מיתוס ומודרנה: נקודת הקצה של הציונות

שלושה ימים בלבד עברו מהרגע שהכריז מוטה גור ש"הר הבית בידינו" ועד שהרב האשכנזי הראשי, הרב איסר יהודה אונטרמן, כינס את מועצת הרבנות הראשית וקבע שאסור הלכתית לעלות אל ההר. שבועיים עברו עד שהרב עובדיה יוסף פסק שאסור אף לטוס מעל למקום. העמדה על פיה קדושת ההר משמעותה איסור בפועל להתקרב אליו היתה חד משמעית.

שר הדתות דאז, זרח ורהפטיג (מפד"ל), התראיין לתקשורת ואישר שלמרות שזכות חוקית יש ליהודים על הר הבית מתוקף ההיסטוריה של המקום, הרי שהוא "מאושר מכך שההלכה אומרת שהבית השלישי צריך להיבנות על-ידי הקב"ה. אני מאושר מזה, שכך איננו נכנסים לסכסוך עם הדת המוסלמית." הימים בהם שר הדתות הצהיר שהוא מאושר ממניעת מסכסוך עם הדת המוסלמית חלפו.

את התמורה המקיפה שהתחוללה בגישת חלקים משמעותיים בקרב הציונות הדתית סקרנו בחלקו הראשון של מאמר זה. מדובר בשבירת המסורת בכל הנוגע לעלייה להר הבית, שנובעת מהתעצמותו של המרכיב הלאומי על זה ההלכתי בתפיסת המבקשים את ההר, תוך הטענתו של הראשון בארוס המשיחי שלא הצליח לממש את עצמו על פי הפרדיגמה הגוש-אמונית הישנה. המאבק על הארץ עבר אל ההר.

עם זאת יש לעמוד על כל מימדי היסוד הלאומי בכמיהה המודרנית להר הבית, שכן זו קשורה בעבותות לתנועה הציונית וללאומיות המודרנית בכמה וכמה מישורים. ראשית, במובן הפשוט ביותר, הכמיהה להר הבית ולבית המקדש היא עצמה תוצר של האפשרות הממשית להגיע אל אלו, כלומר היא מותנית טכנית בהקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, בכיבוש ירושלים, וקשורה לאפשרות הריאלית לשנות את המציאות הפיזית כך שהמקדש אכן יוקם.

שנית, וחשוב יותר, הרצון להקים את המקדש קשור לתשוקה, שגם היא הפכה ריאלית רק עם קיבוץ הגליות המודרני והקמת מדינת ישראל, לאיחוד כל העם היהודי תחת מנהיגות לאומית-דתית אחת. בשונה מהמצב הגלותי, המפוזר והמגוון מבחינה תרבותית ודתית, הקמת מדינת ישראל פותחת פתח תיאורטי לשחזור המצב שהיה קיים (רשמית, מיתית) בעת שהמקדש עמד על תילו: כלל ישראל בארצו, ופניו אל ירושלים, אשר במרכזה עומד מוקד פולחני ולאומי יחיד. מבחינה היסטורית, גם כשהמקדש היה קיים בני ישראל מעולם לא בחלו במקומות פולחן נוספים ובצורות פולחן אחרות, מעולם לא הפגינו אחידות דתית או לאומית. אולם דווקא הקהילה המדומיינת של הלאומיות המודרנית מפרנסת היטב את החלום שייתכן "מרכז פיקוד" אחד אשר יאחד תחתיו מיליונים.

עם זאת, בראש ובראשונה, הכמיהה להר ולמקדש קשורה ללאומיות היהודית מפני שהיא נקודת הקצה של הציונות, הנקודה אליה זו מובילה, והנקודה בה זו מתבטלת. הציונות, שהציעה את חילונה של היהדות והפיכתה מדת ללאום, בנתה את עצמה על גבי השלד המשיחי הקדום של התקווה לקיבוץ גלויות. המסורת המשיחית היהודית ראתה מאז ומעולם את מיצויה בהקמת ממלכה, והמדינה היהודית העצמאית בהחלט ממלאת את התנאים הראשוניים להיחשב ככזו. ברם למיתוס המשיחי יש תנאים שעדיין לא התקיימו: מקדש ומלך. השאלה היא על כן האם יכולה הציונות החילונית להחליט לעצור את דהירתה על המסלול המשיחי בנקודה מסויימת אך ורק מפני שלהמשיך הלאה פחות נוח לה.

זו לא שאלה הקשורה להחלטות ממשלה או יכולת צבאית. זו שאלה שקשורה להגיון הפנימי של אידיאולוגיה מסויימת, ולאפשרותה של אותה אידיאולוגיה לפתח רפלקסיביות ביקורתית ויכולת לשרטט לעצמה גבול פנימי המורה על עצירה או שינוי. וזו גם שאלה שקשורה למפגש בין התודעה המודרנית ליסודות הדתיים והמיתיים הרוחשים במעמקיה, בין הסובייקט המודרני והחילוני לבין הדתיות הקמאית שמשוקעת בתוככי נפשו וששזורה בתרבותו.

"סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה"

שאלה אחרונה זו, ממולכדת מכל צדדיה בנקודת המפגש הנפיצה בין רציונליות למיסטיקה, בין חילניות לדת, היא כמעט טאבו בעולם המחקר המודרני. ועם זאת נדמה לי שהיא חייבת להישאל. דווקא אם נאמין שאין נשמה טהורה ואלמותית בקרבנו, שחיי הנפש שלנו אינם מבטאים אלא גיבוש מורכב ומשולב של תנאים גנטיים ותרבותיים, שאלת עיצובם של אלה תקבל משנה תוקף. שהרי אם איננו במהותנו משהו אחר ונבדל מהעולם הזה ותנאיו החומריים, מסתבר שאותם תנאים מרכיבים את נפשנו במלואה, וממילא קובעים את הוויתה, ומכוונים את דרכה.

אם נוסיף לזה את ההנחה שלא רק התרבות שסביבנו בהווה, אלא גם כל השובל הארוך של ההיסטוריה שלה והתפתחותה משפיעים על עיצובנו, נוכל להסיק שכוחות תרבותיים קדומים חיים גם כיום בקרבנו, ואף אם עברו טרנספורמציות וסובלימציות שונות ומגוונות, עדיין מכוונים את צעדינו במגוון דרכים סמויות.

גרשם שלוםלכך הרי התכוון גרשם שלום באותו מכתב מפורסם לרוזנצוויג, הלא כן? אותה "הצהרת אמונים לשפה שלנו" כפי שהמכתב נודע לימים, אותם מילים שכל כך מרבים לצטט, הרי זאת הן אמרו, ומזאת הזהירו: שלא ניתן להתחמק לאורך זמן ממשקעים קדומים שאצורים בתרבותנו. על פי שלום, שכתב זאת כבר ב-1926, מדובר ב"סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה", והיא סכנת המפגש המחודש עם העברית ועם מטעני הקודש הטמונים בקרביה. "האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה?" שאל שלום, והזהיר:

כל מלה שלא נוצרה סתם ככה מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה'ישן והטוב', מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת… אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו… מחדשי השפה לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאבדננו.

שלום מדבר על השפה, על העברית המחולנת, אבל הציונות החילונית עצמה, על תוכניתה לקיבוץ גלויות והקמת מדינה ריבונית, אינה אלא חילון המסורת המשיחית היהודית. האם ייתכן שלא רק שפה, אלא גם מסגרת לאומית יכולה להחיות גרעינים מיתיים רדומים המצפים בהשקט ובבטחה לרגע שבו התנאים הנכונים יעוררו אותו והם ישתחררו ויפרצו על פני השטח?

