אני לולאה מוזרה – על ספרו של דאגלס הופשטטר

אנחנו חיים בעולם של סמלים וייצוגים, מנהלים את חיינו דרך מילים ומושגים, הראש שלנו מלא בתמונות וזיכרונות, ומצד שני ברור שיש בעיה גדולה עם כל סימן או סמל: הם לא הדבר עצמו. המרחק בין הסמל למציאות הוא מקור לתסכול תמידי, וזה במקרה הטוב. במקרה הרע יהיו אנשים שאם נייצג משהו בצורה שאינה ראויה או נכונה לדעתם – למשל, את אלוהים – הם יראו בזה סיבה מספקת לצאת למלחמה. ואולי עוד יותר מאשר את אלוהים מטרידה אותנו האפשרות שאנחנו לא מייצגים את עצמנו כראוי. לא רק מבחינת התדמית שלנו בעיני הסובבים אותנו, אלא ממש מבחינתנו עצמנו: האם אנחנו אכן מכירים את עצמנו?

אבל מהי מודעות עצמית אם לא יצוג פנימי שלנו, שמנסה לייצג את פנימיותינו? כשאנחנו מבקשים להכיר את עצמנו אנחנו בונים בעזרת מחשבותינו דמות, שבעצמה אמורה להיות דומה לדמות שמורכבת בעיקר ממחשבותינו. עיצבנו לעצמנו תדמית עצמית, ועתה אנחנו מנסים ליצור לה תדמית (כלומר יצוג), על מנת שנוכל לדמות אותנו לעצמנו. אנחנו מתבוננים פנימה, ומוצאים שם אותנו מתבוננים פנימה. אנחנו מודעים למודעות שלנו, ושמים לב לכך שאנחנו שמים לב. ועם כל זאת, הלולאתיות הזאת בונה עבורנו עצמיות שנדמית כיציבה. הנה, אנחנו אומרים לעצמנו, ייצגתי לעצמי את עצמי (כמי שמייצג לעצמו את עצמו), ועכשיו אני יודע מי אני (שיודע מי אני, שיודע מי אני). וזו לולאה מוזרה.

"הלולאה המוזרה" הזאת, אם כן, היא העצמי האנושי, ודאגלס הופשטטר כתב עליה ספר מקסים ומבריק. הופשטטר הוא פילוסוף ומתמטיקאי שבנה קריירה שלמה על ספרו הראשון, אותו כתב ב- 1979, כשהיה רק בן 34. בספר Gödel, Escher, Bach הוא ניסה להסביר את הקשרים המתמטיים והסימבוליים בין חייהם ויצירותיהם של קורט גדל, מוריץ קורנליס אֶשֶר ויוהן סיבסטיאן בך. דרך אלו ביקש הופשטטר להצביע על משמעותו של זיכרון, משמעותה של אינטליגנציה, משמעותה של מודעות ומשמעותה של משמעות. הנה עוד לולאה מוזרה.

בספרו השני, "אני לולאה מוזרה", שיצא ב-2007 ועתה תורגם לעברית (הוצאת דביר, תרגום אודי תגרי) משלים הופשטטר את המשימה שפתח בה אז. הוא טוען שמרבית הקוראים לא הבינו את ספרו הקודם וראו בו לא יותר מאשר מלאכת מחשבת של וירטואוזיות מתמטית. למעשה, ניסה הופשטטר כבר אז להסביר לנו מהו העצמי שלנו. בספרו החדש הוא מתמקד בעניין ביתר שאת, ומשתדל להבהיר: האני שלנו הוא לולאה מוזרה.

