על תהליך הפיכתה של הדת בימינו לאתיקה

  • "זו היתה אפוא מטרת טקסי הקודש: שלא יעשו הבריות דבר לפי החלטתם הם אלא הכל יעשו במצוות זולתם, ויודו בכל מעשיהם ומחשבותיהם שאינם עומדים כלל וכלל ברשות עצמם אלא תלויים לגמרי ברשות זולתם."
  • "מה זה מצוות? סדרות של פעולות — יומיות, שבועיות, שנתיות — שאתה חוזר עליהן ושיש להן תפקיד מדיטטיבי. שבת, חג, כשרות, נטילת ידיים — כולן כאלה. מבחינתי, כשמישהו לוקח על עצמו שמירת מצוות, כל המטרה היא להיות במצב של מודעות. לכפות את המודעות על הפעולה האינסטינקטיבית."

הציטוט הראשון שייך לברוך שפינוזה, השני שייך לעלמה זהר. שניהם מתייחסים למסורת המצוות. ההבדל בתפיסתם את המערך ההלכתי מסמן שינוי מהותי שעבר, ועדיין עובר, על הדתות במערב במאות השנים האחרונות. מדובר בהפיכתן של היהדות והנצרות, בעיני חלק חסידיהן כמובן, ממסגרות קהילתיות הנשענות על סמכות מסורתית והמכוונות להבנייתה והסדרתה הנורמטיבית של קהילה, ל"דרכים רוחניות" אישיות הנשענות על יכולתן להעביר את חסידיהן תהליך תרפויטי ו/או טרנספורמטיבי.

התהליך התרבותי הזה, רב משמעות ככל שהינו, אינו חידוש מוחלט, כי אם חזרה לדגם דתי שהיה רווח במערב לפני עליית הנצרות, דהיינו בין האסכולות הפילוסופיות בתרבות ההלניסטית. הדגם הזה נמצא מקדמת דנא גם במזרח הרחוק, והעניין הגובר בו כיום מסביר גם את העניין הגובר בהן, כלומר את ההתלהבות בת זמננו מדתות המזרח. בקצרה, החיים הדתיים שלנו מסתדרים והולכים על פי דגם של דרכים רוחניות. במילים אחרות, הדת הופכת לאתיקה.

על כל אלה כתבתי במסה שהתפרסמה כעת בגיליון החדש של תיאוריה וביקורת (43, סתיו 2014), תחת הכותרת רוח קדם: על תהליך הפיכתה של הדת בזמננו לאתיקה. המסה כולה כאן ב-pdf.

srvrutil_getResources

ועוד מאמר שלי פורסם לאחרונה, אבל אותו אי אפשר להוריד בחינם. תחת הכותרת Hitbodedut for a New Age: Adaptation of Practices among the Followers of Rabbi Nachman of Bratslav, בגיליון האחרון של Israel Studies Review. כאן.

38 תגובות

  1. הבל הבלים .
    מכעיס לראות בורים עמי ארצות שלא יודעים מה היא הדת היהודית ולהביע דעה . כאילו שהדתיים הם רובוטים שנשלטים . אם הייתם יודעים איזה פוסטמות צריך להיות כדי לאמר כזה דבר הייתם מתאבדים מרוב בושה .

    הבעייה הגדולה היא שכל הידע שלכם מגיע מתקשורת עויינת שיונקת מהתנועה החסידית . החסידים לא מייצגים את היהודים ולא את הדת היהודית .
    החסידים זה כת ביהדות שמצאה לה שיטה לשרוד כיהודי בלבד

    אהבתי

  2. דעתו של שפינוזה ידועה. למרות שלמד את הרמב"ם על טעמי המצוות וכנראה נחשף לקבלה, הוא העדיף תיאוריות קונספירציה של שליטה.

    אהבתי

  3. למיטב ידיעתי, היהדות תמיד היתה דת אזרחית. הרי זו משמעות המילה "דת" בעברית. דתי הוא פשוט אדם המקיים את החוק. הרעיון שאמונה היא מרכיב בדת הוא המצאה נוצרית, והוא הגיע ליהדות רק כתגובת נגד.