"אל השתלט על הגרמנים, וביתם מלא ברוח איומה"

קארל יונגבמרץ 1936 פרסם קארל גוסטב יונג, היושב בשוויץ, מאמר על שהתרחש אז בגרמניה הסמוכה. יונג ראה בעלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון תהליך שבעיקרו הוא ביטוי של שבי פסיכולוגי המוני. לא סתם שבי עם זאת, אלא לא פחות מאשר כניעה לכוחות מיתיים עתיקים שהודחקו אלפי שנים, ומול עיניו הפעורות באימה שבים ועולים, שבים ותופסים את תודעותיהם של הגרמנים.

שם המאמר, Wotan, הציע את מקורו הקדום של המיתוס המתחדש: ווטן היה לא אחר מאשר אל הסערה והמלחמה של השבטים הגרמאניים הקדומים. עבור יונג ווטן אינו ישות שמימית עצמאית, אלא ארכיטיפ קולקטיבי שנטוע בלבה של קהילת אדם, של אומה. על פי התפיסה הזאת התרבות הגרמנית מעולם לא השתחררה מווטאן, וממילא דפוסי הוויתו ממתינים להתגשם בביטוייה. על פי יונג

ארכיטיפ הוא ערוץ שבו זרמו מים חיים במשך מאות שנים, חורצים מסלול לעצמם. ככל שהמים זרמו בו זמן ארוך יותר, כך קרוב לודאי שהמים יחזרו לזרום בו במוקדם או במאוחר.

אודין, מקבילו הנורדי (ולפעמים גם הגרמאני) של ווטן, מכתב יד מהמאה ה-18ארכיטיפ הוא מסלול, דפוס חשיבה ופעולה. בדומה לשביל נוירולוגי במוחו של הפרט, המכוון אותו לפעולות שהוא מורגל ושגור בהן, הארכיטיפ מכוון תרבויות לפעולות שגם אם שכחו בהווה, הן נאמנות על נפשם הקולקטיבית, זמינות ומזמינות יותר מנתיבים אחרים. בראותו את עלייתם של הנציונל-סוציאליסטים בגרמניה לשלטון, את מהלכיהם הפוליטיים ואת האסתטיקה הפאשיסטית של סמליהם ומצעדיהם, הסיק יונג שהאל הפגאני העתיק שב וכבש את לבבותיהם של הגרמנים, מגרש בתנועת יד קלה את המסגרת הנוצרית שהם לכאורה קיבלו על עצמם. "אנחנו", כותב יונג,

משוכנעים שהעולם המודרני הוא עולם הגיוני, מבססים את דעתנו על גורמים כלכליים, פוליטיים ופסיכולוגיים… למעשה, אני מעז להעלות את ההצעה ההיסטרית שהמעמקים הבלתי-ניתנים-לידיעה של אופיו של ווטן מסבירים את הנציונל-סוציאליזם יותר מאשר שלושת הגורמים הללו יחד… אל השתלט על הגרמנים, וביתם מלא ברוח איומה.

בלי כל רצון לעשות שימוש דמגוגי בהשוואה של ישראל היום לגרמניה של 1936 (השוואה חסרת בסיס ומגונה כמובן), וגם אם לא נהפוך מנויים על כלל השקפתו של יונג (אני ודאי איני), נדמה לי שדבריו מזמינים אותנו להרהר על כוחו של הארכיטיפ התרבותי בהקשר לזמננו. על פי יונג הארכיטיפ מקבל גישה לתודעה המודרנית כאשר הפרט הופך לחלק מהמון, או כאשר הוא נתקל בסיטואציה שקשה לטפל בה בדרכים מקובלות. האם הציונות, האם מדינת ישראל, הגיעו לנקודה כזאת?

"לא ייתכן לעצור דהרת אפוקליפסה משיחית"

בר פלוגתא ידוע היה לגרשם שלום: ברוך קורצווייל, מבקר הספרות והתרבות הידוע. קורצווייל, יהודי שומר מצוות, האשים את שלום שהוא לומד ומלמד את התנועות הכופרניות במסורת המיסטית היהודית (בעיקר השבתאות) כדי למצוא עבור הציונות, הכופרנית בעצמה, שורשים פנים-יהודיים לכאורה, ועל ידי כך להכשירה כהתפתחות יהודית אורגנית. עבור קורצווייל הציונות היא תחליף לא מספק ליהדות המסורתית, תרכובת חצי-אפויה של לשון יהודית ותוכן לאומי. אולם בדומה לשלום גם הוא זיהה את סכנת הקריסה הפנימית שמעמידה השליטה הריבונית של המדינה הציונית על הר הבית:

שנת תשכ"ז העמידה את הציונות המגשימה, היכולה להיות אך ורק ציונות מדינית-ממלכתית, לפני הכרעתה הגורלית ביותר… הציונות ובתה, מדינת ישראל, שהגיעה אל הכותל בדרך הכיבוש הצבאי, כהגשמה של משיחיות ארצית, לעולם כבר לא תוכל להפקיר את הכותל ולנטוש את חלקי ארץ ישראל הכבושים, מבלי להתכחש לעצם תפיסתה ההיסטוריוסופית את היהדות. הציונות המגשימה נלכדה ברשת הישגיה. לנטוש אותם, פירושו להודות בכשלונה כדוברה ומוציאה-לפועל של רציפותה ההיסטורית של היהדות… לא ייתכן לעצור דהרת אפוקליפסה משיחית כדי לאפשר לנוסעים בה לצאת ולהסתכל בנופי יום ה' המרהיבים.

ברוך קורצוויילראוי לחשוב כיצד עוקצן של מילים אלה, שנכתבו ב-1970 (במאמר "המשיחיות הכנענית"), לא קהה ולו בנימה. האם אכן לבד ממכשולים פרגמטיים ידועים ישנה סיבה נוספת, פנימית-מהותית, שמסבירה את הקושי העצום שנתקלת בו מדינת ישראל בכל פעם שהיא מנסה לחזור בה מהשגייה הצבאיים באותה מלחמה גורלית? קורצווייל מדבר על כיבוש יהודה ושומרון בכלל, אולם ודאי שהיהלום שבכתר האימפריאלי הוא ירושלים, וקודקודו הר הבית. נראה כי בזמן הזה מדינת ישראל ניצבת בפני התמודדות איתם, יריביה הפנימיים הקשים ביותר. הקריפטונייט שלה.

מול אלה הציונות, יאמר קורצווייל, נחשפת במערומיה, כלומר מתפשטת מהכסות החילונית שעטתה ומגלה את ערוותה התיאולוגית. היא מבינה שמאז ומעולם היתה רק קליפה חיצונית ליהדות המסורתית, וליתר דיוק – למסורת המשיחית. תגלית זו מפוררת את הדימוי העצמי שלה ומרוקנת אותה מתוכן. אדיפוס גילה שהוא נצר לשושלת מלוכה בדיוק ברגע שגילה שהרג את אביו ושכב עם אמו. הציונות מגלה שהיא נצר למסורת דתית בדיוק ברגע שהיא כובשת את יהודה, שומרון והר הבית. אז נחשפת המשיחיות המניעה אותה ובו בזמן מתערערת הליברליות המערבית שעליה דמיינה שהתבססה.

ודוק: בכל הנוגע להר הבית, לא רק הציונות החילונית אלא גם היהדות ההלכתית ניצבת מול הגיון פנימי קטלני. הקמת מקדש, השלמת המסורת המשיחית, תייתר גם אותה. העורגים אל המקדש מקווים ליהדות קדם-הלכתית, לתקופה בה המשנה עדין לא נכתבה, ודאי לא התלמוד, תקופה בה היו כוהנים, הונהגו רגָלים, ודם הוזלף על קרנות המזבח. שוחרי הבית השלישי מציגים פונדמנטליזם של דת אחרת: בתוך היהדות הרבנית הם מקדמים תוכן ותבנית כוהנית. הפרדיגמה הכוהנית מציגה מערכת דתית ששולטת בה קאסטה סגורה של משפחות כהונה, שמרוכזת לא סביב בתי מדרש רבים אלא סביב בית מקדש אחד, שלא מתפללת אלא זובחת חיות ושמחפשת את האל לא בפעולות מקודשות ובזמנים מקודשים, אלא באתר קדוש אחד ומיוחד.

