הר הבית והמליצה הפטריוטית, העקרה, הנבובה, המטומטמת

אלוף (במיל') גרשון הכהן היה מאוד רוצה לקשר את הר הבית לראשית הציונות, אבל כשהוא קובע בנחרצות באולפן חדשות 13 שההר שימש "מקור כל ההשראה למפעל הציוני", או מטיף ב"הארץ" לשני ליטמן שכמיהתו ופעולתו למען הר הבית "מתבססת על הדיאלקטיקה של מנהיגי תנועות הפועלים החלוציות ובמיוחד מורשת בן גוריון" ("הארץ", 31.5), הוא משתתף בעוד אחד מן העיוותים הדמגוגיים שמורעפים עלינו מצד ימין בזמן האחרון.

האמת היא הפוכה בדיוק: דוד בן גוריון לא רצה את הר הבית, וכמוהו גם שאר מנהיגי הציונות. הללו חשבו שהעיר העתיקה כולה אינה יותר מחורבה המחזיקה מאגר רדיואקטיבי של קרינה דתית. בן גוריון רצה להיפטר ממנה על ידי חלוקת העיר למזרח ומערב, ואחרי שראשי היישוב התנגדו לתוכנית החלוקה שהציגה ועדת פיל (1937) הוא כתב שמדובר ב"אסון גדול", שייתכן ויגזור את עתיד ההתיישבות היהודית לשבט.

"לאסוננו", המשיך בן גוריון במכתב למרכז מפא"י מיולי 1937,

גברה בירושלים המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה, הנבובה, המטומטמת על היצירה הממלכתית המפרה, וירושלים היא היום 'מאוחדת' תחת שלטונם של הנאשאשיבים והחאלדים, מפני שלאיזה מוז'יק ירושלמי דרוש היה השלטון על 'הר הבית', על מסגד עומר.

בן גוריון מלגלג במפורש על הרצון הבריוני לשלוט על הר הבית, ורואה באִי־חלוקת העיר, הנשענת על מליצות נבובות, בכייה לדורות. ונימוקיו עמו:

ירושלים יהודית, משוחררת מהשותפות החומסת והסריסית של האפנדי הערבי והפקיד האנגלי, מנותקת מהעיר העתיקה שאין לה תקנה אלא בהיהפכה למוזיאון תרבותי רוחני דתי של כל הדתות, ופטורה מהשכונות הערביות הבולעות את חילנו — היתה מדרבנת את כישרון היצירה האורבני שלנו, מרכזת הוננו ואוננו.

בחזונו ראה בן גוריון יישוב יהודי מודרני ומתפתח, המכונן חברה דינמית, מתקדמת, דמוקרטית וסוציאליסטית. הוא הבין כי בליעת אוכלוסייה ערבית גדולה תחתור תחת הריבונות היהודית, וחיבור לעיר העתיקה על המטען הדתי שלה ישאב מהפרויקט הציוני־חילוני את חילו ועוזו. שליטה על הר הבית תעורר מתהומות ערגות קדמוניות למקדש, כוהנים וקורבנות, שעבורו הן האנטיתזה המוחלטת ליהדות החילונית, ה"עברית" שאיפיינה את היישוב העברי החלוצי. דין העיר העתיקה, לדידו, להפוך למוזיאון.

בן גוריון תמך בהשארת ירושלים העתיקה "תחת משטר בינלאומי עד עת קץ", כפי שאמר אז. תפישה זו היתה משותפת גם לחיים ויצמן, הנשיא הראשון, שאמר ב–1937: "לא הייתי מקבל את העיר העתיקה גם אם היו נותנים לי אותה במתנה". ומוכרת גם התמיהה שהשמיע משה דיין, כשהשקיף על העיר העתיקה בתחילת מלחמת ששת הימים: "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקאן הזה?". למעשה, כבר הרצל מתאר ב"מדינת היהודים" את העיר העתיקה כמרכז קונגרסים בינלאומי.

