עלייתו ונפילתו של גוש אמונים, או כשלון הניסיון היהודי האחרון להתנגד לתהליך החילון

"יש דבר עיקרי, כללי: המדינה. היא כולה קודש ואין בה שום פגם. היא גילוי שמימי עילאי של 'המחזיר שכינתו לציון'." – הרב צבי יהודה קוק

הקודש לדת כדם לגוף האדם. הוא המניע את האורגניזם הדתי. הוא משאת הנפש והוא יראת הלב. לא בכדי, כאשר הפכה הדת באופן רשמי לתחום מחקר אקדמי, בסוף המאה התשע-עשרה, ביקשו אבות השדה, חוקרים דגולים כאמיל דוקרהיים ורודולף אוטו, להגדיר מהו ה"קדוש". האם הוא המוגבל, האסור, או שמא המרגש והמעורר? האם הוא הבלתי נגיש, המרוחק, או דווקא הפנימי והאינטימי ביותר? ואולי אלו ואלו דברי קודש קודשים? בא הרב צבי יהודה קוק והעמידן על אחת: הקדוש הוא הפוליטי. המדינה – היא היא קדושה. ומכיוון שקדושה, מושלמת. ומכיוון שקדושה ומושלמת, הרי היא המרכבה האלוהית אליה רתומים פרשיי הגאולה.

הרב צבי יהודהלהתייחס לרעיונות אלה בביטול או בפחד פירושו להחמיץ את עומקם. המהלך שביצע הרב צבי יהודה קוק, אשר בעצמו תיפקד כפרשן הגותו של אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, היה לא רק נועז, אלא מבריק באופיו המהפכני. תפיסתה של מדינת ישראל, דהיינו הגוף הפוליטי, הבירוקרטי, המשפטי, החילוני, כישות שהיא "כולה קודש" היוותה קריאת תיגר אדירה לא רק על כוונותיהם ורצונותיהם של מקימי המדינה, אף לא רק על תפיסתם העצמית של אזרחיה. מדובר היה בהתקפה ישירה על עצם חילונו של העם היהודי. בהתאם לכך תיפקד גוש אמונים, הזרוע הביצועית של הרעיונות הללו, כחנית שאיתה הסתער הרב צבי יהודה על החילוניות גופא. כישלונו והתפרקותו של גוש אמונים משמיעים אפוא את תו התבוסה של הניסיון היהודי האחרון להתגבר על תהליך החילון.

תבוסה עקרונית זו לא הגיעה ללא הישגים אדירים בצידה. גוש אמונים, מהתנועות המשיחיות הגדולות והחשובות בהיסטוריה היהודית, הצליח בשנות קיומו לשנות לחלוטין, אולי לעוד שנים רבות, את חייהם של כל בני האדם החיים בין נהר הירדן לים התיכון. התנועה הפיחה חיים חדשים במגזר הציוני-דתי, שעד שקמה היה לא יותר מספיח שומר מצוות של הציונות המפא"יניקית. היא העמידה חזון מרתק ששילב הבטחה אלוהית וריבונות אדם, ואשר הניסיון להוציאו אל הפועל הביא לתמורות פוליטיות, גיאוגרפיות ודמוגרפיות מפליגות. עדות לחשיבותה ניתן למצוא גם ברִיק הרעיוני-חברתי המצמית שהביאה קריסתה.

אין ככהונתו של נפתלי בנט כיו"ר המפלגה הדתית-לאומית כדי לסמן את מותו של החזון הקוקיסטי, הכוח האידיאולוגי המניע מאחורי גוש אמונים. הקוקיזם (אם להשתמש בכינוי שטבע חוקר התנועה גדעון ארן) התיימר לספק מסגרת נראטיבית כוללת המפרשת מחדש את המציאות ומסבירה כיצד בדיוק אותם יסודות הנמצאים לכאורה בניגוד גמור ללשון ההלכה, הם דווקא אלה הנושאים את בשורת גאולתה ומגשימים את חזונה הנשגב ביותר. עבור הראי"ה קוק (1865-1935), בניגוד גמור לרבנים חרדים אחרים, הציונות החילונית נשאה בתרמילה הלאומי את שופרו של המשיח. הציונים אמנם מחללי שבת ובועלי נידות, אולם על פי הדיאלקטיקה ההיסטורית שראה הרב קוק בעיני רוחו, אחרי ההיחלצות מן הגולה והקמת המדינה היהודית ישובו "בני החוצפנים" אל המסורת וידבקו מחדש בברית המקראית בין האלוהים לעם ישראל. או אז תושלם החריגה החתרנית תחת עיקרי המסורת בסינתזה שתגשים במלואה את חזון הגאולה, וזאת על ידי כינון מדינה שאינה אלא ביטוי שלם לאידיאל המשיחי היהודי. במילים פשוטות, בעוד אלה סבורים שהם מקימים מדינת לאום חילונית, עורמת התבונה האלוהית מכוונת אותם להגשים את נבואות אחרית הימים.

תהליך החילון והולדת הדת והמדינה

חשוב להבין: הרב קוק פירש מחדש לא רק את החילונים, אלא גם את החילוניות. כדי רדת לעומקה המהפכני של תפיסתו התיאולוגית עלינו לקחת בחשבון את התפתחותו של תהליך החילון ואת ההיגיון הפנימי שהוא מכונן. בשונה מההנחה הפופולרית, עיקר תהליך החילון אינו אבדן האמונה ונטישת הריטואל הדתי, למרות שאלה כמובן סממנים משמעותיים. בבסיסו החילון אינו אלא חלוקתו מחדש של המרחב הציבורי, והדיפרנציאציה בין ממדים שונים של הפעילות האנושית. בעוד שעד לעידן המודרני המערך הדתי חבק תחתיו ממדים נרחבים בחיי האדם (חינוך, אמנות, מדיניות, ידע, מוסר וכו'), הרי שבמאות השנים האחרונות, ותחילה באירופה, תחומים אלו הופקעו ממנו והופקדו בידי מערכות מיוחדות המתמחות, כל אחת בדרכה, בתפעולם (המדינה, המחקר המדעי, המצפון האנושי וכו'). לא זו בלבד, אלא שהדת עצמה הצטמצמה והפכה לתחום מוגדר ומגודר בחיינו. אנחנו יכולים להיות בני לאום מסוים, חלק ממעמד או קבוצה חברתית ספציפיים, לעסוק במקצוע כזה או אחר, להיות חובבי ג'וגינג או שחמט – ודתיים. או לא דתיים. מאבן הפינה של זהותנו, מבסיס תפיסת העולם והעצמי שלנו, שבלעדיו אנחנו אבודים ושעליו נהיה מוכנים למסור את נפשנו, הפכה הדת לקטגוריה אחת, ל"עניין" אחד מני רבים שיש בחיינו, שניתן לצרפו כנדבך נוסף במרקם זהותנו – ואפשר שלא. זו משמעותו העמוקה של החילון.

ההבחנה בין תחום שהוא "דתי" לבין תחום שהוא חסר משמעות דתית אינה מובנת מאליה. למעשה, היא כלל לא קיימת בעולמן של חלק ניכר מהמסורות הדתיות. היהדות והאסלאם, לדוגמא, אינן מבחינות בין מרחב שהוא במובהק תחת שליטת הדת, על מוסדותיה ועקרונותיה, ובינו לבין אחרים שאינם קשורים לדת. שתי מסורות אלה היו היסטורית מסגרות חברתיות כוללות-כל שביקשו לכנס תחתיהן את כל מימדי החיים, מצורת המשטר, דרך המעמדות החברתיים, עבור בחקלאות, ועד לארוחת הבוקר. ההבחנה בין התחומים נמצאת בצורה מובהקת בנצרות. כבר בדברי ישו, שמלמד את חסידיו "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים", מוצגת הפרדה ברורה בין התחום הדתי לתחום הפוליטי, שנחשב לחילוני. הפרדה זו ליוותה את העולם המערבי בהתפתחותו, כאשר המתח בין הרשות הדתית (האפיפיור) והחילונית (הקיסרים השונים של אירופה) היווה לא פעם מוקד פורה של מאבק.

