פוסט-בחירות: המפתח להבנת נסיקתו של נתניהו בימים האחרונים של מערכת הבחירות

אגיע ישר לעניין: המפתח שדרכו אפשר להבין מה קרה כאן בימים האחרונים, ובעיקר אתמול, הוא זהות. זאת המילה, זאת המהות. בבחירות האלה שאלות של זהות קיבלו משנה תוקף, והן אלו שבסופו של דבר הכריעו את הכף, ובצורה דרמטית. אישית אני מתבייש שלא ראיתי את זה בא, וגם אני טעיתי כשחשבתי שסלידתו ומיאוסו של חלק עצום מהציבור (גם בימין) מנתניהו יתנו סיכוי ממשי להחליף את השלטון. טעיתי כי לא הבנתי עד כמה עמוק חודרת הפוליטיקה של הזהויות בזמן הזה בישראל.

ניקח לשם התחלה את הדוגמא המובנת מאליה: הוגים, יוצרים ופעילים מזרחים שמצביעים ש"ס עושים זאת כמובן רק מתוך תודעה של זהות. הסיסמה "מזרחי מצביע למזרחי" אומרת הכל. גם אם יש כאן רצון לקדם השקפת עולם סוציאליסטית, היא משנית לעיקר, והעיקר הוא העצמה שבטית. כך קיבלנו חילונים, אנשי בוהמה ופעילות פמיניסטיות שמצביעים/ות למפלגה דתית, עממית ופטריארכאלית במובהק. בהכללה, לא הערכים של המפלגה עמדו לנגד עיניהם, אלא הבטחתה לייצג/לשמר/לרומם זהות מסויימת.

גם הבית היהודי, שהתיימרה לייצג כל-ישראליות חדשה, העמידה את הקמפיין שלה על מימד הזהות. סיסמת ה"לא מתנצלים" המצויינת שבחרה לעצמה שיחקה על שני רבדים של זהות: מול הימין האתנוצנטרי בכלל, שנמאס לו מההגמוניה לכאורה של השמאל הקוסמופוליטי ("האליטות הישנות" וכו'), ומול הציבור הציוני-דתי, שנושא רגשות נחיתות בני עשרות שנים מול החילונים. בנט הבטיח לציבורים האלה עמידה גאה והעצמה של זהותם (היהודית/דתית), והצליח למשוך אליו רבים. הקמפיין שלו עלה על שרטון בפרשת אוחנה, והתחיל לשקוע כאשר לא השכילו שם לשנות את הגישה – אי אפשר להמשיך לצווח ש"לא מתנצלים" כאשר, בפשטות, כן מתנצלים. כל האוויר יצא מהבלון.

גל אתנוצנטרי

שתי הדוגמאות לעיל הן רק מקרים פרטיים של מגמה רחבה הרבה יותר, שלמרות שהיא בהחלט אינה נסתרת, את השפעתה, בעיקר בימים האחרונים של מערכת הבחירות, לא הצליחו הסוקרים והאנליסטים לזהות. זו המגמה שבמרכזה עומדת לא הזהות המזרחית ולא הזהות הציונית-דתית, אלא בפשטות הזהות היהודית. ככזו גם לא מדובר ביהדות כדת או כתרבות, אלא ביהדות כאתנוס, או כלאומיות אתנית.

נתניהו ניצח בבחירות האלה לא מפני שהוא עצמו אהוד על רוב העם, ולא מפני שהאידיאולוגיה שמפלגתו מקדמת (ללא מצע) עדיפה בעיני רוב העם, לפחות לא בכל מובן מפורט ומושכל. נתניהו ניצח משום שהוא הבטיח לבוחריו שהוא ישמור עליהם מפני כוחות המאיימים (לא רק על קיומם, אלא) על יהדותם.

הסיפור הזה ישן ואין טעם להרחיב עליו. נאמר רק שנתניהו, מתחילת דרכו, זיהה נקודת תורפה בשמאל הישראלי, והיא החיבור המורכב יותר במקרה הטוב, והחלש יותר במקרה הרע, לזהותו היהודית. לחישתו לרב כדורי ב-1999 על כך ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודים" היא ביטוי מילולי לתפיסה על פיה השמאל הישראלי מחובר פחות לשורשיו הדתיים, הלאומיים, וממילא גם הגיאוגרפים. לכן השמאל מוכן לוותר על מימדים מאלו, בעוד הימין מחזיק בהם בנחישות.

ולתפיסה הזאת יש במה לאחוז. השמאל באופן מהותי והיסטורי הוא ביתם של הערכים האוניברסלים, ולמרות שיש ודאי שמאל לאומי, הזדהות עם הפרטיקולרי (הלאומי, הדתי, האתני) היא לבו הפועם של הימין. עם התחזקותה של הכמיהה לזהות פרטיקולרית מתגלה נקודת התורפה האלקטורלית הזו של השמאל.

כתבתי כבר ברשימות שונות שעל ישראל עובר מאז שנות התשעים גל אתנוצנטרי מתגבר. אין כאן גילוי מרעיש אלא הישענות על מחקרים ותובנות שגדולים ממני הניחו בעבר (הנה מאמר מקיף שלי על כך שיצא עכשיו – אקדיש לו פוסט נפרד בקרוב). הגל האתנוצנטרי הזה מספק את הדרישה לזהות שעולה עם התפשטותו של הקולוניאליזם התרבותי של הקפיטליזם האמריקאי (למרות שכמיהה לזהות מובחנת לא ממש צריכה סיבה כדי להתעורר).

על גל הזהות היהודית-אתנוצנטרית הזאת רכב עד לא מזמן בהצלחה רבה נפתלי בנט, והוא זה שאיפשר לו להגיע בסקרים של תחילת מערכת הבחירות ל-17 מנדטים ולחלום אפילו על ראשות הממשלה. על גל הזהות היהודית-אתנוצנטרית הזאת רכב גם נתניהו, אבל אצלו היא לא הספיקה כדי להתגבר על הסלידה והעייפות של חלקים גדולים מאוד מהעם ממנו.

נקודת המפנה של מערכת הבחירות

יאיר גרבוז מתעמת עם ד"ר הני זובידה בתוכנית 'חדשות לילה' של ערוץ 2כך היה עד לשבוע האחרון. כשהגיעו הסקרים האחרונים, החל מיום שלישי שעבר, והראו שלא רק שהליכוד מפגר אחרי המחנה הציוני, אלא שהרשימה (הערבית) המשותפת הופכת למפלגה השלישית בגודלה, החלה להתפשט בציבור ההכרה שיש סיכוי אמיתי למהפך, ושלשמאל יש סיכוי טוב לעלות לשלטון. דבריו של יאיר גרבוז, ובעיקר האפקט התודעתי של מפלגה ערבית גדולה, עוררו חרדה לשלום הזהות היהודית של "ישראל". רון גרליץ כתב בעבר שהאלימות שהיתה בקיץ כנגד ערבים-ישראלים נבעה דווקא מההצלחה הגוברת של האינטגרציה שלהם בציבוריות הישראלית. כך גם כאן: הנראות הפתאומית של הערבים הישראלים, ההכרה שהם דווקא משחקים את המשחק הדמוקרטי, והיטב, נתפסה כאיום על הזהות היהודית של המדינה (אורי וולטמן איבחן את העניין בסטטוס קצר).

נתניהו זיהה את החרדה הזאת היטב, והפך אותה למנוף עבור הקמפיין שלו. שוב ושוב הוא איים שבמצב הנוכחי הליכוד יאבד את השלטון לטובת "השמאל והערבים". דיבורים על ממשלת שמאל בתמיכת הרשימה המשותפת הופצו ממטה הליכוד. דמותו של אחמד טיבי החלה להופיע בין הרצוג ללבני במודעות הליכוד. נתניהו חזר על המסר באדיקות דתית, ועבור ציבור עצום סימני העשן בשמיים אותתו סכנה לזהות היהודית של המדינה. השיא הגיע בצהרי יום הבחירות, כאשר הוא הוציא את ההודעה (בוידאו, בכתב, וגם רצה שתשודר במסיבת עיתונאים) ש"המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים."

זה הספיק כדי לשנות את התמונה מקצה לקצה. תוך זמן קצר נוספו לליכוד עד עשרה מנדטים של יהודים ישראלים שחרדים לזהותה היהודית של ישראל, ששוכנעו שרק הוא ורק ליכוד גדול יהיו יכולים לשמור עליה.

בבחירות האלה נתניהו היה בבעיה קשה, ומהבחינה הזאת העיתונאים והסוקרים שהצביעו על כך לא טעו. הוא לא יצא לשוק מחנה יהודה ללא תקשורת מפני שהוא חשב שיתקבל בשאגות אהדה. הוא לא יצא לבליץ ראיונות איומים ותחנונים מפני שהוא היה בטוח בניצחונו. הוא לא אמר לאנשים בסביבתו שהוא בבעיה קשה סתם כי בא לו להלחיץ אותם. ובעיקר, הוא לא היה צריך לשבור ימינה, עד הסוף ימינה, עד הימין של כהנא, כי הניצחון היה אצלו בכיס. נתניהו השיג את הניצחון הזה רק במאה המטרים האחרונים של המרוץ, ומהבחינה הזאת הסקרים שיקפו את המציאות. הוא הצליח לשנות את המגמה במאה ושמונים מעלות כאשר השתמש באיום על הזהות היהודית של המדינה כדי למשוך מצביעים.

מסרונים ששלח הליכוד - אספה דפנה אידלסון

מסרונים ששלח הליכוד – אספה דפנה אידלסון

מה יכול השמאל לעשות

כאמור לעיל, לשמאל יש חולשה מובנית כאשר הוא ניגש לשאלות של זהות. עופר זלצברג פרסם אתמול פוסט מצויין על הסיבות לדעתו לכשלון המחנה הציוני, ובין השאר כתב כי

האסטרטגיה נכשלה גם כי המחנה הציוני לא הצליח – אפילו לא ניסה – להציג חזון להתמודדות עם סוגיית הזהות היהודית במדינת ישראל. הוא התמקד בישראליות ובציונות ולא הקדיש די תשומת לב ליהדות. ויש מצביעים רבים בישראל של 2015 שמבחינתם זה העיקר. גם אלו שתומכים באג'נדה הכלכלית חברתית שהציב הרצוג לא יכלו לעבור אל המחנה הציוני מבלי שתהיה להם תחושה ברורה שניתן לסמוך על המחנה הציוני בחינוך ילדיהם להיות יהודיים. שניתן להפקיד בידיו את האתגר ההיסטורי של הבטחת ההמשכיות היהודית בישראל.

שורשיו המשפחתיים של הרצוג דווקא היו יכולים להוות חומר גלם טוב מאוד כדי לייצר תחושה שכזאת, אולם לא נעשה כאמור אפילו לא ניסיון בכיוון. העובדה שאין במפלגה אף חובש כיפה גם אינה מסייעת, בלשון המעטה. עד שלא תוקדש תשומת לב אמיתית, מתוך רצון אמיתי, לסוגיית הזהות היהודית, תמיד יתחיל השמאל הציוני מעמדת חולשה. עד שהשמאל לא יהיה מסוגל לספק זהות – יהודית, ישראלית – בעלת מטען רגשי מובחן, הוא לא יצליח לסחוף אליו את רוב הישראלים שמעוניינים בכך, שדורשים זהות כזאת.

כשהיתה מפא"י ידעה תנועת העבודה ההיסטורית להציג זהות יהודית מוצקה. בן גוריון עם אהבתו לתנ"ך, נשיאת ההיסטוריה היהודית והלאומיות היהודית על נס, התפיסה הרפובליקאית-קולקטיביסטית של "העם" והמדינה – כל אלה, למרות המימדים השליליים מאוד שלהם, איפשרו לרבים כל כך להזדהות עם המפלגה. ייתכן שהתיקון המתמשך בכשלים שבעמדות האלה הביא לנסיגה חריפה מדי מהזדהות עם המימדים החיוביים שלהם.

אז מה עושים? לא מספיק להגיע אל הכותל רגע לפני הבחירות. צריך קודם כל לשנות את התפיסה. להבין שזהות יהודית זה חשוב (אגב, באמת חשוב, לא רק טקטית, וראו להלן). בנוסף, צריך לעמול על צירוף חובשי כיפה למפלגה (משהו, אגב, שיאיר לפיד הבין היטב (בצירופו של שי פירון כסגנו, בצירופה של רות קלדרון כנציגה של זהות יהודית נוספת) ומקבל את הדיבידנדים עליו עד היום). צריך לדבר על "יהדות" (וכמובן, "יהדות" יכולה להיות מאוד ליברלית ומאוד דמוקרטית, מאוד "ואהבת את הגר", "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח", מאוד "אחרי רבים להטות". אבל צריך לדבר על זה). וצריך שיו"ר המפלגה יהיה דמות שהציבור רואה את הקשר שלו או שלה לנושא. כאמור, אצל הרצוג זה היה יכול להיות קל למדי, אבל לא נעשה. ולמנהיג ממוצא מזרחי יש כאן עדיפות ברורה מסיבות ברורות.

מהבחינה הזאת אנשי שמאל שסבורים שהפיתרון למצוקת המחנה הוא איחוד שורות עם אזרחי ישראל הערבים טועים. לא מבחינה ערכית, כי ודאי שדגש על אזרחותנו השווה, על שיתוף פעולה כלל-אזרחי ועל דחיית אפלייה מטעמי אתנוס הוא הגיוני וראוי מבחינה דמוקרטית וליברלית. אבל אלא אם יקרה שינוי תודעתי בעל מימדים מרקסיסטים בעם ישראל, רוב הציבור ימשיך לחשוב אתנית ולא מעמדית. צריך להבין: עבור רוב הציבור היהודי בישראל הזהות היהודית – שלו, של ילדיו ושל מדינת ישראל – היא מרכיב יסודי מרכזי וחסר-תחליף בכל תמונת עולם או שאיפה עתידית. המשך ההתכחשות לזה היא טעות.

הבעיה של מרצ

כתבתי על חברים חובשי כיפה ברשימה, אבל צריך להבין שזה לא באמת עניין של יצוג, אלא של תדמית. לכן גם הדיבורים על כך שמרצ, למשל, לא מתחברים אל שכבות רחבות מפני שאין במפלגה יצוג שלהן הוא שטות ממדרגה ראשונה. ראשית, כי מרצ היא כנראה המפלגה שיש בעשרת המקומות הראשונים שלה את הגיוון הגדול ביותר מבחינה עדתית ומגדרית. ושנית, כי הבוחרים לא מחפשים ייצוג. הם מחפשים זהות (לכן התלונות על מרצ לא יפסקו לעולם). וזה מה שמרצ לא נותנת להם, ואולי לא יכולה לתת להם.

מרצ במובן הזה בבעיה קשה. המפלגה הזאת, שלה נתתי את קולי בעצמי, חרטה על דגלה שמירה וקידום של זכויות אדם ואזרח. מדובר בהצהרה ברורה על קידום זכויות אוניברסליות. לא לאומיות, לא אתניות, לא עדתיות. דהיינו לא רק שמרצ לא מקדמת זהות מובחנת, היא מפרקת זהויות מובחנות, וזאת לטובת תפיסה של ערכים שנמצאים מעל לזהויות הללו. היא אוניברסליסטית, קוסמופוליטית, פוסט-זהות-פרטיקולריסטית. היא מציגה שיח של זכויות אזרח חוצה לאומים ותרבויות, לא שיח של לאום או מגזר המוצב אל מול זכויות של אחרים ותרבויות אחרות.

מהבחינה הזאת, דווקא ככל שמרצ יפכו יותר אוניברסליים, כלומר דווקא ככל שהם ייצגו מגוון רחב יותר(!) של זהויות ועדות בחברה הישראלית, כך הם יהפכו לפחות אטרקטיבים עבור ציבור שמחפש לא את האוניברסלי, אלא את הפרטיקולרי. כך, לו מרצ היו (חלילה) על טהרת האשכנזים, הם היו אולי בוגדים ביומרתם לשיתוף ושוויון, אבל מושכים מצביעים שהזהות האשכנזית חשובה להם. מזווית אחרת, כשמרצ היו אנטי-חרדים הם הצליחו יותר כי הם עוררו ומשכו את הזהות החילונית-אתאיסטית. כשהם נמנעים מהתקפות נמוכות על הציבור החרדי, כפי שנמנעו (בצדק) במערכת הבחירות הזאת, הם מאבדים מצביעים מהציבור שהזהות החילונית-אתאיסטית חשובה לו.

הבעיה של מרצ קשה יותר מזו של מפלגת העבודה, מפני שה-raison d'etre של המפלגה הוא זכויות אוניברסליות. זה לא שאין ציבור מספיק גדול שמעוניין בקידום זכויות כאלה. הבעיה היא שלקראת ההצבעה עצמה מתעוררים שיקולים נוספים, וחלקים גדולים מאותו ציבור בדרך כלל יעדיפו לתת את קולם למפלגה שמדגישה גם זהות פרטיקולריסטית. זה פשוט חשוב להם לא פחות, ואולי יותר. יש כאן גם מימד רגשי עמוק שפועל ברגע ההצבעה. גם כאן אותם חילונים ליברלים שהצביעו לש"ס מהווים דוגמא קיצונית למגמה רחבה הרבה יותר.

שמירה על תרבות פרטיקולארית איננו גנאי. היא ערך.

עבור רבים משמאל הדיבורים על זהות יהודית מעוררים חוסר נוחות. זהות פרטיקולרית מעלה דימויים של שובניזם לאומי, של אתנוצנטריזם גזעני, של נבדלות והתנשאות ויומרה מכוערת לעליונות. כמובן שכל אלה יכולים לבוא, ובאים פעמים רבות, בעקבות אימוצה של זהות פרטיקולרית. חשוב עם זאת להבין שלושה דברים: ראשית, אין שום סיבה הכרחית שאלו יבואו; שנית, הדרך למנוע את כל התופעות השליליות הללו אינו לבטל כל זהות פרטיקולרית; שלישית, לזהות פרטיקולרית יתרונות רבים.

לא אאריך בדברים. נראה לי מובן שלא כל תרבות ייחודית היא אלימה ומתנשאת, ושלא כל מאמץ לשמר על תרבות ייחודית הוא דכאני כלפי מישהו או משהו. כפי שאנחנו מזדעזעים מהחרבת התרבות הטיבטית והחלפתה בתשלובת הקומוניסטו-קפיטליסטית המיוחדת של המשטר הסיני הנוכחי, כפי שבביקורנו בהודו אנחנו מחפשים את המקומות שבהם נשמרה התרבות המקומית וטרם התעוותה לכדי סניף נוסף של המק-גלובל, כפי שנבכה את אבדן התרבות הפרימיטיבית של האבוריג'נים האוסטרלים, את התפוררות שבטי הילידים האמריקאים, את מחיקת התרבויות הציידים-לקטים באמזונס – כך גם ראוי להצטער כאשר התרבות היהודית נשחקת והופכת לסניף זיכיון נוסף של אמריקה.

תרבות פרטיקולרית היא אוצר אנושי שיש לשמר, אבל היא גם הרבה יותר מזה. היא צורך פסיכולוגי בסיסי עבור רוב האנושות. מדובר בצורך האנושי והפשוט כל כך בזהות ותרבות "ביתית", בהרגשה של המוכר והאהוב. מדובר גם כמובן בתחושת משמעות הנובעת מהיות הפרט חלק בשרשרת ארוכה, חלק ממשהו גדול ממנו. כל אלה צרכים אנושיים בסיסיים, וכל אידיאולוגיה שמצהירה על אהבת האדם אמורה להכיר בהם ולתת להם את המקום המגיע להם.

ותרבות פרטיקולרית אינה רק נפשי-פסיכולוגי, אלא גם צורך חברתי-קהילתי. תרבות פרטיקולרית מעודדת סולידריות ועזרה הדדית. היא משמשת כחומר לבניין של יצירה והגות. תרבות פרטיקולרית מספקת גם מערך ערכי ייחודי, השקפת עולם ייחודית, שבזמננו יכולים להוות נקודת מבט נוספת וחיונית מאין כמוה אל מול התועלתנות האינסטרומנטלית של השוק החופשי, אל מול רידודו של השיח המוסרי בזמננו. יש כאן משהו שראוי לשמר.

שוב, הסכנות בהעצמה של תרבות פרטיקולרית ברורות. הטענה כאן היא שמה שימנע אותן אינו התכחשות לכל תרבות פרטיקולרית, אלא שמירה עליה תוך ניתובה לאפיקים חיוביים. דווקא ניסיון להתעלם ממנה הוא הפקרתה לכוחות שישתמשו בה בצורה שלילית, שיהפכו אותה ללאומנות רדודה ויקבלו ממנו רשיון לגזילת זכויותיו של הזולת.

שוב, אלו רק ראשי פרקים. קריאת כיוון. אבל אם הניתוח שלי של מה שהתחולל כאן בימים האחרונים הוא נכון, זו קראית כיוון שהשמאל הישראלי חייב לאמץ אם הוא רוצה אי פעם לצאת מהאופוזיציה. אני משוכנע שזה אפשרי.

[תיקון 21.3.15: אני רואה שהפסקה האחרונה נחרצת יתר על המידה. לא התכוונתי לכתוב שאין כל סיכוי לצאת מהאופוזיציה בלי זה. תיתכנה קונסטלציות שונות שבהן זה יהיה אפשרי. בכל זאת, זה כבר קרה בעבר ואפילו כמעט קרה הפעם. ניסיתי להצביע על נקודת תורפה מרכזית אחת ועל הצורך לתת עליה את הדעת.]

164 תגובות

  1. יפה מאוד תומר. אבהתי.
    כרגע בדיוק אני כותב על כך מהכיוון שלי. זה היה נושא הבחירות. ולכן הן הוכרעו כפי שהוכרעו. לא בדיוק מצטרף להמלצות שלך באשר לשיקום השמאל, אבל על זה אפשר לדון בהמשך.

    אהבתי

    1. תיקון: אהבתי, כמובן. אגב, תומר, היה לנו איזה דיבור על הנושא תוך כדי מערכת הבחירות.

      אהבתי

    2. פעם ראשונה שאני קורא מאמר של פרסיקו
      אף פעם לא קרה לי שקראתי מאמר כל כך ארוך שהיה אפשר לתמצת אותו בכמה שורות

      אהבתי

      1. צודק 100%

        הציבור יודע שאחרי ארבע שנות שלטון שמאל נפסיק להתלונן על מחירי הדיור והמילקי ולא מהסיבות הנכונות.
        לכן הציבור ה"מנותק המטומטם וחסר ההשכלה" הצביע ברגליים ובא לתמוך בממשלת ימין.

        בשמאל לא מבינים את זה וטוב שכך
        הם תקועים עמוק בתוך התחת של עצמם וטוב שכך

        שימשיכו ככה ואנחנו נשאר בשלטון עוד ארבעים שנה

        אהבתי

        1. שטויות. תקופה ארוכה ידענו שנתניהו באופן אישי מקבל יותר מהליכוד . הפעם הצליח נתניהו לשכנע את בוחריו באופן אישי להצביע לליכוד. המחנה הציוני לא הפסיד אלא קיבל את מה שמגיע לו .החלוקה לגושים אינה מתאימה ויותר נכון לחלק בין שתי מדינות מהירדן לים לדוגלים במדינה אחת. אמנם הליכוד מתחלק באופן לא מובהק בין שתי הגישות אולם הבית היהודי שתומך באופן מוחלט בגישה השניה איבד מכוחו לגישה הראשונה

          אהבתי

  2. אני מסכים תומר, ומציע חידוד. אני לא חושב שהשמאל לא מבין את זה באופן כללי, אלא שהוא דווקא לוקח את זה כמובן מאליו, ולא מבין שצריך ממש לאיית את הדברים ולהגיד אותם בבירור, אם כמה שזה עשוי להישמע דבילי באזניהם של ה"אליטות הישנות". כשבוז'י וציפי מדברים על ציונות ונאורות וערכים יהודיים ודמוקרטים, אני חושב שהם לא העלו על דעתם עד כמה המונחים הללו כבר נתפסים כמנוגדים בחברה הישראלית. עבורם זהו חיבור טבעי, אבל הם לא העריכו עד כמה הזהות הפרטיקולרית של החברה הישראלית כבר מזמן נוטבה לכיוונים של אתנוצנטריזם ולאומנות עמוקים. אז אני מסכים לגבי חובשי הכיפות, ויש לי כמה הצעות לחברה' שיכולים לרוץ על הטיקט הזה (וינק וינק), אבל זה שייך לדעתי לא להבנה שהזהות היהודית חשובה, הבנה שהיא כאמור כבר קיימת (לדעתי לפחות), אלא הבנה שצריך ממש לדחוף את זה עם כפית בפה. כפי שעושים, וסליחה על הדימוי העצוב, לאדם שהורעל וחייבים לכפות עליו בליעה של נוגדנים.

