על טקסיות – תגובה למאמר של רוגל אלפר

מאמריו של רוגל אלפר תופסים בתקופה האחרונה פוזיציה קבועה: קינה והספד על המדינה העוברת תהליכים של לאומנות והדתה, תלונה וטרוניה על כך שכאזרח המדינה הוא חייב להיות נוכח ולסבול תחת התהליכים האלה. כאותו מוהיקני אחרון אלפר הוא החילוני האחרון, היחיד שעדיין עומד על עקרונות התבונה הטהורה והמטריאליזם האדוק, ואין לו אלא להביט בעיניים פעורות מאימה ומצער על החברה הישראלית הפרימיטיבית המתדרדרת אומללה אל סופה התיאוקרטי.

יש בהחלט מה להעריך בחילוניות מיליטנטית, הן מצד עצמה, שכן הפועלים בשמה לוקחים את תפיסת העולם שלהם ברצינות ונאבקים על ערכיהם, והן מצד הדת, שכפי שלימדה אותנו ההיסטוריה ללא ספק זקוקה לביקורת חיצונית מתמדת. לפעמים אלפר גם נוגע בנקודות ראויות. אולם לפעמים, כמו במאמרו האחרון, הוא יורה לפני שהוא בודק על מי. אלפר כותב:

"לא איחלתי לאיש 'גמר חתימה טובה'. אין אלוהים, והוא לא חותם. כשאיחלו לי 'גמר חתימה טובה', לא עניתי. ממילא אף אדם שבאמת קרוב אלי לא איחל לי את הברכה החלולה הזאת, ואני מעדיף יושרה על נימוס מזויף. לא הלכתי לבית הכנסת. אני מתייחס ברצינות למלים. ולכן לא יכול לזמר ברצינות תפילות."

הנה לכם חוסר הבנה מוחלט על מעמדו וערכו של טקס. אלפר "מתייחס ברצינות למילים", ולכן לא מברך 'גמר חתימה טובה' ולא מתפלל. אבל הברכה הזאת, כמו התפילה, היא טקס. נכון שיש אנשים שלוקחים את המילים האלה במובנן המילולי, אבל עבור רוב האנשים, כולל שומרי המצוות, 'גמר חתימה טובה' אינו איחול מילולי יותר מאשר 'להתראות'. אלה פשוט נוסחאות שאנחנו אומרים אחד לשני בזמנים מסויימים, ומשמעותם הכרה הדדית בשותפות שלנו בקהילה מסויימת, בהיותנו חולקים תרבות משותפת.

טקס, מעצם טבעו, הוא נוסחתי ורפטטיבי. מכאן שהוא נעשה בלי קשר הכרחי לרגש המלווה או לא מלווה אותו. לפתוח שיחה ב"מה שלומך" – זהו טקס, וב-99% מהמקרים אין לנו כוונה שהשאלה הזאת תקבל תשובה. לומר בתחילת אירוע "ערב טוב וברוכים הבאים" – זה טקס, ואין כאן כל כוונה להכריז שהערב באמת טוב או שהקהל אכן מבורך. לסיים ישיבה במילים "תודה רבה לכולם" – זהו טקס, ואין בו כוונה באמת להודות לכולם או לקבוע שלכולם מגיעה תודה. גם נימוסים הם סוג של טקס. גם ללבוש עניבה.

החיים שלנו מלאים טקסים, ולמעשה אין חיי אדם ללא טקסים. חלקם מסורתיים יותר וחלקם חדשים, אבל הם תמיד חוזרים על עצמם, קבועים, ולא מיועדים להיות מובנים מילולית. למעשה, כפי שכותב חוקר הדת אדם סליגמן (אוניברסיטת בוסטון), טקסים רבים מיועדים במפורש ליצור לרגע מציאות שאיננה, כך הדרישה שהם יתאימו למציאות שקיימת היא אבסורדית. זה פשוט לא העניין.

מעבר לזה, המחשבה שאפשר פשוט לוותר על טקסים, שאפשר לחיות חיים נטולי מחוות, נימוסים או אופנה דומה למחשבה שאפשר להתנתק באופן מוחלט מהעבר, שאפשר לברוא את עצמנו כל יום מחדש, שכאנשים מודרניים אנחנו פרטים חסרי הקשר או היסטוריה. כל אלה הם מיתוסים חסרי תוקף שהחילוניות המודרנית מספרת לעצמה באדיקות לא פחותה מאגדות גן העדן של הדתות.