    הגישה האישית, תירגולים כדי להתקרב לאל וכד' היו אצל האיסיים, לא? בטח בהשפעה יוונית.

    כלומר, לדעתי יש שלוש גישות לדת: דת אזרחית, אמונה, ותרגול. או "מה אתה עושה", "במה אתה מאמין" ו "איך אתה חושב".

    אהבתי

  4. דומה שאתה מרדד את הנצרות כדי להציג אותה כאנטי-פילוסופית. המהלך הזה נעשה באמצעות הדגשת האלמנט הלא-תבוני בנצרות (החסד והאמונה). צריך לזכור שהנצרות לא נותרה בעולם הפאוליני שבו המאמין מתייצב אל מול האל כשבכליו רק האמונה והתקווה לחסד. מהר מאד הפכה הכנסייה כמוסד וכמורת הלכה לגוף הממלא את תפקידה של המדינה: היא קבעה לא רק מה נכון ומה לא נכון לעשות אלא גם מה מותלר ומה אסור לעשות. המאמין נתבע לציית למגיסטריום ולפעול על פי המכנה המשותף שקבעה הכנסייה. הוויתור הנוצרי על המצוות אין פירושו שהנוצרי אינו מתעניין באתיקה. אדרבה, עשיית הטוב אינה מבחינתו ציות לחוק אלא ביטוי למהלך רדיקלי (פילוסופי במהותו)של הפנמת האתיקה. הנוצרי אינו עושה את הטוב משום שכך תובע החוק (ההלכה) אלא משום שהוא מנסה להתאים את הדחפים העומקים ביותר שלו לצויים האתיים ואינו מסתפק בעשייה "לשמה".
    יתרה מזאת, ראיית הנצרות כהפניית עורף לטיפול בעצמי היא לכל הפחות מוזרה. אוגוסטינוס אולי מגנה עיסוק נרקיסיסטי באני, אבל כל הפרוטייקט הפסיכולוגי שלו מבוסס על חשיפת האני, כפי שהוא עושה לגבי עצמו בוידויים, וטיפול בלתי פוסק בו באמצעות רפלקסיה עצמית ורפלקסיה מודרכת על ידי אנשי הכנסייה. נכון שללא חסד אין בכך תועלת, אבל אי אפשר לפעול בעולם כאילו הכל תלוי בחסד. בדורות שלאחריו הפך הטיפול הפסיכו-דתי באני לאחד היעדים העיקריים בנצרות. אין זה מקרה שהפסיכואנליזה חייבת חוב אדיר למורשת הכנסייתית של cura animarum.

    אהבתי

    1. תודה על התגובה אביעד.

      כמובן שמאמר קצר לא יכול לעשות צדק לכלל הגישות בנצרות, אבל אני חושב שעמדתי על הכיוון העיקרי, והוא פרידה מ"הדאגה לעצמי", לפחות במו ידיו של אדם, וכניסה לקשר של תלות, ולעיתים כמעט מוחלטת, בחסד אלוהי, שמתבססת על דוגמה שחובה להאמין בה. לא התכוונתי שהנוצרי לא מחוייב לחוקים מסויימים. ודאי שכן, והרי את מה הנצרות הפכה אליו – את ההיררכיה האקלסיאסטית המסועפת, את שלל מסדרי הנזירים עם הרגולות שלהם – את כל אלה דחה לותר כדי, מבחינתו, לחזור לעיקר, והעיקר מבחינתו הוא האמונה הטהורה, והתלות. וקלווין הגדיל ממנו.

      אבל לא על חוקים דיברתי, אלא על מסגרת אתית שבה אנחנו מניחים מראש מהות לאדם, ותלוס אותו מהות זו אמורה להגשים, בדרך כלל על ידי תהליך רפלקטיבי וטרנספורמטיבי. כלומר, בשפתנו, דרך רוחנית. כפי שציינתי, אצל אווגריוס פונטיקוס אפשר למצוא משהו כזה, ואצל עוד כמה מהסגפנים ואבות הנזירות, אבל בגדול הנצרות נפרדה מהמודל הזה, והציע מודל אחר של קשר עם המוחלט.