    אהבתי

    1. תודה יותם. בהחלט יש אמת בדבריך, אבל אני לא רוצה להתעלם מהבעיות המובנות של השמאל בכלל ומפלגת העבודה בפרט בנושא הזהות היהודית. יש כאן משהו עמוק, שתיקון טקטי לא יספק.

      אהבתי

    2. הבעיה העקרית,שלא נתת עליה דעתך היא,שמול ראש ממשלה כריזמטי מכהן עם קילומטרים של נסיון,צריך להציב מועמד ראוי. הרצוג לא ראוי, הוא חלש ולקח בעלת ברית,שעל שנה מחליפה מפלגה ודעות,בקיצור לבני,מחליפת מפלגות סדרתית. גם עכשיו,הרצוג לא רואה לנכון להתפטר אחרי כשלונו, וחושב שהוא ראוי. זו בדיחה. עצוב,שאינו מסוגל לקרוא את המפה.

      אהבתי

      1. גם נתניהו בקדנציה הראשונה שלו היה חסר נסיון, גם אובמה. ציפי מגיעה עם הרבה נסיון, כליכודניקית לשעבר היא נתפסת כמרכז, וכאחת שתעמוד על אינטסים. מי שריסק את השמאל היה בעצם שרון, כשהקים את קדימה ולקח ממפלגת המערך את הקלפים החזקים שלה. וזה קלקל גם לציפי שהיתה נאמנה לו והלכה אחריו. וכעת, נתפסת בגלל זה כזגזגנית. בת'כלס הפעולות שלה נועדו להשאיר אותה במפה הפוליטית בעמדה שהיא ראויה לה, בזמן שנתניהו לא מספיק מכבד את חשיבותה הרבה לשמירה על ערכי הדמוקרטיה והיחסים על המדינות

        אהבתי

  3. שתי הערות, תומר. בעצם שלוש.

    1. "תוך זמן קצר נוספו לליכוד עד עשרה מנדטים של יהודים ישראלים שחרדים לזהותה היהודית של ישראל". הגזמת, אולי 2-3.

    2. ההנחה שמצביעי מרצ אינם מצביעים גם, ואולי בעיקר, מתוך זהות שבטית, היא הנחה מופרכת. יש כזה דבר שבט השמאל, יש לו אדמו"רים, יש לו עמודי דעות (=מדורה שצריך לפרנס כל הזמן), יש לו מפגשים וטקסים וטעמים מאד מאופיינים. ויש לו מטענים רגשיים עצומים (ע"ע אלונה קמחי). לכן ניתוח שמוציא את מרצ משיח הזהויות הוא ניתוח פגום. אולי תרצה לדייק: כל המפלגות נשענות על הצבעה שבטית, זהותית. החיסרון של מרצ הוא שהזהות שלה לא נותנת מספיק מקום למורשת היהודית. את זה כבר אפשר אולי לקבל.

    3. אבל: עול ההוכחה שיש דרך נאורה, פלורליסטית וסובלנית לשלב את המורשת היהודית במפלגה פוליטית – מוטל כולו על כתפיך. ההסטוריה הכללית ובעיקר הישראלית מלמדת בדיוק ההיפך. ודי לנפנף ב"מתינות" של בורג והמר. מתינותם נתפרה בדיוק למידותיו של הגביר, שלטון מפא"י. פעם אחר פעם, השילוב של דת ופוליטיקה בישראל מהווה כר פורה ללאומנות, גם אם לא כך נהגה. המקרה של ש"ס מאלף: קו רצוף של פשיזציה עד לימי אלי ישי החשוכים. ההשתלטות של דרעי לא משנה את המגמה הזאת, רק עוטה עליה פנים חברתיים.

    בקיצור, אפרופו חפצי חיים ופרגמטיקה וכל זה: אנחנו עדיין מחכים (לא עוצרים נשימתנו, למען האמת) שהציבור הדתי יוציא מתוכו כוחות פוליטיים נאורים והומניסטיים שישתלבו בשמאל. וצריך לשאול איפה הם כל אלה לפני שנוזפים במרצ על סגירת השורות שלה. איפה כל האריק אשרמנים?

    Liked by 1 person

    1. 2. לא טענתי את מה שאתה חושב שטענתי. ודאי שגם קוסמופוליטיות יכולה להיות זהות. אבל ודאי שזה עניין מורכב יותר מזהות לאומית או דתית.

      3. אם תרצה לראות יהדות שאינה לאומנית או מתנשאת כל שעליך לעשות הוא לשאת עיניים לארה"ב. מיליוני יהודים, ששמחים וגאים ביהדותם, ששואבים ממנה ערכים ותרבות, ליברלים בהחלט. האם זה אפשרי גם בישראל? זאת השאלה, והיא אכן שאלה גדולה.

      סייפא: צודק. הציבור הדתי לא מצליח להוציא מתוכו כוחות כאלה בכמות מספקת, וזה מאכזב מאוד.

      Liked by 1 person

      1. על (3): הו, ודאי שהעולם מלא ביהודים נאורים. רק ששם אין קשר בין יהדותם לבין המצע הפוליטי שלהם. יחי ההבדל.

        השילוב בין הזהות היהודית לפוליטיקה לאומית הוא שילוב נפיץ. אולי אין הכרח לוגי שהוא יוביל ללאומנות מסתגרת, אבל כל הניסיון הפוליטי של העשורים האחרונים מוכיח שזאת התוצאה העקבית. גוש אמונים, המפד"ל, ש"ס, בני עקיבא, ישיבות ההסדר, וגם יותר ויותר חלקים בציבור החרדי (להוציא את נטורי קרטא), שעבר ציוניזציה ולאומניזציה מואצת בשנים האחרונות.

        כל זה אמור לגרום לכל אדם חושב לתהות – האם מדובר בסדרה אומללה של צירופי מקרים, או אולי בבעיה עמוקה יותר? לא ראיתי את ההתמודדות הזאת בפוסט הזה.

        Liked by 1 person

        1. אני לא מסכים שהיהדות שלהם לא קשורה לליברליות שלהם. רבים מהם חושבים אחרת. הם טוענים שהם שואבים את הליברליות שלהם, את האהדה לחלש, את התמיכה בכלכלה יותר "חברתית", את הפמיניזם, את הרצון לתקן ולשפר את העולם – מהיהדות. זה לא משנה כרגע אם אתה מסכים איתם או לא (למרות שקשה לי להאמין שתרצה לקבוע עבורם מה הם ינקו מהמורשת שלהם ומה לא, מהי יהדות "אמיתית" ומה אינה). העובדה שהם סבורים כך מספיקה כדי להפוך את היהדות למקור אפשרי לערכים הומניסטים וליברלים.

          אהבתי

          1. לא זאת היתה כוונתי. כוונתי היתה שהזהות היהודית שלהם, ככזאת, לא צובעת את הפוליטיקה שלהם. הם אינם דורשים זכויות יתר ליהודים, אינם נאבקים על "צביון יהודי" של מקומות ציבוריים, אינם רואים בממדים לא יהודיים של החיים הציבוריים איום אישי עליהם, אינם מנסים לכפות על לא-יהודים תכניות לימוד יהודיות וכן הלאה והלאה.

            אולי ערכיהם ההומניסטיים יונקים מן היהדות (והבה נודה, מזרם מאד ספציפי שלה). אבל זה לא גורם להם לחשוב לרגע שמשהו בהגדרת המדינה צריך להיות יהודי. כאן המדרון החלקלק. תמים בתיאוריה, אסוני בפרקטיקה. ולכן זה קצת נאיבי ומנותק לדון באפשרות התיאורטית של חזון יהודי הומניסטי. איי גרנט יו, יש חזון כזה. השאלה ההסטורית, הפוליטית, היא מה קורה במפגש בין הזהות היהודית למדינת הלאום שמגדירה עצמה "יהודית". והאם הבעיה העיקרית כאן (כפי שציירת) היא "חוסר היהודיות המספקת" של מפלגות השמאל.

            אהבתי

            1. מסכים, מסכים. זאת השאלה. זאת השאלה ששאל גרשום שלום כבר בשנות העשרים: מה קורה במפגש בין יהדות לריבונות, בכניסה המחודשת של המיתוס והדת היהודית אל ההיסטוריה. אני חושב שהתוצאה לא חייבת להיות לאומנות ו/או אפוקליפסה.

              אהבתי

            2. עידן, אני איתך בעניין שבטיות מרצ וההגזמה הפראית של "10 מנדטים שזזו תוך שעתיים" (יותר הגיוני: הסוקרים טעו, כמו שהם טועים בכל בחירות בארץ רק קצת יותר).
              אבל אני מתפלא שאתה מקבל כפשוטה את הקביעה – בהקשר של דיון זהויות דווקא! – שיהדות ארה"ב היא מופת לליברליות ונאורות.
              זה נכון כמובן בנושאי חברה וכלכלה (פחות מפעם, אבל עדיין), ואפילו זכויות אזרח ועזרה למך ולזקן ולנידחי העולם השלישי.

              עד שזה מגיע לנושא היחיד סביבו מתאחדים כל הגופים המאורגנים והמאורגנים-למחצה של יהדות ארה"ב, יותר מכל הנושאים האחרים גם יחד. הנושא הקרוב ביותר לזהותם האתנית: ישראל. פתאום הם הופכים לגרועים שבלאומנים ולזוללי-ערבים לתיאבון. וגרוע מכך: יהודי ארה"ב הליברלים האלה, הם נדבך חיוני ביותר להישרדות והעמקת הכיבוש.

              בקיצור, מ.ש.ל.

              אהבתי

              1. זו כמובן טעות. ציבור עצום של יהודים ליברלים אינו תומך במעשיה של ישראל, וציבור עצום של יהודים שתומך בישראל אינו ליברלי ולא מתיימר להיות ליברלי. מספיק לראות את שלל הארגונים הליברלים בארה"ב ותגובותיהם להצהרותיו האחרונות של נתניהו.

                אהבתי

                1. לא זו לא טעות. יש רוב דומם שלא אוהב את הכיבוש ומתנגד להתנחלויות, אבל הוא מעדיף לדבוק בדממתו ונותן לפדרציות היהודיות, אייפא"ק, ה"ליגה נגד השמצה" ושות' להכתיב קו ימני מובהק. הג'י-סטריט שמבטאים פחות או יותר קו של מפלגת העבודה (כלומר, סטטוס-קוו עם אולי תיקונים הדרגתיים), עדיין דחוקים לשוליים של מוקדי ההשפעה על מדיניות.
                  לדוגמא, בכל אחת ממלחמות ישראל בעשור האחרון, בכל עיר בה יש ציבור יהודי משמעותי, הפדרציות ושות' אירגנו "מצעדי הזדהות" מביכים שכללו 100% תמיכה במלחמה ודמוניזציה גזענית של הצד השני, תוך התעלמות מוחלטת מן הכיבוש, מקורבנות אזרחיים ערבים, ומתפקידה של ישראל בגרימת המלחמה. ג'יי סטריט ושות' בדרך-כלל נאלצים להשתתף במצעדים האלה תוך מחאה רפה לפרוטוקול.
                  היחידים ששוברים את הקונצנזוס הם JVP שאני חבר בהם. אבל עבור הממסד היהודי אנחנו "מחוץ לגדר" לא פחות מן השמאל הרדיקלי הישראלי, ואולי אפילו יותר. למרבה המזל אנחנו לא בדיוק צריכים את הממסד היהודי כמקור ללגיטימציה.

                  אהבתי

                  1. תראה, התשובה שלי היתה נחרצת מדי, ואני מצטער על כך. אבל אני חושב שגם אתה לא מציג את התמונה כולה. בדור הצעיר יש יהודים רבים שבמתח בין הליברליות שלהם לבין התנהגותה של ישראל בוחרים בליברליות.

                    אהבתי

                    1. אני לא חולק על כך, והצגתי את התמונה המלאה.
                      יש רוב דומם, עם דגש מכופל על "דומם". אין למאוויים הליברלים של הדורות הצעירים יותר או של דור מבוגר שהתפכח, כמעט כל זכר ביטוי בהתנהגות הפוליטית המאורגנת של יהדות ארה"ב. חשבתי שאנחנו דנים כאן בהתנהגות פוליטית קולקטיבית, לא במה שאנשים אומרים וחושבים בד' אמות או כאנשים פרטיים בעלי השפעה שולית על המאורעות.
                      באותה מידה, אני משער שרוב המזרחים מצביעי ליכוד, בעיקר אלה שהגיעו משומקום ב-2015 כדי להבטיח את נצחון ביבי, מוכנים לפתרון לא-פחות מתון לסכסוך, מרוב מצביעי המחנ"צ. אבל תכל'ס בשטח הם מצביעים ביבי, או ש"ס, מכסימום כחלון.

                      אהבתי

                2. לאתנוס\דמוס יש ארץ. כחלק מהיתנקותו מהמורשת היהודית הסמול:
                  -בז לקשר של עם ישראל לארצו
                  -קידש את הגבולות המלאכותיים של האימפריות האירופיות וקיבל את המצאת אקיבוש של האימפריות, ששולטות במשאבי הטריטריות המלאכותיות ע"י תמיכה בעריצים
                  -פיתח הזיות משיחיות של שלום-אך-שוא.
                  למפא"י, שהיתה מחוברת למורשת היהודית, ויתורים על שטחי מולדת כאבו, לכן היא זכתה בקולות אתנוס\דמוס.

                  אהבתי

      2. הניסיון הקצר והלא מוצלח של שילוב מימד בעבודה לא כל כך תומך בתיאוריה שלך, כמו גם כל ניסיונות ההתקרבות של פרס לסממנים יהודיים. זה פשוט נראה לא אותנטי. מאז 1977ניצחה מפלגת העבודה פעמיים בבחירות. באף אחת מהפעמים האלו לא היה זה בזכות זהות יהודית, אלא בזכות דימוי בטחוני.
        מר"צ נתפסת כמפלגה של "אוהבי ערבים" מכיוון שהיא נופלת כל הזמן בשיח של הגנה על מיעוטים (להט"בים, ערבים, מהגרים). לדעתי הפתרון (הלא פשוט) הוא לשנות את השיח. מר"צ צריכה לאמץ את המודל האמריקאי הקלסי של זכויות הפרט. הזכויות מגיעות לאזרח מעצם היותו אזרח ולא בגלל שייכותו לקבוצה זו או אחרת.
        הערה אחרונה: אתה מזכיר את נושא הפחד כאחד הגורמים להצלחה של ביבי. אני מודע לכך שזה מקיאבליסטי אבל אולי כדאי לשמאל לאמץ את הטקטיקות האלו. נראה לי שבבחירה בין תקווה לפחד יש לפחד יתרון גדול בחברה הישראלית.

        אהבתי

        1. שמואל,
          שתי הערות:
          1. אין שום קשר בין "שילוב מימד בעבודה" לבין כל מה שתומר מנסה לומר כאן. לא היה שום "שילוב" של מימד בעבודה, מצידו של ברק זה היה בסך הכל עוד מהלך ציני של עסקנות פוליטית מצויה (ורעה). למימד יועד, וגם זה בקושי, המעמד של "דתי מחמד". סלאח שבטי. תומר מדבר על כך שאתה, אני, כל אחד מאיתנו, אנשי הלא-ימין לצורך העניין, החילוניים, ניתן את דעתנו על מהותו ומשמעתו של המרכיב היהודי בזהותנו, כיחידים וכקולקטיב. שנהיה מסוגלים לספר סיפור כוהרנטי לציבור, סיפור אלטרנטיבי לזה שהימין מספר לו.
          2. גם ההסתכלות שלך על אותם "שני נצחונות" מאז 1977 שגויה. ניצחון ביום הבחירות איננו חזות הכל. בשני המקרים הללו, הוא גם היה די מקרי, ודי "למרות". ניצחון כביכול שכזה, המושג בקונסטלציה מקרית, ללא תשתית של לגיטימציה ציבורית רחבה והזדהות נרטיבית, מועד להיות קצר מועד ולהסתיים במפך נפש. ולראייה: ברק גורש בבושת פנים, ורבין, אילו לא נרצח, היה מגורש בבושת פנים גדולה אף יותר (מי שזוכר את הסקרים שלפני הרצח יודע על מה אני מדבר).

          אהבתי

        2. תמיד מדברים כאילו המחנ"צ והשמאל לא עבדו על אלמנט הפחד. ובכן – הם כן. הם הסבירו לך שבחירה בימין תהרוס את המדינה והם הפחידו וממשיכים להפחיד גם היום.

          אהבתי

        3. שמואל, האם נראה לך שמר"צ תתמוך בזכויות אזרח ליהודים כמו לדוגמה נושא עליית (ותפילת) יהודים בהר הבית? האם המטרה של מר"צ היא לא קודם כל ולפני הכל להיות בסדר עם האומות בכלל ועם הערבים בפרט?

          אהבתי

        4. רגע,אתה טוען שאיומי השמאל בדבר בידוד בינלאומי,סנקציות,טריבונלים בינלאומיים לשפיטת חיילי צה"ל וכד' במידה וביבי ייבחר שנית אלו לא טקטיקות של הפחדה ?

          אהבתי

        5. כאשר מרצ ולעיתים גם העבודה, שמה דגש על זכויותיהם של ערבים כאן ומעבר לגבול (איזה גבול?) התפיסה של אמירה כזאת על ידי אנשים יוצאי מדינות ערב היא שהמפלגות הללו מעדיפות את הערבי על פניהם. יש לזכור כי ראשית השבת כבודם האבוד של יוצאי מדינות ערב חלה מיד לאחר מלחמת 67 כאשר סופח למדינה באמצעות כיבוש/שחרור המון אדם שמקומו בסולם החברתי תפס את זה של יוצאי מדינות ערב. סוף סוף נמצא ציבור שניתו להסתכל עליו מלמעלה, להעסיק אותו בתנאים שהועסקו מקביליהם במדינות ערב השונות טרם ההגירה לישראל. בה בעת גם החל מצבם הכלכלי של חלק מיוצאי מדינות ערב להשתפר ואז גם נמצא להם "בית טבעי" בדמותו של מח"ל, היום -הליכוד ,גם אם אב הבית לא היה "משלנו". (פרט קטן…. שממשיך להתקיים עד היום ). אין לדעתי משמעות יתירה לנושא הדתי פרופר אם התרבות שתקום כאן תיתן מקום לכל הסגנונות ולא תיצור גטאות תרבותיים לצד תרבות מיינסטרים שהיא בעיקרה מושפעת מיסודות מסורתיים אשכנזיים. רק כאשר יוצא המזרח ימצא סממנים ברורים של תרבותו מהבית ,שנכללים באופן ברור ומחמיא בתרבות הכללית הנוצרת, ולא יחפש את אוהביו או שונאיו ביחס למידת תשומת הלב והדאגה שניתנים ל"אויבינו המוצהרים", רק אז ניתן יהיה לקיים פה בחירות על בסיס של אינטרסים אמיתיים של כל פרט ופרט.
          לסיכום- לא תמצאו האשמה של הימין המזרחי באהבת "הערבי" במחנה הימני. האשמות כאלה מבוטאות כל הזמן כלפי השמאל והמרכז גם יחד. לכן חשוב שכל התיחסות לכל פתרון תדע לכלול באופו ברור ומובהק ומובחן את המזרחים בצד הזה של המתרס לעומת הצד האחר שממנו מבקשים להיפרד .

          אהבתי

      3. להערכתי הסיבה שיהדות ארצות הברית היא ליברלית היא שהם אינם מאוימים על ידי הערבים.האיום מאד מורכב ,לאו דווקא פיזי.הצורך העמוק לשנוא את הערבים לא קים אצלם,וזה מאפשר להם להיות ליברלים.כיצד
        הצד ההומניסטי של היהדות יוכל לפרוח בתנאים האלה בישראל?

        אהבתי

  4. אופוזיציה איננה מושבת עונשין והשמאל הישראלי לא יכול לוותר על ערכיו האוניברסליים בסוגיות של זכויות אדם ואזרח, לבטח לא כאשר בעוד שנתיים העולם יציין 50 שנים לכיבוש, שהוא (כהמשך לנכבה) הפצע הגדול של הציונות והיהדות הישראלית. אם השמאל יוותר על ערכיו כדי להשיג עוד כמה מנדטים כבר לא יהיה בו צורך. אגב, רבין וברק שהביאו נצחונות לשמאל היו מרוחקים מענייני זהות יהודית ומחנופה למי שהזהות הזו חשובה להם. יתכן שהשמאל זקוק פעם נוספת לגנרל שיצליח להתמודד עם מסע ההפחדה הביטחוני של הימין.

    אהבתי

    1. ה"כיבוש" לדבריך הוא למעשה תוצאה של ניצחון צבאי על ניסיון השמדת מדינת ישראל מצד מדינות ערב, והנ"נכבה" למעשה – הפסד של אותם תוקפים שניסו להשמיד אותך והושמדו בעצמם.
      רק להזכיר, למי שהתבלבל. חוץ מזה, כמצביע מרצ בעצמי, אני די מסכים עם מר פרסיקו ברמת העקרון אבל עדיין די בטוח שחלק גדול מהמנדטים של הימין מקורם במעשה רמייה כזה או אחר.

      אהבתי

      1. יכול להיות שהתבלבלת בין 48 ל 67?

        השטחים נכבשו בששת הימים, אנחנו פתחנו במתקפה, ובלי שום קשר, הבעיה היא אי-החלת ריבונות ישראל מחד, והכנסת אוכלוסייה אזרחית מאידך – פשע מלחמה (וכמובן, רמיסת זכויות הנכבשים והאפרטהייד הבלתי נמנע שמגיעים יחד עם זה).

        אהבתי

        1. לפי המשפט הבינלאומי חסימת מיצרי טיראן היא מעשה המצדיק שימוש במלחמה Casus belli. אז בבקשה מספיק עם המיתוס לפיו ישראל היא הצד התוקפן ב 1967. להזכירך חוסיין היה הראשון לתקוף בחזית המזרחית.

          אהבתי

          1. לא אמרתי מי הצד התוקפן, רק שאנחנו פתחנו במתקפה, כי בני נתן טיעונים מהמלחמה הלא נכונה.

            בכל מקרה, העניין העיקרי הוא לא מי היה התוקפן, אלא כיבוש שטח ואוכלוסייה אזרחית, ואז הבאת אוכלוסייה אזרחית ישראלית ללא סיפוח ומתן זכויות אזרחיות לאוכלוסיה הכבושה.

            זה העניין, ואין בלתו.

            הם התוקפנים? תכה בהם צבאית.
            נאלצת להחזיק שטח אסטרטגי? ממשל צבאי ללא עירוב אוכלוסיות (וצא ממנו במהירות).
            זכות אבות? סלע קיומנו? ספח את השטח ותן תעודות זהות לאוכלוסיה (ידענו לעשות את זה כשבאמת רצינו – בירושלים).

            כל דבר באמצע? פצצת זמן, שגם תתפוצץ לנו בפרצוף מתישהו, וגם השחיתה אותנו כליל.

            אהבתי

            1. אני שמח, שאתה בעד תוכנית בנט: לספח את השטחים, שמיושבים יהודים(גוש עציון , מערב שומרון) ומתן תעודות זהות למעט הלא יהודים, שחיים בהם ומוכנים לחיות כמיעוט במדינה יהודית ופיצוי למי שרוצה לעבור לכל שטח בשילטון ערבי.
              ברור שמדינה יהודית לא יכולה למנוע מאזרחיה יהודים ולא -יהודים להימנע מלשהות בשיטחים בהחזקתה. הדבר היחיד, שאפשר לקבוע שלהצביע אפשר רק בשטחים מסופחים. הדבר העיקרי, שמתפוצץ לנו, אלה תוכניות לימוד שינאת ישראל, שישנם בשיטחי שליטת מדינתנו.
              יתכן ובעתיד על רקע המצב אירופה העברות אוכלוסיות עוינות יחזרו להיות מקובלות.
              התנתקות ממורשת אבות זה גם סוג של השחתה.

