מדוע אני תומך בדרישה להכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי

רק בפעם הזאת, בפעם התשיעית ששהיתי בבנגלור, פתאום הבחנתי בכיעור האיום של העיר הזאת. אני לא מתכוון לטינופת שכל עיר הודית ראויה לשמה לוקה בה, אלא לחוסר הצורה וחוסר המחשבה שמתוכן העיר הזאת גדלה. והיא גדלה מאוד בשנים האחרונות. בנגלור היא הרי "עמק הסיליקון" של הודו, בירת ה-IT שלה, וחברות רבות, מקומיות ומערביות, מבססות בה את מפקדותיהן. אלה מושכות לעיר שלל נותני שירותים נלווים, ומכאן הזינוק העצום באוכלוסייתה. הצמיחה הזאת הפכה אותה למעין מחנה מעבר ענק שמורכב תלאי על תלאי. אם זה לא מספיק לבנגלור אין את המרכז המעוצב שיש לדלהי, כלכתה, מדרס או בומבי, שסביבו העיר מתרחבת. יש, לכאורה, רק התרחבות. מכונה שבונה את עצמה לצדדים ולגובה. כפר על סטרואידים.

זה היה לפני חודשיים, עת הייתי בהודו לרגל כנס אקדמי אליו הוזמנתי. ישבתי בבית קפה בנגלורי עם ארונדהטי, ידידה ותיקה שעובדת ב-Greenpeace הודו, והנהנתי בצער כשהיא סיפרה על הזוועות שהיא נחשפת אליהן בעבודתה. בעיקר דובר בדורסנות של חברות כרייה עצומות שמתורגלות במציאת דרכים (חוקיות או מבוקששות) לנישול כפריים וקבוצות שבטיות שונות מאדמותיהן ברגע שנמצא בהן מחצבים יקרים. ההגיון התועלתני של השוק דוחף את אנשי העסקים להחריב עוד ועוד טבע ותרבות בהודו על מנת למקסם את השורה התחתונה, ומה יעשו כפריים אנאלפביתים אל מול המכונה היעילה בתבל? בהודו המצב מוקצן עוד יותר משום פערי ההכנסה, פערי ההשכלה והרצון הכללי של ההודים "לנצח את סין" במרוץ להיות המעצמה העולמית הבאה. למען מטרה אחרונה זאת מותר וראוי להקריב הכל.

"או שהודו תעבור רציונליזציה ותיעוש עד לבלי הכר ותחדל להיות הודו, או שהיא תהיה המובילה בעידן עולמי חדש, תסייע על ידי דוגמא והשפעה תרבותית למגמות החדשות במערב, ותהפוך את האנושות לרוחנית." – כך כתב שרי אורובינדו, מגדולי המנהיגים הרוחניים והפוליטיים של הודו במאה העשרים ובכלל. נראה שהודו היום בחרה באופציה הראשונה. הודו מאבדת את הודיותה, ומחליפה את המורשת התרבותית שלה במרוץ היפר-קפיטליסטי לעושר וצרכנות. ארונדהטי וחבריה מהמעמד הבינוני-פלוס שעלה זה מכבר חיים בחיקוי הודי לחברת השפע המערבית. אנגלית היא שפת אמם, ואין להם קשר לתרבות ההודית המסורתית. משום כך גם אין להם אמת מידה חיצונית למדוד מולה את יתרונותיה וחסרונותיה של התרבות המערבית.

אני מרחיק את עדותי להודו לא כדי לשקר חלילה, אלא כדי להציג את הגלובליות של הבעיה מולה גם אנחנו ניצבים: שחיקת התרבות המקומית על ידי כוחות השוק, שמתמחים בלשכנע אותנו שאיננו אלא פרודות יצרניות-צרכניות אוטונומיות ללא כל צורך בקהילה או מערך ערכי שאינו תועלתנות. ואני עושה זאת כדי להביא פן נוסף שבגללו אני חושב שחשוב שאנחנו (כמו ההודים וכו') נחיה במדינה שמטפחת תרבות ספציפית.

