חודש: ספטמבר 2013

הקדושה ברוכה היא: מלטה והאלה הגדולה

האם הגדולה היא כנחש האורובורוס: איומה וטורפת, מיטיבה ויצירתית, עוזרת אבל גם מפתה והורסת, מכשפת ומטרפת חושים אולם גם מבשרת חכמה, בהמית ואלוהית, זונה מפורכסת ובתולה טהורה, אל-זמנית בזקנתה וצעירה לנצח… היא נחה במצב הראשוני בו הכל משולב ובלתי-מובחן, מצב שאין לתפוס אותו מפני שהוא בזרימה תמידית.

כך מתאר אריך נוימן את ארכיטיפ האם הגדולה, האלָה האחת, ההוויה הכללית ממנה, על פי הפסיכולוג היוניגיאני, כולנו באנו, ואליה אנחנו נמצאים בגעגוע תמידי ומתעתע לשוב. כראוי לארכיטיפ, ניתן למצוא את דמותה של האם הגדולה בכל רחבי הגלובוס. מהודו ועד מצריים, מאפריקה ועד יוון, תרבויות רבות מציבות את האלָה האם כרחם שממנה הכל התחיל. וייתכן שמלטה היתה הראשונה מבין כולן.

מלטה נחה כטבור במרכז הים התיכון, קטנה ופוריה. תרבויות עלו בה ונפלו, ותושביה מציגים ערבוב ססגוני של עמים ועדות. הארכיפלג המלטוזי מורכב בעיקרו מזוג איים, אשר אורכו של הגדול שבהם קטן משלושים קילומטר. מיקומו במרכז הים התיכון הוא שהפך אותו אטרקטיבי עבור יורדי ים משחר ההיסטוריה – ולמעשה עוד לפניה. על פי אחת הגרסאות הומרוס מיקם בארכיפלג את ביתה של קליפסו, הנימפה שהחזיקה את אודיסאוס במשך שבע שנים ומנעה ממנו להמשיך אל ביתו שבאיתקה. בספר 'מעשי השליחים' שבברית החדשה מסופר כיצד פאולוס, שליחו הנחוש והמבריק של ישו, נסחף אל חוף מלטה כשהספינה שהובילה אותו להישפט ברומא טבעה.

הפיניקים, הרומאים, הביזנטים, הערבים, הנורמנים, השוואבים (מדרום גרמניה של היום), הארגונים (מצפון ספרד של היום), הקסטיליאנים, האבירים הקתולים, הצרפתים והבריטים, כל אלה כבשו אותה והתיישבו בה, על פי רוב כבסיס יבשתי בדרך הימית שבין אפריקה לאירופה. אבל עוד הרבה לפני כובשיו המיליטריסטים של האי הגיעה אליו קהילה שלא ביקשה לעשות ממנו תחנת ביניים, אלא דווקא לנצל את בדידותו כדי לפתח בו באין מפריע תרבות ייחודית.

הם הגיעו מסיצליה, שבינה ובין מלטה מפרידים כתשעים קילומטרים של ים, ועשו זאת כנראה לפני 7000 שנה. הם הביאו איתם זרעים לצורך חקלאות וחיות מבויתות עבור מזון, וכן כדי שישמשו כקרבנות. בתוך אלפיים שנה הם יצרו על האי הקטן תרבות עשירה שבמרכזה עמד פולחן שהתקיים ביותר מעשרים מקדשי אבן. בין אם כתוצאה מפלישה של זרים ובין אם כתוצאה ממחסור חומרי כלשהו, אנחנו יודעים היום שתרבותם הגיעה אל סופה סביב 2500 לפני הספירה. את התרבות האבודה הזאת מבקשים כיום בני מערב (ובעיקר, יש לומר, בנות מערב) להחיות. אולם כדי להחיות אותה צריך תחילה לצייר את דמותה.

פסל האלה הנמה. מתוך המאמר ב'הארץ'.

אלות. או אלה. או האלה.

כמו גילויים ארכיאולוגים רבים מספור, גם ראשיתו של זה בטעות. פועלים באזור טרשין שבמלטה חפרו בורות גשם באבן הגיר שמחזיקה אותם ואת כל אוכלוסיית האי מעל פני המים, וגילו מתחת לידיהם חלל תת-קרקעי. הם מיהרו לכסות אותו – לא שילמו להם כדי לגלות עתיקות. למעלה מעשור עבר, ורק ב-1913, לפני מאה שנה בדיוק, מנהל המוזיאון הלאומי של מלטה, תמיסטוקלס זמיט (Zammit), הגיע אל האתר ולראשונה נכנס למעמקיו. ההיכל התת-קרקעי הראשון הוביל לאחר, וזה הוביל לאחרים, הן לצדדיו והן מתחתיו, ובסופו של דבר התברר שמתחת לאדמה נמצא קומפלקס עצום של אולמות תת-קרקעיים, כולם חצובים בסלע מזה אלפי שנים.

האתר, הידוע כיום כהיפוגאום ("התת-קרקעי") היה כפי הנראה בית הקברות של האוכלוסייה הקדומה של האי. היה זה ההיפוגאום שסיפק גם עדות מרכזית לאופי פולחן העתיק של מלטה: בין יותר משבעת אלפים שלדי אדם ששכבו מקופלים בחדריו השונים של האתר מצאו החופרים פסל, לא גדול אבל מסותת ברגישות, של אישה שמנה, עבת ירכיים ושופעת שדיים, הלבושה בחצאית מפוספסת ושוכבת על צידה. ישנה. האלָה.