              אהבתי

            2. אם אני מנהיג מרצ/עבודה….פירוק כל ההתנחלויות ללא החזרת ס"מ אחד עד שהפלסטינאים משכנעים אותי שהם מקבלים את נוכחותנו כאן כישות לאומית.
              אין לי שום סימפטיה למצב של הפלסטינאים. יש לי אמפטיה לסבל שלהם ולא נראה לי שזה אינטרס ישראלי לתחזק את הכנופיות של נוער הגבעות ועשבים שוטים אחרים. אבל עד שלא יבינו שהם האחראים העיקריים לסבל שלהם לא נראה לי שיזוז כאן משהו.

              אהבתי

  5. תודה על הפוסט היפה שגם סידר לי כמה אסימונים. אני בד"כ משייכת עצמי לשמאל (עכשיו כבר שמאל-מרכז…) ועדיין שומרת פינה חמה ורחבה ליהדות, למסורת ולקרבת האדם לאל, גם אם אני חילונית ולא מקיימת טקסים דתיים בעצמי. למרצ כבר לא הצבעתי הפעם, המרחק כבר גדול מדי ונוצר ניכור (לא רק על רקע דתי). אבל הפוסט שלך סייע לי לנסח טוב יותר מדוע זה קרה.

    תהייה: גם לאחר כל הדברים שציינת שהשמאל צריך לעשות, יש לזכור שרוב בוחריו החילונים אינם מחפשים זהות פרטיקולרית. הם לא פותחים את התנ"ך כדרך שגרה, לא אכפת להם במיוחד מתפילות (אלא אם זה קשור לנשות הכותל, ואז זה מאבק אחר לגמרי), הם ציניים כלפי טקסים לאומיים ודתיים, הם נוטים לזלזל בדיבורים על אנטישמיות בחו"ל ולראות בהם פוביה שעבר זמנה. ואילו אתה מציע לנמר להפוך חברבורותיו כדי לדמות לצ'יטה. האם יש בזה בכלל טעם, או שמדובר בניסיון מזויף? אולי צריך לקבל שתמיד תהיה קבוצה כזו של חילונים משכילים (רובם אשכנזים) ללא קשר מיוחד למסורת, ושהיא תמיד תישאר קצת בצד ותספר לעצמה שלו היתה משתנה בכל המובנים, הקסם היה קורה לה. אולי זו לא קבוצה שקרובה לקסם הספציפי הזה?

    אהבתי

    1. אביבית, תודה. והשאלה היא טובה. אני לא יודע מה גודלה של הקבוצה שמנית, אבל היא בהחלט משמעותית ואי אפשר להתעלם מצרכיה. אולי אם מפלגת העבודה תגבש זהות "יהודית" פרטיקולריסטית יותר (שוב, צריך לבדוק מה ואיך וכו'), מרצ תישאר הבית של הקבוצה הזאת.

      Liked by 1 person

    2. אני מזדהה עם התהיה שלך. גם אני מצביעה לשמאל אך חשה ניכור בתוך המחנה הזה מעצם העובדה שבחלקים ממנו החתירה לעבר ערכים אוניברסליים גרמה לתפיסה מעוותת ואף לגזענות של ממש כלפי כל גילוי של דתיות או אתנוצנטריות יהודית, בשעה שיש בו סובלנות כלפי מסורת ודתיות מוסלמית למשל, פשוט משום שהנימוס מחייב לכאורה בשם סוגיית "הכיבוש". אבל בשורש הדברים לדעתי, קל יותר לקבל זהות דתית אם אין לה שום זיקה לזהות שלך. אני עצמי חשה שיש בזה צביעות, התחסדות והתנשאות.
      אני רוצה לציין שבילדותי גדלתי במשפחה חילונית למהדרין בפאתי שכונה אולטרה חרדית ולמרות שההבדלים היו ברורים קודם כל מבחינה חיצונית, אלו היו שכנינו, איתם שיחקנו, עזרנו להם והם לנו. אחרי שעברנו לשכונה אחרת פגשתי את קבוצת השווים שלי, אליטה אשכנזית ברובה אם כי לא בהכרח. בכל אופן ההיבט האנטי דתי היה כל כך חריף ומושרש כבר בילדים. הם אז וכפי שידוע לי גם היום לא רוצים ללמוד תנ"ך או תושב"ע כמעט באופן עקרוני, ומלכתחילה מלמדים את זה באופן כל כך יבש ולא אינטילגנטי. מבחינתם זה לא רלוונטי. עבורי כילדה זה היה פשוט שוק.
      אני אוהבת יהדות, לומדת ומחוברת בכל נימי נשמתי לשורשיי.
      אני מנשקת את המזוזה אבל כותבת עכשיו וזה ערב יום שישי.
      אולי אפשר לומר את זה במילותיו של אליהו הנביא, פוסחת על שני הסעיפים.
      בחרתי שמאל בגלל שזהות העם הזה חשובה לי, ופניו הופכות אלימות ומכוערות, יש בו סכסוך פנימי וזה רק מחליש אותו, ולדעתי, באווירה כזו בלי קשר למדיניות בינלאומית, לאוייבים הצרים עלינו יהיה קל מאוד להכריע אותנו. אני חוששת שתומר דייק בקריאת הכיוון, ובכל מקרה סלדתי מהקמפיין ומהתנהלות התקשורת.
      התדמית של השמאל צריכה לשדר הגנה וביטחון על הזהות של הציבור היהודי כולו על כל גווניו (ובאמת קצת קשה לעשות את זה עם בוז'י). זה שמאל ישן נושן.

      Liked by 1 person

  6. זה פוסט מעניין ומצד אחד אני נוטה להסכים איתו. מצד שני אני תוהה האם כל העניין של העדפת האוניברסליות הוא בכל מקרה נחלת מיעוט שולי של כמה מנדטים. והרוב גם בימין וגם בשמאל מצביעים מתוך זהות פרטיקולרית מאוד. זהות של מזרחיים מסורתיים יהודים בימין וזהות של אשכנזים מערביים בני השבט הלבן בעלי סלידה עמוקה מהלבנט בשמאל-מרכז. או בעברית פשוטה – טומי לפיד לא היה אוניברסליסט. גם לא יצחק רבין.

    Liked by 1 person

  7. התער של אוקהם. למה לא ללכת על ההסבר הכי פשוט ומתבקש?

    1) הגושים לא זזו בכלל. בית יהודי + ליכוד + ליברמן נשארו כמעט זהה (43 מול 44). כנ"ל עם מרצ+עבודה ולבני כנ"ל גוש המרכז. וזה טבעי בשנתיים אין תזוזות משמעותיות בגושים.
    2) הסחף בתוך גוש הימין לליכוד זה כי נתניהו הצליח לזרוע היסטריה שהימין עלול לאבד את השלטון ולכן עברו מהבית היהודי וליברמן ולא כי נתניהו שומר טוב יותר על הזהות היהודית מהבית היהודי.
    3) הרצוג לא הצליח למשוך קולות מגוש הימין – שוב מאוד טבעי. אין לו עבר כימני או כביטחוניסט הוא לא הדמות שיכולה למשוך קולות מהימין. לא היה ב30 שנה האחרונות מועמד שמאל לא ביטחוניסט או ימני לשעבר שהצליח לעשות את זה ואין סיבה שזה ישתנה.
    4) בגדול אתה כמובן צודק. הכל עניין של זהות. ההצבעה שבטית לכל מהפלגות אנשים מצביעים כמו אנשים שדומים להם.

    אהבתי

    1. עופרי אתה צודק לחלוטין. ברור שכל השינוי שהיה הוא טקטי בלבד. שהרי כמו שהראת הגושים נשארו אותו הדבר עם תזוזות קטנות. אין שום ענין לבנות תאוריה על ידי מעבר מצביעים מהבית היהודי וליברמן לליכוד.

      מצד שני, תומר טועה לדעתי לא רק בנקודת המוצא שלו, אלא גם בטיעון עצמו.

      רוב היהודים כיום במדינת ישראל, לא מוכנים ללכת שוב על הימור של הסכם רעוע מול הערבים. הנושא המדיני תמיד היה המרכזי, וכך גם יהיה כל עוד נהיה במצב מלחמה מול המדינות הסובבות אותנו שעולות עלינו מספרית, ויש להם תמיכה של למעלה ממילארד מוסלמים. ועקב כך שהנושא המדיני הוא המרכזי, ורוב היהודים בישראל לא מוכנים לעשות שוב הימור על הסכם רעוע השמאל יפסיד.
      ביום שוב יהיה סיכוי אמיתי לחתום הסכם שלום רציני (הסכם כזה שישנה את תכני מערכת החינוך ולא ילמדו על היהודים שנוצרו מקופים וחזירים, שלא יכחיש שהיה בית מקדש בהר הבית ועוד) העבודה יקבלו לא 30 מנדטים אלא 50.
      יש רק מקסימום משהו כמו 20% מהציבור היהודי שלא מוכנים למסור שטחים בשביל הסכם אמיתי. שאר ה40% שמתנגדים לשמאל חושבים ששום שינוי ערבי לא נראה בעתיד הקרוב.

      אהבתי

      1. יוסי,

        אני חושב שאתה צודק בפשט – אבל טועה בדרש.

        אתה צודק ש"רוב היהודים כיום במדינת ישראל, לא מוכנים ללכת שוב על הימור של הסכם רעוע מול הערבים". אבל זה, כאמור, רק ברובד הפשט.

        הבעיה המרכזית של השמאל בהקשר המדיני היא ההיתלות (שלא לומר התמכרות) ל- "שיח השלום". יש משהו פגום מן היסוד, מעוות ממש, בכך שאנו מפקידים את גורל דמותנו כמדינה בידי עם אחר, ומכפיפים עצמנו לנכונותו של אותו עם אחר להגיע איתנו לשלום. לצורך ההמחשה: ונניח שמחר היה מתרחש "נס", וכל ערביי השטחים היו נופלים על צווארנו, מתאהבים במדינת ישראל ומבקשים להישבע לה אמונים ולקבל אזרחות ישראלית (מבלי לוותר על זהותם הפלסטינית) – האם היינו רוצים זאת? (איני שואל את מצביעי חד"ש, אלא את שאר 95% אזרחי ישראל)

        כלומר, הדיון בסוגיית גבולותיה הרצויים של מדינת ישראל צריך להתקיים קודם כל מנקודת מבט פנימית. מה רצוננו, מה חזוננו לגבי דמותה של המדינה, יעדיה, צביונה – בלי קשר לרצונות של עמים אחרים, בלי קשר לשאלה האם יש או אין שלום, האם ניתן להגיע אליו או לא, מתי ואיך. לאחר שנדע לאיזן מין מדינה אנו חותרים, נוכל להתחיל לדון בסוגיות טקטיות (איך להגיע אל הגבולות הללו וכו').

        לימין האידאולוגי יש תשובה מאוד ברורה: ארץ ישראל השלמה, בין אם מכח צו האל (כפי שמבינים אותו אלה המתיימרים לדבר בשמו), ובין אם מכח ה"ביטחון" (אנחנו ניצחנו, הם הפסידו, שיאכלו אותה).

        לנו אין תשובה. לא מבחינה זהותית (מדרש יהודי רלבנטי – אם כי הבסיס קיים: ע"ע יוחנן בן זכאי, "תן לי את יבנה וחכמיה"), ולא מבחינה טקטית (מה עושים אם אין שלום? או לפחות כל עוד אין שלום?).

        על כן, האתגר הניצב בפני השמאל, בהקשר המדיני, הוא כפול: ברמה האסטרטגית, לאחר שנבין את הצורך הקיומי להתמודד עם המימד הזהותי שתומר כה היטיב לפרוש כאן, יהיה עלינו ליישם אותו לגבי סוגיית גבולות המדינה. לאחר מכן, ברמה הטקטית, יהיה עלינו להגדיר את מתווה ההתקדמות לקראת קביעת הגבולות הללו כגבולות הקבע שלנו.

        Liked by 1 person

    2. עופרי,
      והנה תשובה לשאלתך, למה לא ההסבר הכי פשוט:
      כי עבור מי שיש לו פטיש, כל בעייה היא מסמר.

      ההצבעה בישראל היא שבטית, צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה במיוחד אחרי השבוע. אבל מכאן ועד לרוחניות ויהדות צריך לבצע די הרבה שמיניות באוויר. השבטיות הישראלית לא קשורה לרוחניות. היא קשורה להגדרת קבוצת-השתייכות וזיהוי אויבים משותפים.
      קל לקשקש על היעדר-היהדות של "השבט הלבן" כאילו רק המזרחים קיימים. אבל איך משתלב בתמונה הזו הקול הרוסי, ש- איך לומר – באופן כללי יהדות לא בדיוק משחקת אצלו?

      אהבתי

  8. ניתוח מענין, אבל לדעתי נושא הזהות הוא רק חלק מהענין ולא משקף את כל המציאות. אני לא לאומן, לא אדם דתי, לא הומופוב, לא חושב שהזכות שלי על הארץ גדולה מזו של הפלסטינים ובאופן כללי אני מוצא את עצמי הרבה יותר בתוך תפיסת העולם הכלכלית-חברתית של השמאל. למרות זאת, הצבעתי ליכוד.
    עשיתי את זה, ולדעתי גם ישראלים נוספים עשו זאת בעיקר בשל הפקת לקחים. אין לי בעיה עקרונית עם רעיון שתי המדינות, אבל הנסיון ההיסטורי הקרוב של שניים וחצי העשורים האחרונים מלמד אותי שכל הסכם, מחוה או ויתור שלנו לפלסטינים, לא נענים בויתורים מצדם, והם למעשה רק מחריפים את הסכסוך מולנו. אין צורך לדעתי להכביר בדוגמאות.
    אז כן, הכיבוש רע ומשחית, אבל מבחינת הפלסטינים הוא לא הסיבה לסכסוך, הבעיה בראייתם היא הצהרת בלפור. כשהם יהיו מוכנים להסכים לנוכחתנו כאן (למה אבו מאזן סירב להכיר במדינה כיהודית?) ויוותרו על חלום השיבה – שירימו טלפון. גם נתניהו להערכתי יסכים להגיע להסכם היסטורי. מה שאנחנו לא צריכים, זה ראשי ממשלה שיהיו להוטים לבצע עבורם ויתורים שיחזקו אותם, דוגמת ההתנתקות מהרצועה שהובילה לרקטות במרכז הארץ ומנהרות.
    כשהשמאל יציב בראשו מנהיגים שקודם כל שמים על סדר היום נושאים פנימיים (כמו שעשתה מפלגת העבודה כאשר שלי יחימוביץ' עמדה בראשה) מחד, ומודעים לכך שאין פרטנר ושיש לנהל את הסכסוך מאידך – הם יקבלו שוב את הקול שלי. לא מעונין להצביע למנהיגים דוגמת לבני שיסכנו את בטחוני ובטחון ילדי.
    אני משער שאני לא שונה בדעותי מישראלים רבים שבשנות ה-90 הצביעו רבין ופרס והתאכזבו בגלל הפלסטינים. הדרך לשלטון עבור השמאל עוברת קודם כל בהחלפת הדיסקט המדיני.

    Liked by 1 person

    1. אחת הבעיות של השמאל הציוני זה שהוא לא נלחם על האמת, ובעצם מקבל את מה שכתבת. לא מדגישים איך ביבי קבר את אוסלו, איך הפרו את ההסכמים, איך ההתעללות בפלשתינאים היא ללא כל הצדקה בטחונית.

      אהבתי

    2. הוצאת לי את המילים מהפה.
      השמאל יכול להתחבר לזהות היהודית עד מחר בבוקר. כל זמן שלא ישכנע את הציבור שיש לו מענה לשאלה "ומה אם הצד השני באמת רוצה למחוק אותנו, ומוכן לשלם על כך כמעט כל מחיר" – זה לא יצליח לשנות דפוסי הצבעה.
      השמאל נתפס עדיין כאחראי לכל המקרים בהם ויתורים ונסיגות "התפוצצו לנו בפרצוף" – אוסלו (אוטובוסים מתפוצצים), הנסיגה מלבנון (ומלחמת לבנון השני), ההתנתקות (ומלחמות עזה. (כן, אני יודע שזה היה מהלך של שרון, אבל הוא לא היה עובר בלי התמיכה המתלהבת של השמאל הציוני)).
      הרצף הזה של תרחישי אימים שנחזו על ידי הימין (חלקם אישית על ידי נתניהו), זכו ליחס מבטל מהשמאל, והתאמתו, מייצר חשש אמיתי וכנה, שהוא הרבה יותר *קיומי* מאשר זהותי.
      השמאל, במקום לקחת אחריות על השגיאות ולחפש נתיב ביניים שנותן סיכוי, אבל גם מענה אמיתי לסיכונים, ממשיך להאשים את הימין בהידרדרות הביטחונית – תוך התעלמות הן מהאחריות של הצד שני והן מתפקידם של הויתורים שקדמו להידרדרות ביצירתה.
      במאמר מוסגר – זו גם הסיבה שימנים עניים מצביעים "למי שדופק אותם" – הם מוכנים "להדפק" במשכורת ולא לגמור את החודש, ובלבד שהמדינה לא תלך קיבינימט. בראייתם, זו ההקרבה שלהם למען המדינה. אלטרואיזם, לא טמטום.

      אהבתי

  9. שלום תומר,
    אני מאוד מתחבר לניתוח שלך.
    שמעתי הבוקר את ירון לונדון אומר בראיון ברדיו שהחלוקה בין השמאל לימין מקבילה לחלוקה עפ"י אמונה ומשום ש-80% מהישראלים מאמינים, לעולם לא ישוב לשלוט פה השמאל. (רבין וברק היו יוצאי דופן לדבריו משום שהיו עבור הדתיים כמו דמויות תנ"כיות גיבורות..) – אני אגב, לא מסכים עם לונדון.

    אני חושב שהסיכוי היחידי לחיי שלום בארץ ישראל הוא לייצר מחנות חדשים (לציבורים גדולים לעד תהיה רתיעה מלהצביע לליכוד/עבודה/מרץ…דבר שמונע זליגות ושינויים). והנה חמשת הסנט שלי:

    "מפלגת החיים"
    —————-
    זה טוב מה שקרה.
    לרגע לא ציפיתי שמחנה השמאל ינצח עם קמפיין רדוד וריק שמבוסס אך רק על שלילת ביבי. מבלי להציע שום דבר. היו רגעים בהם נראה היה אולי כדאי להחליף פשוט את בוז'י החיוור באדלר ואייל ארד החדים והכריזמטים.
    אני מקווה שבשנים הקרובות יקרה משהו מרגש על רצפת זירת האגרוף המדממת אחרי הנוק-אאוט של ליל אמש. אני מקווה שהמחנה שלי ישכיל לאסוף ולאחד את השברים. ולחזור בעוצמה לזירה.

    כמו בחזון העצמות היבשות של יחזקאל, אני מדמיין את 'המחנה הציוני' (שם נוראי) מתחבר עם כחלון והליכודניקים החברתיים, עם לפיד ודרישותו לשיוויון, עם החלק ברשימה המשותפת שמוכן לחיים משותפים עם יהודים, עם מה שנשאר ממרץ ואולי אפילו עם ש"ס החברתית כשתבחר להיפטר מעברייניה.
    אולי אז תקום. מפלגה חדשה שמקדשת את החיים יותר מאשר את המתים.

    במילה 'מתים' אני כולל (מלבד קברים, מקומות קדושים, אנדרטאות, אבנים וקמעות) גם גופים נוספים נטולי נשמה כמו תאגידים, בנקים, גופים פנסיונים למיניהם ואילי נדל"ן, נשק, הימורים וגז.
    כולי תקווה ש'מפלגת החיים' גם לא תהיה צבועה ותצא כנגד ארגונים זרים מפוקפקים כאן ומעבר לים שאינם דוגלים בערך החיים. נאה מקיים, נאה דורש. למרות שזה לא פוליטיקלי קורקט.

    הלוואי ומפלגת החיים תשכיל גם ליצוק תוכן חיובי לחילוניות ותשים קץ לחילוניות הרעועה של אהוד ברק (ירושלים בירתנו הנצחית), יאיר לפיד (ירושלים לא ניתנת לחלוקה כי היא רעיון) וביבי (נפנוף במטבעות מימי החשמונאים). כל אלו נובעים מהפרדוקס החילוני:
    'אני לא מאמין באלוהים, אבל מאמין שהוא נתן לי את הארץ הזו'
    הפרדוקס הזה הוא-הוא שמוביל יהודים חילוניים נבוכים וחסרי ביטחון רבים למצב קיצוני של עודף ביטחון (וכדברי הגאון מאיר אריאל זצ"ל: 'אדם מפגין את שחסר לו. חסר לו כוח – מפגין כוח')
    אדם הוא אדם הוא אדם.

    הרבה חברים שיטענו תחילה שמפלגת החיים היא אנטי-ציונית או אנטי-יהודית, יחשבו רגע ויבינו שהם בעצמם לא בטוח שהם רוצים "מדינה יהודית" (מונופול אורתודוקסי שובניסטי ציני מושחת שנוגע בדיני כשרות, קבורה, חתונה, שעון חורף/קיץ, השתמטות, עסקים ותחבורה בשבת…)
    מפלגת החיים תטען שיש לכם זכות לחיות פה מעצם זה שאתם חיים פה. משלמים מיסים, לא עושים רע לאיש ותורמים לקהילה. היא תיתן זכויות לאזרחים אך בו בזמן תתבע מכל אחד ואחת חובות. ותאכוף את החוק מדן ועד אילת.

    א-בל. וכאן בא האבל.
    מפלגת החיים תכיר בכך שאם כל הרצון לאוניברסליות ולקוסמופוליטיות, האדם חי וגדל כמו דג במים, בתרבות מסוימת ואינו יכול להפוך את עורו בין לילה ואולי אפילו לא בדור. בהכללה, בתחומי הקו הירוק, יש תרבות יהודית-ישראלית מגוונת וכל שינוי שלה או חריגה ממנה ירגיש לרוב המכריע כמו איום קיומי.
    לשם שמירה על אותו 'צביון ישראלי' כללי, יהיה אשר יהיה, מפלגת החיים תשאף להביא לסיום השליטה בשטחים הכבושים שמעבר לקו הירוק.
    מפלגת החיים תחזיר את התקווה ותעביר את הציבור כולו ממצב של ברית גורל ('בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו') למצב של ברית ייעוד ('כיצד יגורו כאן נכדינו ונינינו? ברמת אביב ובטייבה, מה צריך לעשות כדי שתהיה פה בעוד עשור תחבורה ציבורית מצוינת?)
    המשקפות שכוונו עד עכשיו רק אחורה, תשתכללנה ותספקנה לראשונה גם זווית ראייה קדימה.
    ל'מפלגות המתים' אין תכניות. אלו שניצבים על סף ממלכת המתים רק משקשקים מפחד, אחוזי בעתה ומנסים לשרוד מהיד לפה.
    מפלגת החיים תתנהל אחרת. כמו משפחה בריאה, כמו עסק מוצלח. היא תיזום ותתכנן את עתידה, תנווט את דרכה ותחזיק במושכות.
    המפלגות שמתקראות 'שמאל-חילוני-ליברלי" צריכות לעשות בשנים הקרובות חשבון נפש ארוך.
    המפלגות הללו צריכות להבין מה גורם לצעיר אירופאי ממדינה ארופאית שמאלנית-חילונית-ליברלית לעזוב הכל ולהתגייס לדאע"ש. אולי זה קשור לאבדן הזהות הפרטיקולרית בעולם החדש המנוכר בו אנו חיים.
    "הכמיהה לממשי" כמו שלאקאן והיום ז'ז'יק מכנים.
    אני מחפש בנרות מפלגה שמקדשת את החיים ולא את המתים.
    עדיין אין פה אחת כזו.

    Liked by 1 person

    1. יפה עשית את הפליק-פלאק שהסביר למה מפלגת החיים צריכה לסגת מעבר לקו הירוק- על אף המוות והדמעות שאנחנו גוזרים על עצמנו ועל הערבים בזאת (לפחות לפי הניסיון בתחילת אוסלו ובעזה)….
      איך באמת אתה מסביר את זה שדווקא אלו שהכי רוצים לשמור על "צביון ישראלי" במדינה- הם המתנגדים החריפים ביותר לרעיון הנסיגה.

      מעבר לכך הרעיון של מפלגת החיים והדגש על הייעוד הוא מעניין ונכון, אלא שבלי זהות לא יהיה לו על מה לחול. רק מהזהות אתה מגדיר ייעוד (חברה עשירה ונהנתנית, חברת חסד ומעשים טובים, חברת אינטלקטואלים וחכמים? לפי איזה קריטריונים וערכים?)