מדינת הלאום של העם היהודי

2014-02-02_1033386לכן אני תומך בדרישתו של נתניהו כלפי הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אני חושב שהרעיון שישראל היא מדינה לאום יהודית אינו סותר את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, ואינו מחייב (אם כי יש להיזהר מאוד בהגשמתו כמובן) שלילת זכויות אדם ואזרח ממיעוטים החיים במדינה. מדינה יהודית תאפשר לעם היהודי הגדרה עצמית ואפשרות מלאה לפתח את תרבותו, וזוהי לדעתי גם זכותו, גם טובתו, וגם דבר בעל חשיבות כתרומה לתרבות האנושית ככלל.

כמובן שיש כאן שיקולים שונים שחייבים להתחשב בהם לבד מהיתרונות החברתיים. הנחת המוצא שמנחה אותי היא שלעמים יש זכות להגדרה עצמית ולאוטונומיה תרבותית. אלו אינם שקולים בדיוק להקמת מדינה עצמאית, אבל זו הדרך הנפוצה וכנראה היעילה ביותר להבטיח זכויות אלה. ספציפית באשר ליהודים בארץ ישראל, נראה שללא מדינה משלהם יהיה להם קשה לחיות כקהילה תרבותית משגשגת (או לחיות בכלל). בדיוק כפי שלפלסטינים יש זכות למדינה משלהם, גם ליהודים יש זכות למדינה משלהם. במדינות אלה, כאמור, יעצבו אותם עמים את זהותם ותרבותם.

עכשיו, זה לא כל כך פשוט כמובן. היהדות, כידוע, היא לא רק לאום, אלא גם דת. יש הטוענים שהיא רק דת, ושלכן אין לבניה זכות לעצמאות מדינית. לדעתי הם מתעלמים מן העובדות הפשוטות, והן שעבור רוב היהודים, ובוודאי רוב היהודים בארץ ישראל, יש ליהדותם מרכיב אתני מובהק, ואף אופי לאומי, ופעמים רבות אף הרבה יותר מאשר זה הדתי. הכחשת תפיסתם העצמית של רוב היהודים שקולה להכחשת תפיסתם העצמית של רוב הפלסטינים על ידי הטוענים ש"אין עם פלסטיני". אלה ואלה מנסים לכפות את דעתם על המציאות, ונוהגים באופן בלתי דמוקרטי ברצונותיהם הברורים של ציבורים גדולים.

מצד שני, המימדים הדתיים של היהדות בהחלט ברורים (כלומר היא גם דת), ואני לא חושב שלדתות (בניגוד לעמים) יש זכות לעצמאות מדינית. המקרה של היהדות הוא על כן יוצא דופן. יחד עם זאת, הוא אינו ייחודי. נדמה לי שלא היינו מוחים אילו הודו (או טיבט, או ארמניה), כארץ שקהילה דתית מובהקת משייכת עצמה אליה, היתה משמרת את האופי הדתי של האומה המרכזית שבה במסגרת האזרחית של מדינתה העצמאית (שפה רשמית, המנון, דגל, חגים וימי מנוחה, תכני לימוד בבתי הספר וכו'), וזאת כמובן תוך שמירת זכויותיהם ונתינת אוטונומיה תרבותית למיעוטים הדתיים החיים בה (מוסלמים, בודהיסטים, ג'יינים, יהודים וכו').

מובן שאין כאן כל כוונה לכינון תיאוקרטיה (ישמרנו השם), אלא לנתינת ביטוי במרחב הציבורי לדת ותרבות השייכת לרוב המוחלט של התושבים בחבל ארץ מסויים. למעשה דרישתו של הדלאי-לאמה כנגד סין היא בדיוק זו: לתת לארצו (אם לא עצמאות אז לפחות) אוטונומיה תרבותית, כדי שיוכל לשמור על אופיה הבודהיסטי של טיבט ועל הדת והתרבות הטיבטית-בודהיסטית באופן כללי. האם לא ראוי שזה ינתן לו?

