושג אהבה למי או למה. (מתורגם מתוך הספר Religion in Human Evolution של רוברט בלה, עמ' 6-7)

לכאורה, אין כאן דבר שנופל מתיאורים רבים של חוויות של מגע או אף איחוד מסויים עם האלוהות, לבד מזה שהאלוהות לא עולה על דעתו של האוול החילוני. עבור בן שלמה, כמו עבור מורו זהנר, ללא איזכור האל חייבת החוויה הזאת ליפול לתחום המיסטיקה החילונית, הנחותה מזו התאיסטית. בן שלמה מביא בספרו עדויות מאת מרסל פרוסט וארתור רמבו על חוויות מתונות יותר, שהוא קובע (גם כאן בעקבות מו"ר זהנר) שהן אינן מיסטיקה ממש. חבל שהוא מסתפק בתיאוריהם החלביים, ולא פונה לתיאורים כגון זה של האוול, שהיו מהווים עבורו אתגר רציני יותר.

סמים משני תודעה וחיים

בניסיונו לסדר את החוויות המיסטיות של האנושות במדרג היררכי פותח בן שלמה חשבון גם עם חוויות דתיות הנובעות משימוש בחומרים הלוצינוגנים כמסקלין ול.ס.ד.. הוא מביא כמקרה מבחן את חויותיו של אלדוס הקסלי, הסופר והוגה הדעות המפורסם, שכאשר היה תחת השפעת מסקלין העיד כי הוא סוף סוף מבין על מה מדברים כל המיסטיקאים. כאן שוב הולך בן שלמה בצעדים מדודים מאוד בעקבות זהנר, וגם הוא, כמו מורו, מגנה את ההשוואה. הוא מנתח את עדותו של האקסלי ומגיע למסקנה שהיא "שונה מבחינה פנומנולוגית מתיאורי כל המיסטיקאים את מהות חוויתם" (עמ' 91), ולכן אין לכנותה כלל "מיסטיקה".

אפשר להתווכח על ניתוחו הפנומנולוגי של בן שלמה, אולם קשה לקבל את קביעתו כי

איננו יודעים עד כמה 'המיסטיקה החילונית' בכלל, והתנסות המסקלין בפרט, משנה את חייו של המתנסה בה, ועל סמך מה סבור הקסלי ש"לעולם שוב לא יחזור להיות אותו אדם" (עמ' 93)

דא עקא, אנחנו דווקא כן יודעים שחוויות מיסטיות ללא נוכחות האל יכולות להשפיע בצורה דרמטית על חייו של אדם, ואנחנו גם יודעים שחוויות מיסטיות שמתעוררות בעקבות נטילת סמים למיניהם משפיעות לעיתים בצורה מתמשכת, וחיובית, על המתנסה בהן.

את אמיתותה של הקביעה הראשונה היה יכול בן שלמה להבין מחייהם ועדויותיהם של "מיסטיקנים חילונים" שונים שהוא עצמו מזכיר בספרו. לגבי אמיתותה של הקביעה השנייה, ניתן היה לפנות לניסוי מפורסם שנערך ב-1962 באוניברסיטת בוסטון, שבו קיבלו עשרה מתנדבים כמוסות פסילוסיבין (Psilocybin), ועשרה אחרים קיבלו פלצבו. גם חצי שנה אחרי אותו היום דיווחו המשתתפים שהיו תחת השפעת פסילוסיבין שהם נעשו "רגישים לבעיותיו של הזולת", "מגובשים יותר מבחינה אישיותית", וש"התחדדה ההערכה שלהם למשמעות שבחיים" (דברי המאמר שפורסם אז). בסוף שנות השמונים, כלומר כרבע מאה לאחר מכן, חזרו חוקרים אל אותם נבחנים, ועל פי עדויותיהם חייהם של רוב מי שנטל אז פסילוסיבין הושפעו לטובה.

יכול להיות שיש סיבות אחרות להתנגד לחוויות רוחניות שמתעוררות על ידי סמים, אולם בן שלמה אינו מונה אותן, ובדברים שהוא כן מביא הוא אינו מדייק, כאמור. בכלל, נראה שהספר כתוב בשיטת "זרם התודעה", כאשר המחבר מונה דוגמאות ללא סדר ברור. הפרקים אמנם מחולקים חלוקה תמטית מובנית, אולם בן שלמה אורג את התיאוריה שלו בדבר מהותה של המיסטיקה בצורה לא שיטתית.