שלט מטעם הרבנות הראשית האוסר עליה להר הביתלמעשה, ניתן לומר שההלכה כולה אינה אלא מנגנון השהייה של המיתוס המשיחי, כמו פאזל עצום שהרכבתו לעולם אינה נשלמת. המקדש הוא החתיכה האחרונה בתשבץ, וברגע שזו מצורפת לאחיותיה היא יוצרת תמונה שלמה המטשטשת ומעמעמת את משמעותו של כל חלק וחלק, כל הלכה והלכה. לא תהיה עוד הלכה כשיהיה מקדש, שכל הוויתו אומרת מיידיות, וזאת מבינים, במודע או שלא במודע, גדולי הרבנים המתנגדים לעליה אל ההר.

לא בכדי קידשה הציונות את הכותל מבחינה לאומית, ולא בכדי קידשה אותו הרבנות מבחינה הלכתית. לשני הצדדים היה נוח לראות את ההר ואליו לא לבוא. עד כה הקונצנזוס ההלכתי הוא שחסך למדינת ישראל את הצורך להתמודד עם אפשרות הגשמת המיתוס הרוחש במעמקיה, בולם בכוח דתי תשוקה דתית. אולם באווירה של החלשות האורתודוקסיה ועליית הלאומנות האתנית והמשיחיות המקדשית נדרשת מדינת ישראל לפעול בכלים חילוניים-בירוקרטים על מנת לרסן את היצר הדתי-מיתי. מבצע שכזה מורכב הרבה יותר, ולא רק משום שהדת באופן טבעי תיכנע ביתר קלות לשיח דתי. עבור מדינת ישראל הוא קשה כקריעת ים סוף, משום שהוא מבקש לקרוע אותה מהמסלול עליו היא התקדמה עד כה. הציונות, כאמור, בנויה על גבי המיתוס היהודי-משיחי. הוא עצמה – וביטולה.

"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"

ועם זאת, מכל הסיבות המנויות לעיל, את המיתוס אי אפשר פשוט להדחיק, ודאי לא לבטל (אני מודה לחביבה פדיה על הסיוע בתובנה הזאת). התיאולוגיה הפוליטית שעומדת בבסיס הציונות דורשת התמודדות ישרה ויצירתית. ההתעלמות וניסיונות ההדרה שהופנו כלפי הר הבית – כמו כלפי כלל תכני היהדות המסורתית – בידי הציונות החילונית חייבים להסתיים. לא רק משום שהם ביטוי להתכחשות עצמית, בריחה מהתמודדות עם חלק מהמטען הגנטי שלה, אלא שכמו בשדות אחרים שהופקרו על ידי הציונות החילונית, הם מאפשרים לכוחות אחרים, פונדמנטליסטים ואנטי-דמוקרטים, לנכס אותם לעצמם, ובאין אלטרנטיבה לסחוף אחריהם את המחפשים תשובה.

דווקא אם הציונות היא המשך אמיתי ואותנטי למסורת היהודית – ואני מאמין שאכן כך – היא חייבת להעמיד אלטרנטיבה חיה ובת-תוקף לפרשנות המצומצמת של המקדש כמזבח שסביבו חגה שושלת משפחתית של כוהנים. הרצל דיבר על מקדש מודרני כ"היכל השלום", מעין מוסד בינלאומי ופילנתרופי, אולם כמובן שאפשר וצריך לחשוב גם על מרכז דתי – ובין-דתי – שייתן מענה ליסודות הדתיים שבחזון המשיחי. והרי המיתוס עצמו מאפשר לנו להציע זאת: "בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים", מנבא ישעיהו.

באופן מובן, כל זה מחייב שיתוף פעולה מכבד והדוק עם המוסדות המוסלמים שאחראים למתחם אל-אקצה מבחינה מסורתית. כשלב ראשון על מנהיגי ישראל להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים (ופלא שלא עשו זאת עד כה) שמסגד אל-אקצה וכיפת הסלע הם חלק בלתי נפרד ואל-זמני בכל קו רקיע וכל חזון עתידי לירושלים, ושזכויות הפולחן של המוסלמים יישמרו תמיד במלואן. בהמשך לכך יש לגנות בחריפות כל דיבור הרומז כביכול על הקמת מקדש במקום קדשי האסלאם, אלא אך ורק לצידם, ועדיף: יחד איתם. למרות שבזמן הזה הסדר משותף נראה דמיוני, יש סיבה לקוות שכאשר המימד הלאומי של הסכסוך ייפתר, או במקביל לליבונו, תפתח הדרך לשיתוף פעולה במימד הדתי.

הציונות היא אחת ההצלחות המזהירות של המאה העשרים, הן מבחינה פרגמטית והן מבחינה רעיונית. היא הצליחה לכונן מחדש את הזהות היהודית, אולם עד כה לא התמודדה כראוי עם המטען הדתי שאצור בקרבה. בתוכו, במרכזו, גם הר הבית, שלא יכול להמשיך ולהיות חור שחור של חוסר משמעות. זה הזמן לדבר עליו, לפרש אותו מחדש. כאמור לעיל, באופן עמוק, פיתוחו מחדש הוא גם האינטרס של אנשי ההלכה, שכן מקדש כפשוטו פירושו סופה של היהדות הרבנית, של ריבוי קולות ויצירתיות.

ומעבר לכך, גם לו היה אפשר לבנות אותו ללא התדרדרות למלחמת דת עם כל העולם המוסלמי, בית מקדש במובנו הפרה-מודרני יהיה פשוט אכזבה. יהיה זה קץ קיום המיתוס כמסגרת רעיונית מפרה ותחילת קיומו כמציאות מוגבלת, קץ קיומו ככוח אירוטי ויצירתי וקריסתו לכדי קריקטורה של גברים בחלוקים לבנים; גרוטסקה של דם, יזע ומעיים.

"ארכיטיפ הוא ערוץ שבו זרמו מים חיים במשך מאות שנים" מלמד יונג. "שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" מנבא שיר המעלות המפורסם. הן יונג והן משורר תהילים קושרים בין התגשמות המיתוס לבין המים שנוהרים אל הערוצים היבשים של המדבר. נדמה שבזמן הזה מים רבים ממלאים שוב את הנהרות היבשים של תודעותינו. השאלה אינה איך חוסמים את המים. השאלה היא איך ולאן ננתב אותם.

פורסם במוסף 'הארץ'. זהו חלק ב' מתוך שניים. החלק הראשון כאן.

