רוברט בלה

הקדושה ברוכה היא: מלטה והאלה הגדולה

האם הגדולה היא כנחש האורובורוס: איומה וטורפת, מיטיבה ויצירתית, עוזרת אבל גם מפתה והורסת, מכשפת ומטרפת חושים אולם גם מבשרת חכמה, בהמית ואלוהית, זונה מפורכסת ובתולה טהורה, אל-זמנית בזקנתה וצעירה לנצח… היא נחה במצב הראשוני בו הכל משולב ובלתי-מובחן, מצב שאין לתפוס אותו מפני שהוא בזרימה תמידית.

כך מתאר אריך נוימן את ארכיטיפ האם הגדולה, האלָה האחת, ההוויה הכללית ממנה, על פי הפסיכולוג היוניגיאני, כולנו באנו, ואליה אנחנו נמצאים בגעגוע תמידי ומתעתע לשוב. כראוי לארכיטיפ, ניתן למצוא את דמותה של האם הגדולה בכל רחבי הגלובוס. מהודו ועד מצריים, מאפריקה ועד יוון, תרבויות רבות מציבות את האלָה האם כרחם שממנה הכל התחיל. וייתכן שמלטה היתה הראשונה מבין כולן.

מלטה נחה כטבור במרכז הים התיכון, קטנה ופוריה. תרבויות עלו בה ונפלו, ותושביה מציגים ערבוב ססגוני של עמים ועדות. הארכיפלג המלטוזי מורכב בעיקרו מזוג איים, אשר אורכו של הגדול שבהם קטן משלושים קילומטר. מיקומו במרכז הים התיכון הוא שהפך אותו אטרקטיבי עבור יורדי ים משחר ההיסטוריה – ולמעשה עוד לפניה. על פי אחת הגרסאות הומרוס מיקם בארכיפלג את ביתה של קליפסו, הנימפה שהחזיקה את אודיסאוס במשך שבע שנים ומנעה ממנו להמשיך אל ביתו שבאיתקה. בספר 'מעשי השליחים' שבברית החדשה מסופר כיצד פאולוס, שליחו הנחוש והמבריק של ישו, נסחף אל חוף מלטה כשהספינה שהובילה אותו להישפט ברומא טבעה.

הפיניקים, הרומאים, הביזנטים, הערבים, הנורמנים, השוואבים (מדרום גרמניה של היום), הארגונים (מצפון ספרד של היום), הקסטיליאנים, האבירים הקתולים, הצרפתים והבריטים, כל אלה כבשו אותה והתיישבו בה, על פי רוב כבסיס יבשתי בדרך הימית שבין אפריקה לאירופה. אבל עוד הרבה לפני כובשיו המיליטריסטים של האי הגיעה אליו קהילה שלא ביקשה לעשות ממנו תחנת ביניים, אלא דווקא לנצל את בדידותו כדי לפתח בו באין מפריע תרבות ייחודית.

הם הגיעו מסיצליה, שבינה ובין מלטה מפרידים כתשעים קילומטרים של ים, ועשו זאת כנראה לפני 7000 שנה. הם הביאו איתם זרעים לצורך חקלאות וחיות מבויתות עבור מזון, וכן כדי שישמשו כקרבנות. בתוך אלפיים שנה הם יצרו על האי הקטן תרבות עשירה שבמרכזה עמד פולחן שהתקיים ביותר מעשרים מקדשי אבן. בין אם כתוצאה מפלישה של זרים ובין אם כתוצאה ממחסור חומרי כלשהו, אנחנו יודעים היום שתרבותם הגיעה אל סופה סביב 2500 לפני הספירה. את התרבות האבודה הזאת מבקשים כיום בני מערב (ובעיקר, יש לומר, בנות מערב) להחיות. אולם כדי להחיות אותה צריך תחילה לצייר את דמותה.

פסל האלה הנמה. מתוך המאמר ב'הארץ'.

אלות. או אלה. או האלה.

כמו גילויים ארכיאולוגים רבים מספור, גם ראשיתו של זה בטעות. פועלים באזור טרשין שבמלטה חפרו בורות גשם באבן הגיר שמחזיקה אותם ואת כל אוכלוסיית האי מעל פני המים, וגילו מתחת לידיהם חלל תת-קרקעי. הם מיהרו לכסות אותו – לא שילמו להם כדי לגלות עתיקות. למעלה מעשור עבר, ורק ב-1913, לפני מאה שנה בדיוק, מנהל המוזיאון הלאומי של מלטה, תמיסטוקלס זמיט (Zammit), הגיע אל האתר ולראשונה נכנס למעמקיו. ההיכל התת-קרקעי הראשון הוביל לאחר, וזה הוביל לאחרים, הן לצדדיו והן מתחתיו, ובסופו של דבר התברר שמתחת לאדמה נמצא קומפלקס עצום של אולמות תת-קרקעיים, כולם חצובים בסלע מזה אלפי שנים.