נכון לשנות השבעים

מספר ספרי העיון בעברית המוקדשים לחוויה הדתית הוא קטן, למעשה זעיר. ישנו התרגום של ספרו הגדול של ג'יימס, תרגום ספרו של רודולף אוטו, 'הקדושה', וספרו של בן עמי שרפשטיין, 'החוויה המיסטית' מתחילת שנות השבעים. לאחרונה יצא ספרו של רון מרגולין, 'הדת הפנימית', אם כי הוא מטפל בנושא בעיקר מזווית יהודית. כל ספר נוסף, אם כן, הריהו תרומה חשובה לתחום, בוודאי ספר מאת חוקר והוגה חשוב כבן שלמה. יחד עם זאת, ספרו של בן שלמה אינו יכול להיחשב כמחקר מספק של הנושא.

הבעיה המרכזית של הספר היא שהוא אינו מעודכן. למעשה, נדמה כאילו הוא נכתב בשנות השבעים. מתוך התחשבות בקורא לא אכביר מילים על החוקרים הבינלאומיים מעשרות השנים האחרונות שבן שלמה כלל אינו מתייחס אליהם, ואעמוד רק על אלו המקומיים. בן שלמה מרבה לצטט את גרשם שלום, אבל מאז שלום בכל זאת נכתבו אי אילו ספרים. בספרו אין ולו אזכור אחד לחוקרי מיסטיקה חשובים כמשה אידל, רחל אליאור, יהונתן גארב, יהודה גלמן, בועז הוס, אליוט וולפסון, רון מרגולין, חביבה פדיה ואחרים. חסרונם זועק מתוך דפי הספר, ומותיר אותו חסר.

בעיה נוספת היא, כאמור, הנטייה לשפוט לשלילה חוויות מיסטיות שאינן מתאימות לפרדיגמה המונותאיסטית. בכך כאמור הולך בן שלמה בדרכו של זהנר. נראה שלשניהם כמה תכונות משותפות, שגוררות אחריהן חסרונות משותפים. לא רק ששניהם מאמינים אדוקים במסורות דתיות מסויימות, אלא ששניהם הגיעו אליהן אחרי הפיכת לב. כ"חוזרים בתשובה" (זהנר לנצרות הקתולית, בן שלמה לציונות הדתית) הם ששים להגן על הכרעתם האמונית, דבר שמטה את מסקנותיהם המחקריות לכיוון מאוד מסויים. הבדלת מיסטיקה "קדושה" מ"חילונית" תוך העמדתן במדרוג היררכי נאה אולי לרבנים ומנהיגים רוחניים, אבל בעייתית עבור חוקרים. אפילו זה לא היה נורא אם היה נעשה מאמץ קפדני בהבאת מקורות רלוונטיים ומחקרים עדכניים כדי שהשיפוט יהיה הוגן, אבל מאמץ כזה לא נעשה. התוצאה היא ספר מחקרי שאפשר להכניס בשקט לישיבות, ועל כל אחד להחליט אם זה יתרון או חיסרון.

גם שפינוזה

יוסף בן שלמהיוסף בן שלמה, שהלך לעולמו בתשס"ז, היה מגדולי האינטלקטואלים בישראל. בחייו הוא עבר תהליך ארוך טווח של התרחקות ואז התקרבות מחודשת אל דת אבותיו. בעוד שבבגרותו התרחק משורשיו בציונות הדתית, הרי שאחרי מלחמת ששת-הימים ערך מהפך בחייו, והתקרב שוב אל הדת, ואיתה לעמדות מדיניות ימניות. הוא חבר לחלוצי 'גוש אמונים', השתתף בעלייה לסבסטיה, ובמשך שנים היה מדובריה הבולטים של תנועת ההתנחלות. מפעלו המרכזי היה ניסיון לסכם את תורתו של הראי"ה קוק, מבצע אדיר מימדים עליו עמל כשני עשורים, אולם לא השלים.

על פי מיכל לניר, מי שהתבקשה אחרי פטירתו על ידי משפחתו של בן שלמה להוציא לאור את כתביו, ומי שהביאה לדפוס את הספר הנוכחי (יחד עם אברהם שפירא), בן שלמה כתב את ספרו על המיסטיקה עד מחצית שנות התשעים, אז נדם כל מפעלו המחקרי בעטיים של הסכמי אוסלו. עבור בן שלמה התפתחות זו סימנה את קץ הציונות, וממילא הוא לא ראה טעם להמשיך לכתוב. מי שרוצה יכול לתלות בהסכמים הללו עוד תוצאה מצערת.