      אהבתי

  10. אתה כותב שנתניהו הצליח להחדיר לבוחרים את הסכנה לזהות היהודית של המדינה. אבל אם היו יותר מצביעים למחנה הציוני השמאל לא היה נזקק לתמיכת הערבים כי היה מנצח בעזרת רוב יהודי. אם כן מדוע לא העדיפו הבוחרים לחזק את הרצוג כדי לשמור על הזהות?

    אהבתי

  11. ניתוח יפה ונחוץ מאד מבחינת עתידן וחִיותן של מפלגות המרכז-שמאל היהודיות.
    מבחינת הסבר ההצלחה של נתניהו, צריך כמובן להוסיף את מסע ההפחדה שלו בימים שלפני הבחירות, שנראה שהיה מאפיל אפילו על זהות יהודית מרשימה שמפלגות המרכז-שמאל היו מנסחות.
    נדמה לי שהאתגר של מפלגות המרכז-שמאל הרואות עצמן יהודיות, הוא להגדיר – הגם שבאופן פלורליסטי – את זהותן היהודית, באופן שיהיה מובחן מספיק בשביל לתת למצביעיהן היהודיים את תחושת ה'בית' שאתה מתאר. ברגע שזה יקרה, או אפילו יוצהר שזה חלק מהאג'נדה, גם הדרת הדתיים מהמפלגות הללו תקטן.

    אהבתי

  12. ניתוח מרתק. יהיה נחמד אם תוכל לשלוח את הפוסט לזהבה זה יוכל להועיל לה.

    אהבתי

  13. תיקון טעות לגבי הלחישה לרב כדורי:
    הציטוט כאן הוא חלקי ומוצא מהקשר. ציטוט שלם יותר הוא "השמאל שכח מה זה להיות יהודים, הם חושבים שהם יתנו נשק לערבים, והערבים ישמרו עלינו.". כלומר לא שהשמאל לא מחובר לשורשיו היהודיים, אלא ששכחו מה המשמעות של להיות יהודי ללא הגנה.

    זה אמנם לא משנה את הדיון בעניין הזהות ולא סותר את טענתך הכללית, אבל נראה לי שכדאי לדייק ולא להביא זאת כדוגמה לתפיסתו של נתניהו את השמאל כמנותק משורשיו היהודיים.

    אהבתי

    1. אם נתניהו היה לוחש זאת על אוזנו של אלוף בצה"ל, אז זה היה קשור נטו לביטחון.

      אבל נתניהו לחש זאת על אוזנו של רב מקובל קשיש, ולכן יש כאן חזק את האלמנט של הדרת השמאל מהיהדות במובן האתני/דתי.

      אהבתי

  14. נוטה להסכים עם כמעט כל מה שכתבת.
    ויש לי גם שאלה לגבי דעתך על ההנחה הבאה:
    לצד ההצבעה החיובית לטובת זהות מסויימת אני מזהה גם מחאה נגד השמאל (כמהות וכמחנה אנושי) שלא מעלה על דעתו את האפשרות שיש אינטלקטואלים שאינם נמנים על חברי שורותיו. נתניהו עצמו הוא אינטלקטואל כזה (בעיני עצמו, בוודאי, וגם בעיני רבים אחרים), פרופ' אומן, או הרב עובדיה זצ"ל. ואת כולם השמאל פוסל. לכן סביב הימין בהובלת נתניהו מתקבצים כל הדחויים על ידי האינטלקטואלים מהשמאל. גרבוז, זך ואחרים חשפו זאת באופן מאוד בולט.

    וכן על ההנחה נוספת שלדעתי רבים מצפים לה בהקשר למה שאמרת:
    הרשימה הערבית המשותפת, בסירובה לחתום על הסכם עודפים עם מרצ, בעצם הציפה על פני השטח את הקביעה שיש הרבה יותר משותף למרץ עם תנועות הימין הציוניות (הליכוד והבית היהודי ואפילו ליברמן) מאשר עם הרשימה הערבית. ימנים, אנשי מרכז (מה זה בדיוק?!) ואנשי שמאל מתונים מעט יותר ממרצ מצפים, לדעתי, להכרה כזו מצד מרצ. ברגע שזו תגיע יגדל כוחה של מרצ, כי רבים רוצים להזדהות עם הערכים שהיא מייצגת ועם חלק מאנשיה הטובים, אבל…

    אהבתי

    1. נכון, יש בשמאל קולות השוללים חכמה בימין. גדעון לוי כתב לא מזמן שלימין אין עמוס עוזים, ולא בכדי. אלה דעות שגויות ומעציבות מאוד.
      לגבי מרצ, נדמה לי שהיא מצהירה בגלוי שהיא ציונית.

      Liked by 1 person

  15. נתניהו ניצח בבחירות האלה מפני שלא לפיד ולא בנט ולא הרצוג נתפסו כתחליף רציני .

    אהבתי

  16. כרגיל מאמר מאד מעניין. מבחינת תומר מאד חשובה "תרבות פרטיקולרית" דווקא בגלל שהיא מייצרת קהילה וחיי תרבות ייחודיים. הוא צודק שלשמאל יש בעיה מובנית לגבי זהות כי הם דוגלים בערכים אוניברסליים. אבל האם צריך לשנות את תפיסת העולם שלך רק בגלל שהיא קשה יותר לעיכול? האם צריך להתייחס ל"סדר מדומיין" כאילו הוא אמיתי רק בגלל שככה יותר נוח וקל?
    שמי ניר להב ואני חלק מקבוצה בשם רוחניות חילונית
    כמו שאני רואה את זה, רוחניות חילונית היא בדיוק נסיון לשלב בין זהות לבין ערכים אוניברסליים. אבל ברור לי שהשילוב הזה לא יהיה פשוט לרוב האנשים, ובכל זאת אם רוצים לשלב בין הקידמה המדעית והפילוסופית (שהבינה שכל זהות פרטיקולרית היא סוג של סדר מדומיין) עם הצורך האנושי בזהות ומשמעות, אני חושב שרוחניות חילונית היא הדרך לעשות זאת. במקום לבנות זהות מדומיינת אנחנו מציעים להכיר בעוצמה של כל אדם ליצור. הזהות הזו היא אינדיבודואליסטית, אבל לא כזו שמסתפקת בעשיית כסף וצריכה אלא כזו ששואפת לממש את מלוא הפוטנציאל שלה ולהתפתח אל מעבר לחיי הישרדות. הזהות היא העוצמה האנושית שיש בך ושיש גם בקהילה. קהילה של אינדיבידואלים שמודעים לעוצמות שבהם ועוזרים אחד לשניה לפתח ולממש אותה.
    תומר מזכיר גם את החשיבות של התמונה הגדולה, אנחנו חלק ממשהו גדול יותר. גם כאן הרוחניות החילונית תטען, לדעתי, שאנחנו באמת חלק מהיסטוריה אנושית גדולה שמנסה לממש את העוצמה שלה דרך המצאת הדתות, הפילוסופיה, האומנות והמדע ושלכל אחד מאיתנו יש את הכוח להוסיף עוד חלק להיסטוריה הזו. סיפורים על גדולי האנושות מכל התרבויות אמורים לתת לנו השראה.
    ברור לי שהזהות הלא פרטיקולרית הזו היא פתרון לא פשוט עבור רבים. קל יותר ללכת לזהויות קבוצתיות פשוטות. אולי זהו שלב ביניים שחייבים לעבור (ומבחינה זו Sivan Maas עושה עבודה טובה) אם כל הכבוד לישראל, אני מאמין שזה חלק חשוב בהתמודדות של האנושות עם מות האלוהים ועם ההתבגרות שלנו כתרבות כלל עולמית. בסופו של דבר זהו רק שלב ביניים ואני רוצה להראות מיד את נקודת הקצה.

    אהבתי

  17. ניתוח מעניין ומחדד כתובנה נוספת, אך בהחלט לא בלעדית. רוצה לומר, שלדעתי האמת נמצאת רק בשילוב של כל אותם גורמים להלן:
    1. קמפיין השינאה, שהובל ע"י נוני מוזס חזר כבומרנג.
    שינאה גורמת להתשה, אנטיגוניזם, מגננה וקבעון תודעתי (יכול להעיד על עצמי, שלמרות שלא הצבעתי מחל, באיזהשהוא שלב, הפסקתי לקנות "ידיעות אחרונות" ולהיכנס ל ynet)
    2. התנשאות – לדוגמה, אותו נאום אומלל של גרבוז ייצר דימוי\פרופיל של מחנה,שלא מכבד את האחר וגרם לריחוק במקום לקירוב.
    3. התבדלות- "השבט הלבן" (לראיה, יאיר לפיד, שהבין את החשיבות להתחבר לפריפריה, הקפיד להגיע לאותה גברת בשדרות, יצר תדמית שונה וזאת על אף השתייכותו לאותו "שבט לבן").
    4. דיסוננס מנהיגותי – ההתמקדות בביבי כמקור הכישלון ומקור כל הצרות בארץ, באה בניגוד למציאות המורכבת, בה התמודד ושלמרות כל האתגרים, ישנם בכל זאת, שניים וחצי הישגים שניתן לזקוף לזכותו – הצגה\שפיטה מעוותת שכזו, מייצרת חוסר אימון בצד שכנגד. הציבור לא מטומטם, גם אם נתפס כפשוט (יתכן אף, שחושיו מחודדים בהרבה מאותה אליטה שמנה) .
    5. שונות:
    5.1 – המחנה הציוני הצטייר כמנסה להתרפס בפני העולם. (לא בהכרח נכון).
    5.2- לא מחובר להיותנו יהודים כרעיון (אכן, אי שילובם של דתייםבמחנה הציוני הוא כשל חמור).
    5.3- רוצה לדאוג רק לעצמו\לא מחובר לפריפריה (מספיק היה לקרוא את התגובות ברשת של סתיו שפיר על הציבור מחוץ לת"א)
    5.3- מנהיגות מתאימה. אם כל הכבוד לבוז'י, לכישוריו וכו.. – יש מתאימים ממנו.

    בנימה אישית: מאוד מעריך לא מעט מחברי הכנסת של המחנה הציוני (שלי יחימוביץ, עומר בר לב, ידלין ועוד הרבה) הפשטות, הצניעות, יושרה, חכמה\חכמת לב שלהם ראויה לשבח. למעשה, הticket של הבחירות האחרונות מצביע שהנושאים הבוערים באמת היו הנושאים הכלכליים\חברתיים. זה הכיוון שאליו מפלגת העבודה צריכה לכוון (כן\לא שטחים זה פאסה). אם יתחברו חזק לתחומים אלו וישבטו (גנטי?) את גישתם לרעיון היהודי כבסיס וערך משמעותי לעצם היותינו כאן- הם יקחו בגדול. מתחייב להצביע עבור פרופיל שכזה בבחירות הבאות (עם אגו של חברי הכנסת, זה יכול ליפול עלינו בכל רגע נתון)

    אהבתי

  18. אהבתי את הניתוח ואני מסכים מאוד עם מה שנאמר. לדעתי הזהות היא באמת הרכיב המרכזי שקובע את ההצבעה בקלפי. כפי שניתן לראות במפה שעלתה בויינט:

    http://z.ynet.co.il/short/content/2015/elections_map2015/mobile.html

    הישראלים מצביעים לנציגי ה'שבט' שלהם. יותר מכל מקום זה בולט בייושבים סביב רצועת עזה. את מדיניות הממשלה בצוק איתן אפשר לבקר מימין וגם משמאל, אך כמעט בלי קשר לכך – בעיירות הפיתוח מצביעים ליכוד ושס, ובקיבוצים מצביעים עבודה ומרצ.

    Liked by 1 person

  19. פוסט מעניין ויפה. אבל רוב גדול של מאות האלפים ששמו "מחל" ברגע האחרון לא מעוניינים ביהדות שערכיה משתלבים עם ערכי המערב הליברליים. הם לא מעוניינים במתן אפשרות להינשא מחוץ לרבנות. הם לא מעוניינים בפרשנות ליברלית לתורה. הם לא מעוניינים בתחבורה ציבורית בשבת. הם לא מעוניינים לחלק את הארץ כי רובם חושבים שמלכתחילה ולתמיד, אין לעם השוכן לידנו זכות להגדרה עצמית לאומית בטריטוריה כלשהי ממערב לירדן. לא מסיבות ביטחוניות רק, בעיקר מסיבות דתיות. בעיקר כי הם מאמינים בכוח עליון ומאמינים לחלוטין שהכח העליון הזה איתם ולא עם האחרים. האחרים אויב כי הם אחרים. לא משלנו. חוששני שאתה פשוט אופטימי מדי. אין כמעט, מספרית, דתיים ליברליים. סטטיסטית, דתיים מתונים מדינית וליברליים – לא קיימים. לא במקרה "מימד" נכשלה. לא במקרה היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית בישראל היא מיעוט זניח. אתה כותב: "זהות פרטיקולרית מעלה דימויים של שובניזם לאומי, של אתנוצנטריזם גזעני, של נבדלות והתנשאות ויומרה מכוערת לעליונות. כמובן שכל אלה יכולים לבוא, ובאים פעמים רבות, בעקבות אימוצה של זהות פרטיקולרית" – מה זאת אומרת "יכולים" לבוא? מה בדיוק נראה לך קרה פה ב-47 השנים האחרונות? שילוב רעיל במיוחד של "זהות יהודית" אם לאומנות גסה בשילוב משיחיות מוביל – בשם היהודית, שהיא דת מאוד פוליטית, מדינית מלכתחילה – לדיכוי מכוון, ממושך של מיליוני בני אדם אחרים. וכל זה כמובן מתעצם עוד יותר כשיש איומים ביטחוניים ממשיים ורציונליים. מה שאתה מציע לשמאל נראה אבוד כמעט כמו מה שהשמאל עושה ללא הזהות היהודית.

    אהבתי

  20. ניתוח מצויין, אבל לא הסכמתי עם השורה התחתונה. אני באמת חושבת שיש הרבה שמאלנים שלא מעוניינים בזהות היהודית שלהם, וזה לטעמי מובן לגמרי. זו זהות שנתפסת בעיני רבים כדתית ומיושנת, משהו שאין לו קשר לחיים שלהם באמת. לא חושבת שצריך לכפות עליהם להיות יהודים בכוח בלי לנצח בבחירות.

    אהבתי

  21. שלי התייחסה לגישה שלך הבוקר. אתה חושב שמרצ מציגה העדר זהות? זו גם זהות. ההצבעה למרצ גם היא הצבעה עידרית ונותן תחושה של זהות והשתייכות למצביע. למחנה אליטיסטי, ברור ומובחן.
    וחוץ מזה, זה רק בדימיון שלך ושל רוב הסוקרים בישראל שנוספו לליכוד 10 מנדטים בשבוע האחרון. סוקרים יותר מקצועיים הראו את המספרים אלה לאורך כל הדרך

    אהבתי

    1. תומר יפה כתבת, וקראתי גם חלק מהתגובות, את השאר אקרא מחר, בינתיים אגיב על ההתכתבות שלך עם לנדו בענין יהודי ארה"ב, לדעתי – יהודי ארהב היו קודם ליברלים ואח"כ יהדותם הפכה לכזו, ואם אני צודק (אני מתבסס על משהו שקראתי אצל דוקינס בספרו נגד קיום אלוהות) אז גם כאן הדרך הממשית היא לחנך להומניזם ובתוך זה ההקשר היהודי ולא להפך. אולי הדרך הפרופגנדית היא יהדות אבל הומניסטית. אבל הדרך הממשית היא הערכים עצמם שיהדהדו ליהדות. בקיצור מי שממש מודאג שישראל לא תהיה יהודית דיה בשבילו כיום – עושה זאת מתוך הגזענות שצריך לשרש.

      אהבתי

  22. אני אוהבת את הניתוח שלך והוא נוגע בבעיה יסודית מאוד של החברה במדינה היהודית- הדיסונאנס שיש בין הזדהותו של החלק השמאלי בעם עם האוניברסליות מתוך מחיקת זהותו היהודית, לבין ה"רזו ד'אטר" של המדינה היהודית.
    השנוי של הרגע האחרון שהעניק לביבי את הניצחון הוא סחיפה של קולות מהמפלגות בגוש (כגון הבית היהודי) לליכוד. זה קרה בעיקר בגלל הפחד של אנשי הימין משלטון השמאל. תהליך אוסלו שהונחת עלינו בחטף ללא אחריות לתוצאותיו, תוך הפקרה (מודעת?) של חלקים גדולים מהעם לרצחנות השכנים ותוך עיוות ערכים של יושרה ודמוקרטיה (ע"ע גולדפארב), גרם לטראומה עמוקה ולחוסר אימון בבסיס הערכי והזהותי המשותף לשמאל ולימין (שהוא הבסיס ליכולת החלפת השלטון רגועה במדינה דמוקרטית) בקרב הציבור הימני. ביבי עבד על הפחד הזה והצליח בגדול.
    זה ההסבר אני שומעת בסביבה שלי. בעומק הדברים זה מתחבר לעניין הזהות שאתה מעלה בגלל שהנזק העיקרי של תהליך אוסלו הוא שבירת תחושת הזהות הבסיסית המשותפת בין הימין והשמאל בארץ.

    אגב, מפלגתו החדשה של פייגלין קרויה "זהות" בדיוק בגלל התחושה שהגדרת הזהות היא הבסיס הראשוני לתיקון המצב הפוליטי בישראל

    אהבתי

  23. מדוע לא זהות ישראלית?
    או זהות עברית?

    לא כולנו יהודים, ומיעוטנו כלל לא מחוברים ליהדות כזהות, כפרקטיקה או אפילו כרקע המשפחתי. בוודאי לא אזרחי המדינה שדתם אחרת, או האתניות שלהם אחרת… לא מגיעה לנו זהות?

    איך אפשר להציע הדגשה נוספת של הזהות היהודית בחברה שכורעת תחת עול יהודיותה של המדינה? מדוע לא לעודד את הזהות הישראלית, כמו שאני מתרשם שמציעה חד"ש, וכעת גם הרשימה המשותפת?

    אהבתי

    1. מדוע לא? מי שמרגיש עצמו ישראלי ובכלל לא יהודי (כלומר לא ישראלי ויהודי, ישראלי שהוא יהודי וכו') יכול כמובן להיות אדם טוב וחכם ובעל חוש הומור. זה לגיטימי לגמרי ואין עם זה שום בעיה. אבל להיבחר לכנסת יהיה לו הרבה יותר קשה, מפני שהמצביעים דואגים לזהות היהודית שלהם דווקא. זה מה שניסיתי להסביר לעיל.

      אהבתי

    2. כי יש לי כבר זהות, ואני לא מעוניין בזהות חדשה. ואניי מתרשם שמי שבא ל"עודד" אותי לאמץ זהות ישראלית בעצם מנסה לעודד אותי לוותר על הזהות היהודית שלי.

      וכך גם לגבי חלק גדול מהעם (יהודים וערבים) שלא מעוניינים לוותר על הזהות שלהם לטובת איזשהו סלט מומצא של "ישראליות".

      אהבתי

  24. יש רק נושא אחד שראוי להתייחס אליו שוב ושוב ובכל הקשר: הכיבוש! כן זהות יהודית. לא זהות יהודית. כן שבט לבן "מתנשא". לא מנשקי מזוזות "פרימיטיבים". הכול-הכול בטל בשישים. הפיל השחור שנמצא בחדר כבר סותם לנו את כל האור ואת כל האוויר שבחדר. בלי אור ובלי אוויר אנו נידונים שוב ושוב לדבר את עצמנו לדעת ולפתח תיאוריות שהן אמנם מתוחכמות ומרתקות אך הן יותר בבחינת אמנות מאשר תורת חיים.

    אהבתי

  25. "העדר הכיפה" היא הנותנת. הרי כל חובש כיפה במרץ , כיפתו תזוהה עם מרץ ולא להיפך.
    אני מתקשה להבין את עניין ה-זהות היהודית. אין במציאות חיה כזו לדעתי. יש זהויות יהודיות.
    שולמית אלוני קבעה ש"אין לחרדים אפוטרופסות על היהדות".
    היא חסרה במרץ.
    היא הביאה איתה משהו שהוא מעבר ל"רשימה מגוונת" – את המשהו הזה שנותן תחושת זהות.
    מרץ של היום היא זיכרון דוהה של ה"משהו הזה",

    וכללית – כדאי קצת להיזהר מנסיון לקשור תופעה מורכבת להסבר אחד.
    פעלו כאן גורמים נוספים.
    אחד מהם, למשל, קשור להבחנה שמאוד בולטת בעיני בין נתניהו הפוליטיקאי לבין נתניהו האדם.
    כאדם האיש בעיני דמות טרגית ויש לי אליו אפילו אמפטיה מסוימת.

    בשלושת הימים האחרונים לפני הבחירות- הדמות הטרגית הזאת ממש קפצה לו מתוך החליפה. האיש נלחם על הקריירה האישית שלו לחיים ולמות ועורר הזדהות אצל הרבה אנשים (קולות רבים כאלה נשמעו בתכניות עם מאזינים)..

    "רק לא נתניהו" – פתח את מערכת הבחירות וסיים אותה בתפנית מפתיעה בעלילה.
    אולי לפני ניתוחים מסובכים (וחשובים) מישהו היה מקשיב להערות בנידון, בשלב מוקדם של מערכת הבחירות?
    הסלוגן הזה – מאיזה מוח קודח הוא צץ?

    אהבתי

  26. אני חושבת שהניתוח שלך נכון. א"י שיכת לעמ"י ע"פ תורת ישראל. א"א להפריד.
    מי שמנותק מהתורה מנותק באופן מסוים מהאדמה ולכן מוכן למסור חלקים ממנה.
    ב"ה שהעם שלנו ברובו עם לב יהודי חם ומחובר למקורותיו.

    אהבתי

    1. א"י איננה "שייכת" לעם ישראל אלא שקיימת הבטחה אלהית שארץ ישראל תהיה הטריטוריה של עם ישראל. ראשית אני לא חושב שזה התפקיד שלנו לקיים את ההבטחה של אלהים לעם ישראל. זה התפקיד שלו! מי שלוקח את התפקיד לעצמו שם עצמו בתפקיד אלהים. לא משהו להתגאות בו. שנית בפעם האחרונה שעם ישראל קיים בקפדנות את המצוות בין אדם למקום ואת מצוות בית המקדש אבל הפקיר את הגר האלמנה והיתום וגם הוסיף תקיעת אצבע בעינה של מעצמת העל של העולם זה נגמר בחורבן הבית. ההקבלות למצב הנוכחי מאוד מטרידות. שלישית סיפוח של יהודה ושומרון למדינת ישראל אומר שעוד שניים וחצי מיליון פלשתינאים מקבלים אזרחות ישראלית כלומר אנחנו הופכים למדינה דו-לאומית ומאבדים את ישראל כבית לאומי לעם היהודי. לא מעשה ציוני וגם לא מוביל את עם ישראל לשום מקום שטוב להיות בו.

      אהבתי

  27. ועוד 2 הערות:
    1. שלושה חודשים לא יצאה הרשימה המשותפת מהפריים של התקשורת.- ההתארגנות. הקמת הרשימה. ההופעה של ראש הרשימה בהרבה מאוד תכניות. ההבטחה להיות הרשימה השלישית בגודלה (קוימה). ההבטחה להוציא את המצביעים הערבים בהמוניהם.
    שלושה חודשים ורק כמה אמירות של נתניהו בשלושה הימים האחרונים גילו למצביעים היהודים את אמריקה?

    2. מי שלא מכיר לפחות חילוני אחד ששונא באותה מידה את החרדים והערבים – שיקום.
    ניתן למצוא אותם בצפון תל-אביב , הרצליה, רעננה, בקיבוצים – איפה לא?
    האם הם מצביעים רק לימין? להיפך,
    אין להם בעיה להצביע נניח ליאיר לפיד. או למחנה הציוני.

    אהבתי

  28. המאמר הזה רק מחזק את הטענה שמי ש*איננו* מעוניין בזהות יהודית פוליטית, צריך להכין את הדרכון.
    דהיינו, בכל מקרה השמאל יצטרך לחבור לדתיים\חרדים, וממילא הם ממליכי המלכים החדשים. כך שמי שרוצה לחיות במדינה חופשית ומתוקנת, עם תחבורה ציבורית בשבת, עם חשיבות *אמיתית* לאזרחות ושיוויון אמיתי בין כל האזרחים (כולל אפשרות לנישואין), בלי דברים כמו "מנהלת לזהות יהודית" וכיו"ב, אין לו מה לחפש כאן, וכדאי שיצטרף לאחת ממאות הקהילות הישראליות החילוניות בעולם המערבי.

