שונא שקרים ה’–על ההלכה הדיאלוגית של דוד הרטמן

ספר חדש בעברית שיצא עכשיו מביא קול תיאולוגי חשוב שחסר מאוד במרחב הישראלי: תיאולוגיה אורתודוקסית הומניסטית שמעמידה במרכזה את הדרישה לעבוד את האל מתוך דיאלוג, יושר אינטלקטואלי ונאמנות לאמת. כפי שנראה להלן, הספר גם מצטרף לפולמוס המתעצם בסוגיית מעמד האישה על פי היהדות האורתודוקסית, ונוגע בנקודות חשובות בה. לדעתי יש בו בשורה חשובה.

הרב פרופ' דוד הרטמן ז"להכותב הוא הרב פרופ' דוד הרטמן (1931-2013), מההוגים החשובים של היהדות במחצית השניה של המאה העשרים. הרטמן (כתבתי עליו מעט כאן) למד בישיבה יוניברסיטי אצל הגרי"ד סולובייצ'יק, שגם הסמיך אותו לרבנות. הוא עלה לארץ לאחר מלחמת ששת הימים והקים כאן את מכון שלום הרטמן (ע"ש אביו), מכון מחקר וחינוך יהודי, שכיום (בהובלת בנו, הרב ד"ר דניאל הרטמן) מהווה מפעל עצום שמציע תוכניות חינוכיות רבות ושונות בישראל ובצפון אמריקה. אני כידוע חוקר במכון ועובד בו, ובמסגרת זו אף אני זכיתי ללמוד תורה מפיו של דוד הרטמן.

הרב הרטמן נחשב במשך שנים כשייך למעגל הליברלי יותר של תלמידיו של סולובייצ'יק, ומה שמעניין בספרו הזה, שנכתב בערוב ימיו (יצא באנגלית ב-2011), הוא שבניגוד לקודמים, הוא נפרד בו ממורו הרב סולובייצ'יק, ובעצם מכריז בפירוש שלתפיסתו הרב הגדול טעה. על מה שהוא רואה כטעות של הגרי"ד סולובייצ'יק עומד הרטמן בפרק המוקדש לכך, תחת הכותרת 'היכן טעתה האורתודוקסיה המודרנית?' הרטמן יוצא בו נגד תפיסתו ההלכתית של הגרי"ד, תפיסה שהפכה לרווחת באורתודוקסיה המודרנית בארה"ב.

ההלכה כאלגוריתם

בבסיס התפיסה הזו עומדת ההנחה שההלכה היא מערכת סגורה ומושלמת, יהלום רב פנים ונצחי העומד בטהרתו מעל לעולם. היהלום מנצנץ ומאיר עלינו, ואילו אנו מצווים לחיות לאורו. בתפיסה זו ההלכה מספיקה לעצמה ואינה זקוקה להיזון חוזר מהמציאות. המהלך הוא חד כיווני: היהלום מאיר – המציאות מוארת. מתקבל מצב הו ההלכה מגינה על עצמה משינוי, שכן היא לא מושפעת מהשינויים במציאות (נאמר, במעמד האישה, או ביחס אל הלא-יהודי). אלא שבאותה מידה ההלכה הופכת למנותקת מהמציאות, ולכן פעמים רבות לבלתי-רלוונטית (למשל, בכל הנוגע ליחסים הומוסקסואלים).

על פי סולובייצ'יק

ההלכה אינה צריכה לשקף את אופי בעל ההלכה, ואין שינויי מצבים או מערכות היסטוריות מטביעים את צורתם עליה. לכן אין ההלכה, על פי שיטה זו, יכולה להתבטא בדפוסי מחשבה שאולים מתחומים אחרים. יש לה ריתמוס משלה, שאי אפשר לשנותו. היא חשיבה צרופה, מזוקקת משורשים נפשיים. אין היא תלויה בגירויי חוץ ותגובות האדם אליהם. […] מרגע שהיא מתחילה להתנועע במסלולה המסויים היא מבצעת את תנועתה לא בכניעה למאורע, כי אם תוך ציות לחוקיותה הנורמטיבית-אידיאלית המיוחדת לה. (דברי הגות והערכה, עמ' 77)

ההלכה מנותקת מהעולם, מנותקת מהאדם, והיא כולה מערכת בעלת הגיון פנימי צרוף וסגור, בעלת חוקיות "נורמטיבית-אידיאלית", שפועלת באופן אוטונומי. ההלכה, בקיצור, היא אלגוריתם.