בקיצור, אני לא רואה כל פגם בכינונה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל כל עוד שומרים על זכויותיהם הפרטיות והקהילתיות של המיעוטים שבה (שיהיו צריכים, אמנם, לסבול חיים כמיעוט תרבותי ולאומי, וללא ספק יהיו אינטרסים שונים שלהם שיפגעו). המתנגדים לכך אמורים להתעקש שאסור שלמדינות לאום יהיה אופי דתי מסויים, גם אם במקרה הדת הזאת מהווה את תרבותו וזהותו של הלאום המדובר. כלומר בשם ההפרדה בין דת למדינה אמורים לאומים שבמקרה יש להם גם דת מאפיינת (כמו העם הטיבטי, ההודי, הארמני או היהודי) לוותר על תרבותם ולכונן מדינה חסרת זהות לאומית ספציפית. הרעיון הזה לא רק בלתי ריאלי לחלוטין, אלא בעיני כאמור גם לא רצוי, שכן תרבויות שונות ודתות שונות שומרות על החברה, מעשירות את העולם ותורמות לאנושות. עולם ללא מדינה בודהיסטית-טיבטית הוא עולם עני יותר.

ולבסוף, נדמה לי שהיציאה כנגד רעיון המדינה היהודית מגיע לרוב לא רק מרצון (צודק מאוד) להגן על זכויותיהם של מיעוטים שונים, אלא גם מרצון לחלן את המרחב הציבורי, להסיר ממנו כל סממן דתי, ואולי אף להפוך את מדינת ישראל לדמוקרטיה אירופאית חסרת ייחוד אתני-דתי-תרבותי. זו עמדה לגיטימית ואפשר לדון ביתרונותיה וחסרונותיה, אבל כדי לדון באלו יש להציג אותה בשמה. לא הוגן להסוות עמדה שכזאת תחת הדאגה, הראויה מאוד כשלעצמה, להגנה על זכויות מיעוט. לא הוגן גם לתמוך בזכותם של ההודים או הטיבטים לשמר את תרבותם-דתם ולהתנגד לזכותם של היהודים לעשות כן.

:

פורסם באתר אבי חי

36 תגובות

  1. טוב ויפה, אבל מה ההכרה של הפלסטינאים )או ההודים, הארמנים והטיבטים לצורך העניין( באופיה הלאומי של ישראל רלוונטית לחקיקה ומדיניות בתוך הארץ?

    אהבתי

  2. בלי קשר לעמדתי בשאלת אופייה הראוי והרצוי של המדינה, מי שקורא את הרשימה עשוי לחשוב: א. שכרגע מדינת ישראל היא מדינה ללא כל סממן יהודי ויש לכונן אותה כמדינה יהודית; ו-ב. שמה שמונע את כינונה ככזו הוא הסכמה פלסטינית. בקיצור, מה הקשר בין אופיה של המדינה לבין הסכמים עם מדינות/יישויות אחרות ומדוע אנחנו זקוקים דווקא להכרתו של אבו-מאזן במדינת ישראל כמדינה יהודית, ולא להכרתן של שוודיה וטג'יקיסטן, למשל?

    אהבתי

    1. כמעט כתבתי תגובה, אבל החלטתי לבדוק קודם, שהרי לא ייתכן שאף אחד לא שם לב…
      תומר, תתקן מהר. זה צורם.

      חוץ מזה, מאמר מעניין ומעורר מחשבה. אודה שלא חשבתי על הנושא מהזוית הזאת.

      אהבתי

  3. אבל תומר, כבר יש! אם מכירים בישראל, על המגן דוד בדגלה והמנורה בסמלה הרשמי ועומדים יפה בנימוס כשמנגנים את התקווה, מה עוד צריך? הליכה לקנוסה? "אני מכיר בישראל כמדינת לאום יהודית לנצח נצחים לא משנה אם היא תרצה להפסיק יום אחד להיות כזו"? הרי אתה מבין שהסאבטקסט מאחורי הדרישה הזו הוא "אני מכיר בזכותה לשמור את ה-20-25% הלא-יהודים שלה כאזרחים סוג ב', שמותר להזיז אותם מתי שבא ל"שמירה על אדמות הלאום" (שהם לא שייכים אליו):-)

    אהבתי

    1. אני לא חושב שזה הסאבטקטס היחיד האפשרי, וניסיתי להראות שיש סאבטקסט אחר. בנוסף, צריך להבין למה לפלסטינים יש בעיה עם הדרישה הזאת, וזה לא רק בגלל אחיהם בישראל.