אולם לא הכל נשטף בצער הימים. יחד עם הספר המדובר כאן יצא לאור גם הספר האתגר של השפינוציזם, בו בן שלמה ניגש לפתח את תחום מומחיותו הגדול, תורתו של ברוך שפינוזה. שני הספרים יצאו בהוצאת כרמל, וישראל כרמל, המו"ל, ראוי לכל שבח על שלקח על עצמו את הפרוייקט החשוב הזה. מקריאה בספר על שפינוזה, נראה שהוא רציני ומעמיק יותר מזה שסקרנו לעיל. והנה, כבר בפתחו לא שוכח בן שלמה את המיסטיקה חביבתו, ומציין ש"החוויה המקורית, שממנה נובעת שיטתו של שפינוזה, אינה רחוקה מזו של מיסטיקאים נוצרים ומוסלמים בעלי מגמה פנתאיסטית, ואולי אף זהה לה." גם שפינוזה, אם כן, במיסטיקנים.

סתם

פורסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון. פרטי הספר: יוסף בן שלמה, על היחס בין הדת למיסטיקה, כרמל, ירושלים, תשע"ב 2012, 207 עמ'

31 תגובות

  1. הערה: הסיבה היחידה שלא מניתי גם את יוסף דן ורבקה ש"ץ אופנהיימר, שכתבו דברים חשובים על מיסטיקה בעברית, ברשימת החוקרים שלא הוזכרו אפילו פעם אחת בספרו של בן שלמה, היא שהם דווקא הוזכרו בו פעם-פעמיים.

    אהבתי

  2. קצת לפני סטיבן כץ, אם כי באותה תקופה, כותב אושו ב"סינג סינג מינג", שחווית האלוהות דינה להגזר מתוך הרקע התפיסתי והתרבותי של האדם, וזה לא הופך אותה לחוויה מזוייפת.

    בניסוח שלו הוא אומר שגם ההינדואיסט וגם הנוצרי האדוק ניתקלים באותה האלוהות, אבל כל אחד מהם יחווה אותה בכלים שהתודעה שלו מספקת לו. ההינדו יראה את קרישנא והנוצרי יראה את ישו ושניהם יהיו לגמרי אותנטיים.

    ככה אושו מחבר את כץ ואת ווילאם ג'יימס ויוצר סינתזה בין שתי תפיסות שלכאורה נראות סותרות.

    בכל מקרה, יופי שאתה מפרסם את זה במקור ראשון, במוסף שמאז שיואב שורק פרש ממנו, ידע כמה נסיגות מבהילות.

    אהבתי

  3. אנסה לנסח את דעותי בנושא החוויה המיסטית.
    חוויה היא תוצר פעילות המוח. כל הראיות המחקריות מצביעות על כך. חוויה מיסטית היא תבנית מיוחדת יותר של פעילות המוח שלנו, ואפשר כמובן לנסות לאפיינה.
    אנשים חווים חוויות כאלה כתוצאה מהשפעות של כימיקלים, גירוי חשמלי של אלקטרודות באזורים מסוימים, שבץ מוחי (ראו ההרצאה המפורסמת של ההיא מ-TED), חסך חושי, צום, חום גבוה, בעת עילפון, בעת סף מוות, וסתם במצבים שקשה לאפיינם.

    דרך אגב, אני חוויתי לפני כמה שנים משהו שדומה להפליא עם התיאור של המחזאי הצ'כי לעיל, כך סתם, בבוקר שישי אחד מול הים.

    יש לנו אם כן חוויה כלשהי, שנובעת מפעילות קצת חריגה במוח שלנו, שיכולה לנבוע משלל מקורות. השאלה עכשיו איזו פרשנות אנחנו נותנים לחוויה הזו.
    אז קודם כל ידוע, שהחוויות שלנו מאוד מושפעות מהציפיות שלנו. כתבתי על זה כאן:
    לחוות את המצופה http://wp.me/p1K6uX-12O
    וזה כולל שלל חוויות רוחניות/מיסטיות או על טבעיות. כתבתי על זה כאן:
    לחוות את המצופה – גירסת העל-טבעי http://wp.me/p1K6uX-13C

    כלומר, אמונות וציפיות משפיעות במידה רבה על החוויה שלנו, בכל מישורי החיים.
    כך למשל חוויות סף מוות בקרב בני תרבויות שונות – שונות מאוד זו מזו:
    http://wp.me/p1K6uX-pL

