לא בכל מחיר: המאבק כנגד הפינוי מעזה וההתגייסות המערכתית כנגדו

לא בכל מחיר : מגוש קטיף ועד עמונה, הסיפור מאחורי המאבק על ארץ ישראל, ענת רוט, הוצאת ידיעות ספרים, 2014, 631 עמ'

בשמיני ליוני 2005, שלושה חודשים לפני פינוי כל אזרחי ישראל מרצועת עזה ובשיאו של מאבק השטח כנגד "תוכנית ההינתקות", דיווח 'ידיעות אחרונות' שבפרקליטות המדינה החליטו על "עליית מדרגה במאבק כנגד מתנגדי ההתנתקות". במסגרת הצעדים החדשים שיינקטו "ניתן יהיה לפנות לבית המשפט ולבקש להכריז על ילדים החוזרים ומפירים את החוק [=חוסמים כבישים – ת.פ] כעל 'ילדים נזקקים' בהתאם לחוק הנוער, ובהמשך להרחיק אותם מרשות הוריהם בטיעון שהילדים מופקרים." היה זה אחד השיאים הגרוטסקים ביותר של המאבק של מדינת ישראל באזרחיה ה"כתומים", ואחד מתהומות השפל העמוקים ביותר אליו היא הגיעה באותו קיץ לוהט ומתוח.

ספרה של ענת רוט נסוב כולו על אותו קיץ ולוקח על עצמו שתי משימות. האחת היא תיעוד כרונולוגי מדוקדק של מאבקו של הציבור הציוני-דתי על זרמיו וגווניו בתוכנית לפינוי מעזה, שיזם ראש הממשלה אריאל שרון. תיעוד זה מביא עדויות בלעדיות מתוך ראיונות שקיימה רוט עם העומדים בראש המאבק – פוליטיקאים, מנהיגי ציבור, רבנים ואנשי שטח – ומלווה את השתלשלות האירועים מרגע פרסום תוכניתו של שרון על ידי עיתונאי 'הארץ' יואל מרקוס, בפברואר 2004, ועד לנעילת השער על גוש קטיף עם יציאת הכוחות האחרונים ב-11 בספטמבר 2005. מדובר בכרוניקה מאלפת שמציגה התגייסות כללית – פוליטית, תקשורתית ומשפטית – שנועדה לסכל כל אפשרות לעצירת המהלך, תוך הפיכתם של מתנגדיו למצורעים.

המשימה השנייה היא הצגתה של התפיסה ה"ממלכתית" (במלעיל) של הציבור הציוני דתי לגווניו וגווניה, ונתינת תוקף לטענתה של רוט שההשקפה הממלכתית הזו לא הובנה כלל על ידי מרבית העוסקים, ישירות ובעקיפין, בתוכנית, ושאותה השקפה היא שמנעה סירוב פקודה המוני מחד גיסא ואלימות רחבת היקף מאידך. רוט עומדת במלואה רק במשימה השניה, אולם מאירה בספרה היבטים שונים ומשמעותיים, ובסופו של דבר מוציאה תחת ידה מסמך מרתק וחשוב.

תמרור אדום לדמוקרטיה הישראלית

תיעוד המאבק הפוליטי והאזרחי בהתנתקות – ואף חשוב יותר: ההתנגדות לו – הוא בעל משמעות אדירה. לא חלפו שנים רבות מאז אותם אירועים, אבל הקריאה בספר מגלה עד כמה אותם ימים היו אינטנסיבים ורבי מעש, ועד כמה כל מי שניזון אז מהתקשורת הכללית קיבל תמונה חלקית ביותר של המתרחש. רוט מביאה מידע פנימי, וזה פורש בפני הקורא את השיחות האישיות של מנהיגות מועצת יש"ע ונציגיה בכנסת, כמו גם את ההתרחשויות בשטח, להן היתה עדה.