לא מדובר כאן ברגש אנטי-דתי שטחי, אלא בהבנה שהעיר העתיקה, כמרכז דתי, טומנת בחובה את ביטול הציונות כפי שאישים אלה תפשו אותה. התנועה הציונית ביקשה ליצור יהודי חדש, יהודי לאומי וחילוני שהחיבור שלו לעבר נמתח אל גיבורי החיל של העם מחד גיסא (דוד המלך, החשמונאים, בר כוכבא), ומאידך גיסא אל הנביאים, שחזונם על חברת צדק, שבה יסופקו צרכי הדל והדך, יוגשם על ידי כינון חברת מופת במדינת הרווחה הסוציאליסטית.

הם הבינו היטב שהר הבית באופן מיוחד הוא נקודת הקצה של הציונות, המקום המדויק שבו הציונות מתהפכת על בניה ומומרת מתנועה חילונית ולאומית לתנועה דתית ומשיחית. בית מקדש, יש לזכור, אינו רק גברים בחלוקים לבנים השוחטים ושורפים בקר, אלא גם סנהדרין ומלך. ועוד לא התחלנו לדבר על מסגד אל אקצא.

את כל זה ידעו גם תנועת המזרחי וגם המפד"ל. עד לראשית המאה הנוכחית היה קונסנזוס כמעט מוחלט בקרב הרבנים הציונים־דתיים כי העלייה להר הבית אסורה, ומספר העולים שומרי המצוות היה מזערי. בשנים האחרונות אנו חוזים בשינוי מהפכני בתפישה ההלכתית והתיאולוגית של הר הבית: במקום הקפדה על איסור העלייה, היתרים מידי רבנים מרכזיים, ובמקום השארת המקדש לימות המשיח, דיבורים מפורשים על בנייתו הקרובה בידי מדינת ישראל.

כפי שמפעל ההתנחלויות לא היה מעולם שלב ב' של הציונות, אלא חתירה תחת הפרגמטיות הזהירה והנכונות לפשרה של מנהיגי התנועה בעבר, וצמצום סיכויי קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית עם כל יום שעובר וכל מתנחל נוסף, כך "הפגנות הריבונות" הנוכחיות בהר הבית אינן חלק מ"גישה אסטרטגית לסנכרון במערכות המתחים", כלשונו הערמומית של גרשון הכהן, אלא שחץ לאומני חסר אחריות שמערער את יסודות המדינה.

יש לומר: האגן הקדוש נמצא בידי מדינת ישראל, והתעוררות של ערגות להר הבית היא כמעט בלתי נמנעת. בן גוריון הרי ידע שכך יהיה. מעבר לכך, אי אפשר וגם לא ראוי להתכחש לקשר ההיסטורי והרגשי של עם ישראל להר. השאלה המונחת לפנינו כיום היא כיצד לאזן בין רצונם האותנטי של יהודים לעלות ולהתפלל בהר לבין צרכיה הגיאופוליטיים הריאליים והקיומיים של ישראל. אך הדרך לאיזון כזה אינה עוברת בשכתוב ההיסטוריה הציונית.

אנחנו בתקופה חדשה, והיא דורשת הכרעות קשות. כדי שהשליטה בהר הבית לא תגזור על הציונות כליה, כפי שחשש בן גוריון, על הממשלה לעמוד מול פעילים מצועפי עיניים וחלקי לשון כמו הכהן וחבריו, לעמוד על החוק, ולשרטט אסטרטגיה ברורה.