האתר, הידוע כיום כהיפוגאום ("התת-קרקעי") היה כפי הנראה בית הקברות של האוכלוסייה הקדומה של האי. היה זה ההיפוגאום שסיפק גם עדות מרכזית לאופי פולחן העתיק של מלטה: בין יותר משבעת אלפים שלדי אדם ששכבו מקופלים בחדריו השונים של האתר מצאו החופרים פסל, לא גדול אבל מסותת ברגישות, של אישה שמנה, עבת ירכיים ושופעת שדיים, הלבושה בחצאית מפוספסת ושוכבת על צידה. ישנה. האלָה.

עובדת היותה ישנה היא מובנת: סביבה נמים את שנתם האחרונה מיטב בניו של האי. אולם לארכיאולוגים באתר היה ברור שכדי להיות בטוחים ששנתה של האלה אינה אלא תנוחה ארעית, בהתאם לנסיבות, הם יהיו חייבים למצוא את אותה הדמות בפוזיציה אחרת. התגלית הבאה אכן הגיעה, שנה לאחר מכן, ושוב במקרה. חקלאים שעסקו בחרישה כמאה מטרים בלבד מההיפוגאום נתקלו שוב ושוב במוטות אבן שהפריעו לפילוח האדמה. אחרי כמה נסיונות עקרים לחרישה החליט בעל האדמה להזמין את זמיט שיבדוק את העניין.

כבר בביקורו הראשון באזור התחיל זמיט לחפור, ותוך זמן קצר גילה מבנה אבן עתיק ומורכב. במהלך השנים הבאות התברר שמדובר במרשים ובמסועף שבמקדשים העתיקים שבמלטה, ובמרכזו שרידיו של צלם גדול. מדובר היה באותה דמות, כלומר באותה אלה, ולמרות שהיה ברור שהפעם היא לא שוכבת, אי אפשר היה לדעת אם היא עומדת או יושבת – כל שנשאר ממנה הוא ירכיה העצומות, המכוסות באותה חצאית מפוספסת והמסתיימות בזוג כפות רגליים קטנטנות.

בניגוד לצלם האלָה שנמצא בנקרופוליס, שתפקידה כפי הנראה היה להיות בת לוויה דוממת למתים, במקדש הובאו לאלה קורבנות של בעלי חיים. התגלו בו מזבחות, ולידם סכין העשוי אבן מחודדת ועצמות של פרים, כבשים ועזים. בעלי החיים כנראה לא נשרפו במקדש, אלא רק נשחטו, ונאכלו על ידי התושבים בארוחה חגיגית שהיתה שותפה בה, לכאורה, אותה אלה.

אבל התגלית העיקרית היתה אפשרית רק כאשר התפתחה שיטת התיארוך בעזרת פחמן-14. תחילה חישבו שהמקדש נוסד סביב 2500 לפנה"ס, מה שנתן לו ותק מרשים בהחלט, המקביל לפירמידות. אולם אחרי שיפורים טכנולוגיים מסויימים הגיעו למסקנה שהמקדש הזה, כמו גם מקדשים אחרים במלטה, הם בני לא פחות מחמשת אלפים שנה, וכנראה פעלו כבר מ-3200 לפנה"ס. התיארוך הזה שם אותם כאבן הפינה לכל הבנייה האנושית. מדובר במבני האבן העומדים בצורה עצמאית (כלומר לא נשענים על צלע הר) העתיקים בעולם, ובכך גם המקדשים הבנויים העתיקים בעולם. הם עמדו אל מול השמש כשבע מאות שנה לפני הפירמידות במצריים, כאלף חמש מאות שנה לפני שניצבו המונוליתים העצומים של סטונהנג', כאלפיים שנה לפני מעמד הר סיני (בהנחה שהתרחש כאירוע היסטורי).

מריבוי צלמיות הנשים שהתגלו באי, ומהחוסר המופגן בצלמיות גבריות, ניתן להניח שהחברה הנאוליתית במלטה פיתחה תרבות דתית הסובבת סביב פולחן אלות. או אלה. או האלה. מכך שאותן צלמיות מפגינות שפע גופני לתפארת ניתן להניח שבעיני חסידיהן הן ייצגו את כוח הפריון. או האימהוּת. או את האם האחת הגדולה. וסביב האבחנות הקטנות-גדולות האלה בדיוק סובבת הדרמה הארכיאולוגית-דתית שמפרנסת כיום לא מעט ארכיאולוגים, חוקרי דתות ומדריכי תיירים, שכן מלטה הפכה בזמן הזה למוקד של פולמוסים אקדמיים, רוחניים ופמיניסטיים.

רגלי פסל האלה העומדת. צילום שלי באתר המקדש בטרשין

אותנטיות נאוליתית

בשנות השמונים של המאה העשרים נחלקו הארכיאולוגים שחקרו את עתיקות מלטה לשתי אסכולות עיקריות. בעוד הראשונה ראתה בפולחן הנאוליתי במלטה גרסה מקומית של דת פריון, עבודה דתית שמבקשת להסדיר את ירידת הגשמים וצמיחת היבולים, השנייה מצאה באי הקטן עדויות ברורות לקיומה של אמונה באלוהות נקבית אוניברסלית, פולחן "האלה האם" או "אמא אדמה" המבקש לעבוד את הכוח הנקבי הקוסמי הכולל-כל. הסבריהם של האחרונים תפסו את תשומת לבם של מחפשים רוחניים מערביים השייכים למה שמכונה "תנועת האלה" (Goddess Movement). מדובר בקבוצה אקלקטית המורכבת בעיקרה מנשים, והמאמינה שצורת הפולחן שמעמידה במרכזה את דמות האלה הגדולה אינה אלא הדת העתיקה בעולם.