כך למשל, רוט מלווה את הלחצים שהופעלו על בנימין נתניהו, אז שר האוצר, להתפטר מהממשלה או לפחות להצביע נגד התוכנית. שוב ושוב נפגשו אנשי מועצת יש"ע עם נתניהו בתקווה לשכנעו לעמוד בראש ההתנגדות הפנים-ממשלתית לתוכנית, ושוב ושוב נכזבו. נתניהו הצביע בעד אישור התוכנית בממשלה (יוני 2004), התקפל גם בהצבעה בכנסת (ה"פוטש-בננה" – אוקטובר 2004) והמשיך לתמוך בה עד לאוגוסט 2005, חודש בלבד לפני השלמתה, אז התפטר מהממשלה. על התנהלותו של נתניהו אמר זאב חבר (זמביש) לרוט כי "הוא לא התנהג כאחד שרוצה באמת לעצור [את ההתנתקות]. כל פעם שהייתי יוצא מישיבה איתו, הייתי מסתכל על החברים ושואל את עצמי: מה הוא רוצה? בלב כבד הבנתי שהוא רוצה להיות ראש הממשלה הבא. […] לכן הוא אומר לעצמו: ששרון יוציא את הערמונים מהאש. שהוא ישבור את הראש על עזה."

חשובה עוד יותר סקירתה של רוט את הכוחות שקמו כדי להבטיח את הצלחת התוכנית. ראש הממשלה שרון, כזכור, אותרג, והחשדות כנגדו – שוחד והפרת אמונים בפרשת "האי היווני" – התמסמסו בלהט ההכנות למבצע; השמאל הפוליטי, אחרי תקופת חשדנות כלפי כוונותיו של שרון, התייצב לימינו כדי לעזור לו להעביר את התוכנית בכנסת, והצעות לערוך משאל עם לאישור התוכנית נתקלו בהתנגדות חוזרת ונשנית; מערכת המשפט, כפי שניתן להבין מפסקת הפתיחה לעיל, התייצבה גם היא כדי להקשות עד כמה שאפשר על התנגדות אזרחית למהלך; המשטרה שימשה את הממשלה ככלי לפיזור הפגנות יותר מאשר כמוסד המגן על זכויותיהם של אזרחיה; ולבסוף התקשורת, כמעט ללא יוצאים מהכלל, היללה את התוכנית מלידתה והציגה את המתנגדים לה כ"קיצונים", "משיחיים" וכמהווים סכנה לדמוקרטיה הישראלית ולביטחון תושביה.

פריסת השתלשלותה של ההתגייסות כנגד המחאה הכתומה היא התרומה החשובה ביותר של הספר, ומהווה תמרור אדום זועק המצביע על יכולתה של חברה דמוקרטית להשתמש בכל כוחותיה, הממסדיים והחוץ-ממסדיים, כדי להעביר תוכנית פעולה בעלת מימדים ברוטליים, שמטרתה ויעילותה לכל הפחות שנויים במחלוקת. כתיבתה של רוט ממחישה היטב עד כמה קל לשנע את דעת הקהל בדמוקרטיה המודרנית ועד כמה אכזרית יכולה להיות היציאה כנגד מיעוט לא-קונצנזואלי שמממש את זכותו למחאה. רוט מביאה ראיות לכיסוי התקשורתי המונוליתי שהציג את המוחים שוב ושוב כמיעוט קולני ואנרכי, המסוגל לכל, כולל יציאה למלחמת אחים. זאת בעוד הן בדיונים פנימיים והן כלפי חוץ הצהירו מנהיגי המחאה ורבנים בכירים כי הם מתנגדים נחרצות לכל מעשה אלימות.

למוטט את סמכות המדינה בטרור

כך לדוגמא, באחד מרגעי השיא של המאבק, בכפר מימון, החליטה הנהגת המחאה שלא לנסות ולפרוץ דרך מעגלי כוחות הביטחון שניצבו בינם ובין רצועת עזה. רבבות "כתומים" ששו להוראה להתקדם לעבר גוש קטיף. סביבם נפרסו עשרים אלף שוטרים וחיילים (ויש לשים לב לשימוש בחיילים כדי לעצור הפגנה של אזרחים בתחומי המדינה), והיה ברור לכל הצדדים שעימות, גם ללא נשק חם, היה מוביל להרוגים. מתוך אחריות ובניגוד לרוח שנשבה מכיוון המפגינים החליטו מנהיגי המחאה לשוב על עקבותיהם ולהתפזר.

