מכל הגויים: על נבחרות, אוניברסליזם והולדת הגוי

כשהנביא עמוס מבקש להזהיר את בני ישראל לבל יחשבו שהם יקבלו יחס מועדף מאלוהים, הוא אומר בשם האל כי "אֶת יִשְׂרָאֵ֗ל הֶעֱלֵ֙יתִי֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּפְלִשְׁתִּיִּ֥ים מִכַּפְתּ֖וֹר וַאֲרָ֥ם מִקִּֽיר" (ט, ז). כלומר אמנם ישראל זכו ליחס אישי ביציאת מצריים, אולם עמים אחרים זכו ליחס אישי לא פחות: את הפלישתים האל הטוב העלה מכפתור (כרתים), ואת הארמים מקיר (במסופוטמיה). אל תעשו עניין.

לבד מהערעור על הנבחרות האקסקלוסיבית של ישראל, עומדת לעינינו כאן ההתייחסות הפרטנית אל עמים לא יהודים. מסתבר לנו שלא כל ה"גויים" אותו דבר. יש עמים שהאל הטוב מביט בהם בחיבה. יש כאלה שלא. תופעה דומה נמצא בפרק כ"ג של ספר דברים. בפרק זה מחלקת התורה הוראות לגבי היחס הראוי לעמים שונים. אנחנו למדים מצד אחד שאין להתחתן עם עמונים ומואבים ("לֹֽא יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל ה'"), ומאידך כי אין לטפח רגשות שליליים כלפי אדומים ומצרים ("לֹֽא תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא לֹא תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ"). באופן מקביל, את האחרונים גם אין להחרים: מותר לשאת את בניהם ובנותיהם.

כמו לעמוס (המאה השמינית לפנה"ס), גם למחבריו של ספר דברים (המאה השביעית לפנה"ס) היחס הפרטני לבני קבוצות אתניות שונות במרחב נראה טבעי, אולם עבורנו הוא נדמה כקוריוז מקראי. האם באמת ייתכן שהאל דאג לפלשתים? האם יש באמת הבדל בין עמונים לאדומים? וכי נמצא כיום רבנים שיסבירו שעם צרפתים אסור לעמוד מתחת לחופה אבל עם אמריקאים מותר? והרי כל ילד במערכת החינוך הישראלית יודע שעם גויים לא מתחתנים.

וגויים הם גויים. עניין טאוטולוגי פשוט. מצד אחד יש יהודים, ומהצד השני כל השאר. כלומר כל אלה שלמרות שיש הבדלים ביניהם, במהותם הם אותו הדבר. הם זהים על פי הקריטריון החשוב ביותר: היותם לא-יהודים. סביב הציר הבינארי הזה, אנחנו יודעים, סובבים חוקים ומצוות, זכויות וחובות, ואף דרוגים שונים של רבדיי נשמות.

אולם הפסוקים המצוטטים לעיל מבהירים לנו שלא תמיד היה כך. החלוקה הבינארית לשתי קטגוריות אנושיות לא מוכרת לתורה, לא לנביאים ולא לכתובים. למעשה, כפי שמראים ישי רוזן-צבי ועדי אופיר במחקרם פורץ הדרך, Goy: Israel’s Multiple Others and the Birth of the Gentile (הוצאת אוקספורד), רק בסוף המאה השניה לספירה יכלו יהודים לראות באופן פשוט את כל בני האדם מלבדם כשייכים לקבוצה אחת, דהיינו, כ"גויים".

כידוע, המילה "גויים" במובנה המקראי פירושה "עמים". כדי שה"גוי" יהפוך למה שהוא כיום היה צורך לשנות אותו משם עצם שמתאר קולקטיב, למהות פרטית, לתכונה של האינדיבידואל. ספרם של אופיר ורוזן-צבי, שמציג את המחקר הראשון שמתחקה אחר מקורותיו של "הגוי", מתאר בדיוק כיצד זה קרה ואילו צרכים חברתיים ודתיים המהלך הזה סיפק.

