יהדות פוסט-אתנית ופוסט-מונותאיסטית בארה"ב

Shaul Magid, American Post-Judaism: Identity and Renewal in a Postethnic Society, Indiana University Press, 2013, 408p.

בתחילת שנות השישים נשא ליאו שטראוס סדרת הרצאות תחת הכותרת הפרובוקטיבית "למה אנחנו נשארים יהודים". שטראוס פתח את דבריו בהתייחסות לדמוקרטיה הליברלית, זו שאסור לה בשום אופן להפלות ציבור מתוך אזרחיה, אולם גם אינה יכולה למנוע אפלייה כאשר היא נעשית באופן פרטי. אותם חוקים שמפרידים בין הדת למדינה גם מונעים מהמדינה להכתיב לאזרחיה במה להאמין, גם אם אמונות אלה הן גזעניות או אנטישמיות. משום כך, קבע שטראוס, אין ליהודים ברירה אלא להישאר יהודים. אסימילציה מלאה פשוט אינה אפשרית, משום שהחברה הכללית לא מוכנה לקבל אותם.

אין צורך להביט בה מקרוב כדי להבחין עד כמה עמוק השינוי שהתחולל החברה האמריקאית מאז שנישאו דבריו של שטראוס. האסימילציה המלאה היום לא רק אפשרית, אלא מתרחשת במלוא הקיטור. המדינה אמנם לא כופה פלורליזם על אמונתו הדתית של איש מאזרחיה, אולם אלה בעצמם מקדמים דתיות פתוחה וסובלנית יותר ויותר. זוהי נצרות (ויהדות) אשר הליברליזם הוא לה מצווה והאחווה בין הדתות סימן לגאולה קרבה. זוהי גם דת אישית הרבה יותר, אשר שואבת את משמעותה מתנועות הנפש של המאמין.

בעוד שעבור הנצרות המעבר לדתיות ליברלית, פרטית ופנימית הוא טבעי ובמובן מסויים מתבקש (קאנט חזה אותו וראה בו את הגשמת מלכות האלוהים), עבור היהדות, כדת של עם, דת אתנית ולאומית המכוננת את קהילתה על ידי מצוות משותפות, המעבר הזה הוא לא פחות ממשבר. הפרידה מההלכה ומהלאומיות היהודית משנה את היהדות מהיסוד. הוסיפו לכך את הקלות שבאינטגרציה בחברה האמריקאית, ותקבלו את אותו מבט של עצב המהול בקורטוב אמרנו-לכם מצד יהודים אורתודוקסים כלפי מה שהם תופסים כשקיעתה של יהדות ארצות הברית. יהודי אמריקה, ששטראוס קבע שיאלצו להישאר יהודים משום אפלייתם לרעה על ידי סביבתם, חווים כיום קבלה ואהדה מוחלטת. באופן אירוני בעקבות כך רבים מהם לא נשארים יהודים.

ללא ספק, יהדות ארצות הברית נמצאת על פרשת דרכים. ההתרחקות מההזדהות עם זכרון השואה מחד, ועם מדינת ישראל והציונות מאידך גיסא, היא כבר עובדה מוגמרת. יהדותם של הדור הצעיר של היהודים האמריקאים נתפסת עבורם פחות כזהות שבטית ואתנית ויותר כזהות תרבותית, פחות קהילתית ויותר אינדיבידואלית, ומעל לכל כקוד פתוח הניתן לעיצוב מחדש, להתאמה ולעדכון. לא פחות מחמישים אחוז מהיהודים האמריקאים הנישאים כיום נישאים לשאינם יהודים, ומזה שנים שהזרמים הלא-אורתודוקסים מפתחים יוזמות ותוכניות שונות שמטרתן לחבק את הזוגות המעורבים ולא לדחות אותם.

ספרו החדש של שאול מגיד, פרופסור למחקר הדת והיהדות המודרנית באוניברסיטת אינדיאנה, מבקש להתייחס בצורה חלוצית למצב זה, ולבחון את האופנים בהם היהדות תשרוד בעתיד. כותרת הספר מבשרת על "פוסט-יהדות", אולם מגיד משתמש במונח הזה לא כדי לבשר על סופה של היהדות, אלא על התמורה העמוקה שהיא עוברת. מגיד מזהה בעת הזו את הולדתה של היהדות הפוסט-אתנית, יהדות ששואבת את מקורות הזהות שלה לא משושלת שבטית או מהיסטוריה משותפת, אלא מערכים ומאוצרות תרבות. אלו נחשבים בתורם עבורה כאוניברסליים ומתאימים לכל אדם. בניגוד לביקורת האורתודוקסית על התופעה, מגיד לא רואה בה את קיצה של היהדות כדת, ועוד פחות מכך את סופה של היהדות כתרבות. כדרך אותם זרמים לא-אורתודוקסים מגיד מחבק ולא דוחה את התופעה המעורבת שמתהווה מולו, ואף צופה לה עתיד פורה.

יהדות פוסט-אתנית לא רק שאינה נטועה במסורת, אלא אף עוקרת את עצמה מהזדהות עם העמיות היהודית ההיסטורית. מדובר בשלב אחד אחרי הרב-תרבותיות, שהרי זו חגגה את הנבדלות והייחוד, וכעת, גורס מגיד, ליהודים הצעירים בארה"ב אין כל רצון להכריז על ייחודם, ומדיבורים על "סגולה" או עליונות הם מתרחקים כמו ממצורע מקראי. היברידיות הפכה כעת לערך, וטשטוש הגבולות (האתניים, המגדריים, הדתיים) עולה כשאיפה נורמטיבית.

מנגד, בעוד שיהודים רבים פשוט שוכחים מיהדותם, אחרים בהחלט דבקים בה, אולם לא כמוצא שבטי אלא כהון תרבותי וכמסגרת אתית. יהודים אלה מאמצים יסודות מסורתיים כלימוד תורה ושמירת שבת (לאו דווקא על פי ההלכה האורתודוקסית) ויוצאים למבצעי "תיקון עולם" חברתיים. הם גאים ביהדותם ומפיצים אותה כרעיון, לא כקשר-דם.

