בני נאורות ובני אנטי-נאורות: על ספרו של זאב שטרנהל

ספרו של פרופ' זאב שטרנהל, אנטי-נאורות: מהמאה ה-18 עד המלחמה הקרה (עם עובד), יצא לא מזמן בעברית, לאחר שתורגם מהמקור הצרפתי מ-2006. כסוג של קונטרה למגוון עשיר של ספרים שסוקרים את לידתה והתפתחותה של הנאורות, המשימה ששטרנהל שם לעצמו בספר היא לעקוב אחר ההיסטוריה האינטלקטואלית של הצד שכנגד – או לפחות אחד מהם. שטרנהל לא כותב על הכנסייה, לא על האצילים תומכי החברה המעמדית והמלוכה, אף לא על השמרנים החברתיים הבוטים שביקשו באופן פשוט ומוצהר למדי לשמר את הפריווילגיות שבמעמד ובעושר. תחת זאת הוא מתמקד באותם הוגים שראו בכניסתה של האנושות אל העידן המודרני מעשה מוגמר, אבל ביקשו לכוון את החברות האירופאיות אל כיוונים שאינם נושאים את דגלי התבונה והשוויון.

עבור שטרנהל אלה אנשי ה"אנטי-נאורות". הם שזינבו ברעיונות "הפילוסופים החדשים", הוגי הנאורות שהביאו לאירופה ולעולם כולו את הבשורה הטובה של השוויון בין כל בני האדם, החירות מסמכותה של הדת והמסורת, האוניברסליות המפכחת של התבונה, והחירות המוחלטת לחשוב, לומר ולפעול כאינדיבידואלים אוטונומיים. מהאנטי-נאורים הגיעו אלינו השמרנות, הלאומיות והלאומנות, הפלורליזם והרלטיביזם, ולבסוף הדרוויניזם החברתי, הגזענות המודרנית, הפאשיזם והנאציזם.

מי הם אותם ארכי-נבלים? שטרנהל מסמן שתי דמויות שכבר במאה ה-18 הניחו את היסודות ל"מודרניות האנטי-רציונלית [שהפכה] כעבור מאה שנים לכוח פוליטי בעל עוצמת הרס אדירה [אשר] הצליחה לערער את יסודות הדמוקרטיה" (עמ' 19): יוהאן גוטפריד הרדר ואדמונד ברק. הרדר ידוע כאחד מאבות הלאומיות, וברק כאחד מאבות השמרנות המודרנית. שלא כהוגים אחרים – נניח, למשל, מקיאבלי או קרל שמיט – שהקונצנזוס האינטלקטואלי מקבל את השמצתם המתמדת, הרדר וברק (והאחרון יותר מהראשון) זוכים למחמאות גם מיריביהם האידיאולוגיים. הרדר, בין השאר, נחשב למנסחו החשוב של רעיון האותנטיות האישית, כמו גם למי שהניח את היסודות לקומיוניטריאניזם. ברק כמובן נערץ על ידי שמרנים ליברלים, שרואים בו את הגיבור שהצליח בזמן אמת לזהות את הסכנות שבמהפכה הצרפתית.

הצבתם על ידי שטרנהל כחוליה ראשונה במסורת הרעיונית שהובילה לנאציזם היא אפוא קביעה מרחיקת לכת (ושטרנהל לא מסתפק בזאת, אלא גם דואג לבקר קשות את מהלליהם העכשוויים). ממשיכיהם של הרדר וברק, משנות השלושים של המאה ה-18, היו תומס קרלייל, איפוליט טן וארנסט רנאן. הדור השלישי לשמרנות לאומנית – סוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים – שייך לשרל מוראס, אוסוולד שפנגלר, מוריס בארס, בנדטו קרוצ'ה, פרידריך מיינקה, ז'ורז' סורל וישעיהו ברלין. כן כן, ישעיהו ברלין.

כמובן שאני מפשט כאן את הדברים מאוד. הספר, בן מעל שש-מאות עמודים (כולל הערות ואינדקס), מצייר תמונה מורכבת וצבעונית בהרבה. ועם זאת, לדעתי, לא מורכבת מספיק. נאמר מיד: הספר כתוב מצויין. הוא קולח ומהנה לקריאה, בהיר ועסיסי. שטרנהל ממתיק הארות על הא ודא, מסלסל אנקדוטות וחותך בלהב דק רעיונות ואישית. הוא באופן ברור בקיא בצורה מאלפת בחומר (וכידוע, מומחה עולמי להיסטוריה של הפאשיזם), והספר עשיר מאוד, בהתאם, בהתייחסויות למקורות ראשוניים, בהערות על מחקרים שונים, ובציטוטים נהדרים מפי הוגים מוכרים יותר ופחות. אלא שאלה לא מצליחים לחפות על כמה חולשות עקרוניות שבו. אנסה לעמוד עליהן.

הרדר וברק

יוצר אור ובורא חושך

החלוקה לבני נאורות ובני אנטי-נאורות מעלה קודם כל שאלות של קטיגוריזציה. איך קובעים מי שייך למחנה מסויים? להגדיר "אנטי-נאורות" זה עניין אחד, לתת רשימה של אנטי-נאורים – זה כבר דבר אחר לגמרי. גם שטרנהל עצמו מודה שבמחנה האנטי-נאורים יש מגוון גדול של דעות, שלא כולם חושבים אותו דבר, ושחלק מהאנטי-נאורים מסכימים עם הנאורים בכמה עניינים מהותיים. אבל איכשהו הוא לא מהסס למרות זאת לעמוד שוב ושוב על החלוקה החדה לשני מחנות.

כך למשל מקדיש שטרנהל עמודים לא מעטים לעמדות האנטי-דמוקרטיות של אדמונד ברק. אכן, ברק לא היה דמוקרט גדול, וכתב, בין השאר, שהרעיון שהעם יכול להדיח את המלך אינו יכול אלא לגרום ל"הרס מוחלט", שהובלת החכמים, המנוסים והעשירים(!) יותר מגנה על ההמונים הנבערים, ושר שיר הלל למארי אנטואנט. שטרנהל מסיק משום כך ש"הוא היה אנטי-ליברל, אנטי-דמוקרט במידה קיצונית, אליטיסטי בכל רמ"ח אבריו" (256).

קרלייל, טן, רנאןאלא שלפקפק בדמוקרטיה בסוף המאה ה-18 זה לא דבר נדיר, גם בקרב אינטלקטואלים, וזה עדיין לא עושה אותך אנטי-ליברל. ודאי שצריך לשבח את מי שכבר אז נאבק לשוויון זכויות והצבעה, אבל לא נכון לראות בכל מי שהסתייג מכך את אבי אבות הפאשיזם. יש לזכור שגם בארה"ב וצרפת, הדמוקרטיות הראשונות, הגיעה זכות ההצבעה לנשים רק במאה העשרים. יש גם לזכור שלא רק ברק, אלא גם וולטר, למשל, היה אנטי-דמוקרט ואליטיסט בכל רמ"ח אבריו. הוא הילל את יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה, כ"רודנית נאורה", התנגד לאורך כל חייו למטרות אגליטריות, קבע שרוב האנשים ממילא לא מעוניינים להשכיל ומעדיפים לציית להוראות מאחרים, ופסק שתשע עשיריות מהאנושות לא ראויות להפוך לנאורים. שטרנהל כותב ש"שנאת העם [היא] אחד המאפיינים המרכזיים בהגות האנטי-נאורה" (287), אולם וולטר נמצא אצלו ברשימת הנאורים.

