יום כיפור תש"ב, גטו ורשה

[סבתא שלי, סטפניה, גדלה בורשה ובזמן המלחמה הגיעה לגטו ורשה עם הוריה. את הסיפור הבא היא סיפרה לי כמה פעמים, ובהזדמנות אחת הקלטתי אותה. יש בסיפור הקצרצר הזה משהו כל כך שלם עד שנדמה שהוא בדיוני, אבל, כאמור, מדובר בעדות מפורשת שלה, מקרה שעל פי זכרונה אירע ביום כיפור 1941, כלומר י' בתשרי תש"ב, 21.9.41, בדיוק שנה אחרי הקמתו של הגטו. השארתי את הסיפור במילותיה. בהמשך היא תצליח לברוח עם אמהּ מהגטו דרך הביוב ותמצא מחסה אצל יהודיה פולניה שהתחתנה עם נוצרי והתנצרה. אותה אשה עזרה לכמה וכמה יהודים כתחנת מסתור ומעבר בזמן הכיבוש הגרמני, וסופה שהוצאה להורג על ידי הגרמנים. סבתי הצליחה בסופו של דבר לשרוד יחד עם אמה ולהגיע ארצה.]

זה היה ביום כיפור. ידענו שהגרמנים אהבו בחגים במיוחד לעשות איזה הפתעה: איזו אקציה, לתפוס זקֵנים עם זקָנים ולגלוח אותם – במיוחד בחגים. והסיפור הזה היה ביום כיפור, ואנחנו ישבנו בבית החרושת שם תפרנו מדים לצבא הגרמני (אז כבר מדים חמים לחורף). אז ישבנו שם ואנשים לא אכלו כי זה היה יום כיפור, והפעם החלטתי גם אני לצום, סתם היה לי מצב רוח כזה והחלטתי לצום. וכעבור זמן קצר באו הדירקציה של הבית חרושת והם היו מורכבים מיהודי, פולני וגרמני (שהיה בעל דרגות). הם באו עם מגפון והודיעו. צד אחד של הבניין היה בית חרושת וצד השני היה ספריה לפני המלחמה אבל היא היתה סגורה והספרים היו מפוזרים בפנים. אז בבית חרושת הם הודיעו שבבית החרושת שלנו אין מספיק מקומות עבודה ולא כולם יכולים להישאר ולעבוד, אבל הם דאגו לנו והם סידרו שמי שלא יכול להישאר כאן יהיה לו מקום בבית חרושת אחר (לא ידוע איפה). אמרו לנו לצאת לרחבה שלפני בית חרושת והם יקריאו רשימה ומי שלא ברשימה יחזור לבית החרושת ואת היתר יקחו לבית החרושת האחר.
ההורים שלי (אחי היה בישראל) כבר רצו ללכת, אבל אני אמרתי שלא כדאי, אז עלינו למעלה איפה שהיתה הספריה, ושמה על הגג היו חלונות קטנים ויכלנו להביט דרכם מה קורה עם האנשים ברחבה למטה. ובאמת ראינו שהקבוצה שנבחרה עומדת בצד והקבוצה שנותרה חוזרת לבית החרושת ואלו שנשארו, מהכניסה של הבית נכנס משאית עם הרבה חיילים גרמנים, והם ירדו מהרכב והקיפו את הקבוצה, ולקחו אותם לתוך הרכב, ונסעו איתם. אמרתי לאמא: זה לא לשום בית חרושת, זה לרכבת. אנחנו חיפשנו איך נרד, אולי ממקום אחר, כי היינו צריכים לחזור לבית החרושת (לא ידענו כמובן אם אנחנו ברשימה או לא). חיפשנו איזו דלת לרדת או משהו ולא מצאנו. הקבוצה שנשארה חזרה לבית החרושת והרחבה היתה ריקה. לי היתה הרגשה שמישהו עשה לנו משהו – לא מישהו, אלוהים עשה לנו משהו רע. יום כיפור ואנחנו רוצים לצום ולתת לאלוהים את הכבוד… פתאום בפינה ראיתי בצל אדום וגדול, יפה. תפסתי אותו ונגסתי בו במרץ. ועד היום אני זוכרת כמה טעים הוא היה וכמה טוב היה לי שאני אוכלת אותו דווקא ביום כיפור. טעם פנטסטי.
אחרי שהגרמנים הלכו, גם המנהלה, חזרנו לבית החרושת והמשכנו לעבוד כאילו כלום.

9 תגובות

  1. וברוח זו:
    בן ואב ניצולי שואה משוחחים.
    הבן שואל את האב: אבא, אחרי השואה, אנחנו מאמינים באלוהים?
    עונה האב: אחרי כל מה שהוא עשה לנו?! מה פתאום!

    אהבתי

    1. ועוד אחת:
      שני יהודים מספרים בדיחה על השואה.
      אלוקים שואל אותם על מה הם צוחקים.
      עונים לו השניים: עזוב, לא תבין, אתה לא היית שם.
      (שמעתי מפי תלמידיי בישיבה).

      אהבתי

  2. אני מקווה תומר שאתה מבין שזו לא הייתה חוויה של כפירה אלא חוויה של אמונה גדולה, ומרוב שהיא גדולה ומוחשית, כך גם היה עוצמת הכעס שליוותה את האמונה הזו. (גם הילדים שלנו לפעמים נורא כועסים עלינו, אבל זו חווית ילדות).

    אהבתי

  3. שמעתי סיפור בשבת האחרונה.
    האדמו"ר מסאטמר, הרב יואל טייטלבוים, ניצל ברכבת קסטנר.
    כידוע, הוא הקים את החסידות מחדש בארה"ב.
    באחד מביקוריו בארץ הפצירו בו חסידיו המקומיים להישאר.
    הוא סירב בטענה שעליו לדאוג לחצר הגדולה בארה"ב.
    אחד מחסידיו שאל אותו למי הוא ייתן את הקוויטלאך, לאיזה צדיק? (קוויטלאך זהו הפתק אותו נותנים לרבי ובו בקשות).
    ענה לו האדמו"ר מסאטמר:
    אתה נזקק לצדיק עבור הקוויטלאך?
    גש לבית הכנסת. אם תראה יהודי עם מספר על היד והוא עדיין מתפלל, תן לו. זה צדיק!
    וכל מילה נוספת מיותרת.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s