עצמיות וחירות – דברים מהשקת הספר אתמול

פרופ' משה הלברטל, פרופ' אלכס יעקובסון ואנוכי. צילום: לילי הלפריןלא רק את המסע הרוחני, אלא במידה רבה גם את המסע האינטלקטואלי שלי התחלתי בהודו. למדתי פילוסופיה הודית במובן העתיק של המילה: פילוסופיה כדרך רוחנית, אמנציפטורית. דרך של שחרור, של יציאה לחירות.

והדרך לחירות, ברבים מהזרמים שם, כוללת שחרור מהעצמי שלנו. חירות היא איון עצמי. לא במובן של מוות פשוט כמובן, אלא במובן שבו הפרט "מבין" שהוא מעולם לא היה פרט, שמעולם לא היה לו מרכז או מהות, שהוא – תומר, למשל – אינו קיים.

אם נדבר הערב על עצמיות וחירות, הרי שהקשר בין אלה שם הוא קשר הופכי: ככל שיש פחות עצמיות, יש יותר חירות.

החירות ההינדואיסטית או הבודהיסטית העתיקה מובנת אפוא באופן שונה מאוד מכפי שהיא מובנת לרובנו כיום. זו אינה חירות שלילית של אוטונומיה והחופש לבחור ולעשות, אלא חירות כדעיכת הרצון לבחירה, או כמיזוג עם ההוויה באופן שמייתר בחירה.

אנחנו חושבים היום הפוך: ככל שיש יותר עצמיות, יש יותר חירות. ככל שהעצמי שלנו חזק יותר, גדול יותר, יכול יותר, ככה הוא חופשי יותר. אם אני יכול "לעשות מה שבא לי", אני חופשי.

אולי כדי להבין מעט טוב יותר את ההבדלים במשמעות החירות בין שתי התפיסות נצייר את החירויות השונות הללו על פי העמדה הקיומית שהן מבקשות מהפרט.

נדמה לי שהחירות ההינדואיסטית והבודהיסטית (בפשטנות, ולא של כל הזרמים כמובן), היא חירות של מנוחה, ושל אינטימיות. האדם נמצא בבית, מקושר להוויה. הוא בהתבוננות, ברגישות שיא לקיים, בהווה. הוא מאוחד, אפשר לומר שהוא יודע את ההוויה – יודע במובן התנ"כי של המילה, כלומר נמצא-בקשר-אינטימי-עם.

החירות המערבית המודרנית היא חירות של עשייה, ואף של בריאה. של סוכנות. האדם יוצר את המציאות שלפניו. הוא מחקה בזעיר אנפין את פעולתו הראשונה של האל המקראי: הוא יוצר מציאות בתנאי חוסר מציאות, כלומר ללא הגבלות. אז הוא חופשי.

לכן כשאנחנו רוצים להבחין – ואולי לבחור? – בין שתי החירויות השונות האלה, אנחנו בעצם צריכים לבחור בין עמדה קיומית של מנוחה ואינטימיות לבין עמדה קיומית של עשייה ושל סוכנות. מה טוב יותר, להיות אינטימי או להיות יוצר? להיות ברגישות שיא או בעשיית שיא? להיות באחדות או דווקא בפירוד, שהרי יצירה היא בהגדרה עשיית עוד משהו.

בנוסף לשתי התפיסות האלה קיימת עוד אחת, זו שהיתה נפוצה במזרח התיכון הקדום, ואולי בעיקר ביוון וברומא. התפיסה על פיה ההשתתפות בגוף המחוקק והמנהל של החברה שלנו היא חירות. חירות היא חקיקה קולקטיבית. זו אינה חירות אישית. לא היו על הפרט הגנות מפני השלטון, הגם שהשתתף בו. הקהילה היתה יכולה להעניש את הפרט באופן חריף, כולל הכאתו, הגליתו או הריגתו – מקרה האזרח האתונאי הידוע סוקרטס יעיד. לא היו אז "זכויות", כלומר מימדים של עומק פרטי שלמדינה או לחברה אסור לפלוש אל תוכם. זו היתה חירות אחרת, חירות של השתתפות בקהילה, כבן אליטה, כחכם, כרב, כמחוקק. כשהחוק שחוקקנו חרות על הלוחות, אומרים לנו חכמים, "אל תקרא חרות אלא חירות".