    לי נראה כי חוויות מיסטיות הן ליקויים או חריגות נוירולוגיות מסוימות של המוח שלנו, ש"אנו" מצמידים להן שלל סיפורים ופרשנויות. כך למשל "חיבור עם היקום" יכול להיות ליקוי במודול שאחראי ליצור תחושת זהות ונפרדות. לפיכך המחקר של התופעה יכול להתמקד בשני אסקפטים. האחד הוא חקר המוח – שיסביר לנו מה הסיבות והאופנים בהן נוצרים מצבי תפקוד מיוחדים אלה, ומחקר אנתרופולוגי-סוציולוגי שיסביר לנו את התכנים שאנשים מיחסים לחוויות הפיזיולוגיות הללו. זה כמובן מאוד בהפשטה.

    הרבה בילבולים וויכוחים מתעוררים כאשר מנסים להתייחס לסיפורים שאנשים מצמידים לחוויות המיוחדות שלהם, כאילו הם מעידים על משהו שקיים בעולם המציאות החיצוני.
    לא. אלה סיפורים שהאדם המציא, ישויות ומושגים דימיוניים כאלה ואחרים, שהוא מצמיד לאותן חוויות.
    בעוד חוויות "רגילות" באות בצמידות לארועים וקלטי-חושים מעולם המציאות, הרי שחוויות מיסטיות הן סוג של חוויות שאין למה להצמיד אותן בעולם המציאות, ולכן אנשים ממציאים סיפורים ומשדכים בינהן, אם אחרי החוויה, כדי להסבירה, או לפני החוויה – בניסיון לחוותה.

    אהבתי

    1. ביטול המיסטיקה באופן נחרץ היא סוג של דתיות. בדיוק כמו שדתי יתעקש שיש בורא עולם ששייך רק לדת שלו ושכל דבר קורה בגלל שהוא מעניש או מתגמל, כך אתאיסטים ומתנגדי מיסטיקה מתעקשים שאין חשיבות לחוויה בעיקר המיסטית, שאם מישהו חווה אחדות אז משהו התרופף אצלו במוח. ואילו זה שלא מקבל את החוויה הזאת הוא הנורמלי ויודע את האמת.

      למה רק עובדות נכונות וחוויות לא? הרי גם חוויות קיימות ולא רק אצל אחד אלא אותה חוויה חוזרת על עצמה אצל רבים אחרים.

      חוויות כאלו מגלות מציאות אחרת מהמציאות שתופסת עובדות והיא אמיתית לא פחות. ולדעתי החיים שווים בגלל היכולת להתחבר למציאות שהיא מעבר לעובדות.

      הבעיה היא גם אצל אלו שמאשרים את החוויה הדתית אבל קושרים אותה לשכר ועונש, לחוקים מופרכים ולמלחמות דת.

      אהבתי

      1. לא ביטלתי חוויות. אי אפשר לבטל חוויות. חוויות הן חוויות. רק לא ברור מה הקשר בינן לבין המציאות החיצונית זה הכל. זה לא עושה אותן "שוות" פחות, מעניינות פחות או ראויות פחות. זה רק הופך אותן לכלי די מפוקפק לחקר המציאות שם בחוץ.
        זה מאוד נורמלי שבמצבים מסוימים של המוח אדם חווה חוויות מיסטיות. זה לא נאמר מתוך זלזול או בגנות כלשהי. אלה עובדות.
        חוויות לא נכונות. חוויות יכולות להיות משמעותיות לאדם החווה אותן, אבל אין בינהן לבין "נכונות" ולא כלום. כשחולמים, יש חוויות מאוד חזקות, שאינן "נכונות", כלומר אינן במתאם כלשהו עם המציאות החיצונית.

        אהבתי

        1. התכוונתי שחוויות מבטאות אמת, מציאות, השהחוויות באות מהיקום. נכון שקיימות חוויות שהן חלום או שיגעון וקשה לפעמים להבדיל. אבל תוך כדי ניסיון אנושי משותף ושיחות עם אחרים לאורך דורות אפשר לבדוק. אגב, גם מציאות ריאלית יכולה להטעות.

