צאת ספרו החדש של הרב חיים נבון עורר בי מיד עניין משום שהוא עוסק בנושאי דת ומדינה, ותוך כך מכריז – ממש על הכריכה – שהוא תומך ב"מדינה יהודית רזה" ו"פחות כופה". ואם לספיילר מיד, יש כאן בהחלט חדשות טובות: רב אורתודוקסי בולט לא רק מצהיר שכפייה דתית היא דבר שלילי, אלא מרחיב וקובע שיש להנהיג נישואים אזרחיים ושיש להפריט את הכשרות של הרבנות הראשית.
שהחיינו וקיימנו והגיענו, אם כן, לזמן הזה, גם אם בשביל להגיע אליו היינו צריכים לעבור דרך אימוצה של תפיסה סמי-ליברטריאנית על ידי האליטה האינטלקטואלית של הציונות הדתית. כי זה מה שמובא לפנינו: מדובר בעוד צעד בקמפיין המתמשך מטעם 'קרן תקווה' לפירמוט הציונות הדתית ולהפיכתה מאחת הקבוצות הסוציאליסטיות ביותר במדינת ישראל לאחת הקפיטליסטיות ביותר. הספר יצא בהוצאת ידיעות ספרים, אולם כפי שמוצהר בעמוד השער והן בתודות, יצא לאור "בסיוע קרן תקווה".
אין בכך חלילה כדי לבטל את ערכו של הספר. אני חושב שזה ספר שמגמתו חיובית, ואני גם מסכים עם הרב נבון בכיוון הכללי של דבריו. נבון אינו ליברטריאן, והוא קובע שאין בעצם אפשרות שהמדינה תתעלם לחלוטין מתחום הרווחה. מה שהוא רוצה הוא התערבות שקולה ומוגבלת בתחום זה, כמו גם בתחום הערכי, כלומר ההיקף שבו המדינה יכולה לנסות לעצב את המרחב הכלכלי, כמו האזרחי, אמור להיות מוגבל, אולם לא בלתי קיים. כנראה שנתווכח על המידות אבל זאת כשלעצמה לדעתי גישה נכונה.
כדי להציג את תפיסתו מקדיש הרב נבון לא מעט מהספר כדי להראות שהתנ"ך עצמו מקדם תפיסה של "מדינה רזה" עבור בני ישראל. הוא נאחז ביחס האמביוולנטי של התנ"ך למלוכה כדי להסיק ש"התורה רוצה לצמצם את חשיבותה של המסגרת הפוליטית בכלל", כלומר לתת לקהילות היהודיות כמה שיותר אוטונומיה, ולשלטון את מינימום הכוח ההכרחי.
זהו מדרש נאה, הגם שכמובן קשה לגזור מסקנות מודרניות ממציאות של חברה שבטית וכלכלה אגררית. מצד שני יש כאן משום חתירה תחת התקווה/איום של אותה "מדינת הלכה" שמדי פעם מוצגת כאידיאל אורתודוקסי. נבון מביא מקורות שונים על דלילותה של המסגרת התורנים בכל הנוגע לניהול מדינה. הרב חיים דוד הלוי, למשל, מובא בספר כמי שעמד על כך ש"אין למצוא בתורה משטר מדיני או כלכלי ברור" (תחומין, ח), ואפשר להוסיף לכך את הר"ן, שסבר ש"נתיחדה תורתנו מבין נמוסי אומות הקדמונים במצות וחקים אין ענינם תקון מדיני כלל" (דרשות הר"ן, י"א). קביעות אלה רומזות עד כמה החלום התיאוקרטי הוא פיתוח מודרני (וראו ספרו החדש של אלכסנדר קיי, The Invention of Jewish Theocracy, על כך.)
אז נתנו לשלטון מינימום כוח, אבל הענקת אוטונומיה לרמה הקהילתית והמשפחתית אינה רק טוב כשלעצמו. על פי נבון העצמת הקהילות ומוסד המשפחה היא הדרך העיקרית למנוע ממשטר דמוקרטי להתדרדר לכדי עריצות ההמון. הוא מצביע על כך שמשטרי עריצות, מבולשביזם ועד פשיזם, ניסו לפרק את המוסדות שבין הפרט לשלטון (קהילה, משפחה, קהילות דתיות, מועדונים חברתיים) ובאופן כללי שוב ושוב מזהיר מפני שלטון ריכוזי.