מאפיין חשוב של יהדות זו היא שהיא תלויה לחלוטין בבחירתו של הפרט. בתקופות אחרות בהיסטוריה מצב זה היה מביא לדעיכתה המהירה, שהרי היהדות לא היתה אהודה במיוחד (לעיתים קרובות גם על בניה), וקשה להאמין שמישהו היה בוחר להיות יהודי. בארצות הברית של ימינו, בה ביהדות נחשבת למותג הנושא סגנון ושיק, הוא מביא לפריחתה, עד כדי כך שסקר שנערך לאחרונה מצא שלחמישה אחוזים מהמזדהים כיהודים בניו-יורק אין אף הורה יהודי.

מאפיין נוסף של היהדות הזו הוא שהיא פוסט-מונותאיסטיות. על פי מגיד היהדות הפוסט-אתנית נפרדה מהמונותיאיזם בכמה וכמה מישורים: היא אינה מחזיקה באקסקלוסיביזם דתי וייחודיות; היא אינה מאמינה בברית שלכאורה נכרתה בין אל אחד לעם אחד; היא אינה תופסת את האלוהות כטרנסצנדנטית, אלא כאימננטית; והיא כמובן אינה רואה חיוב לקיים את חוקיו של האל המונותיאיסטי מתוך יראה שמא ישפוט את עבדיו לחומרה. מגיד מאבחן שמדובר, למעשה, ביהדות רוחנית-מיסטית שמביאה לידי ביטוי פומבי והמוני זרמים אזוטריים שנמסרו לאורך הדורות בצורה נחבית. התיאוסופיה של היהדות הזאת אינה מונותאיסטית, אולם היא גם אינה אתאיסטית או הומניסטית. היא פנתאיסטית.

מדובר אפוא ביהדות וולנטריסטית, יצירתית, רוחנית, ללא עוגן שבטי, ללא סמכות רבנית וללא מחוייבות למסורת ההלכה. היא עולה על פני השטח משום תנאי החיים בארה"ב, ואלו לא הולכים להשתנות בקרוב. ההתפתחות המואצת של המציאות החברתית, טוען מגיד, מציבה מולנו יהדות שאין לנו כלים קונספטואלים להגדיר – השימוש התכוף בתוסף "פוסט" מעיד על כך כמובן. אולם מגיד מבקש בכל זאת לרדת לעומקה ולהתוות לה מסלול עתידי של התפתחות. הוא מוצא את הכלים לעשות כן במעגלי ה-Jewish Renewal (להלן ג"ר), החלק הניו-אייג'י, התר אחרי התפתחות רוחנית, של יהדות ארה"ב. למרות שמיעוט קטן מהיהודים האמריקאים משתייכים לג"ר, תרומתו לזרמים היהודיים הגדולים יותר רבה, והחל משנות השישים הוא משתמש כמעין אוונגרד תיאולוגי המושך אחריו את השאר (חשבו על השפעתו העכשווית של יצירותיו של שלמה קרליבך בין קהילות שבעבר החרימו אותו).

בעוד שהאורתודוקסיה מזהה יהדות אותנטית עם המסורת, הג"ר מציע אותנטיות כפרוייקט אישי, התלוי במסעו הרוחני של הפרט. בנוסף, מאז שנות השישים מכונן הג"ר קהילות אגליטריות, המקדמות פמיניזם, סובלנות כלפי הומוסקסואליות, ואף מקבלות לתוכן לא-יהודים. הג"ר מציע יהדות שאינה הלכתית, אינה נצחנית ואינה דוגמטית. הוא אינו נותן תשובה מלאה למצב הפוסט-אתני, טוען מגיד, אולם הוא היחיד שניסח תיאולוגיה גלובלית, אוניברסלית, ובעיקר פרגמטית וגמישה מספיק בכדי להתחיל להתמודד עם הסיטואציה. מגיד מוצא בו (ובעיקר באחד ממנהיגיו הרוחניים המרכזיים, ר' זלמן שחטר-שלומי) את הפרדיגמה התיאולוגית החדשה שיכולה לתת כלים לכינון יהדות בת קיימא בזמן הזה.

מגיד מגיע להכרה שהיהדות שקמה כיום היא למעשה יהדות פוסט-רבנית, כלומר יהדות השונה באופן מהותי מזו שהתפתחה מאז חורבן בית שני, זו שאת עמוד השדרה שלה מהוות המצוות ומנהיגיה הם פרשניה המוסמכים של ההלכה. במסגרת יהדות פוסט-רבנית ופוסט-אתנית האסטרטגיות המסורתיות לשימור הלכידות הפנים-יהודית מתגלות כחסרות ערך, משום שהן כולן נשענות על ההלכה ועל הזיהוי השבטי של "עם ישראל". שלשלת העוגן נקרעה, וספינת היהדות, המנותקת ממוצאה האתני, נכנסת למים לא מוכרים. כך דווקא אמריקה, שהציעה אפשרויות בלתי מוגבלות ליהודיה, מעמידה לפתחם את האתגר הגדול ביותר.

ספרו החשוב של מגיד מהווה ניתוח ראשוני, צלול ומפוכח, אם כי לא שלם, של היהדות באמריקה על הישגיה ומשבריה. בפרקיו השונים הוא מביא זוויות משלימות של היצירה והחברה היהודית בארה"ב בזמננו (היחס לשואה, לקבלה, לנצרות, לתנועת התשובה), שמתלכדות לכדי תמונת פורטרט של היהדות הפוסט-אתנית. לדיאגנוזה נלווית פרוגנוזה זהירה, שבמסגרתה מנסה מגיד להציץ אל צפונות העתיד. כאמור, הוא אינו פסימי, ורואה בשינויים שעוברים על היהדות לא את הפרולוג לכליונה, אלא את קראית השופר בטרם תמורה עמוקה שתעבור עליה, תמורה אשר במסגרתה היא תהפוך למערך תרבותי המנותק מקשרי דם.

מגיד עצמו חזר בעברו בתשובה והפך לחרדי, רק כדי להיפרד מהאורתודוקסיה ולהפוך לאחד הפעילים המרכזיים והחוקרים הבולטים של הג"ר (מסורת היא בין מנהיגי הג"ר להיות הן מחפשים רוחניים והן אקדמאים). אין ספק שהוא מכיר את שדה המחקר היטב. מבטו נועז וחדשני, והניתוח המלומד שלו מגיע בזמנו. עם זאת הספר אינו ערוך בצורה מיטבית, ונקרא לעיתים כאסופת מאמרים. ולמרות שדבריו של מגיד ברורים ונכוחים, החיבור היה נשכר רבות מפרק מסכם ומאיסוף מרוכז של טענותיו.