אצל הרדר מוצא שטרנהל, בצדק, את הנטייה לרלטיביזם תרבותי ומוסרי. עבור הרדר כל עם הוא ייחודי מבחינה היסטורית ותרבותית ועל כן גם ערכיו ייחודיים ובלתי ניתנים לצמצום לערכים של עם אחר. על כן "ייסד הרדר את ההיסטוריציזם […] וגיבש את רעיון היחסיות של הערכים והאמיתות [… ולכן הגותו] היתה החוליה הראשונה בשרשרת שהובילה לערעור אותם יסודות של העולם האירופי שהיו נטועים בנאורות הצרפתית-קאנטיאנית." (33-34)

אלא שגם מונטסקייה, ששטרנהל ממקם היטב במחנה הליברלים כאחד מ"ההוגים הגדולים של הנאורות" (42) גרס שבני אדם מושפעים מסביבתם ודרכם אל האושר שונה ממקום למקום. הוא חשב שהניסיון לכפות על כולם תפיסה אחת תהפוך אותם לאומללים, ובאופן שזעזע את בני זמנו טען ש"כאשר מונטזומה עמד על שלו והתעקש שדתם של הספרדים אינה מתאימה לארצו, מקסיקו, הוא לא קבע דְבר אבסורד."

גם רוסו חשב שעמים הם שונים ושעליהם להישאר שונים. רוסו, כידוע, היה טיפוס רב-מימדי, ואין זה כלל מובן מדוע שטרנהל מתעקש למקם אותו בצד הנאורים. אני כמובן לא בא לשלול את תרומתו האדירה של רוסו לתנועת הנאורות, אבל לא הייתי גם שולל את תרומתו לאנטי-נאורות. שטרנהל מתעקש לעשות כן, ולזכות את רוסו מההאשמה המוכרת שרעיונותיו הם משורשי הרודנות השמאלית (המהפכנית צרפתית והבולשביקית) בדיוק כפי שרעיונותיו של הרדר הם משורשי הרודנות הימנית (פאשיזם לסוגיו).

על ההגנה של שטרנהל על רוסו קשה, לעניות דעתי, להגן. שטרנהל ממעיט במסקנות שהגיע אליהן יעקב טלמון בספרו ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית. הוא גולש לתיאור היסטורי של ההתקפות על רוסו, ואף מגייס את קאנט כמליץ יושר של הוגה הצרפתי (86). אולם כיצד אפשר לטעון שרעיון "הרצון הכללי" של רוסו, שמבטל כל רצון אינדיבידואלי "לא אמיתי" ושבשמו "חייבים להכריח" את המתנגדים "להיות חופשיים" אינו מתנגש עם עצם הרעיון של זכויות הפרט?

רוסו גרס שבמדינה מתוקנת יש להנהיג צנזורה חריפה, שכן שלמותה של קהילה תלויה בקונצנזוס על ענייני מוסר, ואין להרשות ביקורת פנימית שמאתגרת את המסגרת המוסרית. שטרנהל כותב ש"כל אויבי הנאורות […] פנו לדת" (214), אבל רוסו היה דאיסט מושבע, חשב שאמונה דתית היא הכרחית לצורך קיום חברתי, וקבע שמשום כך יש לגרש אתאיסטים מן המדינה. הוא גם גרס שספרטה הציגה חברת מופת של משמעת וחינוך לחיילות. אפשר לדמיין בקלות ספר שבו רוסו מגלם את הארכי-נבל שעומד בראש האנטי-נאורות.

כמה שאלות יסוד

לא באתי לנטפק. ודאי שאין מונטסקייה זהה להרדר, גם לא רוסו. כל פרשנות בוחרת נקודה אותה היא מדגישה יותר, וזה לגיטימי כמובן. שטרנהל, אומר שוב, הוא ממומחה בעל שם עולמי, ואם כל העניין היה סידור האנשים בקבוצות הנאורים והאנטי-נאורים לא הייתי טורח לבקר את הספר. אלא שהסיפור גדול מזה, ונוגע לעצם העמדתם של שני מחנות, שלכאורה נאבקים זה בזה (או, על פי הספר, אחד מהם מנסה לתקן את העולם והשני מפריע). שכן החלוקה לשני מחנות מנוגדים לא רק משטיחה את הדיון, אלא מעוורת אותנו לתובנה החשובה בדבר הסתירות הפנימיות של הנאורות.

גם אם הוגי הנאורות, רובם ככולם, ביקשו לערער את סמכותה הטוטלית של המסורת, להעמיד את התבונה ככלי ראשון במעלה ליצירת חברה צודקת, להעצים את האדם ואת כוחו, להגן על הפרט וזכויותיו ולהביא לליברליזציה של השלטון, הרי שהם ניסו לעשות זאת בדרכים שונות. חלקם דרשו דמוקרטיה מלאה מיד, חלקם זכות הצבעה רק לגברים לא-שחורים בעלי רכוש, חלקם מונרכיה פרלמנטרית. חלקם ראו בדת את הרוע המוחלט, חלקם ראו רע רק בדת מסורתית ואילו בדאיזם תמכו, וחלקם חשבו שאין לוותר על המסורת הדתית. חלקם היו אופטימים מאוד, חלקם גילו אופטימיות זהירה, חלקם לא היו אופטימים כלל.

חילוקי הדעות לא נבעו מסיבות פרוזאיות של מיקום ומעמד, אלא מתוך שהוגים אלה נתנו תשובות שונות לשאלות עקרוניות. ושאלות אלה, מעצם טבען, אינן שאלות שניתן להכריע אך ורק באמצעות התבונה או בעזרת מחקר אמפירי. הנה כמה שאלות שכאלה:

  • מה קודם למה, הפרט או החברה?
  • מהי חירות אמיתית, חופש מכפייה או מיצוי הפוטנציאל האנושי?
  • האם יש ערך כלשהו למסורת?
  • האם התבונה היא אוניברסלית?
  • האם המוסר הוא אוניברסלי?
  • האם להיסטוריה יש מטרה?
  • האם בני אדם הם טובים ביסודם, או רעים?
  • מהי תכלית החיים?
  • האם האנושות מתקדמת או מתדרדרת?
  • האם יש אלוהים (במובן בו קיומו דורש התנהגות אנושית מסויימת ולא אחרת)?

כל השאלות האלה, נדמה לי, הן לגיטימיות במסגרת שיח ליברלי (שלא כמו השאלה "האם נשים הן בני אדם?", למשל), וברור כיצד תשובות שונות על כל שאלה כאן תקבענה את הדרך שבה הוגה מסויים יבקש לשפר את המצב האנושי. אין ספק גם שברק והרדר ענו על כמה מהן בצורה מנוגדת לאופן שבו ענו עליהן לוק, יום, וולטר או קאנט. אולם אם נסכים שלגיטימי לשאול את השאלות האלה במסגרת נהיה חייבים להודות שלגיטימי להסיק מסקנות שונות מהתשובות אליהן.

קרוצ'ה, מיינקה, סורללשטרנהל ודאי יש את התשובות שלו לשאלות האלה, אבל חולשתו של הספר היא שעל פי התשובה הפרטית שלו הוא מסדר את תולדות האנטי-נאורות, ומצד שני מתיימר לתאר תיאור היסטורי. שטרנהל, לדוגמא, מחזיק שהתבונה היא אוניברסלית. זאת כמובן עמדה לגיטימית ואף מכובדת, אבל זו עמדה נורמטיבית יותר מאשר אמפירית. אפשר להתאונן על כך שאנשים אחרים שחושבים אחרת, אבל להציג את דרכם כנובעת מרצון לחבל במצעד הנאורות אל החברה המושלמת יהיה פגום.

למעשה הקורא בספר לא יכול שלא להבין שהנחת המוצא של שטרנהל היא שסביב 1760 בני האדם באירופה גילו את התשובה הדפיניטיבית לכל שאלה חברתית חשובה. שהם הבינו איך לכונן חברה אנושית צודקת, מהי צורך המשטר האולטימטיבית ומהו סט ההגנות המלא שהפרט זכאי להם מהמדינה. משום מה קמו "אנטי-נאורים" והחליטו לעכב את הגאולה.