      אוגוסטינוס נמצא איפשהו באמצע, נכון, מפני שהוא בכל זאת מיסטיקן (וגאון יחיד במינו), אבל גם הוא מתנה הכל בכניעה מוחלטת ובחסד אלוהי, בשונה מאוד מהתפיסה הפילוסופית היוונית וההודית.

      אהבתי

      1. אתה מבלבל בין התיאוריה המטפיזית "הגדולה" (אלוהים הוא הכל ואנחנו כלום) שהייתה אמורה לכאורה להצמיח פאטאליזם וקווייטיזם (תנו לאלוהים לעשות את שלו וקוו לטוב) לבין הפרשנויות המוסמכות שלה, שבמידה רבה רוקנו אותה מתוכן. הנצרות הרשמית במערב (נניח כרגע לנצרות המזרחית שנותרה תמיד ספוגה בתפיסות פילוסופיות ניאופלטוניות וסוטואיות) הפנתה עורף לתפיסה הפאולינית או לפחות לפרשנות האוגוסטינית שלה. היא ראתה את האדם כיצור המחוייב לרפלקסיה מתמדת שמטרתה להפוך אותו לראוי לחסד. זה וודאי נכון לגבי הנזירים (לא רק אווגריוס, אלא גם קאסיאנוס ומאוחר יותר כל המסורת הציסטרציאנית, הפרנציסקנית וזו של תנועת הדווטיו מודרנה) וזה נכון גם לגבי המאמין הפשוט. הוא נדרש לפשפש ללא הרף במעשיו, להתאים כוונה למעשה ולקבל אחריות עליהם (בסיוע הכנסייה). אוגוסטינוס עצמו אינו מצוי באמצע. הוא מצוי גם וגם. התיאולוגיה שלו היא דטרמניסטית ורדוקטיבית מבחינה מוסרית, והאתיקה שלו–בסתירה מוחלטת–היא אתיקה סטואית קלאסית של "תרגול" מנטלי, של בניית נאראטיבים מדומיינים ושל ניתוח בדיעבד של מעשיך על מנת להתאימם למטרה האתית. נכון שכל זה לא מספיק. ללא חסד זה חסר ערך. אבל החסד הוא לא דאגה שלנו. הוא נתון ממילא בידי האל. מה שבידינו אינו שונה בשום דרך מהותית ממה שהיו הפילוסופים הקלאסיים מציעים (ובלבד שתחליף את ה"פוליס" בכנסייה.
        חוץ מזה המאמר טוב ומעניין. הייתי צריך לפתוח בזה בעצם.

        אהבתי

        1. תודה רבה אביעד. תראה, אין ספק שהטיעונים שאתה מעלה רציניים, ואני באמת חושב שאפשר לראות את הדברים אחרת. עם זאת כשמדברים על מרכז הכובד של המסורת ועל שינויים עקרוניים בדפוסים של אמונה ותרגול, אני חושב שבכל זאת קרה שינוי ממשי, עקרוני, במעבר של האימפריה הרומית אל הנצרות, שבא לידי ביטוי בתפיסה שונה של מהות ומבנה הדת, מהות ומבנה האינדיבידואל, ושל פעולת המאמץ האנושי ותוצאותיו. זה מה שניסיתי לשרטט בקווים כלליים.