ומה עם שומרי המצוות? מפני שהמציאות הפשוטה לפעמים לא מתיישבת עם ההנחות ההלכתיות על חוקיותן הנורמטיבית-אידיאלית, כדי להכפיף את המציאות להלכה עלינו לחיות מתוך חוויה של "עקדה", כאשר אנחנו נכנעים לחוסר ההגיון שבהלכה ומצייתים למרות שאנחנו לא מבינים או מזדהים. כפי שאמר סולובייצ'יק עצמו, עלינו "להקריב לקב"ה את ההיגיון היומיומי שלנו". ולא רק את ההגיון עלינו להקריב. ניתן להוסיף שבמקרים רבים אנחנו נדרשים, כדי להיות יהודים שומרי מצוות על פי דעתו של הגרי"ד, גם להקריב את המצפון שלנו, את הכמיהה שלנו לאותנטיות, את היושרה והיושר האינטלקטואלי שלנו, ואף את התשוקה שלנו לרוחניות.

מהפכה כללית בהתייחסותה של ההלכה לאשה

Scan10144הרב הרטמן שולל גישה זו בספרו האחרון. על פיו תפיסה זו מביאה אותנו למצב הטרגי והמביך בו התורה יכולה לשרוד רק אם אנחנו מבססים אותה על מה שאנחנו יודעים שאינו אמת. "בתיאולוגיה הזאת," מוסיף הרטמן, "הכחשת מה שאנחנו יודעים על עצמנו הוא הרגע הדתי האמיתי." ההלכה הופכת למערכת המנוגדת לאמת הפשוטה, המנוגדת להגיון הפשוט, המנוגדת לאדם.

עבור הרטמן העניין בא לידי קונפליקט בלתי אפשרי בעיקר בענייני מגדר. בפרק בספר תחת השם 'פמיניזם ואפולוגטיקה: לשקר נוכח פני השם' הוא שוטח את טענותיו כנגד ההלכה האורתודוקסית בנושא הזה. הוא מתעכב על עניין ה"עגונה", כלומר האשה שלא יכולה להמשיך בחייה מפני שבעלה הפך ל"צמח" או נעלם, והיא נשארת ללא יכולת להתחתן שוב. על פי הרטמן ‘עגינות’ נשענת על התפיסה שהאשה היא קנינו של הגבר, ולעולם תחת סמכותו. ומתפיסת מערכת יחסיה עם בעלה, נובעת גם מערכת יחסיה עם האל, שהיא כמובן מוגבלת מאוד – גם שם היא זקוקה לבעלה כדי לתווך בינה ובין האלוהים.

הרטמן יוצא נגד "הסגרגציה של הנשים מהתורה", כלומר האיסור עליהן ללמוד גמרא:

מבחינה הלכתית, הפטור של נשים מתלמוד תורה דוחק אותן אל תוך מה שניתן כמעט להחשיב כקסטה רוחנית-דתית נפרדת. אין הדבר מסתכם בכך שבהיעדר גישה ישירה למנגנויה של התרבות (דהיינו למסורת המקודשת), נבצר מנשים במסורת היהודית להיות יוצרות פעילות של התרבות. מדובר גם במימד הדתי הפנימי, באשר נשים אינן נחשפות לכלים של התפתחות רוחנית אישית וקהילתית. נשים, בתוך מסגרת זו, אינן יכולות להיות יוזמות, כובשות או בונות – אפילו של עצמן. (שונא שקרים ה', עמ' 81)

כמובן, לא חסרים רבנים שיסבירו מדוע נשים אינן שותפות מלאות לקיום מצוות ולפסיקת ההלכה. אולם הרטמן אינו מקבל הסברים אלו. כך למשל, הרטמן דוחה את ההסבר של אחיו של הרב סולובייצ'יק, הרב אהרן סולובייצ'יק, על פיו

