מבוא קצר לנאו-חסידות, מראשית התופעה ועד ימינו

יותר ממאתיים וחמישים שנה אחרי לידתה תחת שמי פודוליה הרחבים, תנועת החסידות עדיין מהווה את המקור העשיר ביותר לכל ניסיון יהודי לתחייה רוחנית. בניגוד לקבלה הלוריאנית, שתמונת המציאות שלה התבססה על תפיסה היררכית של "עולמות" הקשורים ביניהם ועל ניסיון להשפיע על העליונים דרך פעולה בתחתונים, החסידות התמקדה בפרט ובחייו הנפשיים. אין זה פלא, אם כן, שעבור אינדיבידואלים מודרניים, הרחוקים ממטאפיזיקה ותיאוסופיה, היא מתאימה הרבה יותר כמקור לדליית משאבים רוחניים.

בהתאם לכך מאז תחילת המאה העשרים אנחנו יכולים למצוא יסודות משמעותיים מתוך תנועת החסידות המשמשים, תוך עיצובם מחדש, ביצירותיהם של מרבית ההוגים היהודיים, בין אם אלו שומרי מצוות ובין אם לא. זוהי, אם תרצו, נאו-חסידות, שנגדיר כתופעה תרבותית שמתאפיינת בכוונה המודעת לינוק השראה, כלים והון תרבותי מטקסטים ומנהגים חסידיים מוקדמים על מנת להביא להתעוררות רוחנית בהווה.

ניצנים ראשונים

מרטין בוברנאו-חסידות הופיעה לראשונה בתחילת המאה העשרים. בהיענותו למה שתפש כצמא רוחני ואידיאולוגי של האליטה היהודית באירופה, כתב מרטין בובר את ספרו 'אגדת הבעל שם' (1908). תוך הצגת הסיפורים המעובדים של הצדיקים החסידיים, ביקש בובר להביא להתעוררות רוחנית ביהדות האירופאית, כשהוא מכריז במפורש כי "התורות החסידיות הן בשורה של לידה מחדש. לא תיתכן התחדשות יהודית שלא מכילה בתוכה את יסודות החסידות."

בובר עיצב את האבטיפוס הנאו-חסידי: הוא מתח ביקורת חריפה על החסידות של זמנו (הוא כינה אותה "רקובה"), ומנגד תיאר בצורה אידיאלית – אולי אידיאלית מדי – את ראשית תנועת החסידות, במאה ה-18, כתקופה של רוחניות אותנטית ויצירתיות שופעת. יותר מכך: עבור בובר החסידות במהותה היתה תנועה פורצת גדרות וגבולות, תנועה שאפשר לשאוב ממנה השראה לדתיות יהודית שאינה כוללת שמירה על ההלכה. כאן האופי המודרני של החסידות מאפשר לתפוס אותה כדרך רוחנית יותר מאשר מסגרת דתית קולקטיבית.

לאחר בובר, ובניגוד לגרסה האנטינומית שלו למסורת היהודית, הציגו מנחם עקשטיין, קלונימוס קלמיש שפירא (האדמו"ר מפיאסצנה) והלל צייטלין את תשובתם שלהם למה שהם תפסו כדלדולה של הרוח ביהדות. שלושתם, דרך ערוצים שונים של התפתחות, ביקשו להחיות את החסידות האורתודוקסית, שומרת המצוות, ולהציל אותה ממה שלדעתם היה צל חיוור של תהילת עברה. מנהיגים רוחניים אלה הסכימו עם בובר שהיהדות זקוקה לריענון רוחני, הסכימו גם שהמרענן הרשמי הוא החסידות, אולם חלקו עליו בכל הנוגע למעמד ההלכה: עבורם החסידות לא אמורה לאפשר לנו יהדות ללא הלכה, אלא אדרבה – להחיות את שמירת המצוות.