      אהבתי

    2. מאיפה הקביעה הנחרצת מהו הסאבטקסט מאחורי דרישה כזו או אחרת? לדעתי סביר יותר שמדובר בשם קוד לוויתור על התביעה לשיבת פליטים פלסטינים לתחומי ישראל. (ברור שלא ניתן לקלוט את כולם או את רובם מבלי שתתערער דמותה של המדינה).

      הסכם אילון-נוסייבה, שזכה לתמיכת של מאות אלפי ישראלים ופלסטינים, קובע בתחילתו כי "הבסיס להסכם הוא עקרון 'שתי המדינות לשני עמים': על פי ההסכם, ישראל היא המדינה היחידה של העם היהודי ופלסטין היא המדינה היחידה של העם הפלסטיני." ובנושא הפליטים, במפורש: "הפליטים הפלסטינים יחזרו רק למדינת פלסטין והפליטים היהודים יחזרו רק למדינת ישראל. ".

      אהבתי

    3. יפה דמגוג קטן שלי! מדינת לאום =שווה אפליה של כל השאר. מעניין מאיזה לקסיקון מרקסיסטי שלפת את זה. האם תאמר זאת גם במדינות הלאום האירופאיות?. מדינת לאום פירושה שלאום ספציפי מממש בתוכה את שאיפותיו הלאומיות. ואם היא דמוקרטית אז אין פגיעה בזכויות האזרח או האדם של המיעוטים.

      אהבתי

  4. 1. מה שהעירו לפני.
    2. נראה לי – וזה נכון גלובאלית – שדווקא אותם פוליטיקאים שמעודדים דורסנות קפיטליסטית חסרת מעצורים, הם בדיוק אותם פוליטיקאים שמעודדים פרטיקולריזם אתני.
    זה נכון בעוד ארצות (ארדואן, למשל, הוא ניאו-ליברל בדיוק כמו ביבי),

    אהבתי

  5. תומר – זה שיש הגיון בהכרה פלסטינית שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי זה בהחלט נכון. זה גם רצוי. אבל לא ברור האם אתה חושב שנכון להתנות את סיום הכיבוש ו/או את ההסדר המדיני בכך שתהיה הכרה כזו.

    אהבתי

  6. גם אני בעד מדינה יהודית -דמוקראטית, במשמעות של מדינה של העם היהודי בעלת שלטון דמוקראטי, הכולל גם ערכים אלה. אלא שהגדרה עצמית היא בדיוק ההיפך מהדרישה מצד האחר להכיר בהגדרתי העצמית. לדעתי, דרישה זאת נועדה להכשיל את ההסכם , כיוון שהיא תובעת ממנהיג שהוא מוסלמי להכיר במדינה שהייתה כבושה על ידי האסלם, כמדינה יהודית, מה שאינו ניתן לפי האיסלם.

    אהבתי

    1. הכרה במדינת ישראל פירושה סיום הסכסוך. פשוט כך. הרי כל הסכסוך מתחיל ונגמר בהשלמה שיש כאן מדינה עבור היהודים. אם לדעתך האיסלם לא מוכן להכיר לקיומנו במרחב, משמע שהסכסוך לא יסתיים ויהי מה.

      אהבתי

      1. אם כך, מדוע ביבי אינו מסתפק במילים 'מדינת ישראל',אלא דווקא מדינה יהודית? יש מקרים בהם נחוצה אי בהירות מושגית. לדוגמא במגילת העצמאות בחרו בכוונה במילים 'צור ישראל' הניתנת לפירוש הן דתי והן חילוני וכך יצרו הסכמה, לעומת הדרישה הדתית שייכתב 'צור ישראל וגואלו'. והניסוחים בשני המקרים מקבילים, בבחינת כל המוסיף – גורע.

        אהבתי

        1. 1. העוינות החלה עוד לפני שהייתה מדינה.
          2. במחנה פנימה יש מקום לאי בהירות מושגית. אך כלפי הערבים שתרבותם תרבות של שקר (ראה ערך צאצאי הכנענים) חייבים לקבוע במסמרות במה מדובר, והאם הסכסוך יסתיים.