    אהבתי

  29. זה נכון, השמאל לא יכול לשנות את תפיסת הזהות וההכחשה שיש פה. התיקון היחידי שאפשרי לחברה הוא במשפט הבינלאומי. לפי הבחירות אנשים לא בשלים להתמודד ואם השמאל היה מרכיב את הממשלה הינו דוחים את הבלתי נמנע. לפי מערכת הביטחון זאת באמת הדקה התשעים אבל אי אפשר לעגל פינות. זה תמיד היה שלום לאמיצים בלבד. ואם המאבק הוא על דעתם של אנשים עדיף מוקדם מאשר מאוחר. ועדיף שהימין יעבור את האינטרבנשיין הזה. ישראל תכנס לשלב נוסף של בידוד עולמי סנקציות ותביעות.

    אהבתי

  30. תומר, אתה כותב "הסכנות בהעצמה של תרבות פרטיקולרית ברורות. הטענה כאן היא שמה שימנע אותן אינו התכחשות לכל תרבות פרטיקולרית, אלא שמירה עליה תוך ניתובה לאפיקים חיוביים".
    ושאלתי: תרבות פרטיקולרית, להבנתי, מושתתת על מערכת ערכים המתייחסת למרכיבי החיים השונים.
    מערכת הערכים של התרבות הפרטיקולרית מנוגדת ולכן גם מתנגדת בזעם ל"ניתובה לאפיקים חיוביים", משמע אוניברסליים.
    האם ניתן לשמור על תרבות פרטיקולית ויחד עם זאת לשנות את ערכיה? האם לא ישאר אז רק הפולקלור?

    איך ולמי ועם איזה מסרים אמור השמאל לפעול?

    "תראבוט" ו"מען" וחד"ש עובדים קשה בניסיון להציע חשיבה ופעולה מעמדית . אפילו זה לא יצר שינוי.

    אהבתי

    1. שרון, האם את טוענת שאי אפשר לשמר את התרבות הטיבטית בלי להקים בטיבט תיאוקרטיה או לאומיות-אתנית? האם אי אפשר לשמר את התרבות האמריקאית-ילידית בלי אפלייה וגזענות? הם אי אפשר לשמר את התרבות המוסלמית-שיעית בלי להפוך את איראן לדמוקרטיה? אני חולק על זה מכל וכל.

      אהבתי

      1. תומר, אתה חולק עלי אבל לא מסביר [ואני באמת רק שאלתי].
        הניסיון הדרמטי ביותר לשינוי ערכים, ככל הידוע לי, נעשה בתורכיה ע"י אתא טורק וגם השינוי הזה מתערער. [וגם הוא תוחזק ע"י מערכת דיכוי].
        תרבות בנויה על מערכת ערכים בבסיסה. האם ניתן לשנות מערכת ערכים בלי לעקר את התרבות?
        ארגונים כמו "רבנים למען זכויות אדם" ו"ממזרח שמש" [הפונה ל"עם ישראל" בלבד] מנסים לחבר בין מערכות הערכים השונות ואינם סוחפים איתם רבים.
        הדמוקרטיה הינה יציר התרבות המערבית וערכיה ואלה לא אומצו על ידי חלקים רחבים של העולם.
        הגזענות והאפליה בארץ מתקיימות באופן בוטה גם בין שומרי תורה ומצוות מארצות מוצא ותרבויות שונות ואינה נחלתם של השמאלנים.
        אני מבקשת לשאול פעם נוספת: עם איזה מסרים וערכים "חיוביים" אמור השמאל להגיע לבעלי תרבות פרטיקורית התופסים את מערכת הערכים והתרבות של עצמם כ"חיובית" ובעלת תוקף של "אמת".
        ותודה על כתיבתך המעוררת דיונים מעמיקים וחשובים.

        אהבתי

        1. בדומה לאתא טורק, השינוי הגדול ביותר ביהדות היה של התנועה הציונית, שהציעה ליהודים זהות יהודית חדשה: חילונית, לאומית, סוציאליסטית. התנועה הזאת הצליחה בצורה כבירה. אין לי כל ספק שתנועה אחרת יכולה להצליח בצורה דומה. הדמוקרטיה היא תוצר התרבות המערבית, והתרבות המערבית היא תוצר היהדות, בין השאר. בכ"א הזהות היהודית לא חייבת ולא צריכה להיות דתית.

          אהבתי

  31. הלכתי קצת אחורה.
    ב-2006 אחרי 5 שנות אינתיפאדה קשה והתנתקות אחת
    קדימה קיבלה בבחירות 29 מנדטים (בראשות אולמרט)
    העבודה 19 (בראשות פרץ)
    מרצ 5
    הגמלאים 7
    סה"כ 60 מנדטים.

    הליכוד בראשות נתניהו 12 בלבד (מה קרה ליד הרועדת בקלפי? )

    כעבור 3 שנים , 2009, בבחירות לכנסת ה-18, אחרי מלחמת לבנון השנייה ואלפי טילים עד חדרה שנטרלו את הצפון ל- 6 שבועות
    קדימה 28 מנדטים (בראשות לבני)
    העבודה 13 (בראשות ברק)
    מרץ 3
    סה"כ 44 מנדטים

    הגמלאים נעלמו ולא צצה אף מפלגה חדשה.
    הליכוד בראשות נתניהו 27 מנדטים.
    (שאר הסיעות ללא שינויים משמעותיים, חוץ מליברמן שעלה ל-15 מנדטים).)

    כעבור 4 שנים 2013 ואחרי מבצעים מקומיים בעזה כולל אחד עם טילים שהגיעו עד לת"א וירושלים.
    קדימה 2
    התנועה 6
    מרצ 6
    העבודה 15
    לפיד 19
    סה"כ 48 מנדטים

    הליכוד + ליברמן ירדו מ-42 מנדטים ל- 31 מנדטים.

    כעבור שנתיים 2015 ועוד מבצע בעזה עם תגבור משמעותי של הטילים
    העבודה+התנועה 24 מנדטים
    מרץ 5
    לפיד 11
    סה"כ 40 מנדטים

    הליכוד 30
    ליברמן 6
    סה"כ 36 מנדטים.

    הבית היהודי ירד מ-12 מנדטים בכנסת ה-19 ל-8 בכנסת ה-20 (הבית +ליכוד ליברמן בכנסת ה- 19 43 מנדטים
    44 בכנסת ה-20)
    ש"ס ירדה.

    בקיצור
    אולי כדאי להסתכל על המספרים?
    האם הם מחזקים את תאוריית הזהות היהודית?

    מקווה שלא נפלו טעויות בחישוב.

    אהבתי

  32. אז כל הסיפור של כחלון ולפיד ושמולי ושפיר והמחאה החברתית והדיור לזוגות צעירים הוא מסווה לסיפור הזהות? והזהות של הימין מעוצבת הפעם מתוך פחד מהערבים ושלטון השמאל ותו לא?

    אהבתי

    1. הזהות של הימין לא מבוססת על פחד מהערבים. הזהות של הימין מבוססת על התנ"ך, על כך שאבות אבותינו חיו פה והקימו פה ממלכה, גורשו, וקיבלו הבטחה לחזור. כעת אנחנו מממשים אותה.
      בוודאי שפחד הוא גורם ממריץ אבל הוא לא הסיבה האמיתית.

      אהבתי

  33. מאלף.
    ומה יבחין בעיניך בין שמאל [שיכולה להיות לו זהות לאומית חזקה] לימין [שיכול להיות מאוד "חברתי" וליברלי]? רק המינונים בין המרכיבים האלה?

    אהבתי

  34. מאמר מרתק וחשוב וראשית כל: תודה

    1. אנשים מתקשים לחיות עם ובתוך סתירות. כדי לאמץ זהות יהודית, הומניסטית וליברלית צריך אדם לעשות אחת מהשתיים: 1. פליק פלאק לאחור פלוס שפאגט בנות 2. לפתח מחשבה כל כך ייחודית, מורכבת, מלאה שאלות ותהיות וקריאות תיגר, עד שאותו אדם נהפך להיות אינדיבידואליסט כל כך פרטיקולרי, שקרוב לוודאי שה"שבט" שלו כולל רק אותו.
    2. הפמיניזם הדתי – כמו הזהות הדתית הומניסטית – הוא ניסיון להכיל שתי תפיסות עולם מנוגדות לחלוטין (תפיסה אחת דוגלת שהאדם – במקרה זה האשה – נולדת עם תפקיד מוגדר שאין לחרוג ממנו. תפיסה שנייה מערערת בדיוק על זה). זהו ניסיון הרואי, מעורר התפעלות שהשלכותיו הן גם הפוכות: הסתגרות והתחרדות.
    3. להומניסטים ולליברלים לא חסרה זהות יהודית (לפחות לא הזהות היהודית המשווקת כרגע) מה שחסר להם זה עוד אנשים שיחשבו כמותם.

    Liked by 1 person

  35. מצטרפת לדניאלה לונדון דקל. כל חבריי וידידיי הם חילונים הומניסטים ודי אינדיבידואליסטים. הם לא חושבים לרגע להגר לברלין. הם אוהבים את הארץ הקשה הזאת אהבת נפש. הם בקיאים במקורות היהודיים ורובם לא צמים ולא הולכים לבית הכנסת "אפילו" לא ביום כיפור. הזהות שלהם יהודית לחלוטין וגם ישראלית וחילונית לחלוטין. לא חסר להם-לי כלום מבחינת הזהות שלנו. טוב לנו לגמרי איתה.
    אז מה אתה מציע לנו, בעצם, תומר? שנקים בית כנסת חדש שיהייה יהודי-חילוני-ישראלי (יח"י) ואז אולי נקבל מקום ראוי יותר בחברה הישראלית שבנויה על זהויות מוגדרות ועל שבטים?
    נראה לי שהסיכום של דניאלה לונדון דקל נכון גם אם כואב:
    "להומניסטים ולליברלים לא חסרה זהות יהודית (לפחות לא הזהות היהודית המשווקת כרגע) מה שחסר להם זה עוד אנשים שיחשבו כמותם."

    אהבתי

    1. חיה, וגם דניאלה, אין לי שום טענה כלפי חילונים הומניסטים. הלוואי והיו יותר כמוכם. באמת, הלוואי. אבל כרגע אין. ומה שאני טוען ברשימה הזאת הוא שהציפייה שיהיה שינוי דמוגרפי בכיוון ההומניסטי חילוני שאין לו קשר למסורת היהודית כנראה לא תענה. כי רוב הישראלים קשורים בצורה זו או אחרת למסורת ומעוניינים להמשיך להיות. לכן הם יקבלו הומניזם רק אם הוא ייצא מהיהדות. לו הכוח היה בידי מי מכן, אולי היו מתחילים בבתי הספר בתוכניות לימודים שמדגישות את ההומניזם החילוני האוניברסלי, ואולי תוך שני דורות זה היה עושה משהו. כמובן שהמצב הופכי בדיוק. מכיוון שכך, אני מציע להתחיל לבדוק איך אפשר לאפשר לאנשים זהות הומניסטית שאינה (רק) אוניברסלית, אלא (גם) יהודית. אחרת הזהות היהודית שאנשים יקבלו תהיה זו של הרב רונצקי.

      ועם זאת, מי יודע, אולי יתרחש שינוי תודעתי כביר במדינה, אולי הזהות היהודית של הרב רונצקי תביא לקטסטרופה כזאת שתהיה דחייה המונית שלה ואימוץ משהו אחר. לא נראה לי שזה יקרה, אבל אולי.

      אהבתי

  36. מדהים פרסיקו! ניתוח מדויק על ימין ושמאל ועל הסיבות להפסד של השמאל פעם אחר פעם.

    אהבתי

  37. נו באמת.
    אחד מכל ארבעה הצביע ליכוד.
    הנסיון להבין את ניצחון הליכוד חייב להתמקד בין השאר שרבע מהעם פשוט חשב שנתניהו ראש ממשלה טוב, שהמצב בישראל תחת שלטונו יותר טוב בהרבה מהמצב שהיה תחת ראשי ממשלה אחרים. והמועמד שהצד השני הציב מולו שידר חוסר אמינות משווע. הבחירה כאן היתה די קלה לכל בר דעת.

    Liked by 1 person

  38. הסיפור הרבה יותר פשוט:
    מערכת תעמולה אמריקנית (על שלל סוכניהם) שהיתה חזקה ואפילו ילדותית מדי, שנועדה להעלות ראש ממשלה שיהווה שטיח לפריץ אובמה, בדרכו אל האיראנים. נתניהו חיכה עד לדקה התשעים ואז יצא בבליץ אחרון שהדהד את מה שעבר על הציבור.
    לא זהות -> קיום.

    אהבתי

  39. מדוע חושבים פרשננו כאילו לישראלים אין מוח או דעה עצמית שאינה תלויה בשטיפת המוח שמנסים לעשות ״הקמפיינרים״ . הכישלון של השמאל נבעה בעיקר מכישלון אוסלו וההידרדרות בביטחון מאז ועד היום. אין הסבר אחר.

    אהבתי

  40. תומר, גם אם השמאל היה מביא חובשי כיפות ומדבר ללא הרף על "זהות יהודית " כביכול, העם היה מבחין בשקר די במהירות. עובדה שמפלגה כמו מימד, שהכילה את כל המרכיבים שדיברת עליהם, נכשלה שוב ושוב ושוב בקלפי. הציבור לא יקנה את החיבור בין היהדות לשמאל בגלל שתי סיבות עיקריות:

    א. היהדות אינה ליברלית. היא מאמינה בקנאות באל אחד, ודוחה בעצמה רבה, ובצדק רב, את כל השאר. השמאל, על הליברליזם המובנה שלו, פשוט לא יוכל להתחבר אליה באמת.

    ב. הוויתור מראש על ארץ ישראל, תוך נכונות להמר שוב ושוב על ביטחונו של העם היהודי, הוא אנטיתזה מוחלטת ליהדות: היהדות מאמינה בהישרדות ובצורך לשמור על החיים ("פיקוח נפש דוחה את כל המצוות", כמעט), והיא גם מאמינה בקדושת הארץ. בעבר דיבר השמאל על כך שהחיים חשובים יותר מאדמה. אך אחרי שבעשרים השנים האחרונות התברר ששמירה על האדמה ושמירה על החיים כאן הם היינו הך – השמאל סירב להתפכח. כל עוד השמאל ממשיך להאמין בנאיביות באפשרות לפיוס עם הגדולים שבשונאי ישראל בעידן החדש – אין לו שום סיכוי להתחבר מחדש לעם ישראל.

    Liked by 1 person

  41. אני מסכים איתך לחלוטין – מדובר בפוליטיקה של זהויות, אבל להערכתי לא הלכת עוד צעד אחד מתבקש, למעשה שניים. האחד הוא רובד המוצא. תוצאות הבחריות מצביעות בבירור על זהות ודמוגרפיה. אני רוצה להזכיר לך שיהדות מזרח ומערב אירופה התהדרה תמיד בקוסמופוליטיות ואי חיבור ללאום שבתוכו הם ישבו. הדבר השני הוא שלעניות דעתי, אימוץ זהות כזאת או אחרת, לא יפטור את הבעיה של מפלגות "השמאל" או כפי שאני מעדיף להגדיר אותם – המפלגות הישראליות. הבעיה העיקרית היא שאין שפה משותפת בין הפרטיקולריסטים לבין הקוסמופוליטים ולו רק בגלל העובדה שזהות יהודית היא בהגדרה מתקשה לקבל את עיקרון השיוויון. אין לנו, נכון להיום, ערכים משותפים שעליהם יכולים לחתום כולם, כמו על מגילת העצמאות. הממלכתיות הושמדה על-ידי אינטרסים קצרי טווח ומדיניות שוק חופשי פרועה, עיקרון שלמות הארץ הושמד אחרי 67 והערבות ההדדית אינה קיימת מכיוון שהפערים החברתיים בישראל עמוקים מדי (ראה את יוזמת "לא לתת").
    הפוליטיקה של הזהויות חיה מכיוון שאין לנו ערכים לאומיים מוסכמים. יש לנו שלוש סוגיות ליבה (מדינה או דת, שטחים או דמוקרטיה וחברה או חברות) שעליהן אין שום הסכמה בין הגושים ולכן אנחנו חוזרים לפוליטיקיה של זהויות ושל שבטים. היכולת של הציבורים השונים להזדהות עם מפלגות שלטון בתחילתה של המדינה נבע מן העובדה שהזמן אינו מתאים למחלוקות (איום חיצוני ואתגרים כלכליים) וכן בגלל ההכרה שמרבית האנשים בארץ קיבלו את העובדה שהמפא"י פועלת לרווחת כולם, ולטובת כל המדינה.
    המצב כיום הוא לא כזה, בכל המישורים. אין לנו איום חיצוני מובהק שאנו לא מסוגלים להתמודד איתו וכל המפלגות הן למעשה מפלגות סקטוריאליות שבטיות. בהיעדר ערכים, חוזרים למסורת מבית אבא. האנשים, שואלים את עצמם "מי אני" ועל בסיס השאלה הזאת מצביעים ולא שואלים את עצמם, באיזה ערכים אני תומך ובאיזה חברה/מדינה אני רוצה לחיות. במילים אחרות, אין לנו חברה אזרחית וכל עוד האנשים מגדירים את עצמם כ"יהודי, מזרחי…" אנחנו נמצאים בבעיה. שום סבא רב לא יוכל לסייע כאן משמעותית.

    אהבתי

    1. אני לא ממש מקבל את הניתוח שלך ועוד פחות את המסקנה, בעיקר משום ש"זהות יהודית" זה לא משהו שמפלגה כלשהי יכולה לאמץ פתאום. זה נראה כמו קישוט. היהדות הליברלית שאתה מדבר עליה לא תופסת כאן, וזה לא מקרה שהתנועה הרפורמית לא ממש מצליחה להכות כאן שורשים.
      אצל בן גוריון היתה אמנם סגידה לתנ"ך, אבל הוא ניתק אותו לחלוטין מהיהדות, לא קרץ לדת ואפילו סלד ממנה וזיכרון "גוזרי הפאות" המיתולוגיים של מפא"י פירנס את ש"ס במשך שנים. אברום בורג היה ראש מפלגת העבודה לחצי יום כשכיפה התנוססה על ראשו, וזה לא הזיז רבע מנדט מסורתי לכיוון העבודה.
      מה שצריך הוא לא ללבוש איזה שטריימל מגניב ולנסות לעבוד על כולם שאתה פתאום יהודי רגיש. לא זה העניין. לא את זה מחפשים הבוחרים. עובדה שהמפלגות הדתיות נחלו מפלה ניצחת בבחירות האלה וירדו מ-30 מנדטים ל-21 (ש"ס+יהדות התורה+הבית היהודי). הקמפיין של ש"ס הוא בכלל דוגמה לקטסטרופה. לא רק שהמזרחים החדשים לא הביאו קולות עם שיח הזהות שלהם, ש"ס איבדה לפחות שלושה מ-11 המנדטים שלה לטובת הליכוד עם השיח הזהותי המובהק הרבה פחות. אלי ישי הרי כמעט לא לקח כלום מש"ס, כי מתוך השלושה וחצי מנדטים שקיבל לפחות אחד וחצי בא מעוצמה לישראל וחצי מנדט עד מנדט בא מהחרד"לים של יוני שטבון. לא כיפה הבוחרים מחפשים על הראש, ובדוחק יהדות.
      השמאל צריך להישאר מי שהוא, לא להתחפש. מה שהוא כן צריך, ומייד, הוא להתנער מהשיח האנטי-דתי, מהזילזול בדת ובדתיות, שהוא דרך אגב מורשת ישירה של הציונות, שהיתה תנועה חילונית עם סממנים אנטי-דתיים מובהקים. ויותר חשוב. צריך לבוא אל אותם מצביעים שחרדים לצביון היהודי ולנסות להציג להם פתרון מדיני שלא ינסה למחוק את היהדות. רעיון חלוקת הארץ נתפס כרגע בדיוק כפתרון כזה כי הוא מתייחס אל כברת הארץ הזו כאילו היא אוגנדה, כאילו אפשר לשרטט על גביה כל מיני שרטוטים, תוך התעלמות מכך שחברון חשובה יותר ליהדות מאשר רעננה, שכם יותר חשובה מראשון לציון וירושלים חשובה יותר מגבעתיים.
      צריך למצוא פתרון שמכיר בשלמותה של הארץ, מכיר בכך שיהודי אינו יכול להיות "זר במולדתו" כפי שנוהג האח בנט לומר, ובאותה עת נותן זכויות שוות לפלסטינים. גם ברמה האזרחית וגם ברמה הלאומית. זה האתגר. כל עניין הזהות היהודית החדשה והליברלית הוא עניין הרבה יותר אישי, כפי שכתב אחד המגיבים כאן. אפשר כן ואפשר לא. אבל לא זו התשובה הפוליטית.

      Liked by 2 אנשים

      1. מירון, אני מסכים לחלוטין. קודם כל, לא צריך להתחפש. וגם אין טעם, מפני שהעניין יהיה מורגש וממילא פתטי. אבל כפי שאתה אומר, צריך להפסיק עם הגישה האנטי-דתית, מהזלזול במסורת, ולהציג פתרון מדיני שלא מזלזל במטען התרבותי-דתי של חבלי הארץ שאנחנו נדרשים לפנות אותם מריבונות המדינה. כל זה נכון, ולזה בין השאר כיוונתי.

        אהבתי

  42. תומר איך אתה מסביר אם כן את ניצחונו של ברק על ביבי? הוא אומנם היה גיבור ישראל אך לא הדגיש את יהדותו. אם הדגיש משהו אז זה היה את את ציונותו. להזכירך הוא גם היה קיבוצניק. איך המקרה הזה משתלב בתאוריה המעניינת שהצגת כאן?

    אהבתי

    1. צודק, הפסקה האחרונה שלי היתה נחרצת מדי, והוספתי עכשיו תיקון. לא התכוונתי לומר שבלי העצמת הזהות היהודית אין כלל סיכוי לשינוי. עשויות להיות קונסטלציות שונות שבהן יהיה ניצחון של מחנה השמאל. למעשה, היה סיכוי לא רע בכלל לזכייה גם הפעם, גם אם ניצחון דחוק, וכתבתי שהסקרים עד סוף השבוע האחרון לפני הבחירות היו מדוייקים לדעתי. ניסיתי להצביע על נקודת תורפה מרכזית של השמאל הישראלי שיש לתת עליה את הדעת.

      אהבתי

  43. אגב הריאקציה של מנחם בגין לנאום הצ'חצ'חים היא חיזוק משמעותי לתזה שהצגת כאן. כולנו זוכרים את הנאום הכריזמטי שלו "…יהודים…" וכו'

    אהבתי

  44. שלום תומר,
    נהניתי מאד לקרוא את הפוסט שלך. אני מסכים לגבי האבחנה שלך אך מתקשה לקבל את המסקנה:
    "זהות פרטיקולרית מעלה דימויים של שובניזם לאומי, של אתנוצנטריזם גזעני, של נבדלות והתנשאות ויומרה מכוערת לעליונות. כמובן שכל אלה יכולים לבוא, ובאים פעמים רבות, בעקבות אימוצה של זהות פרטיקולרית. חשוב עם זאת להבין שלושה דברים: ראשית, אין שום סיבה הכרחית שאלו יבואו; שנית, הדרך למנוע את כל התופעות השליליות הללו אינו לבטל כל זהות פרטיקולרית; שלישית, לזהות פרטיקולרית יתרונות רבים."

    אני מקבל שלזהות פרטיקולרית יש יתרונות רבים, בעיקר ביצירת סולידריות ויכולת של הקולקטיב להתמודד מול אתגרים, אך ראשית, שאלה תיאורטית, האם מדינה דמוקרטית מודרנית יכולה להרשות לעצמה שזהויות פרטיקולריות יעלו על חשיבות הזהות האזרחית במדינה? ושנית, אמפירית, האם קיימת לכך דוגמא בעולם? קרי, האם ישנן מדינות דמוקרטיות המבוססות על לאומיות אתנית (במיוחד כאלו המכילות מיעוט אתני משמעותי אחר הזוכה לשררה).