האדמו"ר מפיאסצנההאדמו"ר מפיאסצנה, למשל, דיבר על כך שיש לחזור אל "החסידות האמיתית", שבשונה מהחסידות שמצא סביבו בפולין של שנות העשרים היתה "לבביית ונפשיית", ולא יבשושית וקרה. הוא יזם הקמתן של חבורות רוחניות שיתרגלו יחד פרקטיקות של דמיון מודרך ומדיטציה אינטרוספקטיבית אותם פיתח. במקביל אליו קידם מנחם עקשטיין בספרו 'תנאי הנפש להשגת החסידות' תפיסה על פיה "תכלית החסידות" היא "הכרה בטוחה ופנימית", דהיינו מסע רוחני שבמסגרתו החסיד מגיע מתוך עצמו לראייה של האלוהות הממלאת את העולם. באשר להלל צייטלין, הוא דיבר על "מהפכה רוחנית", ואימץ, אחרי שנים בהן לא שמר מצוות, את החסידות כתרופה משיחית לחברה שנקרעה לגזרים על ידי מלחמה.

דוגמאות גלעיניות אלה לתופעה מחזיקות בתוכן את שני הזרמים המקבילים של הנאו-חסידות לאורך ההיסטוריה של התפתחותה. מחד נראה יהודים שאינם שומרי מצוות הנחושים להביא להתחדשות רוחנית אשר במסגרתה הפרט יתקן את נפשו, ובמקרים אחדים אף הקהילה כולה תעבור תהליך של הרמוניזציה. נאו-חסידות אנטינומית זו תפרש את המקורות החסידיים בצורה שתיתן לגיטימציה לרוחניות בעלת אופי אישי ופסיכולוגי, אשר לא רק שלא תטריד עצמה בסמכות ההטרונומיה של ההלכה או בזו של הרבנים, אלא אף תתנגד להן באופן מפורש, בראייתה אותם כ"יבשים", "ארכאים" או "רודניים".

מאידך גיסא נפגוש רבנים ומנהיגים רוחניים אורתודוקסים, אשר בהכירם בכך שצורות הפולחן המסורתיות אינן מפתות חלקים גדולים מהאוכלוסייה היהודית המודרנית, יבקשו להעשיר את חיי הדת על ידי גיוס תנופה ותחכום ממקורות החסידות בתחילתה. אלה לעיתים קרובות גם יעצבו את התורות הרוחניות שיציעו בעזרת ידע שהם רכשו ממקורות לא-יהודיים, מדעיים או רוחניים, או אף יעטרו את מה שהם מציעים בלא יותר מאשר כותרת של פרקטיקה מיסטית מסורתית (למשל, "התבודדות"), בעוד שאת התוכן שלה הם יחליפו במתודה פופולרית מתוך ההיצע הרחב של רוחניות הניו-אייג'.

פריחה ושגשוג

לפני שנמשיך אל התפתחותם במחצית השנייה של המאה העשרים, הייתי רוצה לעמוד על המהות המשותפת של הנאו-חסידות, מהות שנמשכת דרך שני זרמים אלה, מתחילת התופעה ועד ימינו. בפשטות, לכל צורות הנאו-חסידות יש לוז מהותי משותף: כולן מנויות על תפיסה מודרנית מאוד של הדת, כזו שניתן לאתר את שורשיה בעבודותיו של וויליאם ג'יימס (או רחוק יותר בעבר, של פרידריך שליירמאכר). תפיסה זו מציבה את החוויה הדתית כלבה הפועם של הדת, ואת חיי הנפש של המאמין כמוקד העליון של הדרמה הדתית.

בהמשך לכך ניתן לראות ששני הזרמים של הנאו-חסידות ידגישו את מערכת היחסים האישית והאינטימית עם האלוהות, ועבור שניהם הפרט הנאמן לעצמו, המתרגש, האותנטי והאקספרסיבי הוא האידיאל-טיפוס של האינדיבידואל הדתי. אנו חוזים, אם כן, בשני המקרים, באימוצו של המפנה שביצעה כבר החסידות מן התיאוצנטרי אל האנתרופוצנטרי ומן ההיסטורי אל הפסיכולוגי, וכל זאת כחלק מהמיקוד המודרני באינדיבידואל.