על פי הופשטטר "לולאה מוזרה" היא כל מערכת שבה, בסדרה של שלבים שמממשים תנועה מעגלית, ישנו מעבר על פני רמות שונות של המבנה, מעבר שמורגש כאילו הוא מהווה תהליך של עלִיָה. כל זאת למרות שאותו מעבר מוגבל למערכת עצמה, ולעולם אינו באמת חורג מעלייה. ייצוג של העקרון הזה אפשר למצוא בציור של אֶשֶר (אותו אֶשֶר שנכתב עליו בספר הראשון) "ידיים מציירות". אֶשֶר מצליח לגרום לנו לעקוב אחרי תנועת הציור כך שנרגיש שהיד "גבוהה" יותר ממה שהיא מציירת (הן פיזית, הן ברמת המורכבות), למרות שהיא עצמה ציור, כפי שמתברר לנו כשאנחנו ממשיכים לבחון את הציור (שגם הוא עצמו – ציור). גם פידבק שנוצר ממיקרופון ורמקול הוא לולאה מוזרה. עוד לולאה מוזרה שכולנו מכירים קשורה לדרך שבה אנחנו סוגרים קופסאות קרטון מרובעות: סידור של ארבעת חצאי-המכסים כך שכל אחד מהם עולה על אחיו מימין ונכנס תחת אחיו משמאל יוצר מבנה שמחזיק את עצמו. זו לולאה מוזרה.

Drawing Hands - Escher. Pic from Wikipedia

וזה בדיוק הפלא שבדבר: למרות שלולאות מוזרות אינן מוסיפות דבר מעבר למה שכבר קיים במערכת, הסידור הלולאתי מצליח ליצור מבנה מגובש ויציב. מה שהופשטטר מנסה להסביר בספרו הוא שכך בדיוק גם פועל ה"אני" שלנו: מדובר במערכת של יצוג עצמי, שמייצגת את עצמה. מודעות עצמית שמודעת לעצמה מודעת למעצמה. אנחנו זקוקים לייצוג העצמי הזה כדי לתפקד בעולם, כדי לתפוס את עצמנו ואת מקומנו, כדי להבין איפה אנחנו ומה עלינו לעשות. כמונו, גם לבעלי חיים אחרים יש מערכות של יצוג עצמי, אם כי על פי הופשטטר רק לאדם יש לולאה מוזרה ממש: רק הוא מסוגל להיות באמת מודע לעצמו – ולהיות מודע גם לזה. זו לולאה מוזרה.

הופשטטר מקדיש לבחינת ההבדל בין האדם לבעלי החיים השונים מקום לא מועט בספרו, וקושר את העניין להחלטתו להיות צמחוני. על פי הופשטטר מערכות הייצוג הפנימי שונות בתכלית בין בעלי חיים שונים. לאלו הפרימיטיבים ביותר (הופשטטר אוהב להשתמש ביתוש כדוגמא) כמעט שאין יכולת לייצג את העולם, ובוודאי לא את עצמם. הופשטטר משווה יתושים למערכות אוטומטיות כמו תרמוסטט, או כמו מנגנון הניאגרה בשירותים: הם משנים את ההתנהגות שלהם מתוך זיהוי, לחלוטין לא מודע, של השתנות התנאים. זו לא לולאה מוזרה.

שונה הדבר בקרב בעלי חיים מתוחכמים יותר כמובן. ליונקים מפותחים כמו כלבים יש מערכת מורכבת של ייצוגים מנטליים, ובהתאם הם מסוגלים להבחין לא רק בין חתולים לבני אדם, אלא גם בין בני אדם שונים. בקרב קופי-אדם מסויימים הייצוג לראשונה מורכב מספיק בכדי לכלול אותם עצמם: הם מסוגלים לזהות את עצמם בראי, ולא לחשוב שעומד מולם קוף אחר (כלומר, הם עצמם מיוצגים עבורם כ"דמות" ספציפית בין דמויות אחרות בעולם). את היכולת הזאת שכלל האדם בצורה מרשימה, והוא מסוגל לייצג את עצמו, וגם לדעת שהוא מיצג את עצמו, כלומר לייצג את עצמו מייצג את עצמו. זו לולאה מוזרה.

