דונלד טראמפ כאל פוסטמודרני

לנסיקתו מעלה של טראמפ בהיכלי תהילות רפובליקאים סיבות רבות. זעם כלפי הממסד, חרדות הגבר הלבן, מצוקות כלכליות של השכבות הנמוכות, ועוד. אולם לא נבין במלואה את האהדה הכבירה כלפי האיש אם לא נבחין במימד אחד עיקרי בו, שמהווה את מקור הכריזמה המיוחדת שלו.

אפשר להגדיר זאת כך: טראמפ הוא אל פוסטמודרני.

כמובן, הוא עשיר מאוד ולכן יכול לעשות כרצונו ולכאורה לא צריך להתחשב באיש. זה נכון, אבל העניין עמוק מזה. כאל, טראמפ חייב להיות לא רק כל יכול, אלא גם מרוחק ובלתי פגיע. כאל פוסטמודרני, אותו ריחוק ואותה חסינות חייבים לבוא על רקע שבירתו את הכללים, על רקע היותו, לכאורה, ubermensch שחותר תחת המוסכמות. ולא פחות חשוב: דווקא מתוך אותו ריחוק האל הפוסטמודרני חייב להקרין רגש, לבביות.

ללא ספק, טראמפ מצטיין בחתירה תחת המוסכמות. הוא אומר מה שהוא רוצה, משמיץ, מתגזען, מתבדח, משתמש במילים "גסות" שאף מועמד לנשיאות לא העז לומר, ולא פחות חשוב: לא מתאים את עצמו למוסכמות של השמרנות הרפובליקאית הסטנדרטית. העובדה שהוא לא שמרן קלאסי עוזרת לו מהבחינה הזאת כי היא מעצימה את האחרות שלו, ובכך את התפיסה שהוא לא מכאן – הוא עליון.

אבל כל זה לא היה מספיק אלמלא יכולתו של טראמפ להקרין אותנטיות. זאת משיגים בחברה הפוסטמודרנית על ידי ההקבלה המלאה בין פנים לחוץ, על ידי שבירת המחיצה בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. טראמפ כידוע אומר בכל רגע מה שעולה בראשו. הוא לא מסתיר דבר. תוכו כברו. לא זו בלבד, אלא שהוא חסר בושה. אין לו מרחב פנימי נפרד מהחיצוני, שיכול לכאורה להסתייג ממה שקורה שם בחוץ. טראמפ הוא מופע מתגלגל של ספונטאניות וישירות, ללא שיקול דעת, תכנון או היסוס. משום כך הוא אינו יכול להיחשב "מזויף" או "צבוע" (החטאים הקרדילים של זמננו). הוא גלוי לב, וגם אם לבו מכוער, לא תוכנו אלא החשיפה שלו היא היא החשובה עבור מעריציו. גם אם הוא אומר דברים קשים, מבחינתם הוא לא מסתיר מהם דבר, הוא אותנטי, וזה העיקר.

ועם זאת, טראמפ גם אינו יוצא מגדרו, לא מאבד שליטה, לא רותח מזעם, לא בוכה, לא צורח. הוא קוּל. במילים אחרות, הוא חסין. הוא לבבי, ועם זאת מרוחק. הוא מדבר מהלב ואל הלב, ועם זאת בלתי פגיע. הסוציולוג האמריקאי ריצ'רד סנט (Sennett) הבחין כבר בשנות השבעים שכך נבנית משיכה ציבורית כלפי מנהיג בזמננו. "ספונטאניות נשלטת", הוא טען, יוצרת בנו אהדה, הערצה, ואת התחושה שאפשר להאמין לאדם שלפנינו. זו פירושה של כריזמה פוסטמודרנית.

אנשים מאמינים באל פרה-מודרני. באל פוסטמודרני הם נותנים אמון. ודוק: האמון הזה ניתן לא משום שהדברים שהאל אומר הם הגיוניים ולא משום שתוכניותיו הפוליטיות הן סבירות. האמון שלהם באל ניתן משום שהוא, כאמור, מקרין אמינות, כלומר אותנטיות. מבחינה זאת טראמפ מביא לשיא את הנטייה שלנו להעדיף את הצורה על התוכן: האמינות שלו נובעת מהאופן שבו הוא מתבטא, לא מהמובן של התבטאויותיו.

על אל פוסטמודרני כיף להסתכל. הקהל לא רוצה להיות חבר שלו – ברור שלאדם כזה אין באמת חברים – הקהל רוצה להיות קהל שלו. מכיוון שההצגה חייבת להימשך, הקהל יצביע לו. הדרך לעצור אותו אינה לספר לקהל שלו שהוא רע ("היטלר"), דהיינו על ידי הפיכתו לשטן (הרי אין הבדל צורני בין שטן לאל). הדרך לעצור אותו היא על ידי הפיכתו לאדם. זאת ניתן לעשות על ידי הוצאתו משלוותו, על ידי השפלתו. יש למפלגה הרפובליקאית זמן קצר מאוד להצליח בכך.