עובדת היותה ישנה היא מובנת: סביבה נמים את שנתם האחרונה מיטב בניו של האי. אולם לארכיאולוגים באתר היה ברור שכדי להיות בטוחים ששנתה של האלה אינה אלא תנוחה ארעית, בהתאם לנסיבות, הם יהיו חייבים למצוא את אותה הדמות בפוזיציה אחרת. התגלית הבאה אכן הגיעה, שנה לאחר מכן, ושוב במקרה. חקלאים שעסקו בחרישה כמאה מטרים בלבד מההיפוגאום נתקלו שוב ושוב במוטות אבן שהפריעו לפילוח האדמה. אחרי כמה נסיונות עקרים לחרישה החליט בעל האדמה להזמין את זמיט שיבדוק את העניין.

כבר בביקורו הראשון באזור התחיל זמיט לחפור, ותוך זמן קצר גילה מבנה אבן עתיק ומורכב. במהלך השנים הבאות התברר שמדובר במרשים ובמסועף שבמקדשים העתיקים שבמלטה, ובמרכזו שרידיו של צלם גדול. מדובר היה באותה דמות, כלומר באותה אלה, ולמרות שהיה ברור שהפעם היא לא שוכבת, אי אפשר היה לדעת אם היא עומדת או יושבת – כל שנשאר ממנה הוא ירכיה העצומות, המכוסות באותה חצאית מפוספסת והמסתיימות בזוג כפות רגליים קטנטנות.

בניגוד לצלם האלָה שנמצא בנקרופוליס, שתפקידה כפי הנראה היה להיות בת לוויה דוממת למתים, במקדש הובאו לאלה קורבנות של בעלי חיים. התגלו בו מזבחות, ולידם סכין העשוי אבן מחודדת ועצמות של פרים, כבשים ועזים. בעלי החיים כנראה לא נשרפו במקדש, אלא רק נשחטו, ונאכלו על ידי התושבים בארוחה חגיגית שהיתה שותפה בה, לכאורה, אותה אלה.

אבל התגלית העיקרית היתה אפשרית רק כאשר התפתחה שיטת התיארוך בעזרת פחמן-14. תחילה חישבו שהמקדש נוסד סביב 2500 לפנה"ס, מה שנתן לו ותק מרשים בהחלט, המקביל לפירמידות. אולם אחרי שיפורים טכנולוגיים מסויימים הגיעו למסקנה שהמקדש הזה, כמו גם מקדשים אחרים במלטה, הם בני לא פחות מחמשת אלפים שנה, וכנראה פעלו כבר מ-3200 לפנה"ס. התיארוך הזה שם אותם כאבן הפינה לכל הבנייה האנושית. מדובר במבני האבן העומדים בצורה עצמאית (כלומר לא נשענים על צלע הר) העתיקים בעולם, ובכך גם המקדשים הבנויים העתיקים בעולם. הם עמדו אל מול השמש כשבע מאות שנה לפני הפירמידות במצריים, כאלף חמש מאות שנה לפני שניצבו המונוליתים העצומים של סטונהנג', כאלפיים שנה לפני מעמד הר סיני (בהנחה שהתרחש כאירוע היסטורי).

מריבוי צלמיות הנשים שהתגלו באי, ומהחוסר המופגן בצלמיות גבריות, ניתן להניח שהחברה הנאוליתית במלטה פיתחה תרבות דתית הסובבת סביב פולחן אלות. או אלה. או האלה. מכך שאותן צלמיות מפגינות שפע גופני לתפארת ניתן להניח שבעיני חסידיהן הן ייצגו את כוח הפריון. או האימהוּת. או את האם האחת הגדולה. וסביב האבחנות הקטנות-גדולות האלה בדיוק סובבת הדרמה הארכיאולוגית-דתית שמפרנסת כיום לא מעט ארכיאולוגים, חוקרי דתות ומדריכי תיירים, שכן מלטה הפכה בזמן הזה למוקד של פולמוסים אקדמיים, רוחניים ופמיניסטיים.

רגלי פסל האלה העומדת. צילום שלי באתר המקדש בטרשין

אותנטיות נאוליתית

בשנות השמונים של המאה העשרים נחלקו הארכיאולוגים שחקרו את עתיקות מלטה לשתי אסכולות עיקריות. בעוד הראשונה ראתה בפולחן הנאוליתי במלטה גרסה מקומית של דת פריון, עבודה דתית שמבקשת להסדיר את ירידת הגשמים וצמיחת היבולים, השנייה מצאה באי הקטן עדויות ברורות לקיומה של אמונה באלוהות נקבית אוניברסלית, פולחן "האלה האם" או "אמא אדמה" המבקש לעבוד את הכוח הנקבי הקוסמי הכולל-כל. הסבריהם של האחרונים תפסו את תשומת לבם של מחפשים רוחניים מערביים השייכים למה שמכונה "תנועת האלה" (Goddess Movement). מדובר בקבוצה אקלקטית המורכבת בעיקרה מנשים, והמאמינה שצורת הפולחן שמעמידה במרכזה את דמות האלה הגדולה אינה אלא הדת העתיקה בעולם.

סביב אמונה זו מעצבים חסידיה המודרניים של האלה עבר אידיאלי שכלל חברה מטריצנטרלית, שוחרת שלום ושוויונית, בעלת מודעות אקולוגית ורוחניות הרמונית. על פי אמונתם תור הזהב הנקבי וההוליסטי הגיע לקיצו רק עם עליית המונותאיזם, שעיצב דת פטריארכלית, קנאית והיררכית, שבראשה עומד מלך מלכי המלכים ושעבדיו צוו לרדות "בכל חיה הרמשת על הארץ". או אז נקרע השסע הראשון בין האדם לטבע, שהתרחב והלך עד שהגיע בימינו לתהום של ניצול ופגיעה אנושה בסביבה. חסידי האלָה, שכיום מונים מעל חצי מיליון איש בעולם המערבי, מבקשים אפוא לחזור לעידן הטרום-מונותאיסטי, ולהפוך את העבר האידיאלי לעתיד אוטופי בו שוב יחיו בני אדם ובנות חווה בשוויון ובאחווה לא רק ביניהם אלא גם עם טבע.