אלא שאין שום סיבה לחשוב שהנאורות אכן סיפקה תשובות סופיות לכל השאלות לעיל, והרחקת כל תשובה "בעייתית" לשאלות האלה והעמדתה במחנה ה"אנטי-נאורות" הופכת את הנאורות לפלקט שמסתיר את ערפיליה הפנימיים של התבונה ואת כבליה העצמיים של החירות. זוהי בדיוק הגישה שתעודד אותנו, למשל, לראות בעלייתו של טראמפ "תקלה" זמנית ברצף חסר מורא והפסק של קידמה ליברלית בלתי נמנעת, או כריאקציה נואשת ואחרונה של האנטי-ליברלים. ראייה כזאת היא טיפוסית לחלק מהנאורות (ולמודרניות), שמאוהבת בפתרונות טוטליים, חזיונות אוטופיים, ופנטזיות על חופש מוחלט.

אלא שהליברליות לא תתקדם ליניארית לנצח מפני שאין לה נוסחה מושלמת, אין לה תשובות לכל השאלות והיא בטח לא נעה על מסילות של גורל אלוהי קבוע מראש. זאת לא מפני שהיא עדיין לא מצאה את הנוסחה או את התשובות או את המסילות האלה, אלא מפני שכל אלה אינן קיימות. המאבק בין הנאורות ל"אנטי-נאורות", כלומר בין תשובות שונות לשאלות לעיל, הוא מאבק תמידי ועתיד להימשך, מפני ששני הצדדים מחזיקים באמת.

אני כמובן גם לא טוען שהשיגי הליברליזם פשוט יימחקו. בלית אפוקליפסה אקולוגית או גרעינית האינדיבידואליזם, הפמיניזם והחילון כאן כדי להישאר. אלא שהתנועה הלאה היא תמיד דיאלקטית (וכן, תמיד בסוף חוזרים להגל).

זהו את השמרן המקביל היום

שפנגלר, בארס, מוראסכל זה לא אומר שלא כדאי לקרוא את הספר. כאמור, הוא כתוב מצויין. הוא גם נותן הצצה נאה לתודעה האנטי-דמוקרטית והאנטי-ליברלית. נחמד גם לקרוא את כל נבואות החורבן של הוגים פרוטו-פאשיסטים (או סתם בוקים שונים) על הליברליזם המערבי, או על העולם כתוצאה מהליברליזם המערבי, או כל מני שמרנים שההומניזם עבורם הוא גאווה אתאיסטית ריקה, שהתבונה לדעתם מסרסת את האינסטינקטים, שזכות הצבעה לנשים או לעניים היא עבורם הרס הציביליזציה – בקיצור כל מני נשמות טובות שניתן בקלות רבה למצוא כיום את בני דמותם. חלקו האחרון של הספר, הקוטל את ישעיהו ברלין, להפתעתי משכנע, ומביא כמה דוגמאות מעציבות למדי על פגמים בכתיבתו.

נספח

זה לא זמן טוב לכתוב את הביקורת הזאת. ה"אנטי-נאורים" עלו לגדולה בשנים האחרונות, ונהר עכור של אנטי-ליברליזם ואנטי-הומניזם שוטף את הפוליטיקה העולמית. הכוחות האלה, בהרגישם שמבחינתם זוהי עת רצון, מפגינים ביטחון ולהט עצומים. לאחר שרוב שנות המאות האחרונות, אולי לבד משנות העשרים עד הארבעים של המאה העשרים, הם שחו "נגד הזרם" (כשם ספרו המפורסם של ברלין על הרעיונות האלה ממש), הם על הגל, ואולי מתוך התפיסה, בין אם מודעת ובין אם לא מודעת (אבל ללא ספק נכונה), שההצלחה חייבת להיות זמנית ושמעמדם בסופו של דבר רעוע (שכן שמרנות דוגמטית מגוחכת אף יותר מפרוגרסיביות דוגמטית), משתלחים בצורה מפוחדת בכל קול "נאור" שקורא עליהם תיגר.

מאידך, אותם "נאורים" מרגישים מובסים ותשושים. ספר כמו של שטרנהל יכול (ואני מתאר לעצמי שזו גם מטרתו), להפיח רוח חדשה ואמיצה בנושאי דגל הנאורות, דבר שאני כמובן מעוניין בו. אולם יחד עם הרצון הכן לעודד את המחנה הליברלי, חשוב לדעתי להבין את המניעים של הצד השני, שחלקם, מה לעשות, טובים. השמרנות המודרנית, אני מקווה שמיותר לומר, לא מורכבת מרשעים, אלא מאנשים שמודאגים באמת ממגמות שמערערות עולם שיקר להם. צריך להודות יום יום על מזלנו להיוולד בתקופה שבה המובן מאליו (לפחות במערב) הוא דמוקרטי והומניסטי, ועם זאת אסור להתעלם מכך שהמודרנה לא באה ללא מחיר. בדרך אל חברה של פרטים אוטונומים ושווים איבדנו כמה דברים. המאבק על שימור שרידיהם, ואולי אף החזרתם, ילווה אותנו הלאה.

49 תגובות

  1. תודה על ההתנגדות ל"שחור ולבן" שאתה נותן וההברה שחילוקי דעות עמוקים הם לגיטימיים גם בצד של "הנאורים".
    אני לא בטוח שאני מסכים עם המאמר המסוגר של: "שכן שמרנות דוגמטית מגוחכת אף יותר מפרוגרסיביות דוגמטית".

    אני רואה את התנועה ה"פגרוגרסיבית הדוגמתית" כמייצרת יותר אווירה מאשר תוכן קוהרנטי. הרבה מהם, למשל, מתנגדים ל"שיפוטיות" ולכן יגידו מצד אחד "אסור שתרבות אחד תשפוט תרבות אחרת" ומצד שני "אי אפשר לשפוט פרט על מעשה רע כי הוא בסך הכל תוצר של התרבות שלו". האווירה ה"אנטי שיפוטית" נשארת אבל הטענות שאמורים לתמוך באווירה הזו סותרים זה את זה. אם מעשה רע של פרט נובע מהתרבות שלו, אז משתמע ששופטים את התרבות, לא?

    פרוגרסיבים רבים נוטים להזדהות גם עם סוצאיליזם וגם עם אנרכיזם מבלי לתפוס כלל שאלה הפכים (כאשר הקפיטליזם נמצא באמצע). כך הם מקיימים במקביל שאיפה לאוטופיה של שלטון ריכוזי שהופך את העולם למושלם ושאיפה לאוטופיה שבו כל אחד עושה את מה שהוא רוצה – והעולם הופך למושלם. אבל זה לא משנה כי "האווירה" המקשרת לכאורה בין האוטופיות היא ששניהם "נגד תאגידים". בקיצור אני חושב שמאוד קשה להתחרות במגוחכות של פרוגרסיביות דוגמתית. אפשר להיות יותר רע, אם אתה באמת גזעני או מוכן לערוף ראשים של כופרים. אבל "יותר מגוחך" -קשה.

    אהבתי

    1. יש משהו בדבריך. לא הרחקתי בדמיון עד הפרודיות האלה על פרוגרסיביות, שאכן קיימות ומאוד מאוד מגוחכות. מה שהיה לי בראש הוא התפיסה שהשמרנות הדוגמטית פשוט הפסידה פעם אחד פעם אחר פעם במהלך מאות השנים האחרונות, ונאצלה לא רק להכיר בתבוסתה, אלא גם להודות שלא צדקה על מה שהגנה (למשל, עבדות). מהבחינה הזאת מאות השנים האחרונות היו אמורים לאותת לשמרן להיות בלתי-דוגמטי בהחלט, ולכן מי שבכל זאת דוגמטי, וכו'. אבל כאמור, גם אתה צודק.