אלוהים הטיל יותר מצוות על הגבר מאשר על האישה מפני שהגבר נוטה באופן מולד לכיבוש מופרז ונצלני – לחמדנות. לבני המגדר הגברי יש שפע טבעי של אנרגיה אשר ללא ויסות ושליטה ראויה עלולה להשתחרר באופן הרסני עד מאוד. בחכמתו האינסופית, הטיל אפוא האל על המגדר הזכרי את מצוות עשה שהזמן גרמן ואת החובה לעסוק תמיד בלימוד תורה. כדי שנפש האיש תהיה עסוקה תמיד במאמצים אינטלקטואלים ורוחניים, שיאזנו את נטייתו הטבעית לכיבוש נצלני. (מצוטט שם, עמ' 86)

האפולוגטיקה העלובה הזאת לא עושה חסד עם אחיו של הרב הגדול. בדומה לכך דוחה הרטמן את התרצנות הנפוצה כיום כאילו מיעוט המצוות לנשים בא משום "טבען הפנימי" או "סגולתן האלוהית" של הנשים, כלומר בגלל היותן דווקא יותר רוחניות מגברים (גם לרב יוסף קלנר היה לאחרונה מה לומר בעניין זה). הרב הרטמן דורש שבזמננו, כאשר ברור לכל כי הן רוצות, מסוגלות, ולפעמים גם מאוד מוכשרות ללמוד, הן תוכלנה ללמוד.

יש לציין שגם הרב סולובייצ'יק התיר לנשים בפועל ללמוד גמרא, אולם הרטמן מבקש לערוך מהפכה כללית בהתייחסותה של ההלכה לאשה. הוא מבקש לבטל את מעמדה הנחות ("שפחה לבעלה", על פי רש"י, מנחות, מג:) של האשה ביהדות:

אם התהליך ההלכתי שלנו מונע על ידי שאיפה לתודעת-אלוהים, אנחנו מסיקים שהתנסות באלוהי הבריאה באופן עמוק בחיינו מחייבת יצירה של תבניות נורמטיביות שוויוניות, שאינן מצדיקות היררכיה חברתית או התעמרות, אלא מבקשות לבערן בכל מקום. […] ישום דרך פרשנית הלכתית של תודעת-אלוהים, תוך אימץ דמות האל הטוב לכול, שרחמיו על כל מעשיו כרוח מנחה – תוביל ללא ספק לפירוש מחודש מעמיק של המקורות שביסוד הלכות נישואים וגירושין ולהתפתחות ההלכה גופה. (שם, עמ’ 95, 97)

המרחק מחשיבתו של הרב סולובייצ'יק גדול. תפיסת היהלום המנותק נשללת. הרב הרטמן מבקש לאמץ אל תוך פסיקת ההלכה שיקולים הומניסטים, אשר יחייבו פרשנות מחודשת של הלכות שונות, כאן, למשל, של ההיררכיה בין המינים. למרות השימוש במונח "תודעת-אלוהים" אין כאן עניין רוחני של חווית נבואה או התגלות, אלא חיי מצוות מתוך אינטימיות עם האל, והפנמה של תפיסה עקרונית, על פיה האל הוא טוב ומיטיב, ועל כן לא ייתכן שיצווה על מה שברור לנו שהוא עוול. במקום תנועת ה"עקדה" הסולובייצ'יקית, כאן האדם נאמן לאינטואיציות המוסריות העמוקות שלו, ומשוכנע שגם האל הטוב, מפני שהוא טוב, מבקש ממנו לפרש את ההלכה בהתאם.

ההלכה כדיאלוג

בדברים אלה מתייחס הרטמן לתמה שמלווה את הספר כולו, על פיה עלינו להחליט איזה מדמויות האל (הבורא, המלך, השופט, הלוחם, האב, המאהב, הידיד) אנחנו רואים אל מול פנינו. אל שהוא מלך, שופט או שוטר שמימי ממילא יכוון אותנו לעבר ציות עיוור. אל שהוא בורא-כל או ידיד נפש יכונן בינינו מערכת יחסים שונה. הבחירה, טוען הרטמן, אינה מוכתבת מראש, ומי שבוחר במלך קפדן עושה זאת מתוך השקפת עולם מסויימת, לא נכונה או אמיתית יותר. הרטמן מעדיף שנבחר דמות אלוהית שנמצאת ברזוננס עם נפשנו, איתה נוכל לכונן מערכת יחסים שתהיה עבורנו אותנטית.