החל משנות התשעים מקיימות חברות הקבוצות האלה (מדובר, בסופו של דבר, בעיקר בנשים) סיורים קבוצתיים למקדשים הנאוליתים במלטה. אלה אינם טיולים תיירותיים, אלא מסעות עלייה לרגל, שכן המטרה, כפי שמגדיר אותה אחד האתרים המוקדשים לנושא, היא "לגעת במקומות הקדושים בחוץ ובפנים", וזאת כדי ש"נגלה את האלָה שנית, מביאה תקווה לעתיד שליו והרמוני עם הטבע ואחד עם השני, ומחזירה אותנו לשורשים האנושיים העתיקים ביותר". למשתתפות מובטח כי יחד "נרגיש את הקסם והמסתורין שבחזרה אל חיקה של אמא אדמה הקדומה".

קתרין ראונטרי (Rountree), שחוקרת מזה כעשרים שנה את "תנועת האלָה", מביאה במחקריה עדויות של נשים שהשתתפו במסעות אלה. מדבריהן ניכר שפולחן האלה מעצים את נשיותן בכמה מישורים. עבור רבות מהן הצלמיות השמנות משתמשות כנוגדן המחסן אותן מפני הערצת הרזון הנשי שרווחת בחברה המערבית. נשים אלה מדווחות שהן התמלאו בשמחה והכירו ביופיו של הגוף שלהן כפי שמעולם לא חוו לפני כן: הנה כאן סוף סוף הן נפגשות עם תרבות מפוארת שהעריצה – למעשה סגדה – לגוף נשי מלא.

ההעצמה הנשית אינה מוגבלת רק ליחס אל הגוף, ומתפשטת באופן טבעי לתפיסה החברתית: אותן נשים הופכות מודעות יותר ל"כוח הנשי" ולאפשרות – ולו התיאורטית או המיתית – לחברה שוויונית יותר, ואף כזו שבה הנשיות ולא הגבריות מוצבת כאידיאל דתי ותרבותי. מכאן נולדת רוחניות פמיניסטית העובדת את האלה הגדולה ומבקשת לשנות את החברה בימינו ולהפוך אותה ל"נקבית" יותר.

מעבר לכך, יש להניח שהחיפוש אחר "אותנטיות" ברבדים הנאוליתיים של התרבות האנושית מסמן גם אכזבה מהריקנות התרבותית בעולם היפר-קפיטליסטי. חסידי האלָה, כמו מחפשים רוחניים רבים כיום, מבקשים לחזור אל הטבעי ואל ההיולי בתקווה למצוא משמעות וקהילה בעולם שרוקן את עצמו מכל דבר שאינו כפוף להיגיון האינסטרומנטלי. במובן הזה פולחן האלה הניו-אייג'יסטי מהווה לא רק חלק מהמאבק הפמיניסטי, אלא באופן עמוק חלק מחזון ההומניסטי.

צלמית שנמצאה במקדש במלטה. מוצגת היום במוזיאון הלאומי

רוחניות אבוריג'נית

מכיוון שאין לנו כל עדויות כתובות מהתקופה בה המקדשים במלטה פעלו, קשה להכריע איזה מבין האסכולות הארכיאולוגיות מנתחת נכונה את הממצאים הקדומים. ברור לנו שהדת המלטוזית הנאוליתית היתה "נקבית": הצלמיות הן נקביות במופגן; המקדשים גם הם מעוגלים, ובנויים מכמה מתאים אלפטיים המסודרים אחד אחרי השני (ההשערה היא שהכניסה אל המקדש נדמתה בעיני עורכי הפולחן לכניסה לגופה שאל האלה, ולעיבורה; היציאה מהמקדש – ללידה); גם הקבורה בהיכלות התת-קרקעיים יכולה להתפרש כחזרה אל בטן האדמה, בטנה ההריונית של האם הכללית. אולם האם אכן יש כאן בסיס להסיק שמדובר בפולחן "האלה הגדולה"?

אפשר אולי ללמוד משהו על כך אם נתבונן בהתפתחויות דתיות שעברו על כמה קבוצות של אבוריג'ינים באוסטרליה. לחלק מהאבוריג'נים היה פולחן מסורתי שבמסגרתו הומחז הקשר שלהם ל"אמא". על פי המיתוס האבוריג'ני אמא זו היתה אישה בעלת עוצמה (אבל לא אלָה) שהיתה בולעת ילדים. מכיוון שלא נותרה ברירה, הרגו אבותיהם של האבוריג'נים את האישה, וחילצו את הילדים מתוך רחמה (ולא קיבתה).

והנה, מאז שנות השמונים של המאה העשרים התחילו האבוריג'נים לדבר על אותה "אמא" כ"אמא אדמה". הסיבה לכך היתה המגע ההולך וגובר בינם לבין קבוצות של מחפשות רוחניות אקו-פמיניסטיות, אשר אימצו לעצמן את מה שהן תפסו כ"רוחניות אבוריג'נית", והסבירו לילידים שכאשר הם מדברים על "אמא" הם למעשה מתכוונים לא לאישה זקנה אלא לאמא אדמה, לאלה הגדולה. בספרו על האבולוציה של הדת מסביר רוברט בלה (Bellah) שעבור האבוריג'נים מונחים אחרונים אלה הם חסרי משמעות, מכיוון שהילידים האוסטרלים (שלא התמערבו) אינם מסוגלים לתפוס מושגים מופשטים כ"אמא אדמה", ואף לא כ"אדמה".