מהי העמדה הקיומית שחירות כזאת מציירת? זו עמדה קיומית של של הצבת גבולות, של חקיקה, של שליטה. הפרט מחוקק ולכן הוא חופשי. בזה שבכוחו הוא מצווה ומגביל בני אדם – קהילה שלמה, כולל את עצמו – הוא חופשי. חופש בשבילו הוא לא לעשות מה שהוא רוצה, אלא לחיות בהתאם לחוקים שהוא עצמו השתתף בחקיקתם. יש כאן חופש שעל פיו הפרט פועל באופן מפורש בתוך מסגרת ולא יכול לחרוג ממנה, אבל שהוא השתתף בבניית המסגרת הזאת.

אינטימיות. סוכנות. חקיקה. שלוש חירויות שונות. שלוש תפיסות שונות של חירות, ושלושתן קשורות לתפיסות שונות של עצמיות: העצמי כמכשול לחירות, העצמי כמקור בלעדי לחירות, העצמי כחתיכה מתוך שלם, כחלק מקהילה ומהסכם שהם המקום, האתר, להתממשותה של חירות.

אפשר להוסיף כאן עוד תפיסה, של חירות כהתפתחות, חירות שהיא תוצאה של מסע שעובר הפרט ובמסגרתו הוא או היא עוברים גדילה, צמיחה, אולי אף טרנספורמציה שמאפשרת להם לצאת משיעבוד לחירות (דוגמא קלה לתפיסה כזו של חירות היא חירות מהתמכרות. אדם שהיה אלכוהוליסט נאבק עם התמכרותו – כלומר עם עצמו – ומצליח להשתחרר מההתמכרות להפוך לחופשי (או חופשי יותר)).

ניסיתי להראות בספר שכיום אנחנו מנויים על – אפילו הייתי אומר מכורים ל – תפיסת החירות שרואה בפרט את מקור החירות הבלעדי, ואת החירות כחוסר בכל הגבלה על הפרט. אני חושב שקל לראות את זה מולנו בתקופה הנוכחית, כשרבים כל כך, גם אנשים טובים וחכמים, נזעקים להגן על "זכותם" להיכנס לבית קולנוע כשהם לא מחוסנים. התפיסה כאן היא שכל הגבלה על הפרט היא שערוריה. מדובר ב"פאשיזם" או "דיקטטורה" כפי שאנחנו שומעים פה ושם. בלי קשר לעמדתם על הוירוס והמאבק בו, אנחנו עדים כאן לדוגמא ברורה של תפיסה יחידה, בלעדית, וקיצונית מאוד, של חירות כמצב של חוסר בהגבלות.

במקרה היא גם ניצבת מול התפיסה החקיקתית של החירות. הרי כולנו, באופן עקיף אמנם, מחוקקים את המסגרת שמגבילה אותנו, באמצעות נציגינו הנבחרים בבחירות שאנחנו משתתפים בהן. הם אלה שמגבילים אותנו על ידי החוק שכולנו שותפים, שוב, לחקיקתו. אבל כפי שאנחנו רואים, התפיסה החקיקתית נדחקת לחלוטין אל מול התפיסה של החירות כסוכנות.

יש לשאול עד כמה אפשר לדמיין עתיד של חיים משותפים, של קהילה ושל מדינה, אם תפיסת החירות היחידה היא זו של הפרט כסוכן חופשי.

יש גם לשאול עד כמה אנחנו מוגבלים כאשר אנחנו אוחזים רק בתפיסה אחת של חירות. עד כמה ההתמכרות לתפיסה יחידה של חירות וההתעלמות מכל תפיסה אחרת לא מצמצמת אותנו. לא מגבילה, בסופו של דבר, את החירות שלנו.

צילום: לילי הלפרין

את הדברים האלה אמרתי בתחילת ההשקה הירושלמית לספרי 'אדם בצלם אלוהים', שהתקיימה אתמול בקפה ‘תמול שלשום’.

יחד עם פרופ' משה הלברטל ופרופ' אלכס יעקובסון (פרופ' פניה עוז-זלצברגר לא היתה יכולה להגיע לצערי הרב) דיברנו על מקומו של הרעיון הגדול הזה בתולדות המערב. דיברנו על משמעות של צלם אלוהים לתפיסות העצמיות והחירות שלנו, על העולם הפגאני שלפניו ("כנציג של הפגאנים, יש לי נטיה כשאני קורא טקסטים כאלה לנסות לצאת להגנתם" – יעקובסון), על עבדות וההתנגדות לעבדות (אצל הסטואיקנים, אצל הנוצרים, אצל המוסלמים), על אינדיבידואליזם ("האינדיבידואליזם הוא הישג אדיר. פגשתי אולי תריסר אינדיבידואלים בימי חיי" – הלברטל), על פאולוס, על בדיו וז'יז'ק, על הודו, על שאלת ההשפעה ההיסטורית ו/או בלתי-נמנעותה של ההיסטוריה, על האנושות ("ברבריזם היא חברה שאין בה את מושג האדם" – הלברטל).