אלפר כותב: "באוקטובר נחטפים ממני חיי, באופן אלים ממש." אם אלפר מתייחס ברצינות למילים, הוא כנראה מתכוון לכך שכאשר מברכים אותו "גמר חתימה טובה" או כאשר הוא רואה סוכה ברחוב חייו נשאבים ממנו בכוח, שהסמלים הדתיים האלה מכים בו וחובלים בו ובורחים עם נפשו או בריאותו, והוא נותר ככלי ריק ורצוץ, גוסס ברחוב, עד שמת. אבל כמובן שכל זה לא קורה לו. אלפר פשוט מבקש לומר שכופים עליו מפגש עם מסורות שהוא לא מכבד. המשפט הזה מגיע כמשפט האחרון של הרשימה, ולכן הוא מלודרמטי ומוגזם. כך מסיימים כותבים רשימות פובליציסטיות, ולא צריך לקחת כל מילה כאן באופן מילולי. גם זה סוג של טקס.

מתוך ויקיפדיה, הקליקו למקור

פורסם במדור הדעות של הארץ

25 תגובות

  1. "מעבר לזה, המחשבה שאפשר פשוט לוותר על טקסים, שאפשר לחיות חיים נטולי מחוות, נימוסים או אופנה דומה למחשבה שאפשר להתנתק באופן מוחלט מהעבר, שאפשר לברוא את עצמנו כל יום מחדש, שכאנשים מודרניים אנחנו פרטים חסרי הקשר או היסטוריה. [כל אלה הם מיתוסים חסרי תוקף שהחילוניות המודרנית מספרת לעצמה באדיקות לא פחותה מאגדות גן העדן של הדתות.]"

    מדוייק.
    אולי רק להוסיף
    שמדובר בסך הכל היפוך ערכים תיאוקרטי ולא מתוחכם מבית היוצר של "אין אלוהים ואני נביאו".

    Liked by 1 person

    1. מה הכונה בחילוניות מודרנית: האם זו כפירה מיליטנטית אדוקה, שמאמינה במיתוסים חסרי בסיס, או ספקנות אגנוסטית, שמטילה ספק גם במיתוסי הכפירה?

      אהבתי

      1. כפירה מיליטנטית אדוקה היא עיקר מרכזי בחילוניות הצרפתית
        שמגדירה את עצמה דרך הזכות לחלל את הקודש.
        לדידה ,אם אין חילול הקודש אין זו חילוניות ממש.
        בגישה זו יש צורך פנימי ותמידי במנוגד בשביל ההגדרה העצמית
        ככה שלמעשה נשארים תקועים בו (…הופכים את הערכים על ראשם) ולא עוברים דרכו.

        אני מעדיף את הגישה השניה שתוך כדי הטלת ספק במיתוסים מודעת
        לכוחם התועלתני והמאחד ושבעצם מודעת שיש ותמיד יהיו פילים כל הדרך למטה.

        חשיבה ישירה בנגזרת ראשונה תחמיא לילד שצועק כל הזמן שהמלך עירום.
        חשיבה בנגזרת שניה מבינה שהילד הוא רק ילד בלי חשיבה מערכתית.

        Liked by 1 person

  2. אין להתווכח עם הניתוח באשר למקום של טקסיות בחיי היום יום שלנו, אבל החלתו על "טקסי" ימים מיוחדים שאינם יום-יומיים מני ובי, מצריכה הבחנה פרטנית יותר.
    ברכה כמו "ערב טוב" היא נטרלית מערכים, "גמר חתימה טובה" מאידך, נאמרת בהקשר מאד מסוים וטעון במסרים תואמים, גם אם שימוש מרובה בתקופת הימים הנוראים גורם לפיחות טריוויאליזציוני למסרים אלה.
    ולבסוף, לשינוי בטקסים הרווחים משקפת כנראה גם שינוי תרבותי ולשומרי החומות החילוניים יש מקום לדאוג כאשר מכל אבר ומכל מגוון האנשים אפשר לשמוע "תודה לאל" "ישמור השם" וכדומה התבטאויות שלא היו עולות על הדעת 30 שנה אחורה ?!

    Liked by 2 אנשים

    1. ראשית אציין שאיני אדם דתי כלל וכלל.

      בקשר ל
      "גמר חתימה טובה" מאידך, נאמרת בהקשר מאד מסוים וטעון במסרים תואמים"

      גם רוגל כותב
      =======
      "כשאיחלו לי 'גמר חתימה טובה', לא עניתי."
      ". ממילא אף אדם שבאמת קרוב אלי לא איחל לי את הברכה החלולה הזאת, ואני מעדיף יושרה על נימוס מזויף…."