השליח אל הגויים

במקרא, כאמור, גוי הוא עם. ישראל עצמם הם "גוי קדוש", ואילו כדי לתאר זרים לא-יהודים משתמש במקרא במונחים "גר" ו"נוכרי". אלה נבדלים מבני ישראל בעיקר במנהגיהם, אולם לא-יהודים אינם שייכים כאינדיבידואלים לקטגוריית-על שמשותפת לכולם. אין חלוקה בינארית מבחינה מהותית.

על פי אופיר ורוזן-צבי בספרים עזרא ונחמיה מתגבשת לראשונה עמדה המציגה אנטגוניזם כללי כנגד לא-יהודים. אקסוגמיה ("התבוללות" בלשון המקובלת כיום) הופכת לחטא הגדול ביותר, וזאת על ידי הצגתם של לא-יהודים כטמאים. לצורך ההבדלה שלהם בין ישראל לעמים משתמשים עזרא ונחמיה, אפוא, בדיני טומאה וטהרה, כלומר בחוק, כלומר בספר החוקים, חפץ שהם מביאים אל העם היושב בציון ומבססים כמוסד חברתי משמעותי. אולם הגוי כפרט גנרי עדיין לא קיים.

הן המקרא והן כתבים שלא זכו להיכלל בקאנון (מכבים, בן סירא ועוד מגוון טקסטים שהספר מנתח) בהחלט סבורים שבני ישראל נבדלים מהעמים שסביבם, אולם הם לא רואים עמים אלה כמקשה אחת או כחולקים מהות משותפת. מחקרם של אופיר ורוזן-צבי מציג את האפשרויות השונות להבין את ההבדל בין ישראל לאחרים: ספר יובלים מחזיק שעמי הסביבה מתנהגים באופן לא מוסרי; כת קומראן מגדירה זרוּת כאי-הקפדה על דיני הטומאה והטהרה; פילון מחזיק שבני ישראל מסוגלים יותר מאחרים ליצור קשר עם האל, וכך הלאה.

על פי רוזן-צבי ואופיר האבחנה החדה בין בני ישראל לכל מי שאינו הם מגיעה לראשונה דווקא אצל פאולוס. אותו יהודי הלניסטי מבריק, אותו תיאולוג מקורי ומהפכני, ראה עצמו כידוע כ"שליח" של הבשורה הנוצרית "אל הגויים", ובדיוק משום כך נצרך להגדיר את הקטגוריה הזאת באופן יסודי ומעמיק יותר מכל קודמיו. פאולוס הפך את התפיסה ש"גוים" אינם "עמים", אלא קטגוריה כוללת של בני אדם, לנדבך מרכזי בחשיבתו.

המפעל המרכזי של פאולוס – מפעל שנודע מאוחר יותר כנצרות – היה הקמת חברה אוניברסלית של בני עמים שונים שמאוחדים כקהילת מאמינים. זו הכנסייה (ekklesia). האגרות שהוא כותב לבני קהילות שונות סביב אגן הים התיכון הן עדות למאמציו אלה. בלב החזון בו הוא החזיק נמצאת ההבחנה בין יהודים לבין גויים, כלומר בין אלה שזכו להיכנס בברית הישנה, לבין אלה שמוזמנים להיכנס תחת הברית החדשה. באופן מובן, האבחנה בנויה על החוק: היהודים שומרים את חוקי התורה, הגויים – לא.

אצל פאולוס הכל מתחבר: הוא זקוק לאבחנה בין שומרי התורה לבין מי שאינם כדי להביא את הבשורה לגויים, ובשורתו עצמה היא אישית ואוניברסלית בו בזמן. פאולוס מבטיח גאולה פרטית על ידי המשיח, ומאידך מתאמץ להקים קהילת מאמינים כללית, עולמית. בקהילה זו, בכנסייה, לא יהיה הבדל, מבטיח פאולוס, בין "יהודי ליווני, בין עבד לחופשי, בין זכר לנקבה, שכן כולכם אחד במשיח" (האגרת אל הגלטים, 3:28), אולם זאת רק משום שחוק הברית הישנה כבר לא ישחק תפקיד. עד אז החוק הוא שמבדיל בין יהודים לכל השאר.

