מדיטציה, פילוסופיה ותפיסת האדם המשתנה במסורת היהודית

השבוע יצא לאור הספר The Routledge Handbook on the Philosophy of Meditation ובו מאמר שלי, תחת הכותרת The End of Man: Philosophical Consummation in Jewish Meditative Tradition.

המאמר בוחן את הקשר ההדוק בין פילוסופיה למדיטציה אצל שני הוגים יהודיים: הרמב"ם ורבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. לפני ואחרי אני מביא רקע על התפתחות העניין במדיטציה במסורת היהודית, על ידי בחינת מודלים אנושיים שונים. אני מסיים בכמה מילים על המצב כיום.

תרגמתי חלק מהקטעים האלה של המאמר. מדובר בפסקאות בודדות, ואשר יש ביניהן חלקים אחרים, אבל נדמה לי שהן מספיק מעניינות כדי להביא אותן כך. הספר עצמו נמצא למכירה באמזון, אולם כרגיל עם ספרים שכאלה, הוא עולה לא מעט.

להלן הקטעים מהמאמר.

לפילוסופים ההלניסטים העתיקים לא היה ספק שהחיפוש שלהם אחר האמת אינו נבדל מתרגילים מיוחדים שעליהם לבצע. לפיתגוראים, לציניקנים, לאפיקוראים, לסטואים וכו' – לכולם היו דרכים רוחניות משלהם, אותן הם תפסו כחלק חיוני מהפילוסופיה שלהם.

[…]

מדיטציה, אפוא, הייתה קשורה ישירות לפילוסופיה בימי קדם. מה שהשתנה עם המעבר למודרניות היה שהגישה לאמת כבר לא הייתה מותנית בטרנספורמציה אישית, אלא בידע אינטלקטואלי בלבד. פוקו מציב את מה שהוא מכנה "הרגע הקרטזיאני" כצומת שדרכו "טיפוח העצמי" (Care of the Self), בצורה של תרגול מדיטטיבי, לא נדרש עוד כתנאי מוקדם לדעת את האמת, וכך הובן הציווי gnōthi seauton לא כדרישה לטרנספורמציה עצמית, אלא כדרישה לאנליזה עצמית.

בבחינתו של הקשר בין הפילוסופיה והרוחניות, הושפע פוקו מאוד מיצירותיו המוקדמות של פייר אדו, שבספרו המאוחר יותר, 'מהי פילוסופיה עתיקה', קובע את אותן מסקנות, ולטענתו שלאורך העת העתיקה הפילוסופיה "נתפסה כניסיון התקדמות רוחנית ואמצעי לשינוי פנימי". לתיאוריה, במילים אחרות, הייתה המשמעות המקורית שלה (Theōria): התבוננות טרנספורמטיבית.

[…]

הנוצרים החזיקו בנתיב שונה מהותית לקראת שלמות. הפילוסוף מגיע לידע באמצעות טרנספורמציה עצמית; לעומתו הקדוש מחפש ישועה באמצעות חיקוי (ישו) המשיח (imitatio Christi). הנוצרים גם פיתחו (ובאופן מתגבר ככל שחלפו המאות) השקפה שונה לחלוטין לגבי הדרך אל האמת: לא שינוי עצמי, לא ידע, אלא אמונה.

בעוד שהפילוסופים הקדמונים תפסו את העצמי כחיה פוליטית מחד גיסא וכישות הבוחנת את עצמה ומתפתחת מאידך גיסא, עבור הנוצרים האני היה בפומבי חלק מהכנסייה, גופו של ישו, ובאופן פרטי ישות חוטאת במהותה הנושעת על ידי האמונה. יתרה מכך, עבור הנוצרים הייתה רק אמת אחת ודרך אחת אליה. להאמין בה פירושו חיים, להתכחש לה – מוות. בהתאם למשקל שהנצרות ייחסה לאמת, הפילוסופיה ההלניסטית נתפסה בהדרגה כאוסף של אבחנות גרידא על המציאות, ותפקידה כדרך חיים נשכח. בתי ספר לפילוסופיה לא נתפסו כדרכים נעלות או נחותות לקראת ידיעה עצמית, אלא ככפירה.

[…]

היהדות הרבנית לא הייתה פילוסופיה הלניסטית עתיקה, אם כי בצורה שונה מהנצרות. היא לא עסקה בהצהרות אמונה וגם לא באמת האחת והיחידה, אלא במחויבות קהילתית לברית מקודשת. לשאלה "מהו אדם הראוי לשבח?" היא ענתה כי זהו האדם האסור לדבר האל, ולא אדם שמתפתח על ידי תרגול מדיטטיבי. היא הפיצה אתיקה של חובה, לא של מידות טובות. כפי שמורה התלמוד לא פחות מארבע פעמים, " גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". ציות לאלוהים הוא שחשוב, לא התפתחות עצמית.