      אותי מעניין אם בביקור בניו יורק או להבדיל בסולט לייק סיטי בזמן הסילווסטר .
      היה לא עונה ב Merry Christmas ומעדיף " יושרה על נימוס מזויף"

      אהבתי

  3. רק להוסיף, שטקסים גם שמוסיפים לאדם ולשבט תחושת נוחות מזהות-משותפת, מהוים כמו כן סכנה, כאשר אדם
    מקבל ללא חקר, את זהותו ממורשת, עלול הוא בדיעבד להתכחש להדחיק להזניח את נשמתו הטבעית..

    אהבתי

  4. לפי היגיון זה של אלפר, גם אסור לנו לאהוב את ילדינו, שכן בכך אנו מפלים לרעה ילדים אחרים.

    Liked by 1 person

  5. ברור שחייהם של בני אדם מלאים ב״טקסים״ (במובן הסוציולוגי, ולא העממי של המילה), אבל ההשוואה שלך ל״נימוס״ מרדדת את הדיון.
    הטקס אינו ריק מתוכן. הוא מסמל משהו – הוא נועד לאשר שאנו חלק מתרבות מסויימת ולאשר אמונות מסוימות. לומר ״גמר חתימה טובה״ זה לא בדיוק כמו לומר להתראות. אנשים, דתיים וחילונים, לא מאחלים גמר חתימה טובה למטפל הפיליפיני של סבתם, נכון? הטקס הזה יוצר תת קבוצה שאלפר, בהיותו אוניברסליסט, מתנגד לקיומה. במיוחד כשלקבוצה הזו יש אוסף של הנחות ואמונות מובלעות שהטקס הזה נועד לאשר את קיומן.

    גם חתונה היא רק טקס, והכתובה היא רק טקס, ואנשים לא צריכים לקחת את הכתוב בה באופן מילולי. אבל הם כן. למה כאן ברור לך שאנשים מתמרדים נגד הטקס הסטנדרטי של החברה?

    גם לומר ״ברוך שלא עשני אישה״ הוא רק חלק מטקס תפילת השחר, ולא צריך באמת לקחת את זה באופן מילולי, אבל דווקא כאן נראה לי שיהיה לך ברור למה יהודים רבים מתקוממים נגד הטקס הזה?

    אהבתי

    1. עידו, אתה כותב "הטקס הזה יוצר תת קבוצה שאלפר, בהיותו אוניברסליסט, מתנגד לקיומה", ולדעתי אתה צודק. זה המניע של אלפר, ולא יושר אינטלקטואלי שלכאורה לא מאפשר לו לומר "גמר חתימה טובה".

      לגבי הכתובה או "ברוך שלא עשני אישה", נכון שיש כאן מילוליות שמפריעה לנו. אני לא טוען שצריך פשוט להתעלם מכל מה שיש בטקס רק כי זה טקס (אגב, כתובה ספציפית היא לא לגמרי טקס, היא גם חוזה). יש דברים שמפריעים לנו כל כך, שאנחנו לא מסוגלים לשתף איתם פעולה. אבל המחשבה כאילו טקס הוא סדרה של משפטים שמעבירים אינפורמציה היא מוטעית.

      אהבתי

      1. תראה, אני לא אוהב לשייך מניעים נסתרים לאנשים, אבל אני מסכים לחלוטין שטקס הוא פעולה מאשררת ולא העברת אינפורמציה. אני חושב שגם אלפר יחתום על זה.

        השאלה מה מאשרר הטקס ומה הוא מסמן. "ברוך שלא עשני אישה" לא היה מפריע לאף אחד אם לא היה אי שיווין ממש בין המינים. "גמר חתימה טובה" מסמן (עבור אלפר ושכמותו), אתנוצנטריות יהודית במובנה הגרוע ("אתה בחרתנו וגו'"). האסוסיאציה של טקסי תשרי (או אוקטובר, בלשונו) עם הגלגול האחרון של אותה אתנוצנטריות מכריחה אותו להתנגד להם.

        יש קבוצה קטנה של יהודים (שאתה כנראה נמנה עליהם) שעבורם בסוף כל "ברוך השם" לא יושבים זכותינו על הארץ, קברי אבות ופעמי משיח. אבל זו קבוצה קטנה. לא אליך הוא כותב.