סביב אמונה זו מעצבים חסידיה המודרניים של האלה עבר אידיאלי שכלל חברה מטריצנטרלית, שוחרת שלום ושוויונית, בעלת מודעות אקולוגית ורוחניות הרמונית. על פי אמונתם תור הזהב הנקבי וההוליסטי הגיע לקיצו רק עם עליית המונותאיזם, שעיצב דת פטריארכלית, קנאית והיררכית, שבראשה עומד מלך מלכי המלכים ושעבדיו צוו לרדות "בכל חיה הרמשת על הארץ". או אז נקרע השסע הראשון בין האדם לטבע, שהתרחב והלך עד שהגיע בימינו לתהום של ניצול ופגיעה אנושה בסביבה. חסידי האלָה, שכיום מונים מעל חצי מיליון איש בעולם המערבי, מבקשים אפוא לחזור לעידן הטרום-מונותאיסטי, ולהפוך את העבר האידיאלי לעתיד אוטופי בו שוב יחיו בני אדם ובנות חווה בשוויון ובאחווה לא רק ביניהם אלא גם עם טבע.

החל משנות התשעים מקיימות חברות הקבוצות האלה (מדובר, בסופו של דבר, בעיקר בנשים) סיורים קבוצתיים למקדשים הנאוליתים במלטה. אלה אינם טיולים תיירותיים, אלא מסעות עלייה לרגל, שכן המטרה, כפי שמגדיר אותה אחד האתרים המוקדשים לנושא, היא "לגעת במקומות הקדושים בחוץ ובפנים", וזאת כדי ש"נגלה את האלָה שנית, מביאה תקווה לעתיד שליו והרמוני עם הטבע ואחד עם השני, ומחזירה אותנו לשורשים האנושיים העתיקים ביותר". למשתתפות מובטח כי יחד "נרגיש את הקסם והמסתורין שבחזרה אל חיקה של אמא אדמה הקדומה".

קתרין ראונטרי (Rountree), שחוקרת מזה כעשרים שנה את "תנועת האלָה", מביאה במחקריה עדויות של נשים שהשתתפו במסעות אלה. מדבריהן ניכר שפולחן האלה מעצים את נשיותן בכמה מישורים. עבור רבות מהן הצלמיות השמנות משתמשות כנוגדן המחסן אותן מפני הערצת הרזון הנשי שרווחת בחברה המערבית. נשים אלה מדווחות שהן התמלאו בשמחה והכירו ביופיו של הגוף שלהן כפי שמעולם לא חוו לפני כן: הנה כאן סוף סוף הן נפגשות עם תרבות מפוארת שהעריצה – למעשה סגדה – לגוף נשי מלא.

ההעצמה הנשית אינה מוגבלת רק ליחס אל הגוף, ומתפשטת באופן טבעי לתפיסה החברתית: אותן נשים הופכות מודעות יותר ל"כוח הנשי" ולאפשרות – ולו התיאורטית או המיתית – לחברה שוויונית יותר, ואף כזו שבה הנשיות ולא הגבריות מוצבת כאידיאל דתי ותרבותי. מכאן נולדת רוחניות פמיניסטית העובדת את האלה הגדולה ומבקשת לשנות את החברה בימינו ולהפוך אותה ל"נקבית" יותר.

מעבר לכך, יש להניח שהחיפוש אחר "אותנטיות" ברבדים הנאוליתיים של התרבות האנושית מסמן גם אכזבה מהריקנות התרבותית בעולם היפר-קפיטליסטי. חסידי האלָה, כמו מחפשים רוחניים רבים כיום, מבקשים לחזור אל הטבעי ואל ההיולי בתקווה למצוא משמעות וקהילה בעולם שרוקן את עצמו מכל דבר שאינו כפוף להיגיון האינסטרומנטלי. במובן הזה פולחן האלה הניו-אייג'יסטי מהווה לא רק חלק מהמאבק הפמיניסטי, אלא באופן עמוק חלק מחזון ההומניסטי.

צלמית שנמצאה במקדש במלטה. מוצגת היום במוזיאון הלאומי

רוחניות אבוריג'נית

מכיוון שאין לנו כל עדויות כתובות מהתקופה בה המקדשים במלטה פעלו, קשה להכריע איזה מבין האסכולות הארכיאולוגיות מנתחת נכונה את הממצאים הקדומים. ברור לנו שהדת המלטוזית הנאוליתית היתה "נקבית": הצלמיות הן נקביות במופגן; המקדשים גם הם מעוגלים, ובנויים מכמה מתאים אלפטיים המסודרים אחד אחרי השני (ההשערה היא שהכניסה אל המקדש נדמתה בעיני עורכי הפולחן לכניסה לגופה שאל האלה, ולעיבורה; היציאה מהמקדש – ללידה); גם הקבורה בהיכלות התת-קרקעיים יכולה להתפרש כחזרה אל בטן האדמה, בטנה ההריונית של האם הכללית. אולם האם אכן יש כאן בסיס להסיק שמדובר בפולחן "האלה הגדולה"?