במילים אחרות, מחיקת ההבדלים האתניים, המעמדיים והמגדריים חלה על כל האנושות – כולם יהפכו לנוצרים השייכים לכנסייה אחת – אולם כדי להגיע לשם צריך להבחין בין יהודים, אותה קבוצה אתנית שנבחרה על ידי האל וקיבלה את התורה, לבין כל השאר, שכעת הגיע זמנם להשתדרג ל"ישראל שברוח". הצורך לגדור את "כל השאר" בקטגוריה אחת כוללת, קטגוריה אוניברסלית מחד, ומאידך כזו המסוגלת לעבור הפרטה ולתאר כל אדם ספציפי, הביא את "השליח אל הגויים" להתייחס אל הגויים כמסגרת גנרית. "הגוי", כמונח כללי המורה על אינדיבידואל לא-יהודי, נולד.

פאולוס בציור מהמאה ה-13. מה אתם אומרים, הוא גוי?

הגוי כתחליף לאל

במאות הבאות הן הכנסייה והן חכמינו ז"ל משתמשים בדיכוטומיה הבינארית שכונן פאולוס. האבחנה בין יהודים לגויים מתבצרת כעניין מהותי הנסוב סביב פרטיקולריזם אתני וקיום החוק המקראי – או ביטולם. ההלכה, שמתפתחת במאות הראשונות אחרי הספירה (זכרו שהמשנה נחתמת רק סביב מאתיים לספירה), מחזקת את התפיסה הזאת ומגביהה את החומות בין היהודים לכל השאר. מנגד מתגבשת הנצרות הצעירה שדוחה את החוק ומכוננת את קהילת המאמינים כפתוחה לכל אדם בעולם.

בעקבות התמורה הקטגוריאלית הזאת מפרשים חז"ל מחדש מונחים מקראיים שהופכים לבעייתיים. דוגמא מובהקת לכך היא התהליך שעבר על המונח "גר". בתנ"ך פירושו פשוט זר ("כי גרים הייתם בארץ מצריים"), והוא מכוון פעמים רבות לזרים החיים יחד עם בני ישראל. עם החלוקה הבינארית ליהודים וגויים, הגר גם הוא מחולק לשניים: במקומות בהם המקרא מתייחס לגר כחלק מהקהילה הוא מתפרש מחדש כ"גר צדק", כלומר כגוי שעבר גיור – שהרי לא ייתכן שאדם שהוא חלק מהקהילה לא יהיה יהודי. במקומות בהם המקרא מייחס לגר מעשים שלא יכולים להתיישב עם יהדותו (למשל, אכילת נבלות) חז"ל קובעים שמדובר ב"גר תושב", כלומר, עוד גוי. החלוקה הבינארית משכתבת רטרואקטיבית קטגוריות מקראיות.

לגוי יש תפקיד נוסף: אותה חלוקה חדה, מסבירים רוזן-צבי ואופיר, משמשת גם כדי לבצר את הקשר של היהודי עם האל. בלא נוכחות האל במקדש, בלא התגלות אלוהית, ובלא ידו החזקה של האל הפועלת בעולם, האל הושתק ונעלם. הפיכת העמים השונים ל"גוי" אחד, גנרי ואבסטרקטי, מאפשרת לחזק את הגבול, הפיזי והמטאפיזי, בין היהודים לכל השאר. כך מודגש הקשר הייחודי שלהם עם האל. חז"ל, החיים בעולם נטול מקדש ונבואה, נזקקים להלכה המתפתחת ולדיכוטומיה הברורה בינם לבין כל שאר האנושות כדי לתחזק את מערכת היחסים שלהם עם הקב"ה.

אף שהשורשים נמצאים כבר אצל פאולוס, המשנה היא המקור הראשון בו הגוי מופיע באופן גנרי ומופרט. הגוי משמש כקטגוריה הלכתית חיונית שמכוננת חלוקה בינארית. ההלכה מתפתחת סביב החלוקה הזאת, ומאפשר לחכמים להשתמש באותה הבדלה לצורך שיח מפורט ושיטתי של הפרדה וריחוק. הגוי גם מקדם את תפיסת ההיסטוריה כעלילה מיתית ולא כרצף טבעי של אירועים. בבלים, יוונים ורומאים אינם יריבים פוליטיים נבדלים, אלא מופעים שונים של ישות זרה אחידה הניצבת אל מול העם היהודי. להיסטוריה יש משמעות על-היסטורית.