בסיכומו של הפרק על המפנה הפוסט-מונותאיסטי מדגיש מגיד את הצורך של היהדות בזמן הזה להגיב לשינויים הגדולים שהוא סקר. "על מנת שהיהדות תצמח ולא רק תשכפל את עצמה בציפייה למופע גאולה סופי שירים אותה מעבר להיסטוריה […] עליה לענות, ולענות ביושר, לעידן חדש." לא מעט ניסיונות לענות כך ביושר מביא מגיד בספרו, והספר בכללותו מנסה גם הוא להיות תשובה כנה. לא האל המלוכני-מונותיאיסטי יכריע אם תשובתו תתקבל.

Shaul Magid. photo: Barbara Krawcowicz

פורסם אתמול במוסף 'ספרים' של 'הארץ'. במאמר באתר יש גם וידאו שלי אומר כמה מילים על הספר.

את ההרצאות המדוברות של ליאו שטראוס ניתן למצוא כאן. הן מכילות עוד הרבה יותר ממה שכתבתי כמובן, ומעניינות מאוד. שטראוס, אגב, אומר שם שיהדות כתרבות אינה מספיקה, ויש תמיד צורך באמונה. מצד שני, אין לו עניין להמשיך במוחוייבות למנהגים המסורתיים. באופן מעניין הוא גם פונה אל המתוסרת המיסטית כדי למצוא בה מזור למצב הנוכחי.

עדכון 5.7: דיברתי על הספר בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' ב-4.7:

30 תגובות

  1. אהלן תומר, ממש תודה על הסקירה.
    בעיניי שאלת המבחן להצלחת תנועות ההתחדשות היא האם הן יצליחו לנסח וליישם בשורה רוחנית ייחודית. ייחודית לא על רקע זרמי היהדות המנוונים אלא על רקע הזרמים הרוחניים הכלליים; ייחודית לא רק בלבושיה היהודיים אלא בעצם רוחה היהודית.
    במילים אחרות, במה שונה רוחניות יהודית מרוחניות הניו-אייג'? האם היא מציעה ניסוח ייחודי של רוחניות אוניברסלית ולא סתם טובעת בתוכה? "תיקון עולם" זה לא מספיק; השאלה היא מה היא "מלכות שדי".
    רק בשורה שכזו, מנוסחת ומיושמת, תוכל להוות חוט שדרה חדש למניעת ההתבוללות הרוחנית של יהודי אמריקה, ומקור הצדקה להמשכיות הפרויקט יהודי.
    כאן אני רואה את חשיבותה הקריטית של הגותו של השל, שביקש להיענות לשאלות האלו והקדים בכך את זמנו. הבעיה היא שרבים – ודומני שגם שאול מגיד ביניהם – מפרשים אותו כעוד מקור לתורת ההתחדשות הכללית, ומחמיצים בכך את תרומתו הייחודית.
    אשמח לדבר פעם בע"פ,
    דרור בונדי

    אהבתי

    1. כפי שאתה ודאי יודע היטב Jewish Renewal קיים גם בארץ, תחת השם "התחדשות יהודית". מעניין לבחון את הקשרים ואת ההבדלים בין שתי התופעות הללו.

      אהבתי

    2. תודה דרור. בהחלט, עוד רבה הדרך לגיבוש יהדוצ פוסט-אתנית בת קיימא, ואני חושב שגם מגיד יודה בכך. ודאי שאי אפשר פשוט לאמץ את הרוחניקיות הכללית ולקרוא לזה יהדות.
      ואשמח מאוד לדבר בהזדמנות :)

      אהבתי

  2. אחרי שנרגעתי מפרצי הצחוק הפראיים, שגרם לי המאמר, תהיתי לרגע, באיזה לווין נכלא הכותב הנכבד במהלך הדורות האחרונים, וסביב איזה כוכב לכת אנדרומדי, הסתחרר אותו לווין הרמטי.

    אז נזכרתי שמאמר הנ"ל פורסם במוסף "הארץ" וראוי לדון אותו כעוד אחת מהפנטזיות שהעיתון הנ"ל מוכר לקוראיו, מדי יום ביומו, כנראה כתוצאה מדרישות ברורות בעניין מצד האחרונים.

    אין לי דבר נגד "הארץ", כמו שאין לי שום טענה נגד שום חברה מסחרית שממלאת את רצון לקוחותיה בהתאם לחוק, רק שהיושרה עיתונאית, הייתה מחייבת מזמן את העיתון, לשנות שמו ל"באספמיא".

    קצרה היריעה, משתאפשר להגיע "לעצם העניין" בנוגע למאמר הזה , רק נעיר על קומץ משלל הטענות שהוצגו בכזו נחרצות, כי היהדות הפסיקה להיות אתנית, בימיה של האימפריה הרומית והפסיקה להיות מונותואיסטית, לפחות בחלקה, בסביבות המאות ה14 וה16.

    אני רק זוכר שגרץ ביכה את מותו של המונותיאזם ביהדות, והוא היה היסטוריון וגם את זה הוא עשה במאה ה19.

    לגבי יהדות ארה"ב, מימדי טמיעתה היו ידועים כבר בימיו של שטראוס ואילו היום, עשרות שנים אחר כך, היהדות האמריקאית עשירה בזרמים שונים ומשונים, חלקם גלובליסטיים ואוניברסאליים, שהם גם כן סיפור ישן ונושן וחלקם פונדמנטאליסטים, ראקציונרים ורדיקאליים מיסטיים ודווקא האחרונים זוכים בעת הזו להתחזקות והתרחבות משמעותיות.

    אור מההפקר.

    אהבתי

    1. למה הכוונה שהיהדות הפסיקה להיות אתנית בתקופת האימפריה הרומית?
      נכון שההיסטוריה לא מתקדמת בקו ישר, אבל ניסיון החיים שלי מראה שיש בהחלט יהודים לא דתיים (כלומר, יהודים מבחינה אתנית).
      וגם – עד כמה שידוע לי, היהודים נתפסו כעם שיש לו דת במשך דורות, גם בתקופה שרוב העם היה מפוזר בתפוצות.