אפשר אולי ללמוד משהו על כך אם נתבונן בהתפתחויות דתיות שעברו על כמה קבוצות של אבוריג'ינים באוסטרליה. לחלק מהאבוריג'נים היה פולחן מסורתי שבמסגרתו הומחז הקשר שלהם ל"אמא". על פי המיתוס האבוריג'ני אמא זו היתה אישה בעלת עוצמה (אבל לא אלָה) שהיתה בולעת ילדים. מכיוון שלא נותרה ברירה, הרגו אבותיהם של האבוריג'נים את האישה, וחילצו את הילדים מתוך רחמה (ולא קיבתה).

והנה, מאז שנות השמונים של המאה העשרים התחילו האבוריג'נים לדבר על אותה "אמא" כ"אמא אדמה". הסיבה לכך היתה המגע ההולך וגובר בינם לבין קבוצות של מחפשות רוחניות אקו-פמיניסטיות, אשר אימצו לעצמן את מה שהן תפסו כ"רוחניות אבוריג'נית", והסבירו לילידים שכאשר הם מדברים על "אמא" הם למעשה מתכוונים לא לאישה זקנה אלא לאמא אדמה, לאלה הגדולה. בספרו על האבולוציה של הדת מסביר רוברט בלה (Bellah) שעבור האבוריג'נים מונחים אחרונים אלה הם חסרי משמעות, מכיוון שהילידים האוסטרלים (שלא התמערבו) אינם מסוגלים לתפוס מושגים מופשטים כ"אמא אדמה", ואף לא כ"אדמה".

האפשרות שתושבי מלטה הקדמונים חשבו במושגים שכאלה נראית על כן קלושה. המונותאיזם האוניברסאלי במזרח התיכון או הדיבורים ההינדואיסטים על "האחד" בהודו הופיעו יותר מאלף חמש מאות שנה אחרי שעבדו צלמיות שמנמנות במלטה. למעשה, מסביר בלה, המעבר לחברה עירונית, שאינה שבטית ועל כן היררכית, היה קשור בצורה עמוקה למעבר למחשבה מופשטת. היכולת לחשוב על "החברה" באופן מופשט איפשר את אירגונה.

דגם אחד המקדשים. התאים מעוגלים ומסודרים אחד אחרי השני. אפשר לדמות את הכניסה למקדש ככניסה לגוף נשי, גוף האלה, ואת הטקס כעיבורה. היציאה מהמקדש היא הלידה מחדש.

המצאות פוסט-מודרניות

עבור חלק מחסידותיה הפמיניסטיות של האלה הגדולה אלו לא חדשות מרעישות. הן מודעות לכך שלא כל התמונה האידילית שהן מציירות צבועה בצבעים שעמידים לחקירה רצינית. אבל כפי שכתבה פעם התיאורטיקנית הפמיניסטית מוניק וויטיג (Wittig), "עשי מאמץ לזכור, או, אם נכשלת, המציאי". המטרה (חברה שוויונית המכבדת את הנשי) מצדיקה במקרה זה את האמצעים. ובכלל, איך נוכל ליצור עתיד אלטרנטיבי אם לא נזכור עבר אלטרנטיבי, כלומר שאכן יכולה להיות מציאות שונה? אנחנו רגילים לדתות שהורסות ודורסות את אתרי הקודש של קודמותיהן ומציבות על גביהם את מקדשיהם החדשים. הנה דוגמא לדת חדשה שעד כדי כך רוצה דווקא לשחזר את הדת שהיתה לפניה, שהיא מוכנה לפרגן לה בהשלמת מידע ותיאולוגיה.

עד כאן יש לנו לכל הפחות מודעות עצמית וכנות. העניין הופך מורכב יותר עם הארכיאולוגיה ה"פוסט-פרוצסואלית". זו ארכיאולוגיה שבונה את מקדשה על הקרקע של "הארכיאולוגיה החדשה", או הארכיאולוגיה הפרוצסואלית, כלומר זו אשר (מאז שנות השישים) מבקשת לשלב אנתרופולוגיה בניתוח הממצאים הארכיאולוגים, וללמוד מהם על אופי החברות שיצרו אותם, ועל כן על התהליכים ההיסטוריים שמאחוריהם. ארכיאולוגיה פוסט-פרוצסואלית היא לארכיאולוגיה החדשה מה שהפוסט-סטרוקטורליזם הוא לסטרוקטורליזם: פירוק רלטיביסטי של כל מה שחשבנו שידענו על עובדות ותהליכים והעמדת המחקר פחות על ממצאים ויותר על פרשנות, תוך מודעות (והתנגדות) מתמדת ל"שדות כוח" דכאניים.