רוט מביאה מהקולות שנשמעו באותם ימים. מול שר הביטחון מופז שהזהיר מ"אנרכיה ופורענות", השר צחי הנגבי שדיבר על הובלתם של המתנחלים אל "מלחמת אחים" וראש הממשלה שרון שקבע כי מדובר ב"קבוצה קטנה של אנשים שמנסה להוביל את המדינה הזאת לחורבן […] לוקחים ילדים וילדות רכים, מרעילים להם את הנשמה"; מול כתבים בכירים בעיתונות שהעמידו את המאבק כמתקיים בין בני אור לבני חושך ("חיילים ואנשי מג"ב מול מסות הולכות ומתהדקות של לוחמי דת" – ארי שביט; "ריבונות מול משיחיות" – בן כספית), היו מנהיגי המחאה בשטח נחושים שלא לנקוט בשום מהלך שיביא לאלימות. כך למשל, יו"ר מועצת יש"ע, בנצי ליברמן, הבהיר ש"אין דבר כזה 'בכל מחיר'", ואילו הרב דרוקמן קבע שאי אפשר להגן על הארץ במחיר של פגיעה בעם.

והנה, למרות האחריות שגילו מנהיגי המאבק וגם אחרי הפיזור השקט המשיכו רוב הכתבים הבכירים בעיתונות לשפוך אש וגופרית על המוחים. חוגגים את "ניצחון שלטון החוק" הדגישו אלה שוב שמדובר ב"מיעוט פנאטי" (סימה קדמון), "מיעוט קנאי" (מאיר שלו) או פשוט "מוסולינים" (נחום ברנע), אשר מעוניינים "למוטט את סמכות המדינה בטרור" (יואל מרכוס).

ראוי לשים לב בעיקר לקולות מימין שיצאו נגד בעלי בריתם עד לפני כמה חודשים. "המתנחלים" מעולם לא הוכפשו בצורה כה חריפה. שרון היה מלך ישראל ומה שהוא החליט – החוק. השילוב בין סיקור סלקטיבי וחד מימדי, משטרה שלא בחלה במעצרי שווא ואף אלימות, ומערכת משפט שמקילה בחשדות השוחד כלפי ראש הממשלה ומחמירה בשיפוט המפגינים לא השאיר למחאה סיכוי. רוט מציירת תמונה עגומה של התקרנפות כמעט כללית, כזו המזכירה, אולם גורפת וחמורה יותר, את הביטויים כנגד "השמאל הקיצוני" שאנחנו שומעים בשנים האחרונות.

הממלכתיות הקוקיסטית

משימתו השנייה של הספר, זו המחקרית יותר (מדובר בעיבוד של עבודת דוקטורט שנכתבה תחת הנחייתו של פרופ' אשר כהן), עניינה להסביר את הפער האדיר בין התדמית של המוחים לבין התנהגותם בשטח. לצורך כך פונה רוט להסביר את משנתם התיאולוגית, ועומדת על מחויבותם העקרונית לשלמותו של עם ישראל וראייתם את המדינה ומוסדותיה כבעלי קדושה מובנית.

רוט יוצאת כנגד סיווג השקפת 'גוש אמונים' כ"פונדמנטליזם". היא מנסה להראות שספרי מחקר רבים שוגים בזיהוי וסיווג לא נכונים של חסידי הרב קוק, אולם לטעמי לא מצליחה בכך, אלא מראה שבעיקר ספרי עיון פופולרים (כגון 'חמורו של משיח' של ספי רכלבסקי) עושים זאת. היא גם לא מציינת את הדוקטורט של שלמה פישר, שעמד על אותה נקודה לפניה, ולא את זה של גדעון ארן, שהציג כבר בתחילת שנות השמונים ראייה מורכבת של ה"קוקיזם".

מכאן פונה המחברת לתיאור השקפתם הייחודית של המתנחלים, ומסכמת היטב את עקרונות ה"ממלכתיות" הקוקיסטית. רוט הופכת את הדברים לרלוונטים כאשר היא מחלקת את הציונות הדתית כיום לזרמים שונים הנבדלים על פי פרשנותם את אותה עמדה: מה"היפר-ממלכתיים" (הרב טאו וישיבות 'הקו'), דרך הזרם המרכזי (הרב חיים דרוקמן ועוד רבים) ועד אלו שלהם "ממלכתיות משברית" (הרבנים זלמן מלמד, דוב ליאור ועוד). חלוקה זו חשובה עבור ניתוח התגובות השונות של הרבנים אל מול התקדמות הפינוי מעזה.