      אהבתי

      1. הכוונה היא, שבתקופת האימפריה הרומית, עד לעליית הנצרות, היהדות היתה פופולארית. בכלל הייתה באימפריה ההיא, בורסה עירנית של אלילים ודתות והיהדות הצליחה לא רע.
        מה שקרה שהמון אנשים התגיירו, עשרות אלפים, מאות אלפים. לא יודעים כמה, יודעים שהיו הרבה מאוד.
        אפילו הקיסרית הרומית, אוגוסטה פופיאה, התגיירה. נכון שמתוקף תפקידה היא היתה "אלוהות" בעצמה, אבל היא היתה יהודיה ולא נראה לי שהרבנים ברומי פקפקו בגיור שלה.
        עוד לפני האופנה הרומית, היו גיורים כפויים.
        המלך יוחנן הורקנוס, גייר את כל האדומים (לא כל החוקרים מסכימים שזה היה גיור בכוח) ונדמה לי שגם הבן שלו, אלכסנדר ינאי המשיך במסורת, עם מיעוטים אחרים. שניהם היו המלכים הגדולים לבית חשמונאי.

        המצב לקראת סוף המאה הראשונה לספירה, היה שהיו יהודים ממוצא רומי ויהודים ממוצא מיצרי ויהודים ממוצא אדומי ויהודים ממוצא יווני. אנחנו גם שמענו על כמה מהם, שמעיה ואבטליון , רבי עקיבא וכן הלאה.

        לכן, אחרי זה כבר אי אפשר לדבר על יהדות אתנית. היו יהודים מכל מיני סוגים שהיה להם מכנה משותף דתי, או מסורתי, או פוליטי. אבל בשום אופן לא אתני. כמו היום.

        אהבתי

  3. היי תומר,
    תודה על הסקירה.
    אלב תסלח אם אנסח זאת במילים קצת פחות אוהדות:
    בקצרה, יש כאן זרם רוחני שמקבל אחד לאחד את הבון-טון הליברלי מבית מדרשה של הנאורות/רומנטיקה (במובנם ההיסטורי כתנועות מודרניות). לי אישית קשה למצוא כאן כל קשר ליהדות כלשהי, אז למה אפילו לכנות את זה פוסט-יהדות, הרי מקשרי דם הם כבר התנתקו?!
    יש לי הרבה קושיות על זרם זה, בעיקר בתחום ההמשכיות בעתיד וההמשכיות בהווה. המשכיות בהווה – עד כמה רעיונות וערכים משפיעים באמת על דרכו של אדם? "בעיית חולשת הרצון" היא מהעתיקות בפילוסופיה של המוסר, ולא נראה לי שיש כאן מודעות אליה, ובטח שלא התמודדות איתה. לעומת זאת, ההלכה – לפחות על-פי ניתוחיו של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ – היא מענה מרתק במיוחד לבעיה אנושית קדומה זו.

    כל טוב

    אהבתי

  4. מה "יהדות" בזה?
    אני לא כותב את זה בלעג ובביקורת, אבל כל הדברים היפים שבהם דוגלים הזרמים הנ"ל אינם יחודיים ליהדות ולא צמחו מתוכה.
    באופן פרדוקסלי, הדבר היהודי היחיד שקיים ביהדות הפוסט-אתנית הוא רצונם של צאצאי יהודים להירא עדיין יהודים.

    אהבתי

    1. YB, אם עבורך כל מה שאינו הלכה אינו יהדות, ייתכן שלא תחשיב את המדובר כאן כיהדות. אני גםמלא כותב את זה בלעג. לדעתי זו נקודת העומק בדבריך.

      אהבתי

  5. אני לא טוען שיהדות היא רק הלכה.
    אבל איזה דבר יהודי יחודי הם מציעים?
    עם הבנתי נכון הם לא פונים דווקא ליהודים אתניים והמסד הדתי שלהם הוא סכום הרעיונות הליברליים (פמיניזם, שוויון לחד מיניים, שוויון גזעי וכדומה).
    אלו לא דברים יהודיים יחודיים, אפשר כמובן לטעון שבמסגרת היהדות יש גם חתירה לישר ולטוב וזה נכלל בזה, אבל אם זה הכל אז מה יהודי בחבילה?

    אהבתי

    1. קודם כל אני חושב שעדיין אין "הם" שפונים. כרגע זו תופעה מאוד מאוד מבוזרת. השאלות שלך טובות, אבל אם נקבל שתיתכן יהדות ללא הלכה (ואני עצמי לא מעוניין לנטוש את ההלכה), אפשר למשל לומר שהקריאה לתיקון עולם, ליצירת חסרת מופת, לשוויון וחירות, *כאשר היא נעשית מתוך ובמסגרת ציווי אלוהי*, היא משהו יהודי. למשל.

      אהבתי

  6. תומר,
    תודה על הסקירה, עם זאת הייתי רוצה להציע הסתכלות אחרת על היהידות בארה"ב. חשוב לזכור שהמגמות שסוקר שאול מגיד נסמכים על 'לוקסוס' שיש ליהודים בארה"ב, ובו העובדה שהם מרגישים צורך לשמור על שרידותו של העם היהודי – מפני שאת זה עושה העם היהודי בישראל. זה כמובן לא מודע, ולא במתכוון, אבל עם זאת חייבים להבין זאת קצת על הרקע הזה. מדובר בהסכם לא-כתוב ועדכני של יששכר וזבולון – אחד דואג לתורה (קרי לזהות), אחר יכול לחיות חיי-דת (לכאורה) מחייבים פחות מתוך נחת כלכלית. לכן השאלה לטעמי היא פחות תיאולוגית – איזו יהדות יכולה להתפתח וכו' – כמו סוציולוגית. נדמה לי שאם העם היהודי בישראל לא היה נמצא תמיד על המשמר – גם היהודים בארה"ב היו מתבדלים יותר.