    כפי שאני תופש זאת, מדינות שהצליחו ליצור בקרבן זהות לאומית אזרחית הצליחו לשרוד בתור דמוקרטיות. לעומת זאת, מדינות שיצרו זהות קולקטיבית אתנית נכשלו/ת בשלב מוקדם או מאוחר בתור דמוקרטיות (גרמניה בעבר והונגריה כיום).
    לדעתי, הפיתרון ליצירת איזון בין דמוקרטיה לזהות פרטיקולרית הוא חיזוקה של זהות ישראלית המאפשרת הכלה גם של לא יהודים. הבעיה היא שבנסיבות הנוכחיות אין לכך סיכוי.

    אהבתי

    1. תודה דורון. השאלה היא טובה, אבל לי אישית אין ספק שזהות פרטיקולרית לא צריכה לסתור זהות אזרחית או דמוקרטיה ליברלית. נכון שיש כאן מתח מובנה. ללא ספק. אבל הפתרון לדעתי אינו ניסיון למחור את הזהות הפרטיקולרית. זה לא יצליח, ולדעתי גם אם היה יכול להצליח לא היה כדאי. יש כל מני דמוקרטיות שבתוכן זהויות אתניות פרטיקולריות. ברמות וסוגים שונים: בלגיה, שוויץ, ספרד, קנדה. ללא ספק, יש חיכוכים פנימיים בתוך המדינות האלה. אבל מה שהוא גם ללא ספק הוא שהן מתפקדות כדמוקרטיות. ספציפית במקרה הישראלי יש בעיות נוספות שאין במדינות הללו: הזהות היהודית היא גם דתית וגם לאומית, והזהות הפלסטינית קשורה גם לזהות ערבית ומוסלמית ששתיהן רחבות יותר מזו של האתנוס שחי בתוך תחומי המדינה, וגם לא מעט אנטגוניסטית לזהות הישראלית ולזהות היהודית. אלו בעיות קשות שצריך להתמודד איתן.

      אהבתי

  45. יש פיל ענק בחדר שמסיבה לא ברורה התעלמת ממנו – הלאומיות/לאומנות הפלסטינית של אזרחי ישראל הערבים. זה מאוד קל להתייחס אליהם כאל אזרחים ישראלים ממגזר מקופח/מוחלש וכד', ולטעון שכל אזכור שלהם הוא בהכרח גזעני. אבל התפקיד הפסיבי שאתה נותן להם בניתוח שלך טומן בחובו גזענות של ממש.
    ובכן, הערבים אזרחי ישראל לא היו פסיביים במערכת הבחירות הזו כלל וכלל. הרשימה המשותפת החלה כתגובה להעלאת אחוז החסימה, אולם בהמשך התבטאו נציגיה שהיא נבעה מתוך אידאולוגיה ולא מתוך כורח, וכי היא לא תתפצל אחרי הבחירות. אם כך, מהו הגורם המאחד את ארבעת המפלגות שמרכיבות רשימה זו? מדוע לא הסכימו לחתום על הסכם עודפים עם מפלגת מרץ? מהו אותו גורם שמאפשר חיבור של התנועה האיסלאמית, עם מפלגה קומוניסטית עם מפלגה לאומנית נאצריסטית? אך ורק דבר אחד – זהות ערבית פלסטינית לאומנית. זהו קץ החלום הישראלי על מיעוט ערבי שווה זכויות ושואף אינטגרציה. מדובר על קבוצה שמכריזה על עצמה כאוכלוסיה כבושה, הדורשת אוטונומיה תרבותית (ההיפך הגמור מאינטגרציה) ועד שזו תגיע – תובעת לנצל עד תום כל הטבה וזכות שניתנת לה כאוסף של אינדיווידואלים בעלי אזרחות במדינה דמוקרטית (במלים אחרות – לחלוב כמה שיותר כסף מהמדינה). כל זאת כאשר התרומה החיובית של מגזר זה שואפת לאפס, אבל רוב מוחלט של מעשי הפשיעה החמורה, למשל, (כ- 70%) מבוצע על ידי ערבים.
    זאת ועוד – קמה ונוסדה לה יוזמה של יהודים אמריקאים תומכי ממשל אובאמה שגמרו אומר להעלות בצורה משמעותית את שיעור ההשתתפות של הערבים אזרחי ישראל בבחירות, מתוך מטרה מוצהרת לדלל את הכוח של שאר המצביעים בישראל (במילים אחרות: יהודים) ובכך ליצור גוש חוסם למניעת הקמת ממשלת ימין בישראל. התמיכה הזו הגיעה בצורה של מאות מיליוני שקלים (במזוודות מזומנים שהגיעו לישראל). מדובר על מספרים אמיתיים. כל הכסף הזה נוצל אך ורק למטרה אחת – לשנע את תומכי הרשימה המשותפת לקלפי ובעצם לחטוף את הבחירות הדמוקרטיות בישראל על ידי מהלך לא דמוקרטי בעליל.
    עכשיו – איך צריך להגיב ראש הממשלה למהלך הזה? האם לא היה נכון ומתבקש מבחינתו לחשוף את העובדות הנ"ל בפני עם ישראל? האם לא היה נכון מצידו להתריע על שיבוש הבחירות בישראל בעזרת כסף זר?
    זה בדיוק מה שנתניהו עשה. בין זה לבין גזענות אין דבר וחצי דבר. נתניהו השיב מלחמה כנגד המלחמה שפתח הציבור הערבי בישראל כלפי הדמוקרטיה הישראלית. איימן עודה – הפנים המתונות של הרשימה המשותפת התבטא במהלך יום הבחירות בצורה איומה ונוראה – גזענות לשמה. ולא ניתן שום הד לדבריו. הנה כמה פנינים של ראש הרשימה המאוחדת: 1. ערבי שיצביע לרשימה אחרת מאשר הרשימה המשותפת "מזהם" את קולו. 2. צריך להצביע לרשימה המשותפת כנקמה מוסרית על רצח ילדי עזה על ידי ישראל. 3. אנחנו נמנע מנתניהו להקים ממשלה.
    הציבור הישראלי בכללותו הוא ציבור מעורב פוליטית, המגלה עניין ועוקב תדיר אחרי החדשות. ניסיון שיבוש הבחירות על ידי הרשימה הערבית המשותפת לא נעלם מעיניו. החיזורים ההדדיים בין המחנה הציוני לבין הרשימה המשותפת הפך את המחנ"צ בעיני רוב אזרחי ישראל היהודים לסוג של משתף פעולה עם האוכלוסיה הערבית המאיימת והעויינת. ההתבטאות של בוז'י הרצוג שראה בחיוב אפשרות להכניס את אחמד טיבי לוועדת חוץ וביטחון ("לא שולל") הייתה דגל אדום ענק ובוהק שסימן לישראלי הממוצע והשפוי את המסוכנות של הצבעה להרצוג, וסימן גם חוסר שיקול דעת קיצוני שלו וחוסר הבנה של המרחב בו אנו חיים ומארג האינטרסים של השחקנים השונים בזירה, ובפרט הערבים הישראלים. זה לדעתי היה הטריגר המשמעותי ביותר להצבעה לטובת נתניהו ונגד לבני-הרצוג. מבחינת אזרחים יהודים רבים, החיבור הלא קדוש בין האוכלוסיה הערבית בישראל ללאומנות הפלסטינית (פת"ח, חמאס, דאע"ש) ובינה לבין הרצוג היה הקש ששבר את גב הגמל. שורשי המפלה של השמאל הישראלי נעוצים בחיבור המאוד בעייתי שלו עם הערבים למרות תהליך ההקצנה המואץ שעובר עליהם בהשפעת האיסלאם הראדיקלי והמומנטום שלו סביבנו.
    זאת כל התורה על רגל אחת – זה לא הכלכלה, זו לא הזהות, זה לא שבטיות או מחנאות סטייל אהדה לקבוצת כדורגל. מדובר ביצר הישרדות של העם היהודי בתוך אוקיאנוס אכזר של לאומנות ערבית שמחלחלת לתוך הארץ דרך האזרחים הערבים שחיים בתוכינו.

    אהבתי

    1. מר נבון, אתה טוען שתי טענות בשכנוע רב מאד, הבעיה היא שהן לא נכונות.

      1. אתה טוען שהרשימה המשותפת מייצגת "זהות ערבית פלסטינית לאומנית".

      אך זה שגוי לחלוטין.

      האמת היא שחדש היא הכי רחוק שאפשר מלאומנות, וגם תעל אינה לאומנית, ואפילו בלד בעלת הזהות הפאן ערבית הריהי לאומית אך לא לאומנית.

      האמת היא שאיימן עודה דיבר שוב ושוב על כך שמפלגתו תפעל למען כל הציבורים בישראל. גם למען היהודים שלא יצביעו למפלגתו.

      2. אתה טוען על "מאות מיליוני שקלים (במזוודות מזומנים שהגיעו לישראל)".

      אך זו טענה שמזכירה את הפרוטוקולים של זקני ציון, את עלילות הדם, ואת פרשת דרייפוס.

      לסיכום-
      אתה כותב יפה אבל שקרים.
      ביבי מודה לך…

      Liked by 1 person

  46. זהות יהודית שמפלגות השמאל יכולות לאמץ היא הזהות היהודית הרפורמית, שהיא הומנית, ליברלית וקוסמופוליטית.

    אלא שאימוץ של זהות כזו גם עלול למנוע קואליציה עם המפלגות הדתיות והחרדיות, שיראו בזה תחרות של רפורמים מול ההגמוניה של האותודוכסיה,
    וגם עלול להרחיק את אותם אנשים שהוא נועד לקרב, כיוון שההזדהות היהודית שלהם היא דווקא עם האורתודוכסיה, הם חושבים שהחרדים דתיים הם מייצגי היהדות ה"אמיתית".

    כלומר שמבחינה אלקטורלית של דפוסי הצבעה בבחירות יישום הפיתרון שלך עלול להזיק יותר מלהועיל.

    *

    לדעתי יש כאן מאבק בין ערכים שמרניים + לאומניים + ודתיים-אורתודכסיים מצד אחד,
    לבין ערכים הומניים + ליברליים + קוסמופליטיים מהצד השני,

    וכדי לנצח במובן העמוק יש להרחיב ולהעמיק את התמיכה של הציבור בערכים ההומניים, הליברליים והקוסמופליטיים.

    ואז, לא כעטיפה ריקה, אלא כחלק מהשינוי התרבותי הציבורי, ניתן יהיה גם לאמץ יהדות רפורמית אל הזרם היהודי החילוני בישראל.

    אהבתי

  47. רוצה להוסיף את שני הסנטים שלי להשוואה בין יהדות ארה"ב לזו שבישראל. רוב היהודים בארה"ב הם רפורמיים, זרם שעד היום מתקשה לעשות עלייה לישראל, וממשיך להיתקל בחומה המבוצרת של הממסד הדתי המקומי. ukt שכך הוא הדבר. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהליברליות איננה מסורת מפותחת, בלשון המעטה, בממסד הדתי שנציגיו ופלגיו הלגיטימיים והמקובלים בציבוריות הישראלית נכנסו כעת לממשלה, כשמאחוריהם עומדים מועצות חכמים ורבנים או רבני התנחלויות ברמות שונות של מיליטנטיות משיחית. תהום ממשית פעורה ביניהם לבין הזרם הרפורמי האמריקאי שבחר להשתלב בחברה מולטי-דתית במטרה להוכיח לעצמו ולשכניו הלא-יהודים, שכמו שארה"ב מסוגלת לבחור נשיא קתולי, כך מתי שהוא בעתיד, תוכל לבחור גם נשיא יהודי. בשרטוט די גס ניתן לומר שהזהות שלהם היא אמריקאית-יהודית ולא בסדר הפוך. למי שזוכר, השיח הציבורי סביב בחירת קנדי הקתולי כמעט התחרה בשיח סביב בחירת אובמה כנשיא שחור, או סביב בחירת אשה לא משנה איזה דת או צבע (טוב, עם נשים זה תמיד יותר מסובך). טענתי היא שלכל זה אין קשר עם המציאות הישראלית. היהודים כאן הם רוב השולט ביד רמה במיעוט הלא-יהודי שבו, שלא לדבר על נכבשיו מזה למעלה מ-40 שנה. יהודים אינם נזקקים ליהדותם כדי להשתלב בחברה הישראלית ולשגשג בה, להפך מי שאינו יהודי מתקשה אפילו לעבור בשלום את נמל התעופה בן גוריון. כך יכול נתניהו להשתמש בדת היהודית שוב ושוב, בארץ כמו בחו"ל, ופעם להפוך אותה לדגל השואה (ותודה לסטטיסט אלי וייזל) ופעם לדגל מצדה לא תיפול. זאת לא הדת, חברים, אלה המטרות הפוליטיות של האוחזים בה.

    אהבתי

  48. 1. כבודה של הזהות במקומה.
    אבל, יש סיבה פשוטה לכך שהישראלים עברו להגדיר עצמם כמרכז ולא שמאל: הישראלים גילו שהאזור השתנה ושהפלסטינים לא משתנים.
    יותר מיליציות איסלמיסטיות חמושות בנשק אסטרטגי, פחות משטרים יציבים, יותר טילים שמגיעים לתל-אביב ורשות שתוחלף על-ידי חמאס בשניה שיהיו שם בחירות או הפיכה. איש לא מאמין ברצינות שהמיליציות של אבו-מאזן יוכלו (או ירצו) לעצור קיצונים בלב ירושלים מחולקת, ואיש לא חושב שכוחות בינלאומיים שכשלו בגולן, בסיני ולבנון יצליחו לעזור את האיסלמיסטים בבקעת הירדן. אין מי שסומך על אבו-מאזן שלא התכוון לשיבה לצפת ברצינות ושעבודת הדוקטורט שלו הייתה למען השלום.
    2. ערביי ישראל התאחדו באופן שהדתיים והלאומנים מכתיבים שלא יהיה הסכם עודפים עם מרצ, כשהם מתראיינים על רקע דגל פלסטין. אם ההיספנים היו עושים דבר דומה בארה״ב, ודורשים גבול פתוח עם מקסיקו, היינו מגלים כמה נאורה אמריקה. המיעוט נטל סיכון, והרוב מגיב.
    3. לגבי השמאל הסוציו-כלכלי – בוזי וציפי הצפונים האשכנזים לא מסמלים שינוי מהקפיטליזם החזירי של נתניהו.
    פשוט.
    אין צורך בניתוח שמאלני-אינטלקטואלי כזה כאילו.

    אהבתי

  49. למשתמש האנונימי,
    העובדה שבוז'י וציפי נולדו עם כפית זהב בפה עדיין לא הופכת אותם ל"קפיטליסטים חזיריים"…
    יצחק תשובה לא נולד עם כפית זהב בפה והפך לקפיטליסט חזירי… סילבן שלום איננו אשכנזי וגם מירי רגב איננה אשכנזייה. האם הם יותר "סוציאליסטים" מזהבה גלאון וממרב מיכאלי האשכנזיות?
    עד 1977 היה הפער בין עשירים לעניים בישראל מהנמוכים בעולם המערבי.
    מ 1977 הפער הולך וגדל והיום הוא השני הכי גבוה ב OECD.
    ייתכן שעל אבו מאזן אי אפשר לסמוך, האם על ביבי אפשר לסמוך?
    הפלסטינים אולי "לא משתנים", ואנחנו – כן משתנים?
    בקיצור, אפשר תמיד להפנות אצבע מאשימה לכל העולם. למרבה הצער היחידים שיכולים להשתנות על פי רצוננו וגחמותינו הם אנחנו בלבד…

    אהבתי

  50. מילא ה"שמאל", הביקורת במקומה ועוד איך, אבל עד לגבול הזה: מה לאוכל הטריפה ומחלל השבת האשכנזי נתניהו,
    עושה דברו עלי אדמות של מיליארדר הקזינו, ולמזרחיים?
    נתניהו שאמר:
    ""השלב השני, לדברי נתניהו, היה רפורמה בקרנות הפנסיה. לדבריו, קרנות הפנסיה היו במצב איום, אבל רובן לא היו על סף קריסה מיידית, ויכלו להמשיך להתקיים עוד עשרות שנים באותה מתכונת. "הסכנה לא הייתה קריסה, אבל – ההזדמנות – הייתה ליצור שוק אג"ח בישראל שפותח פתח לשוק הון אמיתי. המבנה שהיה קיים שאב את כל האשראי במשק ומנע אשראי ממשקי הבית ועסקים קטנים". (דה-מרקר , 17.9.2007 )",
    אמר ושאב מהציבור כולו את חסכונותיו לטובת שוק ההון?

    ומה לכחלון ולדרעי עם נתניהו הבוס של פקיד האוצר המתרברב: "ב-5.5.2004 , לרגל פרישתו מתפקיד הממונה על התקציבים במשרד האוצר, התראיין אורי יוגב לעיתון הארץ: "הצלחנו – לנצל את תקופת המיתון – כדי לשנות את כללי המשחק ולקדם את המהפכה הדרמטית מכולן – שבירת העבודה המאורגנת בישראל" (הכוונה היא לתקופת המיתון באינתיפאדה השנייה ולשבירת הוועדים החלשים. הגיבור על החלשים יוגב הוא כיום יושב-ראש החברות הממשלתיות).

    ומה הם עושים דרעי וכחלון עם בנט האשכנזי, בעצמו לוחם נועז בוועדים, שסגניתו הענוגה העלתה בבייבי פייס שלה את הפסקה מעוררת הפלצות:
    "עכשיו זה כבר כולל גם את האמהות של השאהידים, ששולחות אותם לגיהינום בפרחים ונשיקות. הן צריכות ללכת בעקבות בניהן, אין דבר צודק מזה. הן צריכות ללכת, וגם הבית הפיזי שבו הן גידלו את הנחש. אחרת יגדלו שם נחשים קטנים נוספים".

    עם כל הביקורת על השמאל, כולו או חלקיו, ויש לה בסיס, וחשבון נפש הוא תמיד כלי עבודה הכרחי – איך ישיבה עם הצדיקים שהזכרתי תוציא את כולנו מהפלונטר? הרי הללו, – מנצלי ההזדמנויות- לא יהססו לנצל את הממשלה שהולכת לקום כדי לתחזק את השנאה לצרכיהם, וכדי להנציח את כל השברים.

    את זה קשה להבין ועל זה הכעס.
    עוד לא הלכה המדינה – רק הפנסיה, והבריאות וכו'.

    ובאמת לא ברור לי איך ממשיכים להתנהל בשוויון נפש כאילו כלום לא קרה, במדינה שעומדת לכהן בה שרה בכירה שקוראת: "עכשיו גם האמהות צריכות ללכת".

    חל מהתגובות שרצות עכשיו ברשתלא מובנות לי – בואו נדבר פה ישר ולעניין – מישהו רוצה לטעון שרוב הציבור המזרחי תומך באחת שקד שכזאת, או מעדיף אותה על פני גרבוז? זה לא מה שאני מכירה.

    לדעתי יש מספיק אשכנזים ומזרחיים בשמאל שיכולים וצריכים להתיישב ביחד, לצרוח אחד על השני ולהוציא כעסים, לא לקום עד שיצא עשן לבן. חייבים לפתור את הפלונטר עם כל הכעסים המוצדקים והלא כל כך.
    בכל מקרה לאברורלמה חשבון עם השמאל מצדיק להשאיר את הימין חופשי להמשיך להזין את השנאה, להיבנות ממנה – ועוד להישאר פטור מאחריות.
    לתת לישראל כץ לשבור את העובדים ולהפריט כל מה שזז כי גרבוז גזעני, מנותק מהמסורת? היתלות בהסבר אחד מעוותת קצת את הפריזמה גם כשההסבר עצמו ראוי להילקח בחשבון.

    —– Original Message —–

    אהבתי

  51. רק שאלה: האם מעבר לשיקולים שיווקיים, דהיינו זהות יהודית כן\לא, מזרחים\אשכנזים, מרכז\פריפריה, קמעות וקברים או גרבוז ועיגולדים, יש אנשים בשמאל שגם מנהלים ביקורת עצמית אמיתית, כלומר כזו שנוגעת לתפישת העולם של עצמם ולא רק לאיך מוכרים אותה לברברים?

    אהבתי

    1. אני מדבר בשם עצמי. בוודאי שיש ביקורת עצמית הן על אסטרטגיה והן על טקטיקה. לאף אחד אין מונופול על טיפשות. לדעתי אחת הבעיות הגדולות של השמאל היא שהוא הולך אחרי השיח של השמאל החדש באירופה (קצת פחות מזה בארה"ב) ומנסה ליישם על המצב פה תאוריות ומושגים שאינם מתאימים. בעיה אחרת היא שיפוט אנכרוניסטי של אירועים היסטוריים (משותף גם לימין)

      אהבתי

      1. אני לא מדבר לא על אסטרטגיה ולא על טקטיקה, אלא על צבע הדגל.

        אגב, משהו בקשר למאמר: המונח "אתנוצנטריות" בדרך כלל משמש לתיאור של כשל אפיסטמולוגי במדעי החברה, שהוא התבוננות על תרבות אחרת בערכי התרבות שלך. אני מבין שהמאמר משתמש במושג פשוט כחופף לעמדה פרו-אתנית במישור הפוליטי והחברתי. אם הכותב רוצה להשתמש במונחים מחוץ לקוטקסט השגור שלהם עדיף שיבהיר אותם. אני אישית התבלבלתי עד בערך מחצית הטקסט ופשוט לא הבנתי את הנאמר.

        אהבתי

        1. הדגל שלי הוא כחול לבן. והמדינה שלי היא מדינת ישראל (ולא ארץ ישראל). מה הדגל והמדינה שלך?

          אהבתי

  52. סוף סוף אתה כותב דברים לעניין (קראתי עד החצי) וגם נכונים, אבל אולי זה כמו השעון המקולקל ההוא…

    (לך תסביר לשמאלנים משהו, כשהניתוק מהמציאות הוא חלק מהמנגנון הנפשי שלהם – ניתוק שנובע מתוך חולשת נפש…)

    אהבתי

  53. שלום,
    קראתי את הדברים המעניינים שכתבתי, ומבלי לקרוא את שאר התגובות,
    מכוננת בי תחושה שיש פרדוקס בעניין אימוץ הזהות היהודית של השמאל והדגשתו, כיוון שאז למעשה יצטרך לוותר על הזהות שלו, שלדעתי היא ״העבריות״, שהיא ההתנערות מהזהות היהודית הגלותית ויצירת זהות משוחררת וחדשה (צברית), שהיהדות משחקת בה תפקיד, אבל משני או משמשת הקרקע עליה צומחת העבריות/ישראליות.
    בעצם נדמה לי שמה שאתה מציע הוא כ״כ נכון אלקטוראלית, אבל זו דרישה לאמץ משהו שמצריך ך וויתור בצידו, לוותר על מה שניסו ליצור פה הקבוצה המרכזית שהקימה את המדינה והשמאל שהוא ממשיכה העיקרי. 

    אהבתי

  54. מאמר מעורר מחשבה ומנסה להסביר את העובדה שלמשל בכל הדרום, אותו חבל ארץ שרצה לעשות שביתה כללית נגד הממשלה ונגד נתניהו רק שבוע לפני הבחירות, נתניהו ניצח בגדול

    אני מבקש להוסיף עוד שתי נקודות
    1. הרגשת ה"משפחה" או השייכות, בדומה לאוהדי קבוצת כדורגל "שרופים" רבים מתומכי הליכוד מרגישים שהליכוד הוא "הקבוצה" שלהם, לטוב ולרע, אם הקבוצה כושלת, מקללים אותה מקללים את המאמן , אבל לא עוברים לקבוצה היריבה.

    2. שימוש בהסתה נגד הערבים, דוקא השכבות שיותר מתקשות בחיים מתנחמות בכך שהן בכל זאת "מעל הערבים" לכן הסתה נגד הערבים תופסת עוד יותר אצל קשי היום

    3. בנוסף יש לזכור שלא היתה ל"מחנה הציוני" דמות משכנעת של "מר ביטחון" ויתכן ונעשתה טעות ששאול מופז לא צורף להובלה

    אהבתי

  55. תומר,

    כרגיל, מאמר מבריק ומעמיק.

    אבקש לחלוק … דווקא על התיקון שלך מהערב. ראה את תגובתי לשמואל. אכן, הסיכוי קיים – אך אבוי לניצחון שכזה.