היהדות הרבנית, באמצעות קהילה והלכה, נותנת מבנה לחייו של האדם לא על ידי לימוד טכניקות לשינוים, אלא על ידי הוראת חוקים שישמרו על יציבותם, כלומר על ידי הצבתם באופן קפדני בתוך מסגרת מפורטת של חוקים, מנהגים וטקסים. עבור הפילוסוף ההלניסטי, יש לטפח את העצמי, ולפעמים להתעלות מעבר אליו. עבור הצדיק היהודי, על העצמי להיות מוכפף לרצון האל, ולהיכבש על ידו.

תפיסה זו של האדם השתנתה רק כאשר שולבה החשיבה ההלניסטית במחשבה היהודית, החל מהמאה ה-10 לערך. חקר המיסטיקה היהודית הכיר מראשיתו בהשפעתה העצומה של הפילוסופיה הניאו-אריסטוטלית ובעיקר הניאו-אפלטונית על המחשבה היהודית.

[…]

בעולם היהודי העכשווי, המודל ההתפתחותי של האדם נמצא בכל מקום, וכך גם השילוב של פרקטיקות מדיטטביות. אולם הפילוסופיה, לפחות בצורה של מבנים שיטתיים של מחשבה, כמעט שאינה קיימת. בעוד האורתודוקסיה מתמסרת לשמירה ולשכלול של הקוד ההלכתי, ובעוד הזרמים הפרוגרסיבים יותר משקיעים בהעשרה תרבותית ואקטיביזם חברתי ("תיקון עולם"), ציבור רחב בעל נטייה רוחנית הסתעף מאז שנות ה-60 למגוון נתיבים של טרנספורמציה אישית, באמצו את התפיסה הפילוסופית העתיקה של ההתפתחות האנושית – אם כי ללא הפילוסופיה.

תחת זאת מה שניתן למצוא היום הוא שילוב של אקסיומות פשוטות וכוללות-כל שהפכו להנחות יסוד עבור המחפשים הרוחניים העכשוויים, תמות כגון העצמה אישית, מימוש הפוטנציאל, אמת פנימיות, שלמות ואחדות, איסוף "אנרגיה", הטבעי כאותנטי, הייחודיות של כל פרט, חכמה אוניברסלית. רעיונות שמנוסחים פחות מאשר הם נלקחים כמובן מאליו, ומה שנותר לפרט הוא להתבסס עליהם כאשר היא או הוא מעוניינים לבחור בשיטה המדיטטיבית העדיפה עליהם.

[…]

כך, בעוד שבימי קדם היה ליהודים מבנה תיאולוגי אך לא מודל התפתחותי לאדם, ובימי הביניים ועד המודרנה המוקדמת אימצו הוגים בולטים ותנועות מרכזיות הן את המסגרות הפילוסופיות ההלניסטיות והן את התפיסה הפילוסופית הקדומה של ההתפתחות האנושית, היהדות כיום, כשהיא כן עוסקת במדיטציה, מקבלת את הפרדיגמה של התפתחות אישית וטרנספורמציה, אבל עושה זאת עם מבנה פילוסופי מינימלי, אם בכלל. בעקבות הגירושים המודרניים של הפילוסופיה מהרוחניות, למעט כמה יוצאי דופן, המחפשים היהודים של היום מעדיפים את האחרונה ובוחרים לאמץ דרך רוחנית ומדיטטיבית תוך נטישת כל עניין במחשבה פילוסופית ובספקולציות, מגמה תרבותית שהיא עצמה רחבה וחורגת בהרבה מהרלוונטיות שלה עבור חסידיה היהודים העכשוויים.

9 תגובות

  1. סבבה סך הכל, כמה נקודות:
    1. "….. היא הפיצה אתיקה של חובה, לא של מידות טובות. כפי שמורה התלמוד לא פחות מארבע פעמים, " גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". ציות לאלוהים הוא שחשוב, לא התפתחות עצמית."
    פרשנים יהודיים רבים הבינו כי מטרת החובה, היא המידות הטובות וההתפתחות העצמית !
    כלומר החובה היא הדרך לשם, אך זה ממש לא אומר שהמטרה איננה המידות הטובות !
    למעשה נכתב ביהדות ספר שלם על הנושא הנ"ל – "תורת חובת הלבבות" של רבינו בחיי איבן פקודה , ויש לו הוכחות לא מעטות לגישה זו.