          אהבתי

    2. מדהים אותי כל פעם מחדש כיצד אנו ממהרים להכפיף את מסגרת השיח ביננו לבין הפלסטינים לחוקי האסלאם:
      "…כיוון שהיא תובעת ממנהיג שהוא מוסלמי להכיר במדינה שהייתה כבושה על ידי האסלם, כמדינה יהודית, מה שאינו ניתן לפי האיסלם.". היא גם תובעת ממנהיג יהודי להכיר במדינה שהייתה שייכת לעם היהודי בשלב כזה או אחר בהיסטוריה, כמדינה מוסלמית, מה שאינו ניתן לפי היהדות. זו נבלה וזו טרפה. הסכם צריך להיות מנוסח במסגרת שבה מנוסחים הסכמים בחברה מתוקנת (רמז: לא מסגרת דתית). כפי שנטען כבר פעמים רבות, האסלאם גם מקבל את אפשרות חתימת הסכם עכשיו כחלק מן התכנית הכוללת לבטלו בהמשך (ראה נאום עראפאת), אז מה? נקבל גם את זה? מזל שנו לא בסכסוך עם העיראקים, אז היה כפוף ההסכם לחוקי חמורבי, או עם ההודים, אז היה כפוף ההסכם למסגרתם של חוקי מאנו….או שמא זה היה עדיף?!

      אהבתי

  7. תומר שלום,
    בכל פעם שאתה אומר ״יהודי״ בהקשר של מדינת ישראל, אתה מתייחס להגדרה צרה ביותר שהיהדות האורתודוכסית ניכסה וכפועל יוצא לא מכירה במליוני יהודים. אתה גם מתעלם ממידת ההשחתה של הדת כאשר היא תחומה בסמכויות ממשלתיות. מה שמוביל לתוצאה ההסטורית העצובה: הרוח היהודית פרחה תחת שילטון זר, ותחת שילטון יהודי יש תופעות מכוערות כמו פלגים משיחיים טרוריסטיים.
    ישראל נועדה להיות בית לעם היהודי, לא אפוטרופסית של היהדות. הציונות היא חילונית במהותה. מה שעצוב עוד יותר, זה שכל עוד אין הפרדה בין דת למדינה, יהודים בישראל לא זכאים לחופש פולחן כמו במדינות אחרות.
    כפי שהבנתי, המאמר שלך מדבר על חשש מהתייוונות מודרנית. התייוונות מודרנית זו תופעה שכבר החלה עם הפרטת המשק ערב עליית בגין לשלטון.
    החשש שלך מ״להסיר ממנו כל סממן דתי, ואולי אף להפוך את מדינת ישראל לדמוקרטיה אירופאית חסרת ייחוד אתני-דתי-תרבותי״, הוא חשש בדוי, משום שאין דבר כזה דמוקרטיה אירופאית חסרת ייחוד אתני-דתי-תרבותי. אפילו צרפת שנושאת את דגל החילוניות בגאווה, משמרת את הסממנים הקתוליים בתרבותה.

    אהבתי

    1. מחזקת ומוסיפה: מציק לי ש"מיעוטים" הם "לא יהודים" בשעה שאני ואחרים כמוני נאלצים לסבול מכפייה דתית. מה התועלת במדינת לאום יהודית שאינה מדינת לאום אלא מדינת דת? היהודים נרדפו בגולה כי לא נתנו להם לחיות לפי אמונתם, וכאן מחייבים אותי לחיות לפי אמונתם של יהודים אחרים, שהיא אינה יהדותי. כופים עליי צורה מסוימת שבה אני חייבת לחיות את חיי, זו אינה דמוקרטיה.

      המרחב הציבורי לא צריך לעבור "חילון" כי מרחב ציבורי לא אמור להיות דתי מלכתחילה, אלא עבור אנשים שבחרו לגור במרחב ציבורי דתי מובהק מבחירתם החופשית. דת היא בחירה אישית של כל אדם ולא כפייה ציבורית. בפועל אני מרגישה ש"לא סופרים אותי" במדינה שלי, שוללים ממני זכויות אזרח בסיסיות ואני אזרחית סוג ב' במדינה שלי.