        אהבתי

    2. היצור האנושי מסוגל לחשיבה אנליטית טהורה אך הוא לעולם לא יהיה מושתת על חשיבה אנליטית טהורה. התפיסה שאפשר לבסס את האנושות על חשיבה כזו היא אבסורד כה גדול עד שקשה לתפוס את מהות הטענה. קידוש "חשיבה אנליטית טהורה" מוחק, בין היתר את הערך האצור במילה "תרבות". זו מילה שבניגוד ל "טקסים" יש לה קונוטציה חיובית בציבור האתאיסטי למרות שמבחינה מהותית קיים דמיון רב ביניהם.

      ה"קונוטציה" היא המלך האמיתי באלמנטים המערביים האנטי דתיים. ה"קונוטציה הרגשית" היא היא היד המכוונת – והיא בלתי נראית ומותירה אשליה של שלטון האינטלקט הטהור. ניפוץ אשליה זו היא מטרה ראויה ואפשר לחדור מבעד ל"שלטון הקונוטציה" על ידי שימוש ב… חשיבה אנליטית טהורה.

      ניקח לדוגמא ספרות בדיונית. כשאדם קורא ספר המכיל עלילה בדיונית, הספר בהחלט עשוי להשפיע לא רק על מצבו הנפשי בזמן הקריאה אלה להשפיע על תפיסת המציאות שלו, לתת לו תובנות שונות על טבע האדם ואף להשפיע על השיפוט המוסרי שלו. איזה היגיון יש, מנקודת מבט של "חשיבה אנליטית טהורה" שעלילה בדיונית עם דמויות בדיוניות ישפיעו על האדם? אז למה התפיסה של ביסוס האדם על "חשיבה אנליטית" לא טוענת שיש למגר ספרות בדיונית? או אפילו יותר חמור – למה לא למגר את המוזיקה המשפיעה על מצבו הנפשי של האדם בלי שום טענה מילולית מפורשת בכלל, דבר שבהחלט לא מתיישב עם השאיפה של שלטון האינטקט הטהור? כי ה"קונוטציות הרגשיות" מנחות את האדם אילו שאלות בכלל לשאול וכיוון שלא עולות השאלות, נותרת האשליה של תפיסת עולם שלמה.

      לכן, שוב, אחד הכלים החזקים ביותר כדי להאבק בתפיסה של שלטון החשיבה האנליטית הטהורה היא… חשיבה אנליטית טהורה כי מי שחושב שהוא מאמין בזה כחזון ומהות הקיום האנושי הוא בהכרח רחוק מאוד מיישום רציונאלי של תפיסה זו.

      אהבתי

  6. הכל טוב חוץ מהעלבון המיותר על כך שאמונת אנשים ב'גן-עדן היא 'אגדה'.
    המילה 'אגדה' אינה מתאימה לתיאור הקונספט של גן-עדן – והמילה 'תיזה' או 'אמונה' תהיה מדויקת יותר. גם אם הקונספט של 'גן-עדן' לא מתחייב מן התבונה, הוא ללא ספק לא סותר אותה, וישנם פילוסופים רבים – גם לא תיאיסטים – חושבים שאם לא מבינים את הנפש כחומרית (דבר הרלבנטי כמעט לכל הפילוסופים שאינם מטריאליסטים מושבעים) – הרי שאי-אפשר להפריך את אפשרות הישארותה.
    כדי להפוך את 'גן-עדן' ל'אגדה' באופן מתוקף נדרש מסע פילוסופי מאד חריג: לטעון שהנפש לא חומרית (טענה לגיטימית, אבל ודאי לא טענה שהופכת את מתנגדיה ל'חסרי-תוקף') ; או שאין אל שמקיים את הקונספט של 'גן-עדן' (טענה לגיטימית, אבל שגם היא רחוקה מאד מלהפוך את מתנגדיה ל'חסרי-תוקף') ; או לחלופין שישנו אל – אבל הוא שאינו יכול להתגלות (והרי צריך לזכור שבמסורות – ודאי הנוצריות – גן-עדן עולה דרך הכתבים, קרי דרך ההתגלות). היהודים פחות רגישים אולי למושג גן-עדן, אבל ישנם גם נוצרים בקירבנו, ועבורם זו ממש טענה מעליבה (ולטעמי גם לא נדרשת – היה אפשר לומר את אותם דברים גם בלעדיה).