תהליך החילון נבנה על גבי ההבחנה הזו. החל מהמאה השבע-עשרה, בד בבד עם התבססות הנצרות הפרוטסטנטית, מתעצם מהלך שבמסגרתו התחום הדתי הולך ומצטמצם, מתוך מטרה להגביל אותו לתוככי נפשו של הפרט. המרחב הציבורי מוגדר כ"חילוני" כולו, דהיינו ריק מדת. ועוד: תפיסתה של הדת כעניינו האישי של הפרט מתפתחת במקביל לתפיסתה של הפרהסיה כעניינו הפומבי של הציבור. ככל שהדת ממודרת לפנימיות נפשו של האינדיבידואל הופך האינדיבידואל לחלק מקולקטיב שאינו דתי, אלא לאומי. כך נולד האזרח: הפרט האוטונומי שהוא קודם כל אדם, שמכריע את אמונותיו הדתיות לעצמו ואת צורת השלטון יחד עם האזרחים האחרים. מדינת הלאום, ובהמשך המדינה הדמוקרטית, צומחות כחלק מתהליך החילון, ומוגדרות מתוך הקבלה והשלמה להגדרה המודרנית של הדת. מתהווה המציאות המוכרת לנו על פיה אל לה למדינה להתערב באמונתו של הפרט, ואל לו לפרט לנסות לכפות את המסורת הדתית שלו על אחרים.

חנן פורת נישא על כפיים אחרי הפשרה עם הממשלה בסבסטיה, 1975

עבור היהדות היווה החילון אתגר אפוא לא רק מפני שהוא הביא לנטישה המונית של יהודים את קיום המצוות, אלא משום שהוא ערער מהיסוד את תבניתה של הזהות היהודית. אם עד למאה ה-18 תפסו היהודים את עצמם, ונתפסו על ידי אחרים, כקהילה אתנית-דתית נבדלת (למשל, כמו הדרוזים כיום), הרי שהאמנציפציה, כלומר הפיכתם של יהודים לאזרחים, חייבה אותם להגדיר מחדש את יהדותם. כפי שמתארת ליאורה בטניצקי בספרה How Judaism Became a Religion, היהודים, שרובם המוחלט חי לפני מלחמת העולם השנייה באירופה, הגיבו להתפתחויות הללו בצורות שונות והופכיות. בעוד האורתודוקסיה המודרנית, היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית הגדירו את היהדות כדת, הציונות תפסה אותה כלאום. הראשונים החזיקו שהיהדות היא מערכת טקסית ואמונית המוגבלת לתחום הפרט, ועשו מאמץ להראות שאין שום סתירה בהיותו של אדם, למשל, "גרמני בן דת משה", דהיינו גרמני בלאומיותו ויהודי בדתו. האחרונים דחו את המימד הדתי-אמוני שביהדות כסרח אנכרוניסטי שיש לזנחו, וראו ביהדות קודם כל לאום. כלאום על היהודים להקים מדינה משלהם, ובאופן מובן המדינה שהתנועה הציונית ביקשה להקים היתה חילונית ודמוקרטית. במדינה כזו יהודים, אם יתעקשו, יהיו יכולים להיות "דתיים", אם כי את העיסוק בעניין הארכאי הזה הם יגבילו לביתם ולקהילתם. המרחב הציבורי יתבסס על הצביון הלאומי, דהיינו: יהיה חילוני.

חתירה תחת יסודות החילוניות

חזרה לציונות הדתית. תחילתה של זו, כידוע, עם תנועת 'המזרחי' של הרב יצחק ריינס (1839-1915), אולם השקפתה של תנועה זו אינה מאתגרת את החלוקה המודרנית של היהדות לדת ולאום. ריינס הצטרף לציונות ההרצלינית במטרה לספק ליהודים מקלט בטוח בארץ ישראל. מבחינת יחסו לחילון אין הבדל עקרוני בין 'המזרחי' לבין האורתודוקסיה המודרנית בגרמניה, צרפת או ארה"ב. ניתן לומר שריינס פשוט חלם על ישראלים בני דת משה.

תורתו של הראי"ה קוק כבר מציגה תפיסה שונה באופן מהותי, שכן הראי"ה כיוון במפורש להתגבר על הפער בין דת ללאום על ידי איחויים יחד בקידושין משיחיים. הרב קוק ראה בעיני רוחו "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית" המתקיימת כהאצלה אלוהית המוציאה לפועל את הרצון השמימי על פני האדמה. במדינה שכזו אין מקום לחילונים, שכן הקשר בין עליונים לתחתונים הוא בסיס קיומה, הוא מקור חיותה ופריחתה, ולא פחות מכך, הוא המצע הפוליטי שלה. תוך ניסיונות (כושלים) להקים את 'דגל ירושלים', תנועה פוליטית דתית, כתב הרב קוק כי "בהופעה עליונה של קדושה חופשית מזהרת נוכל להאיר את כל הנתיבות המשטריות". הפוליטיקה תיזון מהקדושה, הקדושה תהפוך פוליטית.

חנן פורת והרב משה לוינגר נישאים על כפיים אחרי הפשרה עם הממשלה בסבסטיה, 1975

כוונתו של הראי"ה היתה ביטול כל זכר לתחום של חולין. הוא זיהה היטב את מהלך הדיפרנציאציה של תהליך החילון, וביקר קשות את היהדות האורתודוקסית בזמנו, שעסקה בלשונו ב"אידאה דתית", כלומר שראתה את היהדות כדת. עבור הרב קוק היתה היהדות "אידאה אלוהית" המכילה את כל היקום באופן טוטלי ורואה בעם היהודי אורגניזם אחיד הפועל כביטוי לרצון העליון. חלוקת היהדות לדת מחד וללאום מאידך היתה בדיוק הדבר ששלל מכל וכל: "טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל […] ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות". היהדות היא "חטיבה אחת בלתי מחולקה", והמדינה שתקום לה היא כולה הקדש לאלוהים. מלוא כל הארץ כבודו.

הרב קוק לא זכה לראות את מדינת ישראל בריבונותה, ואילו היה רואה קשה לדעת מה היה חושב עליה. בעשורים הראשונים לקיומה היתה ישראל לאומית במפגיע וחילונית למשעי. מנהיגיה לא ראו עצמם ככלי הקיבול של ההאצלה האלוהית ולא השתיתו את משטרה על "קדושה מזהרת". עדכון תורתו של הראי"ה והתאמתה למציאות הישראלית נערכו על ידי בנו, הרב צבי יהודה, ותלמידיו. אלה ינהיגו אחרי כיבוש יהודה ושומרון את גוש אמונים ויישמו בזרוע נטויה את שלמדו תחת ידו של הרצי"ה.

תורת הרצי"ה והופעתו של גוש אמונים

לבו הפועם של הקוקיזם הוא בקשת איחודן של שתי ישויות קדושות: ארץ ישראל ומדינת ישראל. קדושת הארץ נגזרת מהמקרא ומהמסורת. קדושת המדינה נלמדת מקביעתו של הרב קוק שהתארגנותם הנוכחית של יהודים בישראל מבשרת את בוא הגאולה. המשיחיות, כרגיל, משמשת כמתמיר אלכימי שהופך כל ברזל יומיומי לזהב גאולי. מדינת ישראל שולטת בפועל בארץ ישראל, ומטביעה עליה את רצון היהודים. רצון העם – עיקרון קוקיסטי חשוב – הוא ביטוי לרצון האל. לריבונות, כביטויו הפוליטי של רצון העם על הארץ, יש אפוא עבור הקוקיזם חשיבות מיוחדת. "אין הגאולה אלא ריבונות: ממשלה של העם במלוא רוחב ארצו", קבע הרצי"ה. ארץ ישראל, תחת עם ישראל, על פי רצון ישראל, שמקדם (גם בלא מודעותו) את תורת ישראל.