שלטון ריכוזי אכן רע ומשפחות אכן חשובות, אבל נבון שוכח שדרך מרכזית בשלטון דמוקרטי ו/או ליברלי להגן על הפרט הוא באמצעות מערכת המשפט הליברלית. והרי גם את זו פירקו רודנויות למיניהן. נראה שמימד שלם בתורת הפרדת הרשויות נעלם מעיניו, כאילו הוא לא שמע על בלימת דורסנות השלטון והשמירה על חירויות הפרט על ידי בית המשפט.
מגיע הדבר לידי כך שכאשר מוזכר ספרו של אלקסיס דה-טוקוויל העוסק בארצות הברית, כותב נבון כי קיומן של משפחות וקהילות הן "בעיניו [של טוקוויל] הדרך היחידה למנוע את הפיכת הדמוקרטיה לשלטון עריצות ממשלתי." אבל זה לא נכון. זו לא הדרך היחידה. טוקוויל כותב כמה פעמים שמה שמונע מארה"ב הדמוקרטית להפוך לשלטון עריצות הם בתי המשפט. כך למשל, בעמ' 277 בתרגומו של אהרן אמיר (הוצאת שלם) כתוב כי:
כשאנו באים לבקר אצל האמריקנים וללמוד את חוקיהם נוכחים אנו לדעת כי הסמכות שנתנו בידי המשפטנים, וההשפעה שנתנו להם להשפיע על הממשלה, הן כיום המחסום המוצק ביותר לסטיותיה של הדמוקרטיה.
ויש עוד מגוון אמירות כגון זו (ראו למשל עמודים 103, 154, 282, 283).
קשה לי להאמין שהרב נבון לא מכיר את עמדותיו של טוקוויל. גם לא קשה למצוא דוגמאות עכשוויות להיעזרותם של שמרנים – לא מחוסר ברירה, אלא בגאווה ובששון – בבית המשפט על מנת להגן על זכויותיהם מפני כוחה של המדינה (חשבו על מאבקן של קבוצות דתיות בארה"ב נגד אובמה-קֶר בכל הנוגע להפלות ואמצעי מניעה). נראה שרצונו של נבון להיאבק באקטיביזם שיפוטי (הוא מקדיש מספר עמודים לעניין) מונע ממנו להודות בחשיבתה של בקרה וביקורת שיפוטית על השלטון הדמוקרטי.
כך או כך הגענו אל מדינת ישראל שמתנהלת בהתאם לתפיסה סמי-ליברטריאנית: ממשלה קטנה, שירות ציבורי מינימלי והגנה על חירויות הפרט. התפיסה הזאת נחשבת "שמרנית" משום שכך נוהגים לחשוב בארה"ב ולמרות שאין בה שום דבר שמרני בפועל – היא ודאי לא תורמת לשמירה על מסורת או מורשת כלשהי.
ובאמת, כשצריך לשמור על מסורות מסויימות הרב נבון פונה לצד הלא-ליברטריאני שלו, הצד הקהילתני שסבור שלמדינה יש רשות – ואף צורך – לעצב את המרחב הציבורי. כך למשל, הוא קובע כי "במדינה יהודית, שמירה על הרוב היהודי המוצק של המדינה צריכה להיות שיקול לגיטימי בקביעה מי זכאי להיכנס למדינה ולקבל בה אזרחות" (אני חושב שהוא צודק); הוא חושב שהממשלה צריכה להיות מחוייבת להיוועץ ברבנות הראשית בסוגיות לאומיות כבדות משקל (לא כדאי לדעתי); הוא חושב שהמדינה צריכה להכיר רק בגיור האורתודוקסי (לשמחתי העניין הזה נגמר); ואף סבור ש"עקרונית […] למדינה יש סמכות לקבוע שהנישואים בישראל יהיו דתיים בלבד" (למרות שכאמור הוא תומך בהסדרת נישואים אזרחיים – אמנם, הוא רומז שמדובר רק בנישואים הטרוסקסואלים).