עבור הופשטטר היכולת של בעל חיים ליצוג ולייצוג עצמי היא מה שפעם קראו לו "נשמה". זו הקיבולת הפנימית שלנו, החלל המנטלי שבתוכו אנחנו מפתחים מודעות, הבנה, ורגש. זהו המרחב התודעתי שבו יכולים – אם הוא גדול ועמוק ומתוחכם מספיק – להתפתח רגישות וכנות, ובהתאם לכך גם חוש אסתטי, מצפון ותפיסה קיומית. אלה התולדות הטבעיות מקיומה של לולאה מוזרה.

גם פידבק של צליל או תמונה הוא לולאה מוזרה. התמונה מתוך הספרהופשטטר מסביר (עמ' 229): "סגירת הלולאה האנושית של העצמיות תלויה מאוד בזינוק המשודרג של התפיסה, כלומר ביכולת הקטגוריזציה, ומסיבה זו, ככל שמכשירי הקטגוריזציה מורכבים וחזקים יותר, כך ילך ויתממש העצמי שלו וייעשה מורכב יותר ויותר. והיפוכו של דבר: ככל שמאגר הקטגוריות של האורגניזם דל יותר, כך גם העצמי שלו יהיה דל יותר – ובגבול התחתון פשוט לא יהיה לו עצמי. כפי שהדגשתי פעמים רבות, ליתושים אין ממש סמלים, ולכן גם אין להם עצמי ממשי. בראשו של יתוש לא קיימת לולאה מוזרה."

לבני האדם יש מכשירי קטגוריזציה מצויינים, ולכן יש להם לולאה מוזרה, כלומר עצמיות במלוא מובן המילה. גם בעלי חיים שונים זוכים לה, אם כי ברמות שונות של עומק ותוקף. ליתושים, אותם "אוטומטים מעופפים" על פי הופשטטר, אין עצמיות, וממילא אין להם תודעה, ובוודאי שלא מצפון. לכן אין להופשטטר שום בעיה למחוץ אותם בהמוניהם. כשהבין הופשטטר שליונקים יש עצמיות, יש חלל נִשמתי שכזה, גם אם נחות משל בני אדם, הוא החליט להימנע מלאכול אותם, והמשיך לאכול עופות ודגים משום שראה אותם כחסרי נשמה ממשית. מכיוון שמדובר בדרגות עולות של התפתחות, כולנו נקבע את קו הגבול בצורה שרירותית למדי (הרי גם צמחים מגיבים לסביבתם). אחרי עשרים שנה הכניס הופשטטר גם עופות ודגים לרשימת הנשמתיים, וכיום הוא נמנע מלאכול גם אותם. וגם התפתחות המצפון של כל אחד מאיתנו היא חלק מהתהליך הסיבובי של הלולאה מוזרה.

התפתחות המצפון מהווה שיא מסויים בתהליך הלולאתי שבמסגרתו מתפתחת קודם כל רגישות. ככל שהחלל הפנימי שלהם עמוק יותר, בני אדם מסוגלים לקלוט יותר, לעבד יותר, לרצות יותר ולכן גם לסבול יותר (כמובן, אנחנו גם מתענגים ומאושרים הרבה יותר). גם בעלי חיים אחרים מסוגלים לחוש צער, אבל הסבל שנגרם לבני אדם, פשוט מעצם העובדה שיש להם זכרונות עשירים, צפיות ותקוות ובעיקר יכולת להיות מודעים לעצמם סובלים, מוכפל כמה מונים. על פי הופשטטר כלל לא נכונה הסיסמה של צמחונים למיניהם על פיה "בסבל כולנו שווים". אי אפשר לדבר ברצינות על סבל כשמדובר ביתושים, ופרות מסוגלות לסבול יותר מדגים. מצד שני, עם התרחבות היכולת לייצוג מתגבש כאמור המצפון, וכן היכולת לחוש אמפתיה כלפי אחרים. בסופו של דבר, רק יצורים מתוחכמים יכולים לרחם על יצורים פשוטים. הנה עוד לולאה מוזרה.