    אהבתי

    1. סליחה. גם אם יש נשמה נפרדת, וגם אם היא מתקיימת לאחר המוות, למה אתה מניח שקיים דווקא גן עדן? יש כל מיני מאמינים בגלגול נשמות (ואני לא אכנס לבעיות שכרוכות בפיצוץ האוכלוסין. גם בגן עדן אמור להיות פיצוץ אוכלוסין), או שאולי היא ממשיכה לשוטט בעולם (אם חיית חיים מלאים בעולם, למה לעזוב אותו כל כך מהר?)

      אתה אולי בטוח שיש גן עדן מכיוון שזו המסורת המקובלת עליך. לא מכיוון שזה הגיוני. זו לא הגישה שהייתי מצפה מפילוסוף רציונלי. ובכן, המסורת המקובלת עליך היא אגדה. בתנך גן עדן היה „מקדם״ (ממזרח. והשוו למקבילה בגלגמש שם זה נמצא באיי הדרום הרחוקים שבמפרץ הפרסי). בימי בית שני התרחב העולם וכבר היה ברור שאין גן עדן עלי אדמות. הוא הוגלה אל מעבר לכיפת השמיים (כי אז היא נחשבה לכיפה. ואטלס נשא אותה על כתפיו). אבל עם גילויי גלילאו וקפלר הסתבר שאין כיפת שמיים. אז איפה נמצא גן עדן? איפשהו.

      דרך אגב, אתה לא מכיר את היהדות. בסוף ימי בית שני הייתה האמונה בעולם הבא אחת מנקודת המחלוקת בין שני זרמים עיקריים. הזרם שהאמין בעולם הבא הוא זה ששרד בסופו של דבר. אחת התוצאות היא שאמונה בעולם הבא הפכה להיות אחד מעיקרי היהדות (לגרסת הזרם הרבני).

      אז כן, לי מפריע אם אני אצטרך להעמיד פנים שהעולם נברא לפני כ־5000 שנים (לפי האגדה הזו) ושהעולם הוצף זמן לא רב לאחר מכן. שיש איזה מישהו שמאוד מפריע לו שאני אוכל גדי בחלב אמו, או תרנגולת בשמנת. ששבת צריך להיות יום ללא תחבורה ציבורית ושלפני כ־2500 שנה אבותינו טבחו באנשי פרס.

      אהבתי

  7. חלק מהטקס הוא „מתוך שלא לשמה בא לשמה״. אחד המקומות שבהם בדבר הזה מפריע לי יותר מכל הוא טקס (כן, טקס) ההלוויה (וטקסי אזכרה). התוכן שלו הוא די דתי. אני לא מדבר רק על תכנים דתיים בוטים כמו הקדיש (לכל מי שזה מפריע לא: חפשו ‚קדיש חילוני’) אלא על ביטויי נחמה מהסוג של „עובר לעולם שכולו טוב״. מצטער, אבל לי זה מפריע. המנוח כבר לא קיים (מלבד בזכרון).

    אהבתי

  8. ד"ר פרסיקו,

    מה נשמע?

    בין קריאת הפרקים כבדי המשקל של ספר ביכוריך (שאני *מברך* אותו עם השלמתו, שיהיה ראשון מיני רבים וטובים), מרענן עד מאד לקרוא את עמדותייך בנושאי אקטואליה.

    שיהיה לך חג ש-מ-ח*,
    מתיאו

    * = לזכר 1% מהמקרים בהם גם הטקס הרפטטיבי נעשה מתוך שימת לב לפרטיו.

    אהבתי

  9. שלום תומר. הכל נכון לגבי מושג הטקס ומטרותיו, אבל נראה שגם אלפר יודע זאת. מה שאתה רואה כמטרה מועילה של שימור הלכידות ותחושת השייכות (בנוסח הגישה הפונקציונליסטית), אני מנחשת שאלפר רואה כ-hailing מקומם (בנוסח אלתוסר), כדרך שבה מערכות הממסד קוראות לסדר את נתיניהן ומזכירות להם שוב ושוב מאין באו ולאן הם אמורים ללכת. הוא גם מתח את החבל מעט יותר, ממרדנות או חתרנות (שגם לה טקסים משלה!) אל עבר הניהיליזם האטומי. וכן, זה די מערער, שלא לומר סתם מעצבן.