    אהבתי

  7. שלום תומר ותודה על הסקירה.
    יש כמה היבטים בדברי שאול מגיד שאינני יודעת אם הוא מתייחס אליהם אבל הם חלק מן התופעה הדתית- ליברלית וחלק מן ההתעלמות של אלו שמקדמים את התופעה והוא בכללם ושל העיתונות בישראל המדווחת עליה. ראוי לציין שהניו אייג' חדר לחלוטין לזרמים הדתיים הליברלים ואין הבחנה מהותית – תיאולוגית בין הזרמים עצמם ובינם ובין הניו אייג'. אולי יש הבדל בטקסים הדתיים שאצל הקונסרבטיבים הם יותר מסורתיים- יותר תפילות בעברית וכו', אך התיאולוגיה של הדור הצעיר הקונסרבטיבי היא ניו אייג'ית לגמרי- כלומר: א. האלוהות נתפסת "עצמי גדול" THE SELF אך לא כאישיות ובטח לא כאישיות שהמתפלל פונה אליה (וזו חריגה מהותית מהגותו של השל שדוברי הזרם מצטטים כל הזמן).

    ב. ההלכה נתפסת כבלתי מוסרית בעיניהם אי לכך יהודים אורותודוקסים המחנכים את ילדיהם לנישואין על פי המסורת נתפסים כבלתי "מכילים" ובלתי מוסריים וככאלה שיש "לתקנם" ולהמירם לדת היהודית הליברלית ה"צודקת יותר" ג. כלומר: היהדות הניו אייג'ית הליברלית שמגיד היא דווקא לא פלורליסטית משום שהיא רואה בבטול ההבדלים בין המינים כלל רעיוני שחייבים ליישר עמו קו ועניינה להחליף בהקשר זה את היהדות ההלכתית ולא לחיות עמה בשלום. ולכן אין הבדל מהותי בין יהדות זו ובין יהדויות שאימצו דוגמות שונות מן התרבות הכללית לאורך ההסטוריה. אגב, ההיבט האקולוגי נהיה פחות מרכזי ביהדות הזו מן ההיבט המגדרי וזאת משום שלאקולוגיה יכולים גם יהודים שומרי הלכה להתחבר. אפשר לומר שהציבור החרדי בארץ הוא מן הציבורים הכי אקולוגיים בעולם משום שהוא מצמצם מאד את הצרכנות בחייו הפרטיים.

    אגב, לא ידוע לי שהרב זלמן שחטר שבא מרקע אורתודוקסי חיתן זוגות חד- מיניים או יהודים עם לא יהודים בעצמו (עד לפני חמש עשרה שנה הוא לא נהג כך אך ייתכן ושינה את מנהגיו), אך הוא הסמיך כבר בראשית דרכו של בית המדרש שלו רבנים ורבות שנשואים ללא יהודים. אחת מתלמידותיו המובהקות הפכה לאנטי ציונית פעילה שנוסעת לאיראן על מנת ליצור דיאלוג עם אחמדיניג'אד – משום שגם הציונות ולא רק נישואין בין איש יהודי ואישה יהודיה נחשבים למשהו "אתני" ופסול מוסרית.

    ולבסוף השאלה היא מהי אם כן יהדות "לא הלכתית" או שאין בה לכל הפחות לאומיות עם זיקה בין יהודים הלכתיים ולא הלכתיים. האם היא אוסף של טקסים נחמדים שעושים או יוצרים מעת לעת? או דרך חיים משפחתית, הקשורה גם בגנטיקה, גם במבנה משפחתי מסויים, גם באתיקה מינית מסויימת וכן גם בלאומיות שהיהודים הנאורים בתחילת המאה העשרים ואחת כל כך מתביישים בה ואין בכך כל חדש- גם גייגר מייסד הרפורמה התנכר לאחיו שנרדפו בעלילת דמשק- אף שהיה מלומד גדול יותר ושמרני יותר מן החבורה המנהלת את יהדות ארה"ב כיום. שאלה אחרונה היא:

    האם יהדות ניו אייג'ית היא באמת תופעה חדשה ומרתקת כמו שאתה אומר או אשלייה מנוונת שמסתירה מן הציבור את ההיבטים הפחות מרנינים של יהדות ארה"ב. היהדות בארה"ב רואה הצלחה כאשר מתכון של קניידלעך מתפרסם באתר הפייסבוק של כוכבת טלוויזיה. עצם הרעיון הזה מנוגד ליהדות כתנועת מחאה נגד המוסכמות המושחתות בעולם. ועל כן מכל המיעוטים בארה"ב המיעוט היהודי הוא המתכווץ בקצב המהיר ביותר וחוקרי דתות הקושרים בין פריחה תרבותית ובין גידול דמוגרפי מנבאים לו שחורות. כשהאליטה של הנוער הקונסרבטיבי והרפורמי זולגת לאורתודוקסיה המודרנית משום שהריקנות האידיאולוגית המתוארת לעיל אינה נותנת לה מזון לנשמה, (ראה מחקריה של סילביה ברק פישמן מאוניברסיטת ברנדייס) כשבתי הכנסת הליברלים הולכים ונסגרים ואת מקום "בית הלל" בקמפוסים הולכים וממלאים בתי חב"ד, כשהרבנים הליברלים הופכים להיות פחות ופחות מלומדים ראוי למשהו מן הזרמים הליברלים הללו להתחיל ולעשות חשבון נפש עמוק – כי אבדן הקול הגמיש יותר מבחינה הלכתית בעם היהודי הוא אכן הפסד- אבל במקום לעשות חשבון נפש כזה רצים ליחצ"נים על מנת להכפיש את החרדים וזו הטרגדיה.

    אהבתי

    1. עינת שלום,
      ותודה רבה על הדברים החשובים.

      אומר כמה דברים: לגבי השתלטותה של התיאולוגיה הניו-אייג'ית, אני מסכים בהחלט. נקודה משמעותית מאוד.

      לגבי חוסר-הפלורליזם לכאורה של היהדות הפלורליסטית, יש בזה משהו, אבל על רקע חוסר פלורליזם מסורתי כנגד נשים, זרים ועוד, אני חושב שהוא מינורי. כלומר, אני מסכים שהדעות ה"פלורליסטיות" פעמים רבות נתפסות כאמת שיש לענות אחריה אמן, ואני מסכים שיש כאן חוסר פלורליזם, ויחד עם זאת, כאמור, הפרופורציות שונות לחלוטין.