למרות שהנאו-חסידות החלה בראשית המאה העשרים, רק מאז שנות החמישים, אחרי ההתאוששות הקולקטיבית ממוראות מלחמת העולם השנייה, נראו הניצנים הראשונים של עניין פופולרי ברוחניות בקהילות יהודיות. על אדמת ארצות הברית השלווה והפורייה פיתחו רבנים והוגים כאברהם יהושע השל, מנחם מנדל שניאורסון, זלמן שחטר-שלומי, שלמה קרליבך, ארתור גרין, ארתור ווסקו, אריה קפלן ואחרים את הפרשנות האישית שלהם לחסידות, ובכך סללו נתיבים חדשים ליצירה ולשימוש באוצרות החסידות בהווה.

ר' זלמן שחטר-שלומיגל זה של נאו-חסידות, עשיר ורחב הרבה יותר של מהראשון, מתאפיין בהעמדתן של קהילות ותנועות שלמות השמות במרכז חייהן מוטיבים נאו-חסידיים. כך למשל, תנועות ה- Chavurah וה Jewish Renewalבארה"ב מייצגות את הפלג האנטינומי של הנאו-חסידות, ומבקשות להחיות את הרוחניות היהודית שלהם בעזרת אוצרות חסידיים. ר' זלמן שחטר-שלומי הוא המנהיג הבולט ביותר של הזרם הזה, ומביא ידע נרחב של הרוח והפרקטיקה החסידית, יחד עם נכונות מוצהרת ללמוד מדרכים רוחניות אחרות (בעיקר בודהיסטיות וסופיות). היהדות הניו-אייג'ית האמריקאית, שמכונה לעיתים "אגף המחקר ופיתוח" של היהדות, צובעת את החברה היהודית בארה"ב, והשפעתן רחבת היקף גם בקהילות שאינן רואות עצמם קשורות קשר כלשהו לתופעה.

גם חב"ד הציגה נאו-חסידות משל עצמה, כאשר פיתחה, תחת הנהגת הרבי מליובאוויטש, את מוסד ה"שלוחים" שמטרתו קירוב והחזרה בתשובה של יהודים חילונים (ובסופו של דבר, הבאת המשיח). חב"ד משתמשת בגמישות ובשמחה החסידית על מנת להוות מעין גשר בין העולם החרדי לזה החילוני, וכדי לחזק את עולם ההלכה בכלל ואת המנהגים החסידיים של חב"ד בפרט.

ורייציות ישראליות

מאז שנות התשעים אנו עדים לתחייה מרשימה של זרמי ברסלב (או, ליתר דיוק, נאו-ברסלב) בעיקר בישראל, כאשר דמויות מרכזיות כגון עופר גיסין, ארז משה דורון, ישראל יצחק בזאנסון ושלום ארוש הופכות בעזרת אלפי תלמידיהן את מרבית חסידות ברסלב לכזו המורכבת מבעלי תשובה. דמויות אלה, פעמים רבות יותר מורים רוחניים מאשר רבנים, מציעים סוגים חדשים של קהילה, פולחן ואף "מדיטציה" (המונח בו משתמשים בזאנסון ודורון), תוך עיבוד תורותיו של ר' נחמן על מנת להתאימה לטעמים העכשוויים. פרץ יצירתי של אמנות הוא חלק מהתופעה בישראל, כאשר זמרים, מוזיקאים ומשוררים המזוהים עם ברסלב מושכים קהל רב ועניין תקשורתי ער, והופכים רעיונות נאו-חסידיים לנפוצים.

