על התייונות מהכרח ומרצון – הרב שג"ר לקראת החנוכה

בול של קק"ל שיצא בארה"ב לקראת חנוכה 1938. החלוץ כחשמונאי מודרני"אל נשכח גם דבר שנהוג לטשטש אותו היום בחינוך אצלנו: מלחמת החשמונאים היתה מכוונת בעיקרה נגד יהודים ולא נגד יוונים. זו היתה מלחמת שומרי התורה נגד היהודים המתייוונים." – כך קבע ישעיהו ליבוביץ בהרצאה שנתן ב-1980 תחת הכותרת "מלחמה וגבורה בישראל, בעבר ובהווה". כוונתו של ליבוביץ היתה להדגיש את המימד הדתי של מלחמות החשמונאים: לא כדי לכבוש שטח הם יצאו לקרב, אלא כדי לקומם ממלכת כוהנים. בניגוד לניכוס הציוני של החנוכה, בו הודגשה הריבונות המדינית שבה זכו החשמונאים (החל מהרצל עצמו, שבפסקה האחרונה של ספרו 'מדינת היהודים' מקווה ש"דור המכבים יקום ושב לתחיה") ביקש ליבוביץ לעמוד על אופיו התיאוקרטי של שלטון החשמונאים. הללו נלחמו נגד ה"יווניות" יותר מאשר נגד יוון.

ליבוביץ אהב לזעזע את שומעיו וקוראיו, ולא היסס למצוא הקבלות לימינו ולכנות חילונים שונים "מתיוונים". סיפור חנוכה כאילו מבקש להציב מולנו את שאלת מעמדה של הדת היהודית מול התרבות הכללית, ומאז שליבוביץ פסק את פסוקו התרבו רבנים שונים שמצאו מתיוונים פה ושם בארץ ישראל. ברשותכם לא אפתח ברשימה ארוכה שלהם, ולו רק מפני שלרוב הגישה שהם מציגים שטחית כשם שהיא בנאלית. לשמחתי לקראת החנוכה הבעל"ט יצא ספר חדש המקבץ בתוכו מאמרים שונים של הרב שג"ר – מגדולי האינטלקטואלים שקמו לציונות הדתית בדורות האחרונים – על חנוכה. כפי שאפשר היה לצפות, בספר, ששמו להאיר את הפתחים, ניתן למצוא גישה מתוחכמת ופורייה הרבה יותר לנושא.

אתמקד במאמר שבו מתייחס שג"ר לעולם המחקר והלימודים האקדמאים. הוא פותח בהציגו שתי גישות בסיסיות כלפיו: זו של הרב קוק, וזו של ר' נחמן. הרב קוק, שנאם בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית, אינו מרגיש מאויים מהאקדמיה, וקובע כי "כל רעיון ומחשבה הבא מתוך מחקר, חיפוש ובקורת כשהוא לבדו, בטהרת החופש שלו, לא יגע לעולם לרעה לא באמונה הכללית […] ולא ביסוד נצח ישראל". מנגד, ר' נחמן חושש מאוד מהמחקר האקדמי, וגורס ש"מי שלומד חס ושלום בספרי המחַקְרים והפילוסופים נכנס בלבו ספקות וכפירות […] אשרי מי שאינו יודע כלל מספריהם, רק הולך בתמימות […] שהוא חכמה ומלאכה גדולה להיות כמו בהמה."

הרב שג"ר חולק הן על זה והן על זה. לדעתו הרב קוק "לא הכיר את הרוח המערבית", ולא הבין שיש במחקר אכן יסודות שיכולים לפגוע באמונה. המחקר המדעי, טוען שג"ר, מגיע עם עולם ערכי משלו, ואינו ניטרלי. על פי שג"ר "הניגוד בין השיח הדתי הבית מדרשי לשיח האקדמי הנו ניגוד מובנה. זהו הניגוד בין שיח המסורת, הנשען על התגלות, לבין שיח שהנו תולדת המודרניזם הנשען על ההבנה האנושית." זה כמובן נכון, ולכאורה נדמה שהצדק עם ר' נחמן. אלא שלשג"ר יש כמובן התייחסות מורכבת יותר לעניין.