אחרי הגוי

מחקרם של אופיר ורוזן-צבי מאיר נקודת עיוורון משמעותית. השניים חושפים מהלך היסטורי דרמטי, ומבארים לראשונה את תולדותיו של אחד מהמוסדות היהודיים הוותיקים והחשובים ביותר. ה"גוי" הוא מעמודי התווך של המסורת היהודית מאז ימי התנאים, ואותו שיח של הבדלה והפרדה, כמו גם אותה תפיסה מיתית של ההיסטוריה, מלווה אותנו כמובן גם כיום.

בסוף ספרם שואלים רוזן-צבי ואופיר האם ניתן לדמיין קיום יהודי שאינו מכונן על ידי שלילת הגוי, שאינו תלוי בגוי על מנת להגדיר את עצמו. נדמה לי שכן, ונדמה לי שהתשובה לשאלתם פשוטה ונפוצה הרבה משניתן היה לחשוב. שכן קיום יהודי כזה כבר קיים הן בארצות הברית והן בישראל, והוא מבוסס על החלפתה של האל ושל ההלכה כנקודת המשען של הזהות היהודית – במדינת הלאום.

מדינת הלאום, על האתוס והמיתוס שהיא מקדמת, הופכת בני אדם שונים, ולפעמים אף קבוצות אתניות שונות, לקהילה אחת. היא עושה זאת עבור יהודים באופנים שונים בארה"ב ובישראל, אבל בשני המקרים ה"גוי" מאבד ממשמעותו. בארה"ב יהודים מתייחסים אל שכניהם, האזרחים האמריקאים הלא-יהודים, לא כזרים הנבדלים מהם אלא כקולגות וכשותפים בפרויקט הליברלי האמריקאי הגדול. שיעורי הנישואים האקסוגמיים הינם ראייה לכך ובד בבד גם ביטויו ומימושו של אותו פרוייקט.

גם בישראל ההזדהות עם מדינת הלאום גוברת על הטאבו המסורתי נגד אקסוגמיה. בישראל הדבר נעשה לא מתוך היענות לאתוס הליברלי, אלא מתוך ביסוס הזהות היהודית על הלאומיות ועל המאבק הלאומי. כאן ניתן לראות כי כאשר לא-יהודים על פי ההלכה (עולים מכוח חוק השבות) משתתפים במאמץ המלחמתי כנגד לא-יהודים על פי ההלכה ועל פי הלאום (ערבים מוסלמים) הם מתקבלים לקהילת הלאום הישראלית, ועל כן נחשבים ליהודים לצורך שכנות, חיים משותפים ונישואים. למעשה, כשמתברר שההלכה אוסרת לקבור אותם ליד מי שנחשבים יהודים על ידי הרבנות, מתעוררת תרעומת. שותפותם בלאומיות הישראלית מספיקה כדי להופכם ללא-גויים.

בארה"ב, אפוא, אנחנו עדים להשלמתו של החזון הפאולוני, שבו הדיכוטומיה האחרונה, בין יהודים ל"גויים", מתמוססת, וגם היהודים מוטמעים בקהילת האינדיבידואלים האוניברסלית. בישראל, ניתן לומר, אנו עדים לחזרה אל המודל המקראי (טרום עזרא ונחמיה): בני קבוצות אתניות שונות זוכים ליחס שונה, על פי יחסם אל עם ישראל. אין תפיסה אחידה של "גויים", והנישואים עם חלק מקבוצות הלא-יהודים מותרים. התפתחויות אלה נעצרות ביהדות החרדית ובחלק מהאורתודוקסיה. הגוי חי וקיים היכן שקיימת ההלכה. הוא מתמוסס כשהיא נעלמת, ממש כפי שלא היה לפני שהיא נוצרה.

:

פורסם במוסף הארץ

7 תגובות

  1. לא ברור לי מאיפה הקביעה שהתפיסה של עם ישראל כעם נבחר היא מאוחרת, וש- "לא כל הגויים אותו דבר". הרי הדברים פשוטים ומפורשים בספר דברים (ובעוד מקומות):

    כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ …
    וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם,
    וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ…
    כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה…
    כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם

    הדברים פשוטים וברורים:

    – חל איסור מוחלט להתחתן עם כל גוי שהוא, אין פה גויים נחשבים יותר או פחות. האיסור על עמוני או מואבי לבוא בקהל הוא אחר לחלוטין, ושייך *אחרי שהתגייר*. והשווה לעמלק שמותר להתחתן עימו אחרי שהתגייר, אף על פי שעד שהתגייר מצווה להשמידו.