יש בדברים אלה חזרה לתפיסתו הבסיסית של הרטמן בדבר שתי דרכים ארכיטיפיות להתייחס אל האל, אשר שתיהן גולמו על ידי אברהם אבינו. בספרו מסיני לציון: חידושה של ברית (אנגלית – 1985, עברית – 1992) עומד הרטמן על על כך שניתן לתפוס את מערכת היחסים של האדם עם אלוהיו לא רק כציות מושלם לסט של ציוויים שמימיים, אלא גם כמסגרת של דיאלוג מתמיד, עמוק ואינטימי. בעוד שהכיוון הראשון מיוצג בבירור על ידי האב-טיפוס המיתי של סיפור העקדה, השני נמשך מתוך הפולמוס שמקיים אברהם עם שהאל לגבי גורלה של סדום.

על פי הרטמן הברית בין האל לאדם חייבת להיות דיאלוגית. אם אכן כך תפיסת העקדה מתכחשת למעשה למושג הברית שבין האל לאדם: "אם מתייחסים בכובד ראש להדדיות של הברית, לא ייתכן כלל שסגולותיו המוסריות והתבוניות של האדם יוחנקו". הרטמן מציב כאמור מול מודל העקדה את התייצבותו של אברהם כנגד האל המבקש להחריב את סדום ואת התרסתו כלפי האלוהים בשם המוסר האנושי: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!?" בסיפור זה אברהם נחוש לקיים דיאלוג עם האל ולתבוע צדק על פי תפיסותיו המוסריות שלו, כלומר של אברהם, ולא של האל. שני המודלים האמוניים הללו, שבאים לידי ביטוי שניהם בחייו של היהודי הראשון, אברהם אבינו, הם לגיטימים, וכל הכרעה ביניהם היא ממילא בחירה שלנו.

באותו אופן דמות האלוהים שלנו אינה חייבת להיות כזו של שופט או שוטר, אלא של אב אוהב, איתו אנחנו נמצאים בקשר אינטימי. תודעת אלוהים על פי הרטמן פירושה קיום מצוות שמתבסס על הרגישות שלנו לנוכחות האל, האל הטוב. הרטמן רואה הכרח במסורת שהיא גם ביטוי יומיומי וחוויתי של עבודת האלוהים שלנו – ולא, כפי שפעמים רבות קורה, מסורת שדווקא מדכאת את הרגישות והחוויה בשם עבודת האלוהים.

הרב פרופ’ הרטמן מבקש לפתח תפיסה חדשה כלפי ההלכה. הלכה שמטפחת אינטימיות עם האל ועם החיים, שמתקיימת כמערכת חינוכית ואתית במובן ההתפתחותי של המילה, ואשר בונה יחידים וקהילות מתוך דיאלוג ופרשנות מתמידים, כאשר המסורת אינה הר שניצב מעלינו ונכפה עלינו, אלא קרקע פוריה, מרובת רגבים עשירים של חכמה ושל חסד, עליה בונים את בתינו העכשוויים.

:

חלקים מהרשימה הזאת הושאלו מרשימה קודמת בנושא, בה אני משווה בין תפיסתו של הרטמן לזו של הרב אהרן ליכטנשטיין, תלמיד נוסף של הרב סולובייצ’יק כמובן.

11 תגובות

  1. תודה על הסקירה, תומר.
    האם ישנה התייחסות בספר לסכנת המדרון החלקלק? והאם ישנה התייחסות לשאלה כיצד נקבעת אותה אמת ואותו הגיון פשוט שעל יסודם יש לשנות את ההלכה?

    אהבתי

  2. תומר, ממה שאתה מתאר נראה שהרטמן המאוחר (וכנראה גם אתה המזדהה אתו) מקבלים לחלוטין את התפישה שרואה את ההלכה כדיאלוג. נשאלת אם כן השאלה: האם ויתר הרטמן לגמרי על התפישה העקדתית? האם משני הארכיטיפים שהוא מציג ב-"מסיני לציון" הא בחר לזנוח כליל אחד מהם?