[פורסם במדור הדעות של הארץ]

16 תגובות

  1. הפוך תומר הפוך.
    אתה כותב על ציונות ללא ציון(עיר דוד) זו סתירה פנימית והתכחשות מעשית של לקשר ההיסטורי והרגשי של עם ישראל ללב ההיסטורי של ירושלים.
    בסופו של דבר בן גוריון מנע את האפשרות למשטר בינלאומי באיזור ירושלים מגוש עציון בדרום עד נוה יעקב בצפון מפחד, שהיהודים יעדיפו את הפקידות האנגלית על "גן העדן" הסוציאליסטי שלו.
    חוסר מעש בנוגע ללב ההיסטורי של ירושלים רק מחזק משיחיות אוטופיסטית דוחקת קץ ומעודד פעולות פרטיזניות. רק גאולה איטית של בית פה בית שם מ"ר אחר מ"ר בלב ההיסטורי של ירושלים יכולה וחסר הבלגה\הכלה כלפי עלילות דם ופגיעות ג'יהדיסטיות ביהודים יכולה לספק את הקשר ההיסטורי והרגשי של עם ישראל ללב ההיסטורי של ירושלים ולנטרל משיחיות אוטופיסטית דוחקת קץ.

    אהבתי

    1. "בן גוריון מנע את האפשרות למשטר בינלאומי באיזור ירושלים"? האם יש תימוכין לכך ע"י מקור שאין לו אינטרס להציג את המשיחיות האוטופיסטית כהמשכה של הציונות? כי אני מימיי לא שמעתי שבן גוריון עשה את זה, ולעומת זאת שמעתי פעמים רבות שבן גוריון דחף לקבלת תכנית החלוקה של האו"ם, שבינאום ירושלים היה חלק ממנה.

      אהבתי

      1. בן גוריון מנע את האפשרות למשטר בינלאומי באיזור ירושלים כאשר:
        -הוציא ע"י גולדה מהשטח הבינלאומי את הישובים היהודיים ליד ירושלים, דבר שלפי תוכנית החלוקה השאיר אותם במדינה מוסלמית
        -הסכים לחלק את ירושלים עם עבדאללה מלך ירדן
        -הוציא את הפלמ"ח מהעיר העתיקה
        -מנע נשק ועזרא לאצ"ל בירושלים
        -היה שותף לחיסול ברנדוט כדי למנוע את הניסיון האחרון משטר בינלאומי באיזור ירושלים.
        לא טענתי שבן גוריון רצה את הלב ההסטורי של ירושלים, בשביל עברי נאו-פלישתי סוציליסט כבן גוריון שדות פלשת היו חשובים הרבה יותר מסלעי ירושלים הבורגנית.
        כפי שכתבתי בן גוריון התנגד לאזור משטר בינלאומי, שהיהודים בארץ ישראל יוכלו לחיות בו, מפחד שהיהודים יעדיפו את הפקידות האנגלית על האוטופיה הסוציאליסטית שלו.

        אהבתי

  2. אני חושב שהנכתב כאן הוא אמת, אבל חלקית. בן גוריון ושות' חששו (ובצדק מבחינתם) מהר הבית משום שמה שהם ניסו לעשות (ובעצם חלק נכבד מהציונות) הוא לרכב על הנמר (הערגה היהודית הדתית לארץ ישראל בכלל ולהר הבית בפרט), אבל להוביל אותו בסוף הדרך אל מכלאה, שם ינהם (או ימות) מרעב, בעוד הם חיים בשלווה במדינה חילונית עם ייצוג סמלי של היהדות (ועם רבנות הכפופה לה), והמקומות הקדושים יהיו סוג של מוזיאון חביב לעבר שהיה ואיננו עוד.

    מה שקרה בפועל הוא מה שקורה תמיד כשמנסים לרכב על נמרים, כשמתגלה לפתע שגם להם יש רצונות ויעדים משלהם והאינטרסים שלהם ושל הרוכב מפסיקים לחפוף.
    וכמו תמיד במקרים כאלו, בחכמה של בדיעבד נהיה פחות ברור מי כל הזמן היה כלי של מי להשגת מטרותיו, הרוכב של הנמר או הנמר של הרוכב.

    לכן, אי אפשר לומר שהר הבית ויהודה ושומרון הם לא שלב ב' של הציונות. נכון יותר לומר שהם החלק המפתיע למי שחשב שיצליח לברוא ציונות חילונית על גבי תשתית דתית. מסתבר שזה לא עובד, וגם לא יכל לעבוד, כמו שהיו לא מעט שהזהירו מלכתחילה. (זכור לי כרגע גרשום שלום דווקא על השפה העברית, אבל בסופו של דבר זה הכל אותו העניין).