          ואם כבר מדברים על הוכחות מדעיות הרי שאותה רופאה שעברה שבץ חקרה את הנושא של מוח ימני ומוח שמאלי. היא עברה שבץ במוח השמאלי ולכן גילתה מציאות אחרת, מציאות של מוח ימני שמתגלה רק כאשר המוח השמאלי משתתק, המוח הימני רואה את ההכללה, את האחדות, את הדברים שמעבר לפרטים שרואה המוח השמאלי. גם התגליות המדעיות הגיעו ברגע של הארה, באופן פתאומי, כאשר לאחר עבודה עם המוח השמאלי נחו לרגע ואז הגיעה התגלית מאי שם.

          אהבתי

          1. חוקרת המוח שעברה שבץ לא גילתה מציאות אחרת. היא גילתה חוויה אחרת.
            ושוב, יתכן שכל אותן תחושות הכללה ואחדות הן רק תוצאה של השתקת החלקים שאחראים לראות את הנבדל והשונה. זה כמו שתשימי זכוכית אטומה לפני העיניים ולפתע כל העולם יראה כאור אחיד. זה עדיין לא אומר שמשהו בזה הוא ראיה "טובה" יותר של העולם. היא רק שונה.

            "חוויות מבטאות אמת ומציאות" – זו דעתך האישית. חוויות באות מהיקום? לא. חוויות באות מהמוח שלנו, שמנסה לפרש את הקלטים החושיים, או לחילופין קלטים פנימיים שמעובדים הלאה ע"י שכבות עליונות יותר בהיררכיה. זו במקרה הטוב צללית עמומה של המציאות, ובמקרה אחר – פירות יצירותיו הפנימיות של המוח שלנו.
            כדי להוכיח שמדובר ב"מציאות" כלשהי, יש להוכיח התאמות עם משהו חיצוני.
            וזאת לא הצליחו לעשות עד היום מעולם לגבי חוויות מיסטיות, ככל הידוע לי.

            איך ומה אפשר בדיוק לבדוק "מתוך ניסיון אנושי משותף ושיחות עם אחרים לאורך דורות", שלא ניתן לבדוק בצורות מדעיות?
            האם תוכלי לתת דוגמה? זה שכל מיני אנשים מסכימים על כל מיני סיפורים, וחווים דברים או מפרשים חוויות שלהם לאור אותם סיפורים, לא מוכיח שסיפורים אלה מיצגים משהו שקיים במציאות. וראי שוב את הרשומות של על חווית המצופה.

            אהבתי

            1. "כדי להוכיח שמדובר ב"מציאות" כלשהי, יש להוכיח התאמות עם משהו חיצוני. וזאת לא הצליחו לעשות עד היום מעולם לגבי חוויות מיסטיות, ככל הידוע לי."

              ההפך הגמור. הרי ידוע, למשל, שהמציאות אינה מחולקת ל"דברים", אלא היא תופעה אחת, נכון? ובכן, חוויות מיסטיות מאשרות זאת ו"מגלות" זאת. או ידוע, למשל, שאין מרכז במוח או נקודה כלשהי שהיא ה"אני" שלנו, שאין "נשמה" או "עצמי אמיתי", והנה חוויות מיסטיות שונות אכן "מגלות" שזה המצב. כך שהחוויות שהן מפיקות מותאמות בדיוק למציאות על פי תמונת העולם המדעית של זמננו.

              אהבתי

              1. כשאני מדבר על התאמה, אני לא מדבר על דמיון של מונחים מילוליים שאנשים בוחרים לתאר בהם כל מיני מושגים מופשטים. זה לא משהו אמין בשום צורה. אלה מונחים שהמוח שלנו המציא, לגבי מושגים שהוא תופש, או לא ממש תופש. זה לא מקרב אותי בשום צורה למציאות.
                אני מדבר על התאמה אמפירית, למשל, פלוני מספר על חוויה ביזארית כלשהי, ואלמוני מתאר אותם פרטים בדיוק, מבלי שיש אפשרות מוכרת של מעבר אינפורמציה ביניהם.

                איך אתה יודע אם המציאות מחולקת ל"דברים" או לא? הרי כל תפישת המציאות מתבצעת באמצעות המוח שלנו, ומודלים שהמצאנו.

                אהבתי

                1. אתה מדבר על טלפתיה, אבל לא על זה הרשימה. הרשימה היא על חוויות מיסטיות. אבל אני מסכים איתך כמובן שאין כאן שום "הוכחה". איך אי פעם תוכל להיות הוכחה להתאמה בין רושם סובייקטיבי לעולם החיצוני? כלומר, מילותיך המצוטטות אצלי תקפות לגבי כל סוג של חוויה, לא רק מיסטית.