והנה, ריבונות ישראלית על "מלוא רוחב" הארץ התגשמה אחרי מלחמת ששת הימים. רק אז קדושת המדינה וקדושת הארץ התחברו באופן מושלם. כפי שקבע נתן אלטרמן, "ניצחון זה […] מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל". עבור תלמידי הרצי"ה ההתפשטות הטריטוריאלית נחשבה לא רק לביטוי רצון האל, אלא להגשמת התיאולוגיה הפוליטית של רבם.

וההתפשטות הטריטוריאלית עצמה היתה להם פולחן. כדברי גדעון ארן, מדובר ב"קבליזציה של הלאומיות הישראלית, ובעקבותיה ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי, שמאפשרות להביא את הציונות לקצה מסקניותה, ובו בזמן גם לפרקה ממעשיותה ולשחררה מאחריותה, שהן יסוד מהפכנותה ההיסטורית." מעשה ההתנחלות הופך לריטואל, והאמונה המשיחית מאפשרת לראות בעצם ההתיישבות על הקרקע והריבונות הישראלית עליה את הנעת גלגלי השיניים השמימיים של המכונה האלוהית. כביטויו הקולע של ארן, מדובר בהפיכת הציונות הדתית לדת ציונית. לא עוד החלק הדתי שבתוך הציונות, אלא המסגרת הדתית הכוללת, שמתאפיינת גם בציונות.

חנן פורת והרב משה לוינגר נישאים על כפיים אחרי הפשרה עם הממשלה בסבסטיה, 1975

שורשיו של גוש אמונים נתונים בפולמוס. גדעון ארן, שכחוקר התרוצץ עם חברי הגוש על טרשי השומרון, ממקם את עיבורו בין חברי 'גחלת', קבוצה של צעירים (לימים הרבנים חיים דרוקמן, צפניה דרורי, זלמן מלמד ואחרים) אשר בחפשם אחר מענה לחולין הישראלי קבעו את מושבם בישיבתו החצי-ריקה של הרב קוק, שהיתה אז מונהגת על ידי בנו. על פי ארן אם הרב צבי נריה, ראש ישיבות בני עקיבא דאז, היה יכול לתהות ב-1952 "כיצד לגשר על פני אותה הסתירה הנפשית של הנאמנות הכפולה, נאמנות לתורת ישראל ונאמנות למדינת ישראל", באו בני גחלת בתוך שנים ספורות וקבעו: הנאמנות היא כפולה רק באופן זמני, משום שתורה ומדינה חד הם. כשניתנה להם ההזדמנות, אחרי כיבוש יהודה ושומרון, ניתבו את ציבורם להגשמת חזונם.

דב שוורץ, מבכירי חוקרי הציונות הדתית, סבור שאנשי גחלת הגיעו רק כדי לנכס ולרכב על גבי תנועה שורשית שהתחילה בהעדרם. הוא מוצא את לידתו של הגוש בין מעגלי צעירים מבוססים בני המעמד הבינוני שיצאו ליישב את יהודה ושומרון לא מתוך תיאולוגיה גאולית אלא כפיצוי על רגשי נחיתות שסבלו מול הציונות החילונית, וכביטוי לאידיאולוגיה ציונית-חלוצית סטנדרטית למדי. הם פשוט ניצלו את ההזדמנות שלהם להיות חלוצים ו"מגשימים". רק מאוחר יותר נתלו בחזיונותיו של הרב קוק כדי להסביר לעצמם ולאחרים כיצד מתיישבים מעשיהם בפרוגרמה המשיחית הכלל-ישראלית. מעשה זה, ברם, איפשר ועודד את השתלטותם של רבני גחלת וקוקיסטים אחרים על התנועה, ולהפוך אותה בהדרגה לכוח תיאולוגי משיחי.

גוש אמונים הוקם בתחילת 1974, חודשים ספורים אחרי מלחמת יום כיפור. בקיבוץ כפר עציון התכנסו בוגרי ישיבת 'מרכז הרב', ביניהם משה לוינגר, חיים דרוקמן, יואל בן נון וחנן פורת, וניסחו יחד חזון לתנועת התעוררות דתית ולאומית. היקף החזון היה מרשים וכולל-כל. מטרתו היתה לא פחות מאשר גאולה שלמה לעם ישראל ולעולם כולו. הוא הכיל את קרבתם ההולכת וגדלה של היהודים החילונים אל עולם המצוות, שהרי זוהי הסינתזה שחזה כבר הראי"ה. ובאשר לריבונות הישראלית על יהודה ושומרון, הרי היא, כפי שפסק נחרצות הרצי"ה, בלתי-הפיכה. "מדינת ישראל היא עניין אלקי […] לא רק שאין נסיגות מקילומטרים של ארץ ישראל, חלילה, אלא להיפך, נוסיף כיבושים ושחרורים […] בבניין האלקי שלנו, המקיף וחובק זרועות עולם ועולמים, אין מציאות ואחיזה לנסיגה", קבע. גוש אמונים יהיה הביטוי הארצי לתנופת הגאולה. או במילותיו של חנן פורת: "גוש אמונים הוא הכמיהה להתגלות אלוהים ביש".

הרב צבי יהודה ואריאל שרון מניחים את אבן הפינה לאלון מורהגוש אמונים מקים את עפרה, קדומים, ומנסה שוב ושוב להקים את אלון מורה. מנחם בגין עולה לשלטון, מבטיח "עוד הרבה אלוני מורה", ומקיים. מוקמות בית אל, אלקנה, כפר אדומים. ההצלחה גוררת באופן הכרחי מיסוד. ב-1979 הוקמה תנועת 'אמנה' על מנת לארגן מבחינה בירוקרטית וכלכלית את מפעל ההתנחלויות. ב-1980 הוקמה מועצת יש"ע, כגוף מנהלתי המאגד את ראשי הרשויות ביהודה, שומרון ועזה. כך בעצם הלך גוש אמונים והתגבש פורמלית ובירוקרטית, הלך והתמסד, ולמעשה חדל להיות תנועה רעיונית חיה בסוף שנות השמונים.

חילון המשיח: התפרקותו של גוש אמונים

גוש אמונים הלך ונמוג, אולם תהיה זו טעות לראות את שקיעתו כעניין פשוט של "התברגנות". כמובן, כמו כל תנועה של התעוררות רוחנית גם גוש אמונים עבר את שלב הנעורים התוסס ונכנס למסילות הממוסדות יותר של החיים. אולם התפוררותו היא בראש ובראשונה היפרמותה ההולכת וגוברת של הפרדיגמה הקוקיסטית. זו התרחשה אמנם במקביל להתברגנותו של הגוש, אולם לא מפני שהתברגנות פירושה התמסדות, אלא מפני שמשמעותה העמוקה היא חילון.

הקוקיזם ראה את ציונות כמכלול לאומי-דתי המגשים את התוכנית המשיחית האלוהית. מעשה ההתיישבות על הקרקע היה לריטואל, להחלת הריבונות הישראלית על עוד ועוד שטחים הוקנתה משמעות גאולית. אולם מה קורה כאשר מעשה ההתיישבות נערך לא על ידי קבוצת אקטיביסטים משיחיים, אלא על ידי חברה מסחרית? ומה עולה מתוך חיפושם של המתנחלים עצמם לא את מעשה העלייה על הקרקע, אלא את איכות החיים בבית מידות אדום-רעפים? במהלך שנות השמונים, וביתר תוקף בשנות התשעים (ודווקא בתקופתו של ראש הממשלה רבין, ששיפר מאוד את התשתיות ביהודה ושומרון) הפך מפעל ההתנחלות לאבן שואבת למחפשי פתרונות ושדרוגי דיור. המתנחל, גם זה האידיאולוגי בעברו, חדל להיות חלוץ, והפך, מעשית ומהותית, להיות צרכן.