    אהבתי

    1. צודק, מלבד עניין השלוה.
      היה ברור לבן גוריון, שמדינת חופים של הסוציליזם החילוני המהפכני האירופי לא תתקבל באיזור המסורתי בו אנחנו חיים, כפי שמדינת החופים הצלבנית לא התקבלה.

      אהבתי

      1. בגדול כן, עם תוספת דיוק שזה שלב ב' במובן של ההמשך הטבעי של הסיפור שהרוכב סיפר לנמר, הסיפור שבאמצעותו שכנע אותו לצאת לדרך

        אהבתי

        1. קרא לי מיושן אבל אני סבור שנמר שטורף את רוכבו אינו ממשיך את מסעו. זה מסע אחר, מסע הנמר. טוב או רע, הרוכב כבר איננו, מסעו נגמר. בהצלחה לנמר.

          אהבתי

          1. מסכים, חוץ מבמקרה הנדיר שבו לאחר שהמציאות התבררה לשני הצדדים (ולפני שהרוכב נטרף), גם הנמר וגם הרוכב סבלניים מספיק כדי שיוכלו לנסות להגדיר כללים חדשים למסע משותף, בו שני הצדדים מבינים ששניהם ירוויחו מלחיות בשלום אחד עם השני, עם כל חוסר הנוחות בלפסוע לצד נמר מצד אחד, וליד ארוחת צהריים מהצד השני. דורש אופטימיות רבה.

            אהבתי

  3. ממש לא משנה מה מנסח גרשון (ורוב התגובות מוכיחות שהוא מצליח).

    הוא לא טועה- הוא מנסה להטעות.
    וחשוב להדגיש את הזרם העכור, בוודאי מתוחכם בעיני עצמו, של "העיוותים הדמגוגיים שמורעפים עלינו מצד ימין בזמן האחרון":
    יש מגמה בצד ההוא לעשות איפון לשמאל, להשתמש במושגים ליברלים נגד ליברלים.
    וכשיש מגמה בצד ימין כנראה שיש יד מנחה. פתאום זה מגיע ממתנחלים מדור המייסדים כמו ישראל הראל ומכנס "השמרנות".
    גרשון הוא רק נציג נישה של "הוטרן החילוני שמחזק את שורותינו"…

    אהבתי

  4. תודה לך על ההתראה על הסכנות הנוראות העומדות לפתחנו.ציונות מדינית
    וריאלית,שהקימה את מדינת ישראל,ההופכת לעינינו לפונדמנטליזם דתי משיחי שיביא
    חורבן. איך נוכל להתגונן? המשך לכתוב ולנתח ככל יכולתך. קשה לדעת אבל צריך
    להאמין שיש דרך חזרה לשפיות ומציאותיות, וליהדות המחוברת למציאות.לא בכדי
    בני,המשיחי גם הוא ,מדבר על חורבן הבית השלישי. תודה לך,אשמח לעמוד בקשר. רב
    יוסף לוי.

    אהבתי

  5. אתה ממש לא-רציני. להסתמך על דברים שבן-גוריון אמר וכתב בשנת 1937 זה מעורר גיחוך. הר הבית הוא מקור של כוח. שליטה על הר-הבית היא גם שליטה על מדינת ישראל, ארץ-ישראל והחלק המערבי של המזרח-התיכון. את זה מבינים המוסלמים לכיתותיהם ולזרמים שבהם. גם אנחנו צריכים להבין זאת ולהדק את שליטתנו בנעשה בהר. לא, חלילה להפוך אותו ליהודי אלא לגרום שיהיה רק מקום תפילה בלבד!
    גרשון הכהן אינו מיצג אפילו שבריר בעם כפי שגם אתה לא. לקח אותו כשק איגרוף זה מגוחך ואפילו מביש

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s