          אהבתי

          1. המאמר והדיון מרתקים. האבחנה של תומר רלוונטית ולא מחייבת פרספקטיבה על הנצרות כאנטי פילוסופית.
            מוקד האתיקה והפילוסופיה הנוצרית הוא באחר ובחוק הזהב של אהבת לרעך והזה מגובה במטאפיזיקה טרנסנדנית, ואילו הפילוסופיה היוונית מרכזה הוא בדיעה ובאמת והיא נשענת על הנסיון האמפירי.
            ריצרד נורמן נורמן דן בכך בספרו הפילוסופים של המוסר. הוא משיב לטענה של פריצרד על כך שמהות האתיקה היוונית היא באושר של הסוביקט ולא בטובת האחר ולכן היא אגואיסטית. נורמן טוען כי כי האגואיזם מייוצג בעמדת גלאוקון במדינה: עשיית המעשה המוסרי למען הטובה האישית (צדק אינסטרומנטלי). לעומת זאת העמדה הסוקרטית היא כי המוסר והחיים האתיים מהווים (constitutes) את הטוב והאושר. לעומת האדם הרודני שהוא עבד ליצריו האדם המוסרי הוא "ידיד לעצמו". המעשה המוסרי והצוק הוא פועל יוצא של בריאות נפשית ואילו העוול משחית את זו. הוא גם מראה שכתוצאה מההבדל בתפיסות רואה הנצרות את הענווה ושפלות הרוח(עד לכדי ביטול כצמי) כסגולה. זאת משום שאל מול נשגבות האל וממלכתו לחיים הארציים אין משמעות. לעומת זאת אצל אריסטו האדם המגלופסיכי גאה גם ביתרונותיו כשם שהוא מודה בחסרונותיו. אצלו ענווה נתפסת כצניעות מזויפת והיא חוטאת לאמת וליושרה האישית. סופה הוא כי האדם ההראוי לא יקבל את הכבוד הראוי ואת הסמכות הנגזרת ממנו.
            מוקד האתיקה התאיסטית עדיין מצוי באלטרואיזם ובאחר גם אם המתודה היא של רפלקסיה ודקדוק במעשים.
            תודה

            אהבתי

        2. הנצרות דורשת להאמין בבשורות סיפוריות ודחתה את הבשורות ההגותיות כמו: הבשורה לפי תומא. המיסה הקתולי אינה תירגולת מבוססת הגות שמשתלבת בדרך החיים של הקתולי הרגיל ואינה נערכת בשפתו, אלא טקס, שהקתולי חייב להאמין בו.
          בניגוד לדתות אתית, ששמה את הדגש על המעשה ותוצאותיו בעולם הזה, דתות אמוניות דוגמטיות שמות דגש על האמונה.

          אהבתי

          1. כמו היהדות, הנצצרות אינה נסמכת רק על כתבי הקודש שלה. אחרי שנחתם הקאנון נבנה בנצרות מבנה ענק פילוסופי שאין כדוגמתו לא באסלאם ולא ביהדות. כל הדתות הללו נשענות על סיפורים ולא על טקסטים הגותיים. השאלה היא מה עשו עם הסיפורים. אשר לשאלת המעשה, הנצרות מתעניינת בו לא פחות מאשר היהדות והאסלאם. אדרבא, היא המירה את תפיסת המצווה (כל מעשה הוא חוקי או לא חוקי) בדיון אתי שיטתי.

            אהבתי

            1. העדפת האמונה אצל הנצרות והאסלם באה לידי ביטוי בהעדפת פושעים מאמינים על כופרים עושי חסד. הנצרות הקתולית פיתחה משטרת אמונות הידועה בשם אינקויזיציה. לא ידוע לי על מושג נוצרי דומה למושג היהודי חסידי אומות העולם.

              אהבתי

              1. נו נו. מה הקשר בין האינקוויזיציה להעדפת פושעים? בעיני הנוצרים האינקוויזטור אינו פושע אלא שליח ציבור הנלחם בפשע. אשר לחסידי אומות העולם, מספרם קטן מאד, שהרי הם נתבעים לקיים את שבע מצוות בני נוח לא מסיבות אתיות אלא משום שכך צוותה התורה. כמה כאלה יש? לא רבים. אשר לגאולה, הנצרות סבורה שישנם רבים שיוושעו מבלי להשתייך לכנסייה הנראית לעין. הם יוושעו בזכות אותו חסד שבזכותו נושעים גם הנוצרים. ואם כבר מדברים על העדפת עם הבחירה, קשה להתחרות אתנו. ההבדל הרוחני בין יהודי, כל יהודי, גם חוטא ופושע לבין גוי גדול כידוע מן ההבדל בין אדם לבהמה.

                אהבתי

                1. הפשע שהאינקוויזטור בודק זה סטיה מהדוגמה הקתולית ולא ביצוע מעשים לא מוסריים.
                  יש מרכיב אתי מאוד חזק ב-7 מצוות בני נח ולפי הבנתי ההגדרה של 7 מצוות בני נח נובעת לא מפשט סיפור נח אלא מלימוד אתי. חסידי אומות העולם נקבעים לפי מעשיהם הגלויים ולא לפי חסד אלוהי נסתר. לפושעי ישראל מגיע עונש וחסידי אומות העולם ראוים לפרס.