      אהבתי

      1. אפשר להגיד שהשמרן הדוגמתי מכבד אינרציה של מסורת יתר על המידה ואילו הפרוגרסיבי הדוגמתי מתמיד באינרציה של האינטואיציה הספציפית שלו יתר על המידה? אני חושב שהאחד מתנגד לרוחות הזמן והשני מתנגד להכרה במציאות.
        אני בטוח, כפי שאתה אומר, ששמרן אופייני היום בארה"ב אכן יגנה את העבדות בצורה חדה וברורה. שזה שתנועה מודה שטענה זה דווקא עדות לחוסר בדוגמתיות. הפרוגרסיבי, כפי שאנחנו יודעים, יתקשה מאוד לגנות את הקומוניזם למרות העשרות הרבות של המיליונים שהוא הרג ומאות המיליונים ועמים שלמים שהוא שיעבד. חלקם עד עצם היום הזה.
        במובן הזה הפרוגרסיבי דוגמתי יותר מהשמרן.

        אהבתי

        1. למשפט הראשון שלך אני מסכים בגדול. ואכן, הקומוניזם והיחס אליו הם דוגמא טובה. רבים הפרוגרסיבים שיתקשו לגנות בפה מלא את הקומוניזם, וזאת, לדעתי, בדיוק מפני שהוא ביטא 'קידמה' ונאבק למען ערכים פרוגרסיבים כשוויון. לכן יש לחלקים גדולים מאוד בחברה המערבית בעיה לגנות אותו כפי שמגנים בהנאה רבה את הנאציזם.

          ועם זאת, זה לא שהעבדות היא הפשלה היחידה של השמרנות. מעמד האישה הוא עניין עצום, למשל. או הכפייה הדתית לסוגיה. או כמובן עצם ההתנגדות לדמוקרטיה. השמרנות הדוגמטית מפסידה שוב ושוב ושוב, ובעניינים יסודיים. אז זה נחמד מאוד שהיום מודים שאיסור הצבעה לאישה היה לא לעניין, אבל צריך לתפוס את הרצף הכולל של האיוולת שעליו אנחנו מדברים. ושוב, כל זאת בלי לגרוע מהחכמה שבשמרנות לא-דוגמטית.

          Liked by 1 person

          1. נניח שדני טוען: "אני מאמין שלא מתאים שאדם בגוף של גבר יתחרה בקבוצת ספורט של נשים גם הוא באמת ובתמים מזדהה כאישה כי מה שחשוב בספורט זו הפיזיות ולא הזהות עצמית".

            איך נדע אם דני הוא שמרן דוגמטי או שמרן לא-דוגמטי?

            אהבתי

            1. אם דני לוקח בחשבון את ההתפתחויות החברתיות במאות בשנים האחרונות ונימוקיו עמו – לא דוגמטי. אם הוא נתלה בישויות ערטילאיות, לרוב מהויות בלתי נראות מסוגים שונים, לרוב כאלה שספר קודש מסויים קובע את קיומן, ועל בסיס זה בונה את עמדתו – דוגמטי.

              אהבתי

              1. אוקיי. הבנתי.

                נניח שנועם טוען: "אם גבר מזדהה כאישה יש לו זכות שהחברה תקבל אותו כאישה כולל בתחום הספורט – אחרת יש כאן אפלייה".

                איך נדע אם נועם הוא פרוגרסיבי או פרוגרסיבי-דוגמטי?

                אהבתי

                  1. אז יוסי מפרט ואומר: "באיגרוף יש חלוקה לפי קטגוריית משקל. קש, זבוב, תרנגול… עד כבד. אם היתה תופעה נפשית בה אדם חש שהוא במשקל נמוך ממשקלו הפיזי ומצהיר שבכוונתו להתחרות על פי המשקל הסובייקטיבי שלו, גם התופעה הנפשית אכן קיימת, זה לא אמור לעבור. למה? כי הפרמטר המשמעותי כאן הוא פיזי ואובייקטיבי – המשקל. התחושה הנפשית, גם אם היא אותנית, אינה רלוונטית. אותו הטיעון נכון לעניין גבר המזדהה כאישה. הגוף השונה רלוונטי, לא התחושה הסובייקטיבית. מדובר בספורט וספורט הוא דבר פיזי".

                    התגובה של נועם: "אתה שמרן דוגמטי פרימטיבי ואם תבוא להרצות באוניברסיטה כדי להפיץ שנאה נזרוק זיקוקים על הבניין".

                    אהבתי

                    1. סליחה שאני שואל "שאלות מובילות" אבל אני חושב שהכיוון ברור. למרות שאני אני מסכים איתך על הרבה דברים, ושמח מאוד מאוד על הכתיבה העמוקה והייחודית שלך, אני חושב שאתה ממעיט בסכנה מהצד ה"פרוגרסיבי" הכולל אלמנט גדל והולך של התעלמות מהמציאות וביטול היכולת לשיח.

                      יש בית ספר אמריקאי שהסכים אדם עם גוף של גבר המזדהה כאשה ישחק בקבוצת הספורט. דיינו. הוא גם הסכים שאותו אדם יתקלח במלתחות הנשים. דיינו. בית הספר רק ביקש שהוא יעשה זאת מאחורי ווילון ואותו האדם התחשב בבנות במלתחה. בעצם לא. הוא תבע את בית הספר על האפלייה. כן. אפלייה. הבנות לא צריכות להיות עם ווילון והוא כן. הוא גם זכה מגוף ממשלתי של ארה"ב. לא זוכר אם זה היה משרד החינוך או "זכויות אזרח".

                      אתה טוען ש"האם נשים הם בני אדם?" היא שאלה שמחוץ לדיון הנאור. התפיסה שבתחום הספורט יש להתחשב בפיזי – הגוף, היא טרויאלית. זה המציאות. לא צריך כאן שום אל בספר קדוש בשביל זה. צריך ראש מתפקד. טענה אחרת, העומדת בסתירה למציאות לא יכולה להיות חלק מדיון נאור. אני חושש ששמאל-בלתי דוגמטי הוא זן בסכנת הכחדה. אישית, נדיר ביותר שפגשתי אחד כזה. בניסיון שלי ומכל מה שאני רואה סביב שמאל דוגמטי זו נורמה. שמאלנים שמעו למשל מה זה בכלל קפיטליזם רק משמאלנים אחרים כך שהם מוקפים למעשה רק בקריקטורות של היריבים האידאולוגיים שלהם. כך הם אפילו לא יודעים שהם לא יודעים להתמודד עם הדבר האמיתי – איש ימין קוהרנטי (שגם הם לצערי בהחלט לא מספיק נפוצים).

                      לכל הרוחות, נוח, ג'יבריש-ערכי הררי מקבל כבוד ממוזיאון ישראל. לאן הגענו?

                      אם כל הדיון היה סביב ישראל אז הייתי בכל זאת מבין יותר את החשש הגדול יותר מהימין מאשר השמאל. אבל ברמה הגלובלית פשוט אין תחרות. אולי לימין יש אל בלתי נראה "ערטילאי" מה הוא כבר עושה עכשיו? הוא לא מדכא נשים לאחרונה ולא ממציא טפסים חדשים שצריך לחתום עליהם לפני קיום יחסי מין כדי להימנע מתביעה. השמאל, לעומת זאת, מדרדר משבוע לשבוע את הממסד ואקדמי ונותן פרומו מזעזע למה שצפוי למדינה שתיפול תחת אותה אידאולוגיה משתקת רפלקציה ושיח נורמלי.

                      הנה מה שקרה לפרוספור שהעז להגיד שזה "לא בסדר לדרוש מלבנים לצאת מהאוניברסיטה באופן סימבולי ליום".
                      http://www.nationalreview.com/article/448232/defund-evergreen-state-college-student-mob-punishment

                      והנה איש שמאל לשעבר שמסביר יפה למה השמאל לתפיסתו הוא כבר לא ליברלי.