    אהבתי

  10. יותר מעניינת אותי תגובתך לביקורת הטלוויזיה של רוגל אלפר על הסרט "הולכים לפני המחנה – הרב קוק" הארץ 13.10.16.
    בה הוא מכנה את הרב קוק "פאשיסט אירופאי קלסי" בין היתר..
    קיוויתי שזה יהיה הנושא שראיתי את שמו של אלפר בכותרת.

    אהבתי

  11. רוגל אלפר לא כתב ב"הארץ" כסיוציולוג אלא כמי שרצה להביע מחאה על כך שעדין אין הפרדה בן דת למדינה בישראל. לו הייתה הפרדה כזו, רוגל לא היה מתייחס כלל לחגים של חודש תשרי.

    אהבתי

  12. הטקס אינו רק אמירתן של מילים בתוספת מחווה גופנית. לטקס יש מעמד של התחייבות לאירוע מכונן. הטקס לא רק מאשרר את האמונה שאליו הוא נסוב, אלה הוא גם מכונן רפרנסים עתידיים של משמעות וכוונה, הוא מכיל בתוכו מערכת ערכים שלמה. הטקס חוזר אחורה בזמן ומאשר את המקור שממנו הוא נולד, והוא הולך גם קדימה בזמן כשהוא משייך אליו את הכפופים אליו. הטקס הוא לא תיאור מציאות, הוא יצירת מציאות, הוא יצירת התחייבויות פסיכולוגיות לנתונים להשפעתו. הויכוח הוא כמובן מהו הוקטור שאליו מצביע הטקס.

    אתה כותב "אלפר פשוט מבקש לומר שכופים עליו מפגש עם מסורות שהוא לא מכבד", באמירה הזו מבוטלת האלימות החברתית המקופלת בטקסים היום יומיים. לפתוח שיחה ב"מה שלומך" – זהו טקס אלים למי ששלומו רע, והדעת הטקסית לרוב לא תעלה על דעתה באמת לשמוע את מצבו. לומר בתחילת אירוע "ערב טוב וברוכים הבאים" – זה טקס אלים לנוכחים המחייבים להיות נוכחים. גם ללבוש עניבה זה טקס חונק, זה להכפיף את עצמך לקודים שלא תמיד אתה מעוניין להיות חלק מהם, אך ברור לך לחלוטין שיש מקומות שעל מנת שלמילים שלך יהיה ערך אתה צריך לענוב עניבה. יש מקומות שהנוכחות שלך אפשרית רק עם קבלת הטקס, או במילים אחרות, האופן שבו יתייחסו אליך נולד מיד לפי היחס שלך אל הטקס עצמו.

    לכן הוויכוח נמצא בדיוק באמירה שלך:
    "טקס, מעצם טבעו, הוא נוסחתי ורפטטיבי. מכאן שהוא נעשה בלי קשר הכרחי לרגש המלווה או לא מלווה אותו."
    הוויכוח הוא בכך שבשביל מי שלא מסכים עם גינוני הטקס, הטקס תמיד מלווה ברגש. האלימות של הטקס נמצאת ביכולת שלו להיות מוצג ללא רגש. היכולת שלו להיות מוצג כאמירה חברתית נקייה היא זו המעניקה לו את הפן התוקפני שבו.

    האמירה של אדם סליגמן שאתה מצטט:
    "טקסים רבים מיועדים במפורש ליצור לרגע מציאות שאיננה, כך הדרישה שהם יתאימו למציאות שקיימת היא אבסורדית."
    מאשרת את הרעיון שטקס הוא משהו רציני. הטקס מנסה ליצור מציאות שאיננה, מכאן גם לעתים עולה החשש, שאותה מציאות שאינה קיימת תתממש. כי הטקס פונה אל ההווה כפי שהוא פונה אל העתיד. גינוני הטקס מאפשרים את התממשותו של רעיון במציאות שבה הוא לא קיים, והוא פונה אל העתיד כמקום שבו המציאות תתאפשר.

    אתה מסיים את התגובה עם המילים:
    "כך מסיימים כותבים רשימות פובליציסטיות, ולא צריך לקחת כל מילה כאן באופן מילולי. גם זה סוג של טקס."
    המילים "גם זה סוג של טקס", הן בעצמן טקס של ביטול דעה מתוך אקט טקסי ולא אקט רעיוני.

    לכן אני יכול להסכים עם המשפט שכתבת באחת התגובות:
    "המחשבה כאילו טקס הוא סדרה של משפטים שמעבירים אינפורמציה היא מוטעית."
    ובגלל שהטקס הוא לא העברת אינפורמציה יש לו לעתים סגולות כל כך מפחידות.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s