איך בדיוק משתלבת ממשלה "רזה" והעצמת המשפחה והקהילה עם קביעה מטעם המדינה שהנישואים יהיו דתיים בלבד? ומהי הרבנות הראשית כולה, כמנגנון דתי בירוקרטי ממלכתי, אם לא שריד של המדינה הסוציאליסטית הריכוזית? ולמה שהדרך לאזרחות במדינה החילונית תהיה נתונה בידי זרם דתי מסויים? איך פתאום הרצון בצמצום הממשלה עובר מטאמורפוזה והופך ללגיטימציה לריכוזיות קיצונית?
כי זה בעצם העניין: יש מתח מובנה בין הרצון לממשלה קטנה לרצון לעיצוב המרחב האזרחי, ובאופן רחב יותר בין ליברליזם כלכלי לשמרנות מחד, ובין פופוליזם לשמרנות מאידך. הימין בעת הזאת – בארצות הברית כמו בישראל – מתהדר בכותרת "שמרני", כאשר בפועל הוא יותר ליברטריאני ולחילופין פופוליסטי.
השמרן (כמו טוקוויל) רוצה מערכת משפט חזקה שתגן עליו מהממשלה. הפופוליסט רוצה מערכת משפט חלשה כדי שרצון העם, דרך נבחריו, לא יוגבל. השמרן רוצה לשמר את אורח חייו ואת הקהילה שלו. הקפיטליזם מרדד ומוחק צורות חיים, מפרק קהילות ומעודד אינדיבידואליזם. השמרן רוצה מסורת, דוֹגמה, אורתודוקסיה. הן השוק והן ההמון רוצים גיוון, אופנה ובחירה.
לכן כאשר השמרן בכל זאת מבקש לבצר את הלאומיות, האתניות או המסגרות הדתיות החשובות לו, הוא חייב ליצור לעצמו כל מיני לקונות שדרכן הוא יתעקש שלמרות תמיכתו בשוק החופשי ובקול "העם", הוא בעצם דווקא רוצה להגביל את השוק ולסרב לרצון העם. בסוף כל הכרזה סרוגה על הפרטת המשק נמצא מימון לא שוויוני של מערכת החינוך הדתית, תקציבים יעודיים לישיבות ומגזר ציבורי מנופח ביהודה ושומרון. בסוף כל משפט על ממשלה קטנה מסתתר חרד"לי עם קפוטה שרוצה שהמדינה "תטפל בבעיית הרווקות המאוחרת".
מתחים וסתירות פנימיות הן לא דבר נדיר בכל הנוגע להשקפות עולם, ואין הם בהכרח מבשרים על בעיות בלתי פתירות. אולם נראה שמה שהיתה עד לא מזמן השמרנות האנגלו-אמריקאית מתפרק מול עינינו. שילוב הידיים בין הליברטריאנים מחד והנוצרים ושמרנים החברתיים מאידך אינו נהנה עוד מהאוייב המשותף שהיתה ברה"מ, ומשמש כעת רק כהסכם אד הוק לצורך ריצה משותפות בבחירות. בלוק טכני, כמו שאוהבים לומר אצלנו.
מאידך טראמפ החדיר לתוך המפלגה הרפובליקאית פופוליזם, עורר דיבורים "קואליציה בין-גזעית של אנשי מעמד פועלים שמרנים", והמנסים ללכת בדרכו, נבחרי ציבור כמו טד קרוז וג'וש האולי, כבר תומכים בתוכניות שהם עצמם היו מוקיעים כ"סוציאליזם" עד לא מזמן. רק בשבוע שעבר יצא טראמפ נגד ה-WSJ על כך שהוא בעד גבולות כלכליים פתוחים שמזיקים לעובדים האמריקאים. גם מי שתמך בברקזיט לא יכול תוך כדי כך להלל את השוק החופשי.
התפיסה השמרנית בישראל גם ככה צעירה למדי, ונותר לחכות ולראות כיצד הרוחות המנשבות בארצות הברית ישפיעו עליה. הפופוליזם הביביסטי כבר מכרסם בה, ועד שנתניהו לא יפנה את הבמה קשה לראות התגבשות של מחנה פוליטי שמרני. כאשר פולחן אישיות ואופרטוניזם גוברים על הנאמנות לשלטון החוק, שלא לדבר על עקרונות ונורמות בסיסיות, אין שמרנות. למעשה אין אידיאולוגיה בכלל.