כאשר מתנחלים פונים אל המדינה על מנת לדרוש תקציבים ותשתיות, הם רואים בה ספקית שירותים, לא התגלות של שכינה. שתי התפיסות האלה אינן בהכרח סותרות, אולם הן מייצרות תודעה דתית שונה. החזון הקוקיסטי של אחדות הדת והלאום הוא מטיבו אידיאלי, ומתקשה לכנס אל תוכו גישה אינסטרומנטלית שמבקשת להשתמש במדינה, ולא לעבוד אותה. האקטיביזם מוחלף בשגרה, והשגרה ממסדת מערכת יחסים שבבסיסה השאיפה לשימור, לא לפריצה. המתנחל מתרגל לקבל, לא ליצור, והריטואל ההתנחלותי מנורמל. האיחוד בין ההתיישבות הלאומית לאתוס הדתי נשחק, והללו הופכים שוב לשני צדדים נבדלים של המציאות היומיומית.

הנה חוזרת לתמונה הדיפרנציאציה הבסיסית של תהליך החילון. הדת הציונית הופכת חזרה לציונות-דתית, כלומר לגישה המזהה את המדינה עם היהדות הלאומית ואת הדת עם היהדות ההלכתית. השגרה מחסלת את הקוקיזם, שללא הווקטור המשיחי הדורש תנועה מתוך מתח מתמיד הופך לעוד תיאולוגיה פרשנית המספקת תשובות מרגיעות לתהיות אמוניות. ההתברגנות מחלנת את הקוקיזם ומפרקת אותו לציונות דתית סטנדרטית.

אלון מורה, צילום של אבישי טייכר

לתהליך בסיסי זה של חילון חוזר יש להוסיף שני גורמים מאיצים. ראשית, חוסר נכונותם של היהודים החילונים לחזור בתשובה. תנועת 'ארץ ישראל השלמה', שקמה אחרי מלחמת ששת הימים, הציגה אוסף מרשים למדי של ישראלים חילונים (חיים גורי, נתן אלתרמן, אהרון אמיר, משה שמיר ועוד). אנשי גוש אמונים ראו בכך ראייה להתקדמות חזונו של הרב קוק: לכאורה עם המגע הישיר בחבלי המולדת ניעורה בחילונים "הנקודה היהודית", והם בדרכם חזרה אל התורה. התרסקותה של תקווה זו חתרה תחת האופטימיות הקוקיסטית. היא גם מלמדת על חוסר היתכנותו העקרונית של הקוקיזם (או של כל אידיאולוגיה דתית טוטליטרית): העולם המודרני מגוון ומורכב מדי, בניו מנויים על תפיסה אינדיבידואליסטית ואוטונומית מדי, מכדי להיכנס תחת מסגרת דוגמטית יחידה. החילון כאן כדי להישאר.

אם לא די בכך שעם ישראל לא חזר בתשובה, הרי שמאז שנות השמונים מדינת ישראל צמצמה שוב ושוב את ריבונותה של שטחי ארץ ישראל. הנסיגה מסיני, אחרי הסכם השלום בין ישראל למצריים, היתה המכה הקשה הראשונה לתיאולוגיה הקוקיסטית, ואחריה באו הנסיגות מערי הגדה בהסכם אוסלו, ומחבל עזה ב-2005. המשיחיות הקוקיסטית, שדחתה קטגורית כל אפשרות של נסיגה, היתה צריכה להתמודד עם סתירות חוזרות ונשנות לפרדיגמה שבה החזיקה. אלו גרמו לערעורה, וסייעו לפירורה.

שלושת גורמים אלה משתלבים והופכים את הנסיגה מהקוקיזם לתפיסה דתית-לאומית פשוטה, דוגמת זו של 'המזרחי', לכמעט בלתי נמנעת. ההתברגנות העבירה את ההתייחסות אל המדינה מהריטואלי אל הריאלי ומאידיאלי אל הפרגמטי. בהיותה של המדינה חילונית, ההסתייגות ממנה מתעצמת, ואף מגיעה לכדי ניכור. בית המשפט הופך לאויב, הממשלה היא "ממשלת זדון", ואפילו צה"ל כבר אינו קדוש כפי שהיה. וכאשר המדינה גם יוזמת פעולות הנמצאות באופן מובהק בסתירה עם התפיסה הקוקיסטית, הרי שהניכור ממנה הופך חד משמעי.

הציונות הדתית בישראל נסוגה אפוא לעמדת האורתודוקסיה המודרנית. היא חילקה מחדש את המציאות לתחום חילוני ותחום דתי, כאשר המדינה נחשבת עניין חילוני (שמולו יש להתנהל, ואם אפשר לקרב עד כמה שאפשר לערכים הנכונים), ואילו כל המתרחש בקהילותיה שלה (במערכת החינוך הדתית, בתנועות הנוער, כבתי הכנסת) נכנס תחת כנפי השכינה. אמנם שלא כמו באירופה או בארה"ב המדינה הזאת היא מדינת העם היהודי, אולם כמו אלה גם זו מדינת לאום מודרנית, וככזו מבוססת על ההיגיון החילוני המתחם את הדת במובלעת מסויימת, ומדיר אותה משליטה בשדות הכוח והידע.

דגל בית המקדש, כומתת גולני, חולצת כהנא, טייפ שמשמיע את  'התקווה' של 'הצל' - שימוש בסמלים דתיים כדי להעצים לאומיות

לאומנות מחלנת

אולם בכך לא תמו גלי ההדף מהתפוררותו של גוש אמונים. המגמה שהחלה עם קריסתה של תפיסת העולם הקוקיסטית התעצמה, ובעשור האחרון ניכר שהציונות הדתית הגיעה לשלב חדש בהתרחקותה מהאידיאלים הקוקיסטים, שלב שמסמן הדגשה יתרה על ההבחנה בין דת ללאום, כלומר העצמת החילון. תהליכים אלה קשורים להתרחבות חלקו של המימד הלאומי בתמהיל הזהות של הציונות הדתית, דהיינו להפיכתם של היסוד האתני והעמדה הפוליטית הימנית למרכזיים הרבה יותר מאשר בעבר.

החל משנות התשעים הפכה המפד"ל באופן מוצהר למפלגת ימין. "הברית ההיסטורית" עם מפא"י עברה מהעולם כבר ב-1977, אולם קיומה לפני כן מעיד על אופיה של המפלגה הדתית לאומית אז. מנהיגים פרגמטיים ויוניים מבחינה מדינית כיוסף בורג וזרח ורהפטיג הוחלפו בימנים מוצהרים כחנן פורת, יצחק לוי, ולבסוף נפתלי בנט. 'הבית היהודי' של ימינו מביא את התהליך לשיא, כאשר מהרכבו ניתן לראות בפשטות שעמדה ימנית חשובה יותר מעמדה הלכתית: המפלגה תקלוט חילונים ימנים, אבל אין בה מקום לשומרי מצוות שמאלנים.

והמפלגה הדתית לאומית אינה אלא תבנית נוף מצביעיה. במחקר מקיף שנערך ב-2014 במכון הישראלי לדמוקרטיה ('דתיים? לאומיים!') מצאה תמר הרמן ושותפיה כי "הימניות המדינית־ביטחונית" היא במעגליו הרחבים של ציבור זה מאפיין משותף יציב וקבוע יותר מאשר אורח חיים דתי אחיד ומחייב. במחקרה של פוריה גל גץ על היוצאים בשאלה ('הדתל"שים') מקרב הציונות הדתית היא מצטטת דתי לשעבר שמספר ש"גם אחרי שהפסקתי להיות דתי, יש תחושה שההורים והקהילה ייפגעו הרבה יותר אם תהפוך לשמאלני, כי זה נתפס ממש כבגידה." בגידה, באופן מובן, היא פנייה נגד קבוצת הייחוס, וקבוצת הייחוס מגלמת את מאפייני הזהות העיקריים שלנו. כאשר קבוצת הייחוס נקבעת על פי העמדה הפוליטית יותר מאשר על פי ההקפדה ההלכתית, מתבררים גם חלקיהם היחסיים של אלה בזהות הפרטית.