האפשרות שתושבי מלטה הקדמונים חשבו במושגים שכאלה נראית על כן קלושה. המונותאיזם האוניברסאלי במזרח התיכון או הדיבורים ההינדואיסטים על "האחד" בהודו הופיעו יותר מאלף חמש מאות שנה אחרי שעבדו צלמיות שמנמנות במלטה. למעשה, מסביר בלה, המעבר לחברה עירונית, שאינה שבטית ועל כן היררכית, היה קשור בצורה עמוקה למעבר למחשבה מופשטת. היכולת לחשוב על "החברה" באופן מופשט איפשר את אירגונה.

דגם אחד המקדשים. התאים מעוגלים ומסודרים אחד אחרי השני. אפשר לדמות את הכניסה למקדש ככניסה לגוף נשי, גוף האלה, ואת הטקס כעיבורה. היציאה מהמקדש היא הלידה מחדש.

המצאות פוסט-מודרניות

עבור חלק מחסידותיה הפמיניסטיות של האלה הגדולה אלו לא חדשות מרעישות. הן מודעות לכך שלא כל התמונה האידילית שהן מציירות צבועה בצבעים שעמידים לחקירה רצינית. אבל כפי שכתבה פעם התיאורטיקנית הפמיניסטית מוניק וויטיג (Wittig), "עשי מאמץ לזכור, או, אם נכשלת, המציאי". המטרה (חברה שוויונית המכבדת את הנשי) מצדיקה במקרה זה את האמצעים. ובכלל, איך נוכל ליצור עתיד אלטרנטיבי אם לא נזכור עבר אלטרנטיבי, כלומר שאכן יכולה להיות מציאות שונה? אנחנו רגילים לדתות שהורסות ודורסות את אתרי הקודש של קודמותיהן ומציבות על גביהם את מקדשיהם החדשים. הנה דוגמא לדת חדשה שעד כדי כך רוצה דווקא לשחזר את הדת שהיתה לפניה, שהיא מוכנה לפרגן לה בהשלמת מידע ותיאולוגיה.

עד כאן יש לנו לכל הפחות מודעות עצמית וכנות. העניין הופך מורכב יותר עם הארכיאולוגיה ה"פוסט-פרוצסואלית". זו ארכיאולוגיה שבונה את מקדשה על הקרקע של "הארכיאולוגיה החדשה", או הארכיאולוגיה הפרוצסואלית, כלומר זו אשר (מאז שנות השישים) מבקשת לשלב אנתרופולוגיה בניתוח הממצאים הארכיאולוגים, וללמוד מהם על אופי החברות שיצרו אותם, ועל כן על התהליכים ההיסטוריים שמאחוריהם. ארכיאולוגיה פוסט-פרוצסואלית היא לארכיאולוגיה החדשה מה שהפוסט-סטרוקטורליזם הוא לסטרוקטורליזם: פירוק רלטיביסטי של כל מה שחשבנו שידענו על עובדות ותהליכים והעמדת המחקר פחות על ממצאים ויותר על פרשנות, תוך מודעות (והתנגדות) מתמדת ל"שדות כוח" דכאניים.

הארכיאולוגיה הפוסט-פרוצסואלית מטילה ספק בכל ניסיון לפענח את אופי החברה הקדומה על פי שרידיה. במקום זה, ניתן מקום לריבוי של פרשנויות, תוך תשומת לב למניעיהם. במסגרת פרוייקט ארכיאולוגי כזה פרשנותן של אקו-פמיניסטיות נאו-פגאניות מקבלת תוקף לא פחוּת מזה של הארכיאולוגים המדופלמים שעוסקים במלאכת החפירות במקום. ממילא לכל צד יש את האינטרסים הפוליטיים שלו.

באופן לא מפתיע, הארכיאולוגים במלטה מגלים יחס אמביוולנטי כלפי הניכוס הרוחני-פמיניסטי של העתיקות במקום. מצד אחד, הקבוצות אכן מפגינות עניין בשימור העתיקות, ואף מגייסות תרומות לצורך כך, ומביאות להעלאת המודעות של ממשלת מלטה לעניין. מצד שני, סבלנותם לפרשנויות ניו-אייג'יות או לארכיאולוגיה פוסטמודרנית היא מוגבלת. כתוצאה מכך לצד שיתוף הפעולה התועלתני שבין קבוצות הנשים המתעניינות במקדשים ובין הארכיאולוגים, בו שני הצדדים מרוויחים, תנועת הנגד לסיפורי האלה הגדולה הביאה לביצורו של קו אקדמי רשמי בקרב הארכיאולוגים במלטה, על פיו מרבית הצלמיות שנמצאו במקום הן "א-מיניות", כלומר חסרות מאפיינים מיניים ברורים. יש כאן, אם כן, נסיגה אף מהקו המינימלי של פולחן פריון, שהיה נהוג, כאמור לעיל, בשנות השמונים.

באחד מקירות המקדש בחל-ספליני ישנו חור בערך בכותר של 30 ס"מ. מתוך השוואה עם מקדשים עתיקים אחרים, ההשערה היא שמדובר בחור שמצדו האחד, בתוך המקדש, עמד נביא או עמדה נביאה, וסיפקה נבואות עבור ההדיוטות מצדו החיצוני, שעמדו בתור כדי לקבל את נבואותיהם.