הארכיאולוגיה הפוסט-פרוצסואלית מטילה ספק בכל ניסיון לפענח את אופי החברה הקדומה על פי שרידיה. במקום זה, ניתן מקום לריבוי של פרשנויות, תוך תשומת לב למניעיהם. במסגרת פרוייקט ארכיאולוגי כזה פרשנותן של אקו-פמיניסטיות נאו-פגאניות מקבלת תוקף לא פחוּת מזה של הארכיאולוגים המדופלמים שעוסקים במלאכת החפירות במקום. ממילא לכל צד יש את האינטרסים הפוליטיים שלו.

באופן לא מפתיע, הארכיאולוגים במלטה מגלים יחס אמביוולנטי כלפי הניכוס הרוחני-פמיניסטי של העתיקות במקום. מצד אחד, הקבוצות אכן מפגינות עניין בשימור העתיקות, ואף מגייסות תרומות לצורך כך, ומביאות להעלאת המודעות של ממשלת מלטה לעניין. מצד שני, סבלנותם לפרשנויות ניו-אייג'יות או לארכיאולוגיה פוסטמודרנית היא מוגבלת. כתוצאה מכך לצד שיתוף הפעולה התועלתני שבין קבוצות הנשים המתעניינות במקדשים ובין הארכיאולוגים, בו שני הצדדים מרוויחים, תנועת הנגד לסיפורי האלה הגדולה הביאה לביצורו של קו אקדמי רשמי בקרב הארכיאולוגים במלטה, על פיו מרבית הצלמיות שנמצאו במקום הן "א-מיניות", כלומר חסרות מאפיינים מיניים ברורים. יש כאן, אם כן, נסיגה אף מהקו המינימלי של פולחן פריון, שהיה נהוג, כאמור לעיל, בשנות השמונים.

באחד מקירות המקדש בחל-ספליני ישנו חור בערך בכותר של 30 ס"מ. מתוך השוואה עם מקדשים עתיקים אחרים, ההשערה היא שמדובר בחור שמצדו האחד, בתוך המקדש, עמד נביא או עמדה נביאה, וסיפקה נבואות עבור ההדיוטות מצדו החיצוני, שעמדו בתור כדי לקבל את נבואותיהם.

העצמה דתית

ועוד אתגר עומד בפני עבודת ה' התמימה של חסידות האלָה. לא הרבה אחרי היווסדו בשנות השבעים של המאה העשרים קמה לפמיניזם הרוחני התנגדות. בדומה לביקורת שמוטחת ברוחניות העכשווית באופן כללי, הפמיניזם הרוחני נחשב כבריחה א-פוליטית מהמאבק הפמיניסטי האמיתי, כהתבסמות בורגנית ואגוצנטרית בעולמות קסומים ודמיוניים, תוך ויתור על התמודדות עם המצוקות האמיתיות מאוד של נשים בעולם הממשי הזה.

לחסידות האלה הגדולה נוספת על האשמות אלה עוד אשמה, המבקרת את הגישה המהותנית שלהם לנשיות. הרי על פי פרשנותן תרבויות "האלה הגדולה" היו שוויוניות, שוחרות שלום, רגישות וקרובות לטבע מפני שהן היו "נשיות", אולם האם אין בכך הודאה שנשים לא מסוגלות להיות אגרסיביות, אלימות או לעמוד בראש מבנה חברתי היררכי? והאם לא מדובר כאן בעצם באימוצה המלא של העמדה הפטריארכלית הקלאסית, זו שממוחזרת לעייפה גם במסורות הדתיות המונותיאיסטיות, בדבר היותן של נשים "אמהיות" וקרובות יותר לטבע ומשום כך רציונליות פחות ולא מתאימות לתפקידי כהונה, הוראה או רבנות?

מול הטענות האלה מתעקשות חסידות האלָה שהתפיסה על פיה "האלה הגדולה" אינה יותר מאשר אלוהים בשמלה היא שגויה, כלומר שאין כאן החלפתה של תיאולוגיה דכאנית אחת באחרת. האלה אינה דמות נשית מהותנית, אלא מימוש של ההוויה האחת ההרמונית, בה כל דבר קשור ומשפיע על כל דבר אחר. לא מדובר אפוא בעמדה בינארית בה החליפו את המלך במלכה, אלא במודעות לרשת האינטר-סובייקטיבית של החיים, בה נכללים זכרי ונקבי על כל מורכבויותיהם.

מעבר לכך, במסגרת עבודת השדה שהיא ערכה, פגשה קתרין ראונטרי "נשים רבות שדרך השתתפותן בפמיניזם רוחני עברו תהליך מדורג של שחרור עצמי". ראונטרי כותבת על נשים שבעקבות העניין הרוחני שלהן באלָה הצליחו לשנות דפוסי התנהגות שליליים (כגון החלצות ממערכות יחסים פוגעניות), ושהתחילו לפעול במסגרות התנדבותיות שונות, וטוענת ש"מבחינת יצירת מרחב תומך ומעצים של sisterhood, מעגלים רוחניים פמיניסטים פועלים בצורה דומה לקבוצות העלאת מודעות פמיניסטית בשנות השישים המאוחרות ושנות השבעים." באופן אירוני הביקורת על פמיניסטיות רוחניות מצד מחפשות רוחניות ללא אג'נדה פמיניסטית היא שהן מנצלות את האלָה רק בשביל הפוליטיקה.