                      אם אתה מכיר איש שמאל קוהרנטי שיכול להגן על ההתקפה האחרונה על השפיות התרבותית שלנו של לתת לבעלי גוף גבר להתחרות כנשים, או לחלופין, איש שמאל שיכול לגנות את ההתקפה הזו – תגיד לי.

                      אהבתי

                    2. צבי, אני לא מתווכח כאמור שיש שמאל דוגמטי-אדיוטי. הוא מרוכז כיום בקמפוסים בארה"ב ואירופה, וכמובן גם גולש מחוץ להם פה ושם. לתת לגבר שמרגיש שהוא אישה להתחרות במקצה נשים זה באמת לא רציני לדעתי, ונובע מתוך העדפת הפנים על החוץ, אפשר לומר, כלומר הנפש/רגש על הגוף. זאת עמדה שהופכת לקריקטורה מדי פעם, אבל בבסיסה היא משהו שכולנו מבינים ועובדים על פיו (כוונה חשובה ממעשה, בחירה חשובה מביצוע וכו'). אז הקריקטורה לא נעימה וגורמת לבנות במלתחות לשים וילון, אבל אני חושב שאם תשווה את זה לאיסור על אותן נשים להחזיק רכוש או להצביע תוכל להכניס את העניין לפרופורציות הנכונות. ועוד: השמאל הדוגמטי היום מצטיין בגיחוך, אבל איפה הימים שהוא תמך בגולאג? ב"ה הבולשביזם עבר מהעולם, כמו גם תומכיו בשמאל הרדיקלי. התקדמנו, לא? השווה לימין או שמרנים דוגמטים שעדיין עסוקים ברציחות (נוער הגבעות, שליסל במצעד הגאווה), ושוב נכנסנו לפרופורציות חשובות. אז לא שאין בעיה, אבל לא צריך להיכנס להיסטריה. ואתה גם רואה שיש אנשי שמאל שמנסים להאבק בזה.

                      אהבתי

                    3. תומר, תודה על ההבהרות. נראה שיש רובד מהותי בו דעותנו חופפות. יש לנו ערכים משותפים ולכן נסכים כמעט בכל פעם אם היתה הפרה שלהם. אנחנו חופפים גם בתגובה שלנו להפרת הערכים האלה כאשר זו מתבצעת מצד מדהי ימין. מצד שני אנחנו חלוקים במשמעות ההפרה של ערכינו המשותפים כאשר זו מתבצעת משמאל. אתה רואה הפרות כאלה כאנקדוטה לא נעימה אך לא הרסנית בעוד שאני רואה סכנה. מה שאני "אמור" לעשות בשלב כזה בדיון זה לנסות לאסוף מסה קריטית של אנקדוטות של הפרת ערכים מצד השמאל כדי לגבות את ההכללה האלטרנטיבית שלי.

                      במקום זאת אתייחס לתשתית האידאולוגיה השמאלנית כפי שאני רואה אותה. התשתית הבסיסית של השמאל לתפיסתי היא חוסר הכרה בגבולות הרציונאליות. בלי הכרה בגבולות הרציונאליות אין הכרה בגבולות של היכולת האינטלקטואלית לרדוקציה. נשק המפורר ברגע את כדור הארץ לאטומים בודדים הוא נשק ייחשב כמובן לנשק יום הדין. רדוקציה הרי עושה בדיוק את אותו הדבר אינטלקטואלית. היא יכולה לפעול על כל דבר שיש לו שם. היא מפרקת אותו למרכביו הגשמיים או לספקולציה לגבי הסיבות שהולידו את קיומו. בכך מבטלת אותו כגורם הוליסטי עצמאי הנתפס כ"מקור סיבתי". כך, פעולת הרדוקציה על ה"רצון" מבטלת אותו כי עצם מהותו קשורה להיותו "מקור סיבתי".

                      בהקשר לשמאל האלמנט הנפשי המהותי שנפל קורבן לרדוקציה הוא מושג "אמונה". לשמאל יש גוון אתאיסטי חזק אני אני לא רואה בכך את מהותו. הבעיה אינה הכפירה באמונה באלוהים אלה הכפירה בעצם האמונה עצמה. האמונה מפורקת בניתוח תרבותי-היסטורי על המזבח של הרדוקציוניזם. ברור שיש אמת בניתוחים כאלה בדיוק כמו שניתוח ביולוגי נוירולוגי יכול להסביר אלמנטים הקשורים לרצון. לא אתייחס לפתרון שלי לנטרול נשק יום הדין הזה ובמקום זאת אתייחס לאופן שבו השמאל משתמש בו בצורה אסורה – צורה סלקטיבית.

                      השמאל לא השתמש בנשק יום הדין שלו על הרגש באותה צרה. נכון ,לעיתים הוא מבוטל בטיעונים ביולוגיים אבל מחוץ לאותו קונטקסט הוא לא רק מקובל אלא מקודש. תיאורי מציאות אף אם הם מדוייקים אסור שיהיו אם הם פוגעים ב"רגשות" של אחרים. במובן מסויים הרגש נשאר לצפות בהנאה בעיכול האמונה באש הרדוקציה. האמונה ששואפת ליותר קוהרטניות ועקביות וכך מגבילה את החופש שלו. כך ההפרדת הרשויות של "שכל, רגש ואמונה" קורסת. הסמכויות שהיו ל"אמונה" נעות ונדות בין שתי הרשויות שנותרו.

                      אינטלקטואלית אכן קשה לראות אי אפשר לראות מה לא בסדר ברדוקציוניזם. לכן, כאמור בתחילה, הקבלה של גבולות הרציונאליות היא מפתח. עדיין. מה שכן ניתן לתפוס אינטלקטואלית זה איך השימוש הלא מודע והסלקטיבי ברדוקציוניזם הוא אסון. זה נשק שגורם לכל דבר מושג שלא מוצא חן בעיני אדם מסויים או אידאולוגיה פשוט להעלם ועוד עם פסבדו-הצדקה לוגית. למשל: "אין דבר כזה אמונה. זה תוצר תרבותי". כך נוצרת תפיסה שבה הכל מושתת לכאורה על לוגיקה אך בבסיס הכל מושתת על שימוש סלקטיבי לא מודע בתפיסה מאיינת כל. נשק יום הדין הוא מסוכן לשימוש – במיוחד אם אתה לא בדיוק שם לב שאתה מחזיק בו, ושהוא טעון ושאין ניצרה. אתה גם לא שם לב מתי אתה לוחץ עד ההדק. אתה פשוט רואה פתאום מושג נעלם לך פתאום.

                      בכל מקרה השמאל ירה והמושג "אמונה" התאיין. השמאל נשאר רק עם שכל ורגש כאשר במושג "אמונה" נפסל. אבל האמונה עצמה בהחלט קיימת כי ברור שלשמאל יש אמונות. איכות סביבה. שיוויון וכו'. אבל כיוון שהמושג עצמו נפסל נגדעת האפשרות לרפלקציה וכך גם לשיח. לכן איש השמאל לא מסוגל לעולם להגיד: "צריך לתת שיוויון זכויות לנשים כי אני מאמין בשיוויון זכויות לנשים". זו התבססות מפורשת על אמונה ולכן היא מן הנמנע למי שחבר באידאולוגיה שהגישה את האמונה לשרפה הלוהטת של הרדוקציה. במקום זאת, יהיה ניסיון להתבסס על עיקרון כללי מספיק שיראה כאילו מקור הסמכות שלו הוא אינטלקטואלי. למשל: קידמה מול מסורת.

