הכנס הישראלי לחקר דת ורוחניות עכשווית הוא כבר מוסד מבוסס בישראל. זו לו השנה החמישית ברציפות שהוא מתקיים, ומושך אליו חוקרים מהארץ ומהעולם. הכנס נהגה ונוסד על ידי פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר, והתקיים עד לשנה זו באוניברסיטת חיפה (בעבר כתבתי על הכנס הראשון, השני והשלישי). השנה העבירו עפרה ומריאנה את הלפיד לאוניברסיטת תל-אביב, ולשני יושבי הראש החדשים שלו, פרופ' רון מרגולין וד"ר אייזיק לובלסקי. ביקשתי מהם לענות על כמה שאלות עבור קוראי הבלוג, אך ראשית אציג אותם:

רון מרגולין הוא פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטת תל-אביב, ועומד (לסירוגין, יחד עם ד"ר נחמה ורבין) בראש התוכנית לדתות זמננו (ג"נ: בכך אני כמובן עובד תחתיו שם). הוא מומחה לתנועת החסידות, וספרו האחרון, הדת הפנימית, עוסק במופעים של הפנמה דתית בדתות העולם ובתולדות היהדות..

ד"ר אייזיק לובלסקי הוא מומחה לאזוטריה המערבית, ומרצה באוניברסיטת תל-אביב. ספרו האחרון, הודו השמימית (Celestial India), עוסק באגודה התיאוסופית ותרומתה למאבק הלאומי ההודי.

ובכן, הכנס השנה מתקיים בפעם החמישית, אולם לראשונה בתל-אביב. האם לבד מהמיקום החדש יש בשורה נוספת בכנס הנוכחי?
רון ואייזיק: אנחנו מוקירים ומעריכים מאד את עבודתן של עופרה מייזלס ומריאנה רוח-מדבר, מייסדות, יוזמות ומארגנות הכנס שהתקיים באוניברסיטת חיפה בכל ארבע השנים האחרונות. באשר אלינו, החלטנו כי מתכונת הכנס, לאחר שעבר לאוניברסיטת תל אביב, תישא אופי מעט שונה, ותהיה מרוכזת בהרצאות בעלות אופי מחקרי מובהק. שאיפתנו להרחיב את העיסוק בתחום מחקר מרתק זה בתוך המסגרת האוניברסיטאית, ככל דיסציפלינה אחרת הנחקרת ונלמדת בין כתלי האקדמיה. בנוסף, אנו מעריכים כי מיקומה המרכזי של אוניברסיטת תל אביב תעניק גוון ייחודי לכנס, ומקווים כי אכן זה יהפוך לאבן שואבת לחוקרי "העידן החדש" גם בשנים הבאות.

הרוחניות העכשווית נמצאת כיום בכל מקום, ומשפיעה גם על מעגלים שאינם לכאורה קרובים אליה. איך לדעתכם יכול לתרום המחקר האקדמי של התופעה להבנת תהליכים רחבים בחברה המערבית המודרנית, כלומר לא רק לבחינת התנועות הרוחניות החדשות, אלא הרבה מעבר אליהן?
אייזיק: לתפיסתי, תופעות היסטוריות רבות נמדדות ונחקרות בשימוש בכלים מיושנים או מוגבלים מעצם טבעם. המחקר המתבצע באוניברסיטה נוטה פעמים רבות להתעלם מגורמים "אישיים", או "רוחניים", ואף לזלזל בהם כלא רציניים. מניסיוני, רבים המקרים בהם דווקא הפן הדתי או הרוחני המאפיין אדם, תנועה, או חברה שלמה, הוא זה העשוי לספק לנו כחוקרים הסבר מדויק ומעמיק יותר מאחרים על הסיבות שבשלן אירועים כאלה ואחרים התרחשו. בהתאם, הבנת החברה המערבית המודרנית מורכבת אף היא מרבדים מגוונים, ופשוט בלתי אפשרי להתעלם מפריחת הדת והרוחניות בעשרות השנים האחרונות ומההשפעות הנרחבות של תופעה זו על מגוון מעגלים: פוליטיים, כלכליים, סוציולוגיים והיסטוריים.