2013-09-28_210443

על רקע פירותיו היפים של פולחן האלָה נראה שההתנגדות הפמיניסטית הקשה כנגד הפמיניזם הרוחני מפספסת לפחות את חלקו. הביקורת המרקסיסטית שבויה בצורה עיוורת באקסיומה שקובעת שכל דת היא אשלייה שנועדה לשמור על שיעבוד הפרולטריון. גם ממשיכיה הנאו-מרקסיסטים והפוסט-מודרניסטים אינם נותנים משקל רב מספיק למימד הרליגיוזי בחייו של אדם, מימד שגם אם ביטוייו יכולים להיות נלעגים (או מסוכנים) אינו בסופו של דבר רק דמיון, ביטוי של כוח פוליטי או רגרסיה למצב האינפנטילי.

ישנו מין מיוחד של העצמה שיכול להתפתח רק על קרקע דתית. הוא ודאי לא מתאים לכולם, אולם עבור אחדים (ואחדות) אין תחליף לארוס הרוחני כאשר הם מבקשים להניע עצמם לפעולה ולשנות דפוסים שליליים של התנהלות, בין שלהם ובין של החברה שסביבם. ישנן נשים שזקוקות לאלָה הגדולה כדי לטפח את דימויין העצמי, לחבור לקהילה סולידרית של אחיות, ולפעול למען חברה צודקת יותר. ייתכן שהן יונקות עוצמה מהאינטגרציה של הנפש דרך הארכיטיפ של האלה הגדולה שהן מוצאות במעמקי נפשן. ייתכן שהאלה עצמה עוזרת להן.

אחד הקירות החיצוניים של המקדש בגוזו

נוטות החסד

בפתיחת המחזה 'נוטות החסד', שם אייסכילוס בפי הפִּיתִיָה, הלא היא האורקל הידועה מדלפי, תפילה, המשמשת כפרולוג למחזה כולו. הנביאה מדלפי מתחילה את תפילתה בחזרה אל העבר, אל המסורת האורקלית אשר היא לה רק החוליה האחרונה. היא משרתת את האל אפולו, אבל יודעת שנביאות דלפיות שפעלו לפניה – וכוונתה לכאלף שנים לפניה – קיבלו את רוח הנבואה שלהן מאלים אחרים. על פי עדותה קדמו לה נביאותיה של פויבה, הלא היא סבתו הטיטנית של אפולו, ולפניה נביאות שהביאו את בשורתה של תמיס, אלת הצדק. אולם הראשונה שניבאה את נביאי דלפי, כך על פי אייסכילוס, היתה גאיה, הלא היא אלת האדמה, האם האלוהית.

המחזה עלה על הבמה בפסטיבל דיוניסוס באתונה, 498 לפנה"ס, וקשה לדעת עד כמה המסורת הנבואית שאייסכילוס מעלה באוב אכן התקיימה. יש בהחלט סיכוי שכן, אולם גם אם נביאות דלפיות לגאיה מעולם לא התנבאו, ניתן ללמוד לכל הפחות שהגעגוע לדת נקבית, אמהית, בה אלה עבת בשר מחבקת את בניה – כל היצורים החיים – אינו בשום פנים עניין חדש.

פורסם ב'מוסף הארץ', 26.9

מחילוניות המאבק החברתי בארה"ב ועד האבולוציה של הדת – כמה עניינים שבשגרה

(1) המאבק החברתי בארה"ב מדבר על ייצוג "ה-99%", אבל מכיוון שארה"ב היא מדינה שהדת ממלאת בה תפקיד חשוב, תוהה ה- L.A. Times איך זה שהמחאה רובה ככולה חילונית? AP שואלים את אותה שאלה, ומוסיפים שמנהיגי דת חוששים כרגע להזדהות עם המפגינים. התהייה על העדרותם היא אכן במקום, מפני שאמריקה בהחלט ידעה מנהיגים דתיים שהם גם אקטיביסטים חברתיים – הדוגמא המובהקת היא מרטין לותר קינג כמובן. אבל אם לא נחפש דת ממוסדת אלא רוחניות מבוזרת, דווקא נמצא, כמו שאפשר להבין גם מהמאמר ההוא בל.א.טיימס, וגם, למשל, מהוידאו הזה של הרב עמיחי לאו-לביא עורך קריאה אלטרנטיבית בתורה. ופיטר ברגר דווקא רואה סימנים להתעניינות במחאה מקרב הכנסייה הקתולית.

(2) כאמור, ארה"ב היא מדינה שהדת ממלאת בה תפקיד חשוב. עד כמה? סקר חדש של מכון Pew משווה אותה עם כמה מדינות אירופאיות ומעלה את הממצאים הבאים – ראו משמאל.