:

התפרסם במדור הדעות של 'הארץ'

16 תגובות

  1. בניתוח של פרסיקו יש היבהובים של תובנות ביחס לכריזמה של טראפמ, עם זאת מקור הכוח שלו, בעניין שפה בארץ כל הפרשנים משמאל ומימין החמיצו וזה העניין שהוא היחידי מבין המעומדים משני המפלגות ולא רק בקמפיין הזה אלא גם בקודמים שהוא מועמד שאינו משוחד, אינו קנוי ואינו בובה של ההון הגדול, התאגידים המושחתים והבנקאות המגה מושחתת. הציבור האמריקאי רואה בעיניים כלות, כיצד כל המועמדים והנשיאים מוכרים את האינטרס של הציבור של אמריקה לטובת האינטרס של ההון הגדול והמושחת, כיצד נחתמים הסכמי סחר שבהם אמריקה מאפשרת לכל העולם לחמוס את מקורות התעסוקה שלהם לטובת עובדים בכל העולם, כאשר הממשל הנוכחי אף פתח בכוונת מכוון את הגבולות כדי לדלל את האוכלוסייה המקורית של ארה"ב לטובת היספנים ומוסלמים שיהיו לבסוף מצביעי דמוקרטים שבויים. הציבור לכן מאס בפוליטיקאים ואינו מאמין בהם כלל ודונלד טראמפ מלבד לכריזמה החיצונית שלו על מקצת מנתוניה עומד פרסיקו, הוא גם אמין על הציבור כיחיד שאינו מכור וקנוי ושבוי ומשוחד על ידי העשירים ביותר לטובת האינטרסים שלהם והוא היחיד שלו מאמינים ובצדק שלפחות הוא עצמאי וינסה כמיטב יכולתו להחזיר לאמריקה את גדולתה, את מקומות העבודה שנעלמו, את הצמיחה שהלכה לאיבוד ואת הגאווה הלאומית שנשחקה עד עפר על ידי כל הפוליטיקאים מכל המפלגות. אגב התמיכה בטראמפ חוצה מצביעי שני המפלגות וכוללת גם היספאנים ומיעוטים שמאמינים לו ובצדק. לכן לנסות להסביר את עלייתו של טראמפ רק על בסיס אל פוסט מודרני, היא רק הקצף על פני המיים והגם שלקצף זה יש משמעות, הרי בתוך המיים מסתתר מנוע רב עוצמה של תיסכול עמוק של האומה האמריקאית מהפוליטיקה והפוליטיקאים המושחתים ושימת כל הקלפים על האחד שלפחות אינו מושחת באופן הנוגד את האינטרסים של האומה האמריקאית. אני חושב שגם בישראל יש תיסכול עמוק מהפוליטיקאים בכל המפלגות, שנראה שמוכרים את בכורתנו בעד נזיד עדשים של טובות הנאה אישיות וקידום קרייריסטי, אבל לדאבוננו השיטה הפוליטית הישראלית אינה מאפשרת עלייתו של מועמד כטראמפ משום מקום פוליטי לצמרת ומאוד חבל. מכל מקום עלייתו של טראמפ לנשיאות תסמן שינוי פוליטי עמוק בעולם שאת השלכותיו הגלובאליות עוד נחזה בעתיד.

    אהבתי

    1. אלא שטראמפ אינו בובה של ההון הגדול רק בגלל שהוא עצמו ההון הגדול, הוא לא מוכר את עצמו כי הוא כבר מכור מלכתחילה.
      במה שאתה טוען אין שום הגיון, זה כמו לומר על מישהו שהו חסין מפני השפעה רעה כי הוא בעצמו רע.

      אהבתי

  2. לא לגמרי הבנתי מה עומד מאחורי הסינטגמה "אל פוסטמודרני". האם היא אומרת שפוליטיקאים ברגיל הם אלים וטראמפ הוא מיוחד כי הוא פוסט מודרני, או שפוליטיקאים הם פוסט מודרנים וטראמפ מיוחד בשל אליותו? או שהכוונה היא להשוות את טראמפ לאל פוסטמודרני בהשאלה, כמו "אבי נמני הפטיש"? או שמדובר בטאוטולוגיה ובעצם כל האלים הם פוסטמודרנים, וזאת דרך להחזיר אותו לשגרה, "אה כן, טראמפ הזה, עוד אל פוסט מודרני, אל תתרגשו"?

    אהבתי

    1. לא רק שאין שום קשר בין טראמפ לפוסט מודרניזם אלא שאם כבר אז הוא מגלם באישיותו ופועלו את היפוכו המוחלט.
      לא ברור בדיוק למה גם ואפילו חוקרים בעלי תארים מתקדמים ומרצים מבוקשים כמו פרסיקו ורבים אחרים מבטאים תפישות כל כך "עממיות" ושגויות לטיבו של הפוסט מודרניזם שהפך, כנראה בגלל מורכבותו, לשק החבטות של הבורים והשמרנים.