בישראל נמצא גם גרסה לאומנית ואתנוצנטרית של נאו-חסידות. הרב יצחק גינזבורג, שלו תלמידים ומעריצים רבים בין הקהילה החיה במרחב הלימינלי של מפעל ההתנחלויות והמכונה "נוער הגבעות", מציג פרשנות רדיקלית של התורה המיסטית של חסידות חב"ד, המבוססת על אתוס רומנטי ואקספרסיביסטי, ועושה שימוש מתוחכם ביסודות קבליים וחסידיים בכדי להתוות מודל אורגני ומלוכני של האתנוס, המונהג על ידי המשיח והנענה לחוקי התורה (על פי פרשנותו של גינזבורג). צעירים הרואים בו רועה רוחני מטפחים נאו-חסידות המציגה קרבה אל הטבע, שאיפה ליצירתיות וביטוי אישי, והמקדמת שוביניזם לאומי וגזענות. החיפוש אחר אותנטיות לעיתים מוביל את חבריה אף לפעולות אלימות בשם ערכים אטביסטיים ושבטיים כנקמה וקשרי דם.

לסיכום, ניתן לטעון שתנועת החסידות מספקת משאבים רוחניים לחלק גדול מהתחייה הרוחנית היהודית של זמננו. אם ניקח מצב זה כמובן מאליו לא נוכל להבין מה היה חסר בקבלה הלוריאנית, בתנועת המוסר ואפילו בהלכה שלא אפשר לשדות התרבותיים האלה לתפוס את אותו מקום. כפי שכתבתי לעיל, אופייה המודרני, שכולל דגש על הפרט ועל חייו הנפשיים, אחראי ללא ספק לעדיפות של החסידות על זרמים יהודיים אחרים אלה של המסורת היהודית בכל הנוגע להעשרת חיי יהודים בהווה. מצד שני, כפי שראינו, בדיוק הממשק בין החסידות לבין אותם זרמים אחרים, השונים ממנה באופיים, מאפשר כיום עושר וגיוון בין זרמים שונים של נאו-חסידות.

:

פורסם בשני חלקים (א, ב) באתר אבי חי.

20 תגובות

  1. ואיך שכחת את קהילת בית ישראל בשכונת גילה בירושלים. הניסיון החסידי-ציוני הכי מעניין שיש היום.

    אהבתי

  2. חברים, הבה נפרגן ונכתוב ״ברצוני להוסיף ש״ במקום ״איך שכחת את״, שכן הכותב – כפרה עליו – לא עובד אצלנו, ויש בביטוי ״איך שכחת״ משום טרוניה שאינה במקומה, בוודאי בפוסט שאינו מתיימר להיות יותר מאשר מבוא.

    אהבתי

  3. תודה תומר על הרשימה המעניינת.
    רציתי רק לומר משהו על המשפט:
    "בפשטות, לכל צורות הנאו-חסידות יש לוז מהותי משותף: כולן מנויות על תפיסה מודרנית מאוד של הדת, כזו שניתן לאתר את שורשיה בעבודותיו של וויליאם ג'יימס (או רחוק יותר בעבר, של פרידריך שליירמאכר). תפיסה זו מציבה את החוויה הדתית כלבה הפועם של הדת, ואת חיי הנפש של המאמין כמוקד העליון של הדרמה הדתית."

    התפיסה שמציבה את החוויה הדתית כלבה הפועם של הדת, קיימת בהודו כבר 2500 שנה. אפשר לומר שמהאופנישדות וכמובן מאז הבודהה, החוויה הדתית היא השורש של המסורת ואילו התודעה האנושית והפונטציאל הגלום בה היא "מוקד עליון של הדרמה". בטח ובטח באופן שבו הדברים מוצגים בטקסטים הבודהיסטיים השונים (גם אם מבחינה פרקטית זה התגלם רק בקומץ מתרגלים).

    אהבתי

    1. קרן, עד כמה זאת אכן התפיסה המרכזית בדתות המזרח ועד כמה זו השלכה שלנו על ההיסטוריה הקדומה של הודו? אני לא טוען לרגע שהחוויה והאינטרוספקציה לא היו מרכזיים הרבה יותר במזרח מאשר במערב, אבל הן בבודהיזם והן בהינדואיזם החוויה אינה המסכות העליונה, אלא דברי המורה, או הוודות, או המסורת. החוויה אולי מאשרת את דברי המורה או הוודות, אבל היא לא יכולה לבטל אותם, לפחות לא ב99% מהמקרים. לא היית מסכימה?