      לגבי האקולוגיה של החברה החרדית, אני בטוח שאם תטיילי בשכונה חרדית ממוצעת תשימי לב שאת מקומם של עצים ודשאים מחליף לכלוך ופסולת. זה בגלל כמה גורמים: אין תודעה של "מרחב ציבורי", אין רצון להתבשם ביופיו של הטבע, ואין מודעות אקולוגית. כלומר, החרדים אכן יותר אקולוגים מכיוון שהם לא צורכים הרבה, כפי שכתבת, אבל זאת ללא כל מודעות אקולוגית, וממילא ללא כל מהלכים משלימים בתחומים אחרים.

      לגבי השאלה מהי יהדות לא הלכתית, זאת שאלה גדולה. ניסיתי להתחיל לרמוז על כיוון אפשרי בתגובה לYB לעיל, אבל אני מסכים שיש כאן סוגייה קשה.

      לגבי אחריותם של מנהיגי היהדות הליברלית בארה"ב למצב, אני לא יודע. את מבינה בזה יותר ממני. מה שכן, זה לא שהאורתודוקסיה, אולי לבד מחב"ד וקהילות חרדיות מסויימות, לא נתקלת בקשיים רבים. טעות גדולה היא לחשוב ששם הכל פורח.

      אהבתי

  8. תודה תומר.
    אין ספק שהיהדות האורתודוקסית לגווניה (חוץ מאולי חב"ד) נמצאת במשבר מקביל ליהדות הליברלית.
    שאלת הפלורליזם יכולה להיות מובנת יותר בסוגיה המגדרית אם נוכל לראות שיש כאן שתי פרספקטיבות שונות הנוגעות לשאלה מה טוב לאשה ואילו מחירים היא צריכה לשלם בעבור הטוב הזה. הקהילות השמרניות דואגות בהכללה לנשים יותר בכל מה שקשור להקמת משפחה (שידוכים והדרכה בנישואין), הולדה (תמיכה משפחתית וקהילתית), עבודה המשלבת הורות ופרנסה (לא היה עולה על הדעת לדרוש מאמא חרדית לעבוד אחרי 3 וחצי אחר הצהרים כפי שדורשים מחילוניות, מסורתיות ועוד). המחיר- שלנשים אין תפקיד בבית הכנסת. רוב הנשים המתפללות יום יום בעם היהודי לא מוטרדות מכך גם לא מזה שהן לא מתעטפות בציצית. זה נראה להן אפילו מוזר לדרוש מהן את הדרישה הזו. מאידך גיסא העולם הליברלי פתח בפני נשים את הפעילות בבית הכנסת אבל גם כאן נשים שילמו מחיר גבוה: המתירנות המינית פגעה קשות, קשות בנשים בציבורים הללו, הנחת היסוד שכל קשר בר קיימא צריך להתחיל מיחסי אישות מאד לא מתאימה להרבה נשים חילוניות אך אין להן ברירה… ההתמכרות לפורנוגרפיה- אגב גם בציבורים הדתיים היא רעה חולה שבחברה החילונית מקבלים אותה כמובנת מאליה, לא נלחמים בה אפילו. יהודים שאינם אורתודוקסים פחות ופחות מתחתנים – גם בצפון אמריקה וגם בארץ – החילונים פחות מתחתנים. לא בגלל הרבנות, כי מקביליהם באמריקה אין להם רבנות וגם הם לא מתחתנים ולא יולדים ילדים. לכן – פלורליזם ברמה המגדרית חייב להכיר שנשים שילמו מחיר יקר עבור הפמיניזם בעולם הליברלי לגווניו ושהעולם הפמיניסטי כביכול גם החליש את הנשים בצורות שונות. יש נשים שהעולם השמרני מתאים להן יותר כי הוא מעניק להם את המשפחה והבטחון שהעולם החילוני גוזל מהן. מי שמוכן לראות את הדברים כאן יכול לראות שיש כאן שתי השקפות עולם שונות שחייבות להתקיים זו לצד זו ולקבל חשיפה תקשורתית שווה כדי לאפשר לאנשים לבחור את מה שמתאים להם. ולכן מטרידה מאד העמדת הפנים המציגה חזות פלורליסטית אך כופה עמדות ליברליות ולמעשה מבקשת לקעקע את העולם ההלכתי ולא אפילו לחיות לצידו כפי שהיה בראשית הציונות שבה חילונים וגם חלק מהרפורמים (כמו הרב אבא הלל סילבר) ובטח שקונסרבטיבים כמו השל כרתו ברית עם אורתודוקסים מטעמים לאומיים – ציונים.
    מכל מקום- שבת שלום ותודה על התשובה, בטח עוד נדבר בהזדמנות , תודה שהבאת חומר למחשבה ולפולמוס….

    אהבתי

    1. עינת תודה רבה,
      ודאי שיש מחיר למהפכה הפמיניסטית, ולעיתים הוא כבד. אלא שהשאלה היא נדמה לי יותר מכלכלת עלות-תועלת, אלא עניין ערכי. נשים רבות חושבות שמבחינה *עקרונית* הן ראויות ליחס שווה, לשוויון הזדמנויות, לנוכחות בכל אורחות החיים, לאי-הדרה, להתייחסות שאינה רק על הרצף האימהי וכו'. הן פמיניסטיות לאו דווקא כי זה עושה להן טוב (ואני מסכים שלחלק זה לא עושה טוב, אם כי כמובן לרבות זה עושה טוב), אלא מפני שמדובר בעניין מוסרי ממדרגה ראשונה.

      מה שכן, אני מסכים איתך שהחברה המערבית-פרוגרסיבית-קפיטליסטית במתכונת הנוכחית נמצאת בבעיה מבחינת ההתמקדות בעצמי, ההתמכרות לנהנתנות ועוד. ואני גם מסכים שצריך לתת יותר ביטוי לקולות אחרים, בעיקר מסורתיים (כל עוד מדובר בקולות, ולא בכפייה כמובן). וכן, ודאי עוד נדבר, בשמחה רבה רבה.