במאמרים אלה הסתכמתי על מקורות רבים. הנה העיקריים שבהם:

  • מירון בנבנישתי, מול החומה הסגורה: ירושלים החצויה והמאוחדת, ויידנפלד ניקולסון, 1973
  • מוטי גולני, ציון בציונות: המדיניות הציונית בשאלת ירושלים 1937-1947, משרד הביטחון, 1992
  • שרינה חן, "ביקור בהר הבית לשם מה? – עלייה, כניסה, או הליכה. משמעויות הלכתיות ופרשניות הניתנות למעשה הביקור במקום", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כג, תשע"א
  • חגי סגל, אחים יקרים, כתר, 1987
  • ברוך פלח, "כתב עת 'סלם למשחבת מלכות ישראל' – בין פואטיקה לפוליטיקה", עבודת דוקטורט
  • ברוך קורצוויל, "העולם באספקלריה של המיתוס", בין חזון לבין האבסורדי, שוקן, 1966
  • ברוך קורצווייל, "המשיחיות הכנענית", מחוץ לתחום, כרמל, 1998
  • ברוך קורצווייל, במאבק על ערכי היהדות, שוקן, 1969
  • אמנון רז-קרקוצקין, "בין ברית שלום ובין בית המקדש: הדיאלקטיקה של גאולה ומשיחיות בעקבות גרשם שלום", האלוהים לא יאלם דום: המודרנה היהודית והתיאולוגיה הפוליטית, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2009
  • אריאל שנבל (עורך), "לא זזים מהבית", מוצש, 23.5.2014. סקר על דעות הציונות הדתי באשר להר הבית בעריכת מכון "מסקר", ד"ר עדו ליברמן
  • גרשם שלום, "הצהרת אמונים לשפה שלנו", עוד דבר, עם עובד, 1992

35 תגובות

  1. בתרבות מודרנית אין מקום למיתוס. ומיתוס בוודאי איננו קביל כמקור למסגרת רעיונית מפרה. השענות על מיתוס ככזה, ארשה לעצמי לומר, היא פרימיטיביזם והליכה בנתיב הזוי ומסוכן. הליכה בנתיב חולני.
    ואילו האמירה ש"נדמה שבזמן הזה מים רבים ממלאים שוב את הנהרות היבשים של תודעותינו. השאלה אינה איך חוסמים את המים. השאלה היא איך ולאן ננתב אותם" גם זאת אשליה. המים הרבים הם תוצאה של שטיפת מוח ברעיונות הזויים שנקראים מיתוס. זוהי תרבות של טיפוח ההמוני והפרימיטיבי. צדק יום באמרו: "שהמעמקים הבלתי-ניתנים-לידיעה של אופיו של ווטן מסבירים את הנציונל-סוציאליזם. "אל השתלט על הגרמנים, וביתם מלא ברוח איומה"
    נראה לי שהציונות שאבה ובעיקר שואבת את רעיונותיה מהמיתוסים התבטוניים יותר מאשר מההיסטוריה המקראית. או יותר נכון זוהי הכלאה או הרכבה של המיתוס העברי על זה הטבטוני.

    אהבתי

  2. אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתך. האם אתה מבקש מראש הממשלה להגיד בפומבי שהוא מצפה (ופועל?) לבניית בית המקדש לצד מסגד אל-אקצא?
    זה נראה לי כמו נסיגה, לא התקדמות.

    גם לא כ"כ ברור לי שהמיתוס של הר הבית עוד מפעם בציונות. נראה לי יותר סביר שח"כים חילונים משתמשים בו מטעמים לאומניים, לא משיחיים (האין כל חינו של הר הבית, בעיניים חילוניות, נובע מכך שהוא קשה להשגה? ).

    כדי לבחון טוב יותר את תיאוריית מיתוס הר הבית נוכל לחקור את תלמידי הישיבות החילוניות.
    הרי אם נניח שיש ארכיטיפ כזה, נצפה שחילונים שעוסקים בתנ"ך, תלמוד והלכה יהיו מעוניינים בהר הבית, ויהיו מעוניינים בו במספרים גדולים יותר בהשוואה לציבור החילוני.

    אהבתי

      1. מסתבר שהבנתי לא נכון את המשפט הבא בפיסקה: "בהמשך לכך יש לגנות בחריפות כל דיבור הרומז כביכול על הקמת מקדש במקום קדשי האסלאם, אלא אך ורק לצידם, ועדיף: יחד איתם. "
        בקריאה שניה אני מבין שהתכוונת לכך שהגינוי הממשלתי לא יהיה גורף, אלא יפריד בין חסידי הר הבית שרוצים להתחלק לבין אלו שרוצים את כולו.
        אני בספק אם באמת ניתן להבהיר לעולם המוסלמי את הדקויות האלו.

        אני מצפה לפשרה הבאה: יהודים יוכלו להתפלל בהסדר מוסכם בהר הבית, ללא הקמת מבנים. מכיוון שיש פה גם עניין היסטורי, הפשרה צריכה לכלול סעיף שאומר שבכל חפירה באזור ישתתפו נציגים משני הצדדים. אבל הפשרה הזו תתאפשר רק כאשר ישראל תיסוג ממדיניות ההתנחלויות.

        אהבתי

    1. נראה שגם אתה וגם בעל התגובה שמעליך לא ירדו לעומק כוונת המשורר פה. יש כאן ניסיון לטעון שכל התופעות של התגברות עניין הר הבית בציבור הישראלי, איך שלא תכנו זאת ("שטיפת מוח..", תרבות של טיפוח ההמוני פרימיטיבי..", "ח"כים חילונים משתמשים בו מטעמים לאומניים..") מקורו עמוק ושורשי בגנום של הלאומיות הישראלית, והיה רק עניין של זמן עד שיתפרץ. ואם לא היה מתפרץ עכשיו ובצורות הספציפיות הנוכחיות, אז היה כנראה מתפרץ עוד X שנים בצורה מעט שונה אולי, אבל בסופו של יום הוא היה בלתי נמנע. כל הניסיונות להגחיך את התופעה לא מבינות לטעמי מול איזה הר געש הן נמצאות. ולראשונה אני נתקל בפרשנות 'חילונית' שמבינה עם מה יש לה עסק, ויותר מכך שותפה לרצון להתבטל (במובן החבד"י) ללבה הרותחת, אבל: תוך כדי רצון להכווין אותה למקומות שיבנו ושלא יהרסו. האם זה אפשרי? שאלת מיליון הדולר, אבל זו שאלת חיים עבורנו כאן. מי שיתעלם ממנה יילך וייעשה לדעתי לא רלוונטי.

      אהבתי

  3. תומר, קודם כל שאפו על הפרויקט. דבר שני – החלק האחרון של המאמר לטעמי מבטיח הרבה ומקיים מעט. הצורך בכינון מחדש של המשמעות הרוחנית והתאולוגית של הר הבית הוא ברור ואני מזדהה אתו לחלוטין. אבל לאיזה כיוון? מה צריך להיות היחס בין רוח וחומר? בין עבודה פנימית לעבודה חיצונית? (אפשר להיעזר בספרו האחרון של גי סטרומזה שאליו כבר התייחסת בעבר כדי לבחון אם נעשה פה צעד בלתי הפיך בתפיסת הפולחן) איך עובדים היום עם חזון ישעיהו? ועם הרצל? האם אפשר להתעלם מהנצרות ומיחסה למקדש (גם כאימפולס מכריע בעיצוב התודעה המודרנית?). האם יש כיום ביהדות המתחדשת מסגרת דיון מתאימה לנושאים הללו?

    אהבתי

    1. גיא, במאמרים האלה ביקשתי להניח את היסודות להבנה של המטענים האידיאולוגיים, התרבותיים והדתיים שמעורבים בסיפור, לא להציע תוכנית אופרטיבית להמשך. אני חושב שפתיחת הנושא כך מאפשרת חשיבה פוריה יותר מצד כולם. ממילא, פחות חשוב מה אני בדיוק חושב על הרצוי בעתיד.

      Liked by 1 person

      1. לדעתי הרחקת לכת. גם היסודות הלאומיים למשל אצל זבוטינסקי לא מושתתים על יסודות דתיים. אדרבא הוא זה שאמר שהדת היא קליפה ששי מרה את הלאומיות. מירי רק ב יאללה ביתר. כפיים. מבטאת בדיוק את הפופוליזם הריק הלא אידיאולוגי. ניהל יזם של נעשתה ונאכל כי מחר אין. זה כבר לא ימין שמאל זה משו אחר.

        אהבתי

    1. במובנים מסויימים. קרל שמיט חשב שהלאומיות היא תולדה של חילון הקטגוריות הנוצריות-מונותאיסטיות, ויש בזה משהו. מצד שני, שים לב למילה "חילון" במשפט הקודם.