      אהבתי

      1. האמת, לא הייתי מסכימה עם האמירה שלך, בטח ובטח אם קוראים את הטקסטים עצמם.
        יש אומנם הבדל גדול לעיתים בין מה שהטקסט אומר לבין מה שקורה בפועל (ולכן המסקנות לגבי מרכזיות החוויה של חוקר הטקסטים ושל האנתרופולוג של תרבויות בודהיסטיות תהיינה שונות).
        אולם הרטוריקה של הטקסטים הבודהיסטיים (ואני לא רוצה לדבר על כל מסורות אסיה), מאוד מאוד ברורה: החוויה היא מרכזית (אומנם לא הדבר היחיד שחשוב).

        אהבתי

        1. קרן, מרכזית בהחלט, אבל בתור מה? בתור אישור לדהרמה שלימד הבודהה או בתור מקור סמכות בפני עצמו שיכול לערער את הדהרמה שלימד הבודהה? אם נזיר יחווה משהו שלא תואם את הדהרמה, האם המורה שלו יהנהן בראשו ויאשר שנראה הוא צודק והבודהה טעה, או יאמר לו שהוא כנראה פספס את העניין ועליו להמשיך לתרגל? אני טוען שהחוויה והאינטרוספקציה אכן מרכזיות הרבה יותר מאשר במסורות המערביות ומהווה מקור חשוב של *אישור* לדהרמה, אבל אינן מהוות מקור של *סמכות אוטונומית* כפי שהן כיום ברוחניות העכשווית.

          אהבתי

          1. אני חושבת שהמהאיאנה נוצרה בדיוק מתוך התנסויות של מתרגלי מדיטציה, שהחוויות בהן הם התנסו, לאו דווקא תאמו את האופן שהדברים מנוסחים בטקסטים בודהיסטיים מוקדמים יותר.

            ההתפתחות של "מישורי בודהה" שונים (בודהה-קשטרה) לדוגמא, מישורי קיום שאליהם יכול המתרגל להגיע דרך המדיטציה ולקבל הנחיות ישירות מפיו של בודהה מסוים (תמה מרכזית בבודהיזם המהאיאני), נוצרו, לפחות על פי כמה מחוקרי המהאיאנה המוקדמת, בדיוק מתוך חוויות ישירות שלא תאמו את המסורת המוקדמת. יתכן מאוד שהמהאיאניים ראשונים, שכתבו את הסוטרות המהאיאניות המוקדמות, היו ללעג על ידי בודהיסטיים אחרים, מאחר והחוויות שלהן לא תאמו את הלימוד המסורתי באותו הזמן.

            שוב, אתה צריך לעשות הבחנה בין הרטוריקה של הרבה מאוד טקסטים בודהיסטיים, ששמים דגש מרכזי עד מאוד על החוויה הישירה כמקור סמכות מרכזי, לבין מה שאולי קורה בשטח. במציאות, הכוח הרבה פעמים היה בידיהם של דמויות סמכותיות וטקסטים מסוימים. אבל, צריך לזכור, שהמסורת הבודהיסטית התפתחה לכל מיני כיוונים בדיוק בגלל חוויות מדיטטיביות של מתרגלים שונים ומחשבות של פילוסופים בודהיסטיים שלא תאמו את המסורת המוקדמת להם.

            אהבתי

            1. אוקי, זאת כבר תיאוריה, שאי אפשר להוכיח או להפריך. אני חושב שיש בה אמת, אבל גם היא לא סותרת את מה שטענתי: באופן מוצהר ורשמי החוויה אינה מקור סמכות. הרי לא תמצאי כתבים שמדווחים: "נכון שהבודהה אמר כך וכך, אבל מצאנו בחוויותינו כך וכך, ולכן אנחנו פורצים דרך חדשה, או דומה אבל לא זהה לזו של הבודהה". תקני אותי אם אני טועה, אבל אין טקסט אחד כזה. מה שיש כמובן זה התלות בבודהה כדי לערוך שינויים שאולי מגיעים מתוך חוויות אישיות ("לזה בעצם הבודהה התכוון!!!"). כל זה שונה מהרוחניות העכשווית שבה באופן מודע ומוצהר החוויה, הנאמנות לחוויה, האותנטיות הפרטית שלי במסע הרוחני האישי שלי היא מקור סמכות עיקרי מובן מאליו. ושוב, כל זה לא בא לשלול שהיה לחוויה ולאינטרוספקציה תפקיד מרכזי הרבה הרבה יותר במזרח מאשר במערב.