      אהבתי

  9. ואל הזוית ההודית:
    יצא לאחרונה ספר אתנוגרפי הבוחן את יהדות קהילת בני אפרים מדרום הודו (אנדרה פרדש). על פי הביקורות (טרם קראתי) הספר מונחה על ידי השאלה מה המשמעות של להיות יהודי בעולם של ימינו. הוא מתמקד במקרה (היוצא דופן) של בני אפרים, קהילה הודית מקסטה נמוכה שהחליטה לחיות כקהילה יהודית באופן קולקטיבי, אבל גם דן ביהדות ישראל וארה"ב.
    כותרת הספר:
    Yulia Egorova and Shahid Perwez (2013), The Jews of Andhra Pradesh: Contesting Caste and Religion in South India, New York: Oxford University Press.

    http://global.oup.com/academic/product/the-jews-of-andhra-pradesh-9780199929214;jsessionid=25286B227962A99272DCC73CDBAE3F00?cc=us&lang=en&

    אהבתי

  10. תומר תודה על הרשימה הרלבנטית. הרשימה עוררה אצלי מספר שאלות:
    האם אין בפוסט-יהדות חזרה לעמדה הרפורמית, שלפני רצח העם היהודי והקמת מדינת ישראל, שהתנגדה ללאומיות יהודית?
    מה ההבדל בין פוסט-יהדות לפרוטסטנטיות בלי ישו?
    האם הקרע בין בני ישראל בישראל שבשבילם היהדות היא בעיקר זהות אתנית לאומית לבין בני דת משה בארה"ב לא בלתי נמנע (בעיקר על רקע שחלק מהפוסט-יהודים מתנגדים ללאומיות אתניות)?

    אהבתי

  11. האבחנה שיהודי אמריקה "חווים כיום קבלה ואהדה מוחלטת. באופן אירוני בעקבות כך רבים מהם לא נשארים יהודים" מזכירה לי את הסיפור של יהודי קאיפנג. על פי הכתוב באתר "דעת אמת", יהודי קאיפנג "חיפשו קווי דמיון בין הקונפוציאניות ליהדות, ככל הנראה בכדי להוכיח כי היהודים יכולים למצוא בקלות מכנה משותף עם האמונה המקומית ולהשתלב." עם הזמן הם הלכו והשתלבו בתרבות המקומית – ואף שמרו, בקושי, על זהותם היהודית.

    אהבתי

  12. תומר
    האם אתה טוען שפמיניזם (מסוג מסויים- הרי יש הרבה פמיניזמים…) הוא כלל מוסרי עליון? הרי על כל המושגים הללו " הדרה" וכו' יש מגוון של פרשנויות. מה זו הדרה? והאם אידיאולוגיה שבה נשים רבות מאמינות שהכוונה לאימהות, ואפילו לאימהות של הרבה ילדים זו אידיאולוגיה לא מוסרית? לא מזמן קראתי מאמר על השקפת עולם פמיניסטית הקוראת לנשים לוותר על הריון למען צדק חברתי (כי זה לא שוויוני- גברים לא יכולים להיות בהריון…) לא פעם קוראים בעתונות שלנו שנשים צריכות לוותר על להיות עם הילדים שלהן בבית או על לידת הרבה ילדים – כי אחרת הן לא יכולות להתמסר לקריירה- "הגברים עובדים קשה וגם הנשים תצטרכנה לעשות זאת" אמרה מישהי מאד חשובה כאלו שאמא לעשרה ילדים לא עובדת קשה ולא תורמת לחברה בכך שהיא עוסקת באימהות, לא פעם שמעתי מאנשים בחוגים שלי שנשים לא צריכות להיניק כי זה יוצר אי שוויון גם שמעתי ב"משפחות חדשות" חוזים בהם מחתימים נשים על כך שלא יניקו יותר ממספר מועט של חודשים (למרות שרופאים בארה"ב ממליצים על הנקה של שנה ואפילו שנתיים בארה"ב) כי זה לא שוויוני. למה הדבר דומה- לכך שיגידו ליהודים: אתם רוצים שוויון תפסיקו למול את בניכם, לכו לעבודה ביום כיפור, לכו לעבודה בשבת. הלא יהודים עובדים קשה גם אתם צריכים לעבוד כמותם…. מי קובע מהו מוסרי ועל פי אילו קריטריונים מקלחות משותפות לגברים ולנשים כנהוג ברבים מן הקמפוסים של אמריקה זה כן מוסרי אבל ישיבה נפרדת בבית הכנסת זה לא מוסרי.

    אהבתי

    1. עינת, ודאי שהפמיניזם אינו ערך עליון או בלעדי. מצד שני, שוויון הזדמנויות, שוויון בערך האדם, הזכות להשכלה, חופש תנועה וכו' הם ערכים מרכזיים בכל מערך ליברלי. נשים רבות חשות שהם מבטאים את המערך המוסרי שלהם. נדמה לי שזה די סביר.

      את מביאה דוגמאות מופרכות של הקצנה "פמיניסטית", שהופכת את כל העניין לקריקטורה. אבל כפי שאני מצפה מאתאיסט להתמודד עם הדת לא על פי מה שהרב אמנון יצחק אומר, אני מצפה ממישהו שמעוניין לבקר את הפמיניזם להתמודד איתו (איתה?) לא על פי העיוותים המקושקשים שלו.

      בסופו של דבר, כפי שכתבתי, יש נשים רבות שלא מוכנות שיתייחסו אליהן כסוג ב'. זה עניין מוסרי ממדרגה ראשונה, וצריך להכיר בו לפני כל חשבון פרגמטי.

      אהבתי

      1. בס"ד
        לתומר ועינת, תודה על הדיאלוג המרתק.
        בשבילי, החלק הקריטי של הjewish renewal ובמיוחד אצל ר' זלמן, הוא הפנייה אל הרוחניות האוניברסלית ולא על חשבון הצורה החיצונית\ המנהגים\ ההלכה(?). מציאת הקווים הרוחניים המשותפים מחברים אותנו אל הכפר הגלובלי וראיית המבחין והמבדיל שומרת על הייחודיות הדתית-חברתית שלנו. בעיניי הצלחת ה jewish renewal תתבטא ביכולתה לחדור אל תוך האורתודוקסיה ולתת את המגע המיוחד הנאו חסידי שלה. בעיניי חשוב שתשאר יהדות אחת בלבד עם טווח מ-א-ו-ד רחב של הלכה שתאפשר להרבה יסודות לבוא לידי ביטוי. למעשה, אני עדיין שואל את עצמי אם צריך שתהיה אורתודוקסיה או שצריך לקחת צעד אחורה לתקופה הטרום השכלתית\חרדית\רפורמית וכו'. משהו רך יותר ומכיל יותר אבל שהלוז שלו הוא ההלכה ובהחלט לשאול את עצמנו איך מתייחסים להלכה ברצינות אבל לא בצורה שתביא אונו לעצבות (במלרע).