                  אהבתי

                2. שאלה הבאה באיחור לחג החנוכה: באיזה מידה היתה השפעה להאסכולות הפילוסופיות בתרבות העתיקה על חז"ל בכלל ובית הילל בפרט?

                  אהבתי

              2. מי יודע מה אנחנו היינו מפתחים אם היה לנו כוח פוליטי. בעצם, היו כמה שידעו – המתייונים בימיהם הראשונים של החשמונאים וכמה וכמה מחכמינו בימיהם האחרונים, כשהם עצמם התייונו. ידעו על בשרם.

                אהבתי

                1. בזרם המרכזי של היהדות התיחסתי לחכמי בית הילל ולא לבית שמאי ,לצדוקיים לחשמונאים.

                  אהבתי

            2. הכנסיה הקתולית רדפה את כל מי שהעמיד למבחן את הסכולסטי הרעוע שלה .כשהכנסיה הקתולית שלטה לפני הפרוטסטנטיות, הרוב המכריע של הנוצרים היו אנאלפבתים.

              אהבתי

                1. למדתי על: ין הוס, גלילאו גליליי. בכל ספרי ההיסטוריה שקראתי, נכתב שרוב אוכלוסית אירופה הקתולית, שלפני הפרוטסטנטיות, היתה אנאלפביתית. אשמח אם תביא מקורות עם מידע שונה.

                  אהבתי

    2. שלום אביעד,
      תגובה מעניינת וחשובה. רק נא להסביר מעט על פרויד והכנסיה, ועל המגיסטריום. תודה, ראובן

      אהבתי

  5. האם התפיסה היהודית אינה דרך "רוחניות"\תרבותית קהילתית ולאומית, שנשענות על היכולת להעביר את תהליך טרנספורמטיבי וגאולי את הקהילה והעם בעולם הזה, כשבשלב הגאולה השלמה לתוצאת התהליך, שעובר על עמנו, תהיה השפעה כלל אנושית?
    לפי הבנתי את הגישה המסורתית היהודית לפי הפרשנות המקובלת לפרשת נח: תהליך אישי, שמנותק מהעם והקהילה, פגום.

    אהבתי

      1. אבל מצד שני העידן המודרני, ששם דגש על דרכי פעולה בעולם הזה, נותן הזדמנות ליהדות.

        אהבתי

        1. ודאי. בכלל, עצם הנטייה להפנמה של העולם הדתי במערב יכולה להפוך את היהדות ההלכתית לאלטרנטיבה מרתקת לרוח הכללית, ולאפשר לה לתרום תרומה חשובה של איזון רעיוני וערכי עבור החברה המערבית.

          אהבתי

  6. תומר שלום. תודה על הבלוג בכלל ועל המאמר בפרט. האם אינך סבור שהקבלה, חסידות אשכנז של ימי הביניים, החסידות הבע״שטיאנית ותנועת המוסר הן דוגמאות להעתקת הדגש אל האיניבידואל, המצטרפות לכדי מגמה היסטורית רציפה בתולדות היהדות? (ואולי אפשר להרחיק אחורה עוד יותר, עד למתח התנ״כי שבין כהן לנביא). אם כך הדבר, אין כאן חידוש כה גדול. בנוסף, נראה לי שהמהפכה הניו-אייג'ית ביהדות שאתה מדבר עליה היא נחלת מעטים. ההעדפה הברורה היא עדיין לקיום מצוות ״לשמן״, או מן העבר השני במסגרת "חוזה" עם הקב״ה המבטיח גמול פיסי (ולא רוחני) על קיום המצוות: בריאות, הצלחה כלכלית וכד׳.  

    אהבתי

    1. דני, מבין הדוגמאות שהבאת לדעתי רק החסידות היא דוגמא ממשית להעתקת הדגש אל האינדיבידואל. מרכז הכובד של הקבלה הקלאסית, למשל, הוא עדיין העולמות העליונים, עליהם משפיעים עם קיום מצוות. החסידות, שקמה בעידן המודרני, כבר מפנימה לתוכה השפעות של אירופה בזמן הזה.