העצמה דתית

ועוד אתגר עומד בפני עבודת ה' התמימה של חסידות האלָה. לא הרבה אחרי היווסדו בשנות השבעים של המאה העשרים קמה לפמיניזם הרוחני התנגדות. בדומה לביקורת שמוטחת ברוחניות העכשווית באופן כללי, הפמיניזם הרוחני נחשב כבריחה א-פוליטית מהמאבק הפמיניסטי האמיתי, כהתבסמות בורגנית ואגוצנטרית בעולמות קסומים ודמיוניים, תוך ויתור על התמודדות עם המצוקות האמיתיות מאוד של נשים בעולם הממשי הזה.

לחסידות האלה הגדולה נוספת על האשמות אלה עוד אשמה, המבקרת את הגישה המהותנית שלהם לנשיות. הרי על פי פרשנותן תרבויות "האלה הגדולה" היו שוויוניות, שוחרות שלום, רגישות וקרובות לטבע מפני שהן היו "נשיות", אולם האם אין בכך הודאה שנשים לא מסוגלות להיות אגרסיביות, אלימות או לעמוד בראש מבנה חברתי היררכי? והאם לא מדובר כאן בעצם באימוצה המלא של העמדה הפטריארכלית הקלאסית, זו שממוחזרת לעייפה גם במסורות הדתיות המונותיאיסטיות, בדבר היותן של נשים "אמהיות" וקרובות יותר לטבע ומשום כך רציונליות פחות ולא מתאימות לתפקידי כהונה, הוראה או רבנות?

מול הטענות האלה מתעקשות חסידות האלָה שהתפיסה על פיה "האלה הגדולה" אינה יותר מאשר אלוהים בשמלה היא שגויה, כלומר שאין כאן החלפתה של תיאולוגיה דכאנית אחת באחרת. האלה אינה דמות נשית מהותנית, אלא מימוש של ההוויה האחת ההרמונית, בה כל דבר קשור ומשפיע על כל דבר אחר. לא מדובר אפוא בעמדה בינארית בה החליפו את המלך במלכה, אלא במודעות לרשת האינטר-סובייקטיבית של החיים, בה נכללים זכרי ונקבי על כל מורכבויותיהם.

מעבר לכך, במסגרת עבודת השדה שהיא ערכה, פגשה קתרין ראונטרי "נשים רבות שדרך השתתפותן בפמיניזם רוחני עברו תהליך מדורג של שחרור עצמי". ראונטרי כותבת על נשים שבעקבות העניין הרוחני שלהן באלָה הצליחו לשנות דפוסי התנהגות שליליים (כגון החלצות ממערכות יחסים פוגעניות), ושהתחילו לפעול במסגרות התנדבותיות שונות, וטוענת ש"מבחינת יצירת מרחב תומך ומעצים של sisterhood, מעגלים רוחניים פמיניסטים פועלים בצורה דומה לקבוצות העלאת מודעות פמיניסטית בשנות השישים המאוחרות ושנות השבעים." באופן אירוני הביקורת על פמיניסטיות רוחניות מצד מחפשות רוחניות ללא אג'נדה פמיניסטית היא שהן מנצלות את האלָה רק בשביל הפוליטיקה.

2013-09-28_210443

על רקע פירותיו היפים של פולחן האלָה נראה שההתנגדות הפמיניסטית הקשה כנגד הפמיניזם הרוחני מפספסת לפחות את חלקו. הביקורת המרקסיסטית שבויה בצורה עיוורת באקסיומה שקובעת שכל דת היא אשלייה שנועדה לשמור על שיעבוד הפרולטריון. גם ממשיכיה הנאו-מרקסיסטים והפוסט-מודרניסטים אינם נותנים משקל רב מספיק למימד הרליגיוזי בחייו של אדם, מימד שגם אם ביטוייו יכולים להיות נלעגים (או מסוכנים) אינו בסופו של דבר רק דמיון, ביטוי של כוח פוליטי או רגרסיה למצב האינפנטילי.

ישנו מין מיוחד של העצמה שיכול להתפתח רק על קרקע דתית. הוא ודאי לא מתאים לכולם, אולם עבור אחדים (ואחדות) אין תחליף לארוס הרוחני כאשר הם מבקשים להניע עצמם לפעולה ולשנות דפוסים שליליים של התנהלות, בין שלהם ובין של החברה שסביבם. ישנן נשים שזקוקות לאלָה הגדולה כדי לטפח את דימויין העצמי, לחבור לקהילה סולידרית של אחיות, ולפעול למען חברה צודקת יותר. ייתכן שהן יונקות עוצמה מהאינטגרציה של הנפש דרך הארכיטיפ של האלה הגדולה שהן מוצאות במעמקי נפשן. ייתכן שהאלה עצמה עוזרת להן.

אחד הקירות החיצוניים של המקדש בגוזו

נוטות החסד

בפתיחת המחזה 'נוטות החסד', שם אייסכילוס בפי הפִּיתִיָה, הלא היא האורקל הידועה מדלפי, תפילה, המשמשת כפרולוג למחזה כולו. הנביאה מדלפי מתחילה את תפילתה בחזרה אל העבר, אל המסורת האורקלית אשר היא לה רק החוליה האחרונה. היא משרתת את האל אפולו, אבל יודעת שנביאות דלפיות שפעלו לפניה – וכוונתה לכאלף שנים לפניה – קיבלו את רוח הנבואה שלהן מאלים אחרים. על פי עדותה קדמו לה נביאותיה של פויבה, הלא היא סבתו הטיטנית של אפולו, ולפניה נביאות שהביאו את בשורתה של תמיס, אלת הצדק. אולם הראשונה שניבאה את נביאי דלפי, כך על פי אייסכילוס, היתה גאיה, הלא היא אלת האדמה, האם האלוהית.