        אהבתי

    2. "מקלחות משותפות לגברים ולנשים כנהוג ברבים מן הקמפוסים של אמריקה"? איפה, למשל? הייתי ממליץ לתלמידים/ות שלי לנסוע לשם.

      אהבתי

      1. במרכזים של אושו באירופה העניין נהוג כבר עשרים שנה, וגם אלא היה נהוג, מוטב היה לתלמידים שלך להגיע לשם.

        אהבתי

  13. תומר
    אלו לא דוגמאות מופרכות ולא קריקטורות אלו עובדות מתוך המרחב הפמיניסטי המרכזי בדורנו. ואני שמלמדת פמיניזם במסגרות אקדמיות במשך שנים יודעת עליו קצת יותר מאשר האדם הממוצע המזהה דת עם אמנון יצחק, מעניין שהמידע שאני מעבירה אינו נתפס כרציני. זו שאלה בפני עצמה- מדוע. לגופו של עניין יש לברר מה זה "להתייחס לאשה כסוג ב'" ומי מתייחס לאשה כך. האם מי שדורש מאשה מנהלת ואמא לעבוד יום שלם בלי להיות מסוגלת לטפל בילד חולה שלה מתייחס לאשה כסוג א'? האם מי שמקיים עם אשה יחסי אישות ללילה מתייחס אליה כסוג א'? האם מי שצופה בתמונות פורנוגרפיות לפרקים או תמיד מתייחס לאשה כסוג א'? האם מפקד בצבא שמצייר גבעה כאשה עירומה שצריך לכבוש כאשה מתייחס לאשה כסוג א'? האם חברה שמסלילה נשים עניות למקצוע הפונדקאות מתייחסת אליהן כסוג א'? האם מי שפוסל דייט עם אשה שאיננה רזה מתייחס לאשה כסוג א'? האם מעצב אופנה שקובע טון אופנה מאד חושפני מתייחס לאשה כסוג א'? אז מה אם באופן פורמאלי – טכני יש לאשה "חופש לבחור"- זו אשליה גדולה. הנקודה היא שאולי הגיעה העת להבין שלרובנו אין "חופש לבחור" או יש חופש מאד מוגבל. אנו לרוב שבויים בידי המוסכמות החברתיות של החברה לה אנו משתייכים או במקרה הרע ליצרינו. יחס של כבוד לאשה זו שאלה קהילתית- ערכית וגם שאלה מאד מורכבת ואין מקום בסוגיה הזו להתנשאות מוסרית של הקהילה הליברלית על הקהילות השמרניות למיניהן. ואם נחזור למאמר שלך על הספר של שאול מגיד- ההתנשאות ה"נאורה" הזו היא שורש הבעיה בעם היהודי כיום. לו מגיד וחבריו היו מוכנים לראות קצת מעבר לצורה המאד שבלונית שבה הם תופסים את המוסר- כמצע של המפלגה הדמוקטית – האימפריאליסטית באמריקה- הם היו מבינים שבסוגיית מעמד האשה אין תשובות מוחלטות ועל כן לנשים בחברה החרדית לא יותר רע מאשר לאלו שבחברה המכנה עצמה "פמיניסטית".

    אהבתי

    1. עינת, אני מבין שאלו "עובדות מתוך המרחב הפמיניסטי", אלא שגם הרבנים אמנון יצחק, מאיר כהנא, אליהו ישי ושמואל אליהו מהווים עובדות מתוך המרחב היהודי. אני לא חושב שהוגן לשפוט את המסורת היהודית על פי הדוגמאות הנוראיות שהם מהווים לה, ולכן אני גם לא חושב שראוי לשפוט את הפמיניזם על פי העיוותים המגוחכים שלו. לכל אידיאולוגיה יש צדדים חשוכים, כפי שאני בטוח שאת יודעת.

      הרמיזה שלך כאילו אני לא תופס את המידע שלך כרציני מעליבה, ואינה במקום. נדמה לי שאני מכיר את השדה הפמיניסטי לא הרבה פחות טוב ממך, והתופעות שתיארת כאן אינן חדשות לי (שכחת רק את הגוזמות של אנדריאה דוורקין ואת ההצעה בימינו בארצות סקנדינביות למיניהן שגברים ישתינו בישיבה מטעם שוויון). הדברים מוכרים, אבל מהווים תופעות שגם אם הן לא שוליות לחלוטין, לא יכולות לבוא כייצוגיות לפמיניזם כולו, אף לא לרובו, ובטח שלו לתת תוקף אבסולוטי לשלילתו.

      לגבי שלל שאלותייך על נשים סוג א' וסוג ב' – תראי, לא אני, וכנראה גם לא את, נקבע עבור נשים מה עבורן הוא חיים סוג א' ומה סוג ב'. נשים רבות מרגישות שלהיות אישה סוג א' זה לא לצאת לעבוד, להישאר בבית ולגדל 8 ילדים. זה *בסדר גמור ולגיטימי לגמרי* לדעתי. באותה מידה, אישה שרוצה לרכוש השכלה, לצאת לעבוד, לפתח קריירה ולהישאר רווקה וערירית זה גם בסדר גמור. הפמיניזם בבסיסו עומד על אפשרות הבחירה, ושוויון ההזדמנויות שאמורות להינתן לכל אישה להחליט כך או אחרת. האם את מתנגדת לזה?

      האם "לרובנו אין חופש לבחור"? אני אכן חושב שכך, אבל שוב, מי יקבע? אני בהחלט לא מתכוון לכפות את דעתי על הזולת, ואני נגד ניסיונות להסביר לאנשים אחרים שהם שבויים בתודעה כוזבת. לדבר אין סוף, וכדאי לא להתחיל בו.

      ולגבי ההתנשאות של הגישה "הנאורה", בזה את צודקת. לא לגבי מגיד דווקא, אלא באופן כללי, יש תופעה כזאת, והיא אכן מגונה.

      אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s