                  אהבתי

                  1. חוויה היא חוויה, בסופו של דבר.
                    יש חוויות שניתן להדגים באופן אובייקטיבי מתאם ביניהן לבין משהו שאנחנו קוראים לו מציאות חיצונית אובייקטיבית (תוך שימוש בכלים מדעים), ויש חוויות שלא ניתן לעשות זאת עבורן.
                    אני מסכים שהרבה יותר מזה אי אפשר לומר.

                    אהבתי

            2. יש המון בעייתיות בעמדה שלך, מה שקורה, ואתה בעצמך אומר, זה שחלק שבד"כ חוצץ בינינו לבין "מה שלא אנחנו" מוסר. במקום להוסיף זכוכית אטומה מול העיניים, ההמשלה היותר נכונה היא דווקא להוריד זכוכית כזו.
              במקרה אנשים מצאו שכשמסירים מהחוויה את האחיזה העצמית יש אושר ופתיחות.
              משזה נאמר, רוב העמדות שאתה מדבר עליהן הן לא כל כך חשובות.

              אהבתי

    2. למיטב ידיעתי דווקא המחקר האחרון מחקר המוח מוצא כי חוויות מיסטיות הן טבעיות ואפילו אמיתיות !!!
      המוח האנושי הוא זה ש"מסנן" אותן , וגורם לנו לא להיות מודעים להן.
      סמים וכדומה בסך הכל מורידים את ה"מסננים" הללו ומבחינה מסוימת גורמים לנו לחוות את המציאות כפי שהיא.
      למשל :
      http://www.haaretz.co.il/news/science/1.1625241
      (כמובן אינני ממליץ על סמים , כי הפער בין חיי היום יום לבין חוויה שנוצרה כתוצאה מסם "מותח" את התודעה ויכול לקרוע אותה. לכן כאשר אדם לומד מיסטיקה באופן מסודר הוא מתרגל תרגולים שונים על מנת לחזק את תודעתו כך שיוכל גם לחוות את החוויה המיסטית וגם להישאר בתודעת היום יום)

      אהבתי

      1. בהתיחס למאמר שצירפת:
        קודם כל מדובר בממצאים ראשוניים שסותרים ממצאים קודמים, ולפיכך אין להתיחס אליהם ברצינות יתרה, בודאי לא לפרשנות שלהם:
        "אלא שבאתר כתב העת Nature צוין כי מחקרים קודמים העלו תוצאות סותרות לגבי הפעילות העצבית. לדברי פרנץ פולנוויידר מאוניברסיטת ציריך בשווייץ, "אנחנו קיימנו כמה מחקרים דומים ותמיד ראינו הפעלה של אותם אזורים".

        דבר שני, שים לב לפרשנות אחרת שנותנים לתוצאות:
        "לדברי חוקר המוח, הפרופסור עידן שגב מהאוניברסיטה העברית, המעניין במחקר הוא לא עצם ההפחתה בפעילות המוחית: "פחות או יותר פעילות מוחית, זה לא דרמטי מבחינתי. אבל החוקרים מראים שכאשר אתה לוקח את הסם, אז הרשתות העצביות שמופעלות על-ידי הקלט החושי מהסביבה פחות פעילות. הפעילות המוחית היותר מרכזית ממשיכה להתקיים, אבל בלי הדומיננטיות של הסביבה החיצונית, שבדרך כלל משתלטת על הפעילות העצבית".
        – פרשנות שמתיישבת בדיוק עם מה שאני טוען – שמדובר בחוויות שמקורן בתוך המוח. כלומר אותם סמים, ויתכן שגם טקסים כאלה ואחרים ומצבים שגורמים "לחוויות מיסטיות" מצליחים פשוט להחליש את עוצמת הקלטים החיצוניים של המוח, ומותירים את פעילותו הפנימית כשקולה חזק וברור יותר. זה בדיוק מה שקורה במצבים של הזיות מסוגים שונים.
        בקיצור- לא מדובר בתפישת מציאות חדה יותר, אלא בהתרחקות נוספת מהמציאות.
        בעוד שבמצב רגיל אנו קולטים שביבים מעוותים בלבד מהמציאות החיצונית, הרי שבזמן אותם מצבי תודעה מיוחדים , גם את זה איננו קולטים. אנו שקועים כל כולנו בחוויות פנימיות, תוצרי הפעילות המוחית שלנו.