אבל האתגר הגדול יותר יהיה השילוב בין הליברליזם למסורת היהודית, שאינה נהנית (או סובלת) מהאינדיבידואליזם ותפיסת הפרדת הדת מהמדינה שמובנים לתוך הנצרות. כזכור, משה פייגלין ניסה לייצר סינטזה כזאת עם הליברטריאניות, אם כי הסתירות הפנימיות אצלו היו גדולות עוד יותר. מדובר באתגר ותיק ובסיסי: הוא כולל לא פחות מאשר הניסיון לגבש זהות יהודית מודרנית, והוא הוליד פתרונות שונים. היהדות הרפורמית היא פתרון כזה, שמפקיד את ההגה בידי הליברליזם – ומתנתק מהמימד הלאומי. האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב היא פתרון אחר, שמעצים ומתעצם מהחלוקה בין החיים ההלכתיים בבית ובקהילה לחיים האזרחיים בחוץ – ומתעלם מהמימד הלאומי.
הפרוייקט של הרב נבון, על כן, צריך להיתפס כניסיון חלוצי לשילוב – כלכלי, חברתי ולאומי – בין אורתודוקסיה ציונית-דתית לבין תפיסה ליברלית בואכה-ליברטריאנית. במובן הזה הוא מעניין וראוי לציון. הייתי מעדיף שהוא יהיה עשיר בהצעות פרוגרמטיות לפחות כפי שהוא עשיר באנקדוטות (ובאלה הוא שופע). גם ההתעלמות המוחלטת מחוסר הליברליות הקיצוני או הממשל ה”רזה” שבשליטה צבאית של ישראל במיליוני לא-אזרחים פחותי זכויות זועקת ללב השמיים, כמו גם השתיקה לגבי ההשקעה העצומה, המאוד לא כלכלית, לא שוויונית ולא רזה של המדינה בפרוייקט ההתנחלויות. אבל כל ההתחלות קשות. בסופו של דבר ההיגיון הליברלי עושה את שלו: למרות שנבון חושב שלגיטימי שהמדינה תגביל נישואים לטקסים דתיים בלבד, בשורה התחתונה הוא מכיר בכך שעדיף שלא. כשזה מגיע מרב אורתודוקסי זו בשורה טובה, הראויה לשבח.
לולאת האל 
אפשר כמובן להיות בית הלל ולשבח… ממשלה שתיוועץ ברבנות הראשית…! גם היום יש יותר מדי השפעה של רבנים למרבה הזוועה ,בעיקר בצהל ובכלל.לא עמדנו בהבטחתו של הרצל לשמור את כהני הדת במשכנותיהם, ואת הצבא בקסרקטיניו…
בנוסף, זו אותה הרוח שבה הכניסו "האחים המוסלמים" בשנת שלטונם היחידה במצרים(2012-2013) סעיף המחייב היוועצות בבכירי אלאזהר… אלסיסי הוציא זאת מהחוקה העדכנית. כמו שאמרת-אף מילה על המצב בשטחים והשלכותיו על דמות המדינה…
אהבתיLiked by 1 person
מה זאת אומרת ״פחות״ כופה?!
הגדרת המושג( כפיה)הוא מוחלט ופסול בעיני.
אין פשרות ..יהדות/יהודי = דת נקודה!
אהבתיאהבתי
אז חילוני כמוני איננו יהודי? יופי.
אהבתיאהבתי
מה חייב אותך להתחייס לטרול הזה?!
מפורסם שהיהדות היא מזיגה של לאום ושיטה מדינית-רוחנית. גם חילוני הוא יהודי, כידוע.
אהבתיאהבתי
המסגרת התורנים = המסגרת התורנית.