כדי להבהיר את עמדתו הוא מציג ארבע גישות שונות כלפי האקדמיה שאותן הוא מוצא בתוך הציונות הדתית: הגישה הראשונה רואה את האקדמיה ככפירה. זאת גישתו, למשל, של הרב צבי טאו (שמחשיב עצמו משום מה תלמידו של הרב קוק). על פי גישה זו אין לגעת במחקר. הגישה השנייה היא הגישה הממדרת, על פיה אין מלכות נוגעת בחברתה: תורה לחוד, ומדע לחוד, ומה שהאחד אומר אינו רלוונטי לשני. הרב שג"ר מבחין היטב בסכנות שבעמדה הזאת. היא מביאה לרוב לדבקות עיוורת וקנאית במצוות, שמקבלת את כוחה דווקא מכיוון שאין לה, ולא יכול להיות לה, כל הסבר. ראש בקיר. סכנה שנייה במביאה גישה זו היא הפוכה: המדע והגיונו, המתקבלים על הדעת ועל הנפש, הופכים למובן מאליו ולתפיסת העולם של האדם. המצוות הופכות לטקסים ריקים שנעשים רק לצורך השתייכות חברתית.

שתי הגישות האחרונות מעניינות הרבה יותר. הגישה השלישית מציגה אדם דתי שהאקדמיה דווקא מפרה אותו, ומעצימה את דתיותו. אותו אדם נהיה דתי באופן עמוק יותר דווקא משום שהוא נחשף לתגליות המחקר. במצב זה המבט המרוחק של האקדמיה מאפשר רפלקסיה וגילוי עצמי שלא היה קיים מלפנים. "העולם הצר מתרחב בעקבות הפרספקטיבה שהמחקר האקדמי הזר והמנוכר מעניק לאמונה ולדת", כותב שג"ר, ומביא ציטוטים ממחקר שערך איתן מלכיאור אודות שומרי מצוות שכך היה להם. אפשר לומר שעל פי גישה זו ההכרות העמוקה עם המחקר מהווה לא פחות מאשר דרך רוחנית עבור האדם הדתי.

הגישה הרביעית, והיא זו החביבה במיוחד על הרב שג"ר, פירושה ריבוי זהויות. "זו איננה זהות כפולה, שחצייה דתי וחצייה חילוני, כפילות אשר, כאמור, מחירה הנו פישוט ורידוד או אפילו הונאה עצמית, אלא זהות החיה את הכפילות כמתח מפרה – ולא סתם מתח, אלא מתח דתי. זאת איננה האפשרות ההרמונית של הראי"ה, אלא היפוכה: כל אחד מן העולמות מופיע במלוא עוצמתו, וככל שהמרחק בינו לבין העולם האחר גדל, כך מתלבה כוח הנפץ הדתי המצוי במפגש בין שני היסודות השונים הללו." כאן הדתיות נשכרת לא מרפלקסיה, אלא מהעמידה מול מה ששונה ממנה לחלוטין, ועם זאת ממשהו שברור לאדם הדתי שיש בו ערך עצום, ואף תוקף של אמת. היא מייצרת אישיות דתית מורכבת, מקורית ונון-קונפורמיסטית.

לא זאת אף זאת: עבור הרב שג"ר שתי הגישות האחרונות לא רק מעניינות יותר, אלא מחויבות המציאות. הוא גורס שלא רק שלא ניתן להימנע ממפגש עם העולם האקדמי, אלא שבמובנים רבים העולם האקדמי כבר בתוכנו. אנחנו חלק מהעולם המערבי והגיונו. אנחנו אמשים מורדניים, בין אם נרצה ובין אם לא (ואף אם נסתתר במעמקי בני ברק). על כן לדעת שג"ר "אין כיום אפשרות לדתיות ממשית בלי מגע והיכרות עם האקדמיה", לא פחות. עבור הרב שג"ר העניין הוא בראש ובראשונה דתי: "בלי מהלך של היכרות עם העולם האקדמי, אנו נשארים לא פעם רדודים ושטחיים מן הבחינה הדתית."