(3) מצד שני, ייתכן שאופנת ה"מגה-כנסייות" מגיעה לסיומה. על פי הכתבה הזו, כנסיות אלה, שמונות החל מאלפיים מאמינים, מונהגות על ידי דור הבייבי-בום, שידוע בחיפושיו הרוחניים הרציניים, אבל שילדיו, כלומר דור ההמשך, לא ממש הולכים בדרכו, ולכן משאירים את מפעלי התפילות העצומים האלה מחוסרי הנהגה. מצד שני, ייתכן שהשמועות על מותן של הכנסיות הענקיות האלו מוגזמות, והן לא מתות, אלא מתחלפות: רק שמונה מ-25 הכנסיות הגדולות ביותר בארה"ב ב-2004 עדיין נמצאות ברשימת ה-25 הגדולות כיום, אבל הרי כנסיות גדולות עדיין יש. ריק ווארן, אחד ממנהיגי הכנסיות האלה (ומחבר רב המכר The Purpose Driven Life) אומר שהדברים משתנים כל הזמן, וחוזה את כניסת הפולחן לאינטרנט, כך שתכולת המבנה כלל לא תשנה, והמאמינים ישתתפו מהבית. (רעיון, אם יותר לי, מטומטם, שהרי כל העניין בפולחן משותף הוא שהוא משותף, שכן לקהילה המתכנסת יחד יש כוח משלה.)

(4) הרולד בלום במאמר פרובוקטיבי (וקצת שטחי) על התהוותו המסתברת של מועמד מורמוני לנשיאות ארה"ב. בלום כתב כבר לפני כעשרים שנה ספר תחת הכותרת The American Religion: The Emergence of The Post-Christian Nation שבו הוא מבכה את הפיכתה של הפרוטסטנטיות האמריקאית ההגונה למרקחת של גנוסטיציזם, אורפיזם, "התלהבות" ופונדמנטליזם. המורמונים הם עבורו התגלמות "הדת האמריקאית" הבזויה, והוא דואג להחצין את רגשותיו.

ג'וזף סמית, נביא המורמונים (5) אבל זה כנראה לא ישנה הרבה: בסקר מעודכן של מכון Pew מסתבר שהאוונגליסטים, אחד ממעוזי הכוח של הרפובליקאים, אולי לא מתים על מורמונים ויסתייגו מהם בבחירות המקדימות, אבל אם מורמוני יוצב כנגד אובמה, הם יתנו לו את קולם בלי לחשוב פעמיים.

(6) שלוש הרצאות של משה אידל מפברואר השנה הועלו עתה לרשת, כולן על הקשר בין השפה, לידע, ליקום – דהינו ניסיונות שונים לאורך ההיסטוריה להבין את העולם מתוך התבוננות בשפה, מספר יצירה ועד ז'ק דרידה. אלן בריל כותב כמה מילים ומעלה שאלות בבלוגו המעניין, וההרצאות הן על ספר יצירה ופרשניו; ידע מתוך שפה אצל דרידה, אקו וקוליאנו; וכניסת הרעיון הנ"ל מהקבלה לתרבות אירופה דרך רמון לול ופיקו דלה-מירנדולה.

(7) מהבלוג של בריל גם למדתי על מאמר מעניין מאוד שנוגע לכינוס של מורי הדהרמה (הבודהיסטית) הגדולים של ארה"ב. המבוגרים יותר שביניהם, כלומר הדור שפחות או יותר הביא את הבודהיזם להמונים בארה"ב (שוב: דור הבייבי-בום הרציני בחיפושיו), מתמודדים עם מה שהם רואים כדילול של מסר: כיום לא מחפשים הארה ושחרור סופי מהסבל, אלא חיים נוחים, הפחתת מתחים או מקסימום תרפיה עצמית ושטחית – במילה אחת: wellness. בכנס דיברו על זה, ובסוף הכתבה יש גם וידאו שבו מתראיינים שלושה מהמורים הגדולים, ג'ק קורנפילד, סילביה ווצל ונורמן פישר. כולם ממשפחות יהודיות כמובן.

בהאקטיוודאנטה סוואמי פרבהופאדה, גורו ISCKON (8) פרוייקט חדש, freq.uenci.es, מבקש ממאה חוקרים לכתוב מאה מאמרונים על מה שעולה להם בראש למשמע המילה "רוחניות". התוצאה מרנינה: יש מאמרים על המונח החשוב enthusiasm, על איינגר יוגה, על LSD, על ג'ון קייג', על מאגיה, מאמר של ג'פרי קרייפל (פחות חשוב על מה), על טארוט, על רוחניות וקפיטליזם (של ריצ'רד קינג), ועל בהאקטיודאנטה סוואמי פרבהופאדה, הגורו הגדול שהקים את תנועת ISKCON, הלא היא "הרה קרישנה" בארה"ב.האתר מעלה מאמר אחד ביום, ואנחנו כבר ביום ה-63 מתוך מאה.

(9) וזה מזכיר לי שלפני שנים כתבתי אני מאמר, שגם במרחק הזמן נראה לי מצויין, על פרבהופאדה ותנועתו, בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב, שהיה בית לרשימותי במשך תקופה ארוכה. מסתבר שיש כוונה לסגור את הערוץ, שמהווה אתר יחודי לקולות רבים ומגוונים. פרטים על כך ועל הנסיונות למנוע את הסגירה, כאן.