אחד הדברים המעניינים במחקר האקדמי בתחום הזה הוא שהוא משפיע עליו. דהיינו לא פעם קוראים מושאי המחקר (ה"רוחניקים") מחקרים, ומגיבים אליהם. אפשר לראות זאת בברור בנוגע למחקריו של רונלד האטון על הנאו-פגניות, שגם ידבר בכנס. האם לדעתכם אנחנו כאקדמאים צריכים להתייחס לכך? האם יש עלינו אחריות מיוחדת כתוצאה מההשפעה שלנו על המחקר, או שאין לנו אלא לעשות את עבודתנו ללא התחשבות במי שקורא אותה ומה שהוא יעשה איתה?
אייזיק: נדמה לי שאפקט ההדדיות הזה מתקיים בכל תחומי המחקר שנושאם הוא בני אדם, הלא כן? עם זאת, כיון שמחקר הרוחניות מערב רכיבים ייחודיים, וביניהם גם רגש, מיסטיות וחווייה דתית, הרי שבאמת עלולים לעתים להיווצר צמתי השפעה מעין אלה בתחום שלנו, אולי יותר מאשר באחרים. להשקפתי, חוקר רציונליסטי אמור להתעלם מהשפעות "חיצוניות", ובוודאי שלא לאפשר להן להשפיע על מחקרו. יחד עם זאת, עבור חוקרים העוסקים בחקר התרבות העכשווית, ברור שניתן להעשיר את המחקר דווקא בשל הקשר הישיר יחסית עם ה"רוחניקים". באופן אישי, כאשר קשר כזה נוצר, אני משתדל לבחון אותו באופן אובייקטיבי: האם הוא מפרה? האם הוא מספק לי זוויות תצפית שאיני יכול להגיע אליהן באופן עצמאי? האם החווייה הרגשית-דתית, האופיינית לעוסקים בעידן-החדש, מאפשרת לי, כחוקר, לבחון אותה באופן מכבד אך שכלתני? אלה השאלות המרכזיות אתן אני מתמודד במחקר בתחום זה.

רון: אני רואה בהשפעה של חוקרים על ההתפתחות של הרוחניות בדורות האחרונים יתרון גדול לתחום זה. ההיסטוריה של התופעה הזו ארוכה – ממכס מילר בשלהי המאה ה-19, וויליאם ג'ימס בראשית המאה ה-20, עבור דרך מירצ'ה אליאדה ועד חוקרים בני ימינו. אולי אחד התחומים הבולטים ביותר בהם המחקר במדעי הרוח תרם באופן ישיר ומשמעותי לחיים ולתרבות עצמה היה תחום זה של חקר הדתות והרוחניות. מובן מאליו שמצב עניינים זה מחייב לדעתי אחריות רבה יותר מצד החוקר מאשר בתחומים שאין להם כל השפעה על החיים, יש מי שראו זאת כך, והיו מי שלא אכפת היה להם טיב ההשפעה של עבודתם על בני אדם החיים סביבם. זו סוגיה עמוקה ואף כאובה, שהרי תופעת הכתות, שהיא חלק מן הרוחניות החדשה, כרוכה הייתה בעבר וגם בהווה בתופעות בעייתיות ביותר מבחינה מוסרית, והחוקרים הם אלו שיכולים להצביע יותר טוב מכל אחד אחר על הסכנות שבצד היתרונות. חוקר אחראי צריך להתמודד גם עם הבעיות, עקרון הנייטרליות מקורו בהשתחררות מהטלאולוגיה שמנעה את התפתחות מדעי הטבע, אולם העיסוק במדעי הרוח הוא עיסוק מסוג אחר ואי אפשר לנתקו מממדים של שיפוטיות.

מחקר הרוחניות העכשווית הוא בסך הכל תחום צעיר, אם כי זה מובן, בהתחשב בכך שמדובר בתופעה צעירה. אולם מחקר האיזוטריקה המערבית, שדה ידע בן אלפי שנים, גם הוא צעיר מאוד, ונמצא בהתפתחות מואצת רק בעשור האחרון. איך תוכלו להסביר את ההתעלמות המחקרית מהתחום הזה זמן רב כל כך?
אייזיק: אם נעמיד דברים על דיוקם, הרי שמחקר האזוטריה המערבית משגשג ברחבי העולם המערבי כבר משנות השישים של המאה ה- 20. נכון שבישראל התחום בחיתוליו, והדבר מצער אותי מאד. האקדמיה הישראלית לא רק ש"מתעלמת" מעיסוק בתחום זה, אלא פשוט לא מתייחסת אליו כמעט בכלל. הדבר נובע ממספר סיבות: חוקרים רבים חוששים שזיהוים עם תחומי המחקר של "העידן החדש" יצבע אותם בגוונים של חוסר רצינות. חוקרים אחרים פשוט לא מתעניינים בנושא, ותקועים עדיין באפיקי מחשבה מיושנים, שאולי התאימו למחקר האקדמי של המאה ה- 19, אך כבר ננטשו מזמן ברוב האוניברסיטאות המכובדות בעולם. בנוסף, המערכת האקדמית בישראל בסך הכל משקפת את הבעייתיות והפרובינציאליות הקיימות בכל תחום בארץ.