"לשון יוון", טוען שג"ר, היא ממילא "חלק מעולמנו הרוחני הפנימי", ויש להכירה. התובנה הזאת היא חשובה ביותר לדעתי, ובה מתגלה גדולתו של הרב שג"ר, שידע לא רק לצפות על המציאות, אלא להבין מאיזו עמדה תצפיותיו שלו עצמו נובעות. אם נבין את המצב לאשורו נגלה שבמובן עמוק אנחנו כולנו במידה מסויימת מתייוונים. המודעות לכך וחקירת המקורות לכך היא חשובה, ויכולה לחלץ אותנו מחיקוי בלתי מודע מחד גיסא (כמו שקרה, אגב, לחשמונאים עצמם, לאחר שני דורות), ומניתוק והתנכרות ליסודות חשובים בעולמנו ובנו עצמנו, מאידך. עבור הרב שג"ר, ההתמודדות הכנה עם ההתייוונות ועם יוון שבנו היא לא פחות ממצווה דתית.

:

פורסם באתר אבי חי

39 תגובות

  1. ההתמודדות עם ההתייוונות אכן מעודדת את התלבות "כוח הנפץ הדתי המצוי במפגש בין שני היסודות השונים הללו", אבל המפגש הזה הוא גם מפגש בין כנות להדחקה: אין ספק שזוהי דרך מצויינת עבור אנשים לבדוק את מאזן הכוחות הפנימי שלהם בין צורך בשייכות שבטית וכבוד רפלקסיבי למסורת וסמכות, לבין ההערכה שלהם לביקורתיות אינטלקטואלית ותהליכי היסק אמפיריים.
    אין גישה אמונית בעלת פיתרון יסודי למתח הנ"ל. לכל זרם דתי יש פשוט את הסיבולת שלו לקבל השקפות ממוצא פלורליסטי ומסקנות ממוצא מדעי, עד שראשי אותו זרם נאלצים "לסגור את האזניים" של צאן מרעיתם ולזעוק כנגד הכפירה/התבוללות/התיוונות. אצל הזרמים החרדים "הכל הבל הבלים", וכל מקור ידע חיצוני הוא כפירה. אצל דת"ל אפשר לפתוח קצת את הראש, אולי אפילו ללמוד על אבולוציה, אבל כל עוד לא מדובר בפלורליזם "בוטה".
    מה שבטוח הוא שעימות זה הוא מועיל, גם אם בחברות מסוימות הוא אכן יצית הקצנה ובדלנות, כי האלטרנטיבה של הדחקת "כוח הנפץ הדתי" הזה עם מלל קומפטיביליסטי ריק כגון "כל ישראל ערבים זה לזה" ו"מדע ואמונה משלימים זה את זו" רק משמרת את הבעיות הקיימות.

    אהבתי

  2. רשומה מעולה, תודה. אגב, לפי ליבוביץ המשתייך לגישה השניה של "ראש בקיר", זה לא מפריע ש"המצוות הופכות לטקסים ריקים" כי ברגע שנתת להן תוכן (אפילו חברתי), אז איבדת כל תוכן (נו, "לשמה", בלה, בלה…)
    אשמח אם תענה לשאלתי, אם כולנו אנשים מודרניים – אז מה כן לקחת מחנוכה? הודאה פרופר על הניסים? רוח גבורה יהודית?

    אהבתי

    1. האמת? לפי הסיפור המסורתי זה חג המלחמה בכפיה הדתית. מתיתיהו לא יצא למרד בגלל שבירושלים החלו להתעמל בעירום או להציב פסלים בבית המקדש. מה שהצית את המרד לפי המסורת הוא כאשר רצו להקריב חזיר על המזבח במודיעין. אגב, יש פרשנות שאומרת שהיה מדובר באי הבנה בסך הכל. היוונים רצו לכבד את היהודים ומה מראה יותר רצון טוב מחזיר שמן שאותו יקריבו לכבוד האל היהודי? בכל אופן, רק כאשר פגעו במזבח שבמודיעין החל המרד, לא משום שאנשים התייוונו.

      אהבתי

      1. בעיקרון, אתה צודק.

        אבל אם קרה משהו במודיעין, זה היה רק הקש ששבר את גב הגמל, כי העם היה כבר תוסס ומרדני, בגלל בזיזת אוצרות המקדש על ידי אנטיוכוס.