ודיברנו גם על הספר:
אלכס יעקובסון: "ספר מרתק ומלהיב, יומרני במובן הטוב של המילה."
משה הלברטל: "צירוף של יכולת אבחנה דקה ומיומנות גדולה. ספר אנושי מאוד, עמוק מאוד."

להלן הוידאו שמתעד את האירוע.
קישור לרכישת הספר, למעוניינים.

תודה מקרב לב למשתתפים, כבוד גדול היה לי. ותודה ל’תמול שלשום’ וללילי הלפרין על ההנחיה.

9 תגובות

  1. תומר יקר סיימתי לקרוא את ספרך הנפלא. למדתי החכמתי. כתלמיד הבודהיזם שמנסה לתרגל סאטי וחרות של השקת התשוקה וכיוצא בזה וכתלמיד לוינסי לאן נשייך את החרות הקשה להלוינסית האחריות (היהודית) הכרוכה באחריות וזהירות לאפשרות שבשיעבודבניצול. נדמה שהיא מבצבצת היכן שהוא בין החרות החקיקתית לפרסונלית? אולי כחרות רביעית? חרות של אתיקה (קצת מן הסילה הבודהיסטית) אורי מחלב

    אהבתי

  2. שלום וברכה,

    מרתק לקרוא מחשבות עמוקות כאלו. אהבתי לחשוב על היבטי החופש הפנימי ביחס לרצונות:
    *כחופש מעצם הרצונות;
    *כחופש לעשות ולקיים את הרצונות כסוכנות;
    *כחופש לחוקק ולהגן על רצונות הפרט;
    *וכחופש להעביר רצונות תהליך.

    ואני שואלת, בהקשר לחירות על הלוחות – מהי אותה חירות מתוך הרשימה הזו?
    *עם ההקשר שכתבת כאן, כטרייד אוף בין הפרט לכלל החברה בחקיקה;
    *יש את ההקשר של השיטה הבודהיסטית -פולנית, שאומרת באופן גורף ומוצהר: עזוב אותי בחייך, מה זאת הרשימה המסובכת הזאת על הלוחות, עזוב, אני אשב בחושך בשקט ואתרגל במגוון שיטות והמצאות איך אני לא רוצה כלום;
    *ואז יש את ההקשר של עשיית הרצונות כסוכנות רצונות וכחופש לקיים תהליך מול רצונות כפי שציינת – איפה הערך של החירות בהקשר הלוחות נכנס שם? מה קורה שיש רצון לשקר לעצמך, לגנוב דעת וכו? איפה החירות על הלוחות באה לידי ביטוי? האם איחוד רצונות העשייה של האדם עם מקור רצונותיו, מניע רצונותיו הוא הוא החופש האמיתי, חירותי?

    אהבתי

    1. תודה לימור.
      לכאורה חירות על הלוחות היא אותה חירות של חקיקה, לא? הרבנים הם שקוביעם את ההלכה, ולכן מחוקקים את גבולות הקהילה שלהם. מה דעתך?

      אהבתי

      1. שלום תומר
        מצטער שפספסתי את ההשקה, איך שהוא לא עלה אצלי ברשת. קראתי ונהנתי
        קשה לי להסכים עם כך שהחירות של הלוחות היא חירות של חקיקה, במובן של חקיקה דמוקרטית. מעניין, לדעתי, להציג בהקשר זה את הגדרתו של רודולף שטיינר כי "להכיר את החוקים השולטים במעשינו, משמעו להיות מודעים לחירות שלנו". להבנתי, שטיינר אינו מתכוון לכך שהאדם, הסובייקט, קובע את החוקים, אבל הם חוקים מוסריים שכל אדם יכול להגיע להכרתם בכוחות עצמו. רכישת הידע הינו תהליך ההתפתחות בדרך לחירות.
        כרגיל, הדרך הנכונה, שביל הזהב, תהיה בדרך האמצע. ויתור על האגו לא צריך להיות ברמה של התבטלות עצמית וחופש לקיים רצונות וליצור, לא אמור להיות 'סוכן זר', אלא מתוך הכרה בטוב, באשר הוא.

        אהבתי

        1. גמני פספסתי (את התגובה של תומר, מחילה.)