    בעיני הטענה שאנחנו בוחרים אם אנחנו רואים את האל כשופט או כאב או ידיד מרדדת את הענין. אני חושב שהאדם הדתי מתיחס אליו כך וגם כך, כל הדמויות שתארת נמצאות שם בו-זמנית. אני חושב גם שהתפישה של גורם אוביקטיבי שצופה כביכול במעשיך ויש לו נקודת מבט מוסרית על המציאות היא חיונית לדתיות היהודית.

    אהבתי

  3. דיאלוג עם הבורא ייתכן רק במסגרת נבואה, אחרת הדיאלוג הופך למונולוג. כאשר חז"ל ביטלו את הנבואה הם ביטלו את היכולת לקיים דיאלוג, ולכן גם את יכולתנו לשנות את אופן הבנתנו את התורה. כך שכיום דיאלוג עם הבורא לא יכול להיות הלכתי, מקסימום אפשר לקרוא לזה "חסידות".

    אהבתי

  4. לצערי, נראה שהבלוג המעניין הזה, מתרכז יותר ויותר בהלכה וביהדות. זה חבל, מאחר וכנראה שזה מייצג את הלכי הרוח והשיח הרוחני בישראל בכלל. בעוד שביתר ארצות המערב ישנם זרמים רוחניים מתקדמים מודרניים, בישראל זה די מדבר צחיח. מקריאה רבת שנים בבלוג דומה שתהליך כזה עבר גם על תומר עצמו? והרי היהדות היא דת ברברית שמתנגשת, במובנים רבים, עם הקדמה האנושית.

    אהבתי

    1. זה מה שאתה כנראה מעדיף לראות ביהדות בישראל, ולא היא. יש זרמים רוחניים רבי עניין ביהדות של ישראל. יש מוזיקה חדשה, תורת תודעה, חסידות מתחדשת, נסיונות אקולוגיים ועוד. השוני לדעתי הוא שכאן הרוחניות יותר חיה ו"מופרעת" בעוד שארה"ב היא סטרילית ופוליטקלי קורקטית, ולכן לא מאתגרת בשום דרך את החשיבה המערבית הנוכחית. זו אולי הסיבה לכך שבארץ סצנת ברסלב פורחת הרבה יותר מארה"ב, שם היא עלולה להיתפס כחולשה מול תביעות האתיקה של המעמד הבינוני והבורגנות(קולג', מעמד,כסף, דעה נכונה ואופנתית). אכן מי שרואה את כל הטוב והמוסרי בקידמה המערבית כפי שהיא היום, ינהה לזרמים הרוחניים שבארה"ב. לעומת זאת מי שמרגיש איתה שלא בנוח ושואף לאלטרנטיבה רוחנית יקבל מענה(חלקי בינתיים) ברוחניות הישראלית.

      אהבתי

  5. תומר, בתוך הדברים אתה כותב כך: "אלא שבאותה מידה ההלכה הופכת למנותקת מהמציאות, ולכן פעמים רבות לבלתי-רלוונטית (למשל, בכל הנוגע ליחסים הומוסקסואלים)".
    אשמח להבין מה השתנה במציאות בכל הנוגע ליחסים הומוסקסואליים. לא ידוע לי שהביולוגיה או מבנה המוח השתנו. ואם אתה מדבר על שינוי תרבותי, הרי לצורך זה ההלכה קיימת, כדי לעצב תרבות מסוימת. זה המהות שלה. אם אתה טוען שצריך להתאים את ההלכה לכל תרבות, הרי שרוקנת אותה מכל תוכן.
    אשמח לשמוע הבהרה מה כוונתך.
    (כמובן, ההערה שלי מכוונת בעצם לכל הרעיון המובע במאמר זה, אבל הדוגמה הנ"ל נראית לי מתאימה במיוחד כדי להציג עמדות בעניין).
    נ.ב. בהזדמנות זו אני רוצה להביע תודה על הבלוג, מאמריך נפלאים ומעמיקים,