      אהבתי

  8. מזכיר לי משהו בנוגע לצרפת בתום המהפכה שלה. מדינה אזרחית, אך עדיין חוגגים את החגים הנוצריים ושומרים על לוח השנה הקתולי. אני חושבת שגם אצלנו אפשר לעשות דבר דומה. בלי כפיה דתית, אך ימי החג היהודיים יהיו החגים העיקריים וגם המדינה תטפח את התרבות והמורשת היהודית. אין בכך כל דבר רע (בתנאי שיהיה לא רק חופש-דת אלא גם חופש מהדת ו"צדיק באמונתו יחיה").

    נ"ב: אגב, זו לא אני בתמונה, זה בגלל "חג הפייסבוק" של החלפת תמונות

    אהבתי

  9. כמו שכבר כתבו רבים וטובים לפני, יש כאן חיבור של דברים שאינם קשורים. זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית – מבחינה דמוקרטית ומבחינה אתנית, היא עניין אחד (שלגביו אני די מזדהה עם הדברים). והכרתה של הרש"פ במדינת ישראל כמדינה יהודית היא עניין אחר. דווקאי משהו (שמטרתו לתקוע טריז במו"מ). סירובה של הרש"פ הוא לא עניין של התנגדות לקיומה של ישות יהודית טריטוריאלית, אלא מאבק על מולדת, נרטיב ומסורת. כריכת שניהם יחד היא לדעתי טעות.

    אהבתי

  10. "נתינת ביטוי במרחב הציבורי לדת ותרבות", זה בדיוק האיזון הבלתי אפשרי שעליו אני מייחל, להעניק צביון יהודי ועדיין לשמור על מלא חופש הבחירה של הפרט. הבעיה מתחילה כשמנסים לפרוט את הדברים, כי מה יותר "יהודי" מהצביון המיוחד של יום השבת, אבל כיצד ניתן לשמור על צביונה המיוחד של השבת כאשר הקפיטליזם דורש להשאיר את השוק פעיל.

    אהבתי

    1. איך ניתן "לשמור על צביונה המיוחד של השבת" ו"עדיין לשמור על מלא חופש הבחירה של הפרט"?
      במציאות פרטים רבים בוחרים לא לשמור שבת, ולכן אתה כופה עליהם לשמור על צביונה המיוחד של השבת… זה אינו "חופש". חופש בחירה של הפרט אומר שמי שרוצה לשמור שבת ישמור, מי שלא לא, ומי שכואב לו שאחרים לא שומרים שבת יחיה באזור שבו כולם שומרים (ואז אין בעיה, כולם בוחרים לשמור) ולא יכפה את רצונו על אחרים שלא מעוניינים בכך, או לחלופין, ילמד לחיות עם העובדה שאחרים בוחרים אחרת ממנו, וזה החופש שלהם, עם כל הכאב והצער בדבר.

      אהבתי

      1. כנראה פספסת את הנחת היסוד של התגובה, שהיא מבוססת על אחד ממשפטי המפתח במאמר "נתינת ביטוי במרחב הציבורי לדת ותרבות".
        אבל התגובה שלך בדיוק מצביעה על האיזון הבלתי אפשרי עליו התכוונתי בתגובה.