(10) אחרי מחקר שארך 13 שנה יצא לאור ספרו החדש של רוברט בלה, מגדולי הסוציולוגים של הדת בזמננו. הספר, Religion in Human Evolution, fro the Paleolithic to the Axial Age, הוא מחקר עצום בהיקפו על התפחותה של התופעה הדתית לאורך האבולוציה האנושית (יש המשווים את המחקר הזה למחקריו של מקס ובר בתחילת המאה העשרים, לא פחות), ובימים אלה מתנהל לגביו דיון מעניין באתר חשוב של חקר הדת, The Immanent Frame. בלה עצמו, אחרי שהוא קוטל את הספרים היותר פופולרים שיצאו לאחרונה בנושא, מדגיש במאמר משלו לאתר את העובדה שעם כל ההתפתחות בתפיסותינו הדתיות, הרי שאין לשכוח את השתמרותם של המנגנונים הקדומים יותר של האדם להתייחסות לעולם ולאחרים (ולאלוהים). כלומר, על אף שהיום התקדמנו מתקשורת על ידי חיקוי לתקשורת על ידי מילים, וכן מחשיבה מיתית אל חשיבה רציונלית-תיאורטית, למנגנונים הקודמים והקדומים עדיין יש השפעה עלינו. במילים אחרות, למצוות ולטקסים עדיין יש כוח. בעוד מילים אחרות: הרמב"ם טעה כשציפה לדת שמתנהלת "רק במחשבה בלי מעשה כלל".

וגם כאן יצאו כמה כותרים מעניינים:

הגיליון החדש של אקדמות (כ"ז, חשון תשע"ב, בית מורשה) פשוט מצויין, עם מאמרים מעניינים מאוד של רחל ווזנר ואביעד הכהן על סוגיית הדרת הנשים המתגברת בחברה האורתודוקסית; אלון גושן-גוטשטיין על הרוחניות של אומן; אריאל פינקלשטיין על הביסוס ההלכתי הרעוע של תורת המלך והכשלים בתפיסת עולמו; דיאנה וילה על התהליכים המעניינים בפסיקת ההלכה הקונסרבטיבית בימינו; יואב שורק במאמר נוסף על "ההלכה החילונית" שלדעתו חייבת להיוולד, ועוד. באמת מלא כל טוב.

הספר אגדתא (דביר) של שמואל פאוסט מביא שלל מדרשים על מדרשים, כלומר פרשנות למדרשי חז"ל. פאוסט, שהוא עורך מדור הספרות במוסף "שבת" של מקור ראשון, פשוט כותב מאוד מאוד יפה.

יונתן מאיר, שממש לא מזמן קיבל פרופסורה באוניברסיטת בן גוריון, סוקר בספרו רחובות הנהר: קבלה ואיזוטריקה בירושלים (תרנ"ו-תש"ח) (יד בן צבי) את השדה הקבלי שהתהווה במחצית הראשונה של המאה העשרים בירושלים. מאיר מראה שלמרות שהיום אנחנו שומעים בעיקר על הרב קוק והרב אשלג, היו מקובלים גדולים נוספים בזמנם, על פולמוסיהם, התככים ביניהם ויצירותיהם. אני מקווה לכתוב עוד על הספר אם תהיה לי הזדמנות.

הספר לב הקבלה: מבחר מקורות מתורת הסוד היהודית (עולם קטן) הוא תרגום של רב המכר העצום, The Essential Kabbalah שיצא ב-1995 בארה"ב, ובו הביא פרופ' דניאל מט מבחר מקורות קבליים מכל התקופות והזרמים. מט עצמו הוא פרופסור למחשבת ישראל מקליפורניה, שמפעלו העיקרי הוא תרגום ספר הזוהר כולו לאנגלית (ממנו יצאו לאור כבר חמישה כרכים מתוך תריסר). ספר מצויין כמבוא שלא מסביר את הקבלה, אלא מאפשר מפגש איתה.

לא מזמן כתבתי על ספר חדש של חביבה פדיה, והנה ספר חדש נוסף שלה: מרחב ומקום: מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי (הקיבוץ המאוחד). טרם הספיקותי, כמו שאומרים, אבל, טוב, זה ספר של חביבה פדיה, וזה אמור להספיק. וגם יש לכבודו ערב בואן-ליר ביום שלישי בשש.

אציין גם עוד שני ספרים שיצאו לאחרונה ועדיין לא קראתי: אני (לא) מאמין: ישראל והיהדות – עבר, הווה עתיד (כתב) של חיים היימס-עזרא, פרופ' להיסטוריה באונ' בן גוריון, שעוסק בשינויים שחייבת לעבור היהדות עכשיו כש"תהליך הגאולה הסתיים עם הקמתה של מדינת ישראל".

הומניזם ישראלי: מציונות רוחנית לזהות ישראלית (מופ"ת) של ראובן גרבר שמנסה להעלות "השקפת עולם ישראלית הומניסטית המשלבת את האידיאלים האלה כמערכת הדרכה ל'אמנות החיים'" על פי תורותיהם של ברדיצ'בסקי, בובר, גורדון ואחד העם.