המחזה עלה על הבמה בפסטיבל דיוניסוס באתונה, 498 לפנה"ס, וקשה לדעת עד כמה המסורת הנבואית שאייסכילוס מעלה באוב אכן התקיימה. יש בהחלט סיכוי שכן, אולם גם אם נביאות דלפיות לגאיה מעולם לא התנבאו, ניתן ללמוד לכל הפחות שהגעגוע לדת נקבית, אמהית, בה אלה עבת בשר מחבקת את בניה – כל היצורים החיים – אינו בשום פנים עניין חדש.

פורסם ב'מוסף הארץ', 26.9

מותו של נאו-מקובל: פיליפ ברג כפופולריזטור הגדול של קבלת הרב אשלג

הרב פיליפ ברג, אשתו קארן, וההודעה על מותו. מתוך אתר 'המרכז לקבלה' - לחצו על התמונה כדי לעבור לשם

לא כתבתי מזה זמן, ובכל אשם מאמר אקדמי שאני עמל על הכנתו ופשוט חייב לסיים בהקדם, העוסק בהיבט מסויים ברוחניות העכשווית בארץ. עוד אני כותב, ובדיוק כשאני מגיע לחלק שעוסק בנאו-קבלה ('בני ברוך', 'המרכז לקבלה'), נפטר פיליפ ברג, מייסדו של 'המרכז לקבלה'. לו הייתי בעניין של הקבאלה הייתי כמובן מסיק שלא מקרה הוא זה, אלא אות וסימן ומסר וקשר, אבל אני לא ממש בעניין, ולכן לא אסיק. מה שכן אעשה זה אכתוב, כי פטור בלא שום התייחסות אי אפשר.

ואי אפשר לא להתייחס, מפני שפיליפ ברג הוא כפי הנראה הפופולריזטור הגדול ביותר של הקבלה אי פעם. לא היה אדם בהיסטוריה האנושית שדאג בנחישות וביצירתיות כה רבה להפיץ את "חכמת הקבלה" לכל כיוון ורוח, ובכלל זה לצרף למעגל המקובלים גם נשים, וגם לא יהודים. ברג בנה אימפריה של קבלה בה חברים עשרות אלפי אנשים, הפעילים ביותר מארבעים מרכזים ברחבי העולם כולו, מהונג-קונג, דרך תל-אביב, ברלין ועד בואנוס איירס.

שוויו הכספי של 'המרכז לקבלה' מוערך כיום במאות מיליוני דולרים (לפני שנתיים וחצי התחילה חקירת מס כנגדו מטעם ה-IRS), והוא מהווה מוקד משיכה לסלבס הוליוודים כמדונה, אשטון קוצ'ר וגווינית פלטרו. מעבר לכך, הדיו של 'המרכז הקבלה' נישאים הרחק מעבר לחבריו הרשומים (והמשלמים), והצלחתו הפנומנאלית של ברג לעניין המונים בתורת הסוד היהודית מכניסה תוכן יהודי לשדה הרוחניקי של זמננו, שנשלט ברובו על ידי וורייציות של הנצרות ויבוא מדתות המזרח.

הקבלה המודרניסטית של הרב אשלג

הרב יהודה לייב אשלג. מוויקיפדיהכמו ענפים אחרים בפריחה הנאו-קבלית מאז שנות התשעים, ברג הוא צאצאו הרוחני – ויש יאמרו, ממזרו הרוחני – של הרב יהודה לייב אשלג. הרב אשלג (1885-1955), מגדולי המקובלים במאה העשרים, נולד בוורשה למשפחה חסידית מיוחסת ונחשף מוקדם למדי בחייו הן לקבלה והן לחידושים האידיאולוגיים והמדעיים של ה- fin de siècle. ב-1921 הגיע לארץ ישראל, ובילה את שארית חייו בירושלים ותל-אביב בפיתוח פרשנותו לתורת הקבלה ובניסיון להפיצה.

אשלג הציג פרשנות מודרנית לקבלת האר"י, המשלבת תפיסה היסטורית הגליאנית, חזון מרקסיסטי ותובנות פסיכולוגיות. אפשר לומר שהוא "העמיד את מרקס על ראשו", שכן למרות שלקח ממנו את חזון החברה השוויונית והשיתופית, הוא הוסיף למרקסיזם את הפרשנות הקבלית בדבר המבנה וההגיון הפנימי על פיהם פועל העולם, ובכלל זה את נחיצותה של ההשפעה האלוהית על הטרנספורמציה האנושית שחייבת להגיע במסגרת הגשמתה של חברת מופת. עבור אשלג גאולה כללית פירושה התעלות קולקטיבית של האדם מעל לצרכיו האגואיסטים.

ביתר פירוט, המעבר מחיים אגוצנטרים לקיום אלטרואיסטי יכול להתרחש, אליבא דאשלג, רק על ידי הפצת חכמת הקבלה ולימודה ברבים. כאשר יבינו באי עולם שהקבלה נותנת להם את המפתח היחיד להבנת היקום, הם יראו בברור את הצורך להקים חברה שוויונית הדואגת לצרכי פרטיה. או אז הם יהיו פנויים לקיום מצוות ולהרבות ב"השפעה", כלומר העתרת שפע על זולתם, דבר שיממש את המטמורפוזה שלהם מיצורים אגואיסטים לאלטרואיסטים, כלומר, מבחינת אשלג, אלוהיים. בזאת יושק עידן חדש של שלום ואחווה. (ראו עוד במאמרו של בועז הוס, "'קומוניזם אלטרואיסטי': הקבלה המודרניסטית של הרב אשלג", כאן ב-pdf.)