      אהבתי

  4. הרוב המכריע של עם ישראל שואף לחזון הנביאים: "בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" ומתנגד למלוכה של בשר ודם, שלפי חלק גדול מהמקורות היא מרידה במלכות האל: "ויאמר ה' אל שמואל: שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם". בניגוד לכך, חלק גדול מהמוסלמים שואפים לחזור לימי נצחונות הג'יהד:
    -הערבים שואפים לחזור לתקופת של מוחמד ו-4 החליפים הראשונים
    -המוסלמים בתת היבשת ההודית ובאפגניסטן לימים שמוסלמים כבשו את תת היבשת
    -השיעים לתקופות כיבוש פרס ע"י עלי וע"י הסוופים.
    כמו במיקרה הגרמני גם במיקרים אלה החזרה המוקצנת לעבר מלווה במשטרים זועתיים, ראה את ההשואה בין דעא"ש לנאצים של תומר:
    http://7minim.wordpress.com/2014/08/08/is

    אהבתי

  5. כמה מהוגים הנאצים, ראו את הנצרות כבעיתית, בגלל מוצאו היהודי של ישו וההישענות החלקית של הנצרות על מוטיבים יהודים.
    זו הסיבה שהוגים נאצים כאלו, גם נטו לדעתו של יונג, ורצו לנתק את הרייך מהציוויליזציה הנוצרית ולהחליף אותה בפונדמנטליזם פגאני השואב את השראתו מאלילים פרה נוצריים ובראשם ואטון , אל המלחמה.
    נאצים אחרים, דווקא רצו להתקרב יותר אל הנצרות, כדי להדגיש את הקשר היהודי קומוניסטי שע"פ מיין קמפף , מאיים על האדם הלבן.

    בסופו של דבר, נדרש היטלר בעצמו לסוגיה והכריע לטובת הנצרות, כנראה מתוך חוש פוליטי מפוקח.

    עם תחילת העידן החדש בשנות השמונים, קמו גם כמה אמונות גזעניות לצידו. המפורסמת מכולן היא כמובן, זהות נוצרית, אבל גם לווטוניזם נשמר מקום של כבוד. מי שקידם את האמונה הווטוניסטית בעיקר, היה דיוויד לין, ההוגה הניאו נאצי הבולט ביותר, מא נפילת הנאציזם.

    Liked by 1 person

  6. לא הבנתי למה אתה אומר שבניית בית המקדש תהיה סוף ההלכה? בגלל שזה בעצם נקודת הסוף =הגאולה שהכל מוביל אליה? אני חושב שזה לא כל כך נכון, ההלכה היא אוסף חוקים שנוגע לכל החיים ולא רק הדרך לגאולה הרי היהדות הרבנית של הפרושים החלה בימי בית שני.

    בנושא אחר- איפה אני יכול לראות מאמר שלך שעוסק בהתעסקות חילונית בטקסטים הדתיים? (לא ניתוח של תהליכים בחברה אלא מהצד שלך, למה ואיך ללמוד מדבר שאתה לא מאמין בו עד הסוף?)

    אהבתי

    1. למה אתה חושב שחילונים לא "מאמינים עד הסוף" בטקסטים יהודיים? הם פשוט מאמינים אחרת. למעשה, חלקם סבורים שלהאמין שהטקסטים האלה הם מקודשים הוא להפחית מהערך שלהם, מפני שזה סוגר אותם במסלול מסורתי קבוע ומוגבל.

      אהבתי

  7. שלום תומר,
    תודה גם על מאמר זה.
    כיוון שמספר הטלפון שלך חסוי, אבקשך להתקשר אלי. בברכה חמה, ד"ר ראובן גרבר 0545706461

    אהבתי

  8. תומר שבוע טוב

    בנוגע לתפיסת הציונות, ישנה הגזמה במימד הדתי. היה בציונות גם צד חילוני של יהודי חדש, ארצי ונורמלי. להציג את החילוניות רק כמעטפת דקה של חילון לא עושה עמה צדק. היא הרבה יותר מהפכנית, וזו גם הסיבה להתנגדות הקשה של החרדים אליה.
    בנוגע לסוגיית המקדש העתידי. גם אני כתבתי משהוא דומה, רק אני דברתי על רחבת הכותל: http://www.academics.co.il/Articles/Article38965.aspx
    גם החזון שלי וגם שלך לא ריאליים במצב הנוכחי, רק ההבדל הוא שהחזון שלך עוד יותר רחוק, ולא נראה לי במאות שנים הקרובות שיהיה ניתן לבנות מקדש פלורליסטי על הר הבית בלי שהדבר יביא לפיצוץ המזרח התיכון.

    אהבתי

  9. שלום, ברצוני להתייחס לפסקה מתוך המאמר:
    " בית מקדש במובנו הפרה-מודרני יהיה פשוט אכזבה. יהיה זה קץ קיום המיתוס כמסגרת רעיונית מפרה ותחילת קיומו כמציאות מוגבלת, קץ קיומו ככוח אירוטי ויצירתי וקריסתו לכדי קריקטורה של גברים בחלוקים לבנים; גרוטסקה של דם, יזע ומעיים."
    אני חושבת שכאן יש כשל בהבנת תפיסתו של אדם מאמין (לאו דווקא דתי אלא מאמין) במניפה של נושאים; הקמת בית המקדש השלישי וגם חזרת הנבואה, ביאת משיח ולבסוף הליכה לנבואת ישעיה, "בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". אדם מאמין הוא במובנים רבים כמו אדם מאוהב. כשנודע לו שיש סיכוי לחזור ולממש את כל הדברים שהוזכרו, הרי זה כאילו אדם מאוהב התארס למושא אהבתו. תוכל לומר לו שאירוסיו הם אכזבה שכן עכשיו יקץ הקץ על המיתוס כ"מסגרת רעיונית מפרה ותחילת קיומו כמציאות מוגבלת"? לא. הרי המשפחה היא מוסד אנושי ארצי וטריוויאלי וצר. אך עבור הבאים בברית הנשואים, בפרט שיש אהבה, הצעד הארצי הוא הדבר הנכון לעשות באהבתם.
    לפנטזיה הדתית ואף למיתוס הדתי יש חלק מרכזי בעצוב תרבותו של העם היהודי, אך אין היא אלא קליפה לאמת שעתידה להתפרץ והיא רצון המאמינים במקדש, חזרת הנבואה (שהינה דיאלוג ממשי של הציבור הישראלי עם הבורא) ולבסוף ביאת משיח. מהם בתי הכנסת אם לא סימולציות למקדש? מהם הבגדים השחורים של החרדים אם לא מדי אבל על חורבן הבית וציפייה לנחמה בבניית הבית העתידי? משיתקיימו כל התנאים, ורק אז, ניתן להביט אל המקדש בירושלים לא רק כמלוי מאוויים הלאומיים יהודיים ישראליים, אלא כשליחות של עם בין העמים. ואז ציטוט דברי ישעיהו הם במקום, ובית התפילה, הוא המקדש בירושלים, אכן יהפוך לבית תפילה לכלל העמים.

    כשהגיעו לכאן יהודים במאות שעברו, מתוך כמיהותיהם והזיותיהם התנ"כיות, הם נחשבו מטורפים. ובצדק! כשהגיע לכאן הרב נחמן מברסלב ב- 1800, מה הוא ראה? שממה. בלי אמונה עמוקה שמבררת את חלקה של הפנטזיה באמת הרחבה, אי אפשר לפרום את הפנטזיה לאמת.

    אהבתי

    1. לא מעט דברי טעם במה שכתבת, ובכל זאת הערה אחת: לבגדים השחורים של החרדים אין שום קשר לאבלות ושום קשר לחורבן. הסיבות ללבוש מגוונות – למשל, בעולם הישיבות הליטאי הלבוש בכלל בא לחקות את האופנה הסטודנטיאלית של ראשית המאה ה-20.