        אהבתי

  11. מאמר מעניין. כמה שאלות:
    1. הבאת נימוקים למה אתה בעד הגדרת ישראל כ״מדינה יהודית״ (ולא ״מדינת הלאום של העם היהודי״- שזה לא אותו דבר). אבל לא נימקת איך זה קשור לסכסוך הישראלי-פלשתיני ומדוע זהו תנאי הכרחי לסיומו?
    2. כמו שרמזתי, צמד המלים ״מדינה יהודית״ תמיד ייתן לגיטימציה לגורמים חרדים ודתיים אורתודוכסיים למשוך עוד ועוד, בצעדים עקביים וזוחלים, לעבר מדינת הלכה גזענית, חשוכה, אתנוצנטרית, שובינסיטית, הומופובית, אי-רציונלית, קנאית, אנטי-מדעית, אנטי-ליברלית, אנטי-מערבית, אנטי-שוויונית ולעתים משיחית. למעשה, התהליך הזה מתרחש כבר כיום. כי מה לעשות, ורבים, רבים מדי, מהטקסטים היהודיים – התורה, ההלכה, התלמוד (ופרשניהם ומלמדיהם במסגרות הדתיות השונות) – מפוצצים בתוכן שבהכרח מוביל לתפיסת העולם שציינתי. במבחן התוצאה, דתיים ״כמוך״ – ליברלים וסובלניים, שאינם מפחדים מהמודרנה ומהמדע, מתונים מדינית, שבעד פלורליזם דתי – הם מיעוט שבמיעוט (מיעוט פעמיים: בעולם הדתי וגם החילוני) – ולא במקרה, משום שכדי להיות במצב כזה, צריך להיות במצב תודעתי וערכי שמכיל יותר מדי סתירות והתעלמות מהמציאות, ולמצוא לכך צעדוקים.
    3. מדוע אתה סבור שרק דרך הדת היהודית ניתן למצוא ייחוד תרבותי פרטיקולרי למדינת ישראל? האם איטליה לא מספיק שונה מספרד וצרפת? האם הולנד לא מספיק שונה תרבותית מגרמניה ובריטניה? למה צריך בכלל לערב את הדת, שנזקה רב בהרבה מתועלתה?
    4. האם אכן כל ביטויי ה״מערביזציה״ של הודו הם שליליים? האם לא יצאו מאות מיליונים מעוני משפיל ומצמית והצטרפו למעמד הביניים? האם כבוד האדם לא השתפר? האם לא נוצרו יותר אפשרויות ויותר זכויות, ויותר ליותר בני אדם לאורך יותר זמן בהודו? האם מספר האנאלפבתים לא פחת? האם זהות תרבותית ייחודית ״שווה״ את העוני והבורות שלא פעם נלווים אליה?

    אהבתי

    1. נכון, לא התייחסתי לכל העניינים, ואתה מבין שאי אפשר לכתוב על הכל.
      אענה בקצרה על טענותיך: אני חושב שאי אפשר למצוא ליהודים ייחוד תרבותי שאינו יהודי. נראה לי האמת שזה די ברור, אבל אומר שמדובר בתרבות שנמצאת בכל מקום, מההיסטוריה שלנו, דרך השפה שאנחנו דוברים, ועד לתקוות שרוב האוכלוסייה שותפה להם. לדעתי פשוט לא ריאלי לחשוב על תרבות אחרת. וכפי שכתבתי, ממילא זאת תהיה התעלמות לא הוגנת מרצונו של הרוב. השאלה לכן היא לא האם אפשר להימנע מזה, אלא איך אפשר לעשות את זה בלי להפוך לאתנוצנטריים וכו'. זאת השאלה היחידה לטעמי.

      לגבי הודו, ודאי שלא כל ביטויי המערביזציה הם שליליים. אין שום ספק. דמוקרטיה, פמיניזם, ביטול הקאסטות – כל אלה טובים מאוד מאוד. השאלה היא כמו תמיד מידה ואיזון.

      אהבתי

      1. תודה על התגובה. אבל אני לא מבין מה הטעם בלקרוא לזה "תרבות יהודית", אם פלוני אינו מנהל את חייו על פי מצוות הדת היהודית, אינו מקשיב לכהני-דתי יהודיים, אינו מתפלל לאל היהודי, ומציין באופן מאוד סלקטיבי חלק מהמיתוסים המכוננים והחגים של הדת היהודית. לגבי השפה, עברית אינה שפה יהודית – היא שפה עברית. כך גם השירים, הספרים, הצגות התיאטרון, תכניות הטלויזיה והסרטים בעברית. כל אלו אינם יצירה "יהודית", כי אם יצירה עברית-ישראלית המבוצעת על ידי יהודים בישראל. כמו כן, לא ברור לי גם איך אפשר להגיע למצב בו "המרחב הציבורי" הוא ברוח היהדות, מבלי להגיע לכפייה דתית.

        אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s