        אהבתי

        1. שמע, לא הבנתי איך אתה מבחין בין פעילות מוחית שמקורה ב"שבבים של מציאות חיצונית", לבין פעילות מוחית שמקורה ב"חוויות פנימיות". מישהו סיפר לך שכשלוקחים סמים עוצמים עיניים ואוזניים?

          אהבתי

          1. הצלבה עם ראיות אחרות, כגון התאמה בדיווחים בין אנשים שונים שאינם תלויים זה בזה.
            לגבי חוויות שלא ניתן לאמת, אכן, קשה (עד בלתי אפשרי) להבחין בין אשליה למציאות.
            האם לדעתך חוויות LSD מייצגות את המציאות בצורה נאמנה יותר ממצב רגיל?
            או שלא הבנתי את הנקודה.

            אהבתי

            1. לדעתי בהחלט ייתכן שחוויות שמושפעות מנטילת לסד מייצגות רובד מסויים של המציאות בצורה נאמנה יותר מהתודעה האנושית הנורמלית (כאילו שיש דבר כזה, אבל נניח לצור העניין). ברור לך הרי שאנחנו כרגיל קולטים מגוון מצומצם מאוד ממה שסביבנו ובתוכנו. כפי שישיבת מדיטציה הגונה יכולה לגלות לנו דברים על העולם, כך גם מצב הלוצינוגני מסויים.

              אהבתי

              1. אני מוכן לקבל שבזמן מדיטציה אולי אתה יכול לקלוט חלקים של המציאות שבדרך כלל אתה 'מסנן' זה לא מיסטיקה, הגיוני שכאשר אתה מאד מאד מרוכז תשים לב לדברים שבדרך כלל לא תשים לב אליהם (כולל אצלך בתוך הראש) .

                אהבתי

  4. יוסף בן שלמה היה לדעתי קרוב בהשקפתו ליצחק טבנקין שבינו לבין הרב קוק יש הרבה חפיפה. יוסף בן שלמה כמו טבנקין זילזל יחסית במושג המדינה, וכמו שטבנקין אמר לפני הקמת המדינה שיש יתרון בלי מדינה כי אפשר לבנות יישובים בלי שהיא תפריע, כך שלמה בן יוסף הלך יותר רחוק וטען אחרי ששת הימים שהיהודים בישראל מעדיפים ברובם את המדינה ונטשו את הארץ.

    אהבתי

  5. בהמשך לדבריו של גלעד – השתתפתי פעם באיזו סדנה של דמיון מודרך. נתבקשנו לחוות את "המקור", שתואר כאור אינסופי ושלווה. ביקשו יפה, אז הרגשתי. לא התייחסתי לחוויה כחוויה מיסטית.

    אהבתי

  6. תומר
    לא הבנתי בדיוק מן הבקורת מה טוען הספר ובמה אתה חולק עליו, האם יוסף בן שלמה טוען שאדם חילוני לא יכול לחוות חוויה מיסטית בכלל? או שאם הוא לא מניח שהוא חווה את האלהות או איזה ווריאציה שלה הוא חש מיסטיקה מסוג נחות יותר ממי שיודע לקרוא לו בשם אלוהות? כלומר האם זו ויכוח על העובדות על הפרשנות?
    בכל אופן הנושא מעניין ואצטרך כנראה לקרוא את הספר להבין בדיוק מה קורה כאן.

    אהבתי

    1. יצחק,
      בן שלמה טוען כמה דברים: ראשית, שאין בעצם מיסטיקה חילונית, מפני שחוויות מיסטיות חילוניות אינן בקליבר של חוויות מיסטיות דתיות, ולכן לא נכון להכניס אותן לאותה קטגוריה. שנית, וקצת בצורה שסותרת את הקביעה הזאת, שיש מיסטיקה חילונית, אבל היא נחותה מהמיסטיקה הדתית. יש לו עוד קביעות לגבי המיסטיקה הפנתאיסטית ומיסטיקת הטבע, שהן אמנם קיימות לגמרי, אבל נחותות מהמיסטיקה המונותאיסטית. הויכוח הוא גם על עובדות וגם על פרשנותן.