        אהבתי

  3. הגישה הרביעית דורשת הבהרה. לא ממש הצלחתי להבין מה משמעותה. נותר בגדר כותרת סתומה בה רב הנסתר על הנגלה. אשמח אם תוכל לשפוך אור או להפנות למקור חופשי.

    אהבתי

  4. היוונים הניחו את היסודות לתרבות המערב. פילוסופיה, אמנות, ספרות, תיאטרון, מדע. חבל שאבותינו ניתקו את העם היהודי מתרבות יוון בשל סיבות דתיות-פולחניות, הסתגרות ובדלנות, והפכו את היווניות למלת גנאי. נדרשו שנים רבות על מנת לסגור את הפער, עד תקופת ההשכלה והתחייה, בסוף המאה התשע עשרה, כאשר נוצר "היהודי החדש", שבנוסף להשכלתו החילונית חזר גם אל תרבות הגוף, על פי מקס נורדאו והרצל ואחרים, יהודי שחוזר אל עבודת האדמה ואוחז בנשק.
    שמא תאמרו – יש לנו תרבות משלנו, הכל כבר שם (אור לגויים) ומי צריך את תרבותם הקלוקלת של הגויים הערלים היוונים? לידיעתכם חילחלה תרבות יוון אל התלמוד ואל הקבלה ואל ספרות ימי הביניים, ואפלטון ואריסטו וחבריהם השתרבבו למקורותינו. אפילו מבלי לתת קרדיט כראוי…

    אהבתי

  5. יש סיפור מפורסם:

    נזיר אחד רואה את חברו הנזיר כשהוא מעשן וקורא תפילות בעת אחת. שאל אותו אם מותר הדבר, והראשון השיב ששאל את אב המנזר וקיבל לכך רשות.
    קפץ על העניין החבר ופנה גם הוא לאב המנזר.
    לאחר זמן נפגשים הנזירים, והשני בפנים נפולות מספר, שאב המנזר לא אישר את שביקש.
    אמר הראשון: אההה ומה בדיוק שאלת?
    ענה השני: שאלתי אם רשאי אני לעשן בזמן קריאת תפילות.
    צחק הראשון: זו הנקודה, היית צריך לשאול אם רשאי אתה לקרוא תפילות בזמן העישון…

    נראה לי שגם כאן יש דבר דומה, השאלה צריכה להיות- האם ראוי למדען להיות דתי, ולא האם ראוי לדתי לעסוק במדע…
    זה שהשאלה נשאלת דווקא מהנקודה שנשאלה מרמז על הבדלנות ולא על העיקרון.
    :)

    אהבתי

  6. יש בעיה מסוימת בהסתמכות על דברים מיד שניה, שמבואים ע"י הטוענים להיות ממשיכיהם של גדולים כמו נחמן מברסלב והחכם התורני אברהם קוק. יש סתירה מהותית בין כתבי נתן מנמרוב לבין היחסים של נחמן מברסלב ומשכילי אומן.

    לפי מה ששמעתי הרבנים קוק בהחלט טענו שאמונה תמימה בתורה מצומצמת(גלות התורה) בהחלט תיפגע ע"י ההשכלה המודרנית ולכן יש צורך בתלמוד תורה מתוך גדלות שיכול להתמודד עם ההשכלה כלומר: גאולת התורה. אחת האפשרויות שהועלתה שגאולת התורה תבוא דוקא ע"י המושפעים מההשכלה כפי, שגאולת הארץ נעשתה ע"י המושפעים מההשכלה.

    אנטיוכוס לא היה תרבותי במיוחד.

    אהבתי

    1. אני חושב שאפילו אם עדיין לא אמרת שום דברי כפירה או מה שזה לא יהיה, עצם העובדה שבחרת לציין את שמותיהם של חכמי ישראל חשובים בלתי התואר המחויב להם מצד עצמם, אין מה לדבר אתך.
      זה זלזול שלא יכפור!
      וזה, אגב, ממש לא קטנוני. זה רק שם את הדגש על הגישה שהיא היסוד של כל העניין.