הדברים ידועים ואין טעם ב"קיטורים" חסרי משמעות, אך רק כדי להדגים את הסטגנציה האקדמית בישראל, מעניין לראות שעדיין אחוזים גבוהים ביותר של עבודות הדוקטורט בהיסטוריה חוזרות ועוסקות מדי שנה בקשת נושאים מצומצמת ביותר, ובעיקר בתולדות העולם המערבי במחצית הראשונה של המאה ה- 20. זה די מדהים, בהתחשב בכך שרוב החוקרים פשוט ממחזרים לדעת לא רק את עצמם, אלא גם את אותם תחומים לעוסים, בהם נדמה כי הכל כבר נכתב, ובכל זאת, המכניזם הפשטני הזה ממשיך לקבוע את הדרך, השיטה והמדד להצלחה: חוסר העזה, חוסר מקוריות, חשש מהיתפסות כשונה, ובקיצור – קיבעון מחשבתי, המתבטא אכן גם בתקצוב וביחס הכללי של הממסד האקדמי לחוקרים כמונו. לתקוותי, אנשים כמוך (תומר) וכמוני מהווים את "דור המדבר". אני מעדיף להחזיק בתפיסה אופטימית זו מאשר לבכות את מצבה הירוד של המחשבה החופשית באקדמיה הישראלית של שנת 2013.

בהמשך לכך, פעמים רבות נדמה שחוקרים של הרוחניות העכשווית מתעלמים משורשיה במסורת האיזוטרית המערבית, ומעדיפים לקשור אותה בצורה טוטלית ליבוא רעיונות מהמזרח. איך אתם מסבירים תופעה זו?
אייזיק: אני מניח שגם מספרם של החוקרים המכירים ומעריכים את חשיבות המפגש בין מזרח למערב ב- 200 השנים האחרונות מצומצם למדי בישראל, לא כל שכן אלה הבקיאים גם במסורת האזוטרית המערבית. הדבר נובע להערכתי מהיעדרה של דיסציפלינה מחקרית מסודרת ומוסכמת בחקר מדע הדתות. התחום הזה נוטה לאקלקטיות ומערב גישות מגוונות. מצד אחד, זה מצוין, כיון שהסטודנטים והחוקרים העוסקים במדע הדתות מגיעים באמת משלל כיוונים: אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה ועוד. מצד שני, הדבר פוגע באפשרות האחדתו של גוף ידע מסודר, אותו כל חוקר או חוקרת חייבים להכיר כבסיס בלתי ניתן לערעור. אני משער שאילו כל חוקרי העידן החדש היו מקבלים הכשרה היסטורית-פילוסופית מסודרת ולומדים באופן מעמיק את המחשבה הדתית האירופית של 2000 השנים האחרונות, שאלתך הייתה נעשית מיותרת.

מה היחס שלכם לחוויות רוחניות, לא כביטוי אישי של המסע הרוחני הפרטי שלכם כמובן, אלא כעזרים – או שמא מכשולים? – בחקר התופעה הנידונה? האם תרגול מדיטציה עוזר בהבנתה? האם ההשתתפות בסדנה של שחזור גלגולים עוזרת במחקר הנוגע לה? האם הליכה למתקשרים יכולה לשפוך לנו אור יקר ולתת לנו תובנות על התופעה, שרק על ידי בחינתה מרחוק וראיונות עם חבריה לא היינו מקבלים?
רון: ברור שלהתנסויות של החוקרים יש משמעות. האם אפשר להבין מה זו מיסה נוצרית בלי להכנס פעם לכנסיה ולראות מה מתרחש במיסה? יחד עם זאת מובן מאליו שביקור שלי בכנסיה בזמן המיסה איננו זהה למה שחווה מאמין קתולי אדוק שהולך בקביעות כל שבוע למיסה ומאמין שהוא אוכל מבשרו של ישו ושותה מדמו. המחקר בתחום הדתות והרוחניות צריך לשלב לימוד טקסטים, ידע היסטורי, תצפיות, התנסויות, ראיונות, כל דבר שמאיר את התופעה. אי אפשר לסמוך על פן אחד אך לעתים עומדים לרשותנו רק טקסטים בעקר כשמדובר בתופעות היסטוריות או רחוקות. באותה מידה יש לזכור שאי אפשר להגיע להבנות מקיפות רק מתוך התנסויות אישיות שהרי החוקר או החוקרת חייבים גם מבט חיצוני וביקורתי – אחרת אין הם עוסקים במחקר.