    2. אני חושב שבעולם היהודי העכשווי יש לפילוסופיה מקום חשוב מאוד. הפילוסופיה של הרמב"ם בהחלט זוכה לעדנה מחודשת. זה נכון שבמלחמה בין הקבלה לפילוסופיה היהודית הפילוסופיה נדחקה לשוליים, אך כיום יש זרם גובר והולך של בחינה מחדש וסינטיזה של שתי הגישות הללו. גם אני רואה את עצמי כחלק ממנו.
    למעשה הגישה של הרמב"ם נראית לי סופר רלוונטית לזמנינו:
    1. שילוב תורה ועבודה.
    2. שילוב תורה ומדע.
    3. גישה הנוטה למדע במקרים של סתירות (כלומר לצאת מנקודת הנחה שהתורה לא הובנה נכון).
    4. הנבואה כתהליך של התפתחות אישית, לא כמאורע שרירותי.
    5. טעמי מצוות "רציונליים" וטבעיים , ולא כתלויים בעולמות עליונים.
    ועוד ועוד.
    גם אם הזרם הזה איננו גדול בכמות הוא גדול באיכות.
    (גם ידידי אהרון פריבר הוא אדם שכדאי לך לראיין בהקשר הזה)

    3. לגבי:
    "פוקו מציב את מה שהוא מכנה "הרגע הקרטזיאני" כצומת שדרכו "טיפוח העצמי" (Care of the Self), בצורה של תרגול מדיטטיבי, לא נדרש עוד כתנאי מוקדם לדעת את האמת, וכך הובן הציווי gnōthi seauton לא כדרישה לטרנספורמציה עצמית, אלא כדרישה לאנליזה עצמית."
    זו הסיבה שהפילוסופיה המודרנית שווה ל……

    אהבתי

    1. לרלוונטיות של שיטת הרמב"ם בזמנינו יש להוסיף עוד דבר ששכחתי בלהט הכתיבה –
      גודל היקום:
      לפי המדע המודרני כל כדור הארץ הוא כגרגיר חול לעומת האינסוף.
      דבר זה למעשה מציג אתגר משמעותי מאוד בפני הדת. בפרט דת שאיננה מאמינה ב"אלים" אלא באל אחד יוצר כל. כיצד ניתן לומר שלאל אכפת מאיתנו וממעשינו כאשר אלו סדרי הגודל ?
      אז גישת הרמב"ם היא אולי הגישה היחידה ביהדות שלמעשה נתנה תשובה לשאלה זו, עוד לפני גילויי המדע המודרני.
      וקודם כל הוא טוען שאיננו נזר הבריאה, איננו מרכז העולם!
      כך גם מבחינת הרמב"ם המצוות אינן עבור האל , אלא המצוות הן עבור חיים תקינים בעולם הזה, המובילים להשראה אלוהית.
      כך גם הרמב"ם רומז כי פירוש שם ההוויה הוא "הקיום" עצמו. כלומר האל איננו "ישות" אלא הקיום.
      גם החיבור אל האל, הנבואה, הוא למעשה "חיבור אל הקיום".
      ממילא לפי גישה זו:
      גם בעולם בו אנו גרגיר אבק, עדיין יש מקום לתורה, למצוות , לחיבור אל האלוהי.

      לסיכום: אני אישית מוצא את שיטת הרמב"ם כרלוונטית מאין כמותה ליהודי הדתי של היום. אין לי ספק שהזרם ה"פילוסופי" ביהדות הולך לגדול.

      אהבתי

    2. תודה יוסף.
      1. רבנו בחיי הוא לכאורה דוגמא טובה מאוד לטענה שלך. הבעיה היא שהוא חי וכתב במאה ה-11 וה-12. כפי שכתבתי לעיל, הפילוסופיה ההלניסטית התחילה להיכנס ליהדות במובן הנידון במאה ה-10. בחיי הושפע גם בסופיזם. כלומר הספר שלו אינו ראייה לטענתך, אולי אפילו להפך.
      2. מקבל שיש אנשים שעבורם פילוסופיה מחזיקה מקום חשוב. כפי שאתה כותב, מדובר במיעוט.
      3. מחכה לספרך המפריך את הגותו של פוקו.

      Liked by 1 person

      1. תודה על ההתייחסות –
        1. לכן כתבתי שבעל חובת הלבבות מוכיח את טנותיו מהפסוקים עצמם. עוד לפני שהיתה השפעה הלניסטית, כך ש"חובת הלבבות" מעוגנת גם במקרא.