לא כל העובדות

הספר, כאמור, חשוב וטוב, אולם יש להעלות הסתייגות לתזה שמציגה רוט בנוגע לטיפול התקשורתי במוחים. רוט כאמור מראה בצורה משכנעת שאלו הוכפשו ודמותם עוותה. עם זאת, יש לזכור שמנהיגי המוחים עצמם ספק הזהירו ספק איימו לא פעם במלחמת אחים אם יתבצע הפינוי. אי אפשר לצפות מהתקשורת לא להגיב ברצינות לאיומים שכאלה (והמאיימים עצמם אף רצו בכך!).

בנוסף, הרי שהיתה גם היתה אלימות במהלך ביצוע התוכנית: עדן נתן-זאדה רצח ארבעה אזרחים ישראלים באוגוסט 2005, ואשר ויזגן רצח ארבע מתושבי השטחים כשבוע אחריו. באותו חודש התאבדו שני אזרחים במחאה על התוכנית: ילנה בוזינובה, בת 54, הציתה עצמה מול מחסום צה"ל, וברוך בן מנחם, בן 32, הצית עצמו בירושלים.

לבסוף, במהלך ביצוע התוכנית הדליקו אלמונים ברז של צובר גז ברחובות, וריססו לידו את המילים "צריך לרצוח את שרון". כבאים שהוזעקו למקום כיבו את האש שקרוב אליה המתינו 5,600 ליטר גז בישול ושני בניינים בהם שכנו כ-300 דיירים. מקרים אלה זוכים להתייחסות זניחה אצל רוט (המקרה האחרון כלל לא מצויין), והיא ממהרת להבהיר שלא מדובר באנ"ש, כלומר בבני ציבור הציוני-דתי הממלכתי. זה אולי נכון, אבל גם כאן האשמת התקשורת בליבוי חששות הציבור לחינם אינה תקפה.

מאידך, רוט מבהירה היטב את אופיה וגווניה של ההשקפה ה"ממלכתית", ואת חוסר ההבנה שלוקה התקשורת הכללית באשר אליה. יש לומר שאין כל ביטחון שהממלכתיות תעמוד בנסיגות נוספות משטחי ארץ ישראל, ודאי אם מדובר בנסיגה משטחים ביהודה ושומרון, המקודשים מרצועת עזה. גם עצם משבר הפינוי מעזה סדק עמדה זו, והיא אינה דומה למה שהיתה לפניו. ועם זאת, אי אפשר להבין את התנהלותו של הציבור הציוני דתי בלי להבין אותה. אסיים עם אנקדוטה רלוונטית שמביאה רוט מפי הרב אלי סדן:

לאחר החתימה על הסכמי קמפ דיויד הגיע ראש הממשלה מנחם בגין לביקור אצל הרב צבי יהודה קוק. הרב כעס מאוד על ההסכם, שכלל נסיגה מלאה מסיני, אולם כמובן שנאות להיפגש עם ראש הממשלה. לאחר הפגישה ליווה את בגין עד חדר המדרגות, וזאת למרות שסבל מכאבים חריפים ברגלו – זמן קצר לאחר מכן תיכרת אותה הרגל בניתוח. בגין החל לרדת במדרגות ואילו הרב החזיק במעקה ועמד, נאנק מכאבים. הוא סירב לשבת על כיסא שהובא לו, והמשיך לעמוד לכבודו של ראש הממשלה עד שזה יצא מטווח ראייתו. אם תרצו, זו כל תורת ה"ממלכתיות" על רגל אחת.

:

פורסם במוסף 'ספרים' של הארץ

9 תגובות

  1. ראשית – תודה על סקירת הספר והבעת עמדתך. אף אני סבור שהמכבש הפוליטי היה ניצול לרעה של כוח השלטון. עם זאת, כאשר הייתי באחת ההפגנות המרכזיות בכיכר העיר לא ראיתי כלל ציבור אחר מלבד אנשי הכיפות הסרוגות. לדעתי, באותה שנה רוב העם כבר חש, לאור הבעיות הבטחוניות וההרוגים הרבים שספגנו ברצועת עזה, כי ההתנחלות שם מזיקה לבטחון המדינה, על אף שהמדינה היא זו שסייעה להקמתה.
    שנית, אבקש להביע את עמדתי האמונית בקצרה: א. כחוקר תורת הראי"ה קוק כבר כתבתי בפרק הסיכום בספרי "מהפכת ההארה" כי תורת הבן, הרצי"ה קוק, שונה מזאת של אביו. תורת האב, כנרמז בשם ספרי, הינה רוחניות הדוגלת באחדות הכל, והכוללת שילוב עם ערכי הציונות ההומניסטית למען צמיחת האדם והחברה השלמים יותר . לעומתה תורת הבן הינה ארצית, מכוונת לציבור הדתי-לאומי ופונדמנטליסטית במובן של שיבה מדומיינת לגבולות ארץ ישראל השלמה.
    ב. שורש האיום על הממלכתיות נעוץ בעמדת הרצי"ה קוק שאמר מפורשות: 'על ארץ ישראל תהא מלחמת אחים'. קשה להאמין שזה נאמר מפי הבן של הראי"ה אשר דבר על גאולה באמצעות אהבת חינם.
    ג. שורש הבעיה הלאומית היא בהתנחלות הבלתי-מוסרית ביש"ע. עניין שהוא מרכזי לתורת הבן, ולא נמצא כלל בתורת האב, שכאמור, דגלה ביהדות מוסרית-הומניסטית ובהתרחקות מאלימות מיותרת.
    לצערי, כל ההתרחשות הזאת נבעה מאמונה יהירה, ועל כן כדברי הושע: כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ (הושע ח ז).
    כל הכבוד למנהיגי המתנחלים על שמנעו שפיכות דמים קשה ומיותרת. אני תפילה שיהא זה תקדים להתרחשויות עתידיות, כי אכן 'אנשים אחים אנחנו'.
    בברכה, ד"ר ראובן גרבר

    אהבתי

  2. נניח שהמתנחלים נהגו באיפוק יחסי (יחסית למה שסביר כתגובה על פינוי בכפיה), האם ההסבר התיאולוגי על תפיסה 'ממלכתית' הוא ההסבר הפשוט ביותר?

    האם לא יותר פשוט להסביר שהם לא רצו לפגוע ביחסי המתנחלים-מדינה בגלל שזו היד המאכילה אותם (לפחות עדיין ביו"ש)?

    אהבתי

    1. שאלה טוב כמובן. רוט מביאה עדויות מתוך שיחות פנימיות שמדגישות את האידיאולוגיה שעמדה מאחורי ההתעקשות על אי-אלימות. תמיד יכולות להיות סיבות נוספות, ובוודאי היו. אני חושב שעם זאת אין להתעלם מתפקיד התיאולוגיה-אידיאולוגיה כאן.

      אהבתי

  3. ד"ר פרסיקו, מספר שאלות לי אלייך, שכולן נכתבות מתוך הערכה:
    אתה מציג את הספר הנ"ל כספר אמין ומוצלח וניכר שאתה תומך בעמדתו העקרונית, כי התקשורת הישראלית רוותה דם בתקופת ההתנתקות ואילו המחאה "הכתומה" הייתה מתונה (פרט לרציחות שציינת). אולם כיצד זה אינך מתייחס כאן במאמרך לעובדת מסגרת חשובה, שסבורני שאתה מודע אליה, שהמחאה של יושבי גוש קטיף איננה חוקית?
    בכול דיון וסיקור של פינוי גוש קטיף חשוב להזכיר שמבחינה משפטית מעולם לא הוחלט על "פינוי" אלא על "התנתקות". המדינה החליטה למשוך ידה משליטתה בשטח באופן חד צדדי. המתיישבים קיבלו התרעה מראש, ואף הובטחו להם פיצויים (זו שאלה אחרת עד כמה מכול ההבטחות מומשו). עצם הפינוי התווסף להחלטה, משום שהמתיישבים סרבו להישמע להחלטת הכנסת. המדינה לקחה עליהם אחריות מראש, ועל כן נאלצה לפנותם. אחרי כול זה איך אפשר להתעלם מהאופי המרדני של פעולת המתנחלים, ולתאר את פעולתם כ"מחאה" ממש כאילו מדובר בפעולה לגיטימית, חלק מזכות המחאה במדינה דמוקרטית?
    ד"ר פרסיקו, אבקש ממך לבאר רשומה זו. ייתכן בהחלט שהספר מתאר היטב את תפיסת הממלכתיות של הרב קוק, אך האם זו סיבה לשכוח שעצם הישיבה ברצועת עזה ("גוש קטיף"? נו באמת) בחסות הצבא, איננה חוקית לפי החוק הבינלאומי ודה-פקטו גם לפי החוק הישראלי? האם כשאתה דואג מ"כמה קל לשנע את דעת הקהל בדמוקרטיה", לא שווה לדאוג גם ממידת הדמוקרטיה בהתנהלות המתנחלים?
    אדם שהתיישב בעזה, ומסביבו מליון וחצי ערבים ועשרות אלפי חיילים, עבר על החוק פעמים: פעם אחת בעצם הסכמתו לעבור משטח ריבוני לשטח אויב המצוי תחת ריבונות צבאית, ופעם שנייה בסירובו להתפנות משם. גם אם מתעלמים מהעבירה הראשונה כי בכול זאת אנחנו במזרח התיכון הפרוע, ברגע שהמדינה החליטה (בצורה היאה רק לממשלת ימין) לשים סוף לשליטה בעזה, ה"מחאה" איננה לגיטימית משום שהיא אופרציה של חתירה תחת ריבונות המדינה. אפילו אם הייתה התגייסות תקשורתית שאינה ראויה, הכיצד לא חורה לך לגייס עבור המתנחלים ערכים דמוקרטיים וליברליים?
    תמוה שמסגור הדברים, ההכרחי להבנת הדברים, הושמט מסיקורך. הוא לא רק חשוב להבנת הדברים, אלא גם יכול להסביר את הקונצנזוס התקשורתי כנגד המוחים. מובן ששום דבר לא יכול להסביר את הצורה המשתלחת שבה נוקטים פובליציסטיים זולים, אך גם את אווירת הדמים דאז ניתן לפרש. הרי תוכנית ההתנקות נהגתה בראשו הקודח של מר "דין תל אביב כדין נצרים", שמאז ומעולם כול פעולה שביצע הייתה חד צדדית, נועזת, מתריסה ומחוסרת כול עקבות. כנראה שהתקשורת נדבקה ממנו, באותם הימים.