לחצו להגדלה

משפחת אשלג המורחבת

למרות שניסה, הרב אשלג לא הצליח לפרוץ בחייו את חומות החברה החרדית ולהפיץ את תורתו ברבים. אולם הוא העמיד תלמידים שממשיכיהם כיום עושים זאת בהצלחה רבה, גם אם הם עצמם עוינים זה לזה. בדיאגרמה לעיל (וכאן) תוכלו לראות את התפלגות עץ הבנים+תלמידים של הרב אשלג, עד ימינו. מקרא: מלמעלה למטה – השתלשלות דורית; קו ישר מחבר בין אב ובנו; קו מקוטע מחבר בין מורה ותלמידו; קו מנוקד מחבר בין איש ואשתו; משמאל לקו האנכי המקוטע ממשיכי אשלג שיחסם אל ההלכה אינו אורתודוקסי. יש להדגיש שאלו רק המרכזיים שבתלמידים. אם מישהו מזהה טעות, אשמח לתיקונים.

ובכן, בצד הימני יותר אחים ותלמידים אשלגיים חרדיים (האחים למשפחת אשלג רבו ביניהם על זכויות ההפצה של כתבי אביהם). קצת שמאלה, אדם סיני ויובל הכהן אשרוב מייצגים שני ארגוני שונים להפצת קבלה אשלגית: סיני עם 'הסולם', ואשרוב כתלמידו של הרב מרדכי שיינברגר, שבעצמו העומד בראש הישוב החרדי-אשלגי אור הגנוז. תלמידים נוספים של שיינברגר שלא מצויינים כאן הם משה שרון והרב אריק נווה.

מבין "האשלגיים השמאליים", אם יותר לי לכנות אותם כך, קיימות בזמן הזה שתי תנועות נאו-קבליות גדולות מאוד, ועוד כמה וכמה גדולות פחות. הרב מיכאל לייטמן, שלמד אצל ברג בתחילת דרכו, פנה מאוחר יותר ללמוד מפי בנו של אשלג, הרב ברוך אשלג, כנראה על רקע ביקורת שהיתה לו על הפרשנות החופשית מדי לדעתו של ברג לתורת רבו. אחרי שברוך אשלג נפטר, הקים לייטמן את 'בני ברוך', שבה הוא מציע פחות או יותר את אותה פרשנות חופשית. ב'בני ברוך' עסקתי לא מעט בבלוג זה וכן בבלוג הלווין.

משמאל נמצא גם את שאול יודקביץ, תלמידו של ברג שפרש לא מזמן מ'המרכז לקבלה' והקים מרכז קבלה משל עצמו. האישה היחידה בתרשים הזה היא קארן ברג, שהיום מנהלת את 'המרכז לקבלה', וכן בניה המשותפים מפיליפ, יהודה ומיכאל, אף הם מנהיגים את האימפריה הקבלית בהווה, וכפי הנראה ימשיכו להנהיגה בעתיד.

נאו-קבלה ופסאודו-מדע בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות

שרוך קבלי אדוםברג נולד בשם שרגא פייבל גרוברגר ב-1927 (או 1929) בברוקלין. הוא הוסמך לרב אורתודוקסי בגיל 22, עבד כסוכן ביטוח, ועשה הון לא קטן מעסקי נדל"ן. בשנות השישים התחיל ללמוד קבלה. תחילה מהרב יצחק לוי קרקובסקי, תלמיד ישיר של הרב יהודה לייב אשלג (שגם קיבל ממנו רשות לעזוב את הארץ ולהפיץ קבלה בין יהודי ארה"ב, ולצורך כך להכניס את ילדיו לבתי יתומים בישראל). אחר כך גר תקופה מסויימת בישראל, ולמד תחת הרב צבי יהודה ברנדווין. הוא הפך ליד ימינו, ונסע לארה"ב כדי לגייס כספים עבור הפצת הקבלה האשלגית. ב-1965 הקים בניו-יורק את ה-National Institute for Research in Kabbalah, גוף שלימים יהפוך למרכז לקבלה שלו.

ברנדווין נפטר ב-1969. ברג, אחרי שהתגרש והתחתן שנית עם מי שהיום היא קארן ברג, יצא לדרך עצמאית והתחיל לנסות להפיץ קבלה בכוחות עצמו. בראשית דרכו הפיץ ספרים של קרקובסקי וברנדווין, אבל החל משנות השמונים כתב ספרי קבלה בעצמו. בספרה המצוין (אם כי המעט אוהד מדי לטעמי) של ג'ודי מאיירס על 'המרכז לקבלה' היא עוקבת אחרי התפתחותה של תורתו של ברג (למשל, על פי שינויי נוסח במהדורות שונות של ספריו): תחילה מדובר בקבלה פופולרית שמיועדת ליהודים, ומדגישה את הקשר שלה למצוות. משנות התשעים מדובר בחכמה אוניברסלית במיועדת לכל בני האדם ושהקשר שלה להלכה רופף ביותר. באופן לא מפתיע, משנות התשעים ידע 'המרכז לקבלה' פריחה פנומנלית.

ולא רק הפנייה אל הלא-יהודים הביאה לגידול מרשים בעסקים. החל משנות התשעים הקבלה שהציע ברג עברה מיתוג כללי מחדש. או אז התחיל ברג להדגיש יותר את האופי התועלתני של הקבלה עבור הפרט: הקבלה, לימד, מאפשרת לכל אחד מאיתנו התפתחות רוחנית, שלווה ורוגע, מציאת אהבת אמת, שגשוג כלכלי ובריאות גופנית. כל הטוב הזה גם יגיע אלינו באופן ודאי, שהרי הקבלה היא, על פי ברג, מדע. המדע הקבלי מאפשר גם לייצר "טכנולוגיה לנשמה" (סימן רשום של 'המרכז לקבלה') בדמות שרוכים אדומים (26$) ומים קדושים, (2$) או סט כרכים של ספר הזוהר (415$). כך, באופן אירוני למדי, השתמש ברג בקבלה האלטרואיסטית של הרב אשלג כדי למכור להמונים רוחניות self-help יוטיליטרית ואגוצנטרית.