      אהבתי

      1. אני חושב שהכוונה היא שטראמפ מייצג הלך רוח והתנהלות אופיינית פוסטמודרניים ולא בהכרח חשיבה או תפיסת עולם פוסטמודרניסטית. פוסטמודרניות ופוסטמודרניזם הם דברים שונים. זה לא שטראמפ חושב ש"אין אמת אחת", כמו שהוא מייצג את הדברים שבני אדם רוחשים להם אמון ואהדה בעידן הפוסטמודרני.

        אהבתי

        1. לא יודע, למשל, תומר מציין בפירוש מאפיינים כמו שבירה של הגבול המקובל בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי ובין הפנים לחוץ ומשייך אותם, כמו שכל האנשים שלא מבינים בכלום עושים, להתנהלות של ערס, שזה בדיוק ההפך מהנסיון הפוסט מודרני לתאר התפתחות היסטורית ואישית.

          זה בדיוק כמו לזהות את הנטיה של טראמפ לשקר כל הזמן ולסתור את עצמו בלי חשבון לנסיון הפוסט מודרני לתאר את מורכבותו של מושג האמת,
          זה פשוט לא רק מטומטם אלא הכי הפוך ואפילו מבזה את המאמץ שהפילוסופים השקיעו בעבודה מאוד חלוצית ומקורית,
          וכאמור, זה מעצבן לשמוע את זה כל הזמן דווקא מאנשי אקדמיה

          לדעתי צודקים מי שמשווים את טראמפ להיטלר, כי האדם אפילו לא מתאמץ לומר משהו או לדעת משהו אלא מסתפק בלייצג מצב רוח, מצב תודעתי, עצבני, אלים, מבולבל והיסטרי ולכן מעורר הזדהות מיידית בקרב החלק היותר מעורער נפשית בחברה הנורמטיבית.

          טרמפ הוא אדם המשולל לחלוטין כל יומרה לשיקול דעת, הוא מייצג רק מצב רוח, ולבבונים זה מספיק,

          אהבתי

          1. יש את הסיפור המזרחי הידוע על זה שהגיע להארה וככשאלו אותו לפשר החוויה אמר ש "פעם ההרים היו הרים והים ים ואז נכנסתי לדרך וההרים הפסיקו להיות הרים והים הפסיק להיות ים ואז התעוררתי וההרים חזרו להיות הרים והים ים". כלומר, יש שני סוגים של אנשים שפשוט עושים מה שהם עושים, זה שלפני הדרך (הערס שלך) וזה שאחריה, שדרך אגב, יכול להמשיך להיות ערס, מוזר…אצל דונלד טראמפ זה נראה פשוט סוג של אגו-טריפ מעורבב עם חוסר סגנון קיצוני. בכל מקרה, אחרי 7 שנים של ממלכתיות יתר וצדקנות מאוסה, אפילו הבל הפה של טראמפ מרגיש כמו משב מרענן….

            אהבתי

  3. מסכים שהוא תגובת-נגד לפוסטמודרניזם. למול כל שיקולי הפוליטיקלי-קורקט וכל האנטי-איזמים המפוצצים: אנטי-קונוליאליזם, אנטי-אוריינטליזם, פמיניזם (אנטי-פטריארכליות) וכו' – נראה מובן מאליו שמי שפשוט "אומר מה שהוא חושב", במיוחד שמה שהוא חושב זה ההפך מכל אלה, יזכה לאהדה רבה.

    אהבתי

    1. תומר נראה שכאן אתה נופל בדומה לכתיבה שלך מיד אחרי מותו של הרב עובדיה יוסף. ראשית, כאיש לשון, כל שאוכל לומר שאין בעיה לעשות ניתוח כזה על אנשים רבים ואין לו תקפות (מעין ההוכחות מהתנ"ך שבדילוגים של פסוקים ניתן היה לחזות את רצח רבין ואת הפיכתו של פרסיקו לאלילון פוסט פוסטמודרני) ראה למשל ניתוח של הדמגוגיה של קלינטון: https://www.youtube.com/watch?v=3uH2PyZAx-0
      ובעניין הרב עובדיה יוסף, גם אז מיהרת לנתח. מעבר לגסות הרוח של טראמפ, ולעובדה שאורן חזן רואה בו מודל לחיקוי (בעקבות ניתוחיו של עמית סגל), למהר לשייכו לפוסטמודרניזם? אתמהה?
      אפשר לכתוב טור כזה בדיוק על אובאמה. אלים מתחלפים, ניתוחים לא זהירים נשארים לעד (ע"פ י. עמיחי)

      אהבתי

  4. האם אין אצל מצביעי טראמפ דוקא נטיות פרה-מודרנית ברצונם להחזיר את הסדר הכלכלי, שהיה, ואפילו נטיות פרה-מונותאיסטית(אליליות) בהקבלה המלאה בין פנים לחוץ, על ידי שבירת המחיצה בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי?

    אהבתי

  5. לפי דבריך אין סיבה למפלגה הרפובליקנית להוריד את טראמפ – הוא יביא להם את הנצחון בעידן פוסט-מודרני

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s