בנט לפני כמה ימים. לחצו למעבר לכתבה

כך נראה חילונה המתגבר של הציונות הדתית. סרוג הכיפה רואה עצמו קודם כל כבן לעם היהודי וכמגינה של מדינת ישראל. נכון, לבד מזה הוא גם שומר מצוות, אבל זאת פשוט "הדת" שלו, משהו שהוא מוסיף על גבי הלאום ושמבטא את יחסו האישי עם האל. זהותו הבסיסית היא יהודי-אתני וישראלי-לאומי. נראה שמתוך המכלול הקוקיסטי נשמרה ההערצה ללאומיות – אולם ללא תרגומה של הלאומיות לשפה תיאולוגית.

יש כמובן עדיין ציונים-דתיים המאמינים בבוא הגאולה ובהתנחלויות כפרוייקט המרכזי שמחיש אותה, אולם אלו נדחקו לשוליים וכיום הם במצב דומה לזה שהיו בו לפני מלחמת ששת הימים. יש גם ציונים-דתיים שהזהות ההלכתית שלהם עדיין חזקה ביותר, ועולה על זו הלאומית. אלו החרד"לים (חרדים-לאומיים), קבוצה שהלכה והתגבשה במקביל להתפוררותו הכללית של הקוקיזם. קבוצות אלה ממשיכות להחזיק בגרסאות שונות של הקוקיזם, אולם הן מייצגות מיעוט בקרב הציונות הדתית. עבור רוב בני הציונות הדתית הלאומיות המודרנית ושמירת המצוות מהווים שני מוקדים נבדלים של זהות, והראשון הוא שהולך ותופס את הבכירות.

מתוך חורבותיו של גוש אמונים עולה אפוא ציונות דתית הלכתית פחות ולאומית יותר. זו ציונות דתית ללא להט משיחי, ובעלת זהות יהודית מדוללת, הנשענת בעיקרה על המימד הלאומי, ומציגה תפיסה יהודית פשוטה ואתנוצנטרית. ישעיהו ליבוביץ טעה כשניבא שבאכזב החזון המשיחי של גוש אמונים יתנצרו בניו, אולם הוא ידע היטב כי העלאת הלאומיות לכדי עקרון דתי פירושה האלהתה, דהיינו מיקומה האלילי כמרכז הדת. ה"טיעונים 'הדתיים' לסיפוח השטחים", כתב באפריל 1968, אינם אלא "ביטוי להפיכת דת ישראל לכיסוי ללאומנות ישראלית". הלאומיות היא העיקר, הדת היא הכיסוי. כיום אנו רואים היטב את תוצריו הגרוטסקים של תהליך זה.

ואולם, אין לטעות ולחשוב שהשלב הנוכחי בנפתולי היחסים המתוחים בין דת יהודית ללאום יהודי הוא השלב האחרון. מרגע שהופרדו בלידתה של המודרנה, נמשכים יסודות אלה האחד אל תאומו. התשוקה להכנסתו של המרחב הציבורי תחתיה מוטבעת באופן מהותי במערכת דתית שעברה חילון, על אחת כמה וכמה כשמדובר במערכות מונותאיסטיות כוללות-כל כיהדות וכאסלאם. הקודש לדת כדם לגוף האדם. ניסיון נוסף לאחד שוב, כיחוד קודשא בריך הוא ושכינתה, בין דת ללאום, הוא רק עניין של זמן. וזמן כידוע הוא כל מה שצריך לדלג עליו כדי להגיע אל אחרית הימים.

:


פורסם היום ב'מוסף הארץ'

38 תגובות

  1. חזון אחרית הימים: פתרון דיור מעוצב ונוח לקבל פני השכינה. גזור והדבק.

    אהבתי

  2. תודה תומר על ניתוח חשוב.
    בראי ההבנה שהציונות היא במידה רבה פרויקט של חילון, אפשר לראות את מצעד הדגלים בירושלים, למשל, כעניין חילוני למדי. מה דתי כל כך בלרקוד מכורבלים בדגל ישראל, כלומר בבד דמוי-טלית? מנקודת מבט הלכתית, ערביי מזרח העיר ירושלים מעלים בפני הציבור היהודי בישראל בעיקר חובות הלכתיות: "מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל" (בבלי גטין ס ע"א), כלומר עלינו להשקיע בשיפור התשתיות, בבניית כיתות לימוד ובגנים ציבוריים במזרח ירושלים, אם הם בריבונותנו.
    אבל למה להתעסק בזוטות הלכתיות כאלו, כשאפשר לרקוד בדבקות חילונית, ולהשקיע בשמנו את רוב הכסף הממשלתי ב'חדשנות' שעניינה הפיכת ירושלים לעיר 'דיגיטלית', מצולמת וממושטרת? למעשה, היהדות כמסורת דתית והלכתית היתה ויכולה להיות חלק מהפתרון, ולא בהכרח חלק מהבעיה. האתגר הוא לשכנע את השמאל החילוני שהוא אוחז לא פעם בטלית לא פרגמטית, להזכיר לימין הדתי את ההלכה, וגם לשכנע את הציבור הרחב שההתמקדות בויכוח בין "ימין" ל"שמאל" בהקשר של חוץ-ובטחון פוגמת במאמץ לקידום ענייני הפנים החברתיים של מדינת ישראל (חפשו "ימין ושמאל: לענין מה?")

    אהבתי

    1. רק לדייק: הלאומיות המודרנית היא חלק מתהליך החילון. הציונות היא מקרה פרטי שלה. וזה שההלכה יכולה להיות חלק מהפתרון אני מסכים. אילו באמת היו מבקשים להיות נאמנים לשלל הציוויים שצווינו לאהוב את הגר וכו', המצב היה שונה.

      אהבתי

  3. אני תלמיד ישיבה ציוני דתי שהרבה מרבותיי היו חלק מרכזי מגוש אמונים. אני מסכים לטענה על ההתפוררות ברמה הנסתרת, אני עומד להתגייס ועניינים אידיאולוגים כנ"ל משחקים תפקיד מועט בניסיון שלי להצטיין בצבא. ואני מסכים לכך שזה תהליך כללי בציבור. אבל, ברמה האידאולוגית, ההצהרתית (שלצערי היא באמת לפעמים לא משקפת את העולם הפנימי של המציגים אותה) אין באמת שינוי של ממש.
    המנהיגים לא שינו כמעט את עמדתם, הרב שמואל טל הוא דוגמא שיחודיותה מצביע על כך. אין שינוי של האידיאולוגיות או של ההצהרות. אצלי בישיבה אותם רבנים שלמדו אצל הרב צבי יהודה (ולא כולם כאלה, ב"ה הישיבה מגוונת) מעבירים את אותו רעיון, עם התייחסויות אקטואליות.
    בנוגע לטענה שהעמדה של הרב קוק קרסה, אני חושב שמלבד עמדתך שאכן כך אני גם מסכים עם רבותיי שלא. אני אסביר איך זה מסתדר. זה מסתדר בכך שמתאימים את העמדות לאקטואליה. לוקחים את העקרונות שעליהם מושטטת התפיסה ומתאימים אותה.

    אהבתי

    1. ג.ק., תודה רבה. באשר לכך שהעמדה לא השתנתה, אני מבקש להזכיר לך שהרצי"ה דיבר על כך שהגאולה ממש כבר מגיעה. "הקיץ הקץ!". הציפייה לגאולה היתה מאוד ברורה ומאוד חסרת סבלנות. היום כל זה נעלם. עוד אני מבקש להזכיר לך שדובר שוב ושוב על כך שלא תיתכן נסיגה בתהליך הגאולה. חנן פורת אמר ש"אין מציאות של נסיגה כפי שאין שדים בעולם" (אם אני זוכר את הציטוט נכון). שוב, איש לא ידבר כך היום. להפך, היום יש חרדה עצומה מנסיגות נוספות, ואין שום ביטחון עיוור בקב"ה שלא ייתן לזה לקרות, כפי שהיה אז. הדברים השתנו. זה שחוזרים על טקסטים של הרצי"ה זה כמובן נכון. אבל לוקחים אותם פחות ברצינות, ומלמדים לצידם את ר' נחמן.