    אהבתי

    1. תודה רבה. בעניין התיקון, בכל זאת, ייתכנו כל מני תרחישים, ואני אף פעם לא חושב שתהליך כלשהו עומד על עיקרון אחד. למשל, נתניהו יכול להביא את ישראל לקטסטרופה ביטחונית מוחלטת + חרם כללי של אירופה. הסיכוי לא גדול, אבל.

      אהבתי

      1. כמובן, כמובן. לא ביקשתי לבטל את התיקון שלך, אלא לסייג ולתחם אותו, ואף חשוב מכך: להתריע מפני הסכנות הטמונות בחתירה ל"ניצחון" שהוא כולו קונסטלציה מקרית, נטולת עומק, עוגן ולגיטימציה. דווקא הדוגמה שלך ממחישה זאת: הקטסטרופה שנתניהו יכול להביא, כדבריך, יכולה להתגלגל למשהו דומה למה שארע בחורבן בית שני. זה ממש לא תרחיש דמיוני, היסודות הסקריקיים בדפוסי ההתנהלות של הימין זועקים (ומזמן כבר לא מדובר בימין הקיצוני בלבד). אנחנו (אתה, אני, הקוראים אותך) איננו רק פרשנים נאיטרליים, הממפים באופן "מדעי" את מרחב התרחישים שבמסגרתם יכול להתרחש ניצחון (או "ניצחון") של השמאל. אנחנו מנסים יחד לטקס עצה, איך מביאים את השמאל לחזור להיות רלבנטי, איך גורמים לו לשוב ולהיתפש כאופציה שלטונית במובן העמוק, של חזון, של הובלה והשלמת המפעל הציוני.

        אהבתי

  56. תומר שלום
    אהבתי את דבריך ומצאתי לנכון לחלוק אותם עם חברי כחלק מדיון בו הבעתי את סלידתי מכך שהאמונה או הזכות להיות "אי-ראציונאלי" שמורה רק לימין. כמצביע מרצ שגם מניח תפילין אני זוכר היטב את קריאת ההשכמה של רן כהן אודות הצורך של השמאל "להתחבר לעם", קריאה שלשמחתי החלה לחלחל כחלק מתהליך טבעי שעוד יבא לידי ביטוי משמעותי. אתה קורא נכון לדעתי את מערך הכוחות הקיים בו למעשה הגלובליזציה, המבקשת למחוק את שולי הזהות של הפרט או החברה המסורתית היא השחקן הנעלם במשחק הפוליטי המקומי. במדינות השכנות לנו אנו כמובן עדים לתופעות פונדמנטליסטיות הרסניות ו"היפר מערביות" במאבק בין הגלובליזציה למסורת ודווקא אני חש שלקולקטיביות היהודית יכולת הכלה מרשימה של 'רוחות הזמן' בד בבד עם אחיזה בקשר המסורתי הרב דורי, ומכאן אני מאמין שנכונו לנו ימים יפים יותר ביצירה המשותפת לנו הנקראת מדינת ישראל.

    אהבתי

  57. תודה, תומר.
    כמה הערות:
    א. ייקל להבהיר את עניין הזהות אם נבהיר שהזהות היא המפתח להשתייכות. אדם לבד אינו אלא "קוף עירום", רק בחבורת ציידים-לקטים נוצר ובא לביטוי כוחו. אדם לבד יוצר רעיונות, אך רק בחבורה מסוגל להוציא אותם לפועל.
    כל חיינו אנחנו חיים בדיסוננס שבין "אני" ל"אנחנו", בין זהות פרטיקולרית ובין זהות קולקטיבית. אנחנו נעים על הציר בין "כבוד עצמי" ובין "כבוד לאומי". בפוליטיקה אצלנו החכמים יוצאים עם כבוד עצמי (…ביבי עם שלושה בתים), והפראיירים יוצאים עם כבוד לאומי (…וחסרי בית). השמאל צריך להציע השתייכות! גם כבוד עצמי וגם כבוד לאומי.
    ב. פוליטיקה של זהויות נדרשת בעיקר כאשר הפערים הכלכליים גדלים, ובעיקר מצד המפסידים. "אני אמנם לוזר, אבל אני שייך לחבורת ווינרים". הם ייגנו עלי מפני איומי החיים.
    ג. הצורך בזהות מובחנת מתגבר, בין השאר, בשל קצב השינויים החברתיים-תרבותיים-טכנולוגיים ובשל חוסר הוודאות האינהרנטי הכרוך בכך. על פי רוב הצורך עומד ביחס הפוך לרמת ההשכלה.
    ד. ס. יזהר במאמרו המצויין "העוז להיות חילוני" (למצוא ברשת) מציג את האלטרנטיבה של היהדות החילונית בצורה ברורה ובהירה: לקיחת אחריות טוטאלית! ואידך זיל וגמור…
    הבעיה אינה נעוצה בדת היהודית אלא בשלטון הרבנות ללא האחריות השלטונית. שאול ושמואל. הקיסר והאפיפיור.
    ה. האם הרוב יכול להיות אוויל? ברברה טוכמן ענתה על זה בחיוב ב"מצעד האיוולת", אבל אני מעדיף ללמוד מהנביא ירמיהו ומהרפתקאותיו בחצר המלך… ואני מעדיף את האמת הפנימית ואת "האש הבוערת בעצמותיו" של ירמיהו , ואת המחיר ששילם, מאשר לראות פוליטיקאים ואלי הון מתבטלים בפני רבנים, מנשקים מזוזות ומשטתחים על קברות צדיקים לתפארת עם ישראל.
    מה צריך לעשות בקטע הפלשתינאי? קשה לדעת! נאסים טאלב ב"ברבור השחור" טוען שאי אפשר לדעת. האביב הערבי והחורף הערבי שבא בעקבותיו הפתיעו אותנו ואת כל העולם. קשה לסגת מהכיבוש בתוך המהומה והמבולקה הזאת. אבל אנחנו עם עתיק עם היסטוריה ארוכה ונוכל לחכות לשלום ולסיום הכיבוש גם שנים רבות מאד. בינתיים צריך להכשיר את הקרקע לכך ולהפסיק את המשך הגידול בההתנחלויות. מדינה דו-לאומית, עם או בלי אפרטהייד תהיה בכל מצב גרועה יותר.

    אהבתי

  58. תומר. אהבתי מאוד את הדיאגנוזה, אני חולק כליל על הפרוגנוזה. כלומר אני מסכים שהרבה מאוד ממה שקרה בבחירות האלה קשור לשאלות של זהות, אני חולק לחלוטין על הטענה שהפתרון הוא שהשמאל צריך לחזק את הזהות היהודית שלו ובטח ובטח ממה שמשתמע בשורות ובין השורות שהשמאל צריך לחזק את הזהות המסורתית או הדתית שלו. לפני שאני אסביר למה – רק הערה אחת על כך שלמרות שהזהות הייתה אכן מאוד חשובה בבחירות האלה אי אפשר להתעלם גם מענייני הבטחון ובעיקר החזית שבינינו ובין הפלשתינאים. מה שקרה קודם כל באוסלו ואחר כך בעזה היה חתיכת רעידת אדמה מהסוג שמדינת ישראל לא הכירה קודם לשנות התשעים. ישראלים מתרגלים מהר להכל אבל בכל זאת כדאי לזכור שהעניין הזה של אזרחים במקלטים, טילים על תל-אביב ואוטובוסים מתפוצצים זה עניין חדש לגמרי – לפחות באזורים שהם לא אזורי ספר, וקשה לזלזל בהשפעה של זה על אזרחים רבים. מציע גם להזהר בטענה שחוזרת כל בחירות, שהפער בין הסקרים לבין תוצאות האמת מעיד כל כך שאנשים שינו את דעתם ברגע האחרון – ייתכן בהחלט שזה קרה, לפחות אצל חלק מהאנשים, אבל בהחלט ייתכן שהייתה הטייה בסקרים לאורך כל הדרך – האמת היא מן הסתם איפשהו באמצע.

    אבל אני מסכים בגדול לניתוח שלך ולחשיבות של הזהות, ויש עוד דוגמא מצוינת והיא הויכוח בין סייד קשוע לסלמאן מצלחה מעל דפי הארץ האם ערבים חילונים ליברליים (ואפשר להוסיף תומכם שוויון זכויות לנשים) צריכים להצביע למרץ או לרשימה המשותפת. מצאלחה הסביר שהוא אחרי הכשלון בחתימה על הסכם עודפים עם מרץ החליט להצביע למרץ וקשוע, שמי שקורא אותו בקפידה יודע שפעמים רבות הוא הדגיש את סלידתו מלאומיות ודת מכל סוג שהוא כולל ערבית, טען שצריך להצביע לרשימה המשותפת ושלמיעוט מותר לתת הנחות על לאומיות ודתיות. אז הנה עוד דוגמא לכך שהזהות האתנית ניצחה.

    לגבי הצעת הפתרון שלך – אני גר בחו"ל אז זה בעצם לא ממש ענייני ולמרות שהתגלגלתי לכאן ולא עברתי לגור כאן מסיבות עקרוניות, יכול להיות שהעובדה שאני נשאר כאן, בין היתר משקפת את ההערכה שלי שאכן קשה מאוד וייקח הרבה מאוד זמן ולא בטוח שזה אפשרי לשנות את פוליטיקת הזהויות הזאת, להפחית משמעותית את רמת המסורתיות הזאת ולהגביר את החילוניות ובטח שיהיה קשה להגיע לרמה האירופאית. ומכיוון שאני חילוני בלתי מסורתי שרוצה להשאר כזה, אני מסכים שזה לא משהו שכרגע מתאים להרבה ישראלים. במה שאני חולק עליך לגמרי הוא שבכך שהשמאל צריך להפוך ליותר מסורתי ולהצטרף בכך סופית לזרם הזה (שבעיניי זורם אחורה במקום קדימה) ואני חולק עליך גם על כך שיש בזהויות הפרטיקולריות הללו איזה ערך מוסף לחברה.

    ברור שבשורה התחתונה הכל הוא עניין של מינון – אנשים לא מתחלקים (רק) מצד אחד לחרדים שמאמינים שאין משמעות לשום דבר שלא מופיע בתנ"ך ולחילונים גמורים שמסרבים נניח למול את הבנים שלהם. רבים, גם בעבודה רואים את עצמם כאנשים לאומיים אפילו מסורתיים או לפחות מסורתיים לייט. אבל חלק גדול מהבסיס הרעיוני של השמאל, קודם כל במרץ אבל גם בעבודה מבוסס על מינון גבוה של תפיסות חילוניות, רציונליסטיות, אוניברסליסטיות שהוא הגרעין הבסיסי לתפישות שלהם לגבי פשרות עם הפלשתינאים, שאיפה לשוויון, זכויות נשים, היחס לגייז, וכן גם סוציאל דמוקרטיה. אני לא אומר שהם תמיד קידמו בפועל את כל הערכים הללו. בוודאי העניין של קידום צדק חברתי הוא עניין שנכנס לשמאל הישראלי רק בשנים האחרונות אחרי כמה עשורים שהוא לא ממש היה נוכח. אבל בכל מקרה לדרוש שיהיו יותר מסורתיים, עם זהות לאומית יותר חזקה, עם הסתמכות גדולה יותר על התנ"ך גם מבחינה לאומית כביכול אומר בסופו של דבר לדרוש שיהיו יותר ימניים (כי אנחנו יודעים למי ניתנה הארץ בתנ"ך, לא מוזכרת שם פשרה טריטוריאלית), פחות פמיניסטיים (כי 'שמירה על זהות העם יותר חשובה מנישואים אזרחיים') וגם פחות סוציאל דמוקרטיים כי סוציאל דמוקרטיה מחייבת שיתוף פעולה בין קבוצות שונות שלא שייכות למחנה שלך (בסופו של דבר העניים ביותר הם ערבים, עובדים זרים וכו'). וכמובן המטרה של השמאל הוא לא לנצח בבחירות עם מסרים ימניים אלא לקדם את ערכי השמאל. אם נניח, איזה שר חינוך ישראלי שמאלני פעם יסכים ללמד בבתי ספר ממלכתיים בצד לימודי האבולוציה, תיאוריות בריאתניות (או ליתר דיוק את תאוריית בריאת העולם שבספר בראשית) בשיעורי מדע ולו בתור פשרה, אז באמת עדיף כבר שיהיה שם שר חינוך חרדי. וכנ"ל אם בשם מסורתיות כזו יידחו נישואים אזרחיים לנצח (שאגב הבטחת כאן פעם שהם ממש אוטוטו מעבר לפינה) או זכויות נשים אחרות כאלו ואחרות. בשביל זה יש את הימין המקורי.

    לגבי הטענה שלערכים הפרטיקולריים- מסורתיים-לאומיים, יש חשיבות מרכזית לקיומן של סולידריות חברתית, הם עונים על צורך פסיכולוגי וכו', ברור שבגדול זה עניין של מינון, אבל מעבר למינון מאוד בסיסי (בעיניי המינון האירופי הוא המקסימלי בעניין הזה) אי אפשר 'גם וגם'. כלומר אי אפשר גם לשמור על הלאומיות המסורתיות והפרטיקולריות הזאת ולקדם שוויון, צדק, פשרה, קידמה, וכו'. זה לא עובד הSeperate but equal הזה. אני לא אאריך על זה כאן כי כתבתי כבר תגובה יותר ארוכה מהפוסט שלך – ברשותך אשים כאן לינק למשהו שכתבתי בעניין בבלוג שלי, למקרה שתרצה להכנסה ולקרוא (ושוב כמי שגם בחו"ל זה לא באמת ענייני, אבל לפעמים אני לא מתאפק:)

    http://cafe.themarker.com/post/3030676/

    ואסיים רק בכך שאומר לגבי הטענה שישראל מהבחינה הזאת לא יכולה להיות אירופה – גם אירופה לפני מאה שנה (כל אירופה, גם בריטניה) הייתה שטופה בלאומיות ומסורתיות. זה השתנה מאוד מאז.

    אהבתי

    1. גיא,

      מנין לקחת את אותה "פרוגנוזה" שאתה מייחס לתומר? היכן הוא כתב דבר מה שעשוי להשתמע ממנו מה שאתה טוען שמשתמע, כאילו "השמאל צריך לחזק את הזהות המסורתית או הדתית שלו"?

      שולמית אלוני, ארי אילון, יאיר צבן, מוקי צור. סתם כמה שמות מוכרים. מישהו מהם מוגדר כ- "מסרותי" או "דתי"?

      המפעל הציוני הוא כל כולו מפעל יהודי. סוג של מהפכה תאולוגית. הטרגדיה של השמאל היא שיחד עם מי האמבטיה של הגולה, הוא השליך גם את התינוק: היהדות. על מנת לחולל את "היהודי החדש", שיוכל להחזיק ברובה ובמחרשה, הציונות (ובעיקר בן גוריון) עמלו לנתק אותנו משרשרת הדורות. היה בזה (כנראה) מן ההכרח בעתו, אבל לאורך זמן זה מתברר כמתכון לאסון. לזהות נכה, נטולת שורשים, תלושה. נכות שלא ניתן לשאת אותה. בני אדם לא מסוגלים להתקיים ללא שורשים. ללא נרטיבים מכוננים. ללא סיפור. וזה התפרץ החוצה, והוביל את רוב העם לבחור באחד משני הסיפורים הזמינים "בשוק": הסיפור המשיחי-לאומני, או הסיפור הגלותי (בו ממשיכים להיאחז החרדים).

      תפקידנו כשמאל, כמי שהוביל את המהפכה הציונית וממשיך להתיימר להובילו גם כיום, הוא לגבש סיפור יהודי עדכני, לעת ריבונות, אשר יהווה אלטרנטיבה לשני הנרטיבים הללו. סיפור היודע לשלב, באופן טבעי וכוהרנטי, בין הערכים היקרים לנו מהתרבות המערבית, לבין הערכים והמדרשים הרלבנטיים לנו מתוך היהדות. מי שלא מסוגל לספר סיפור לעמו, לא יכול לבקש להנהיג אותו. הסיפור לא חייב בהכרח להיות דווקא "דתי" או "מסורתי", שחרר. אבל הוא כן חייב להיות נטוע היטב בנרטיבים המכוננים של העם. להשתייך אליהם, לנבוע מהם, להמשיך אותם. להעניק פשר, משמעות.

      אהבתי

      1. יאיר (ותומר),

        קודם כל השימוש שלי במילה פרוגונוזה, במחשבה שנייה הוא שגוי, כי המחלוקת שלי הייתה על התרופה שתומר הציע למצב ולא על התחזית ביחס למצבו של החולה וכמה זמן יאריך חיים. ככה זה כשלפעמים מנסים להיות מתוחכמים מדי.

        שנית, יאיר, תומר בהחלט התייחס גם לחיזוק זהות דתית, הוא דיבר על הקשר של בן גוריון לתנ"ך, על הכנסת שומרי מסורת למפגת העבודה (כמו שקרה ביש לפיד, והכנסת שי פירון ליש עתיד והפיכתו לשר החינוך הביאה, בין היתר לחיזוק הכנסת ערכים דתיים אורתודוקסיים למערכת החינוך למשל) , הוא דיבר על הרקע של הרצוג כנכד לרב אורתודוקסי. אבל אני מסכים איתך שעיקר דבריו כוונו לנסיון לחזק זהות לאומית כלשהי לאו דווקא דתית אורתודוקסית.

        הטענה שלי היא כפולה בעניין הזה – קודם כל זה קשה מאוד לגבש עמדה כזה שתהיה קשורה אפילו קשר רופף אל המקורות ותישאר עדיין ליברלית. התנ"ך, למרות סיפורי בן גוריון, הוא אחד הספרים האנטי ליברליים ביותר שאתה יכול למצוא. אם אתה לוקח את התנ"ך ברצינות, אז על כל ציויי לאהוב את הגר (שהוא בפני עצמו ציווי קצת מתנשא, כי עולה ממנו שיש אדון ויש גר שכפוף לו וברור שהגר במעמד שונה) יש לך אין ספור ציוויים להשמיד ולהכרית אותו. ספציפית לגבי שכניך בארץ ישראל יש למשל את וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם, וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ וברור לך איך מבחינת הימין הדתי זה מסר שאחד לאחד רלוונטי גם היום. ויש עוד אינספור דוגמאות (פרשת פנחס המזעזעת והתגמול שאלוהים נתן לו על התנהגותו הראויה בעיניו). נכון שיש, בעיקר בחו"ל זרמים דתיים ליברליים שעושים מאמץ פרשני אדיר, למצוא את הפנינים הליברליות בין כל המסרים האתנוצנטריים (וכל ההרג) שבתנ"ך. אבל הקורא המצוי אם תשלח אותו לטקסט מעין זה יקרא אותו כפשוטו ויתקשה לקרוא אותו ברוח שהיא הפוכה לגמרי לכוונה המקורית.

        מעבר לזה, גם אם יימצא תוכן של זהות יהודית כלשהי שכן עולה בקנה אחד עם עקרונות ליברליים ושלא מבוסס על המקורות, עדיין השימוש העיקרי של התוכן הזה יהיה לסמן גדר מסביב למחנה היהודי. וסימון הגדרות הזה, אם הוא מעבר לגאוות יחידה קלה וספורטיבית (הרי גם באירופה אנשים שמחים כשנבחרת הכדורגל שלהם מנצחת), סימון הגדרות התמידי הזה מנוגד ומונע חתירה לשוויון, לקידמה ולצדק ומחייב גזענות הדדית תמידית. הרחבתי על זה בפוסט בבלוג שלי שהבאתי בתגובה המקורית שלי ועל כך הויכוח שלי עם תומר. וגם תומר, למרות שהוא חולק עליי על המסקנה הסופית שאי אפשר גם וגם, לפחות מודע למתח הגדול שקיים בין הערכים שמרץ רוצה לקדם ושבהם הוא תומך לבין מינון גבוה של זהויות פרטיקולריות ובטח של דת, מסורת ולאומיות.

        אהבתי

        1. גיא, אני לא יודע אם אכן "קשה מאוד" לגבש עמדה יהודית שתהיה ליברלית. הזרם היהודי הגדול בעולם, הרפורמים; מצליחים לא רע. אני כאמור לא טוען שאין מתח מובנה, אבל כפי שכבתי אנחנו מתמודדים עם מתחים כאלה בתחומים שונים, ובהצלחה. הרי אם אכן כל מני ציטוטים נוראיים בתנ"ך לא מאפשרים יהדות ליברלית, אתה בעצם קובע שכל מני ציטוטים בקוראן לא מאפשרים איסלאם ליברלי. כלומר לא תיתכן מדינה איסלאמית דמוקרטית. האם כך אתה חושב?

          אהבתי

          1. תומר,

            לגבי השאלה האם תיתכן מדינה איסלאמית דמוקרטית, קודם כל ברור שדמוקרטיה זה לא מצב בינרי של כן או לא אלא איזושהו מנעד, אבל בוודאי שיכולה להיות מדינה שלרוב תושביה יש זיקה מסוימת לאיסלאם והיא נמצאת על המנעד בחלק שנגיד יותר דומה לדמוקרטיות מערביות, אפילו דמוקרטית ליברלית אבל כדי שזה יעבוד, הזיקה הזו צריכה להיות חלשה, לפחות אצל חלקם. וצריכים להיות גם זרמים חילוניים ובלתי מסורתיים חזקים כדי שזה יעבוד. בטורקיה, המודל אולי הכי מוצלח למדינה איסלאמית דמוקרטית, זה קרה הרבה בזכות אתא תורק והתורכים הצעירים החילוניים מערביים. העליה של המפלגות האיסלאמיות לשלטון שם בשנים האחרונות מתחילה לערער את זה.

            הדמוקרטיה הליברלית לפחות באופן האידאלי, לא תמיד בפועל, אמורה להיות מאופיינת כל הזמן בחתירה לשינוי המצב הקיים – שינוי המעמד של נשים, שינוי המעמד של מיעוטים אחרים, שינוי מתמיד של הבנתנו כיצד העולם פועל מבחינה פיזיולוגית וביולוגית ומבחינת סיבה ומסובב וכו' על בסיס ממצאים אמפיריים, שינוי טכנולוגי וכו', קרא לזה קידמה מצידי. השינויים האלה הרבה פעמים הם שינויים שנוגדים את המסורת ואת עמדתה הבסיסית לגבי איך שצריך להתנהג (או לא להתנהג) בצורות מסוימות, להאמין באמונות מסוימות ולהתמיד בהשקפות מסוימות כשהעקרון הבסיסי של המסורת הוא שצריך עשות כך כי כי כך עשו אבותינו פעם או כי כך הם ציוו. לכן צריך שיהיו אנשים פחות מסורתיים שיובילו את השינויים הללו ואנשים שהזיקה שלהם לדת היא לא מאוד מאוד חזקה כדי שיקבלו במהירות כזו או אחרת את השינויים.ברוב מדינות האיסאלם יש עדיין עונש מוות למי שטוען שאין אלוהים אז הן די רחוקות מזה.

            לגבי האפשרות לקיים יהדות ליברלית שמתבססת על המקורות – זה נכון שזה קורה ביהדות הרפורמית שאותה אני מכיר מקרוב (במהדורה הבריטית) והזכרתי כבר על המאמץ האדיר שהם משקיעים במתן פרשנויות ליברליות לתורה (שאותי לא מתמיד שכנעות אבל רבים אחרים כן). אבל זה קורה אצל אנשים שרגילים לחיות בחברה מעורבת, שהאנשים מסביבם בכל מעגלי החיים (גם המשפחתיים, כמעט בכל משפחה יש גם נציגים לא יהודיים, גם בעבודה, גם בבית הספר של הילדים וגם בכו') הם לא רק יהודיים והם מקבלים את זה ורואים בהם אנשים שווים להם. הם לא משתמשים ביהדות הרפורמית לצורך בניית גדרות בינם לבין הלא יהודיים. אצל רובם זה לא המרכיב העיקרי, בטח לא היחיד בזהות שלהם, אלא זה קיים כתוספת של אלמנט תרבותי מסוים. הם מנויים בתאטרון, הם אוהדים של ליברפול (יחד עם החבר הטוב הלא יהודי מהעבודה) הם משתתפים בקונצרט החודשי של להקת המנדולינות של הבת עם חבריה הטובים הלא יהודיים ברובם והם גם הולכים לבית הכנסת מעת לעת למרות שחלקם בכלל אתאיסטים. כמובן זה לא ככה אצל כולם, יש כאלה שאצלם זה חלק יותר חשוב מהזהות. עדיין זה לא דומה בכלל לעוצמה שיש לזהויות הפרטיקולריסטיות שבישראל שמתחילות קודם כל בסימון הגדר בין מי שבצד שלנו ובין מי שבצד השני וככאלה יש להן מחיר כבד בכל מה שקשור לנסיונות לקדם ערכים של קדמה ופשרה, בעיניי.