                      אז למה צריך שיוויון לנשים? כי זו קידמה נאורה בניגוד למסורת החשוכה. אבל אז אסון קרה ליכולת לבצע שיקול דעת מוסרי. אם מוסר הפך לשקול לשינוי אז כל שינוי הוא מוסרי וכל ניסיון לבלום שינוי הוא אנטי מוסרי, פרימיטיבי ודוגמטי – לפי הגדרה. משפחה גרעינית? זה מסורת. שינוי זה טוב – לכן צריך לחסל את המשפחה הגרעינית ומי שמתעקש על המבנה החברתי הפרימטיבי הזה הוא פרימיטיבי.

                      אז שוב, הדרך היחידה להצדיק שיוויון זכויות לנשים היא להגיד "אני מאמין בזכויות שוות לנשים". אבל בשביל זה חייבים את המושג "אמונה". אם לא רוצים את אלוהים, אז בסדר. רק צריך להאמין שאמונה קיימת גם בלי אלוהים. כלומר, אם רוצים גם אתאיזם וגם מערכת מוסרית מתקפדת חייבים אתאיזם אמוני.

                      חוסר הנוחות של השמאל עם אמונה יוצר גם חוסר נוחות עם הדיכוטומיה "טוב ורע". מצד שני אין לו שם בעיה והוא אף מושתת במידה רבה על הדיכוטומיה "מנצל ומנוצל". ברור שיש כאן כשל לוגי. אם טוב ורע הם בעיני המתבונן אז גם מנצל ומנוצל הם בעיני המתבונן.

                      כך "בעיני המתבונן" הוא עוד נשק יום הדין המצטרף לזה של ה"רדוקציה". לשניהם יש כוח הרסני בלתי מוגבל ובשניהם נעשה שימוש סלקטיבי – בלתי מודע – בידי השמאל. חוסר ההכרה בגבולות הרציונאליות מוליכה לקריסתה.

                      על הצד החיובי, השמאל כן מתאר סקיצה של ערכים נאורים כמו זכויות אדם, חופש ביטוי, שיח ואינטלקט. אבל המערכת הקונספטולית המחזיקה כל הכל יחד לא תמשיך עוד לעבוד לאורך זמן. האינטואציות הערכיות שהשמאל ירש מהליברליזם הקלאסי והדת שהיא הדיחה מתאדים עם הזמן ואנחנו כבר רואים את התוצאות בדוגמטיות, וחוסר יכולת להתייחס לטענות שכנגד או המציאות עצמה. כוונות טובות, במכונה האידאולוגית העיוורת הזו לא יועילו. לכוונות הטובות. בלי המושג "אמונה" אין הגה ואין בלמים למכונה והיא לא תוכל לעשות דבר אחר מאשר לדרוס הכל בשם השינוי וקדימה והשאלה תהיה רק אם היא תשמיד קודם את המציאות או קודם את עצמה.

                      כך לפחות אני רואה את פני הדברים.

                      אהבתי

  2. אף מילה אחת על האסלאם הקיצוני – כאילו אין לזה קשר לעליית ה"אנטי נאורות"….
    אופייני לנאורים

    אהבתי

    1. אכן, לא ציינתי שברק, הרדר, מיינקה, בארס, שפנגלר, סורל, קרלייל ועמיתיהם ניסחו את רעיונותיהם בתגובה ישירה לאסלאם הקיצוני, ושנינו יודעים למה.

      אהבתי

      1. הבעיה תומר אינה לדעתי בכך שלא, ציינת בביקורתך על שטרנהל את האיסלם הקיצוני, אלא, ששטרנהל כאירופוצרטריסט יעקוביני מתעלם מאנט-ימודרניות לא אירופיות כמו: איסלם קיצוני(ואהביה, מהדיה), הבוקסרים בסין ועוד. יתכן שכמו הרבה "נאורים" דוגמטים(יעקובינים) שטרנהל תופס את האנט-ימודרניות הלא האירופיות, כשחרור של הפרא ה"אציל" משליטה זרה לפי הרעיון הראקציוני של רוסו?

        אהבתי

        1. גם אירופוצנטריסט, וגם אוהד כוחות אנטי אירופאיים? זה לא הפכים?

          אולי תכתוב לשטרנהל ותשאל אותו למה התכוון.

          אהבתי

          1. אירופוצנטרי מתעניין רק באירופה ותרבותה. אירופוצנטרים כמו רוסו וממשיכיו היעקובינים בעד מהפכה כנגד המסורת התרבותית האירופית ולכן הם בעד ה"פראים האצילים" ה"מהפכנים".

            אהבתי

            1. באמת שאני לא יודע מה שטרנהל חושב על פראים אציליים, אבל באמת שאני מנחש שהוא דווקא לא מתלהב מהם ואינו רוסויאני מהבחינה הזאת.

              אהבתי

              1. הבעיה ששטרנהל כאירופוצרטרי לא מתיחס בספר ל"פראים אציליים" ולדעתי לא חושב עליהם מספיק.

                אהבתי

  3. איש אחד מנסה להתקבל לתנועת 'כך'. אומרים לו 'קח את הנשק הזה ותירה בבקשה בערבי הזה, ובחתול שלידו'. האיש שואל 'למה בחתול?', אומרים לו 'התקבלת'. הקיצר, ברגעים אלה 'התקבלת' למחנה ה'אנטי-נאורות'.

    אהבתי

  4. הכשל היסודי של מרבית בני הנאורות הוא שרוב הניסיונות שלהם לתקן או לכונן משטר נאור למיניו (דמוקרטי-סוציאליסטי-ליברלי וכד') התמקדו בהגשמתו במסגרת 'מדינה אחת' וזאת בעולם שבו הכלכלה הופכת יותר ויותר גלובלית, כמו המערכת האקולוגית. בניגוד לכך, רעיון הפדרליזם העולמי המשתקף בדברי נהרו, גנדי, איינשטיין, אסימוב ורבים אחרים מתמודד עם ההיבט הגלובלי של הקיום האנושי הן ברמה החומרית והן ברמה התרבותית.
    אידאולוגיות ודתות רבות (ולא בהכרח הטובות שבהן) שואפות לתחולה גלובלית ואוניברסלית. הנאורות, למרות שרבים מבניה אינם בטוחים בכך, גם היא חלק מהן, ו'נקודת הקצה' שלה היא פדרציה עולמית.
    היו תקופות שיותר אנשים נאורים היו נכונים לקבל את הרעיון הזה ולהשלים עם האתגרים והויתורים העולים ממנו. המלחמה הקרה גדעה במידה רבה את העיסוק בו, אך כיום ניכרת תחילתה של תחייתו.
    http://www.oneworld.network/quotes

    אהבתי

    1. אתה רואה האו"ם כצעד קדימה או אחורה במימוש החזון?

      לגבי גנדי שהוא הציטוט הראשון, החזון שלו של "הודו אחת" לא הסתיים טוב כי המיעוט המוסלמי לא התלהב מהרעיון של חיים תחת שלטון הינדי, במיוחד לא השילטון הסוציאליסטי הריכוזי שאף אליו.

      אהבתי

      1. אני רואה את האו"ם כעלה תאנה הבנוי בעיקר לתת לנו הרגשה שאנחנו הולכים 'עם' משהו דמוי פדרציה עולמית למרות שאנחנו 'בלי'. אני מציע, צבי, שתקרא את הציטוטים קצת יותר לעומק, הם מאתגרי מחשבה. ודוק – החזון של גנדי ונהרו לא היה 'הודו אחת' אלא הודו פדרלית במסגרת עולם פדרלי אחד. הבריטים והמערב, כמוך, העדיפו לשמוע רק את החלק הראשון, ולהתעלם בנימוס מהחלק השני. אני מאמין שאם הם (כקבוצה) לא היו מתעלמים, המיעוט המוסלמי לא היה מתנגד מהסיבה הפשוטה שבניגוד ל'הודו אחת' שבה יש רוב הינדי ומיעוט מוסלמי אירידנטי, בעולם פדרלי הן ההינדים והן המוסלמים יהיו מיעוט שווה בין מיעוטים. בעולם פדרלי לא יהיו קבוצת רוב אתנית או דתית (הסינים יהיו מיעוט גדול, אבל עדיין מיעוט). בעולם פדרלי ייתכן איזון נכון יותר בין ביזוריות לריכוזיות.