      אהבתי

  4. הגדלת המימד הלאומי על חשבון זה הדתי , אם אכן זה התהליך כטענתך, הוא בגדר נחמה קטנה מדי, למי שמחפש יהדות שפויה ,ליברלית, מאירת פנים לאחר, ובסופו של דבר גם מצביעה בצורה לא ככ הומוגנית כמו היום. המחקרים מראים שהקשר המובהק ביותר קיים בין הצבעה למפלגות ימין לבין הכיפה שעל הראש. גם המעשים חשובים. מה לי אם התנחלויות מבודדות, או הצהרת בנט" עדיפה ירושלים מאוחדת על הסדר מדיני", או תפיסת חוטובלי שהמומ המדיני צריך להתבסס על התנ"ך נגזרים מתפיסה לאומית מוקצנת או מתפיסה תיאולוגית מוקצנת. להפך, וזה התהליך שאנו רואים, כיוון שהמדיניות הזו עטןפה יותר ב"לאומיות" כדבריך,היא מחלחלת בקלות לאוכלוסייה מסורתית ואף לחילונית.(נתניהו מסתכל מה בנט חושב ובדרך כלל כך פועל). אפשר לכן לומר שהמשיחיות עודנה קיימת, פשטה צורה והפכה דווקא להיות מונגשת יותר לשכבות יותר מאשר גרעין קשה של מקיימי מצוות בקפדנות.

    אהבתי

  5. ועדיין שיעוליה של הציונות הדתית לא מתקרבים בכלל למחלקת ההוספיס של הציונות החילונית, שהיא פרפור-גסיסה אחד גדול.

    אהבתי

  6. ניתוח יפה
    צריך להדגיש את העניין של התלות בין
    התפתחות ההתיישבות ביוש לעומת
    ההתדרדרות של הציונות החילונית
    שתיהן במובן מסויים לא התרחשו כמו
    שניבאו הקוקיסטים ומכאן עיקר המשבר הגדול
    של הציונות הדתית הקוקיסטית

    אהבתי

  7. חבל שבמוסף "שבת" (מקור ראשון) בתוך שלל ה"קומיקס" לא היה מקום למאמר החשוב ולדיון בעקבותיו. יואב שורק הרחיק נדוד.

    אהבתי

  8. לא ברור לי מדוע אתה מפריד בין היהדות והאסלאם מחד לנצרות מאידך. הרי גם ביהדות התנכ"ית אנו מוצאים הפרדה בין מוסד המלוכה ומוסד הכהונה, שלא לדבר על היהדות הגלותית שבה ההבחנה בין הרבנות ו'מלכותא' הייתה ברורה ופשוטה.
    האין הדבר דומה לחלוקה בין מלוכה וכנסיה שאנחנו מוצאים בנצרות, שרואה בשתיהן רשויות נפרדות אך משולבות? לגבי האיסלאם אני בור, אבל לא אתפלא אם גם שם נמצא חלוקה בין הפוליטי והדתי שלעתים היא ברורה ולפעמים הקווים יותר מטושטשים.

    אהבתי

  9. תודה רבה, מעניין מאוד. רק דבר אחד לא הבנתי – בתחילה אתה מסביר שחילון אין משמעו הפסקת קיום מצוות, אלא, בגדול, הפרדת דת ממדינה, צמצום סמכויות הדת. אלא שבהמשך אתה כותב "החילון כאן כדי להישאר". אבל הפרדת הדת מהמדינה מעולם לא קרתה בישראל באופן מלא, ועל כן על-פי הגדרתך אי אפשר לדבר פה על חילון. בכלל, כל החלק הזה, המצב החוקי בישראל, קצת חסר כאן להשלמת התמונה, לדעתי.
    [והערת הגהה – אלטרמן=אלתרמן]

    אהבתי

    1. חגי, החילון אינו פשוט הפרדת דת ממדינה, אלא עצם בנייתן של הדת והמדינה כישויות נפרדות. זה בהחלט לא הולך להשתנות. מעבר לזה, בישראל אין הפרדת דת ממדינה לחלוטין, אבל ודאי שהיא רחוקה מתיאוקרטיות כאיראן או סעודיה, וגם ממדינות לא-דמוקרטיות אחרות.

      אהבתי

        1. ועדיין, אנו רואים הרבה אנרגיה מופנית מהציבור הדתי לאומי לנושאים דתיים בדיוק מכיוון שהדת והמדינה בישראל אינן ישויות נפרדות לגמרי. למשל, בהצפת חומרים דתיים במערכת החינוך מבית מדרשו של בנט. אני משער שאני לא מחדש לך בזה. ונכון גם שיש דומיננטיות לפוליטיקה, על זה אין חולק.

          אהבתי

  10. הרעיון המשיחי לא נעלם.גוש אמונים הוא המשך המשיחיות המעשית של עצם החזרה לציון ששיאה היא הקמת מדינת ישראל.אכן יתכן שיש כאן דחיקת הקץ שכן מה שמתאים לציונות הדתית לא מתאים לכלל עם ישראל שהוא במקרה הטוב מסורתי ורובו פוסח על שני הסעיפים בין חילוניות גמורה לבין דתיות ברמה כזאת או אחרת ממש כמו בימי אליהו הנביא במלחמתו בנביאי הבעל.הרעיון שלא תיתכן נסיגה בתהליך הגאולה מנוגד למדרש ידוע ודי ברור שכן יהיו נסיגות בגלל שהעם לא ראוי.כך קרה שבששת הימים זכינו לנצחון עצום שלא יכולנו לעכל
    והתחיל תהליך של נסיגות שבו אנחנו מתקפלים לאחור באופן איטי אבל בטוח.בדיוק כמו אותו אחד שזכה במיליונים בפיס וסופו רע ומר כי זה פשוט גדול עליו. בכל אופן המצב הנוכחי לא ישאר כך.אנחנו לא נמצאים
    בנקודת שיווי משקל אמיתית משום בחינה שהיא אלא זמנית ביותר.רמת האיומים על ישראל עצומה. אנחנו כמו קוץ בעין לכל המרחב המוסלמי ולא צריך להיות נביא כדי להבין שאם אתה מוציא מהמשוואה את המימד הניסי ישראל לא תשרוד לאורך זמן.אני דווקא מהמאמינים אבל אם הייתי חילוני רציונלי אכן לא הייתי נשאר במקום הזה רגע אחד.(אולי זה מראה שלמרות כל החילוניות הרציונלית כביכול גם החילוניים לא בידיוק לא מאמינים).בקיצור בקשר לרעיון המשיחי עוד חזון למועד אם כי "בכל יום אחכה לו שיבוא".

    אהבתי

  11. ניתוח מעניין ויפה של המצב אבל עדיין חסר, את ההבחנה הפנימית של המתנחלים. מה שאתה מציג כחזון קידושה של המדינה שימוטט סופית את תהליך החילון הוא רעיון שמבעית חלק מהדתיים והמתנחלים לא פחות מחבריהם השמאלנים שבתוך הקו הירוק.. ודווקא לא בגלל ליברליות יתר, אפילו להפך. מתנחלים אלה מזהים את הרעיון הזה דווקא כחילונה של האמונה, כתלות והתנייה שלה בהצלחה המעשית ב'שטח'.כניתוק אפשרי של השאיפה הדתית לאינסוף וקיבועה בתבנית סכמטית ו'רציונלית' ולכן נשלטת ולכן חילונית בהכרח. ישנה מעין חזרה לרעיונות של תנועת פא"י(ואין כאן הכוונה לפריקים אינטלקטואלים ירושלמים אלא לפועלי אגודת ישראל),שקיימו מצוות ויישבו את הארץ כי כך יהודי צריך לעשות בצורה שלמה ולא כי מישהו אמר לו מה התהליך המדוייק של הגאולה.גם תנועת מנהיגות יהודית צומחת להבנתי מהמקומות האלו שמאסו בהתרצה אינסופית של מציאות דיסוננטית ובחרו בעיצוב המציאות לאור ערכיהם, גם אם בתחילה היא תהיה במענה חלקי ומוגבל לפי מיעוט השגתם והשפעתם.
    אני לא מאמין במניפולציה מעל לראשיהם של מי שלא חושב כמוני אלא בשכנוע ובדיאלוג.. אין הדבר אומר שאני פחות דתי ויותר לאומי-חילוני.. אני ועוד לא מעט מאמינים במענה יצירתי,מראה כיוון, פורץ פרדיגמות,שבליבו הוא דתי. אבל לא מתנים זאת בכך שכל המדינה הולכת בכיוון הזה.