אהבתיאהבתי
יש המון מושגים בחיינו שאנחנו משתמשים בהם בחופשיות בגלל שאנחנו טורחים לא להגדיר אותם או לא להגדירם מחדש. מושגים אלו הם למשל, הדמוקרטיה, הציונות, יהודיות המדינה ועוד. במקרה כאן אני רוצה להתייחס למושג השמרנות. רבים משתמשים במושג הזה שכאילו ההגדרה שלו מובנת מאליה. למשל בוויכוח בין תומר פרסיקו לבין יואב שורק, משתמש השני הרבה במושג הזה. מי שכתבה מאמר ארוך בכתב העת שעורך יואב סורק-איילת שקד, הגדירה במאמר ובדרכה כשרת המשפטים את עצמה כמובילת השמרנות. האם זאת שמרנות שהפירוש המילולי של המילה הוא שימור המצב הקיים? גם מילטון פרידמן הוגדר בהרבה מקומות כמוביל התפיסה השמרנית. מילטון פרידמן בפירוש לא היה שמרן אלא רדיקל שהוא ההיפך משמרנות. גם איילת שקד איננה שמרנית אלא רדיקלית: היא רצתה/רוצה לבצע שינוי עומק במשטר הישראלי ובמיוחד במערכת המשפט. גם הרב נבון איננו שמרן.
אהבתיאהבתי
הבעיה העיקרית באינדיבידואליזם היא שהיא מבוססת על תפיסה מוטעית. הרעיון שלמוסר אין שום השפעה על הפרט או על החברה. לדוגמא, איסור על פוליגמיה הוא לגיטימי לחלוטין מכיוון שלפוליגמיה יש השפעות קטסטרופליות על ילדים שנולדו למשפחות פוליגמיות, אך גם בגלל שחברות פוליגמיות הן אלימות ולא מפותחות. (בעיקר משום שזה יוצר תסכול מיני בקרב גברים מהמעמד הנמוך שאין להם גישה לנשים. זה הופך אותם לאלימים). חברות מונוגמיות עדיפות על חברות פוליגמיות. אין ספק לגבי זה.
זו הביקורת שלי על השמרנים. לעתים קרובות מדי, הם מצדיקים את מוסרם על ידי דת או מסורת. עדיף שהם יקראו את הספרות המדעית בנושא כדי לבדוק אם למוסר זה יש השפעה חיובית על החברה ועל הפרטים. לדוגמא, כשאנחנו קוראים את הספרות המדעית, אנו מבינים שהמודל המשפחתי המסורתי טוב יותר מזה של משפחות חד הוריות (ילדים ממשפחות מסורתיות מצליחים יותר גם כאשר לוקחים בחשבון גורמים אחרים).
ואז ברור שהמדינה לא יכולה לשלוט במוסר לחלוטין. כך פועלות מדינות טוטליטריות (ברית המועצות, גרמניה הנאצית).
במציאות, למדינה יש משאבים מוגבלים בלבד. (זה לגיטימי). למשל, אני משוכנע שפורנוגרפיה היא דבר רע לבני נוער, אך אינני רואה כיצד המדינה יכולה לעשות כדי להילחם בתופעה זו. לפעמים המדינה חסרת אונים מול בעיות. אני חושב שעלינו לקבל את המציאות הזו.
בסין המדינה שולטת באינטרנט אך זה לא המקרה במדינות המערב (כל שכן טוב יותר).
כלכלית, אף מדינה אינה ליברלית לחלוטין. ברור שמדינת ישראל מתערבת בכלכלה הישראלית. כמובן שזה הופך לליברלי בהשוואה לעבר, אבל אנחנו רחוקים מאוד ממדינה שבה הליברליות הכלכלית היא טוטאלית. יש מדינות כמו שוויץ שהן הרבה יותר ליברליות מישראל. אך גם המדינות הליברליות ביותר מבחינה כלכלית בעולם זקוקות למדינה שמתערבת כלכלית.
בנוסף, כלכלנים ומפלגות פוליטיות דנים בכמה שליטה צריכה להיות למדינה על השוק (וגם כיצד צריך לשלוט בשוק) ולא האם השוק צריך להיות חופשי לחלוטין או לא.
בסופו של דבר, זה חייב להיות זהה מבחינה מוסרית. למדינה צריכה להיות שליטה מסוימת בעניין, אך גם ליחידים צריך להיות חופש מסוים.
אני לא מסכים שפעילות שיפוטית היא דבר טוב בדמוקרטיה. להיפך, ככל שמערכת המשפט תהיה חזקה יותר, כך הכוחות הפוליטיים השונים יתפתו לפוליטיזציה בעצמם. ככל שבית המשפט העליון בישראל מתחזק ומתחזק, הימין מקפיד מאוד למנות שופטים שמרנים לבית המשפט העליון. לפעמים רוב השופטים השמרנים יכולים לשבת בבית המשפט העליון. חשוב לציין כי שופט שמרני יכול לתמוך גם באקטיביזם שיפוטי. האם השמאל רוצה בית משפט עליון הנשלט על ידי פעילי ימין ??? לא. הדרך הטובה ביותר להימנע מכך היא הימנעות מאקטיביזם שיפוטי חזק מאוד.