        "….וכאשר התברר לי חיובם מדרך השכל, אמרתי בלבי שמא העניין הזה איננו כתוב בספר תורתנו, ועל כן הניחו לחברו בספר שיורנו אותו ויראנו ענייניו. עד אשר ביקשתיו בספר התורה ומצאתיו שנזכר בו פעמים רבות:
        כמו שאמר (דברים ו) ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך.
        ואמר (שם ל) לאהבה את ה' אלוהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו.
        ואמר (שם יא) לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם.
        ואמר (שם יג) אחרי ה' אלוהיכם תלכו ואתו תיראו.
        ואמר (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך,
        ואמר (דברים י) ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה,
        ואמר (שם) ואהבתם את הגר וגו'.
        והיראה והאהבה מחובות הלבבות,
        ואמר בלאוין שבהן (שם ה) לא תחמוד אשת רעך ולא תתאווה וגו'
        (ויקרא יט) לא תקום ולא תיטור.
        (שם) לא תשנא את אחיך בלבבך וגומר.
        (במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.
        (דברים טו) לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך,
        ורבים כאלה.
        ואחר כך השיב את כל העבודה אל הלב ואל הלשון.
        כמו שנאמר (שם ל) כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום וגו', לא בשמים היא וגו', ולא מעבר לים היא וגו', כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.
        ובשאר ספרי הנביאים האריכו בעניין והשיבו אותו בכמה מקומות.
        ואינני צריך להביאם מפני שהם רבים וידועים."

        2. אני רואה בפירוש התענינות מחודשת הולכת וגדלה בפילוסופיה יהודית , בפרט של הרמב"ם.
        למה ? כי היא מתאימה מאוד ליהודי בעולם המודרני ולדילמות העומדות בפניו.
        כפי שכתבתי קודם: בכל הנושאים של תורה ומדע, תורה ועבודה, שיוויון בין יהודי לגוי, משמעות אמונית בקוסמוס ענק, נבואה כהתפתחות אישית וכו' וכו' , הרמב"ם מביא גישה שמאוד מתאימה לנו היום.
        אני חושב שעדיין צריך להפוך את הרמב"ם ליותר עממי, ובעיקר לנתק אותו מ"חיבוק הדב" של לייבוביץ וכל מיני אנשי אקדמיה שהפכו אותו ליצור קר ומנוכר וכמעט חסר חוויה דתית.
        אבל המהפכה כבר כאן.

        3. וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר.
        אני מבין פסוק זה כתשובה לגישת פוקו.
        אין שום טעם בספרים ולהג הרבה אין קץ אם זה לא נועד לטפח את אישיותך.

        אהבתי

        1. 1. ודאי שהוגה יהודי מסורתי יסמוך את דבריו על המקרא. איך לא? השאלה היא הפרשנות המסויימת שהוא נותן לפסוקים כמובן. למה לדעתך איש בעולם היהודי לא חשב לתת את הפרשנות של רבנו בחיי למקרא לפני המאה ה-11?

          2. מסכים שהרמב"ם מתאים לנו מאוד. בגאונותו הוא הקדים בהרבה את זמנו. הלוואי שאכן ההגות שלו תופץ ותתקבל.

          3. יש אמת בדבריך.

          אהבתי

  2. תודה, תומר, נשמע מעניין מאוד! בתקווה שהמאמר המלא יתורגם לעברית בהמשך :) וזו
    הזדמנות להודות על החומרים המעניינים מאוד שאתה מפרסם בנושאים של דת ורוחניות.

    נדב כהן,
    אחד מעוקביך השקטים אך נאמנים :)

    אהבתי

  3. תודה תומר!
    שוב אנחנו רואים את ההבדל בין הגישה החילונית פילוסופית לדתית, ואת ההבדל בין היהדות לנצרות. כולם כולם מתכוונים לאותו דבר, לדעתי -לנגוע מגע מרפא בנפשו/רוחו של האדם ולהביאו לאושר, כמובן. היהדות ממשיכה לעמוד על דעתה שהיא לא תעשה שום דבר גלוי מוכרז מתכוון לגעת בעומק הגש של האדם, אלא רק תכריז על הקפדה על המצווות, כאשר היא, היהדות ,ממשיכה להאמין, כמיטב המסורת לאורך השנים, , שכל הטוב שאמור לקרות, כולל מגע עמוק מרפא בנפשו של האדם, יקרה בשלמות אך רק ב ה י ס ח ה ד ע ת , כתופעת לוואי, כמעט, של מילוי המצוות. לכן המדיטציה נראה שלא חשובה כל כך ליהדות , אבל זה בסדר כל עוד זה לא פוגע במילוי המצוות…
    כמובן שהשביה לגישה ההיסח דעתית היא מודעותה העמוקה של היהדות לפחד הנורא והאיום שיש לאדם, לכל אדם, מנגיעה שמה פנימה בעומק הנפש. זהו הפחד הגדול מכולם. לכן, בהיסח הדעת.
    אנחנו רואים היום שהרעיון היפה הזה לא תמיד פועל. הוא כן היה מוצלח אצל ישעיהו ליבוביץ, אבל אחר כך קרו דברים… נקווה לטוב. תודה!

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s