      אהבתי

  7. לגבי הגישה הרביעית ראה גם ספרו של משה מאיר "שניים יחדיו" שמפתח אותה שם (בבלוג שלו יש קטעים מהספר כמדומני)

    אהבתי

  8. בדיוק היום ביליתי שעה יפה (אולי שלוש?) בחנות הספרים "מוריה" בעיר העתיקה, ואחרי שהשקעתי סכום נאה, ראיתי את הספר הזה ביציאה מהחנות, ואמרתי לעצמי, טוב נו, פעם הבאה… והנה אתה כותב עליו כעת… נס! :)

    אהבתי

  9. ראוי לשים לב לדברי הרמב"ם בסוגיה זו (הוא דיבר על אסטרונומיה אבל זה נכון גם לגבי שאר המדעים)

    "וטעם כל אלו החשבונות ומפני מה מוסיפים מנין זה ומפני מה גורעין, והיאך נודע כל דבר ודבר מאלו הדברים, והראיה על כל דבר ודבר, היא חכמת התקופות והגימטריות שחברו בה חכמי יון ספרים הרבה והם הנמצאים עכשיו ביד החכמים, אבל הספרים שחברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים מבני יששכר לא הגיעו אלינו, ומאחר שכל אלו הדברים בראיות ברורות הם שאין בהם דופי ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם, אין חוששין למחבר בין שחברו אותו נביאים בין שחברו אותם גוים, שכל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמתתו בראיות שאין בהם דופי אין סומכין על זה האיש שאמרו או שלמדו אלא על הראייה שנתגלתה והטעם שנודע."

    (רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק יז הלכה כד )

    אהבתי

  10. טעות גדולה לטעון שרבי נחמן התנגד למדע ולאקדמיה.
    החוכמות והפילוסופיות שהוא מוקיע ב"שיחות הר"ן" ה', אינם קשורים בשום צורה למדעים הישומים והתיאורטים שאנחנו מכירים, אלא מתייחסים לתופעות של דיונים במהותה של האלוהות מבחינה מבנית.

    דיונים כאלו, נדירים באקדמיה של ימינו, ואינם קימים כלל בפקולטות למדעי הטבע והמדעים המדויקים ואולי הם נפוצים בישיבות גבוהות של מיזרוחניקים, או בישיבות הסדר.

    אהבתי

  11. מה המשמעות של הדברים האלה? אם המדע אומר לנו שהיקום נוצר לפני כ 13 מיליארד שנה, זה "מפרה" את ההבנה שלנו את סיפור הבראשית? אם הארכיאולוגיה רומזת שרוב המקרא זה מיתולוגיה יהודית שהתגבשה בתקופת המך יאשיהו, זה בהחלט פרספקטיבה חדשה על התנ"ך, אבל איך זה פרספקטיבה חדשה על האמונה הדתית? אם מקבלים את הטיעון של דיוויד היום על ניסים – זה ב"מתח" עם האמונה בניסים או שזה סותר את האומונה בהם?

    אהבתי

    1. כן זה עוזר להשתחרר מפודמנטליזם פשטני, שלפיו הגדרת היום בפרק על הבריאת יכולה להיות זהה סיומי ההארה של השמש על כדור הארץ, כשהעצמים האלה לא ניבראו.

      דוקא ממצאים ארכאולוגים עוזרים לאשש את הכתוב בתנ"ך לספק הבנה יותר טובה שלו, כפי שאמר פרופ' אדם זרטל: "מעולם לא מצאתי ממצא ארכיאולוגי שסתר את התנ"ך"
      http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=347995

      אף אחד לא טוען, שספרי הכתובים וחלק ניכר מספרי הנביאים נכתבו לפני ישעיהו, להפך כולם טוענים, שהם נכתבו אחריו.

      אהבתי

    2. הרב קוק, במאמרו טללי אורות על טעמי המצוות מתייחס לכל הנושא הזה של תורה ומדע. בעצם זה לא השתנה כמעט עד היום עדיין בערים חיים במאה התשע עשרה. בקיצור, הרב מגיע של למסקנה שאין מה לפחות מהמדע, כי קודם כל זה תאוריה, דבר שני הוא מצליח למצוא שם סימוכין יפים שאפשר יהיה לחיות איתם גם אם נתייחס אל האבולוציה כאל עבודה שאין להכחשה. אבל המדע רבותי, מתקדם, לכן אין בשום אופן לחשוב אפילו להחליף אמונה נצחית במדע מתפתח שאין לו אמת וודאית כלשהי.
      תצפה בסדרת השיעורים על טעמי המצוות מפי הרב חגי לונדין.. הוא עכשיו בדיוק באמצע, אבל למזלנו השיעורים מוקלטים באתר ערוץ מאיר.