            אהבתי

        2. גיא,

          מקווה שתסלח לי, מצד אחד איני מסכים לטענות שהעלית בשתי תגובותיך האחרונות (זו כאן וזו שבאה בעקבות תשובתו של תומר), ומצד שני איני מרגיש שיש ביכולתי להתייחס כאן לגופן. איך תומר כתב? "זה ויכוח גדול". אני אומר שזה הרבה מעבר לכך: זה כבר התהליך עצמו, של הדיון והבירור שעלינו לעשות.

          ואם אתה מחפש (או מאמין בקיומו) של איזה "פתרון בית ספר", איזו הגות כולית שנותנת פתרון מושלם לכל השאלות הקיומיות באשר הן, ללא מתחים פנימיים, חוששני שאתה צפוי להתאכזב. בסך הכל, גם ה"פתרונות" שהוצעו על ידי ה(פסאודו) רציונליות המערבית הולידו (וממש לא מזמן, ולמעשה ממשיכים להוליד גם בימינו אנו) עוולות למכביר במקרה הפחות רע, ונהרות של דם במקרה היותר רע.

          לדתות אין מונופול על הרוע האנושי, ולגישות ה"רציונליות" אין מונופול על התווית הדרכים להשגת האושר, הצדק ושלום העולם. אלה גם אלה מהווים בסך הכל סביבות השתייכות, שיח, גיבוש זהות, סביבות תודעתיות אשר באמצעותן אנו מנסים למצוא משמעות, לשאת/לצמצם, את אי הודאות ואת אי הידיעה, ואת החרדה שלנו מפניהן. אלה גם אלה נבראו בידי אדם. אלה גם אלה "מזמינות" את היווצרותו של מעמד כהונה מושחת, המשתמש לרעה בחרדותיו ותמימותו של היחיד.

          אפשר להיות מאמין פונדמנטאליסטי ופנאטי בכל "איזם", ואפשר להיות ליברל ואוהב כל אדם באשר הוא אדם (ובעל חי, צמח או אפילו חפץ) בכל דת. העדמה לעומתית של "דת" אל מול "עקרונות ליברליים" היא בעיניי מופרכת מעיקרה. הכל צפוי – והרשות נתונה. ולעולם, לעולם, לפתח חטאת רובץ. אם תיטיב, שאת (אולי). אני מאמין שההיסטוריה האנושית בכל זאת מייצגת איזו ספירלה שמתקדמת על פני זמן. או לפחות בוחר להאמין בכך, כי אחרת מה הטעם. הדתות וה"איזמים" למיניהם מתפתחים יחד איתנו, מקיימים דיאלוג פנימי ביניהם, מאתגרים ומזינים האחד את השני. כך זה היה, ולדעתי כך זה גם ימשיך להיות.

          אהבתי

          1. יאיר קודם כל אין מה לסלוח – אם כבר צריכים לסלוח לי שאני מתערב בדיון הזה למרות שאני לא מתגורר בארץ. בכל מקרה הערה אחרונה שלי – מה שקורה בעולם נקבע על ידי מעשים אנושיים, לא על ידי אידאולוגיה. כמו שאתה אומר אנשים בעלי אידאולוגות שונות יכולים לעשות מעשים מוסריים יותר פחות עם ובלי קשר לאידאולוגיה שבה הם מחזיקים (או מחזיקים כביכול) ולהתנגד בצורה יותר או פחות אגריסיבית לפגיעה בפריבילגיות שהם נהנים מהן ביחס לאחרים (וזה בולט מאוד בקפיטליזם האמריקאי שבעלי ההון בה מגינים עליו בחירוף נפש).

            אני לא יכול לדבר על אושר וצדק כי אלה עניינים סובייקטיביים, אבל אני יכול לדבר על שינוי. יש תפישות עולם שעקרונות היסוד שלהן אמורים להיות ידידותייים יותר לשינוי וכאלו שפחות. הדוגמא המובהקת היא הפרדיגמה המדעית שעקרון הבסיס שלה הוא שמי שמגלה באמצעות ניסויים ותצפיות ממצאים שהפוכים לתפישות מדעיות קיימות חובה עליו לנסות להפריך את התפישות הקיימות לא משנה כמה גדולים היו מנסחיה (עמדת אריסטו הידועה לפיה בין האמת ובין חברים עלינו להעדיף את האמת). העמדה הדתית שלפיה חכמינו היו חכמים וגדולים מאיתנו והיה להם קשר ישיר יותר לאלוהים, מחייבת עשיית שימוש בפיקציות כאלו ואחרות לצורך שינויים ולכן אלה יגיעו אם בכלל באיטיות רבה יותר.

            במידה רבה זה נכון גם לגבי שינויים חברתיים. הדמוקרטיות הליברליות המערביות אמורות להכיל מנגונים שלפחות יאפשרו שינוי חברתי לכיוון של יתר שוויון. זכות הבחירה לנשים במדינות המערב הייתה מאבק ארוך, אבל בסופו של דבר הרוב הגברי לא יכול היה למצוא תשובה רציונלית לשאלה למה נשים לא יכולות לבחור. אבל כשמדובר במפלגות חרדיות הן תמיד יכולות לומר אלוהים או הרבנים אמרו שזה לא רעיון טוב והם יודעים (זה כמובן פשטני אבל זה הרעיון).

            אני חושב שזה בגדול גם נכון לגבי התכנסות בשבטיות או הליכה לקראת תפיסות שרואות בכל בני האדם שגרים באותו מקום אנשים שווים שההבדלים ביניהם פחות חשובים. אני חושב שקשה למצוא טיעונים למה בטווח הארוך זה לא ישרת את האינטרסים של כולם אם הם יהיו פחות שבטיים. אבל יכול להיות שלא לכולם זה מתאים ושכמו שתומר אומר יש כאן צורך פסיכולוגי או יתרונות אחרים או שפשוט בנסיבות מסוימות זה לא אפשרי או שהשינוי הוא מהיר מדי (ללא ספק יש גם שינויים חברתים או טכנולוגיים שהתוצאות שלהן הן פחות אושר ולא יותר). פייר אינאף, תומר יכול להגיד לחלקים הרציונליסטיים חילוניים של השמאל כאן זה לא אירופה ולא תוכלו לחלן את כולם או את רובם. אבל להגיד להם עכשיו תחשבו איך אתם קצת פחות חילוניים ויותר לאומיים, זה נראה לי לא הוגן ולא ראוי, על סף כפייה דתית וזה גם לא יקדם את החברה לשום מקום.

            זהו. משהו חנוני, גיקי נודניקי מאוד לסיום, אני לא יכול להתאפק אבל אני מבטיח שזה יהיה המשפט האחרון שלי בהתכתבות הזאת – זה הבלוג של תומר לא שלי – במשפט הכל צפוי והרשות נתונה יש כשל לוגי ולכן הוא לא יכול להתקיים אפילו לגבי ישות אלוהית.

            אהבתי

    2. תודה גיא. בכל זאת, אני לא מסכים שערכים פרטיקולרים נוגדים קידום של צדק ופרוגרסיביות. הייתי אפילו אומר שלפעמים הם התנאים לצדק ופרוגרסיביות. אבל זה ויכוח גדול מאוד כמובן. אני גם מסכים עם יאיר (תודה יאיר) שאותה זהות היהודית שיש להציע אינה חייבת להיות מסורתית או לאומנית, בטח לא דתית. אבל זהות פרטיקולרית היא צריכה להיות, וצריך להציע אחת כזאת.

      אהבתי

  59. שמעון פרס כבר אמר מזמן כשהפסיד בבחירות מול ביבי שהיהודים נצחו את הישרראלים

    אהבתי

  60. במה אתה מתכוון בלהציע זהות? זה נשמע לי קצת כמו מילים אחרות ל״להחליף את העם״. הרי כבר יש לאנשים האלו זהות יהודית. היא פשוט לא הומניסטית ולא ליברלית. אנשים לא מצביעים ליכוד כי הוא מייצר להם זהות אלא בגלל שהערכים שהוא מצהיר עליהם מייצגים את הזהות של המצביעים. קשה לי לראות כיצד אנשים קונים ליברליזים בשם המסורת.

    אתה מציג את יהדות ארה״ב כמודל, אבל אתה שוכח שרוב הישראלים בזים ליהדות ארה״ב הרפורמית המתבוללת וההומניסטית.

    אהבתי

  61. הגם אתה פרסיקו?
    לא ברור על סמך קבעת שהשינוי התרחש תוך ימים ספורים.
    לי נראה שמעולם לא היה לבוז'י וציפי סיכוי ושהתקשורת התנהגה כמו הצ'ף בסיפור החכם והישן:

    האינדיאנים בשמורה מרוחקת שאלו את הצ'יף שלהם האם החורף עומד להיות קר או מתון. הואיל והצ'יף החדש היה אינדיאני שחי בחברה מודרנית ולא ידע מה להשיג, ענה לבני השבט כי החורף אכן עומד להיות קר, ושעל בני הכפר לאסוף עצים להסקה כדי להיות מוכנים. בהיותו מנהיג מעשי הלך עד לתא הטלפון הקרוב, התקשר לשירות המטאורולוגי ושאל: "האם החורף הקרב עומד להיות קר?"

    "נראה כאילו חורף זה אכן עומד להיות קר למדי," ענה החזאי מהשירות המטאורולוגי.
    חזר הצ'יף אל אנשיו והורה להם לאסוף עוד עצים כדי להיות מוכנים.

    שבוע מאוחר יותר הוא התקשר שוב לשירות המטאורולוגי.
    "האם זה עומד להיות חורף קר מאד?"
    "כן, זה בהחלט עומד להיות חורף קר מאד."
    הפעם הורה הצ'יף לאנשיו לאסוף כל פיסת עץ שיוכלו למצוא.

    שבועיים מאוחר יותר, הוא התקשר לשירות המטאורולוגי שוב.
    "האם אתם בטוחים לגמרי שהחורף עומד להיות קר מאד?"
    "מנסיוני," השיב האיש מצידו השני של הקו, "-זה עומד להיות אחד החורפים הקרים ביותר מאז ומעולם."
    "איך אתה יכול להיות בטוח כל כך?" הצ'יף שאל.

    החזאי השיב: "האינדיאנים אוספים עצים כמו משוגעים…"

    גם לדעתי הזהות היא חלק הארי בהצבעה אבל חייבים להוסיף שעורכי האקטואליה מידרו כל מי שמזוהה מהשבט הימני מחשיפה ולכן טעו בגדול. נראה שעד עכשיו לא הפנימו את פשר המחזה שהציגו לעצמם.

    אהבתי

  62. יונה,

    צר לי שלא להסכים איתך, פעמיים (אם כי דווקא ברובד העמוק, אני מסכים איתך). ראה שתיים מהתגובות שלי לעיל, לשמואל ולתומר (חפש/י "יאיר שומרון").

    אי ההסכמה נעוצה בשני מישורים:

    1. קיים שיבוש יסודי בהגדרת והבנת המושג "ניצחון". את מה שתומר, והאסטרטגים של המחנ"צ, ומרבית הציבור מגדירים כ- "ניצחון", אפשר היה להשיג. עובדה: ביום טוב, כבר פעמיים הצליחו "להרדים" את הציבור ולמכור לו פעם את רבין ופעם את ברק. לא את הערכים של השמאל הציבור קנה אז, אלא את המעטפת הבטחוניסטית שלהם, את האריזה. בשתי התגובות שהפניתי אותך אליהם הסברתי מדוע איני רואה בכך הבנה נכונה של המושג "ניצחון". אם כבר, זה עלול להיות יותר קרוב לניצחון פירוס. הפעם זה יכול היה לנבוע מהמיאוס מביבי, מהשיח הכלכלי-חברתי על יוקר המחיה, ומהיעדר דיון בנושא המדיני-בטחוני ("הרדמה" כבר אמרנו?).

    2. במובן הזה, אטען שמשקלה של התקשורת בתוצאה הסופית היה בדיוק הפוך ממה שכתבת. כפסע עמד בין הרצוג לבין "ניצחון" נוסף, שלישי, שמאוד קיוויתי לו ופעלתי למענו מצד אחד, אך מצד שני הייתי מאוד חרד מפניו, כפי שפרטתי בתגובותיי הקודמות. רק "בזכות" התקשורת (הסקרים שניבאו ניצחון למחנ"צ והצלחת מסע השבוע האחרון של ביבי), נמנעה ברגע האחרון אותה "הרדמה". ביבי, במיומנותו הקמפיינרית המוכחת, הצליח ברגע האחרון לחבר את מצביעיו מחדש לרובד הזהותי שלהם.

    כאמור, דווקא במובן העמוק אני מסכים איתך. מה שקובע הוא התמונה של הגושים. וזו לא השתנתה בכלום – לא מתחילת הקמפיין, ולא לעומת הכנסות האחרונות. להיפך: גוש הימין-דתיים רק גדל. אילו נתניהו הצליח רק מעט פחות (אילו היה מעביר 11,708 קולות פחות מ- "יחד"), אלי ישי היה עובר את אחוז החסימה, וגוש הימין דתיים היה גדל בעוד שני מנדטים נטו, ל- 69 בסה"כ (ארבעת המנדטים היו נגרעים מארבע מפלגות: המחנ"צ, ליכוד, יש עתיד וכולנו).

    בואו רק נמשיג ונמחיש עתה מה היה דמותו של אותו "ניצחון": גוש של 69 מנדטים ימין-דתיים, המתנגדים באופן עמוק לערכי השמאל (אולי להוציא, נניח, כשני מנדטים של מצביעי שמאל-מרכז שהצביעו לכחלון), גוש שנותר מרוסק וחסר מנהיגות (כי הליכוד היה מקבל, נניח, 21-20 מנדטים), רק מחולק באופן אחר. בוז'י הרצוג היה מנסה להקים ממשלה, ללא ערבים "כמובן", בה יושבים להם יחדיו בשלום ובאחווה: הצמד ליברמן ומרץ, הצמד יש עתיד "סנקציות פליליות" והחרדים, הצמד לפיד "המשקם" ודרעי "העבריין המורשע", וכן הלאה וכן הלאה. וממשלה זו, אם בכלל הייתה קמה, גם הייתה מנסה להתניע תהליך מדיני. כפי שכבר כתבתי, חוששני שעם ממשלה שכזו מהר מאוד עוד היינו עלולים למצוא עצמנו מתגעגעים להסתה של ימי רבין. נכון שאם יש מישהו שאולי היה מצליח במעשה מרכבה שכזה הרי זהו רק בוז'י הרצוג, אבל …

    בקיצור, כאן טמונה חשיבותו (המכוננת, אני מקווה) של המאמר של תומר. אין תחליף להתמודדות אמיתית של השמאל הן עם שאלת משמעותו ותוכנו הפוזיטיבי של המימד היהודי בזהותנו, והן עם שאלת מהות הדיאלוג שלנו עם שאר החברה הישראלית. רק אם נמציא עצמנו מחדש, אם נהיה מסוגלים לגבש סיפור חדש, שיהיה רלבנטי באופן עמוק ואוטנטי לציבורים נוספים בחברה הישראלית, ציבורים שמזמן נטשו אותנו, נוכל באמת "לנצח", קרי, לזכות באמת בהגה השלטון.

    אהבתי

    1. תודה על הפירוט והנימוק בתשובה אבל אחזיר אותך לסימן השאלה:
      מנין שאותו שינוי (1) אכן התרחש ימים ספורים (2) לפני ההצבעה?

      עוד לא ראיתי התייחסות השוללת את האפשרות שהתחזיות שהסוקרים סיפקו היו שגויות מיסודן ולאורך כל הדרך. כפי שהצבעת, גוש הימין התחזק ואוסיף שגוש השמאל (מרצ) בעצם נחלש. מפלגות האווירה והמרכז צמחו בעיקר על חשבון השמאל.

      לגבי תהליך ההתמודדות של השמאל עם המשמעות וההשלכות, אמנם מוקדם לחרוץ דין אבל נדמה שהשמאל נסחף הרחק מהימים שבהם שקד על עקרונות אידיאולוגיים בתהליכים חשיבה ממושכים וכיום מסתפק בסלוגנים, ססמאות הפחדה והשמצות. םא תרצה, הגדרה זהות ע"י שלילת ציבורים אחרים. למיטב הבנתי המחנה המזוהה עם השמאל, קרי העבודה ומרצ בדרך לאבדון והוא ממשיך להתקיים כתרבות מסורתית- זהותית ללא להבה או גחלת פנימית שתאפשר תנועה או שינוי. השמאל נטש את הבשורה החברתית כלפי העני והחלש היהודי והתמקד במדיניות מסירת שטחים תוך התעלמות יהירה מרצון העמים שאינם מוכנים שיכפו עליהם פשרות בשלב זה. מנהיגי השמאל הנוכחי משרתים את הטייקונים שאבותיהם ראו בהם שיא השיקוץ והעיוות החברתי. השמאל כבוי ואבוד, חסר הנהגה וללא מצע ריאלי יכניס דם חדש.

      מי שיכול למצוא דרך להחזיר את יונות השלום שפרחו עם דמיונן לתזרח מיכון חדש הם אנשי הציונות החילונית והדתית שכרגע די כועסים בעצמם. העליבו אותם, זלזלו והשמיצו ועדיין מדירים אותם מכלי התקשורת הציבורית. לכן, הפתרון המהיר להאיץ את השלום בתוכנו בין השמאל והימין הוא לפזר אותם לרוחות השמים ולאפשר לכוחות שוק לספק לעם חדשות תכנים ושיקוף אמיתי והוגן יותר של המציאות וזהותו ולא רק השלילית. בכל זאת, צמחה כאן מעצמה אזורית לא קטנה מאז מלחמת השחרור.

      אהבתי

  63. (בלת"ק)
    פוסט מעולה ומדויק.
    נראה לי שאפשר להוסיף אמירה על כך שזהות פרטיקולרית איננה בהכרח מגיעה על חשבון זהות אוניברסלית או ערכים אוניברסליים.
    חוקר החינוך ג'יימס בנקס, אחד ממפתחי תפיסת החינוך הרב-תרבותי, מדבר על מעגלי זהות מתרחבים, בהם יש מקום לזהות פרטיקולרית, זהות קהליתית, וזהות אוניברסלית. לטענתו, לעיתים אפילו דווקא כאשר הזהות הפרטיקולרית איננה יציבה ועמוקה היא מתפתחת כזהות לעומתית, אולם כאשר היא בעלת שורשים איתנים היא יכולה לדור בכפיפה אחת עם זהויות נוספות. אני לא רוצה להשליך מטענה זו למציאות הישראלית, לפחות לא בשלב זה, אך בעיני מדובר בטענה מעניינת.

    אהבתי

  64. מאמר עמוק ומשמעותי. מה שלא עלה בו הוא הנטייה של שכבות חלשות שאין להם הרבה סיכוי ותקווה להתרומם כלכלית, למצוא לעצמם דגל ולהתאחד סביבו כדי להרגיש שייכות למשהו ערכי גדול יותר כתחליף לערכיות העצמית.
    זה מסביר את עליית הדיקטטורות לשלטון בתמיכת "העם" וזה ממשיך גם כיום עקב המדיניות הנאו-ליברלית שמבטיחה את הקפאון הכלכלי/חברתי של השכבות החלשות ופיחות מתמיד בשכבת הביניים כלפי מטה.
    הכל קשור ולא פשוט וכל שיפור יצריך עבודת שטח רבה.
    ש"ס, חמאס והאחים המוסלמים מצאו תמיכה רחבה לא רק בגלל דגל הזהות שהם הציגו אלא גם ע"י עבודה חברתית רבה בתחום החנוך והעזרה הסוציאלית.
    את זאת על השמאל בישראל להבין וליישם.
    יש סיכוי ?

    אהבתי

  65. אחד הניתוחים המבריקים שקראתי זה זמן רב. במשך כל מערכת הבחירות ניסיתי להסביר לסובבים אותי כי לא מדובר על מאבק פוליטי אלא על מאבק תרבותי זהותי ! לדעתי המשאל לא יכול לשנות ולהשתנות. הזהות החילונית מובנית בתוכו, ראה את הרשימה החדשה שנבחרה ודי בכך.

    אהבתי

  66. אתם תעשו כל שלאל ידכם כדי להמשיך ולהמנע מלהקשיב ל"עדות המזרח" ותמשיכו עם השד אכלולישתולי לדבר אל עצמכם.
    לא אתה לא מבין אותנו, אתה קצת מתקרב לא יותר.
    ביום שתמחק את השד אכלולישתולי מהפה של הסוציאלנציונליסטים תבוא הישועה.
    ובמקום אכלולישתולי תגיד לעדות המזרח בערבית (זו שפתנו וזו תרבותנו):
    לכום חק תזעלו ת'ומה לכום חק נרדיכום- בדין אתם כועסים עלינו (היפך אכלולישתולי)הוציאו את המרירות ואחר כך גם נרצה אתכם.
    כדבי הזמר הידוע מוחמד עבדו:
    לכ חק תזעל, (זכותך לכעוס עלינו)ת'ומה( ואחר כך) לכ חק נרד'יכ אחרי שתתלונן ותתטיח בנו את כעסך, אחר כך תגיע זכותך שנרצה אותך.
    אתם לא רוצים לרצות אותנו ואוסרים עלינו להתלונן, חולרות אנטישמים באו מאירופה האנטישמית.

    אהבתי

  67. אני רואה את הדברים מאוד דומה לאיך שאתה מציג אותם. נראה לי שהזהות היהודית אכן חשובה מאוד ליהודים הישראלים, אך זו זהות יהודית אתנית שלאו דווקא מבוססת על תרבות יהודית.

    מדוע הזהות הזו בהכרח עליה להתבטא במדינה, ולמה על המפלגות לייצג אותה. יתכן שעצם זה שהלאומיות של המדינה הזו מחייבת להציג זהות פרטיקולרית, מזכירה כמה שהמדינה נמצאת בבעיה? מדוע המדינה לא יכולה לייצר זהות אזרחית (נגיד, ישראלית או עברית) ובתוכה יתקיימו מספר זהויות תרבויות או אתניות? למה האוניברסליות של מרצ מהווה בעיה פה בישראל, ולא, נגיד, שם בגרמניה?

    יתכן שדוקא מאחר ובן גוריון ומפא"י נטעו זרעים של לאומיות יהודית אתנית, ולא נגיד
    זהות ישראלית או עברית, תרבותית או אזרחית, דוקא בגלל אותה פעולה של הנחלת זהות פרטיקולרית, אנו נמצאים היום במצב הנוכחי?

    אהבתי

  68. (קראתי רבות מהתגובות אך לא את כולם, אני מקווה שאני לא חוזר על משהו שנאמר)

    יש נקודה שאני רוצה להוסיף.
    הקושי של ציבור גדול בישראל, המכונה כיום ~ השמאל, להזדהות עם זהות יהודית, יושב (גם) על נקודות כאובות, טראומטיות ומטורפות שקשורות במושג "יהודי" – ובשיאן כמובן השואה. הריחוק מהזהות היהודית לא בא רק מאיזשהו פספוס היסטורי, שאפשר לתקן על ידי קצת יותר סגנון יהודי ונציגים חובשי כיפה.
    באיזשהו מובן, עבור יהודים רבים החשבון הפתוח והמדמם עם מה שגרמה להם (או להוריהם וכו') יהדותם מכונן את זהותם באופן שלילי – כריחוק מכל מה שמתקשר ליהדות במובן שבו היא נתפסת עבורם.
    אני לא יודע איך לרפא את הפצע הזה, אבל התוצאה שלו היא שמי שלמרות-או-בגלל אותה המורשת דווקא נדבק בחוזקה ליהדות – יתרחק בכל כוחו מהמגמה הזו. והתועלת של קבלת היהדות באופן חלקי או פרגמטי – יעני הכנסת כל מיני גורמים כמעט-למרות היהדות שלהם בכדי להתחבר לקהל רחב וכו' – לא תהיה גדולה במשיכת כאלה שחשים את היסוד השלילי העמוק.

    בקיצור, יש לנו פצעים עמוקים שאנחנו סוחבים איתנו. תהום של טירוף וכאב. ויש לזה השלכות…

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s