    אהבתי

  12. אני לא מבין כל כך איך אתה וחוקרים אחרים מגיעים למסקנות האלו? כיום יש לנו את הממשלה הכי ימנית והכי דתית שהייתה אי פעם. מפלגת הבית היהודי יותר חזקה ומשפיעה ממה שהמפד"ל הייתה אי פעם. בניגוד להצהרות של בנט ישנה הדתה של מערכת החינוך החילונית, אני אישית גר סמוך לבית ספר יסודי חילוני, בשנתיים האחרונות הטקסים בביה"ס מלאים בתוכן דתי ואידיאולוגיה דתית לאומית (ובזמן האחרון מדברים על זה הרבה בתקשורת). גם הטקסים הצבאיים מלאים בתוכן דתי, כשאני שומע בטקס הממלכתי שמשודר בטלויזיה ביום הזיכרון שחללי צה"ל נהרגו לקידוש השם אז ישר נדלקת לי נורה אדומה. בנוסף העיר שאני חי בה (נתניה) עוברת תהליך של הדתה, משנה לשנה רואים יותר ויותר דתיים ברחוב. רק היום נרשם עוד נצחון לחרדים בנושא הקמת רחבה נוספת מעורבת בכותל לציבור הרפורמי, נתניהו נכנע לחרדים וביטל את התוכניות שהוא עצמו אישר.

    התחושה שלי היא שיש פער עצום בין מה שחוקרים למיניהם כותבים במאמרים וכתבי עט לבין מה שמתרחש במציאות בפועל. לפעמים נראה שאתם רואים את מה שאתם רוצים לראות.

    אהבתי

    1. מה כל מה שכתבת קשור למה שאני כתבתי? האם כתבתי שאין תכנים "דתיים" במערכת החינוך וכו'? כתבתי שה"דת" נחשבת נבדלת מה"לאום" (ודווקא לכן יש ניסיון עיקש לחבר ביניהם באופן מלאכותי), ושזה שונה מכל הרעיון של הקוקיזם.

      אהבתי

      1. מה שכתבתי קשור מכיוון שעצם העובדה שכיום אפשר לראות יותר ויותר תכנים דתיים במערכות חילוניות ובנוסף על זה תהליך ההדתה שמתרחש במרחב הציבורי מצביע על זה שהמרחק בין דת ולאום הולך ומצטמצם.

        אולי עצם ההתמקדות שלך בזרם הקוקיסטי גורם לך רק לראות את השבר האמוני בציונות הדתית אבל רוב ציבור החוזרים בתשובה הולך בדרך כלל לברסלב או לחב"ד ובדרך כלל הם לא זונחים את התפיסה הלאומית ציונית שלהם כך שמתקיימת אצלם סינטזה בין דת ללאום.

        אהבתי

  13. האם הציונות אינה "חילונה" של היהדות כלומר קיבועה בתבנית מודרנית ורציונלית והתניית החלק המעשי שלה בהצלחה המעשית בעולם הזה?
    האם קיום ההלכה אצל היהודי המסורתי הקדם מודרני מבית הלל אינו פרגמטי ופשרני במידה רבה מאוד ומתחשב בריאליה ככתוב "לא בשמים היא"?
    המסקנה שלי משתי השאלות הנ"ל שמסגרת חברתית לאומית, שכוללת את כל מימדי החיים לא תהיה דתית.
    האם אין ניגוד בין המסורת היהודית הקדם מודרנית לדתיות המודרנית?

    אהבתי

  14. נקודה אחת שלדעתי פספסת – מעולם "גוש אמונים" לא "השתלט" על המגזר של הציונות הדתית, ותמיד היו שם אנשים דתיים שאינם חרד"לים אבל בתפיסתם הפוליטית אנשי ימין מתון, מרכז ואפילו שמאל.

    ממילא גם היום חלק גדול מהם נשארו באותה עמדה, ו"תפיסה יהודית פשוטה ואתנוצנטרית" היא נחלת חלק קטן מהמגזר.

    וזאת מבלי להכליל במגזר את אותם יהודים מזרחיים שבתפישתם הם ציונות-דתית אבל מבחינה חברתית הם ש"סניקים או מסורתיים או סתם "דתיים"

    אהבתי

  15. לא מסכימה לניתוח שלך. גוש אמונים לא הפסיד, הוא התנחל יפה מאוד בלב העם, לא באמצעות ההתישבות בשטחים, אבל באמצעות החדרת היהדות החרדלית שלו לכל שדרות העם, כולל מסורתיים לייט שהפכו לדתיים יותר. הקונצנזוס על ירושלים, על הצדקת ההתנחלות (שהוכנסה גם על ידי השמאל במידה מסוימת-גושים), על יהוד המרחב הציבורי כמשהו שברור מאליו ללא עוררין זה במפורש השג שלהם. החילוניות אף פעם לא הייתה חזקה כאן, כי הסתמכה על אותו קושן דתי כמו גוש אמונים או דתיים אחרים. ובעקבותיהם ושליטתם והשפעתם בממשלה בתחומים כמו משפט, חינוך, ודת, חדירה לצבא-הם הצליחו הרבה יותר מן המשוער. החילוניות חטפה נוק אאוק רציני. ותוסיף לזה עכשיו את ההחלטה האחרונה של הממשלה לגבי ה התפילה בכותל.

    אהבתי

    1. לא מבין. "הצליחו" – איך? שהכותל הוא בית כנסת? שאנשים הם ימנים? אלו מצוות? אלו מטרות של היהדות המסורתית? והרי שליש מבני הציונות הדתית הופכים לחילונים. איפה ההצלחה?

      אהבתי

  16. לפי הציונות העם(לאום) הוא העיקר והיהדות זו התרבות והמורשת שלו כלומר תפיסה יהודית פשוטה ואתנוצנטרית. אז כחובב ציון אני לא מבין מה גרוטסקי בתוצרי הביינים של תהליך זה? בנוסף קיום הלכות ומנהגים לא נחשב בהכרח כקשר עם האל אלא כביטוי מעשי של התרבות והמורשת הלאומית. מסיבות אלה לדעתי אין נסיגה לימים, שלפני ששת הימים ועליית המסורתיות.