              אהבתי

      2. אגב, התמצית של התפיסה הבודהיסטית שהחוויה הישירה היא היא הדבר המרכזי והחשוב בדרך לשיחרור מבוטאת בדבריו של בודהידהרמה (מאה 5-6 לספירה) שעל פי המסורת אמר:

        "מסורת מיוחדת מחוץ לכתבי הקודש
        לא מבוססת על מילים ואותיות
        מצביעה ישירות לתודעה
        מראה את הטבע האמיתי
        ומשיגה את הבודהיות."

        כמו כן, בדרשה המפורסמת בה מלמד הבודהה את תרגול תשומת הלב ("מיינדפולנס") (מה שנקרא היום ויפסנא) הבודהה פותח בהצהרה הזו, שמכוונת לתרגול שמוביל ל"היווכחות ישירה":

        "דרך זו, נזירים, היא נתיב ישיר לטיהוּר [תודעתם] של היצורים החיים, להכנעת היגוֹן והצער, לסילוּק העצב והכאב, להשגת הדרך הנכונה, ולהיווכחוּת עצמית בניבּאנה (נירואנה); היינו, ארבעת המוקדים של תשומת הלב."

        המילה sacchikiriya שתרגמתי כ"היווכחוּת עצמית", מורכבת מכינוי השם הרפלקסיבי sa "שלך", המילה akkhi "עיניי"‘ וְהמילה kiriya שמשמעה ’פעולה‘. כך, שהמילה מצביעה על כך שהמטרה העליונה היא היווכחוּת עצמית בשיחרוּר (seeing for one self).

        ועוד אפשר לציין את התפיסה של הבודהיזם המהאיאני כי הערות השלמה נובעת מראיה ישירה של הריקות (ולא ריקנות או איוּן). אתה לא אמור להסתמך רק על הכתבים או על המורים שלך (אם כי הם חשובים עד מאוד בדרך) אלא בסופו של דבר לחוות באופן ישיר את ריקותן של התופעות.

        אהבתי

        1. קרן, תודה רבה רבה על כל זה. באמת. אבל כל זה לא סותר כלל את מה שאמרתי. הרי הויכוח אינו האם יש צורך בחוויה כדי לאשר לעצמך את הדהרמה. זה ברור לי. ללא חוויה הדהרמה נשארת פריט אמונה, ולא לזה הבודהה כיוון. אבל אני טענתי שהחוויה אינה מהווה מקור של סמכות, אלא רק אישור לדהרמה.

          אהבתי

  4. פודוליה ההיסטורית מקיפה את מחוז חמליניצקי ואת מחוז ויניצה שבמערב אוקראינה של ימינו וכן חלקים מטרנסניסטריה וממולדובה. שטחו של חבל הארץ פודוליה הוא כ-40,000 קמ"ר. אתה לא עובד אצלנו, אנחנו עובדים אצלך!

    אהבתי

  5. תומר, שלום. אני חושב שאהרן מרקוס, בספרו "החסידות" שיצא ב-1901 (על פי ויקיפדיה), קדם לבובר.

    אהבתי

  6. תודה רבה תומר , על המאמר.