      אהבתי

  10. שלום תומר!
    כתבת כאן מספר כיוונים נכונים מאוד אך גם מסר בלבולים ואף טעויות.
    כמובן שהזיקה העמוק בין המיתוס למציאות מתחילה לשוב ואבחנתך בנוגע לעברית היא מדויקת, כפי שכתב מניטו (גדול רבני צרפת של המאה הקומדת, תלמיד לתקופםה של הרב קוק האבא והוגה מקורי בפני עצמו)- השפה היא השיבה אל המציאות, לתוך הזמן, הגלות היתה קיפאון בזמן, וכאן המיתוס מתחיל לתת את אותותיו.

    אך אתה טועה בגדול בכמה דברים.
    ראשית- בניגוד לדבריו של יונג על גרמניה, המיתוס המקדשי הוא חי, הוא לא עולה מן האוב, הוא חי במשך אלפיים שנה בתפילותיהם של מיליונים שלוש פעמים ביום: ותחינה עינינו בשובך לציון. והוא במודעות האנושית. בגרמניה היית צריך את יונג כדי שיצביעעל הקשר ואילו כאן אתה עוסק בחומר חי ותוסס. אמנם הגלות הרחיקה אותו המתודעה הריאלית וכמו הגאולה הוא נכנס למקום החרדי אשר ממתין למשיח בחיבוק ידיים. אך זה היה ברור שמדובר ברק ענין של זמן עד שהציבור הדתי ישתחרר מן התפיסה החרדית ויתרגם גם את הר הבית למונחים של עליה לארץ ישראל. אין זה מפתיעכמובן שהחרדים לא בעסק בדיוק כפי שהם מתייחסים להקמת המדינה.

    הניתוח ההלכתי נותן בכך את אותותיו. אם אינך מבין את השינוי שהתרחש זה אך ורק מכיוון שעם כל הכבוד אינך מכיר את המטריה ההלכתית בנושא. למה כוונתי? המקדש כמשכן מחולק לכמה איזורים, החיצוני- מחנה לוויה מותר לכל הדעות בעולם בכניסה! אלא שמעבר אליו כניסה היא איסור כרת. בעקבות הגלות גם גדולי ישראל כמעט שלא עסקו בסוגיה ובטח לא הכירו את המציאות בהר (מתוך ריחוק ולעתים מתוך מניעת הגויים) ולכן לא ידעו להבחין היכן מחנה לוויה והיכן הוא התחום האסור. גם גדולי ישראל שהיו לאומיים לא עסקו בכך, הם נשארו בקומת הכותל. עד כדי כך שהרב גורן בעצמו חתך עם הצנחנים דרך ההר דרך מקומות הכרת ולא רק בזמן הקרב אלא גם במסדר הנצחון (ראה תמונה מפורסמת) אותו ערך היכן שאסור לכולי עלמא.
    הרב צבי יהודה לדוגמא עד כדי לא הכיר את הסוגיא שכשעלה בעצמו לא טבל לפני כן (איסור חמור), יש הגורסים כי הטראומה הגדולה שקיבל כשהבין את טעותו הביאה אותו לשמור מרחק מכל הקשור להר.

    עם הבשלת התהליכים והתאפשרות המחקר היום אנחנו יודעים לזהות בוודאות קווים ברורים בהר שיכולים להגידר איפה וודאי מותר לכל הדעות להיכנס. רבנים כמו הראשל"צ הנוכחי לצערי הרב עם כל הכבוד וההערכה, פשוט מתעלמים מפשט הסוגיא ומעובדות המונחות לנגד עיניהם, מכיוון שהם עדיין בתוך התפיסה החרדית, ולצערי גם ניתן ללמוד מהשפה בה בחר להשתמש (רבנים מליגה ד'…) שאין לה כל מקום בשיח הלכתי מנומק, מדוע? מכיוון שכך נהגו החרדים תמיד אל מול הציבור הדתי לאומי והציונות.

    טעות חמורה מאוד נוספת היא דבריך לגבי היהדות ההלכתית, מדבריך עולה כאילו במקדש לא היתה המשנה. היא היתה אלא שטרם נחתמה (המחקר המודרני גורס כי וודאי שישנן מסכתות מוקדמות שנכתבו עוד בזמן המקדש עצמו כמו לדוג' מסכת תמיד). אתה מערבב כאן בין כמה עולמות- המעבר בין מיתוס ללוגוס- נבואה לחכמה, והמעבר מיהדות מקדשית לדורו של ריב"ז. לא זו בלבד שאין המקדש מבטל את התורה שבעל פה ועולם החכמים אלא הוא שיא תפארתם- הסנהדרין יושבת במקדש עצמו וכשחרב היא עצמה גולה ומפסיקה לדון דיני נפשות. שובו של המקדש כרוך בשובה של סנהדרין ולא בביטול היהדות ההלכתית אלא בושבה להלכה חיה המתמודדת עם המציאות ומתחדשת. הניתוח שלך מדבר על פחד מאבדן ההגמוניה הרבנית שלפתע תאבד את כוחה ההלכתי המוכר לה כיום, זה נכון, כיוון שיהיה שינוי גדול, אבל שוב, זהו העולם החרדי, רואים לצערי שאינך מבין את כיסופיהם של הכוספים למקדש אשר חושבים במונחים הרבה יותר מתקדמים מזה. וכפי שחז"ל כותבים- מאז שחרב המקדש וגלו ישראל- אין לך ביטול תורה גדול מזה. לא בכדי בלב המקדש נמצא ספר התורה.

    מדוע אני כותב לך את כל זה? כיוון שלענ"ד אתה מסתכל על הדברים בניתוח כמעט מדויק אלא שהכיוון שבחרת לא מאפשר לך הקפה מלאה. הכיוון אותו אתה צריך לבחון הוא הכיוון התורני, המהלך שהוא עובר בשיבתו לקרוא את המיתוס ולא לפרשו מחדש אלא לחדש אותו. אתה מציע בתמימות להתשמש באיו אופציה שמופיעה במיתוס מחזון ישעיה, אבל אתה לא מבין שחזון ישעיה חי ובועט אין כל צורך לקחת אותו דווקא, הוא העיקר אבל כחלק ממכלול, ואת המכלול אתה מפספס.
    אתה בוחן את הדברים מכיוון הציונות החילונית שעוברת תהליך אל עבר המיתוס שמתעורר. אתה צריך להסתכל על הצד הדתי שם המיתוס חי ופשוט מתחיל לקבל מקום.
    לא סתם חזר שבתי בן דב בתשובה, הוא הבין שחסרים לו היסודות אף על פי שמבחינה לאומית הוא הקדים את כל הוגי הציונות הדתית, הוא חזר למקורות כדי להבין את המכלול.

    סלח לי אבל אתה חוטא בסוף דבריך וחושף שוב כי אתה אינך חלק מן המשחק- אתה ועבר לעשייתן ומאבד את עמדת החוקר הצופה מן הצד. אל לך לעשות את זה (כמו שכתבת בעצמך לגולש גיא פז, שאתה לא מציע תכנית אופרטיבית, אתה לא יכול לרקוד על שתי החתונות).
    אתה רוצה שיצהירו כי כיפת הסלע תהיה לעד חלק מקו הרקיע של ירושלים? למה שנשקר? ועוד מאיזה כיוון יש הגיון בזה? מכיווננו אנו הכוספים למקדש, כיפת הסלע וודאי תיעם מקו הרקיע ובמקומה יבנה המקדש. ומהכיוון שאתה מבקש לשלב את החזון המודרני עם חזון ישעיה- הרי יש את אל אקצא בצד ההר (שישאר בוודאי לצד המקדש) אז למה שלא נבנה אנו גם את המבנה שלנו? היכן השוויון המודרני כאן? היכן המקום לכל העמים? המיתוס העתיק המקדשי יאלץ לנתח את השקר המוסלמי על קדושת הר הבית עבורם, האם אתה זוכר שכיפת הסלע מחפה על אבן השתיה שעמדה בלב המקדש? אתה באמת רותה להשאיר את העוול הזה ולא לתקן אותו בשילוב מדהים של מקום תפילה משותף?
    וכל זה לשיטתך.