    אהבתי

  17. תומר שלום.
    הכתבה שלך רצופה בעיוותי מציאות ומשקפת את פחדי השמאל מהתגברות הזרם הימני מסורתי בעם ישראל.
    1."תפיסת מדינת ישראל כישות שכולה קודש היא קריאת תיגר…" נכון אבל מהצד השמאלי שאתה בא ממנו ולא מהצד הימני קוקיסטי .הקוקיזם בעיקרו מאמין בסינתזה ארוכת טווח שנים ואף דורות (קיצוניים שרוצים היום לבנות את המקדש ולהחזיר את הסנהדרין הם לא קוקיסטים)
    2."כשלונו והתפרקותו של גוש אמונים משמעו תבוסה של הניסיון היהודי האחרון להתגבר על תהליך החילון "
    שוב הקודש הוא המטרה הסופית ועד לשם יש המון תחנות דיאלקטיות. לטעון שהרצי"ה רצה בראש ובראשונה להסתער על החילון זאת בורות בהבנת תורת הרב ובנו .
    3.לדעתך החילון למעשה בא לידי ביטוי שהדת היא עוד מוצר מדף מיני רבים . אך דווקא בגלל הבחירה החופשית בדת מעמיקה את האמונה ועצם זה שהדתיות לא נעלמה (נהפוך הוא) והיא בסיס היציאה לכל המקצועות החילוניים האחרים ,רופאים דתיים, נשים חרדיות שלומדות באוניברסיטה מנהל עסקים וכו' ומבחירה חופשית ממשיכים בדתיותם מעמיקה את הדתיות במהותה.
    4."תנו לקיסר את אשר לקיסר …" ומה עם דינא דמלכותא דינא ? הדת היחידה שלא ממש הפרידה דת ומדינה
    היא האסלם. הכישלון באוסלו נבע בעיקרו מזה שהסיכסוך הוא במהותו דתי מבחינתם והרבה פחות מבחינתינו
    ולכן נועד לכישלון מראש .
    5.היהדות במהותה היא גם לאום וגם דת הייתה לנו ריבונות בא"י מאות רבות של שנים לפני יציאה לגלות שטישטשה את הגורם הלאומי.
    6.כמו שהחילונים אוכלי הטרפות ובועלי הנידות הם למעשה המאמינים החדשים שמניחים את המסד למדינה היהודית הקדושה כך החילוניים שמתיישבים ביו"ש הם מניחי המסד להפיכת המרחב כולו לקדוש בעתיד .
    ואם אתה רוצה להעמיק כל יהודי שנשאר בא"י ולא בורח ממנה הוא דרך ההגדרה הקוקיסטית דתי לאומי במובן כזה או אחר אפילו אורי אבנרי …
    7.נכון יש שחיקה מהלהט הראשוני שהיה בגוש אמונים אך זה טיבעי ובעצם אם הכל סינתיזה אז זאת ירידה לצורך עליה. אין כאן חיסול הקוקיזם, הכתיבה שלך משקפת את פחדי השמאל ורצון המחנה שלך בחברה אנטי לאומית חילונית במהות והטרוגנית .הרצון הזה משקף בולשביזם ."הקוקיזם (או כל אידיאולוגי דתית טוטאליטרית )
    אתם בשמאל בעלי ההשקפה הטוטאליטרית.
    8."ניסיון נוסף לאחד בין דת ללאום הוא עיניין של זמו…" מראה שגם אתה לא ממש האמנת למה שכתבת.

    אהבתי

    1. אהבתי: "עד לשם יש המון דיאלקטיות". זו בעצם הודאה בתבוסה. הרצי"ה לא חשב שיש עוד הרבה דיאלקטיות. הוא הכריז "הקיץ הקץ" וציפה לגאולה ללא נסיגה. זה מה שנשבר, בין השאר.

      אהבתי

      1. הרצי"ה עם כל הכבוד ויש כבוד לא היה הפרשן הטוב ביותר של אביו ואין מה להשוות לדעתי בין האב לבנו מבחינת עומק רוחני דתי או אינטלקטואלי. הקוקיזם גדול מהרצי"ה.

        אהבתי

        1. שמע, לומר עכשיו שהקוקיזם זה לא הרצי"ה זה לא רציני. זה שהוא קטן מאביו, זה נכון (אם כי מי לא קטן מאביו?). אבל הוא נחשב הפרשן הרלוונטי, בשמו נשבעים כולם גם היום, מטאו ועד סתיו.

          אהבתי

          1. לפי דעתי הגאולה על פי הראי"ה היא גאולה אלוקית ניצחית טרנסדנטית שירדה לעולם עם תחילת הציונות .
            היא יותר עמוקה מההיסטוריה האחרונה של גוש אמונים . היא אינה ניתנת להריסה .
            "יתפתח הישוב בא"י יבנה הבנין הלאומי, מתוכו יפוח רוח גדול ,נשמת האומה תתעורר לתחיה ,מעומק טבעה תכיר את כל מהותה ,מעוצם כוחה תכונן את סדרי חייה העצמיים: הרוח המיוחד של האומה יכונן אמונת ד' אלוהי ישראל בעולם ואין צריך לומר בקרבה פנימה"
            אורות לא
            התחיה הקוקית ללא השלמה של כלל ישראל בסגולת העם ותפקידו בגאולת העולם היא תחיה צולעת וזה מה שאנחנו רואים כרגע צליעה של התחיה בגלל פיקפוק בתפקידינו בטיעונים של גזענות קולוניוליזם ושלל הבלים שמאלנים. התהליך הוא דיאלקטי ובלתי נמנע .
            וגם רבנים גדולים בלהט הרגע יכולים לטעות

            אהבתי

  18. חלק מתלמידי הרבנים קוק רואים בדת תופעה גלותית ומשתמשים במונח תורניים ולא במונח דתיים ואחת הסיבות לכך, שמסגרת חברתית לאומית, שכוללת את כל מימדי החיים לא יכולה להיות דתית.
    תופעה זו גורמת לפער גדל והולך עם קבוצות גדולות מהגלות בארה"ב, שתופסות את היהדות כתחום דתי, שמוגבל לקשר בין הפרט לאל.

    אהבתי

  19. כדי לראות את התמורה מדת ללאומיות עדיף, במקום להתבונן במפד"ל (סליחה, "הבית היהודי"), להסתכל על התמורות בחנוכו של הצעיר הדתי. עד סוף שנות השמונים דרך המלך עבור צעיר דתי היתה הליכה לישיבת הסדר. לכך חינכו בישיבות התיכוניות, ובבוגרי הישיבות האלה התגאו. בישיבות האלה היתה, כמובן, אינדוקטרינציה, אבל היה בהן לימוד רציני והן העמידו בוגרים שעולם הלימוד וההלכה הוא מרכזי בחייהם. ב-1988 קמה המכינה הראשונה בעלי ובעקבותיה אינספור מכינות אחרות. ישיבות ההסדר נשארו מאחור, והמכינות הפכו ללהיט של הנוער. המכינות הן כמעט במוצהר בתי-ספר להשקפת עולם (ימנית, לאומית עד כדי לאומנות בחלק מהמקרים, ובמקרים רבים פשטנית להפליא), ולא ללימוד תורה במובנו הקלאסי. בוגריהן מחשיבים פי כמה את מי שהגיע להיות מ"פ ביחידה מובחרת מאשר את מי שעבר, נניח, את מבחני הדיינות. בקרב בוגרות החנוך הדתי התמונה מורכבת יותר, אבל קשה לנתק את העליה המתמדת בגיוס לצה"ל נגד עמדת רוב הרבנים מאותה תמורה השקפתית.

    ואם הזכרנו את "הבית היהודי" בכל זאת, אז נגיד גם עוד מלה בהקשר הזה: התמורה שעברה הציונות הדתית מתבטאת גם בירידת ערכה של ההשכלה (כללית ותורנית כאחד) ולעתים גם בחשדנות כלפי ההשכלה הכללית (מבחינה פסיכולוגית ההזדהות המוחלטת עם הימין הובילה לתפישת המציאות כמאבק דיכוטומי בין שני מחנות, ובתמונה הזו האקדמיה נתפשת כנשלטת על ידי "בני החושך" ופועלת לקידום עניינם). הד"ר בורג התגאה פעם שבמפד"ל שלו לא היה ח"כ שלא היה לו לפחות תואר שני ו/או סמיכה לרבנות. בבית היהודי של היום לא תמצא דוקטורים, ורב תמצא שם אחד בקושי (בכנסת הקודמת היו ביש עתיד יותר רבנים מבבית היהודי). תואר הרב היחיד שמעניין אותם הוא הרב סרן – דרגות קצונה לך, ח"כ תהיה לנו (ע"ע יוני שטבון, מוטי יוגב וכו').

    Liked by 1 person

  20. האם צריך להרוג את כל היהודים ולשרוף את גוויתיהם בכבשנים? לייק=כן

    אהבתי

  21. א. קצב ההתרבות של החרדים היא כה גדולה שבסוף הם יגיעו להיות רוב פה.בע"ה.
    ככה שהיהדות לא תעלם , להפך .
    ב. נניח שדבריך נכונים , הרי היהדות טוענת בעצמה שהדור של הגאולה או שיהיה כולו ירא ה' וראוי לגאולה , או שכולו (רובו ככולו) יהיה דור חילוני ומרדן . "אמת נעדרת".
    עצם ההשרדות הניסית וקיבוץ הגלויות לארץ ישראל מוכיחה שהגאולה ממש מתקרבת.

    היהדות אותה אחת שלא השתנתה 2000 שנה, דווקא כאן כדי להשאר. תהיה בטוח.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s