    התכוונתי גם לכתוב לך מילים טובות על הבלוג ועל החקרנות המרעננת, אולם קשה לקשור את כול אלו עם השאלות הנ"ל. על כן אחכה לתגובה.

    אהבתי

    1. עיתונישה, אני לא מתעלם מכך שההתישבות בעזה אינה חוקית. אני לא מתעלם מכך שרבות מההפגנות נגד הפינוי היו לא חוקיות. כל זה נכון. אבל לא על זה הספר ולא על זה הביקורת שלי, אלא על המימד הדורסני של דיכוי המחאה, ועל ה"ממלכתיות" של הכתומים. ההתישבות בעזה היתה חסרת סיכוי מתחילתה ועד סופה, לידתה בחטא, חייה בעוול מתמשך, והיא כולה פצע וחבורה וגועל נפש אחד גדול. זה ידוע וברור. אבל "האם לא חורה לך לגייס עבור המתנחלים ערכים דמוקרטיים וליברליים?" ממש לא. הם אזרחים שווי זכויות במדינה דמוקרטית ועל המדינה לנהוג בכל אזרחיה בצורה דמוקרטית ומתוך כבוד לזכויות האזרח והאדם שלהם, איזו שאלה! לגבי המסגור, נדמה לי שנתתי ממנו בפסקאות האחרונות. הספר של רוט אינו מושלם, ועם זאת הוא עושה עבודה טובה מאוד. חשוב להבין את התגייסות התקשורת ומערכת המשפט אז, גם כדי להבין את התגייסותה היום (אמנם לא במימדים ההם) כנגד תנועות שמאל שונות, או כנגד המחאה החברתית.

      אהבתי

      1. להזכירכם שההתיישבות בחבל עזה הייתה חוקית לחלוטין.
        מי שסבור שלא, יכול לפנות בתביעה לבית המשפט לפתוח בהליכים ולהיווכח בכך.

        אהבתי

  4. זה מזכיר לי מאמר של בועז אוקון (שופט מחוזי בדימוס ומנהל בתי המשפט לשעבר) בתקופת פרשת עמנואל : "לא היה מנוס מנקיטת הצעד הקיצוני של מעצר, ויהיה צורך להמשיך בו עד שההורים ימלאו את החלטת בית המשפט. אם לא יעשו כן יהיה צורך לשקול אפילו את מסוגלותם ההורית"

    ברגעים של מבוכה\לחץ (כמו בהתנתקות) המרצע יוצא מן השק. מה שלא מפריע להם לדבר כל הזמן על "זכויות אדם". אבל מי שבקיא בהיסטוריה של מדינתינו הדמוקרטית לא אמור להיות מופתע. אנו יודעים בדיוק עם מי יש לנו עסק.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s