      אהבתי

      1. תודה על ההבהרה. אכן קצת סתירתי כמו שהערת, מצד אחד לטעון שזה לא באמת קיים [כלומר הוא חוויה נמוכה יותר ודומה יותר לחוויה יומיומת על הסקאלה שבין חוויות יומיומיות פשוטות לבין החוויה המיסטית האולטימטיבית] ומצד שני לטעון שזה כן קיים אלא שזה נחות יותר באיזה סולם ערכי הקובע את חשיבותם של חוויות שונות.
        [מהו המיסטיקה המונותאסטית המובדלת מזו הפנאתאסטית? האין כל מיסטיקה אלוקית חייבת להניח מפגש ישיר עם האל שזה כבר בהגדרה לא מונותאזים הפשוט?]
        בכל אופן אצטרך לשים את ידי על הספר.
        ראיתי לאחרונה קטע שלו ביוטוב שבו התלונן על כך שאין בכלל פילוסופיה חילונית ראויה לשם פילוסופיה יהודית, אולי זה קשור לנקודה זו, כלומר הוא היה מאוכזב מקיום משהו בעל ערך בעולם החילוני.

        אהבתי

  7. ציטוט תגובה שכתבתי במקור ראשון :

    שבוע טוב !
    כמיסטיקן דתי המכיר את השטח ה"ניו אייג'י" , אני חושב שיש כמה וכמה הבחנות שיש להבחין כאשר חוקרים או לומדים שטח רחב כמו "חוויה מיסטית".
    ראשית , במאמר נידונה "חווית האחדות". אני אישית רואה אותה כמיסטיקה דתית – גם אם חווה החוויה הוא חילוני.
    חווית האחדות עומדת בבסיס היהדות ושלוחותיה (נצרות , איסלאם במיוחד הסופי) , וכן בבסיס הבודהיזם ויתכן גם תורות נוספות רבות שאינני מכיר. זוהי חוויה אוניברסלית (שכנראה יש לה גם בסיס ביולוגי).
    זוהי המיסטיקה של ההוגים הדתיים הרציניים , זוהי משאת נפשם , ומבחינתי זה גם התקווה לשלום ולשיתוף פעולה בין עמים. על זה בישרו לנו נביאנו ":כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעובדו שכם אחד" וכן "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" – חווית האחדות תהיה חוויה אוניברסלית. מלחמות כמו שאנו רואים היום לנגד עיננו היו בלתי אפשריות אם אנחנו והם היינו חווים את חווית האחדות במלא עוזה.
    לעומת זאת , כאחד ההולך בשבילי המיסטיקה בארצינו לא מעט שנים , ראיתי חוויות מיסטיות רבות שאינן "חווית האחדות" – יש תיקשורים עם ישויות שונות , כישוף ומאגיה למטרת צבירת כוחות , הגדת עתידות לסוגיה השונים ועוד ועוד.
    גם בדתות כמובן יש "מיסטיקה לא אחדותית" – למשל בנצרות יש עיסוק רב ב"שטן" ובדמותו , וגם בענפים מסוימים של הקבלה והאיסלאם יש "מיסטיקה" שאיננה יותר מכישוף.
    אך אני חושב שכל מיסטיקן רציני יסכים כי חוויות אלו , למרות שכבודן (או חוסר כבודן) במקומן מונח , נחותות הן מחווית האחדות.
    כמיסטיקן הייתי אומר כי חוויות מיסטיות מסוג זה שייכות לצ'אקרת העין השלישית , אך חווית האחדות שייכת לצ'אקרת הכתר. ואני רואה מצב בו העיין השלישית פתוחה והכתר "חסום" כמצב בעייתי מאוד. במצב זה האדם הינו בעל כוחות אך משתמש בהם באופן אגואיסטי – מה שהופך את מעשיו ל"מאגיה שחורה".

    לסיכום :
    אני סבור כי ההבדלה בין "מיסטיקה דתית" ל"מיסטיקה לא דתית" היא נכונה , ואכן המיסטיקה הדתית היא בפירוש גבוהה יותר מהמיסטיקה הלא דתית. אלא שצריך להגדיר "מיסטיקה דתית" כ"חווית האחדות" ואין זה משנה אם החווה הינו דתי או אתאיסט. ואילו "מיסטיקה לא דתית" הינה מיסטיקה המתמקדת ב"כוחות" "יכולות" ומאגיה לסוגיה , וגם כאן לא משנה האם המדובר באדם דתי או לא דתי.

    אהבתי

  8. עוד פוסט מעניין תומר, תודה.
    נתקלתי לא מזמן במאמר של סופר מדע בדיוני קן מקלאוד. בו הוא מתאר שתי סוגי חוויות מאוד ייחודיות אבל לא דתיות או מיסטיות וגם נעדרות "משמעות".
    http://www.aeonmagazine.com/oceanic-feeling/ken-macleod-strange-feelings/
    גם המגאזין בו התפרסמו ממש מעניין.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s