על הרקע הזה תקף לפני שנתיים הרב פרופ' ארתור (אברהם יצחק) גרין את ברג בחריפות, וטען שהוא לקח מהקבלה את התחתית, ולא את העידית. במקום להפיץ את חכמת הקבלה, הוא ניצל את פחדיהם וחלומותיהם של תלמידיו כדי למכור להם חבילה הכוללת פסיכולוגיה בגרוש, אמונות תפלות ומאגיה שהוצאה מהקשרה, כשהכל עטוף בחוט מצמר אדום שמתומחר בחמדנות. מגיע למסורת הקבלית יותר מזה, מסכם גרין. אפשר למעשה לומר שברג הפך את הקבלה לגרסה היהודית של היוגה או המדיטציה המזרחית לסוגיה, דהיינו "שיטה" אוניברסלית שנשלפת מהקשרה המסורתי ונארזת מחדש עבור השוק הקפיטליסטי המערבי.

שם ה' "מהש" מקועקע על צווארה של בריטני ספירסנחזור לברג עצמו. בשנת אלפיים הכריז הרב המקובל שהקבלה מבטיחה, למעשה, חיי נצח. בספרו Immortality: The Inevitability of Eternal Life מאותה שנה הוא קושר בין אחדות התודעה של ימות המשיח הקבליים לבין אחדות תאי הגוף והפיכתם לתאי גזע עובריים. העולם האלוהי הופך אצלו לגוף העוברי, דבר המבטיח לא רק את התבשמות תודעתנו בזיו השכינה אלא גם התארכות חיינו הגופניים לעולמי עולמים. המישמש הנאו-קבלי, פסאודו-מדעי, קשקשו-רוחני ואולטרה-קפיטליסטו-תגמולי הזה קיבל מחבת לפּנים כשברג עצמו חטף שבץ מוחי בשנת 2004. האכזבה הביאה כמה חברים במרכז לפרישה, אולם הרוב קיבל את ההסבר שברג נדרש לעשות עבודת קודש במרומים, ולכן מזניח את גופו בתחתונים. מותו כעת בוודאי משלים את קריאתו מעלה. כיאה למקובל, הוא נקבר בצפת.

קבלה מודרנית, נאו-קבלה פוסט-מודרנית

אז מה ההבדל בין נאו-קבלה לקבלה? כפי שצויין בחטף לעיל, כבר הקבלה של הרב יהודה לייב אשלג היא קבלה מודרניסטית (כתבתי עוד על כך בהקשר לתנועת 'האומה' של הרב שיינברגר כאן). כך גם, למשל, קבלת הרב קוק, שגם הוא הושפע רבות מהפילוסופיה המודרנית ועוד יותר מכך, מרוח התקופה. לכן לא יהיה נכון להשוות את קבלת הרב ברג (או הרב לייטמן) אל קבלת האר"י ולמצוא הבדלים גדולים, שכן ממילא גם קבלתם של אשלג וקוק שונה מאוד מקבלת האר"י. ובכל זאת, אפשר למנות בקלות רבה כמה וכמה הבדלים חשובים בין קבלת ברג לקבלת רבו, הרב אשלג.

בראש ובראשונה יהיה כמובן הקשר למצוות והמחוייבות להלכה. אצל ברג אין קשר הכרחי ואין מחוייבות. שנית, ולא פחות משמעותי, ההתמקדות בפרט והתפתחותו הרוחנית, ולא בעולמות העליונים ותיקונם. גם הפתיחות כלפי לא-יהודים ונשים היא הבדל חשוב, וכמובן הפיכת הקבלה לעמוד התווך של תנועה דתית שבמודע ובמוצהר אינה חלק מהיהדות כמסורת דתית וכלאום.

כל זה לא אומר, עם כל ההסתייגות שרבים מאיתנו כנראה מרגישים כלפיה, שמדובר בקבלה שאינה התפתחות לגיטימית של המסורת היהודית. כדאי גם לומר שלצד דיווחים על ניצול כספי, רבים מדווחים על כך שהתנועה עזרה להם לעשות סדר בחייהם והיטיבה עמם. יחד עם זאת, סביר להניח ש'המרכז לקבלה' ימשיך את הנטייה הנוכחית שלו להיות יותר עסק מאשר תנועה רוחנית. וכפי שכתב ארתור גרין, מגיע לקבלה יותר מזה.

kabbalah

מקורות

:

קול קורא לכנס הישראלי השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית

השנה אהיה, לצד פרופ' רון מרגולין, יו"ר הכנס השנתי לחקר דת ורוחניות עכשווית, אשר מאורגן זו השנה השנייה על ידי תכנית הלימודים למדעי הדתות באוניברסיטת תל-אביב ב- 23 באפריל 2014. כאן תמצאו קול קורא להגשת הצעות להרצאות. אורח הכבוד הפעם, אשר יישא במסגרתו הרצאת מליאה (באנגלית), הוא פרופ' פיטר ברגר (אוניברסיטת בוסטון, ארה"ב). הנושא המרכזי המוצע לכנס השנתי הינו: דתות מודרניות: מזרח ומערב, אולם ניתן לשלוח הצעות גם בתחומים אחרים הרלוונטיים לחקר דת ורוחניות עכשווית. הקהל הרחב כמובן יוזמן לכנס עצמו. אנו עמלים על כך שיהיה מעניין מאוד.