      אהבתי

  12. הטעות של הרב שג"ר היא בניסוח של ההצעה הזו. אנשים בניגוד למאמרים, תזות ואידאולוגיות יכולים להכיל הפכים וסתירות. הניסיון לנסח את החיים בסתירה כאידאולוגיה כתובה נראה בעיני פאתטי. כמו כן, הטענה, החוזרת ונשנית בכתבי הרב שג"ר, להוכיח שמי שלא חי את הסתירה איננו יכול להיות אותנטי, היא טענה מתנשאת ולא תרבותית. יש אנשים רבים שחיים כל מיני סתירות, לא חייבים לכתוב על זה ובטח שלא חייבים להטיף לזה.

    אהבתי

    1. זה לא פאתטי.
      ישנן תיאולוגיות שמתבססות על הפרדוקס, כמו לדוגמא, הזן בודהיזם היפני.

      אני לא מכיר בכלל את כתבי הרב שג"ר. אני רק יודע שמשמיציו החרדלים, טוענים שהוא שואב את השראתו מהמזרח.

      יכול להיות שזה בערך מה שקרה, למרות, שאני לא יכול לדמיין רב אורתודוקסי רציני, שניגש בכנות אל הבודהיזם ונותר במערכת האורתודוקסית, כפי שהיא.

      ממפגש בין היהדות לזן בודהיזם, חייבת לצאת דרישה קולנית לרפורמה.

      אהבתי

      1. מישבתו שיח יצחק באמת יצא לפחות אחד כזה שאני מכיר אותו. מטומטם שהולך עם שטריימל מזוייף בפוזה של מורה רוחני, משהו הזויי לגמריי.

        אהבתי

  13. הרב קוק "לא הכיר את הרוח המערבית", ולא הבין שיש במחקר אכן יסודות שיכולים לפגוע באמונה. it is good to know that someone so smart say that the rav kook is not superman.

    אהבתי

    1. נכון שהחכם התורני אברהם קוק לא סופרמן ושחלק גדול ממה שנחשב לחידוש שלו בעיקר בתחום הלאומי נאמר ע"י קודמים לו כמו: הגר"א ומבשרי הציונות ביבס ואלקלעי ובמיוחד ע"י החכם חיים הירשנזון שהתיחס למודרניות בפסיקתו בניגוד לאברהם קוק.
      אבל דוקא בעניין זה הרבנים קוק בהחלט טענו שאמונה תמימה בתורה מצומצמת(גלות התורה) בהחלט תיפגע ע"י ההשכלה המודרנית ולכן יש צורך בתלמוד תורה מתוך גדלות שיכול להתמודד עם ההשכלה כלומר: גאולת התורה. אחת האפשרויות שהועלתה, שגאולת התורה תבוא דוקא ע"י המושפעים מההשכלה, כפי, שגאולת הארץ נעשתה ע"י המושפעים מההשכלה. כלומר הבנים קוק דגלו באדם תורני שהמחקר המודרני מפרה את תלמודו.
      לעומתם שג"ר מציע את הדרך הרביעית, שמתאימה רק למעטים ולא לרוב האנשים. בעניין זה שג"ר מתגלה כרב של קהילה ישיבתית נפרדת, שתקבל את גזרותיו(במקרה זה המתח הדתי).

      אהבתי

      1. את\ה הזוי\ה! מילא היית מחסיר\ה מהרב קוק ומשאר הרבנים כל תואר- דבר חמור שבא לזלזל בגישה מגמתית בתלמידי חכמים, הייתי אומר נו מלא, חש\ה מעצמו\ה. אבל את\ה מתעקש\ת להמציא כל מני תארים חדשים שלא שמענו אותם אלה מתימהוניים מחשידים למיניהם. מה שמביא אותי אל השאלה הבאה: האם את\ה מנהל\ת כת?