          בתגובתך תומר, אם הבנתי נכון, ההקבלה היא בין רבנים והלכה לבין מחוקקים לקהילה – והחיבור בינהם הוא באמצעות "חירות על הלוחות".

          לחילופין שאלה, האם חירות על הלוחות למעשה עומד אך ורק בעצמו – כגוף החופש שבעצמו חופשי?
          ואם הוא מחבר, הוא מחבר את ה-שיחרור, את החופש.

          האם חירות על הלוחות היא החירות שבחירות עצמה? כשההבנה הפנימית של סובייקט את עצמו, את רצונו, את מקור רצונו ואת המניע של הרצון הפנימי – הוא יכול לגלות חלקים בעצמו שאינם עולים בקנה אחד עם ה"חוקים" על הלוחות – ואז, הוא מבין, את עצמו, כסובייקט, עמוק, ומבין את מניעיו, ואז – יכול למקם אותם בכנות על סקלת הלוחות, שהם המצפן של פנימיותו שלו – ובעצם כך, ובעצם פעולה זו להשתחרר מהם??
          האם קיומן של הלוחות מעניק לנו חירות מהרצונות הכובלים שלנו בצורה הכי פשוטה שאפשר?

          מה שחרוט בלוחות הוא טבעי האמיתי הפנימי, וכל מה שליד, מייצג רצון שאינו באמת אני, איך אני יכולה למעשה לייצר תובנה חדשה שהיא תולדה בין ימין ושמאל, על דרך האמצע של קודמי, כשימין זה החוק החרוט, החירות, כשמאל שזה הרצון, אני מגלה:
          א – שחרור עצמי מהרצון כמהפנט ושימוש בו לעבודה לצורך הבנה חדשה
          ב – שחרור המניע הפנימי של הרצון – מהרצון עצמו – ובכך לבחון אותו כחף מאג'נדות פנימיות ביחס ללוחות

          ולמעשה, נולד מבנה חדש לרצון
          שאינו תלוי תוצאה (של תהליך או בלי תהליך)
          רצון משוחרר.
          רצון חופשי.
          פרדוקס?

          גמר חתימה טובה

          אהבתי

  3. שלום תומר, דש מברקלי הרחוקה!
    נשמע כמו ספר מצויין, אקנה אותו בביקור הבא בארץ!
    אני לא חושב שחירות התפתחותית היא עוד תפיסה שעומדת בפני עצמה. הרי כדי להגיע לחירות לפי כל אחת משלושת התפיסות, הבודהיסטית, מערבית וחקיקתית, יש צורך בחניכה ובמסע בתפתחות. ללא מסע כזה האדם לא יוכל להתנתק מאשליית העצמי (בודהיזם) או לא יוכל לרכוש את מלוא הסוכנות שיש לו וליצור את המירב מתוך הפוטנציאל שבו (תרבות המערב) ואפילו בזרם של החקיקה יש התפתחות מסויימת של כיצד לחוקק ולהיות מושל טוב.
    מזה גם יוצא שהתפיסה העממית כיום של החירות כחוסר בכל הגבלה על הפרט היא רק עיוות פופוליסטי של רעיון החירות המערבית המודרנית. עיוות שכנראה נוצר מתוך כך שבשום שלב של בתי הספר במערב לא לימדו מהם הערכים של תרבות המערב. מקסימום לימדו על שיטת הממשל הדמוקרטית.

    ניר להב

    אהבתי

    1. תודה רבה ניר. אשמח לשמוע מה חשבת על הספר אחרי שתקרא.

      לגבי חירות של התפתחות, הרי שיש רבים שסבורים שחירות של סוכנות אינה זקוקה לכל התפתחות. שפשוט צריך לעזוב אנשים לנפשם ואז הם חופשיים… אתה יכול להתווכח ולומר שזה לא נכון, כי כולנו משועבדים לכל מני נטיות וכו', אבל זה פשוט שם אותך במחנה ההתפתחותיים… ולכן כשאתה אומר ש"התפיסה העממית כיום של החירות כחוסר בכל הגבלה על הפרט היא רק עיוות פופוליסטי של רעיון החירות המערבית המודרנית", הגם שאני מסכים איתך במובן מסויים, צריך להכיר בכך שרבים חושבים אחרת. כפי שאנחנו רואים מסביבנו, כל כך רבים סבורים שאם מגבילים אותם באיזושהי צורה הם לא חופשיים, ומאידך שהם לא זקוקים לשום התפתחות כלל כדי להיות חופשיים.

      אהבתי

להגיב על לימור בא לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s