    – עם ישראל הוא במילים מפורשות "עם סגולה מכל העמים שעל פני האדמה".

    – יציאת מצריים היא מהלך ייחודי לעם ישראל שאינו בר השוואה לנדידתם של עמים אחרים.

    גם הטענה שהפרשנות למונח גר הינה מימי חז"ל פשוט אינה נכונה, האבחנה שעושים חז"ל בין גר במובן "זר", "גר תושב" ו- "גר צדק" נובעת ישירות מלשון הכתוב. ויש עוד הרבה מאד אי-דיוקים במאמר.

    אהבתי

  2. תומר נשמה עזוכ אותך חז"ל תנ"ך חז"ל רמב"ם פסוקים מפורשים שמבטיחים שכול בני בשר יקראו בשמך

    הארי הקדוש זצ"ל שהייתה לו רוח הקודש ונתעברה בו נשמת משיח פסק להלכה שכול הגוים צאצאי הנחש הקדמוני עם נשמה שטנית התיקון שלהם זה למות בסופו של דבר
    וברצינות תומר עצם זה שהספרים של דמיות כמו רבי צדוק והארי" עדיין מקובלים כלגיטימיים בעולם ובעם היהודי כשהם כותבים שם במפורש שהאידיאל שלהם זה עולם ללא גוים (בהתבסס על תיאוריות מיסטיות מופרכות של בני השטן כביכול) מראה עד כמה ליהדות יש פשיטת רגל מוסרית…

    אהבתי

  3. ועם אנשים כאלה שחושבים שאולי להסתכל על 99 אחוז מבני האדם בעולם כיצורים שטניים ונבזיים בלי קשר למעשים שלהם(מיליון מקורות יש לזה הארי" ורבי צדוק הכי קיצוניים אבל גם הרמח"ל בעל התניא וכדומה)…הסימן הדבר הראשון שהיהדות צריכה לעשות כדאי להיות מתוקנת זה לגנוז תספרים האלה
    עם עם סגולה ונשמה יתירה וקדושה אפשר להתווכח תיאוריה שאומרת שכול בנאדם שהוא לא מהעם שלך הוא צאצא השטן זו תיאוריה שלא הייתה מביישת תמיסטקנים הגרמנים ודת שמחזיקה תיאוריה כזו כלגיטמית היא דת מנוונת
    לא פלא שיוצאים ספרים כמו תורת המלך שכהנא מקבל לגיטימציה בציבור הציוני דתי וכולי
    ומה יעשו רבנים מתונים אם מקורות כאלו?

    אהבתי

  4. 1. אותו עמוס גם אומר: רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם. כלומר לעם ישראל יש קשר מיוחד עם האל, לטוב ולרע.

    2. לגבי המצרים ואדומים: לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְ-הוָה. ברור מכאן שהם *מסתפחים* לעם ישראל (גרים) ולא נשארים במעמדם הגויי. מה שחז"ל עשו אח"כ היה לתעד ולכן גם להפוך את זה להליך פורמלי עם בית דין מוכר (למרות שגם רות עברה הליך דומה עם היבום של בועז).

    שורה תחתונה: הניסיון להציג סוג של דיכוטומיה בין בית ראשון לשני, חוטא לאמת.
    אין דין של עם חזק שפרטים ומשפחות בודדות מעונינות להסתפח אליו, לבין שבי ציון שחיים תחת שלטון זר וחווים התבוללות וכרסום תרבותי.

    אהבתי

  5. האם לא תמיד היתה הבחנה בין אומות שונות ובין פרטים באותן אומות? מושגים כמו "חסידי אומות העולם" ו"מתוקנים שבאומות" היו בשימוש בכל תקופת הגלות. אני לא חושב, שהתקוממות כנגד אפליה לרעה של חסידי אומות העולם במדינה, מתבססת על חידוש של הדורות האחרונים.