ומה בנוגע ליציאה מהלולאה? הופשטטר מחזיק שמכיוון שאנחנו יצורים שתלויים לחלוטין בסמלים כדי לתפקד, ממילא לא נוכל לעולם לוותר על אותו ייצוג פנימי, על האני שלנו. הוא חושב שמסורות רוחניות שמדברות על ביטול האני (הבודהיזם, ההינדואיזם, חלק מהחסידות) משלות את מאמיניהן. בזה אני לא מסכים איתו. אנחנו חיים אמנם בעולם של סמלים וייצוגים, מנהלים את חיינו דרך מילים ומושגים, והראש שלנו מלא בתמונות וזיכרונות, אבל אסור לשכוח שיש בעיה גדולה עם כל סימן או סמל: הם לא הדבר עצמו.

הופשטטר, מחייך מלפנים, בלולאה מוזרה שמחזיקה את עצמה. התמונה מתוך הספר

פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב', 9.8.13 (מעריב קצת שילמו ושוב הפסיקו, אז אולי זה הטור האחרון). כשיצא ספרו של הופשטטר באנגלית מיהרתי לקרוא אותו, וכתבתי אז רשימה תחת הכותרת "אני לופ מוזר" (כך תרגמתי את השם), שממנה גם השאלתי את משפט הפתיחה של הרשימה הזאת, ושמצביעה על זויות אחרות בהם עוסק הספר.

20 תגובות

  1. הי תומר,
    רק תיקון קטן (אבל בעצם גדול…).
    הבודהיזם אינו מבקש "לבטל אני האני", אלא שולל את קיומו של "אני" הקיים כישות אוטונומי. במילים אחרות, מה שמוכחד היא התפיסה השגויה שיש "אני" קבוע ובלתי משתנה.

    אהבתי

    1. מה שיפה זהשבתהליך ההתעוררות מגיעים לאותן מסקנות מדרכים שונות.
      מאוד מרשים מסע ההתעוררות והדרך האותנטית שהוא מציג.
      כמו שכתבת וקרן כתבה אין מדובר על "ביטול האני" אלא ראיית המציאות כפי שהיא…
      האני הוא דימוי אך אני גם מאמין שהוא אמיתי. ..
      הבודהיזם רק נותן כיון איך להשתחרר מהאשליה הטבועה במעמקי התת-מודע.

      אהבתי

    2. קרן,הבודהיזם שואף לחשוף את העצמי הקבוע המסתתר אחריו מופעיו השונים והסותרים של האני,זאת אומרת שגם הוא מניח,בדיוק כמו המדע שיש מציאות וזהות קבועה,אלא שהיא נמצאת מעבר להזדהותנו עם מופעיה החולפים והזמניים,למעשה היא נגזרת שלהם

      אהבתי

      1. אני ממש לא מסכימה איתך. מה שכתבת הוא בדיוק ההצהרה של רוב רובה של ההגות ההודית ההינדואית ולא הבודהיסטית. זה משמעות רעיון האטמן/פורושה – מעבר לתופעות החולפות יש עצמיות קבועה ונצחית.

        הבודהיזם לעומת זאת, העמיד בספק גדול את ההנחה שקיים עצמי קבוע המסתתר מאחורי התופעות הזמניות. כלומר הבודהיזם יצא בדיוק כנגד ההנחה שיש עצמיות/עצמי קבוע ובלתי משתנה הנמצא בבסיס כל מגוון החוויות המשתנות של האדם (לא סתם הבודהיזם היא מסורת אחרת מממסורות ההינדואיזם, שבדיוק מחזיקות בוריאציות שונות של השקפה זו שהצגת).