        אהבתי

  14. בהקשר הזה כדאי להתייחס לכתיבה של פילון האלכסנדרוני. יש בכתבים שלו ניסיון אמיתי למצוא חפיפה בין היהדות והפלוסופיה היוונית. גם אם לא מקבלים את המסקנות שלו והאפולוגטיקה (הנגועה בלא מעט רגשות נחיתות) שלו של היהדות, אין ספק שהוא היה פורץ דרך בהתמודדות שלו עם הלניזם.

    אהבתי

    1. פילון הוא פילוסוף הדגל של היהדות ההלניסטית שפוסחת על שני הסעיפים ( ובעצם יכולה להיות אבטיפוס קדמון למה שנקרא היום בתודעה של מי שמבין את התופעה: "אורתודוכסיה נאו-רפורמית בארון") שהביאה ברעיונותיה להיווסדה של הנצרות.

      אהבתי

  15. אני חושב שכדאי לבדוק את שאלת ה"למה" , לפני שמסדרים "אידאולוגיות".
    דהיינו – הרב קוק שיבח את האקדמיה , ורבי נחמן גינה אותה. השאלה היא "למה" ?
    כאשר נענה ביושר על שאלה זו , נבין שבדור אחר ובמציאות אחרת , יכול רבי נחמן לשבח את האקדמיה והרב קוק לגנות את האקדמיה.
    לטעמי , הכל מאוד תלוי בשאלה הפשוטה "במי מדובר ?"
    אם המדובר באדם בעל הסתכלות רחבה , שלא נבהל מכל "סתירה" לכאורה , שאיננו פנאט תורני או פנאט אקדמי , האקדמיה תעזור לו גם בהבנת התורה.
    אך אם המדובר באדם בעל הסתכלות צרה ומצומצמת , באמונה מאוד "תמימה" , אז האקדמיה תזיק לו.
    הקהל של רבי נחמן היו בעיקר סוג האנשים השני , ואילו הרב קוק דיבר לסוג הראשון.

    לגבי האידאל של "הכלת סתירות" , שלמיטב ידיעתי נפוץ אצל הרב שג"ר , אני בהחלט מכיר באידאל הזה , אך לא "בזכות עצמו" אלא בזכות הפתרון לסתירה.
    למשל הרמב"ם עסק בסתירה בין הפילוסופיה האריסטוטלית והיהדות , ויצר נקודת חיבור בינהן.
    האידאל הוא יצירת נקודת החיבור , יצירת ההרמוניה בין הקונפליקטים , ולא הסתירה כשלעצמה.

    אהבתי

  16. שלושת הכתות שהרמב"ם מזכיר ביחס לאגדות חז"ל, במהדורה קצת יותר מודרנית והרבה יותר מתחכמת.

    אהבתי

  17. לא שיש לי פתרונות קסם לבעיות שמציג הרב שג"ר, אבל המסקנה – לראות בסתירות, כלומר בהשקפת עולם לא קוהרנטית, אידיאל – היא בעייתית בפני עצמה.

    סתירה מעידה על שגיאה. סתירות לא באמת יכולות להתקיים. אם A זה A ולא B, זה לא יכול גם להיות B. אם המודרניות שוללת את המסורת, והמסורת את המודרניות, האמירה "כולם צודקים" היא חסרת פשר, לא משנה בכמה ניסוחים יפים נעטוף את זה. אחד מהשניים לפחות חייב להיות שגוי (או להכיל שגיאות).

    אני נזכר בסיפור העממי על הרב שאמר לכל אחד מהצדדים בדין תורה "אתה צודק", ולשאלת אשתו: איך ייתכן ששני הצדדים צודקים? השיב: גם את צודקת…

    אהבתי

  18. דברי הגר"א: "כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות – לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה"‏‏.

    אהבתי

      1. מופיעים בהקדמות לספרים אלה מפי הגר"א:
        -הקדמה לספר "אוקלידוס" בתרגום לעברית שנעשה על ידי ר' ברוך בן יעקב שיק משקלוב
        -הקדמה ל"פאת השולחן" מאת הרב ישראל משקלוב.
        בנוסף הספר איל משולש, שעוסק בלימוד גאומטריה, מיוחד בכך, שבעוד שכל הספרים האחרים נכתבו או כהגהות עד שהצטרפו כספר או כסיכום שיעורים על ידי תלמידיו, אייל משולש הוא היחידי, שנכתב כספר ממש על ידי הגר"א.

        אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s