השמאל בארצות הברית השתמש בבית המשפט העליון ככלי פוליטי. התוצאה שהימין עשה את אותו הדבר. השמאל נעלב (בצדק) מכך שבית המשפט העליון השמרני ראה בתיקון השני זכות פרטנית לשאת נשק, אך אסור לשכוח שבית המשפט העליון (הליברלי) קבע פסיקות זויות הרבה יותר. (כמו הזכות להפלה). כדי להיות ברור, הנושא אינו נוגע לזכות להפלה, אלא העובדה שלא השופטים לא נבחרו להכריע בסוגיה זו. (במיוחד מכיוון שההחלטה שלהם היא רק אשליית חוק. עם ההיגיון שלהם אפשר להסיק כל חוק מהחוקה האמריקאית).
פעילי שופטים כבר לא רואים את עצמם בוחנים ומאזנים עבור מחוקקים, אלא כמחוקקים כדי שיוכלו לבטל חוקים שהם לא אוהבים. עם זאת, מכיוון שהם שופטים שאינם עוסקים בבוחרים, זו בעיה.
אני לא בטוח שאלכסיס דה טוקוויל היה מאשר את הפעילות השיפוטית של היום. הצדק חייב להיות עצמאי, אך הוא אינו חייב ליצור את החוקים. נראה לי שזה מוצדק לחלוטין לאפשר לבית משפט חוקתי לבטל חוקים שאינם חוקתיים בעליל או מהווים איום חמור על הדמוקרטיה. אך אל תיקח את סמכויות המחוקק.
הבעיה עם עורכי דין היא שהם רואים בצדק שמחוקקים יכולים לטעות, אבל הם גם לא מבינים ששופטים יכולים לטעות. שופטים הם בני אדם כמו כולם. בחברה מושחתת, שופטים בדרך כלל מושחתים בדיוק כמו אחרים. בהונדורס, למשל, היה זה בית המשפט החוקתי שהורה על ההפיכה בשנת 2009 (אגב, זה היה דבר טוב). מנגד, בית דין זה התיר גם בחירה מחודשת של הנשיא הנוכחי בעוד שחוקת הונדורס אוסרת על הנשיא להתמודד לבחירות. בית המשפט החוקתי הפר בכוונה את חוקת המדינה. והונדורס היא לא רק מקרה בודד. באמריקה הלטינית, מדינות רבות לאחר דיקטטורות צבאיות ראו בזה בצדק כוח חזק. אבל היום אנו רואים שופטים מושחתים כל-יכול. (קיימת שערוריה בפרו ובקולומביה ביחס לבית המשפט העליון שלהם. בברזיל קיים חשד עז לפיה כמה משופטי בית המשפט העליון מושחתים)
(במציאות, הצבא נוטה להיות המוסד הכי פחות מושחת בהשוואה למוסדות אחרים. לא בכדי הוא בדרך כלל המוסד הפופולרי ביותר בקרב העם. עם זאת, אני לא חושב שכן. לא. לא, לא, זה צריך להיות חזק יותר מהמחוקק.).
גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה העניקה לשופטים כוח חזק. עם זאת, הם לא הפסיקו את הנאציזם רק בגלל שרובם לא אהבו דמוקרטיה. הם היו שמרנים המקורבים למשטר הישן. הם בזו לרפובליקה הגרמנית.
מוסדות אינם מועילים להגנה על הדמוקרטיה אם חברים נגד דמוקרטיה.