        אהבתי

        1. אני לא רואה את האו"ם כעלה תאנה. אני רואה אותו כמוסד לקוי מיסודו ובלתי מוסרי המתוחזק על ידי האידאה של מה שהוא "אמור להיות". אף מדינה מעולם לא הודחה מהאו"ם. אם הייתה היום גרמניה הנאצית, היא גם היתה חברה באו"ם. רוב מדינות העולם אינן מכבדות זכויות אדם. למה לצפות שאם נשים אותם יחד סביב שולחן אחד נקבל שלם הנאור מסכום חלקיו? אפס סיבות. המוסד כל כך לקוי עד שקשה לעשות עליו פרודיה. "סודן במועצת זכויות האדם" או "איראן בוודעה לזכויות נשים" או "וועדה מיוחדת נגד טרור שלא מצליחה להגדיר מה זה טרור" אמורים להיות פרודיה. באו"ם הם הינם מציאות ממשית.

          האידאליזצה של האו"ם היום באקדמיה היא אחת האינדקיציות החזקות ביותר היום לחוסר עמוד שדרה מוסרי ו/או חוסר בהתבוננות במציאות של האידאולוגיה השלטת במוסד זה – השמאל.

          אשמח אם תתאר לי את הדרך מהאו"ם הקלוקל היום לארגון עם חוט שדרה מוסרי ומשם למוקד של פרדציה עולמית. אבל קודם תאר לי מה צריך לקרות כדי שהאקדמיה תחדל לעשות אידאליזציה לארגון הקלוקל ובאופן כללי יותר תתבונן במציאות ותאמץ שפה מוסרית ברורה.

          אהבתי

          1. אני חותם על כל מילת ביקורת שלך נגד האו"ם. ארגון השייך לממשלות ולא לבני האדם שאותם הן מתיימרות לייצג, ארגון שהכשלים הדמוקרטייים בו עומדים בסתירה חמורה לעקרונות הנאורות. ההצדקה היחידה של האו"ם הייתה יכולה להיות כשלב ביניים לפדרלציה עולמית, אך לאחר 70 שנה של תקיעות בשלב הביניים הזה – ללא שום רפורמה מבנית – אני סבור שהארגון הזה מסב יותר נזק להגשמת האידיאלים של הנאורות מאשר תועלת.
            אם תקרא את ציטוט החלטת הקונגרס האמריקאי משנת 1949 (שנחתמה ע"י שני נשיאים לעתיד) תראה שדווקא הייתה תקופת עדנה של נכונות במערב לחזק את האו"ם כדי שיהפוך לפדרציה עולמית, אך הנכונות הזאת כבתה עם פרוץ המלחמה הקרה והמקארתיזם. את האו"ם ניתן להפוך לפדרציה עם חוט שדרה מוסרי או באמצעות תיקונו או באמצעות החלפתו, אך שני הדברים הם בלתי אפשריים מבלי שיצירת פדרציה כזאת תעמוד לנגד עינינו כמטרה ברורה ומפורשת שאליה כל נאורי העולם שואפים. השמאל שמדבר על נאורות אך נמנע מלהצביע על הפדרציה העולמית כעל יעדו הסופי – עושה שקר בנפשו.

            אהבתי

            1. שמח שאתה מסכים עם הביקורת על האו"ם.

              אנחנו חולקים בכך שאתה נוטה להאשים את המערב בכשלים. "פרוץ המקארתיזם". מבלי לגרוע ממה שהיה פסול במקארתיזם אני מאמין שהכשל המהותי יותר הוא פערים אידאולוגיים בהם בין המערב ותפיסות טוטאליטריות ששיעבדו ורצחו מיליונים.

              שוב, קח חזון הרבה יותר פשוט – הגדרה מוסכמת של "טירור" בין כל מדינות העולם. מתי זה יקרה?

              אהבתי

              1. אכן, המקארתיזם לא פעל בחלל ריק, אלא במסגרת חשש אמיתי מהאיום הנוראי והעוצמה הטוטאליטרית שסטאלין ריכז בידו. סטאלין, מאבות הגישה של 'סוציאליזם במדינה אחת', התייחס בחשדנות רבה כלפי רעיון הפדרליזם העולמי וראה בו מזימה קפיטליסטית. כשארה"ב הציעה למסור את השליטה בנשק האטומי לידי האו"ם (!) – סטאלין סירב ודחף למרוץ חימוש גריעיני מטורף עם ארה"ב.
                ובבקשה – אל תצפה ממני להגן על חוסר התפקוד של המערכת הבינלאומית, אפילו לא בדבר פשוט לכאורה כמו הגדרה של טרור.

                אהבתי

                  1. אני מקווה שתסכים איתי שהקווים המפרידים בין מדינות אינם חופפים לקווים המפרידים בין תרבויות. אני וגם אתה חולקים ערכים משותפים עם מאות מליוני בני אדם החיים מחוץ לגבולות המדינה בה אנחנו אזרחים, ומנגד יש לנו ערכים הסותרים את אלו של רבים מהאנשים שעמם אנו חולקים את אותה המדינה, ואותו הדבר נכון לגבי רוב בני האדם ברוב המדינות, אם לא כולם וכולן. הדמוקרטיה לא נועדה עבור אנשים שמסכימים זה עם זה וחולקים זהות של ערכים, אלא היא מגדירה את האופן שבו מותר להם לנהל את הויכוח – אופן שמשאיר את האלימות בידי המדינה ומצד שני מטיל מגבלות חמורות על יכולתה של המדינה להפעיל את האלימות הזאת. אני לא מכיר סידור טוב יותר לבני האדם והקבוצות שלהם. אני מנחש שאתה דוגל, כמוני, במדינה כמה שיותר קטנה וכמה שפחות מתערבת, אבל כמוני לא הייתה רוצה לחיות בחברה שבה אין מדינה כלל וכל דאלים גבר. אנחנו לא אנרכיסטים.
                    רבות מהרעות החולות של העולם, שיש להן שפע של סימפטומים מקומיים, נובעים מהאנרכיה השוררת ברמה העולמית, שבה אין אפילו מדינה 'קטנה'.

                    אהבתי

                    1. אני אכן דוגל במדינה קטנה ולא באנרכיה.

                      אני חושב שמה שמאפשר שיח לא אלים בין תפיסות שונות באותה מדינה זה לא המשטרה אלא תרבות של שיח. משטרה, לדעתי, עוסקת בעיקר במלחמה בפשיעה.

                      איך זה קשור למודל של פדרציה עולמית?

                      הבעיה בעולם לדעתי זה לא "אנרכיה". הבעיה היא קיום תרבויות עם ערכים רעים. זה לא שצריך סדר. זה שצריך להתמודד עם רוע.

                      ושוב, אם אתה לא אופטימי אפילו בהסכמה על הגדרה של טרור איך אתה אופטימי לגבי סדר עולמי חדש של פדרציה?

                      אהבתי

                    2. עכשיו הבנתי קצת יותר את מה שאמרת. בלבל אותי הביטוי "מדינה קטנה".
                      אז עכשיו יש "מדינה קטנה" שמקטינה את האנרכיה. קוראים לה "ארה"ב".
                      יש לה את הכוח הצבאי הכי גדול ויש לה את הערכים שהכי קרובים לשלך ושלי.
                      בלי ארה"ב הגבולות בין המדינות היו הרבה פחות יציבים. לא בטוח שהייתה טאיוון למשל או דרום קוריאה.