        התפיסה הבודהיסטית טוענת שהעצמי הוא תהליך המורכב מתופעות גופניות ומנטליות שאפשר בשביל הנוחות, לסווג אותן לחמישה מצרפים: תופעות גופניות, תחושות, תפיסה, דפוסים מנטליים והכרה. אי אפשר לומר על אף אחת מהן שהיא ה"אני" (גם לא על ההכרה או התודעה). אם נתבונן בחוויה שלנו מקרוב, אומר הבודהה, נראה שהיא משתנה מרגע לרגע.
        במילים אחרות, אם נתבונן בחוויה, נראה שאנחנו לא חווים את האני בנפרד מחוויה מסוימת. אין שום התייחסות בבודהיזם המוקדם לכך שמעבר לתופעות יש עצמיות וזהות קבועה (אולי יש, אבל אין אינדיקציה לכך בתורה הבודהיסטית, בטח לא בזו המוקדמת). להבנתי, האמירה הזו שלך היא טעות מיסודה בהקשר של הבודהיזם, ונכונה מאוד בהקשר של מסורות ההינדואיזם והמסורת הג'יינית.

        אהבתי

        1. זה שאי אפשר לומר על אף אחד מהן שהיא אני לא אומר שאין אני שהוא האינטגרציה בין המצרפים השונים ,וזה שאין לאני קיום נפרד מהחוויה לא אומר שהוא לא אוטונומי אלא שאוטונומיות זה לא דבר המבוסס רק על הפרדה והיבדלות אלא גם על היקשרות והקשר.

          כעובדה גם הבודהה מציג דוגמה לחוויה קבועה ולא משתנה כמשהו שיש לשאוף אליו
          לדעתי הגדרה טובה של המצב הזה היא הכרה שנמצאת מעבר לסתירה שנמתחת בין המשתנה לקבוע,סוג של סינטזה,שלכן מבטאת גם סינטזה בין המצרפים השונים

          זה שחוויתנו משתנה לא סותר את העובדה שיש במהותה גם משהו קבוע
          להפך
          השינוי מכיל ונובע מהקבוע
          ולהפך

          אני לא בודהיסט
          למדתי קצת בודהיזם בוורנסי ולבד מקריאה
          ואלה התובנות שלי
          בכל מקרה כמו שלנון אמר אני לא מאמין בבודהה אלא בעצמי
          ועד כמה שאני יודע זה גם מתיישב עם מה שבודהה עצמו הטיף לו

          אהבתי

  2. לצערי נדמה שקביעתו הנחרצת למיקום מדוייק ,או יותר נכון נוקשה,בין תודעת היתוש לזו של האדם מבטלת לחלוטין את מה שאחרת היה עשוי להיות הארה מדהימה לטבע המודעות עצמה,שדווקא לולאתיות הקשר שלכן גם מקנה לקיטלוג עצמו את טבעו האמביוולנטי נורא,אם לא הכי,מאפשרת להבין את הפער המענה בין הסמל לדבר עצמו כרצף שמסיבות מדהימות אנחנו תופשים גם כמקוטע,רצועת מביוס,שמתארת את התשתית המתמטית מאחורי היצירות של אשר ובאך ממחישה עד כמה טיעוניו של הופשטטר מטעים,וכנראה שכמו כל טעות הם נובעים מעיוורון היהרה הריקה

    אהבתי

  3. זה לא ספרו השני אלא בערך השמיני. כדאי גם להזכיר את הקשר של דניאל דנט לתפיסה של הופשטטר

    אהבתי

  4. שאלה לגבי "אנחנו יצורים שתלויים לחלוטין בסמלים כדי לתפקד" ואי הסכמתך.
    האם זה לא מוסכם שלאדם ישנה ראיה הכללתית כדי לעבד את כמות הנתונים הרבה שהוא קולט, כלומר לאדם כאדם ישנה ראיה סימבולית. האם לא מוסכם שהפרשנות שאנו נותנים לעולם הינה באופן מובהק תלויה במשמעות הסמלית של הדברים?
    ועד כמה שזכור לי אחת הסיבות למשבר שתקף את ההיפים שרצו להשתחרר מהסמלים וגילו שרק יצרו סמליות חדשה נוקשה באותה המידה.