שנית, זה נבון בכל משטר דמוקרטי לקבוע קריטריונים ואיזונים. הצדק חייב להיות עצמאי מפוליטיקאים. אך זה חל גם על אותו מוסד. לדוגמא, אני חושב שאחת הבעיות הגדולות בישראל היא שמערכת המשפט נמצאת בידי אנשים מסוימים. במדינות דמוקרטיות רבות היא מופצת טוב יותר. לדוגמא, יש להסיר את שופטי בית המשפט העליון מוועדת הבחירה של השופטים. עלינו ללכת לדוגמא של מדינות אחרות שיצרו ועדת בחירה עצמאית למערכת משפט המורכבת בחלקה משופטים שנבחרו על ידי בתי המשפט ובחלקה מעורך דין שנבחר על ידי הפרלמנט (ברוב מיוחד של שני שלישים). מתקבל על הדעת שכל בית משפט מחוזי בוחר חבר אחד (6 חברים בסך הכל) וכי הפרלמנט בוחר 6 חברים אחרים.
ה- OECD דרש מישראל להפריד בין התפקידים השונים של היועץ המשפטי לממשלה. שום דמוקרטיה אחרת לא מעניקה כוח כזה לאיש אחד. אני אפילו לא מדבר על העובדה שאין חוק להסדיר את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
באופן אישי, כלא ישראלי, אני מוקסם מהפעולה המשפטית של ישראל. מכיוון שיש בתי משפט דתיים (מה שלא יעלה על הדעת בצרפת), החוק אינו כתוב בצורה נרחבת. אפילו במדינות אחרות במשפט המקובל, יש להם הרבה יותר חוקים שנכתבו לעבוד. לא פלא שיש אקטיביזם שיפוטי כזה מצד בית המשפט העליון, שכן חלק ניכר מהימין הישראלי מבוסס על חוקים לא כתובים. על השמרנים לקחת את העניינים ללב ולקודד את החוק הישראלי. יש ליצור חוקה כתובה של ישראל (כמו כמעט בכל מדינה אחרת בעולם).
אהבתיאהבתי
אתה מסתבך עם המילה ׳רזה׳ לחינם. התפיסה שהרב נבון מציג היא רזה באופן יחסי ולא באופן מוחלט. תורת ישראל בהיותה משנה מדינית היא כזו שבהגדרתה יש בה מרכיבים כפייניים. מדיניות לא יכולה להתקיים במקום שבו יש ג׳ונג׳ל אינדיבידואליסטי, זה לא סוד. התורה רואה במימדים רבים הימנעות מכניסה למרחב הפרטי והטלת סייגים גדולים למעשה כזה, ויחד עם זאת היא לא מפקירה את החברה לרוחות הגורל.
אני תוהה עד כמה מתעלם או בורח הכותב מהתשתית של כל מדיניות ציבורית. ישנם עקרונות שעליהם עומדת כל השיטה וממילא בהם לא יהיו איים שקטים, ומנגד דווקא בהם תהיה התערבות ומחוצה להם לא. הסתירה המדומה אינה אלא, לדעתי, בפספוס של העיקרון ביסוד דברי הרב חיים (בכל סוגיא בדרכה).
כל מסגרת מוסרית ו/או פוליטית היא כזו שמרחיבה את הגבולות וגם משאירה אותם. זו מציאות תקינה. גם כשהמדינה רוצה לאפשר נישואים שאינם רק הטרוסקסואליים היא במקביל מונעת פוליגמיה ומשכב עם בהמות או עם קטינים וכו׳. האם זה מציג סתירה או מתח בהשקפה העכשווית? וודאי שלא. ישנו הגבול המוסרי, ובתוכו מאפשרים מה שרוצים. כך גם תורת ישראל. אפשר לקרוא לזה דת, ולהתמרמר על היסוד ההתגלותי שיש בבסיסה, אך היא אינה שונה בכלל ממשטר דמוקרטי שמחזיק במוסר מסויים עם בסיס פוסטמודרני. במה עדיך האחרון על הראשון? למה החלטתו של האדם להמציא לעצמו ערך מוסרי היא יותר טובה מהחלטתו לבסס ערכים מוסריים על ערך אחר של התגלות? במה הקביעה השרירותית של החילוני חזקה יותר מהקביעה של הדתי?
הטרוניה כנגד הדתי היא היא הלוקה בחוסר קוהרנטיות.
בסופו של דבר מדובר במאבק כח של שכנוע. המנצח הוא מי שישכנע יותר אנשים או יהינ אלים יותר. החילונות הכללית לא חפה מזה ולא זוכה לפריוויליגיה עודפת.
אהבתיאהבתי