    אהבתי

  6. תודה על הסקירה, וחג שמח.
    כדתל"ש אני מבין דווקא את הגרי"ד , כיוון שתביעה להתאמה בין הלכה למציאות קל לה "להידרדר" ל'פריקת עול מוחלטת". וכי שביתה מוחלטת ממלאכה בשבת ,כולל נסיעה במכונית והקלדה בפלפון, תואמת "רצון פנימי ממשי"? או 6 שעות בין בשר לחלב עומד במבחן הגיון, תחושה פנימית, או אפילו במבחן הפרשנות הפשוטה של הפסוקים? חשוב אפוא להטמיע בתודעת מקיים המצוות כי לפחות בחלק ניכר של המצוות הוא מקיימן למרות ההיגיון והצו הפנימי.
    ברור שניתן גם להקשות על הגרי"ד, שהרי היהלום המנצנץ ב-2018 רחוק מאוד מלהיות זהה לזה שניצנץ לפני מאה שנה. הרי מישהו החליט ש"היהלום" יקבע ששימוש בחשמל בשבת אסור, שהביגמיה אסורה, שרצוי או אסור להתגייס לצבא ועוד דוגמאות רבות. מוכר גם היטב המושג של "שינוי הטבעים" בהלכה, כך שהתנזרות מוחלטת מהשפעת המציאות ליכא.
    בסופו של דבר (בין היתר כמי שנברא ללא "גן האמונה"…) נראה לי המהלך של הרטמן כראוי להערכה(והלוואי יהפוך לנורמה בין חובשי הכיפה בארצנו) החותר לשלב בין היאחזות באמונה באל הטוב, לבין הליכה על פי מוסר מערבי מקובל בעל השורשים היהודיים, ולנסות להוכיח שהוא תואם את "המוסר היהודי"(תהא אשר תהא משמעות הדבר). גם חתנו של הגרי"ד, הרב ליכטנשטיין הלך (להבנתי) בדרך זו. אינני יכול לשלול כמובן שבחוויתם שלהם הם קיימו דיאלוג עם האל, אך מי שאינו חש כך , אלא חש כמי שמנהל דיאלוג עם טקסטים נהדרים, מרתקים, אך מעשי ידי אדם כולם, מגיע בנקל להטלת ספק בתוקפה של ההלכה בכלל, ויגיע ,כמוני, לבחירה מה הוא מוכן לאמץ ממנה, גם אם נטייתו היא לסבור ש"אין מנהיג לבירה". אז כמובן חופש הבחירה האישי מקשה מאוד על קיום קהילה בעלת אורח חיים מובחן ואחיד למדי.
    אשמח לתגובתך,

    אהבתי

  7. האלגוריה לאלגוריתם מדויקת, ואכן, מי שרואה את ההלכה כאלגוריתם, ולא כמכשיר, הנתון לו לאדם, לתועלתו הרוחנית, סופו שינהג כרובוט דת.

    ולחוששים מפני מדרונות תלולים וחלקים, החששות מנגד: אובדן ערכים, מוסר, קיפאון, איבון, חסימת תיקון עולם וטיפוס רוחני, מפחידים הרבה יותר.

    אהבתי

  8. שלומי שלום , מה שכתבת הביא אסוציאציה על הכיוון ההפוך ממאמר שמצאתי
    הנה התקציר

    https://arxiv.org/abs/1804.04268
    Incomplete Contracting and AI Alignment

    We suggest that the analysis of incomplete contracting developed by law and economics researchers can provide a useful framework for understanding the AI alignment problem and help to generate a systematic approach to finding solutions. We first provide an overview of the incomplete contracting literature and explore parallels between this work and the problem of AI alignment. As we emphasize, misalignment between principal and agent is a core focus of economic analysis. We highlight some technical results from the economics literature on incomplete contracts that may provide insights for AI alignment researchers. Our core contribution, however, is to bring to bear an insight that economists have been urged to absorb from legal scholars and other behavioral scientists: the fact that human contracting is supported by substantial amounts of external structure, such as generally available institutions (culture, law) that can supply implied terms to fill the gaps in incomplete contracts. We propose a research agenda for AI alignment work that focuses on the problem of how to build AI that can replicate the human cognitive processes that connect individual incomplete contracts with this supporting external structure

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s