      לגבי זמננו, אני לא רואה יותר מדי אנשים חוזרים בתשובה, מצטער. יש כמובן כאלה שכן, אבל רבים יותר שמתעניינים במסורת מכל מני זויות אחרות.

      אהבתי

  7. תודה על הדברים.

    אמנם היריעה קצרה, אבל הפריע לי ביותר שהצגת את הרעיונות הפנתאיסטים (או, אולי מוטב לנסח בזהירות, הפנאנתאיסטים כניסוחו של קראוזה, כדי לכלול בזה עוד כמה גישות שלא אזכרת), כמגיעים מחוצה ליהדות. זה נראה לי היצג מוטה מאוד. תורת הקבלה היהודית נגעה ברעיונות האלה זמן רב, והמיסטיקה היהודית, ובייחוד החסידות, פתחו את הרעיונות הללו לדרך לגאולה, אישית וגם כללית. הלא תדע, שבתוך המרחבים היותר בית-מדרשיים פחות מדברים על מזרח (למרות שבמקומות מסויימים כן), ויותר על הבעש"ט ור"נ מברסלב, או על קריאה בזוהר וכדומה. ונראה שאין זה רק כיסוי לתוכן שהגיע מבחוץ, אלא יש כאן דבר-מה שיש לו נוכחות של ממש בתוך היהדות, אפשר לראות את זה לא רק כשאיבת יסודות מן המזרח וכד', אלא כשיבה אל סוגת טקסטים יהודיים מסויימת. יתירה מזו, האם, עוד כשההשפעה מהמזרח הייתה בחיתוליה ממש, הראי"ה קוק לא הציב על השולחנות תובנות דומות מאוד מתורת הקבלה ומההגות שלו? האם הציונות הדתית, שמרבניה ציטטת, לא פשוט מבינה לאט לאט את פשר האמירות שהוגה הדעות הגדול שלה אמר?

    אהבתי

    1. אברהם, תראה, בקבלה אולי תוכל למצוא פנאנתאיזם, אבל זה לא המבנה העיקרי שהיא מציגה, אלא מבנה נאו-פלטוני של האצלה. בחסידות בהחלט נמצא פנאנתאיזם, אבל החסידות, כפי שכתבתי לדני לעיל, היא כבר תנועה מודרנית, שממילא מושפעת מרוחות הזמן באירופה אז. הרב קוק כמובן מושפע מהרומנטיקה בצורה עצומה. אני לא טוען שאין שום דבר מזה ביהדות עצמה, אבל צריך להבחין שמה שיש לפני החסידות הוא מועט מאוד, ונוגד את המבנה הבסיסי, התאיסטי-טרנסצנדנטי שלה. ראה פתיחת דברי: המקרא וחז"ל מבינים את המצוות כברית בין העם לאלוהיו. הקבלה כמנגנון תיקון הקוסמוס. רק בחסידות המצוות הופכות להיות גם משהו שבראש ובראשונה יכול לתקן את האדם עצמו. אז היו גם קולות שקצת דיברו על מיסטיקה של טרנספורמציה פנימית עוד קודם (הרמב"ם, אבולעפיה), אבל הם היוצאים מהכלל שמורים על הכלל, ואכן – הכלל לא קיבל את עמדתם.

      אהבתי

      1. לדעתי המימד האתי והטרנספורמטיבי המחובר לעולם הזה מאוד חזק במבנה הבסיסי של היהדות, אלא שהוא בעיקרו קהילתי ולאומי ולא אישי. תמיד היה גם משהוא אישי אבל תמיד המשהוא האישי מחובר לקהילתי וללאומי. בנוסף היהדות מקורה לפני עלית הדוגמטיות הנוצרית.

        אהבתי

  8. תודה תומר, מאמר מרתק.
    רציתי לשאול האם המחלוקת שמופיעה בתלמוד האם עדיף לימוד או מעשה קשורה לדעתך לנושא? (אברהם יהושע השל כתב על כך בספרו "תורה מן השמים" שבו הוא העמיד את המחלוקת הזאת כמחלוקת טרנסצנדנטיות או אימננטיות אך הבנתי שבמחקר דחו את מסקנותיו.)