    יש לי שלוש הערות ברשותך, מהקלה לכבדה.
    א. לארוש ולדורון לא הייתי קורא נאו חסידים אלא פסאודו חסידים.
    ב. פרופסור פיינר , בספר "מאמרי חסידות" , טוען שישנה תנועה פונדמנטליסטית בחסידות, כלומר, במקביל לתופעות שציינת, קיים גם ציבור גדול שפונה חזרה אל המנהגים הקלאסיים של חסידות מזרח אירופה, ניתן לראות אותו לדוגמא, בחסידות קרלין הנוכחית.
    ג. את התנועה הנאו החסידית הגדולה ביותר לא הזכרת, כנראה בגלל שאין לה קשר משמעותי ליהדות או לישראל. אני מתכוון לקומונה הבינלאומית של אושו, שחברים בה מיליוני אנשים בעולם, ולפי טענת מיסדה, היא יונקת את השראתה מהחסידות הבעשט"נית, (ראה בהקדמה ל"ראשית החופש ומהותו" וכן ב"אמנות המוות" , שניהם יצאו בעברית בהוצאת "גל")

    אהבתי

    1. בצלאל שלום,
      תודה על ההערות.
      א. לא ניכנס לזה.
      ב. ודאי, עליהם אני לא מדבר כמובן. זה משהו אחר.
      ג. טוב, הייתי מצפה לראות קצת יותר השפעות ישירות אצל אושו מהבעש"ט על מנת שאוכל לכנות אותו נאו-חסיד.

      אהבתי

  7. ניתוח קצר שמסתיים עם טעם של עוד.. יש מקום להרחיב ולהתייחס אל התפתחות נאו-חסידות בציבור הדתי לאומי, תוך דגש על הרב שג"ר, ברסלב, חב"ד. יש מקום להשוואה עם חסידויות שורשיות מתוך דגש מה הן מייצגות לעומת הניאו. נראה שאתה ממשיך לאחוז בטענה "הרומנטית" על הרב גינזבורג למרות שמנוסי ערער את הוכחותיך. מדוע?

    אהבתי

  8. היי תומר,
    רשימה מרתקת, כרגיל. מכל מקום, אני הייתי מציין גם את ההתעוררות החסידית המשמעותית שיש גם בחוגי הציונות הדתית ובעולם הישיבות הדתי לאומי. אני חושב שמי שהתחיל את התופעה של החדרת רוח חסידית חדשה לדור הצעיר של הציונות הדתית הם אישים כמו הרב יהושע שפירא ומוסדות כמו ישיבת רמת גן שבהחלט היו חלוצים בהטמעה של רוח חסידית לעולם הישיבות הזה שביסודו הוא די ליטאי (ישיבת האם של הציונות הדתית-מרכז הרב, היא מאוד ליטאית ברוחה, וממשיכי דרכו האותנטיים של הרב קוק מדגישים שדרכו לא כללה "ריקודים ברסלביים"). כיום יש גם עלון בית כנסת בשם "קרוב אליך" שמוקדש ל"עבודת השם ברוח חסידית" ובעצם מאחד את הזרמים החדשים בחב"ד, ברסלב ובציונות הדתית ובעצם זה עלון נאו-חסידי לכל דבר ועניין. לא מזמן התקיים כנס "בכל לבבך" שאורגן ע"י הרב יהושע שפירא וישיבת רמת גן והוקדש לנושא של עבודת השם, שכמו שאתה ודאי יודע זה משהו שלא ממש היה קיים בציונות הדתית שהתרכזה בעיקר בנושאי שלמות הארץ, אופי מדינת ישראל אך לא בפרט. ישיבת רמת גן גם הולידה עוד ישיבות שהולכות ברוח הזו ובכלל זו תופעה שאפילו שווה אולי לכתוב עליה רשומה בפני עצמה.
    תופעה נוספת שאולי כדאי להכניס לנאו-חסידות הוא הרב עדין שטיינזלץ והמוסדות שהקים בציונות הדתית שגם הם משלבים אלמנטים חסידיים כמו התוועדויות וכד'. תופעה שלישית מענייןנת בקרב הציונות הדתית היא הרב מנחם פרומן זצ"ל שמעבר לפעילות הידועה שלו למען קידום שלום בין יהודים וערבים, גם לימד שיעורים בכתבי חסידות כמו ברסלב וכד', ערך טישים והתוועדיות , שילב בהתנהלותו הרבה שירה וריקודים ואפילו הופעתו החיצונית היתה מאוד חסידית.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s