                      אם רוסיה, סין איראן היו לפתע מקבלים את הערכים הליברליים הייתי שמח שיהיו פעילים ב"ניהול".
                      אני רוצה שהכוח הכי חזק בעולם יהיה הכוח הכי מוסרי בעולם. לכן אני רוצה שארה"ב תהיה כמה שיותר חזקה, או עוד יותר טוב – שמדינות נוספות יגיעו לפחות אותה רמת ערכיות. אני לא עושה אידאליזציה של ארה"ב. בסוף יש בני אדם ויש אינטרסים. אני רק מציין את העובדה שאם מסתכלים על הנוף הגלובלי, אין לארה"ב כרגע יורש ראוי באופק.

                      אהבתי

                    3. צבי, ככל שמדובר ביחסי הפנים של ארצות הברית, המודל הפדרלי האמריקאי הוא באמת מוצלח כביטוי לערכים שאתה ואני שותפים להם. אבל עם כל הרצון הטוב ארצות הברית – ואף מדינה אחרת במבנה הפוליטי המפוצל של האנושות היום – פשוט לא בנויה לפעול כמו שצריך למען הערכים הללו ברמה העולמית.
                      בעוד שברמה הפנימית קיים שלטון חוק דמוקרטי – במובן שגם בעלי הכח הגדולים ביותר כפופים הן לחוק והן לרצון העם ואינם יכולים להוריש את תפקידיהם לילדיהם, ביחסי החוץ שלה ארה"ב מקיימת קשרים חמים והדוקים עם אוליגרכיות רבות שמדכאות את העמים שאותן הן מתיימרות לייצג. עבור אזרחי אותן מדינות, הדוגמא היפה של ארה"ב בוודאי מעוררת את הרצון להידמות לה, אבל באותה עת דורך עליהם מגף שמונע מהם את חופש הפעולה הדרוש כדי להידמות לארה"ב, ואותה ארה"ב היא שותפה קרובה במימונו ובחימושו.
                      ההתנהלות הזאת לא נובעת מהערכים הפנימיים של ארה"ב, אלא מהמבנה של המערכת הבינלאומית הקיימת שבה אין אף גורם שכפוף לרצונם של אזרחי העולם ככאלה. השלטון בארה"ב נבחר ע"י 5% מאוכלוסיית העולם ואחראי לייצג את האינטרס שלהם ולא את האינרטרסים הרחבים של האנושות. כליברל וכדמוקרט, אתה צריך להודות שהמבנה הזה הוא מאוד בעייתי.

                      אהבתי

                    4. לגבי הביקורת שלך על ארה"ב, הטענה שלי היא לא שזו מדינה מושלמת. הטענה שלי היא שאין כרגע אף מדינה מושלמת יותר. אני בהחלט בעד ביקורת על ארה"ב והמשך זיכוך דרכיה כל עוד היא לא משכיחה את עובדת החיים הפשוטה הזו. השמאל נוטה לפספס את הנקודה הזו באופן עיקבי כי שנאת הקפיטזלים מעוורת אותו לרוע אמיתי.

                      בנוגע לדמוקטריה. התפיסה שלי היא, כליברל, שאם רק 5% מאוכלוסיית העולם מאמינים בערכים ליברליים כמו חופש דיבור אני רוצה שיהיה להם כמה שיותר כוח בניהול העולם והפעלת לחץ על מדינות אחרות שיאמצו ערכים אלה. לחלופין, אם 51% מהעולם יאמינו בערך של כפיית חוק השריעה, למשל, אני לא מאמין שצריך, בשם הדמוקרטיה, להגיד "טוב, זה שלטון הרוב". שלטון הרוב במצרים היום משמעותו הרס חיי הנוצרים הקופטיים במדינה.

                      כלומר, ערכים כמו זכויות אדם וחופש קודמים לדמוקטריה. זה נכון גם בתוך מדינה ועוד יותר בנוגע ליחסיים בינלאומיים. אם התפיסה שלך שנה, הבנו במה אנו חלוקים.

                      אהבתי

  5. ומה המלומד אומר על החברה בצפון קוריאה? ועל הרעב בוונצואלה? הרי האומללים פסעו בדרך הנאורות כל הדרך אל הגיהינום. אבל מה הם חיי מיליונים לעומת אידיאל תיאורטי מלומד.
    חכמים כמו שטרנהל הם סכנה אמיתית ומוחשית לחברה. ראה הדוגמאות לעיל.

    אהבתי

    1. על פי המאמר כאן נראה לי שהדיון של חברה מבוזרת או ריכוזית נמצא עדיין בתוך תחומי הנאורות. כלומר, זה לא שנאורות שקול לסוציאליזם.

      נראה לי גם שאדם סמית' נחשב חלק מהנאורות הסקוטית.

      אהבתי

  6. מאמר מרתק שלבטח מעצב את תומר פרסיקו עצמו בצמרת האינטלקטואלים בארצנו. לא כך לגבי זאב שטרנהל, שהוא איש דוגמתי, לפות בסבך שנאות של הלאום שלו עצמו הלאום היהודי ולא מוגזם יהיה לטעון שהוא לוקה באוטו אנטישמיות. גם הניסיון למקם את המחנה שלו עצמו בצד הנאורים הוא פתטי, כי איך תיתכן נאורות אשר תוכנה מלא כרימון בשנאת אחיך נאמני הלאום היהודי. הניסיון לצייר את הלאומיות בצד של שונאי הקידמה ולוחמיה גם הוא מסוכן ושגוי. למשל בישראל ללוא הלאומיות הבריאה, אנחנו מאבדים את תוכן הקיום שלנו כמדינה נאורה בתוך אוקינוס של ברבריזם ואנטי נאורות אמתית לא מדומיינת כמו זו של שטרנהל. ייתכן ששטרנהל אכן מומחה לפאשיזם, אך משום מה הוא עיוור לעצם העובדה שהשנאות הקיצוניות שלו וההתעלמות הנפתלת מהפאשיזם האיסלאמי לפיתחו של העולם, הופך אותו עצמו לפרוטו פאשיסט לא קטין.

    אהבתי

    1. הבעיה ששטרנהל לא יחיד בעמנו ברצונו באוטואסימילציה ב"נאורות" האירופית נוסח רוסו והפיכת ישראל למדינת חופים צלבנית של ה"נאורות" האירופית על כל הסכנות הכרוכות בכך.

      אהבתי

    2. אכן, מגוכח ומפליא שלמרות הידע הרב של שטרנהל אין הוא רואה את אשר ממש מול חוטמו. ואולי, אולי אולי, אין הידע אלא כסות לאגנדה? אחרת באמת איני יכול להסביר ליקוי זה.

      אהבתי

  7. שלום תומר
    אחד הדברים הלא מובנים בעיני האדרת התבונה. פרופ' שמואל הוגו ברגמן בספרו "הוגי הדור" עומד על העובדה שההגות שלאחר מלחמת העולם הראשונה עמדה בסימן התמוטטות התבונה וקריסת הפילוסופיה הגרמנית כאשר תודעת המוות מחלחלת מכל עבר. בובר רוזנצוויג וכן היידגר לא פעם דיברו על ההתמודדות על חווית המוות. לבוא ולדבר על "התבונה" כאילו כלום לא קרה ובפרט אחרי מלחמת העולם השנייה שההומניזם קיבל מכה קשה זה קצת תמוה.

    אהבתי

  8. תומר,
    במבוא לספר מתייחס שטרנהול בדיוק לנקודות שהעלת, ובפירוט לרוסו ולמורכבו שתהיה איתו בתוך משוואה כה דיכוטומית. על אף זה הוא טוען שיש לוז משותף לכל הנאורים שכן מגדר אותם יחדיו.

    כך

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s