    אהבתי

    1. לדעתי המחלוקת לא אבל המסקנה כן. מסקנת המחלוקת גדול הלימוד, שגורם לטרנספורמציה המביאה את האנשים לעשיית מעשים טובים ומצוות.

      אהבתי

  9. האם באמת יש חזרה למצב שלפני הנצרות או מעבר למצב במזרח הרחוק? העולם המודרני הרבה יותר אינדיוידואליסטי, נטורלסטי, נוטה לאוביקטיביות. הפחד הפגני לא קים בעולם המודרני.

    אהבתי

  10. תודה רבה תומר. המאמר הרשים אותי בפרספקטיבה ההיסטורית הרחבה, ובמיקוד בשינוי דמות האל למגמה הפאנאנתאיסטית. עם קריאת התגובות אני מסכים כי בעיקר החל מהחסידות שכדברי גרשון שלום 'הפכה את המטאפיסיקה לפסיכולוגיה' חל השינוי אל המיקוד בעצמי ואל התודעה. להבנתי, תורת הראי"ה קוק, ובמקביל משנתו של א"ד גורדון, הן דוגמאות חשובות ביותר להמחשת התוכן והמהלך של מאמרך.
    נראה לי שיש מימד חשוב נוסף שראוי להרחיב עליו וזהו הממד המוסרי. דומני בהכללה, כי הניו-אייג, במיוחד עקב השפעות מהמזרח בתיווך הרח אמריקאית שם את הדגש על העמקה של הפרט ברוחו-תודעתו. כאשר המימד המוסרי ותיקון העולם נדחק קצת הצידה. ברם, תמיד היו אנשי רוח ששמו את הדגש על המימד המוסרי-חברתי, ושני ההוגים שהזכרתי מדגישים זאת בתורתם. חשוב, לדעתי, לשלב בין גאולת היחיד לגאולת הכלל.

    מאמרך חשוב בעיני מסיבה נוספת – הוא נותן רוח גבית לספר שאני עומד לסיים בחודשים הקרובים. ספר זה, אכן כורך יחדיו את היהדות ואף ערכי הדמוקרטיה כאתיקה, כדרך אישית אך גם חברתית. הרשה לי להביא את פסקאות הפתיחה למבוא.

    ריבוי-השלום: שיטה ישראלית לעם-אדם

    ספר זה הוא פרשנות רעיונית לעומק הטוב הגנוז באידיאלים של מגילת העצמאות. ליבת מגילת העצמאות קובעת כי "מדינת ישראל…תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". המגילה שלבה את ערכי-העל הדמוקרטיים עם חזון הנביאים והפכה אותם למארג אחד. משמע, אלה הינם האידיאלים המכוננים של התרבות היהודית-מערבית.
    מרתק להיווכח כי המתח בין ערכי הדמוקרטיה לערכי המסורת היהודית גושר זה מכבר על ידי זרם הציונות-הרוחנית. הוגים אלה – אחד העם, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרטין בובר, אהרון דוד גורדון, והראי"ה קוק ואחרים – הציעו מבחר דרכים להתפתחות חינוכית-רוחנית של האדם הציוני. הגותם השפיעה על רוח מגילת העצמאות ותומצתה בהצהרתה המרכזית דנן.
    באמצעות הבהרת מגוון המשמעויות של הצהרה זאת, הספר קורא להשקפה ישראלית מעשית, משמע, לסולם ערכים אחד שהינו יהודי-ציוני-דמוקרטי. זוהי הגות ישראלית עכשווית, המציגה ערכי-על אלה כנורמות קיומיות לאדם ולחברה מתוקנת. שיטה זו, שעיקרה בתחום תהליכי הנפש ויחסי האנוש/ענוש, מובילה לחיים טובים לאדם, לחברה ולמדינה. זוהי אתיקה ישראלית.

    אהבתי

  11. שאלה הבאה באיחור לחג החנוכה: באיזה מידה היתה השפעה להאסכולות הפילוסופיות בתרבות העתיקה על חז"ל בכלל ובית הילל בפרט?

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s