    אהבתי

  6. לא קראתי את הספר, אני לא יודע אם הם קוראים לזה בשם או לא, אבל הרעיון של ההבדלה בין יהודים לבין גויים מקורה בפרשנות האלגורית של מלחמות ישראל בתנ"ך, שככל הנראה היא זו שהיהודים הרבנים הראשונים ראו בעיני רוחם. האלגוריה היתה מקובלת באותה התקופה בקרב הפלטוניסטים התיכונים, שניסו למזג את הפילוסופיה היוונית ובעיקר את הסטואיות שדגלה באוניברסליזם, בדתות המזרח. במקרה הרבני ביהדות.

    במיתוס התנכ"י עם ישראל מקבל "ברית", כמה וכמה פעמים. הברית הזו היא מין קמע שעובר במשך הדורות מסוכן לסוכן, מצומת לצומת. הקמע הזה הוא "מטהו של המשיח", והוא עבר ישירות מהאדם הראשון, דרך חנוך, נח, מלכיצדק והאבות אל משה רבינו וממנו אל דוד המלך, והמשיח. משה רבינו סימל את מי שהוביל את עם ישראל לארץ המובטחת ודוד המלך הוא מי שהקים בארץ המובטחת ממלכה. המשיח הוא המלך באותה הממלכה, והגאולה השלמה היא ברגע שתכון הממלכה.

    הברית הזו היא היהדות. "ארץ ישראל" היא העולם כולו. שבע מצוות בני נח הן התג עבור מי שרוצה להיות "גר תושב" ולקבל זכות מגורים ב"ארץ ישראל", ותרי"ג מצוות עבור "בני ברית", מי שייחשב כ"עם ישראל". כל האחרים הם בגדר שבעת העממים ויש להלחם נגדם ולמחותם. כלומר הגויים הם "מי שגרים בארץ", הגזע האנושי, ויש לקרב אותם אל הברית. ה"מחיה", ההריגה, היא אלגורית, ומשמעותה המרת דת. "גוי" הוא כינוי אלגורי לבן אדם. המלחמה בגויים היא המיסיון.

    המיתוס התנכ"י מציין שקיימים עשרה, ואפילו שנים עשר, עממים בכנען. ומתוכם לפחות שלושה סופחו לישראל – הקיני, הקנזי והקדמוני. את שאר השבעה יש למחות. עצם העובדה שקלטו בצורה חלקה כל כך גרים כבני יתרו, הקיני, ובתוכם את בני רכב, מוכיחה שבמיסיון הזה לא בוחלים גם במי שלא ישראלים אתניים, וההפך, מעדיפים ישראלים שאינם אתניים, כי הם נחשבים צדיקי על. ולא רק זה. לפי מסורות אזוטריות גם כלב בן יפונה ועתניאל בן קנז הם גרים, למרות שהתנ"ך מזכיר במפורשות אותם כבני יהודה, ומנסה לטשטש ככל האפשר את מוצאם הזר – כאילו שדווקא גרים, דווקא אנשים שאינם ישראלים אתניים, הם שורשו של המשיח, שהרי דוד המלך עצמו נחשב מזרעם של כלב, או לחלופין מזרעו של אחיו הצעיר, רם.

    בכל אופן, לענייננו, המשמעות של מחיית שבעת העממים היתה מהרגע הראשון אלגורית, הציווי על המלחמה הוא ציווי על מלחמת קודש פנימית בלבד, בנפשו של המאמין. בדיוק כפי שעל פי התנ"ך, הקיני והקנזי התיישבו בקרב העמלקי והכנעני, התפקיד של אלה שנמצאים בין הגויים הוא להיות סוכנים חשאיים בעורף האויב, סוס טרויאני שברגע האמת יתקעו את היתד ברקתם של הגויים. דהיינו, אותם המיסיונרים שנוסעים למקומות רחוקים להפיץ את הבשורה.

    זה ההגיון של פאולוס. ההגיון היהודי, שמבדיל בין "אנחנו" לבין "הם", ונמנע להתערות בגויים, היה תגובה להחלשות המעמד של היהודים לאחר התנצרות הקיסרות. אבל במקור, גם היהודים היו מיסיונרים.

    Liked by 1 person

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s