    אם תיכנס לעמקם של דברים מהכיוון הדתי תראה שאמנם בפן ההלכתי לא עסקו גדולי ישראל אבל החזון כבר מונח לפתחנו והוא מורכב ביותר.
    אין כל צורך לפרש את המיתוס מחדש, נבואות הנביאים לעתיד לבוא הן הן החזון המודרני ביותר שתמצא. אלא שיש תהליך, עיין בכתביו של הרב קוק על משמעות המקדש, בדברי הרמח"ל ואפילו במחלוקות הגלויות (כלומר לא נסתרות) בקרב גדולי ישראל על המקדש.
    כשאתה כותב על מקום פולחן ותו לא רואים שלא ירדת לעמקם של דברים.
    הרי כבר חז"ל מדבירם על כל הדברים שחסרים בבית שני ובראשם- שכינה. אין בבית שני שכינה, וכלן אנו כוספים לבית ראשון יחד עם בית שני. כלומר שיבתה של הנבואה, של השכינה. האם יש בכך משום ביטול עולם החכמה וההלכה? ודאי שלא, וכבר עסקו בכך גדולי ישראל, אמנם מעט אבל עסקו, אתה לא יכול להתעלם מהם ולדבר בזלזול מה על חזון המקדש כשאתה לא באמת מבין אותו.

    הגולש גיא פז שאל נהדר על איך יראה החזון, תשובה- הוא בהתהוות, וישנם זרמים שעוסקים בשאלות אלו ממש, אתה לא מוזמן להצטרף, חובתך להצטרף, אבל תבין שהדבר חי נושם בועט, ואתה כרגע מחוץ למשחק, ההפסד כולו שלך (הדברים מכוונים לכל איש ישראל). הדברים לוקחים זמן, אבל אין כאן שום תגלית חדשה או המצאה חדשה, אתה יכול אולי להבציע מה גורם לתפנית במהלך אבל זה רק מגלה את הדברים שטמונים שם מימים ימימה, ומעדכן, לא מעבר לכך. יש חוקיות למהלך, ולא איזו חוקיות אלוקית לא מובנת, המיתוס הזה הוא המיתוס היחיד בעולם, היחיד בהסיטוריה שצלח את המעבר מנבואה לחכמה, ממיתוס ללוגוס. אותו עאולם הלכתי שאתה חושב שיבוא לקיצו הוא בדיוק המשענת שמאפשרת למיתוס להמשיך לחיות, והוא כולל בתוכו חוקיות בנויה היטב, אתה מתעלם ממנה. כנס פנימה ותהיה שותף, כרגע אתה עומד בחוץ ומשקיף.

    ואך על פי כן אני מודה לך על הדברים, הארת לי נקודות מעניינות שלא הבחנתי בהן קודם.
    תודה

    אהבתי

    1. יותם משה,
      הערת שוליים: נדמה לי שאני די מצויה במחקר המודרני של המשנה והתלמוד, ואיני מכירה מישהו שטוען שהיו מסכתות שנכתבו בתקופת המקדש. אני תמיד שמחה ללמוד עוד, ולכן אשמח להפנייה שלך למחקר כזה. תודה.

      אהבתי

      1. שלום רב תמר!
        אם את אכן מצויה במחקר את וודאי מכירה יותר מקורות ממני ולכן אם את מכירה מקורות שטוענים בוודאות הפוך אשמח לשמוע.
        אם כן, לשאלתך: תסתכלי באלבק-מבוא למשנה (עמ' 85).

        ומעבר לה אשמח להסביר יותר את כוונתי המקורית, תודה על הסיוע בהבהרת הדברים.

        מדבריו של תומר: "העורגים אל המקדש מקווים ליהדות קדם-הלכתית, לתקופה בה המשנה עדין לא נכתבה, ודאי לא התלמוד, תקופה בה היו כוהנים, הונהגו רגָלים, ודם הוזלף על קרנות המזבח"

        עולה כאילו המקדש כרוך בביטול יהדות תורה שבעל פה. הוא כורך כאן את כתיבת המשנה.
        כתיבת המשנה כידוע לכל היא מהלך דיעבדי, אין לה ולתורה שבעל פה זהות.
        התורה שבעל חיה עוד קודם כתיבת המשנה ודברי על המחקר הם על דרך- גם לשיטתך אם נניח שכתיבת המשנה היא היא ביטוי ליהדות הרבנית של תורה שבעל פה, אז ישנם חלקים של המשנה שנכתבו גם במן המקדש.
        אולם אין זה העיקר, כיוון שכפי שכתבתי בתחילה המקדש הוא להפך- שיאה של תורה שבעל פה בישיבת הסנהדרין במקומה.
        והרי גם כל הגיון פשוט שמכיר את החומר מבין שהמשנהכקובץ היא אוסף ופרוטוקול של דיונים שוודאי שחלקם הגדול מאוד גם התקיים בזמן המקדש. היא כתיבתו הדיעבדית של מהלך החכמה שמחליף את הנבואה (לא בכדי במקביל לעליית החכמה היוונית המחליפה את המיתוס). תומר מערבב בין הדברים וגוזר מסקנות לא נכונות.
        שמאי והילל לא חיו בזמן המקדש? אנשי כנסת הגדולה לא שייכים לעולם הזה?
        אלבק (וכן אפשטיין ואורבך) כמובן מזהים את עדיות, תמיד ומידות כמסכתות מוקדמות יותר. קודמים להן כבר האמוראים שמחלקים לשכבות את כתיבת המשנה. (מחלוקת ידועה האם מודבר בכתיבה של ממש או עריכה) אבל כל זה רק בגלל ששאלת, טורף הדברים הוא ההבדל בין עולם התורה שבעל פה (בעל פה בעל פה!!) לכתיבת המשנה ביניהם תומר מערבב.

        בברכת חודש טוב וגשמי ברכה
        יותם משה

        אהבתי

        1. יותם משה,
          תודה על תשובתך הכנה.
          מדבריך אני מבינה שאינך מצוי במחקר (אלבק, אפשטיין ואורבך היו חוקרים גדולים, אולם המחקר התקדם הרבה מאז זמנם, וב"ה שכך – תאר לך שמחקר הרפואה, למשל, היה נשאר באותו המקום מאה שנים…). הנחות היסוד שלך אינן מחזיקות מים מחקריים ("יעלה על הדעת?!" כן, בהחלט יעלה על הדעת), ואמונה – לענ"ד – אינה עניין לויכוח אינטיליגנטי.

          אהבתי

          1. שלום תמר!
            אכן איני מצוי במחקר העדכני.
            ותודה רבה על הערתך המאירה- אני חוזר בי מדברי על הוודאות המחקרית. הדבר מוטל בספק לפי דבריך.
            אולם אשמח מאוד אם תחכימי אותי ותפני למחקר שטוען הפוך ממה שאמרתי, אני מוכן גם לחזור בי מדברי לחלוטין.

            אבל כמו שכתבתי לך קודם, זה פרט שולי בטענה שלי, אלא אם את מתייחסת לעצם הטענה שלי על כלל תורה שבעל פה ולא רק על זמן העלתה לכתב (כפי שאני מבין), אם לעיקר הדברים את מתייחסת אשמח מאוד אם תוכלי לפרט למה את לא מסכימה?