    אהבתי

    1. נכון, השאלה היא לא אם אפשר להתפקד ללא סמלים, אלא האם אפשר להתייחס אליהם בצורה אחרת. לדעתי אפשר, כלומר לראות סמל כסמל, ולא לתפוס אותו כמציאות. בכלל זה האני שלנו.

      אהבתי

  5. תומר, אם המוח שלנו בנוי כדי ליצור ולעבד סמלים, האם יש מבחינתנו הבדל בין הייצוג ל"דבר עצמו"? אם אני זוכר שיש לי אגרטל בבית ובזמן שהייתי בעבודה אז החתול שבר אותו, האם יש לזה משמעות מבחינתי בטרם חזרתי הביתה? האם השאיפה "לדעת את הדבר עצמו" היא לא אשליה לנקודת מבט אל-אנושית ואובייקטיבית, ואולי מספיק לשאוף שלא לקחת ברצינות גדולה מדי את הייצוגים בראשינו, בלי לקוות שיום יבוא ונדע "מה הם באמת"?

    אהבתי

    1. כן, זה משהו על הגבול בין לדעת את הדברים באמת לבין לא לקחת את הסמלים שלנו ברצינות, אני מסכים. יש קשר עמוק בין השניים, והידיעה כאן היא במובן אינטואיטיבי, ולא אנליטי.

      אהבתי

  6. אהבתי.
    ניסיתי מספר פעמים לספר לחברות על מהי תודעה לפי הספרים של הופשטטר וממש כשלתי, והנה עשית זאת בשלוש פיסקאות.
    כמובן שהפסקתי להסכים איתו ברגע שמגיעים לדירוגים של סבל (זו הרי לא סתם תיאוריה, יש לה השפעות על בחירות מוסריות כגון צמחונות), אפשר להגיע איתה למקומות טובים אבל לרוב, למקומות נוראיים, וזה גם ממש לא מדוייק וצריך לבוא מלווה בהמון סייגים.
    נגיד זה "רק יצורים מתוחכמים יכולים לרחם על יצורים פשוטים" פשוט לא נכון. מספר פעימם "נוחמתי" ע"י כלבים כשבכיתי, הם מזהים מצוקה (אפילו של זן אחר) ומגיבים עליה.
    אפשר לאמר שזה לא רחמים, שזו דרגה נמוכה של אמפתיה שנובעת מנוירוני-המראה שלהם וכד' (שלו ההסברים שתמיד שמעתי לזה), אבל זאת נראית לי נפילה למלכודת הלולאה המוזרה.
    אנחנו מזהים שמודעות עצמית יוצרת משהו "חדש", מעין דרגה עליונה יותר, אך אנחנו לא משייכים את העליונות הזו רק למערכת בכללותה (לאדם למשל), אלא משליכים אותה "לאחור", אל עבר הרגשות אליהם אנחנו מודעים.
    למשל, אם אנחנו מרגישים חמלה וגם מודעים אליה ויודעים לזהות אותה בתוכינו, היא בהכרח יותר "גבוהה" מחמלה של כלבים, שרק נחווית אצלם בלי מודעות. במקרה החמור יותר אנו אף מבטלים את הרגש הזה לחלוטין ("חיות לא מרגישות חמלה", "חיות לא יכולות לאהוב" וכד')

    אהבתי

  7. המשך שנחתך: במקרה החמור יותר אנו אף מבטלים את הרגש הזה לחלוטין ("חיות לא מרגישות חמלה", "חיות לא יכולות לאהוב" וכד')

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s