איך אתם רואים את שדה הרוחניות העכשווית בארץ? האם יש כאן בשורה אמיתית?
רון: לדעתי אחת ממטרות הכנס היא לקבל מושג יותר שיטתי על הרוחניות העכשווית בארץ בזכות ההרצאות השונות, המגוונות והעדכניות שיהיו בו. זו הזדמנות למפגש חי עם חוקרים שונים שהפגשתם יחד תאפשר אולי מבט פנורמי רחב יותר ממה שיש לכל אחד באופן אישי. אני מניח שאתה שואל האם לרוחניות העכשווית בישראל יש בשורה אמיתית. לדעתי זה תלוי במידה ותמשיך להיווצר אינטרגרציה ייחודית לישראל בין רוחניות יהודית ורוחניות שמקורה בעולם ההודי, הבודהיסטי ומקומות נוספים. בשורה חדשה היא תוצר של שילוב בין המקומי לעולמות אחרים. יש התחלות כאלה אך הן צריכות להתמודד עם מסורות שמרניות למדי של היהדות מצד אחד והתרבות הישראלית החילונית מצד שני. בינתיים אנחנו טובים בייבוא.

מה דעתכם על האפשרויות שהרוחניות העכשווית מציעה ליהדות זמננו? האם תיתכן הפרייה הדדית שתיצור תרבות או דת יהודית בעלת ערך מוסף?
רון: מבחינתי זהו האתגר הגדול לרוחניות העכשווית בישראל. החייאת הדת היהודית הסובלת מהתאבנות רוחנית באמצעות המפגש שבין יהדות ויהודים לבין היבטים שונים של הרוחניות העולמית. היהדות היא דת קהילתית מאד וקהילתיות זו גם השפיעה על תופעות שונות ומוכרות בחברה הישראלית. קהילתיות יכולה להיות דבר מעיק ביותר, במיוחד בעולם אינדיבידואליסטי בו אנו חיים, אולם בהיסטוריה של היהדות היו שלבים בהם הפכה הקהילתיות היהודית לבעלת עוצמות רוחניות. דבר זה התרחש בחלק מן העדות החסידיות מאז שלהי המאה השמונה עשרה, בחבורות מקובלים כמו זו שהתקיימה בצפת במאה השש עשרה, בחוגים מסויימים בימי חז"ל וכדומה.

הרוחניות העכשווית היא הסיכוי של היהדות והקהילתיות היהודית להתחדש ולשוב לשמש מקור להעצמה רוחנית לחברים בקהילה הזו. היפתחות של יהודים לטכניקות מן המזרח, למדיטציות, לקשב לגוף של היוגה ותורות תנועה מזרחיות אחרות, או למשל לריקוד הסופי, היא פתיחות לממד שחסר ביהדות. מצד שני מדובר גם בגם דרכים רוחניות ששילובן עם היהדות יכול להובילן למקומות חדשים. להפוך את הרוחניות לדרך לשינוי החברה והעולם ולא רק דרך להעצמת היחידים בגלל היתרון של הפניה היהודית אל החברה שהוא גם חסרונן של רוב הדרכים המזרחיות (למרות שרוב המתרגלים שלהן מכחישים זאת). אם היהודים ישתחררו ממסורתיות היתר שלהם המשתקפת בעריצות של ההלכה שהפכה מחסום בפני פתיחות ושילוב עם עולמות רוחניים אחרים, יש סיכוי שמשהו טוב יקרה.

—

הכנס הישראלי החמישי לחקר הדת והרוחניות העכשווית יתקיים כאמור באוניברסיטת תל-אביב ב-28-29 למאי. כאן התוכנייה. אין צורך בהרשמה מראש. כדאי להגיע.