            ולענין המחקר עצמו, אני חושב שזה לא נכון לכתוב שטענותיי אינן מחזיקות מים מחקריים, אחרי הכל אינו דומה מחקר היסטורי של התפתחות המשנה למחקר הרפואי, אני לא כל כך מהר הייתי משליך הצידה את אלבק אפשטיין ואורבך. יש לפנייך מחקר מספיק משכנע כדי לפרוך אותם לחלוטין? אשמח מאוד לראות (באמת!)

            ועל דברייך האחרונים אני חולק לחלוטין, אמונה היא גם עניין לויכוח אינטליגנטי המודע למגבלות כוחו.

            נ.ב.
            עברתי על כל דבריי ולא מצאתי היכן כתבתי 'יעלה על הדעת'…

            שוב תודה על העמדת הדברים על דיוקם (או על ספקם…)

            בברכה
            יותם משה

            אהבתי

  11. מאמר מענין, אבל שאלה פשוטה לי האם אין מספיק מילים בעברית חדשה או ישנה לומר את. משנתך,

    אהבתי

  12. תומר, מדבריך עולה נימה דטרמיניסטית בבחינת 'אם יש אפיק חרב, חזקה על המים שישובו אליו'. ואולם לחיים בכלל ולבני האדם בפרט יש יכולת לתעל כוחות טבע מסויימים כנגד כוחות טבע אחרים. ברצוננו אנו מדליקים את האור למרות שהלילה ירד, או סוכרים את הנהר לווסת את פעימות זרימתו הטבעיות. בדומה, אפילו הציונות לא 'חייבת' לזרום אל בית המקדש.
    אמת היא שבשנות ה- 30 הגרמנים חזרו לאל המלחמה שלהם, אך זה היה משום שאפיק התקווה הדמוקרטית של ווימאר נסתם במפולת הכלכלית הגדולה שהחלה בניו-יורק. אני סבור כי אילו הפיקוח הממשלתי בארה"ב היה רציני יותר והצליח למנוע את המפולת – הדמוקרטיה של ווימאר עוד יכלה להיות עמנו ומלחמת העולם השניה הייתה נמנעת.
    בדומה, הזרימה הציונית אל בית המקדש תלויה בפעולה המשולבת של כוחות עולמיים-חיצוניים ולא רק מקומיים-פנימיים.

    אהבתי

    1. אין כאן שום דבר דטרמיניסטי לדעתי, והרי אני עצמי דיברתי על תיעול הכוחות האלה. השאלה המעניינת לדעתי היא האם יש כוחות כאלה בכלל. אני טוען שיש.

      אהבתי

  13. טקסט מעולה, אבל לא הייתי מייחס חשיבות גדולה כל כך לציונות כאידילוגיה ששלטה אי פעם בלבבותיהם של מרבית בני העם היהודי. הציונות החילונית הייתה מיעוט קטן (אם כי הכי מפוכח) בעם\, שבגלל השואה הפך לזרם דומיננטי מבחינה פוליטית. ערב השואה רק 2% מהעם היהודי חי בארץ ישראל. ההנהגה של ישראל שיצאה משני אחוזים אלו ושלטה במדינה עד 1977 הייתה ונשארה קבוצת מיעוט שלא מייצגת את הלך רוחו ההסטורי של העם היהודי. מה שקרה מאז 1977 ועד היום, חוסר הרציוניוליות והעדר יכולת לראות את הנולד, שמתחילים למטה וחודרים להנהגת המדינה, זה המצב הרגיל של רוב היהודים מזה אלפיים שנה.

    אהבתי

  14. תומר תודה רבה, על כל הסדרה המעניינת. מבלי למעט משאר התוכן, ההחזרה של הוגי דעות חשובים ומעמיקים כשולם וקורצווייל לשיח שלנו כיום היא בעיני חשובה מעין כמותה, שכן אין לנו בנמצא כיום אנשי רוח ברמה כזו.

    אהבתי

  15. תומר תודה רבה

    מדובר במאמר מאלף, המאיר את הסיבות העמוקות הדתיות וההיסטוריות לעיסוק הגובר בשאלת הר-הבית. אך עם זאת, אין לי ספק שישנן סיבות עכשוויות גיאו-פוליטיות ומקומיות שאינך מזכיר, והן היוצרות את הסכנה האמתית במצב הנוכחי.
    הר-הבית הנו הנקודה הארכימדית בסכסוך היהודי-ערבי, ועליית צד אחד במאזניים (החותרים לבניית בית המקדש) מעידה בהכרח על ירידת הצד השני. הגורמים הבולמים והמאזנים את השאיפות המשיחיות הקיצוניות בהר-הבית היו שלושה:
    1. במרחב המקומי – השב"כ, ובמיוחד המחלקה היהודית, שמאז שנת 1995 נמצאת בהתדרדרות מתמדת עד כדי שאיננה מסוגלת לאתר מרססי גרפיטי – ומאז ההתנתקות וודאי אינה זוכה לסיוע מתוך קהל היעד שלה. שלטון הימין המתמשך וודאי אינו מסייע. סביר להניח שמחתרת יהודית חדשה (שאת הסיבות להקמתה, ואת מטרותיה אתה מנית היטב) לא תתגלה כמו קודמתה.
    2. במרחב האזורי – מלך ירדן, המשמש פטרון של הר הבית ומנהל את הוקף, מעמדו נחלש באופן ניכר ושלטונו מאוים על-ידי גורמים אסלאמיים קיצוניים. על-כך נוסף הזלזול המופגן שהימין הישראלי נוהג בו ("ירדן היא המדינה הפלסטינית").
    3. במרחב הגלובלי – ארה"ב, המתרחקת מהאזור על-אף הצהרותיה הרשמיות. העובדה שפתרון שתי המדינות נזנח דה-פאקטו ואובדן התקווה לפתרון בר-קיימא שיהפוך את האגן הקדוש למרכז משותף לכל הדתות, ברוח ההצעה שלך בסיום המאמר.

    כל התקוות, השאיפות, והחזון המשיחי, כל המים הזורמים בארכיטיפ המקדשי היו ממשיכים להתנפץ על קרקע המציאות הגיאופוליטית, כפי שהתנפצו בגלות משך 2000 שנה – לולא אותו שינוי המתרחש לנגד עינינו.

    עכשיו שווה בנפשך את התרחיש הסביר הבא:

    מרץ 2015 הבית היהודי מרכיב את הממשלה. המחלקה היהודית בשב"כ מבוטלת בהוראת ראה"מ.
    מאי 2015 ממלכת ירדן נופלת לידי הג'יהאדיסטים וארה"ב אינה מתערבת.
    יולי 2015 ישראל מספחת את הגדה המערבית, ומכריזה על סילוק הוקף הירדני ממתחם הר-הבית.
    ספטמבר 2015 (ראה"ש תשע"ו) ראש הממשלה נפתלי בנט ושר הפנים אורי אריאל מניחים את אבן הפינה לבית המקדש השלישי על הר הבית.

    ושיהיה לנו בהצלחה

    אהבתי

  16. לא קראתי את כל התגובות אבל אני רוצה לביע גם את דעתי ביחס למאמר ואני חוזר אין יחס לתוגובות אותם לא קראתי
    יש במאמר הסתכלות צרה מאד על העולם הרבני שזה נכון שהוא יאבד מתוקפו עם הקמת בית המקדש (עיין בפתיחה לעין איה לרב קוק) אבל זה האינטרס שלו שיהיה בית מקדש וההלכה לא תהיה ע"י חיפוש דקדקני בספרי הפסיקה אלא ע"פ סנהדרין
    ונראה לי שיש פתרון טוב פשוט לתת להתפלל במקום הקדוש לכל מי שרוצה כמו שמחייבת התפיסה הדמוקרטית

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s